"שם מפורש" בבולגרית ועוד

בתוך זמן שקשה להפריד דבר מדבר, מלחמה בעזה נגד החמאס, לבין המלחמה המתנהלת ברחובות עכו יפו ולוד לבין שיגורי רקטות מסוריה והתחלה של

התרחשות ביהודה ושומרון. לאחר חודשים של שקט מדומה בחסות מגפה, התפרצות מכל הכיוונים וכל הצורות, הרבה דברים שרצינו להאמין בהם התבררו

כמדומים. ואולי גם לא כתלויים בנו. הנוכחות שלנו כאן כיהודים וכבונים מדינה, כעצמאים, אינה מתקבלת. באותם רגעים שהתהוותה אנחנו ישנו והם זממו.

בימים האלה, אני במהלך הפוך, אל השנים טרם קום המדינה, אל הבריחה, העפלה ועליה לקראת מדינה. ואחד הדברים המבטא זאת עבודי ביותר, היא העובדה

שקובץ קטן של שירים שלי יצא לאור בבולגריה בשפה הבולגרית. "שירי אורפאה ושירים אחרים" בתרגום Vera Ivanova וJoseph Benatov בעריכת Anton Baeb

ובהוצאת Koala Press ובתמיכת עמותת "סלודור" לשמירה על מורשת יהדות בולגריה ויצירת גשר תרבותי בין בולגריה וישראל.

בסופיה ובפלובדיב, לא נופלים טילים, האביב במלוא עוצמתו, הירוק ירוק מתמיד, השמש מזמינה החוצה למרחבים ולבתי הקפה ואני הוזמנתי לשיחת רדיו עם

Darina Anasstassova ועם המתרגמת המופלאה Vassilina ברדיו הבולגרי הלאומי. זו היתה חוויה נשית ביותר. יחד באולפן, שיחה על שירה ונשיות , על שפה וזהות

ובעיקר קריאת שירה. בלינק המצורף ניתן להקשיב ללשיר: שם מפורש, ממש מתאים לחג השבועות, בבולגרית. חשבתי שזה לא רק תרגום, בהעדר הקונוטציות

המקריות והמדרשיות, זה שיר חדש. שבת שלום וחג שמח

https://l.facebook.com/l.php?u=https%3A%2F%2Fbnr.bg%2Fhristobotev%2Fpost%2F101467390%3Ffbclid%3DIwAR0zFLmerZIl8lnk-YOFBbM23vTCZKWKUFcUGqCceoNMVlb6Y3qDaQD5ZJk&h=AT0f3XWSN6bYjKEV1XdgF8K5u6AfR5IpG6hoPSl-qvQzbw8GWJ9_q_-QrBaF6S2kMF-eGg1SOuRazLlpuWLh3S6FblYpUPN6xWwKvtyi8Y45d4VID0mEya3Lv71Uux8u2Og

h

אין תיאור זמין.

אין תיאור זמין.

https://bnr.bg/hristobotev/post/101467390

הסימן היה מותה של ליידי, הכלבה

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

ג'ני לבל.jpg
ג'ני לבל

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הפלישה ליוגוסלביה – ויקיפדיה

אותיות פורחות ואוקיאנוס גואה

מורשת מכירות פומביות. שני לוחות הברית. חרוטת על אבן ירושלים. ישראל. המאה -  20.

שבירת הלוחות

המדרשים שבחרתי מספרים את הסיפור הסמוי מהעין והבלתי מובן של ירידת משה מההר אל עולם המציאות, אל עולמו של העם. ולפי המדרשים והזוהר, האירוע אינו מקומי, ואינו רק בין משה לבין העם ומעשה העגל חושף את הקשר הפנימי שבין חומר לרוח ובין התורה לעולם, למדבר, לאוקיאנוס, למשקל הפנימי של העולם ואת היכולת של משה, של מנהיגות, להתגבר על הרגשות והתסכולים אישיים ובמקום להרגיע את עצמו את העם, הוא עסוק בלמצוא נימוקים והבנת העם ולשכך את כעס העולם, האוקיאנוס הגואה להטביע את העולם שאינו נוהג כמצופה.

1.

לקח משה את הלוחות והיה יורד והיה הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו (פרקי ר' אליעזר פרק מה)

הרעיון שהכתובים סובלים בגלל מראה הסגידה לעגל, את השמחה שיסודה בעבודה זרה , הכתובים , המילים הכתובות, האותיות העבריות, ופרחו מהלוחות. והתופעה שהיא מטאפיזית במהותה, הלוחות, כבדו. האותיות, הן הרוח, הן הכנפיים של לוחות האבן. ללא האותיות, האבן חוזרת להיות אבן ואינה לוח שנפסל ונכתב על ידי אלוהים. כובדן הפתאומי של הלוחות, הכביד על משה וזו הסיבה על פרקי אליעזר , שנשברו הלוחות, לא מכעס ולא מתסכולו של משה או אכזבה. אלה האותיות והמילים שהחליטו לא לרדת מההר ולפרוח לעולם ממנו באו.

האבחנה הזו שהאותיות והמילים הן מעניקות ללוחות האבן את המעמד המיוחד של הלוחות כבסיס לכתיבת התורה, היא האבחנה שאני מבחינה בין חומר גלם לחומר מעובד, ההופך את האבן ואת הברזל או החומר או מילים שהן תקשורת, מחומר גלם לחומר מעובד המעניק להם כנפיים והופך אותם לאומנות. את האבן, לחוק. 

2.

ובמדרש בזוהר, מגייס המדרש, את כוחות הטבע והעולם כולו, שבירת הלוחות גרמה לאירוע גיאולוגי עצום, עלה האוקיאנוס על האדמה ועמד להטביע את העולם. האירוע הזה קורה בלב המדבר שאחד הדברים המאפיינים אותו העדר המים, כלומר זהו אירוע שמעל הטבע וכמו במדרש הקודם, החומר מגלה רצון משל עצמו . האותיות רחו מהחומר וכאן הים עולה וגואה ומאיים להרוס את העולם ומשה שואל בשאלה מרשימה :

מים, מים מה אתם רוצים?

והמים יודעים שנשברו הלוחות ויודעים שהעולם נברא בשביל התורה ויש להם דעה על מעשה העגל ומשמעותו ומשה שאולי יותר מכולם כעס על העם ומעשה העגל ולא הצליח להחזיק בלוחות, אותו משה מוצא בתוכו את המילים והכוח לפייס את המים הגואים, לשכך אותם עד שנשקע האוקיאנוס וחזר למקומו. 

"בוא ראה, באותה שעה ששבר משה את הלוחות, שכתוב שיבור אותם תחת ההר, צף אוקיינוס ממקומו ועלה להטביע את העולם מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש וגו' ויזר על פני המים. עמד משה על מי אוקיינוס ואמר: מים, מים, מה אתם רוצים?

אמרו וכי לא נתקיים העולם אלא בשביל התורה שעל הלוחות . ועל התורה ששקרו בה ישראל ועשו עגל הזהב אנו רוצים להטביע את העולם.

מיד אמר להם: הרי כל מה שעשו בעגל מסור להם…מיד ויזר על פני המים. עדיין לא היו משתככים מים עד שנטל מים מהם והשקה אותם, מיד נשקע האוקיאנוס במקומו. שהרי באותו המדבר לא היה מים, שנאמר באר חפרוה שרים וגו' וממדבר מתנה, ומשם ירשו הבאר, כתוב כאן על פני המים וכתוב שם (בראשית א) על פני תהום (מה שם אוקיאנוס אף כאן אוקיאנוס). (זוהר שמות קיג ב)

רְאִי,

שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן חֲרוּתִים וּמְפֻסָּלִים

וְאָרוֹן עָשׂוּי עֵץ

זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ

לְהָבִיא לַבַּיִת

שֶׁיָּקוּם

וְלֹא הָיָה לִי כֹּחַ לַעֲמֹד בַּפַּשְׁטוּת הַחֲגִיגִית הַזֹּאת

עוֹדוֹ דּוֹפֵק דּוֹדִי בִּשְׁנָתִי

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי

נַפְשִׁי לֹא יָדַעְתִּי

שְׂפָתָיו וּבַגְּבָעוֹת הַיּוֹרְדוֹת אֶל

עֵמֶק אַיָּלוֹן בֵּין עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ הַצָּהֹב

מוּטָל צֵל חָרוּבִים הַמְפַתֶּה לִישֹׁן בְּעֵירֹם

כָּל תַּחְתָּיו וּלְהִתְמַכֵּר לְרֵיחַ הַתַּחְמִיץ הַמַּקְדִּים תָּמִיד

אֶת הַפִּתּוּל שֶׁלִּפְנֵי קִבּוּץ נַחְשׁוֹן

הַכֹּל מְדֻיָּק וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ

וּבִלְתִּי מִתְפָּרֵשׁ מֵעַצְמוֹ

רְאִי,

כַּמָּה מְעַט צָרִיךְ, שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן

וַאֲרוֹן עֵץ כְּדֵי

לִבְנוֹת בַּיִת

(מתוך: מסע איילה, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 1995)

כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

פרשת ויקהל: לשכוח את העגל – הוי אריאל | הבלוג של אריאל סרי-לוי

כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

איך קוצבים זמן

והִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה.  ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.  ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.  י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:  מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה. 

באלה המילים מסתיימת הפרשה הקודמת, בתיאור עבודתו של אהרון הכהן הגדול יחד עם הציווי החיובי מה עליו לעשות, נאמר גם מה עליו אסור לעשות. יש מחזוריות ועקביות בעבודה היא מתחילה "בבוקר בבוקר"  חזרה על המילים, ובין הערביים "יקטירנה קטורת" ואחר כך מחזוריות של שנה "לדורותיכם" ו"קודש קודשים" הוא לה'.

החזרות האלה יוצרות קצב ספרותי ולשוני ההולך בהלימה מלאה עם סדר הזמנים: בבוקר בבוקר, בין ערבים, אחת בשנה והכל יחד הם קודש קודשים לה'. כל הפעולות בעבודת המשכן של הכהן הגדול, יוצרות מרכז וזמן חדש במרחב.  בתוך מרחב הזמן של מאות שנות עבדות בהן המרכז והמקדשים היחידים, היו של המצרים, ובתוך המדבר הגדול שרק שבילי ההליכה ובארות המים, הם סימנים במרחב, נוצר עכשיו ציר חדש, מרכז פיזי ורוחני סביב המשכן ועבודת הכוהנים. העבודה והמרכז החדש אינם רק לרגע זה, הם נועדו לזמן הזה ולדורות הבאים, לזמן היסטורי ולקדושה על זמנית. נדמה שהוראות אלה של אלוהים למשה וממשה לעם ישראל לעבודה של מחזוריות יומיומית ומחזוריות לשנים ולדורות, יוצרת ציפיה למצב את התודעה של ההולכים במדבר, לתודעה של עם שיש לו סדר יום, ותפיסת זמן למרחקים גדולים. להיסטוריה ולאינסוף.

הכרובים והמנורה הפסלים הראשונים

זכורים הכרובים והמנורה מהפרשה הקודמת, הכרובים מעל ארון העדות שתי דמויות כגבר ואישה ולהם כנפיים והם מעורים זה בזה, תלת מימד בליבו של המשכן ומאוחר יותר בדביר המקדש. והמנורה שהיא מקשה אחת ויש לה פיתוחים וקישוטים והיא מעשה אומנות תלת מימד. סוג של פיסול שנועד להאיר ולשקף את האור בחומריותו. ושני אלה יוצבו בהוראת משה, במשכן ולכל אחד תפקיד משלו בבניית הבית והרגלי הפולחן של עם ישראל.

הכיור והמזבח, הפסלים השלישי והרביעי

ואחר כך מעשה כיור הנחושת לרחצה בלב המדבר: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת–לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם.  יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.  

כיור נחושת לרחצה במים בלב המדבר בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; פעמים חוזר הפסוק כלשונו, הן כאזהרה והן הצבת גבול שבין חיים למוות. המים הם הגבול עבור הכוהנים בין חיים למוות, המגבלה אינה רק להווה ולאהרון ולבניו, המגבלה היא לדורות, זהו נסיון לעצב תודעה שיש קביעות ומחזוריות והמשכיות לקבוצת אנשים המחוברים זה לזה בשבטיות, בעבר משותף, בסיפור מיתי משותף ובהליכה אחר מנהיג שלא גדל בתוכם. שאלת האמון במושגי עתיד מוטלת בספק. כי העם חי בתודעה של הווה, של הולכים במדבר והארץ המובטחת בבחינת הבטחה בלבד ושאלת המימוש בלתי מושגת ובלתי נראית.

וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.  לא וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  לב עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו. 

בחמישה פסוקים מופיע שורש ק.ד.ש שבע פעמים. הקדושה . החפצים והרהיטים בתוך המשכן , אינם אוביקטים שימושיים או אסתטיים בלבד, העבודה בהם מקדשת אותם ולקדושה יש חוקים המגדירים את המעבר הדק בין חיים למוות. ובכל זאת, אלה אוביקטים תלת ממדיים במרחב שהעבודה מקדשת אותם.

הפסל החמישי, פסל אבן, לוחות הברית

בפרשה יש מקום ליצירה נוספת שגם היא פרי של עבודה פיסולית , עבודת חריטה או חריתה. עבודת אצבע אלוהים על לוחות אבן וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת–לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. כי כל מה שנאמר עד כה, הן מילים המחכות את מקומן ועיצובן בתוך המציאות , לוחות האבן, שעליהן נכתבו החוקים הראשונים, הם ציון דרך מטאפיזי במרחב וגם הם חוצים את הזמן לאינסוף הבלתי נראה. ארבעים יום התייחד משה על ההר עם האלוהים, מראש ההר הוא יוריד את לוחות הברית. התנועה היא מלמעלה כלפי מטה. מהמקום העליון, המקודש לעבר העם שלמטה. תנועה אנכית לעבר מי שחי בתנועה אופקית.

הפסל השישי- העגל,יצירתו של אהרון

אבל, המצב האנושי של העם, הוא מצב רוחבי, הוא מפוזר במרחב, ציר האמצע והקדושה אינם נוכחים עדיין בעולמו. הדברים נאמרים אך בלתי נראים ואינם נוכחים. הזמן של העם הוא זמן הווה. אין להם עדיין שבת והארץ המובטחת רחוקה, ההווה הינו מציאות שטוחה המשכן וכלי הקודש ועבודת הכוהנים הם סיפור לעתיד לבוא, העוגן היחיד שלהם הוא משה והוא נעלם.  במציאות של אי ודאות העם יוצר לעצמו מוקד , מרכז במרחב , יצירה משל עצמו, יצירה שתספר את הסיפור שלו וזו היצירה הרביעית, יצירה אומנותית פיסולית שתהיה במוקד של הסיפור ושל העם ואהרון, יקדש אותה עבורם.

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.  ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

תיאור יצירת העגל, הוא סיפור המתרחש בזמן. תמונה אחר תמונה.

1. העם מבחין שמשה לא בא. מתמהמה.

2. העם נקהל על אהרון, המשנה למנהיג המוליך. קום עשה לנו אלוהים.

3. אהרון מבקש את זהבם

4. אהרון מפסל בחרט עגל מסכה, אלה אלוהיך ישראל.

5. קביעת יום חג והעם ישב לאכול ולשתות ולצחק.

העגל, אם כן, אינו זר בסביבה, הוא חלק מהאובייקטים והפיסול התלת ממדי שיתפוס מקום בחייהם של בני ישראל במדבר. אלא שכל הפסלים, והאוביקטים שהנחה אלוהים את משה לבנות באמצעותם ציויליזציה ותרבות ומרכז רוחני אינם משמשים להווה בלבד, מטרתם ללוות את העם ולחצות את זמן המדבר לזמן הארץ ומעבר לו. אך העם העומד ומחכה למשה וחווה חווית אי ודאות לאחר כל המסע וההבטחות, נאחז בהווה. הוא מעוניין לראות את אלוהיו ולעבוד אותו בשתייה באוכל ובמין ואז תהיה לו סבלנות לחכות למשה שיורד אליו מלמעלה, מהערפילים שעל ההר, למטה, למקום הארצי בו הם חיים.

מגילת אסתר, מעם לועז

הדרך בה הרב רפאל יחייא פונטמורלי מפרש את הגלות ושורשי השנאה, זוכר את גירוש ספרד ומנבא את השואה

  • המשך ומהפכה

מי שקורא את ההקדמה למגילת אסתר מבין, איזה עולם עשיר של חכמה וחכמים, עולם של קריאה וכתיבה ואחריות להעביר את הידע מדור לדור. עולם תוסס של ספרות ויצירה שמשום מה נקטע הקשר והרצף עם עולם זה. וכמו שנאמר גם במבוא לספר בראשית ביע"ל וגם במבוא למגילת אסתר יע"ל, הספר נכתב בלאדינו, על מנת שיהא ברור ונגיש לכל אדם, זוהי גישה מהפכנית. גישה המוציאה את הידע של אליטה גברית השולטת בשפת הקודש, בעברית גם אל הנשים, החייטים, הסנדלרים. גדולתו של מפעל ילקוט מעם לועז, שלמרות שנכתב בלאדינו, וליקט והביא מדרשים מחז"ל ומהתלמוד והוסיף את פרשנותו, לא הוריד מרמת הדיון והלימוד אלא הוסיף.

  • ביאליק בהקדמה למשנה:

ואני מרגישה צורך להשוות לאחד הטקסטים המכוננים בארון הספרים היהודי, ההקדמה למשנה של ביאליק שם הוא מנמק מדוע יש לנקד את המשנה להפוך אותה נגישה לכל נפש. להוציא אותה מעולמה הסגור של הישיבה ולאפשר לכל אדם לקרוא בה ולהתענג על עושרה. בעולם שמרני אך משתנה, כשביאליק מזהה בתחילת המאה העשרים את השינויים שמתחוללים בעולם היהודי ואת התפרקותו של עולם התורה המסורתי, הוא מציע את הנגשת המשנה על ידי הכנסת פיסוק וניקוד לכתבי היד. בהקדמה למשנה לאחר שמתאר את המשנה כאחת מאבני התשתית של התרבות היהודית ואת השפה המשנאית שלמרות שמקורה בשפה המקראית , היא הקרובה ביותר לעברית המדוברת הוא מציע:  

"…כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם לאבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכוונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון1, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסייעים להבנת העניין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. ".

  • ההקדמה למגילת אסתר על פי הרב רפאל פונטמורלי:

ההקדמה מפרטת את שמות כל החכמים שהיו באיזמיר ותרמו לפירוש והוא לקט מראשונים ואחרונים ומחכמי ספרד ואשכנז. ואין הבחנה בין אלה לאלה. והמו"ל הוא אבי המחבר משבח את שני בניו, תלמידי חכמים ומכנה אותם: הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה" האחד חכם שלם והשני פלפלא חריפתא, אשריו של אותו אב שכך הוא רואה ומכנה את בניו. וכך אנחנו לומדים על שושלות של חכמים שאב מכין את בנו, ואביו של רפאל פונטמורלי, היה בנימין פונטמורלי והוא כתב את "ציחית בדבש" ואם באותם ימים לא היו קישוריות לעבור מטקסט לטקסט, הרי הערה זאת היא כקישורית ללכת ולחפש את אותו ספר וללמוד באיזו ערוגה צמח רפאל חייא פונטמורלי.

"ואלה הדברים שהוצאתי מדברי המתרגמים והמוציאים לאור של ילקוט מעם לועז, מגילת אסתר. מי שפרש את המגילה הוא החכם רבי רפאל חייא פונרימולי שמוצאו מאיטליה אך הגיע לאיזמיר וכמו שנאמר " היה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולחם לבית פאלאג'י (ואני נזכרת שפרופ' רחל אליאור סיפרה שמוצאה מבית פאלאג'י בתורכיה) ולבית חזן… " וכך הם כתבו:  

נתגלגלה זכות על ידינו בע"ה לתרגם את הספר היקר הזה מעם לועז על מגילת אסתר שנתחבר בלשון לאדינו ע"י הרב המופלג רבי רפאל חייא פונטרימולי זצ"ל שהיה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולים לבית פאלאג"י ולבית חזן הספר י"ל בשנת תרכ"ד באזמיר וחזר ונדפס כמה פעמים המחבר ז"ל היה גדול בתורה וגם סופר מהיר ומבין טעם והלך בדרכי רבינו יעקב כולי זצ"ל בספריו הראשונים וליקט מצוף הדבש של דברי חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים ושילב הדברים ועשאם חטיבה אחת שלימה והמעיין קורא הדברים בשיטפא ודברי המגילה מאירים לו דרך האספקלריה של חכמינו ז"ל ודברי הראשונים והאחרונים נ"ע וחכמי ספרד ואשכנז הספר כתוב בלשון קלה ונוחה ובציון המקורות המחבר ז"ל אף השתמש בדבריהם של החכמים האחרונים שהיו סמוכים לדורו ובדורו וכדי שלא יחסר". הוא מביא אותה מערכת נימוקים שביאליק מאוחר יותר משתמש בנימוקיו בהקדמה למשנה לנקד ולפסק להבהיר והנהיר.

"—המחבר ז"ל היה בן למשפחה מפוארת של חכמים וסופרים לבית פונטרימולי שהראשונים שבהם היו באיטליא ומשם באו לחורקיה אביו היה ר' חיים בנימיז פונטרימולי ז"ל השני שהוציא לאור בשנת תר"ח בשלוניקי את הספר צפיחת בדבש ובו שו"ת של אביו ר' חייא ושל אביו זקנו ר' חיים בנימין זצ"ל בעל שבט בנימין שנשארו לפליטה מן השריפה הגדולה של שנת תר"א בהקדמת הספר משבח המו"ל אבי המחבר ז"ל את שני בניו הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה בסוף הספר כמו כן מביא חידושי דודו ר' חיים ישעיא ז"ל ממה שנשתייר מן השריפה הנ"ל המו"ל אביו של ר' רפאל חייא היה מחבר הספר פתח הדביר כמו שכותב בספר מעם לועז פ"א דף בדפוס ראשון המחבר ר' רפאל חייא ז"ל הו"ל גם ספרו של ר' חיים שונשול ז ל שמחה לאיש דרושים גם מהסכמת רבי חיים פאלאג"י זצ ל על הספר נראה גדולתו של המחבר ז"ל בתורה שמכנה אותו החכם השלם הכולל ספרא נהר בישראל להלל כמו כן חיבר ספר דרכי איש שאחיו ר' אברהם מביאו בספרו חנוך לנער פנ"ב ר' אברהם הנ"ל מביא שם פל"ב חידוש גם בשם אחיו ר' שמואל רחמים חתנו של אבי המחבר ז"ל היה ר' אברהם אלבעלי.

חידושי תורתם של החכמים לבית פונטרימלי בהירים ונהירים, על דרך החקרי לב ז"ל, וספריהם היו נפוצים ומקובלים על החכמים כי שאפשר לראות מתוך הספר שדי חמד ומספרים אחרים. וגם היו ביניהם חכמים שכתבו ספרים להמון העם ובשפת הלאדינו, כמו ר"א הנ"ל שחיבר הספר חנוך לנער, והמחבר ז"ל, שחיבר ספר זה. וחבל שלא כתב גם על כל ספרי נו"כ.

המביא לביה"ד שמואל בלא"א זלה"ה ירושלמי"

  •  יסודות הזרות והאנטישמיות על פי מגילת אסתר

בפרשנותו לפסוק הבא, פותח הרב פונטמורלי במסה מרתקת ובהירה, המסבירה את יסודות האנטישמיות. הוא מנסח את יסודות האנטישמיות מזוית הראיה של המן ואחשורוש, ניתן להשוות זאת לדרך בה האינקויזיציה נימקה את הסיבות להשמדה ולגירוש של יהודי ספרד במובן מסויים הוא מנבא את השואה והתנהגות העמים והנימוקים לשיתופי הפעולה של עמי אירוה עם הנאצים.

 וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

זוהי ההגדרה של שונא יהודים, מי הם היהודים, מהם המאפיינים שלו בעיניהם. לאורך עשרה עמודים מפרט הרב רפאל פונטרימולי, את דברי המן ואת נימוקיו להשמדת היהודים

ולמעשה, מסביר את יסודות האנטישמיות ואת הדרך בה רואה האחר את היהודים, מה בהם ובאורח חייהם , משונה ויוצא דופן ומאיים ולכן יש להשמידם. זהו טקסט מרשים ביותר , בו הטקסט הגלוי מפרש את הפסוק ומניעיו של המן להשמיד את היהודים והסבטקסט הוא התמודדות עם נימוקיה של האינקויזיציה ונימוקיה לגירוש יהדות ספרד שהיתה חלק ממנה ועדיין דוברת לשונה.  

לפי דברי הכתוב, עיקר הגדרתם של היהודים במגילה שהם מפוזרים ומפורדים בין העמי ובכל המדינות והרי אין הדבר דומה לעמים אחרים היושבים על אדמתם ושייכים אליה. הם לכאורה שייכים לעצמם, לאורח חייהם ולדתם השונה מכל הדתות ושונה מדת המלך הן כחוק והן כעבודת אלוהים.

"וכיון שמזימתו הרעה של המן היתה להשמיד את היהודים בחודש אדר שהגורל יצא באותו חודש ועדיין היה חסר קרוב לשנה שהיה עומד בניסן רצה להמתין עד אדר בלשון הרע שרצה לדבר למלך אלא ביקש למהר את משלוח האגרות שיהיו מוכנים בחודש אדר להשמיד את ישראל והטעם א. שכל יתייאשו היהודים מחייהם והיה נחשב בעיניו כאילו ממיתם ועוד שמא ימירו דתם ח"ו להציל חייהם והיה זה בהשגחת השי"ת שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויתנעו והמן עצמו יתלה באותו חודש וכיון שראה המן כן נכנס מיד למלך לדבר לשון הרע בהפלגה "

מניסן ועד חודש אדר הבא, היה להמן מספיק זמן לתכנן את ההשמדה, הוא קיבל אישור למזימה שלו מהמלך אחשוורוש, אך הוא מיהר לשלוח את האיגרות , אצה לו הדרך ומהם הנימוקים:

  1. שיתייאשו היהודים מחייהם, וזה נחשב כאילו המיתם
  2. שמא ימירו את דתם (מזכיר את האינקויזיציה?)

והנימוק השלישי הוא מזוית הראיה של ישראל "שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויושעו, והמן עצמו יתלה באותו חודש" ואולי כוונת הדברים, שיקחו היהודים גורלם בידיהם ויושיעו עצמם והרי מאחורי כל זה מסתתר סיפורם של אסתר ומרדכי (והרי אין שמו של האלוהים מצוי המגילה) .

ומסביר שאחשוורוש רצה לאבד את היהודים  שהיה לו חשש שמא יטלו ממנו את כתרו, כלומר יאבד מלכותו. בגלל שהעם הזה נראה כה יוצא דופן משאר העמים, הרי הוא מהווה איום על מלכותו.

וכשהוא כשפונטמורלי עורך את מערכת הנימוקים העומדת מאחורי המשפט "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" הוא מסתכל על היהודים בעיני שונאיהם וכך הוא מנמק את שנאתם:

           אומרים שונאי היהודים "אנחנו טמאים בעיניהם והם רואים עצמם גוי אחד בארץ"

ועוד אומרים שונאי היהודים ומסבירים את הסיבות הנכונות להשמיד את היהודים: "ואינם אוכלים ואינם שותים משלנו ואינם מדברים בלשוננו, ואינם לובשים כמותנו, ואינם כותבים ככתבנו. ואם אחד אינו נוהג כך (כלומר מתבולל ח.פ.כ.) אומרים שהוא יצא מהדת. והם מלים את ערלתם כדי שיוכרו שהם עם אחד… אבל יש עם שהם עם אחד שאינם רוצים להתערב בשאר אומות,.. ולכן מיעץ לך לאבדם (אומר המן לאחשוורוש) ואין אתה צריך לחשוש משאר האומות שמא ירע הדבר בעיניהם (הדברים נשמעים כנבואה לשואה ולשיתוף העולה של עמי אירופה עם הנאצים)

ובני עם זה זוללים הם, שכל היום הם זוללים וסובאים , וחכמיהם אומרים להם לענג את השבת והמועדים ולכבדם, יותר מכפי יכולתם. והם מרמים את העולם ובלבד שיאכלו בשר שמן וישתו יין ישן ויאכלו דגים ומדליקים מנורה… "

וכך ממשיך ועובר על כל חטאי היהודים ולמעשה, עובר על כל מרכיבי הזהות היהודית , כמו שמירת השבת שהיא שונה משאר העמים וכמובן יחסם לכסף : "יזמין להם הקב"ה מעות לצורך זה. ובכל זה יש נזק גדול למלך, שהם מכניסים מחסור בכספי העולם" הגזמה מעניינת, בבחינת קריצה אירונית למאזינים, וממשיך ומתאר בהומור דק ואירוני "ולאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבי ברחובות ומריבים עם כל העובר שם והם מבזים את המלך". וכך ממשיך ומפרט המחבר את כל מנהגי היהודים כפי שהם נראים בעיני המן ומהווים איום על אחשוורוש כמו: ראש חודש "וכשחל ראש חודש בשבת אינם מסתפקים בסעודה של יום זה, אלא מוסיפים סעודה מיוחדת…" , "הם מברכים על הלבנה ואומרים שכשם שהלבנה מתחדשת כך תתחדש עטרת דוד והם מרקדים ומבקשים להנצל ממלך טיפש זה והאומות יאבדו מן העולם…" ומיהו המלך הטיפש? האם הוא אחשוורוש או המלכה איזבלה אן גם שלטון אקטואלי בן זמנם של המקשיבים.

  • חגי היהודים בעיני המן  

ואיך נראה ראש השנה בעיני שונאי היהודים , בסביבה עויינת וללא ריבונות יהודית? "את הראשון בתשרי הם קורין ראש השנה ואינם קורין לו ראש חודש, והם נכנסים לבתי כנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה ומבארים דברי נביאים. ומקללים המלך ושלטונו והם מריעים בקרנות שקורין להם שופרות, ואומרים היום יעלה זכרוננו לטובה וזכרון אויבנו לרעה. .." ועל יום כיפור לאחר שתיאר אותו … "והם נכנסים לבתי הכנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה וקורין בפרשה ובהפטרה, והם מקללים המלך וכל ממלכתו ואומרים שכל הרשעה כולה כעשן תכלה וכשם שעוונותינו ימחו כך ימחה המלך הטיפש . " את חג הסוכות הוא מציג באותו מבט אירוני חיצוני וניכר שהוא משתעשע במילים ובתיאור איך חג הסוכות בסביבה עוינת (כלומר לא בארץ ישראל) , יכול לייצר את השנאה האנטישמית: .."הם חוגגים שמונה ימי חג וקורין לו סוכות ומסירים הרעפים מהגגות ונוטלים ענפים ומסככים הסוכות. ואוי לאילנות הנופלים תחת ידיהם והם מקלקלים את גנות המלך ואינם חסים עליהם" ולאחר שתיאר את היהודים שאינם מתחשבים באילנות ומקלקלים את הבתים ואת הסביבה לטובת קיום המצווה (כפי שרואים זאת הגויים ) הוא מוסיף תיאור המדגיש בהומור רב, את אי התאמת היהודים לסביבה בה הם חיים ונשמעת כאן שניות מעניינת, מצד אחד זהו חג חקלאי שכולו נעוץ בתיאום עם הטבע ועונות השנה, הם מקפידים במילוי מצוות סוכה, אך קיום המצווה בגלות, אינה בהלימה עם המצווה ומתפרשת על ידי שונאי היהודים בדיוק כפי שמתאר אותם המן, "עם אחד מפוזר.. ודתיהם שונות מכל עם".. ואולי משתע מתוך התיאור האנטישמי המסר החתרני, מסר ציוני שהמקום הנכון לבניית סוכות  והמקום בו יש הלימה בין המצווה לסביבה היא רק ארץ ישראל. כי מחוץ לה, בעיני הגויים קטיף הלולבים וההדסים מתפרש כ"בלי רחמים" וכמרד נגד המלך. "ובחודש הזה מתחילים הרוחות לנשוב, וכל אחד מסתגר בתוך ביתו ומתקן גגו שלא ידלפו המים, והם עושים ההיפך כדי להיות משונים מכל העמים. ויוצאים שמשי בתי הכנסת אל הגנות והפרדסים וקוצצים לולבים ואתרוגים וקוטפים ערבות והדסים בלי רחמים ואומרים כשם שהמלך עושה מלחמה ואין ממחה בידו כך אנו עושים כן.."

באירוניה דקה ובהומור מדבר הכותב מתוך גרונו של המן ואין ספק שיש בזה גם יסוד תיאטרלי ואפשר לדמיין את הכותב עומד על הבימה בבית הכנסת ונושא דברים בשמו של המן , וכל הטקסט הזה הוא בבחינת תחפושת , מדבר הרב בשם המן בגנותם של היהודים והסיבות להשמידו, ומביא את הדברים לידי אבסורד, כאילו היהודים מתנגדים לחג שנקבע על ידי האדם הראשון והרי הנצרות והדתות האחרות הופיעו הרבה לאחר הופעת היהדות והחוקים של היהודים : "אחת לחמישים שנה הם עושים יובל ואחת לשבע שנים שמיטה…אבל זה איכפת לי שהם מבקשים תמיד לעשות ההיך מחוקי המך, כיוון שאינם שומרים החגים שלנו קלנדא וסטרגלייא שהם של האדם הראשון קלנדא שעשה חג ח' ימים לפני התקופה ואסתרגלייא הוא החג שעשה ח' ימים לאחר התקופה, שבשעה שראה אדם ראשון שהימים הולכים ומתמעטים וכו', לשנה אחרת קבעם חגים ועשה כן לשם שמים, ואנו מקיימים אותם, ואילו הם אינם מקיימים אותם כדי להיות משונים מאיתנו אע"פ שנקבעו על ידי אדם ראשון".

מונטמורלי נעזר בהגדרה של המן "ועם זה עם מפוזר ומפורד בין העמים" כדי להציג את זוית הראיה של המן, אך גם מאפיין את התכונה היהודית לקדש את המחלוקת , כנקודה לביקורת פנימית. "מפוזר, שהם מעט כאן ומעט שם. ואין מהם בעיר אחת הרבה. ובכך אין אנו צריכים לחשוש שמא יתגברו על המלך ויעשו מלחמה… דע שהם מפוררים שליבותיהם חלוקים ואין ביניהם אחדות ותמיד יש שנאת חינם ביניהם."  אותה תכונה שהמן רואה בה כמאיימת על המלך, מונטמורלי רואה בה תכונה הרסנית כלפי פנים וכשהוא עומד על הבימה ומונה את הסיבות שהמן מונה כנימוקים להשמדת היהודים, הוא מונה את המחלוקת ושנאת חינם, כתכונות היכולות להביא לאובדן היהודים מתוך עצמם.

"ואפילו בין חכמיהם יש מחלוקת. שאם מתחילים ללמוד , מיד מתעוררת מחלוקת ביניהם ומה שהאחד מתיר חבירו אוסר…"

אני מוכרחה להודות שלמרות שניגשתי לקריאת הפירוש על המגילה ביע"ל ברצינות רבה, וכלימוד תורה לשמה, המשכתי לקרוא בהתפעלות מהמפעל הספרותי, מהגישה הביקורתית  מההומור והאירוניה ומהדרך החינוכית של הרבנים באיזמיר במאה השבע עשרה ושמונה עשרה.

איני יכולה לפרט את כל הטקסט המורכב הזה, הפונה לקהילה היהודית הספרדית, דוברת הלאדינו, ביום קריאת המגילה, בליבו של החג השמח בחגים ובלב אירוע המבטא שמחה על ישועה שהיתה לעם ישראל מגזרת אובדן, הוא מסביר להם מדוע אומות העולם מעונינות להשמיד ולאבד את היהודים. זוהי יצירה המדברת על הפרדוכס הקיום והזהות היהודית שהיא דיאלוג בלתי פוסק של היהודים עם העולם שסביבם ואולי המשתמע מדברים אלה שהמקום בו יש הלימה בין קיום המצוות לסביבה ולקהילה ולשלטון הוא בארץ ישראל.

מגילת אסתר על פי פרוש יע"ל , היא תמצית הגלות, היא הצורך להבין את שורשי השנאה, היחסים בין היהודים לשלטון ואת הצורך בגאולה שהיא בארץ ישראל, אין מקום אחר בו יש הלימה גמורה בין חיי הקהילה לבין המקום והשלטון תחתיו חי עם ישראל.   

פורים אחרון בחצר

תמונה: פורים  1963

השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, אור חורפי מלא נח על החצר. בחלק הקדמי של החצר שלפני ביתנו ועם הגב לחצר השכנים עמדה כל משפחת פנחס המונה ארבע נפשות אבא אמא ושתי בנות קטנות[1]. מאחורינו צמח עץ קלמנטינות קטן שלא הצליח לפרוש צמרת אף פעם בגלל צל הקזוארינה, שחצצה בין חצרנו לחצר השכנים. מעבר לקזוארינה ידענו שנמצאת המרפסת הפתוחה של טנטי מתילדה, מרפסת שכמעט כל בתי השכונה הקטנים הוציאו מתוכם אל החצר הפונה אל הרחוב, אל רחוב ניסן במורד.

מאחורי, אבא עומד, גדול וחזק, ואימא לידו, ומימיני, אחותי הקטנה שאימא נוגעת בכתפה, כי חתול שחצה את החצר משך את תשומת לבה והיא הפנתה אליו ראש בחיוך פתוח, בחיוך של ילדה שכל שסביבה הוא משחק ושעשוע. אור שמש חורפי בהיר נופל על פנינו ישירות ומצמצם את העיניים. מאיר את הפנים. מאחורינו נופל צל על אדמת החצר. אדמה חולית מעורבת בחמרה מיובאת עם שרידי דשא שלא מצליח לחיות מתחת למחטי הקזוארינה. 

אבא בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, חולצת כותנה ומכנסיים שחורים, באותו בוקר התעכב בבית בגלל החג ואולי בעיקר, כי אימא ביקשה שישאר ויראה את התחפושות שטרחה עליהן , יראה את הילדות מחופשות. הוא לא יצא כמנהגו מוקדם בבוקר מהבית לעבודה, למסגרייה הקטנה שהחל לטפח בסמטה שיוצאת משדרות ירושלים, מסגריה שבבית קראו לה "החנות". אני עומדת לפניו בגבי אליו, חוסה בנוכחותו, בפוזה של צוענייה המוכנה לנפנף בתוף. לידי, אחותי הקטנה בלבוש כיפה אדומה ואימא מאחוריה, נוגעת קלות בכתפה בזרוע של אבא, ובעיקר ביד ימין ארוכה נוגעת בכתפה של אחותי כמו לרסן מעט את תנועתה.[2]

זוג צעיר ושתי בנות בחצר הבית שאבא קנה ובנה ואימא ואבא טיפחו יחד. 

אחותי הקטנה ואני בחזית התמונה, שמלת כיפה אדומה של אחותי לחוצה מעל מכנסיים וחולצה תחתונה שנועדה להגן עליה מפני קור החורף, חודש מרץ או חודש אדר. חורף קיים או חורף מדומה? מתחת למכנסי הסטן האדומים שלי, גם אני לבשתי מכנסיים. אימא חששה שהקור יצנן אותי ומאותה סיבה שתינו נעלנו נעלי חורף מגושמות שלא התאימו לתחפושת. האם היה זה חורף מקומי או החורף שבראש שלה, החורף שהביאה איתה מבולגריה?  הכללים שקבעה להגן עלינו מפני הקור, לא חלו עליה ועל אבא. הוא לבש חולצת כותנה ולרגליו נעלי בית, והיא חולצה עם צווארון ושרוול עד המרפק, וניתן לראות אפילו בתצלום את פטמותיה הזקורות מהקור הקל ומהתרגשות המעמד. צלם הוזמן לצלם את הבנות ואת המשפחה בתחפושת פורים. לשניהם צווארון ושניהם מכופתרים, שערו של אבא מלא ולא עלתה שיבה אפילו לא בצדעים, אמי בתחילת שנות השלושים, שערה שחור ומלא וסרט גנדרני אוסף את השער.

פורים של הילדים, התחפושות שעבדה עליהן מעל מכונת תפירה זינגר שעמדה כמו מלכה חשובה בקצה החדר הגדול, הוא גם חדר השינה. פורים והתחפושות הם סיבה לעצור את הזמן לרגע, לצלם את הבנות. לעצור וליצור רגע אוצר זיכרון ולומר עד כאן ומכאן. 

יש תכונה לרגע הצילום, הרגע הזה נשמר בזיכרון שלי כרגע שבו צולמנו בזמן ובמקום המסוים. הוא נשמר בזכות ההתרגשות של אותו בוקר לקראת ובזמן הצילום.

רולאן בארת' כתב בספרו על הצלמים הצעירים המתרוצצים היום בעולם ברודפם אחר האקטואלי. הצלמים הם סוכניו של המוות. ואולי כל מה שיש בתצלום הזה, הוא שהצלם האלמוני שלנו, אכן היה סוכנו של המוות והיה עד לרגע משפחתי נפלא ונדיר. רגע התכנסות בבוקר חורפי ושמשי. הוא לא ידע מן הסתם שזו תמונה אחרונה של המשפחה הצעירה בת ארבע נפשות שהתכנסה לצילום חגיגי בתחפושות פורים של הילדות. לא היה עוד רגע חגיגי כזה עד אלול, או עד אוגוסט. בכל אופן, בזיכרוני הוא נשמר גם כאירוע שקורה שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, לפני שעליתי לכיתה ג'. שם עבר קו פרשת המים שבין החיים ובין המוות. וזה סודו של התצלום, שהוא תמונה. מתח נמשך מהקליק הנלחץ של כפתור המצלמה עד הפיתוח המסתורי של הצילום לתמונה, ל"דבר" בפני עצמו. באותו רגע מאושר, שגוף כמעט נגע בגוף, בקומפוזיציה שבה ההורים מאחור והקטנות בחזית התמונה מוגנות ונגלות. אני היתי עסוקה ב"להופיע", בשאלת ההיראות שלי אל התמונה, אל הנצח. במקטורן סטן עם כוכבים מנייר, בכובע מוזהב עם שנצים. עגילי זהב ארוכים כמו שחשבנו שעונדות צועניות אי שם במקום האגדי שיש בו צועניות. אגדי, עבורי, עבור צברית. ילידה ראשונה בארץ המובטחת. על צוענים שמעתי מאמי, על החיים "שם", באירופה. בסופיה, היא סיפרה ,היו צוענים והיו צועניות והיא ידעה איך הם נראים. המילה "שם" תחזור בשיחות שלנו מפעם לפעם כשכוונתה משתנה.

שמש מקומית באמצע החורף, נופלת על פנינו ומטילה צל. אבי מכווץ את עיניו בגלל האור הישיר, ומביט בקו אלכסוני אל המרפסת שנמצאת מחוץ לתמונה.

אולי הוא הביט אל עץ הדקל הצעיר שנטע לפני כמה חודשים. את רגע הנטיעה אני זוכרת היטב. רגע הנטיעה אינו קשור לשום חג או חגיגה. אבא חפר בור במרכז החצר הקדמית, מימין לכניסה, ולאחר שחפר באת, כרע על ברכיו ולקח את השתיל מתוך פח, בשתי ידיו, וטמן בתוך הבור. לאט לאט כיסה באדמה שהוצאה מהבור והידק בידיו סביב סביב לדקל הצעיר. עמדתי לידו והתבוננתי בתנועותיו ובבטחון הגדול שהוא יודע מה לעשות. הוא יודע איך לשתול.

ושאלתי אותו, אבא, האם העץ הזה יהיה גדול? מתי יהיה גדול? אני זוכרת שחייך לעצמו ואמר מתוך חיוך, ובשפה שילדות קטנות, שאין להן תפישת זמן מדויקת אך יש להן זיכרון, מבינות: "כשאת תתחתני, העץ כבר יהיה גדול".

זה נשמע לי אז כמו אינסוף. הוא חצה בדיבור שלו את המוות שלו ואת חיי הנמשכים אחרי מותו, הוא נתן לי סימני דרך. העץ התמים ששתל במרכז הגינה הקדמית, הדקל הארצישראלי הזה שחלמתי שממנו יגדלו תמרים, כמו בתמונות ובציורים, ענפים נמשכים מהצמרת, אשכולות כבדים מטה של  פירות חומים ומתוקים, פירות לשמיים ולציפורים.

בשנת 1979 נישאתי ליוסי אישי, ולאחר נישואינו, אבי אישי, רבי שמעון כהן, שעלה מהעיר מרקש שבמרוקו והשתקע עם משפחתו במושב זיתן, נטל מראש העץ לולבים וכפות תמרים, סכך לסוכה   החגיגית במושב.

אבי כווץ את העיניים והסתכל לנקודה מעבר למסגרת, אמי הישירה מבט מחוייך אל הצלם. גם אני שלחתי מבט אליו. הצל  על ארובות עיניו של אבי נגע בפניו, הבליט את הדמיון שבינינו. ארובות עיניי כארובות עיניו, והצבע הכחול אפור בעיניים שהתחבא באותו רגע נדיר, בצל, לימים יופיע בעיני בתי. הסנטר התקיף, הגברי שמכביד ומושך את פניו, הוא הסנטר הכבד בתחתית פני. אבי יצא במבטו מהתמונה, כאילו ביטא באופן עמידתו, שעמידה סתמית לפני המצלמה, אינה בשבילו, זה גוזל את זמנו. אמי ואני מישירות מבט, אנחנו אוהבות להיות ב"פוזה" ומשקיעות בה רגע של שמחת פורים. ואילו אחותי הקטנה, שהחיים עדיין היו עבורה מגרש משחקים, נעצרה  בתנועה בת חלוף. רגע שבו היינו מוגנות עדיין.

מתוך ספר בכתובים.


הכרובים, הדיבור והשירה

 

(על התנועה ממשפטים לתרומה ולשירה)

פרשת משפטים פונה למקשיבים , היא נחקקת באוזנם של המקשיבים באמצעים לשוניים

פעלים מופיעים בכפולה : צעוק יצעק, גנוב יגנב, טרוף יטרף, השב תשיבנו, מהורי מהרנה,

מאן ימאן, ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע, חבול, תחבול, שלם ישלם. שמוע תשמעו,

איבתי את אויביך, צרתי את צורריך, הרס תהרסם, שבר תשברם, עזוב תעזבם.  המילים

הן כמו  סימני דרך לחוקים שיש לזכור ולחקוק בנפש ובזיכרון, אחר כך, יבוא משה

ויחקוק את המילים שנחקקות קודם בזיכרון ואחרי החוקים, בונים את הבית.

ובאים חוקי בניית הבית והם פונים במילים אל עין של הבנאים והאמנים. וכשפונים אל

העין השפה משתנה והיא פונה לפועל ר. א. ה,  וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.  

לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר.  לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה.  

מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר.

והמחשבה שלי עוברת אל הסופר שכותב את הפסוקים שבאמצעות מילים יוצר הוראות

מפרט בנייה וחומרים מפורט מדייק. כל פרט במקומו . מהמבנה, אל הריהוט הפנימי,

המנורה על חומריה ועל סוג השמן למאור.

כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ.   וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.  יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.  

אני מאוהבת בעברית ובסופר המקראי, בעושר הפעלים ושמות החומרים, מפרט עשיר ללא פשרות, הוראות האדריכל, הוראות  האמן למהנדס ולקבלן הביצוע שצריך

להשיג אותם ולהקפיד על המידות ועל החומרים והצבעים והמקום בתנאים של מדבר.  זהו השג חוצה זמן ומקום. זהו מודל לתרבות רוחנית שמשתקפת בחומר וחומר

הבא לידי ביטוי בשפה. השפה היא יצירת האומנות המקדימה את היצירה החומרית. המשכן ובית המקדש כבר אינם, הם כלו כמו כל חומר, אך השפה נשארה רעננה

וברורה  ומבקשת את יישומה.  בלב הוראות הבניה יש הוראות לפיסול, ליצירת הכרובים, לב הפרשה. המקום שהוא ליבו הרוחני של הבית, הדיבור המחבר את העולם האלוהי עם האנושי , אך הוא מתחיל בפועל: ע.ש.ה  והפועל שמבטא את הקשר הרוחני שבין אדם לאלוהיו הוא ה"דיבור" והוא ישיר. הקדושה מעוצבת בין כנפי הכרובים אך היא עוברת דרך המילים, דרך הדיבור.

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

השירה, היא אחד התחומים, הכלים הקרובים ביותר למעשה הכרובים , היא נמצאת במקום חבוי בנפש עטופה בגוף ובבגדים ובשיער ובאיפור ובתחפושת ונחשפת דרך המילה, דרך הדיבור. והדיבור השירי, חייב להיות מעוצב. כמו הכרובים הם מחברים בין השמים לארץ, היא מדויקת כמי שעוברת בין הכנפיים , ואולי הדבר החשוב ביותר שפני הכרובים פניהם איש אל אחיו. הם פונים זה לזה ופנויים זה לזה בראייה ובקשב. ועוד דבר חשוב במבנה הרגיש והמדויק הזה, שהכרובים נמצאים על ארון העדות. והמילה עדות יש בה משהו סתום ומצד שני פתוח עד אינסוף. על מה ה"עדות"? על מה מעיד הארון ומה יהיה בתוכו. על מה הוא מגן ומה הוא חושף. אך המילה "עדות" מכילה את ה"עד". השירה היא עדות על עולם פנימי, חבוי ושמור ומתפרץ במילה, בדיבור.

והגמרא מספרת מה קורה שהדיוק מופר, שהדברים יוצאים ממקומם, כשאין איזון בין החומר לרוח. אותם כרובים שהיו פניהם זה אל זה וביטאו קשר ואהבה וכנראה שהיו מעורים זה בזה, ואולי בדרך העיצוב והעמדת הפרטים ביטאו את הקשר הסמוי מהעין בין שמים לארץ ובין דיבור לשתיקה ובין חומר לרוח כך השירה וכך אומרת הגמרא:

"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו

מעורין זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נ"ה,

ע"א)  ומה קורה כשהבית המקיף את הכרובים חרב ועינים זרות שאינן מבינות את השפה

העברית והפנימית נחשפות לכרובים :

"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום , שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

כך, השירה. כשהיא יוצאת ממקומה, כשהיא מנותקת מהעדות, כשהיא עוברת את גבולות

הדיבור המעוצב ומושלכת אל הרחוב בעירום לעין כל. ואני כל כך אוהבת את הקשר שבין

המילה "משכן" ו"שכינה" ו"שכנה" ועד המילה הכה עכשוית "שכונה".   והנה אחד מכמה שירים שמחפש את האיזון השביר שבין עדות לכנפי כרובים

וגם מביא את הכרובים לשיר.

האיש ההוא

כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא

(אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה)

(אֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי)

לְבַדִּי הָיִיתִי

נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא

הוּא אוֹחֲזֵנִי בִּכְתֵפַי

וַאֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּמָתְנָיו

וּבוֹעֶטֶת בֵּין רַגְלָיו

וְהוּא כּוֹפֵף צַוָּארִי

וּשְׁנֵינוּ נָעִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה

וְאָבָק עוֹלֶה כְּמוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּט עֲרָבוֹת –

וִירֵכֵינוּ מֻכּוֹת (וִירֵכַי הַבְּהִירוֹת בְּאוֹר לְבָנָה –

כֵּהוֹת) כְּאוֹתָם כְּרוּבִים חַסְרֵי בִּרְכַּיִם נֶאֱבָקִים

אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא

שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְהַצִּילֵנִי מִכָּל רַע

וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם מוּדָע וְלִי אֵין נַחַל

לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת. רְאוֹת.

הערב שיחה בשתיים בארבע עיניים עם מירי גלעד

מירי גלעד

הערב שיחת רדיו ברדיו מליץ radiomelitz.org עם מירי גלעד, משוררת, מרצה וחוקרת. היא ובעלה אהוד, בני קיבוץ נירעם שבנגב שעזבו את הקיבוץ כמשפחה צעירה ופתחו בחיים מחוץ למסגרת הבטוחה. ובהחלט יש מקום בשיחה על חוויה כה ישראלית, חוויה מכוננת. מירי עשתה דוקטורט ופרסמה ספר בעקבותיו: מסע אל חווית הרגע. העוסק ביצירתם של וירג'יניה וולף וס.יזהר. מירי פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה

רגע על פני האדמה - מירי גלעד

על מה אנחנו משוחחות? על המחקר, על השירה, על החיים והיצירה בימי קורונה. אתם מוזמנים לשיחה אישית מרתקת השייכת בהחלט לזמן הזה. להתראות בשש ברדיו מליץ ומוזמנים להקשיב עם סופרים ומשוררים, מוסיקאים המופיעים כהסכתים באתר רדיו מליץ ובאתר שלי havapinhascohen.co.il תחת הכותרת: יצירה בינתחומית, רדיו מליץ.

הערב, אלף חנוכיות ועוד אחת לזכרה של יהדות מקדוניה

הערב, נר שמיני של חנוכה תשפ"א על שולחנו של נשיא צפון מקדוניה  מר סטמבו פנדרובסקי תעמוד יצירת אמנות כה עתיקה וכה חדשה. זו תהיה חנוכיה, תשעה כנים. ארבעה , ארבעה ואחד. זהו אחד הסמלים העתיקים ביותר והמזוהים ביותר של העולם היהודי. החנוכיה או בשמה המוכר בעולם, המנורה שתגיע למשרדו של הנשיא, היא יצירה של מתי גרינברג. פסל, צייר, אמן יליד מקדוניה מרץ 1943, תאריך טעון ביותר, זה השבוע בו המשטרה הבולגרית אספה וריכזה את יהודי מקדוניה מונסטיר, סקופיה ושאר הערים לבית החרושת לטבק "מונופול" הנמצא במרכז סקופיה ומשם ברכבת לטרבלינקה. חייו של מתי וחיי הוריו ניצלו והם הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בבת ים.

הערב, אעמוד יחד עם השגריר דן אוריין ועם רחל דרומר לוי נשיאת העמותה ורבים אחרים במשרד החוץ בירושלים ונעלה אור בכל העולמות. בשנים האחרונות, מידי שנה בהתקרב חודש מרץ, החלה התארגנות בהנהגתם של דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ולארצות הבלקן ורחל שלי דרומר לוי, העומדת בראש העמותה למורשת קהילת מונסטיר-ביטולה והמזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר אילן. שלוש פעמים נסעתי בזכות יוזמתם של דן אוריין ושלי לוי דרומר, להשתתף במסע החיים בין ה-8 ל11 במרץ וראיתי את מתי גרינברג מקים את פסל שעון השמש, הגדול, פסל שיוצב בלב בית הקברות היהודי בביטולה , לזיכרה של יהדות מקדוניה. פסל שעון השמש כבר מוכן ואמור היה להיות מוצב במרץ האחרון, אך הוא עומד ומחכה בבית מלאכה סמוך לבית הקברות שעד שיוצב על מכונו. שעון השמש יצור את הקשר הסיפורי שבין חייו של מתי גרינברג ובני משפחתו לבין הקהילה שעלתה השמימה ללא קבר ומצבה. ההעדר והנוכחות ידובבו זה את זה באמצעות השעון והשמש. האור והזמן שנולדו יחד באותו יום בו נאמר על ידי האלוהים: "יהי אור". החושך והכאוס הם המובנים מאליהם, הם טרם הבריאה , האור והזמן הם היצירה הראשונה של האל בבואו לברוא את העולם, בלעדיהם לא יכון עולם ובהשאלה, בלעדיהם לא תוכל ליכון תרבות אנושית. שעון השמש המחבר את האור הקוסמי עם הסדר האנושי , יחזיר את זיכרונה של הקהילה שניספתה ונעלמה אל התודעה.

מרץ 1943, אלה הימים בהם  אספו את יהודי מקדוניה, גברים, נשים ותינוקות וגירשו אותם  לטרבלינקה. השנה, שנת הקורונה, בחודש מרץ 2020 לא יצא מסע החיים לדרכו. וביצירתיות מיוחדת נמצאה דרך אחרת לציין את האירוע  ולקשור את האירועים אל האור, להאיר ולהדליק אלף חנוכיות במקדוניה, בישראל וברחבי העולם לזיכרה של הקהילה ולזכרם של חבריה שנספו.

מתי גרינברג סיפר לי על החנוכייה שהוא מכין עבור האירוע המיוחד הזה, שנשיא מקדוניה ידליק בה את הנר השמיני. והוסיף שהיא מיוצרת בבית היציקה שבבית נקופה. ביום היציקה הצטרפתי לסדנה לראות איך יוצאת החנוכיה מהחומר אל האור. שורשיה של החנוכיה שיצאה למקדוניה בספר שמות פרק כ"ה בהוראות שקיבל בצלאל בן אורי , האמן העברי הראשון. הוא קיבל הוראות מילוליות מדויקות והיה עליו לפרש את ההוראות ולממש את היצירה הלכה למעשה. בצלאל בן אורי פרש ובנה, את המנורה שהוצבה במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש. לאורך דורות, קמו פרשנים להוראות המילוליות של בניית המנורה שבמקור היהת מזהב טהור. ולאחר החורבן, אנו מוצאים העתקים ופרשנויות של אמנים שונים בחומרים כמו\ פסיפס, ואמני תבליט , ברזל. המנורה הפכה לסמל שהעם היהודי נושא אותה לכל מקום אליו הלך וראייה המנורה החרוטה בתבליט המפורסם של שער טיטוס ברומא. השער שבישר על ניצחונה של ממלכת רומא הגדולה על ממלכת יהודה הקטנה והמרדנית בקצה האימפריה.  מתי גרינברג, הצטרף לשורה ש אמנים יהודיים הממשיכים לקרוא את ההוראות בספר שמות ולהעביר מה מהמילה אל הפירוש התלת ממדי.

א וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ.  לב וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ:  שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.  לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה.  לד וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים:  מְשֻׁקָּדִים–כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ.  לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה.  לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר.  לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.  לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר.  לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה.  מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר.  {

זה המקור לבניית מנורת בית המקדש. שמות כ"ה. הנחיות ברורות איך לבנות ומאלו חומרים תיבנה המנורה. ובשני מקומות חוזרת ההנחיה : "מקשה תעשה המנורה" ו"כלה מקשה אחת, זהב טהור".  תיאור המנורה מפורט ביותר. נדמה שניתן לראות את המנורה על פי התיאור. ברור המבנה שישה קנים המסודרים באופן סימטרי והקישוט הינו כפתור ופרח. כל העיטור הוא מעולם הצומח. ומהתיאור ברור שברגע שמדליקים בה אור, יש השתקפות האור בחומריות של המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה" .

אולי ההוראות המפורטות על החומר שממנה תיעשה המנורה, המבנה שלה והקישוטים שלה, הם דרך לומר שגם מתוך החומר הנבחר ניתן לבטא רוחניות ושגב. ברגע שפרויקט הדלקת 1000 החנוכיות יצא לדרך, היה ברור שאחת החנוכיות תהיה של מתי גרינברג ואכן השגריר דן אוריין הגיע לסטודיו של מתי גרינברג וראה את המודל והחליט שזו החנוכיה תאיר במקדוניה על שולחן נשיא המדינה.

האב טיפוס של החנוכיה ה1001, היא החנוכיה של מתי גרינברג,  נמצאת בניו יורק בHebrew Union College , זו חנוכיה בגובה מטר שנבנתה עבור בית הכנסת של ההיברו יוניוון קולג'. היא הוזמנה על ידי תורם יהודי בשם ריצ'רד שרייר , החנוכיה תוכננה על פי מודל המנורה של בצלאל בן אורי. היא תוכננה על פי ההוראות שנמסרו בספר שמות פרק כ"ה. ההוראות אומרות שהיא להבנות כמקשה אחת והקנים באורנמנטיקה של צמחיה.

ביום היציקה נפגשנו בסדנה בבית נקופה. המקום בו מתחילות כל היצירות הגדולות, במעבר ובמהלך מהחומר הגולמי ההיולי לעבר יצירה. בחוץ היה יום מואר וחורפי בהרי ירושלים. מסביב לסדנה זרוקים כאברים כרותים תבניות של יציקות פסלים שכבר יצאו לעולם. עוד בטרם נכנסנו לסדנה לראות את הדגם של החנוכיה, חזר וסיפר מתי על הולדת החנוכיה שלו לפני שנים רבות בניו יורק מתוך ספר שמות ועל העובדה שהמושג "מקשה אחת" חוזר פעמיים.

מתי מספר שעבור החנוכייה שהקים בבניין ההיברו יוניון קולג', נזקק לארבעה קילוגרמים של כסף , כאשר הביא את הפרויקט לבית יציקה בלונדון, אמר בעל בית היציקה שזה בלתי אפשרי ליצוק  במכה אחת. יש ליצוק חלקים שונים של החנוכייה ולאחר כך להלחים אותם זה לזה. מתי ענה לו , אבל כבר עשו זאת לפני אלפי שנים, זה כתוב בתנ"ך.

לבסוף הגיע לבית יציקה של אירי זקן , שעבור שני בקבוקי אייריש ויסקי, התמסר לפרויקט ומתי תיאר את התהליך : "יצקנו מהשורש כלפי מטה לענפים. חיממנו עם להביורים ושואב אבק משך את הכסף מטה. כאשר שברנו את התבנית, ראינו שהכסף עבר לכל הענפים . האירי הזקן אמר, שזו הייתה היציקה הכי מורכבת שיצק אי פעם. " ומוסיף מתי: "אם בצלאל בן אורי עשה זאת לפני אלפי שנים, אני לא אוכל לצקת חנוכייה במקשה אחת?  התפיסה שלי היא שאין דבר שלא ניתן לביצוע מבחינה טכנית".

את השיעור הזה למדתי בפתחו של בית היציקה בבית נקופה.

בפנים, בתוך הכאוס של מתכות וחלקי עבודות, על שולחן עמד דגם של החנוכייה כשהיא יוצאת מתוך לוח, שהוא כמצבה עליה כתוב:

"לזכר יהודי מקדוניה שנלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ומשם איש לא חזר".

הדגם שלם, אך החנוכייה המיועדת, עדיין לא היתה מחוברת לכן שלה. כולה יצוקה ועיטורים צמחיים מרהיבים ובקצה הקנים, בקצה הענפים, פרשנותו של מתי לגביעים המשוקדים המהווים את הבסיס לנרות החנוכה, למקור האור.

עוד אני מתבוננת הגיעו אילן בעל הסדנה ואיברהים אחד היוצקים, להלחים ולחבר את החנוכייה לכן ולמצבה, מתי גרינברג חתם על היצירה והוסיף הוראה: הצבע צריך להיות ירוק זית בהיר" והחלה מחלוקת מה טיבו של הצבע שבדמיונו של האמן. האם להוסיף לירוק שיבוא על הברונזה לבן או שחור. למחרת ראיתי את הצילום של החנוכייה לאחר שיבשה והבנתי שאיברהים הבין היטב את בקשתו של מתי.

הערב, נר שמיני של חנוכה. החנוכייה של מתי גרינברג לזכר יהודי מקדוניה , קהילה שלמה שהושמדה במרץ 1943 ולא היה שם איש שיבוא לעזרתה. אור נ1000 החנוכיות שידלקו הלילה יאיר את זכרה.