הכרובים, הדיבור והשירה

 

(על התנועה ממשפטים לתרומה ולשירה)

פרשת משפטים פונה למקשיבים , היא נחקקת באוזנם של המקשיבים באמצעים לשוניים

פעלים מופיעים בכפולה : צעוק יצעק, גנוב יגנב, טרוף יטרף, השב תשיבנו, מהורי מהרנה,

מאן ימאן, ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע, חבול, תחבול, שלם ישלם. שמוע תשמעו,

איבתי את אויביך, צרתי את צורריך, הרס תהרסם, שבר תשברם, עזוב תעזבם.  המילים

הן כמו  סימני דרך לחוקים שיש לזכור ולחקוק בנפש ובזיכרון, אחר כך, יבוא משה

ויחקוק את המילים שנחקקות קודם בזיכרון ואחרי החוקים, בונים את הבית.

ובאים חוקי בניית הבית והם פונים במילים אל עין של הבנאים והאמנים. וכשפונים אל

העין השפה משתנה והיא פונה לפועל ר. א. ה,  וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.  

לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר.  לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה.  

מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר.

והמחשבה שלי עוברת אל הסופר שכותב את הפסוקים שבאמצעות מילים יוצר הוראות

מפרט בנייה וחומרים מפורט מדייק. כל פרט במקומו . מהמבנה, אל הריהוט הפנימי,

המנורה על חומריה ועל סוג השמן למאור.

כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ.   וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.  יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.  

אני מאוהבת בעברית ובסופר המקראי, בעושר הפעלים ושמות החומרים, מפרט עשיר ללא פשרות, הוראות האדריכל, הוראות  האמן למהנדס ולקבלן הביצוע שצריך

להשיג אותם ולהקפיד על המידות ועל החומרים והצבעים והמקום בתנאים של מדבר.  זהו השג חוצה זמן ומקום. זהו מודל לתרבות רוחנית שמשתקפת בחומר וחומר

הבא לידי ביטוי בשפה. השפה היא יצירת האומנות המקדימה את היצירה החומרית. המשכן ובית המקדש כבר אינם, הם כלו כמו כל חומר, אך השפה נשארה רעננה

וברורה  ומבקשת את יישומה.  בלב הוראות הבניה יש הוראות לפיסול, ליצירת הכרובים, לב הפרשה. המקום שהוא ליבו הרוחני של הבית, הדיבור המחבר את העולם האלוהי עם האנושי , אך הוא מתחיל בפועל: ע.ש.ה  והפועל שמבטא את הקשר הרוחני שבין אדם לאלוהיו הוא ה"דיבור" והוא ישיר. הקדושה מעוצבת בין כנפי הכרובים אך היא עוברת דרך המילים, דרך הדיבור.

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

השירה, היא אחד התחומים, הכלים הקרובים ביותר למעשה הכרובים , היא נמצאת במקום חבוי בנפש עטופה בגוף ובבגדים ובשיער ובאיפור ובתחפושת ונחשפת דרך המילה, דרך הדיבור. והדיבור השירי, חייב להיות מעוצב. כמו הכרובים הם מחברים בין השמים לארץ, היא מדויקת כמי שעוברת בין הכנפיים , ואולי הדבר החשוב ביותר שפני הכרובים פניהם איש אל אחיו. הם פונים זה לזה ופנויים זה לזה בראייה ובקשב. ועוד דבר חשוב במבנה הרגיש והמדויק הזה, שהכרובים נמצאים על ארון העדות. והמילה עדות יש בה משהו סתום ומצד שני פתוח עד אינסוף. על מה ה"עדות"? על מה מעיד הארון ומה יהיה בתוכו. על מה הוא מגן ומה הוא חושף. אך המילה "עדות" מכילה את ה"עד". השירה היא עדות על עולם פנימי, חבוי ושמור ומתפרץ במילה, בדיבור.

והגמרא מספרת מה קורה שהדיוק מופר, שהדברים יוצאים ממקומם, כשאין איזון בין החומר לרוח. אותם כרובים שהיו פניהם זה אל זה וביטאו קשר ואהבה וכנראה שהיו מעורים זה בזה, ואולי בדרך העיצוב והעמדת הפרטים ביטאו את הקשר הסמוי מהעין בין שמים לארץ ובין דיבור לשתיקה ובין חומר לרוח כך השירה וכך אומרת הגמרא:

"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו

מעורין זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נ"ה,

ע"א)  ומה קורה כשהבית המקיף את הכרובים חרב ועינים זרות שאינן מבינות את השפה

העברית והפנימית נחשפות לכרובים :

"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום , שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

כך, השירה. כשהיא יוצאת ממקומה, כשהיא מנותקת מהעדות, כשהיא עוברת את גבולות

הדיבור המעוצב ומושלכת אל הרחוב בעירום לעין כל. ואני כל כך אוהבת את הקשר שבין

המילה "משכן" ו"שכינה" ו"שכנה" ועד המילה הכה עכשוית "שכונה".   והנה אחד מכמה שירים שמחפש את האיזון השביר שבין עדות לכנפי כרובים

וגם מביא את הכרובים לשיר.

האיש ההוא

כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא

(אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה)

(אֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי)

לְבַדִּי הָיִיתִי

נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא

הוּא אוֹחֲזֵנִי בִּכְתֵפַי

וַאֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּמָתְנָיו

וּבוֹעֶטֶת בֵּין רַגְלָיו

וְהוּא כּוֹפֵף צַוָּארִי

וּשְׁנֵינוּ נָעִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה

וְאָבָק עוֹלֶה כְּמוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּט עֲרָבוֹת –

וִירֵכֵינוּ מֻכּוֹת (וִירֵכַי הַבְּהִירוֹת בְּאוֹר לְבָנָה –

כֵּהוֹת) כְּאוֹתָם כְּרוּבִים חַסְרֵי בִּרְכַּיִם נֶאֱבָקִים

אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא

שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְהַצִּילֵנִי מִכָּל רַע

וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם מוּדָע וְלִי אֵין נַחַל

לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת. רְאוֹת.