האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

אני "ערה" ואני נוגעת בדבר

אני "ערה". אני אחד המונולוגים בספר "ערות" ואני משתתפת גם בסדרה, אחת המרואיינות בפרק הראשון, כלומר של בנות שישים ומעלה. אני נוגעת בדבר ובכל זאת, אני רוצה להגיב על הסדרה, על התופעה והמשמעות שלה עבורי ואולי עבור צופים רבים.

כאשר סיפרה לי תמר על הפרויקט עליו היא עובדת, שאלתי אותה האם יש לה קול של "אלמנה". אישה שחייה השתנו ולא ביוזמתה, שהאדם איתו חלקה ימיה ולילותיה, נוטש אותה לבדידותה ולהתמודדותה עם משפחה ללא אב ללא בעל ללא חבר. איך אישה קמה מתוך המציאות הזאת ולאן מוליכה את גופה, את נפשה, את משפחתה? ומתוך זה התגלגלה השיחה בינינו אל הספר. יש לי זהות :אני אם לארבע בנות, משוררת, עורכת, סופרת מייסדת ומנהלת אומנותית של פסטיבל "כיסופים" ואני כותבת ומפרסמת מיצירותיי מאז 1980 והשנה אני יכולה לחגוג 30 שנה לצאת ספרי הראשון. כלומר, זו אינה שאלה של חשיפה או פרסום, בדרך כלל אני מעדיפה לפרסם ולהתפרסם בזכות יצירתי. אין לי גם צורך מיוחד לפרסום הצד הארוטי בחיי, משום שהאירוס, החשק והתשוקה שוכנים בכלל שירתי ובכל שלב מחיי והאהבה, נמצאת כל חיי תחת בדיקה. בכתיבתי, אין לי גבולות ולא שאלות של "מותר" ו"אסור". אז מדוע כן שמחתי להיות "ערה" מתוך "ערות"? מספר סיבות, כי אהבתי את העובדה שלא אני כותבת את השיחה, אלא, תמר מור סלע היא הכותבת והספר הוא שלה. אני אחת הגיבורות או הקולות בספר. לא הופעתי בשמי, מה שאפשר לי להתבונן מהצד ולהקשיב ולהבין, האם מה שאמרתי מעניין אנשים מלבדי? ואני מעדיפה להיות מזוהה כ"משוררת". חשובה לי העובדה שמדובר בנשים שתמר בוחרת ושאינן בהכרח סלבריטאיות או "גיבורות".

לשימחתי הספר זכה להצלחה חסרת תקדים. ובכך נפתח עידן חדש, נמצאה "שפה" לכתוב

את סיפור מיניותה של אישה העכשווית ויש הלימה בין השפה לבין הזמן. וכשהגיעה שאלת הסדרה וה"צילום" בשיחה של אחת על אחת. בדיבוב, שאלתי עצמי, למה אני צריכה את זה. הרי אני כבר מבוגרת יחסים לשאר הנשים, איני זקוקה לחשיפה מתוך עולמי האינטימי כדי להתפרסם, אבל, רציתי להתעמת עם עצמי ועם השיח מסביב. רציתי גם להגיד כמה דברים על העובדה הפשוטה שבמהלך חיי ראיתי את מהפכת הדיבור על האינטימי ועל המין מתרחשת. בנעורי ובבגרותי, הבנתי שאין "שפה" בעברית לתיאור איברי המין וחיי המין. אנחנו משתמשים בכינויים המנמיכים את השיחה ואת תיאור האיברים ואין לנו גם כינוי, שם או מושג מדויק למעשה האהבה והזוגיות. השימוש הנפוץ הוא במילה הבאה מהסלנג:  "זיון" והפועל המכוער בעיני שאני מסתייגת להשתמש בו ביחס לעצמי ובן זוגי "להזדיין" מקורו בנשק. הקרבה בין מין לנשק מעורר שאלות רבות על החברה בה אני חיה.  וכאשר אנחנו רוצים להשתמש בלשון נקיה וגבוהה אנחנו משתמשים בצירוף מילים מתורגם מאנגלית: לעשות אהבה. אז מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו עושים אהבה בעברית? ואולי משהו בתרבות שלנו, בשפה שלנו נמנע מלדבר על האהבה ומעשה האהבה באופן ישיר במשך דורות רבים? באין שפה, איך אפשר לדבר או לתאר בעולם המודרני, בעולם שהקולנוע, הטלויזיה והספרות משפיעים עלינו סצנות סקס, על אהבה והדרך בה הגוף מבטא אהבה? הפשרה היא: סקס. גם זו מילה שמקורה אינו עברי. במילון ספיר, המילה המפרשת "זיון" בהקשר מיני (והיא מופיעה כהערה בלבד, לא כפירוש) בעילה. אז מה המילה בה אישה יכולה להשתמש ולהזמין את בעלי למיטה?   

תמר מור-סלע, דילגה על הקושי שליווה אותי כל חיי, שפה לדבר בה את האינטימיות. לשמחתי, מה ששיחרר אותי מהקושי לדבר על יחסים אינטימיים,  זו השירה. השירה מאפשרת לי לדבר אינטימיות ואירוטיקה (שתי מילים לא עבריות) שניתן אולי להחליף ב"קרבה" ו"חשק" באמצעות תיאור, דימוי, ציור לשוני, כפל משמעות או מטאפורה שם אני משוחררת כמו המשורר של שיר השירים.  

תמר וצעירים ממני בדור, עברו תהליך שחרור מהחברה השמרנית, מהפטריארכלי, מהעולם בו המושג "פמיניסטי" הוא מהפכני .לעולם בו קשר ויחסים אינטימיים מנותק ממחויבות ומשפחה. הוא יכול להתקיים בפני עצמו בצורה לגיטימית.

וכשתמר הציעה רציתי לדעת האם יש לי (דגש על "לי") שפה לדבר את המיניות בפרוזה ולא בשירה. להיות מדויקת בתיאור המציאות שאני חווה.   

הספר "ערות" , הבנוי על "כמו מונולוגים" של נשים, המספרות את החוויה מינית שלהן כאוטוביוגרפיה וכמו כל ביוגרפיה, לכל אישה יש את סיפור כניסתה אל המיניות ורגע יציאתה ממנה, וכמו כל מרכיב ביוגרפי אחר, יש בזה רגעי שיא, ורגעי נפילה. רגעי חשק ורגעי דחיה, המיניות שלפני הריון והמיניות שאחרי הריון, המין הנעדר בשעות וימים של מתח והמין המתפרץ ברגעי פיוס ואהבה.  הסדרה בעקבות "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל הבמאית והמפיקה, הינו מעבר דרמטי מהכתוב והספרותי אל הגלוי הנראה והחשוף.

הדרך בה מתנהלת הסדרה, היא באמצעות שיחות של תמר עם כל אחת מהנשים או הזוגות, המרואיינים גלויים, נראים, המצלמה חוקרת אותם ברזולוציות גבוהות, מקיפה מכל כיוון ובשעה שהמראיינת אינה גלויה ואינה משתפת עצמה וחוויותיה , "השיחה" הופכת לווידוי. וכידוע, אין חזק מהווידוי באמנות. הווידוי, הוא אמירת האמת המוחלטת, הווידוי מעורר אימון בלב השומע, הוא מרוכז במתוודה המדבר והצד השני תפקידו להקשיב.

וידוי במקור, קשור לריטואל דתי בנצרות, והן בעולם היהודי ,אדם מתעורר בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והכך הוידוי מתקשר גם לאמירת התודה. ואם יש לאדם וידוי להתוודות בו, הרי יש לו סוד. "ערות" הוא סוג של ריטואל שחרור מהסוד המכביד עלינו שנים. הסוד על מה שכולנו יודעים שהוא קיים בכל בית ובכל חדר שינה, אך אינו גלוי ואינו מדובר, הוא הסוד שבין השניים. נשים המצטלמות לספר את סודן, זה מסקרן וגם משחרר. אם אישה שנראית "נורמלית" ו"רגילה" מספרת על נער שנכנס לחדרה בקיבוץ והפשיט אותה ממכנסי הפיג'מה והכאיב לה, זהו "סוד" שהושתק ויוצא לאור. הוידוי עליו, משחרר את המספרת מהסוד שלה ומאפשר לנשים אחרות שהן נשאות סוד, להזדהות. כשדיברתי על הרגשתי כאישה אלמנה צעירה, על העדר הנמען האהוב, על הדרך בה החברה רואה אותי כאישה שהיא "הפקר" (את גם צריכה "לספק" את עצמך, אז יאללה בואי) ובשנה הראשונה לאלמנותי חוויתי שתי תקיפות מיניות מגברים בסביבה המוכרת שלי. איך ומתי אפשר היה לומר זאת? ואיך אפשר למצוא שפה להבדיל, בין גבר/ חבר שאין לנו מחויבות ואנחנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים לבין נהג מונית שנהג עבור המשפחה שמציע את שירותיו?  יש מילה אחת שמפרידה והיא הרגש. האהבה.  אז גם אני עברתי תהליך מטהר ביני לבין עצמי וביני לבין החברה באמצעות ה"וידוי" , בזכות היותי "ערה". הווידוי, הוא אחד הצדדים של האינטימי, אדם מתוודה בפני מי שהוא נותן בו אמון ובכך, הווידוי מקרב והופך לחלק מהתקרבות לאהבה. אנו רגילים לראות באומנים, אנשים המחפשים אהבה דרך החשיפה באומנות, אולי גם כאן, נשים "רגילות" מתוך החיים, יוצאות אל המסך מדברות על אהבה ומחפשות את אהבת הצופים לבחירות וליסורי האהבה שלהן.

ספרות הרומן הרומנטי או כמו שנהוג לקרוא לז'אנר רומן משרתות, היא הספרות שהעלתה חוויות מיניות מאונס ועד תיאורים מפורטים של זוגות במעשה האהבה, ובדרך כלל, מעשה אהבה אסור , אך תמיד זה היה חלק מסיפור גדול יותר, מעשה האהבה לא היה מנותק מהקשר סיפורי או ספרותי, והמין או מעשה האהבה הביא בעקבותיו תוצאות של הריון ולידה או של אכזבה ושבר נפשי (זוכרים את הסערה סביב "מאהבה של לידי צ'טרלי"). ברומן, או בקולנוע המין והאהבה, האהבה האסורה או הבלתי אפשרית,  לחילופין גם האונס, מניעים את העלילה, הם הסיבה והמסובב.

בסדרה "ערות", מופיעות נשים רגילות, לא שחקניות ולא סלבריטאיות, בפנים גלויות, עם סימני גוף וסימני גיל ואומרות וידוי על מה שהיה סמוי מהעין במשך דורות (ואני ביניהן)כמו אהבה לא מספקת, החיפוש אחר העונג, מציאת העונג עם תחושת אשמה ושיחרור מתחושת האשמה באמצעות הוידוי ב"ערות".  ההמרה לאמנות באמצעות סיפור, סדרת מונולוגים או סרט קולנועי יכול היה לשחרר את החוויות האלה לעולם מבלי להישפט. ואולי זה המסר המרכזי של הסדרה.

האהבה, הרגש, הפריון שבא בעקבותיה היא מרכזית בחייהם של בני האדם בכל העמים ובכל התרבויות ומאז ומתמיד הזנות והנזירות היוו את הקצוות של התופעה, מהו הדבר שגורם להתרגשות מהספר ומהסדרה. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא שאנו חיים בעידן בו הפרטי הוא הכללי, ברשתות החברתיות ניתן לקרוא חוויות מעולמם הפרטי ביותר של הכותבים. הבלוג הוא גם יומן פרטי וגלוי לעין כל. נעלם הריחוק המבדל את האינטימי מהעולם החיצון. נוצרה שפה בינלאומית לתיאור החוויה האינטימית, לסיפורים מתוך הזוגיות, ליחסי ילדים הורים, לשיתוף של החלטות חשובות בחיים, ליחסי זוגות חד מיניים שהיו בעבר טאבו, היום הם גלויים בקולנוע, באומנות הפלסטית ובמדיה החברתית. חדשות יכולות להיפתח בתיאורי רצח או גילויי עריות מפורטים בתוך המשפחה. סף הגירוי השתנה ומי שפורץ או פורצת את גבולות השמרנות והאינטימיות נחשבים לאמיצים ומושכים את תשומת לב המדיה. ובעידן מסכי הכיס, החוויה הקיומית היא שמי שאין לו מסך או אינו מופיע על מסך כחלק מהחוויה הקולקטיבית, אינו קיים. משוררים מכירים את הבקשה של יחסי הציבור בהוצאה: תן לי "סיפור" כדי שתתפרסם כתבה במוסף לספרות. או במוסף שישי. משוררים זוכים לחשיפה לפעמים, בזכות חשיפת גילוי עריות במשפחה, או סיפור ביוגרפי יוצא דופן ולא בהכרח היצירה היא נושא הכתבה.

כל אלה, אפשרו, לפתוח וידוי ושיחה על מה שעד כה היה מכוסה או לא נגיש. הדיבור על החוויה המינית הוא חלק מהשפה החדשה בין האישי לקולקטיבי. בין הפרטי, האינטימי, למקומו של האדם, ובמקרה הזה של האישה בתוך המרחב שלה.

עד כה סיפור האהבה והחוויה המינית מסופרת על ידי שחקנים בקולנוע, סצנות מין ועירום משולבות בסיפור הקולנועי והן חלק מהפיתוי ויחסי הציבור של הקולנוע למשוך קהל. בקולנוע ניתן לראות מה שבלתי אפשרי בבית , מהקולנוע אפשר ללמוד איך נראה המין אצל ה"אחר". אך הסיפור הקולנועי, איבד את אמינותו, הוא מספר סיפור של אחרים וברוב המקרים הצופה אינו יכול להזדהות עם החוויה האינטימית של הגיבורים (ניתן לצפות ב"אישה יפה" pretty Woman   1990 בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר, עשרות פעמים ולדעת שזה סיפור לסרטים). בעידן בו ה"ריאליטי" הוא הוא הז'אנר המרגש ורב צפייה, רק קולנוע תיעודי יכול ליצור אמון והזדהות. רק פנים חשופות של אישה מדברת על כאב החדירה, או עונד מיוחד ביחסים עם אישה, יכול לעניין ולהיות מודל בבחינת "אם היא יכולה אז גם לי מותר להרגיש כך או לחוות כך".

בעידן בו הגבולות בין המציאות לדמוי מציאות אינם ברורים וה Virtual Reality ,  הוא המציאותי עבור רבים, כוחו של הקולנוע התיעודי הולך וגובר. ככל שאנו מתרחקים מתחושת המציאות, מהגדרות של מה "נכון" או "לא נכון" , "צודק" ו"לא צודק", אין מקום לאמיתות מוחלטות , והסובייקטיבי הוא קנה המידה לדברים. אז התיעודי והממוסמך  ממלא את מקומה של תחושת המציאות, של האובייקטיביות. לא מקרה הוא שבמקביל להופעת הסדרה "ערות" הופיעה מיני סדרה בעלת אופי יותר קולנועי בשם: "המורדת" או Unorthodox , המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של  דבורה פלדמן המספרת את סיפור עזיבתה של הגיבורה את קהילת סאטמר בויליאמסבורג, ניו יורק. תוך חשיפת חייה האינטימיים עם בעלה, את העובדה שכל חייה האינטימיים, עבור משפחתה מסתכמים בשאלה האם יהיה פריון, האם תהיה לידה? ואילו, היא היתה שרויה בחוויה שונה, המעשה המיני בשכבה עם בעלה היה כרוך בכאב והיה חסר עונג ובעיקר חסר אהבה. העונג הגיע עם הבריחה, עם הגילוי העצמי והחופש.

דומני שאם יש משמעות ומסר לסיפור של "ערות" ושל "המורדת" הוא אותו מסר, היי קרובה אצל עצמך, אל תחמיצי את העונג, הוא שלך ומגיע לך.

"ערות" הספר והסידרה זה מעשה חלוצי ומשחרר, אסתטי ומעניין שיש לו משמעויות רבות שעוד תהיינה הזדמנויות לדבר עליהן, אך  הקושי שלי ב"ערות", שאומנם באמצעות הווידויים נוצר תיקון. אפשר לדבר על הסוד המשותף לכולנו. אך, הדיבור על מיניות בעיקר בדור הצעיר יותר, אינו ביטוי של אהבה ושייכות, של מיניות כחלק מפריון, המשכיות, שייכות ומשפחה, המיניות על פי ערות היא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי ולא בהכרח מימוש רגשי.  

Festival Voix Vives בחיבור וירטואלי

Insolite

Le festival Voix Vives contraint de s’organiser aussi à distance

La crise sanitaire a bousculé l’organisation du festival de poésie Voix Vives, l’une des poètes israélienne n’ayant pu faire le déplacement.

La 23e édition du festival Voix Vives aura décidément été synonyme de nouveautés. Outre l’adaptation des différentes manifestations poétiques aux consignes sanitaires liées au Covid-19, le festival propose également des conférences virtuelles.

La poète israélienne Hava Pinhas-Cohen aura tenté jusqu’à la dernière minute d’embarquer sur un vol à destination de la France. C’est finalement depuis chez elle, en Israël qu’elle participe aux Voix Vives.

« C’était très important d’y participer malgré tout, parce que c’est une excellente opportunité de voir du public et de rencontrer d’autres poètes de la région méditerranéenne », se réjouit Hava Pinhas-Cohen.

Il a ainsi été décidé que la poète animerait certaines rencontres du festival par visioconférence. « Les Voix Vives permettent d’aller à la rencontre d’autres langues, bien qu’enfermée », précise-t-elle. « Je fais de mon mieux pour ne pas rester dans la position passive dans laquelle le Covid-19 m’a plongée. » Poésie plus personnelle

Son vécu, Hava Pinhas-Cohen l’évoque dans ses poèmes, largement inspirés « de ses aventures ». « Mes cinq premiers recueils évoquaient ma vie de famille et les décès de mon père et mon mari. Les suivants traitaient de paysages, d’amour et de dialogues », confie la poète.

La culture méditerranéenne reste néanmoins omniprésente dans sa poésie. « Cette culture est imprégnée des langues latines, de la mythologie grecque, de la tradition culinaire et de la mer », témoigne-t-elle.

Hava Pinhas-Cohen se dit aujourd’hui « très reconnaissante d’avoir pu participer aux Voix Vives à distance grâce au lien permanent avec les organisateurs du festival ».

Face aux nouvelles mesures de restriction imposées en Israël durant les week-ends en raison de la crise sanitaire, la poète s’arme de patience. « Chaque nouvelle journée apporte son lot de consignes, alors nous changeons progressivement notre manière de penser et de vivre pour s’adapter. » Si le Covid-19 a eu raison de sa venue à Sète, la poète ne perd toutefois pas espoir de pouvoir venir en France prochainement, « pour remercier ceux qui [lui] ont tant appris ».

HAVA PINHAS-COHEN : FESTIVAL VOIX VIVES/Français

( numérotation entre parenthèses correspond à celle de l’hébreu)

בתרגומו המופלא של: מישל אקהארד אליעל

Samson

A minuit je l’ai vu monter à l’est de la montagne

montant sur la montagne et les portes d’une ville hostile  plus large que sa taille

encadrent son gigantesque  corps  le cou tendu vers avant

ses yeux plongent dans le paysage sur le chemin

il a un gout de femme sur la langue.

Que désire son âme : le miel  de sa bouche, les lacs de ses yeux pour se réveiller à son flanc

Il laisse à minuit le lit chaud de son corps  les portes de la ville sur son dos.

Eveillé à minuit sur sa couche il embrasse sa bouche et ses seins

A corps et à cri dit : je reviendrai, et il s’en va. La lavande parfume sa peau,

l’huile d’amandes ses reins, ses cheveux sont dans  les siens

ils volent sous la brise de minuit, les portes de la ville sur les épaules

s’ébranlent et réveillent les gazelles des champs.

Elles sont effrayées de voir telle créature velue sur les adrets

à l’opposé des sources. Le géant seul grimpe sous le regard des des champs

la voie est libre, les verrous de la ville ouverts: il porte la ville redoutable sur les épaules.

(2)

Tout commence à l’extrémité

Tout part de la pointe du pied

du talon à la cheville

de l’extrémité de mon corps, il a commencé à m’aimer,  relevé ma robe et découvert le mollet,

comme s’il était une oeuvre d’art, une invitation au voyage qui part du corps

et va vers l’âme  il montait vers le haut de  mes hanches

à l’intérieur de ses faces cachées, là où il n’y a pas de différence

entre le plaisir et la douleur, le pur et l’impur, entre la vie qui commence et celle qui s’achève.

Aujourd’hui le coton ou la soie recouvre des chevilles  moins vives

remplies de l’eau et de sang toutes bleues et maladives

il ne verra plus la jambe en sa splendeur

le genou

la cuisse tendue

Elle  dit à l’extrémité de son corps d’être prête au changement

il y a une vie dans la vie pour parler du dedans, quelque chose peut-être s’achève

et bouge de la pointe du pied vers le haut cacheté d’un sceau

les pas se referment à l’intérieur des muscles des pas qui n’ont pas encore

pris de chemin et ont réduit mes pieds

à ce que je suis ou ne suis pas

(3)

Le voyage est une maison      

1.

Quand j’ai essayé de te dire que le temps passe et que bientôt nous serions seuls, je ne serai pas, le jeune cheval

qui a conduit l’homme en manteau vert la corde attachée au col

a compris que je suis celle qui passe sur la face du temps

moi dont le voyage est la maison , dans une valise rouge j’ai rangé

un ordinateur, du linge, un soutien-gorge, une chemise, et une paire de chaussons

pour suivre l’éloignement des pas

2.

Je ne précise pas le jour, c’est le jour je suis allé

le long de la plage trouver un pêcheur dont la moitié du corps

était plongé dans l’eau

les deux mains  ouvertes vers la mer agrippées au  filet,

c’est une maison dans le papillonnement  qui se dirige vers la plage

proche du frémissement

de la substance du bleu.

(4)

Hosanna             

Ce calme fait de voix des oiseaux du matin

Ce silence du vent recueilli dans les branches du palmier

Ce silence où résonnent les gouttes d’eau du robinet

Ce silence avant d’allumer la radio, de démarrer la voiture

Ce silence avant que la cime des montagnes ne s’irise

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du souffle

Le silence avant que ne soit connu ce qui se désagrège et se sépare

Et les voix des enfants dans le lit maternel le rire assuré du présent

Ce silence du matin généreux et rassurant

Comme si la guerre ne guettait pas derrière les palmiers, au-delà de l’automne

Cependant que quelques morts sont comptés comme s’ils étaient une nécessité  ou une partie de ce silence

Et que nous préparons nos repas et accueillons les invités

On rassemble la couronne de lumière au-dessus des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la fracture irrémédiable,

Celle qui épaissit  le silence d’une pièce vidée de tout.

Dans le tremblement, un silence

Un saignement captif du corps.

(5)

Qu’est ce qui l’a poussé 

Qu’est ce qui l’a poussé à laisser le livre sur le tapis

et à courir dans tous les sens les mains levée les lèvres murmurant

comme s’il savait quelque chose que je ne saurai jamais

et entendre des voix que je pourrai jamais voir

Qu’y a-t-il dans ce regard aigu et innocent

qui éveille en moi une frayeur

que je n’ai jamais connue.

(6)

Les pleurs d’un enfant de six ans       

Je me suis levée j’ai lavé mes jupes, accroché sur les cordes à linge

une robe blanche et une chemise bleue pour que  le vent d’Ouest les  sèche plus vite.

Puis j’ai lavé la vaisselle qui a transformé l’évier en mots désuets

balayé le sol, et  j’ai posé une casserole

sur le feu remplie d’une soupe de légumes et de gruau

J’ai fait mon possible pour planer au- dessus du temps

et ne pas ressentir l’écorchure profonde

que les pleurs d’un enfant de six ans ont plongé

dans l’âme.  C’est une écorchure

qui ne se cicatrise pas, elle est soudée

aux pleurs entre les cotes

et le cœur.

Mon expérience me dit

que la soupe, pour une fois, sera salée.

(7)

Faire semblant    

Un  temps qui ne trouve pas de place  dans l’agenda électronique

ni dans tout autre agenda. Une heure  passée

dans un restaurant italien  au cœur de Tel-Aviv

un temps qui n’a pas de place ou de marque

un vide blanc entre les lignes

entre une salade grecque

et un café turc

Un enfant de trois ans dit, regarde,

mon chien, c’est un faux

(8)

La chaise vide et le mur       

Le matin est à son apogée, le soleil raccourcit son ombre 

Yona m’a dit à Richikesh, je te retrouverai après dix heures près de la déesse Ganga ce n’est qu’alors que le jour se réchauffe.

Quand le soleil quitte les montagnes, je plie le linge, lave la vaisselle d’un ancien repas, j’arrose les plantes, perchées de la fenêtre sur la rue,

un géranium grimpe, un autre debout, un œillet, une plante verte et des cactus, je remets des livres sur l’étagère, plie des vêtements dans l’armoire, mais ce n’est que lorsque l’évier est vide, nettoyé des restes de nourriture et que le vent soulève le linge,

 c’est alors que sur la chaise près de la table de cuisine s’immobilise le vide antique, celui dont je suis la seule à me souvenir et que je remplis.

Toute personne qui entre la regarde comme si c’était juste une chaise à bascule  vide, il la tire vers le mur, le bois vide résonne contre le mur

je sens alors un tremblement invisible sortir du ventre de la terre,

il secoue toutes les lettres des livres et des mondes refermés sur le corps des choses, alors seulement j’attrape la chaise et monte sur elle comme si elle était pleine, je commence à remplir de lettres et de lignes la maison et ce papier.

(9)

Poèmes du jardinier        

1.

Le jardinier et les pommes me font sortir de la Poétique

des  épine et des oranges, ils m’apprennent une autre langue

même le ciel

d’autres dieux

un dieu généreux

Cachés  un jardin et un jardinier, même s’ il possède une brouette et un entonnoir

et des graines en sachets dans un tiroir de table en bois dans la remise.

Comme la joue d’une jeune femme d’un tableau de Vermeer le passage du vert clair

presque jaune vers le rose tendre qui conduit à un autre vert à travers du blanc,

tu sens les poils du pinceau dans la couleur humide et la recherche du renouveau

c’est alors que jaillit la lumière

sur les taches de la pelouse le tapis  se déplie vers leur chute

Tout est là pour de bon, une cavité presque invisible

sur la pelouse, une torsion de l’herbe

vers ce qui tombe sur elle.

Tout est présent pour que j’oublie.

Un écureuil viendra

il glissera sur l’arbre

à pas de serpent.

(10)

2.

Pommes de novembre

Novembre a fait tomber les dernières pommes de l’arbre

une fumée tendre flotte, comme l’odeur de pipe de mon bien-aimé

Brindilles et  feuilles sèches du jardinier

 une lettre brûlée :

« Déambule dans ton sommeil

viens au coin du jardin »

Le feu a jailli de la maison, en dehors du temps extérieur

Fièrement J’ai tendu la main

pour réchauffer le bout de mes doigts

Un geste que j’ai appris des aveugles

et de ceux qui reviennent

(11)

Pays

Comment le dire

mais ça ressemble dedans à un utérus en forme de poire

un pays enfoui dans un autre qu’on ne peut

extraire seulement voir

sortir de ses entrailles  le vrai

le seul que la vérité peut produire

il possède deux faces une progéniture et chaque jour

à nouveau je cherche son visage annoncé :

tantôt c’est une femme vêtue de noir un paon,

accroupie à l’entrée du marché sur un panier

de raisins secs elle a la voix rugueuse ( étrangère ?)

et la longue patience des terrasses de montagnes,

elle vend pour une poignée de pièces.

Tantôt, elle apparaît comme deux enfants (juste avant la Pâque)

pendus dans la cour aux branches d’un néflier,

dans cette arrière-cour ombragée

par un casuarina, un citronnier et un mandarinier

dont nous avons connu le bienfait.

Parfois aussi tu ne sais pas comment

un pays détourne son visage

en te disant : « Va, cherche ! »

Faut-il lui dire :

« Où est ta compassion ? »

(12)

Quand mes créations font de la poésie   

    

Il me manque la forme et l’image

comme une pelote enchevêtrée

dont la main dévide et tire le dernier fil

pour faire signe de là-haut

Des hanches serrées m’enfoncent à terre

et ma bouche prête à parler, se tait quand tu parles,

dans ton silence,  entendras-tu  ce qui est sous ma langue ,

la frayeur d’un jeune faon

qui tourne le dos au regard

Comment est-ce quand mes créations disent la poésie

après avoir donné les premiers fruits nous sombrons

dans un océan  d’oubli et de bien d’autres choses.

(13)

Ecoute                                                 

Ecoute

Israel je dis

Tu restes silencieux

des oreillettes japonaises à tes oreilles

distillent une musique aussi douce

qu’une halwa turque

nappée de raisons secs et de cannelle.

Ecoute Israel je ne prononce

pas le Nom ineffable je prie la pluie

pendant que ton sourire regarde l’infini intérieur.

J’ai appris à dire à l’amour : dors ici cette nuit

le Messie arrive, il a la forme d’un  taureau bleu,

demain j’ouvrirai la fenêtre pour que

tu t’envoles comme un oiseau.

(14)

C’est ainsi                                                               

Rêver de l’un                    Et dormir avec un autre

Pénétrer l’esprit              Et ne connaître que la chair

Semer                                Et offrir préparer les mains de la                 

                                                                                            pietà

Allaiter de son lait           Et respirer le sang versé

Dresser une table            Et sentir une odeur de friture

Être sur une montagne   Et entendre sa voix dans la mer

Sortir d’un port                Et apercevoir le désert

Bâtir une maison              Et songer à la détruire

                    Publier un livre et savoir qu’il sera oublié

                             Te regarder dans les yeux

                             Ton retour à la demeure

                                  Ton départ de toute

                                           demeure

(15)

Euro Arabia, voyage imaginaire

2.

Can you tell me

Can you tell me where is the bus to the Airport

J’ai interrogé le propriétaire du kiosque à la gare centrale de Bratislava

Pas anglais. En Slovaquie on parle slovaque.

Il ne m’a pas vendu  de l’eau un jour de pluie.

Au déjeuner à Bratislava la route plane

au- dessus  du trou noir de la synagogue le quartier juif  n’existe plus,

qui se souvient ?

On dit que la Slovaquie n’a pas de problème démographique,

nous n’avons jamais eu ici de réfugiés ici,

mais il persiste dans l’air  des relents

qu’il est difficile d’évacuer

(16)

4.

Sur l’autre rive du Danube violet en Roumanie

entre Kladovo et Shabatz d’où ont fui les réfugiés en 1939

vers  l’est  où fuient les réfugiés aujourd’hui.

Arrêtés par les navires de guerre britanniques ils ont été reconduits aux crématoires.

(au jardin d’enfants nous avions appris que le rouge avec du bleu ça fait du violet)

En ce temps-là, le soleil était froid, le sang gelé dans le Danube, mais le mimosa fleurissait.

A présent c’est le printemps entre les champs de blé et les champs de pommiers,

Stefan le moine me conduit dans son grand van à l’aéroport,

nous parlons de tout en trois langues et quatre mains jusqu’à ce que

Stefan, avec sa belle  barbe noire, se range sur le trottoir sur les ordres d’un policier, il passe la tête dans la cabine du chauffeur comme s’il regardait par un trou de serrure,

il interroge dans une langue inconnue mais que je comprends, « Y a-t-il des syriens sur la banquette arrière ou dans le coffre ? »

Il n’y avait pas de Syriens, mais il y avait une juive,  perpétuellement en fuite.    

(17)

8.

Promenade de shabbat après-midi nous avons traversé le grand fleuve en direction d’une ville  qui s’étire entre une cathédrale, un château et une forteresse

sièges royaux et boutiques à la mode et des travailleurs étrangers de différentes couleurs.

Au rayon lingerie du magasin  H & O  une cliente interpelle la vendeuse en arabe parlé, elle essaie sous le voile

un string et un soutien-gorge à rayures de tigre.

Dans la synagogue la prière en traduction simultanée est en russe,

pas d’hébreu ou d’allemand, le kaddish est encore dit en araméen.                                                                                                                                                                             

(18)

La vallée en face la montagne

J’ai couru vers le figuier à l’écart des autres

prodigue de son  miel, il m’ouvrait la porte d’un monde

et j’entrais dans le corps de l’amour.

Chaque matin, je le cognais comme le sagace pivert

chuchotant comme les animaux nocturnes du taillis,

quelqu’un qui viendrait se nourrir de l’oubli.

Il me parla un jour d’un figuier blanc

planté au bout des terres du moshav,

chaque mois d’Av en été il donnait son miel.

Tout le temps de sa vie il attendait l’été.

(19)

Rétrospective

Regarder en arrière

pour réaliser tout ce que nous avons fait

tout ce dont nous nous souvenons

sans indulgence

une rétrospective

un regard qui mérite la mort

Oter la chaussure de cuir du bien-aimé

c’est inviter son corps

à danser pieds-nus sur le sable, et nager,

dévoiler l’infinie solitude de son corps.

(20)

Au rythme de l’amour

Que voulais-tu me dire en partant,

l’absence éclaire t elle l’obscurité qui nous sépare.

Où suis-je dans tout cela ?

Ta main frappait le rebord de la fenêtre

où reste ouvert le livre des jours, il compte

le rythme des respirations où résonnent les nuits,

elles prennent de mes mains le nouveau-né inconscient

 en lui disant, tu es moi, et le poussant ailleurs,

 entre une ville et une route qui descend vers le désert

au rythme de l’amour.

למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.  

Entela Kasi , Portrait of an Albanian (Jewish) poet

Photo: Hava Pinhas-Cohen

Tomorrow, Wednesday, July 8 at 6:00 pm During the program "Talk in Two in Four Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with writers from the Jewish world. A program that is a collaboration between Radio Melitz and the Writers Association, will talk to Albanian poet Antella Cassie. I met Entela few years ago in Belgrade. The moment we met, I liked her. I felt that she is a poet and woman involved deep in the culture of her country, of her language .Something in her eyes is different, And I liked it.

Entela Kasi  – Albanian PEN President and Ambassador for Peace. Poetess, novelist, translator and essayist. She is author of many books into Albanian and foreign languages, and also a well known intellectual in the cultural life of Albania. She has worked for ‘In search Committee’ of PEN International.

She is awarded national and international awards in literature, and her works are translated in different languages. She also writes for the Albanian journals and daily press within the focus in social movements, culture and politics. She has also been invited as the guest writer by different Universities in Albania and abroad.

Her poetry is translated and published in different anthologies, magazines and literary reviews into Macedonian, Serbian, Turkish, Bulgarian, Romanian, Italian, German, French, English  and many other languages.

She is awarded with the title ‘Univesrum Dona’ and ‘Honorary Academician’ accredited by the International University of Peace Studies, in Lugano Switzerland and by ‘Universum Academy’.Actually she works for the Catholic University- “The Lady of Good Council’, in Tirana- Albania.She writes into Albanian and English.

, 2019 Entela Kasi was invited to the 5th Kisufim conference and that was a good oportunity to translate some of her poems. Here are 2 of her poems and the first one is about her grandmother Hana, her Jewish Grandmother.

אנטלה קסי

אִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹלָם פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹר הָרָקוּב מִמֶּלַח הַחֲלוֹמוֹת הוּא הַנְּיָר

עָלָיו תִּכְתְּבִי אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ

עִם צִבְעֵי הָאֲדָמָה, לֶהָבוֹת וּמַיִם

תְּעַצְּבִי אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת

הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ מִדֵּי פַּעַם

בָּשָׂר וְעֶצֶם.

אִם הָאֲרֻבָּה נוֹפֶלֶת מַטָּה, חָנָה..

הָאֵפֶר יִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הָאָח

הַכּוֹכָבִים יְכַנְּסוּ מֵאַבְנֵי הַיְּסוֹד

שֶׁל בֵּית הַסָּבְתָא שֶׁלָּךְ

הָאוֹר יִמָּתַח כְּאִלּוּ יִמְתַּח אֶת יָדָיו

שֶׁבַּעֲבַר נַהָג לְכַסּוֹת טַבָּק

עִם דַּפֵּי נְיַר עִתּוֹן.

הַיָּרֵחַ יַרְאֶה לְךָ אֶת צִדּוֹ הָאַחֵר

הַמָּלֵא בַּמִּלִּות אֵם רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

עַד אֲשֶׁר יְמַלֵּא לְתוֹךְ כֶּתֶר הַשָּׂמִים..

הָעוֹנוֹת יִתְחַלְּפוּ, חָנָה

הַפֵּרוֹת יַרְקִיבוּ

רִמּוֹנִים, תַּפּוּזִים וְזֵיתִים

יִתָּכֵן שֶׁכְּמוֹ עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת

מוּאָרוֹת עַל יְדֵי עֶצֶב הַחַיִּים

הַתַּפּוּחִים יִפְּלוּ מַטָּה

וְהָעֵצִים לֹא יִשָּׁבְרוּ

הָעַרְמוֹנִים יִתְפּוֹצְצוּ עַל רֹאשֵׁךְ הַיָּפֶה

הַצֶּבַע יִשָּׁאֵר בִּשְׂעָרֵךְ

יִרְקֹד בָּרוּחַ לְלֹא הֶרֶף

אַתְּ תִּרְאִי אֶת הָאֲדָמָה בַּמָּקוֹם בּוֹ זַרְעֵי הַחַיִּים יְשֵׁנִים

מִתַּחַת לְשֶׁלֶג

גַּרְעִינִי זָעָה, זַרְעֵי תִּקְוָה

בָּלֶרִינָה שֶׁלִּי, אַתְּ תִּרְקְדִי עַל הַקֶּרַח

וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הַזֶּה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ סְבִיב הַלֶּהָבוֹת

רַק אָז, בִּתִּי

אַתְּ תִּלְמְדִי לֶאֱהֹב אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים,

לַמְרוֹת הַמְּרִירוּת, עֶצֶב, מַחֲלָה וְטֵרוּף

אַתְּ תִּרְאִי הַכֹּל, חָנָה

תִּשְׁכְּבִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ מִכְּאֵב

לִבֵּךְ יִשָּׁבֵר,

וְאָז תַּעֲלִי שׁוּב,

אַתְּ תְּטַפְּסִי מַעְלָה עַל הָהָר,

תִּשְׁתִּי דְּבַשׁ וְיַיִן

וְתִהְיִי אִם וְרַעְיָה

וּלְעוֹלָם תִּשָּׁאֲרִי בַּת וְאָחוֹת,

יַלְדַּת אוֹר מְתוּקָה

אֶת הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַחַיִּים, חָנָה

וְאִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי,

הָעוֹר הָרָקוּב הוּא הָאֲדָמָה

הַמָּקוֹם בּוֹ תָּמִיד רָצִיתָ לִשְׁתֹּל חַיִּים!

לא אני, Not I

לֹא אֲנִי,

הַשְּׁחָפִים מֵעֵבֶר לְאוֹתָן מַנְגִּינוֹת משיוֹת, זְעִירוֹת, מַבְרִיקוֹת

מִתַּחַת לָעוֹר בּוֹ אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַמִּלִּים

שֶׁל הַבַּיִת הַשָּׁבוּר

בְּאִי רָחוֹק רוֹקֵד עִם גַּמָּדִים

אַתָּה מַגִּיעַ לְדֶלֶת הַחֶדֶר בְּעֶרֶב אָפֹר קָפוּא

כֶּתֶר פְּנִינִים עַל רֹאשְׁךָ הַמַּרְשִׁים

עֲדַיִן גָּשׁוּם

אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַנִּיחוֹחַ וְהוֹלֵךְ

הַרְחֵק מִכָּל גְּבוּל

כָּבוּל בְּלֶהָבוֹת וּכְאֵבִים

עָרִים יְשָׁנוֹת הֵן קָרוֹת וּמֻזְהָבוֹת

אַתָּה נִכְנָס בְּשֶׁקֶט לְכָל עַמּוּד

אֲבָל, לֹא אֲנִי

רעב

לכבוד העובדות והעובדים הסוציאלים, ביניהם, בתי, איילת כהן, תואר שני בעבודה סוציאלית ונסיון של עשר שנים כסרן בצה"ל בתחום. לכבוד חברה ישראלית מתוקנת עם ערבות הדדית, עם עינים פקוחות לחוליות החלשות, לנוער המתבגר "הזהרו בבני עניים כי מהם תא תורה". כי הרעבים זוכרים את הרעב ושואפים יותר מכולם לתיקון עוול. לבנות חברה ובית שילדיהם יהיו כמו כולם.

לכבוד אלה שנחשבים ל"חארטה" והמקרר ריק והעלבון צורב.

אני מצרפת וידאו פואטרי שיצר שי אלכסנדרוני עם עמי דרוזד ושמו: רעב/ המקור בעברית וההמשך באנגלית

רעב Hunger

מתוך: וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.

רָעָב

1

עוֹד דָּבָר עַל וַיְהִי רָעָב בַּבַּיִת.

בַּשִּׁיר הַזֶּה לֹא יִהְיֶה דִּמּוּי וְלֹא מֶטָאפוֹרָה

בְּלָשׁוֹן מְדֻבֶּרֶת רָזָה וְדַקָּה כְּדִיקְט,

דַּלּוּת הַחֹמֶר לַמְהַדְּרִין, לָשׁוֹן צְמוּדָה

כְּמוֹ חֻלְצָה רְטֻבָּה לְחָזֶה עָרֹם. אִישׁ לֹא יֹאמַר

שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת הַשִּׁיר הַדַּק דַּק הַזֶּה.

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,

זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ.

אַחַר כָּךְ בָּא בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה מֵרְעַב יַלְדוּתִי.

חָמֵשׁ אֲבָנִים וְכִמְעַט נִצַּחְתִּי אֶת תָּמִי עַד שֶׁאָמְרָה

"רוֹאִים לָךְ אֶת הַחוֹר בַּנַּעֲלַיִם". קִפַּלְתִּי אֶת

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מִתַּחַת לַבִּרְכַּיִם וּמִתַּחַת לָאֲדָמָה,

וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם נָגְעוּ בָּאַסְפַלְט וּבַמִּדְרָכָה הָרוֹתַחַת

מִשֶּׁמֶשׁ צָהֳרַיִם. מִקּוֹצִים לֹא פָּחַדְתִּי, הֵם הָיוּ דִּגְדּוּגִים

לַיּוֹם וּדְמָעוֹת לַלַּיְלָה. טוֹב הָיָה לָלֶכֶת עַל חוֹל לוֹהֵט בַּחוֹף,

הָרַגְלַיִם צָרְבוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ אִפְּרָה אוֹתִי בְּאָדֹם

הָיִיתִי אָז יָפָה מְאֹד. הָיִיתִי כֹּה יָפָה כְּשֶׁהָעוֹר צָרַב

וְהָעֵינַיִם צָעֲקוּ בְּאוֹר יָרֹק גַּם אֲנִי גַּם אֲנִי.

חוּצְמִזֶּה דּוֹד אַבְרָם שָׁאַל: "הַכֹּל בְּסֵדֶר?"

"הַכֹּל בְּסֵדֶר" וְחָזַרְתִּי לִקְרֹא בַּסֵּפֶר. הַגְּבֶרֶת מַדְלֶן

אָמְרָה, שׁוּב לָקַחְתְּ אַסְקָדִינְיוֹת מֵהָעֵץ

אָז יָדַעְתִּי שֶׁפֶּסַח מִתְקָרֵב.

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. שׁוּב הִתְקַלְקֵל הֶחָלָב

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְהַכְנִיס מֵהַסַּף, שָׁם הִשְׁאִיר הַחַלְבָן,

שֶׁהִפְחִיד אוֹתִי עַם מִסְפָּר עַל אַמַּת הַיָּד

וּמוֹכֶרֶת הַבֵּיצִים שֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ נִקְטְמוּ בַּפְּרָקִים.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר הַכֹּל בְּסֵדֶר צָרִיךְ לְטַפֵּל בֶּחָצֵר וְהַגַּג דּוֹלֵף

לְכִי לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת לֶחֶם, גְּבִינָה לְבָנָה וְצֶמֶר גֶּפֶן"

בְּפִנַּת הָרְחוֹב מִתַּחַת לַקָּזוּאָרִינָה מַרְסֶל צָבַט וְהִשְׁאִיר כָּחֹל

עַל יְרֵכַיִם לְבָנוֹת. לֹא נוֹרָא. אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַבָּקַלְנִיק אָמְרָה:

"הַכֹּל בְּסֵדֶר רַק תַּגִּידִי לְאִמָּא שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה תָּבוֹא בְּעַצְמָהּ".

אֲבָל הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר, אַבָּא עָלָה בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם לַשָּׁמַיִם.

כְּלֵי הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֲרוּ זְרוּקִים בֶּחָצֵר, הוּא לֹא בָּא לִגְזֹם,

עֵץ הַקְּלֶמֶנְטִינָה הִתְיַבֵּשׁ, גַּג הִתְחִיל לִדְלֹף, הַקִּירוֹת

הֶעֱלוּ מֵהָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית רְטִיבוּת וְהַמִּרְצָפוֹת נָעוּ

שָׁרְשֵׁי הַקָּזוּאָרִינָה דָּחֲקוּ בַּבַּיִת לִפֹּל. הַכֹּל בְּסֵדֶר.

הַבַּיִת הַמָּט הוֹצִיא אֶת אִמָּא וּשְׁתֵּי הַבָּנוֹת לַגָּלוּת.

2

בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי, לֹא הָיוּ סֶנְדְוִיצִ'ים לְבֵית הַסֵּפֶר.

כָּל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה נִרְשַׁם כִּכְתֹבֶת זְמַנִּית בְּעִקָּר אִם

עֵץ רוֹכֵן מֵעָלָיו, בַּיִת לְלֹא דֶּלֶת עִם קוֹרוֹת וְחַלּוֹנוֹת לַנּוֹף.

הַבַּיִת הַשֵּׁנִי כֻּסָּה בְּטַפֶּטִים דְּמוּיֵי אַרְמוֹן

אִמָּא קָרְאָה לָנוּ לֶאֱכֹל אַחֲרֵי שֶׁהָאִישׁ קָם

וְהִשְׁאִיר עַל הַצַּלַּחַת עַצְמוֹת הֶרִינְג, חַרְצַנֵּי זֵיתִים דְּפוּקִים

לֶחֶם קִימֶל אוֹ פּוּמְפֶּרְנִיקֶל לִפְעָמִים הָיָה גַּם אֹכֶל

שֶׁאֵינוֹ בֵּיצָה קָשָׁה בְּעִקָּר לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הָאוֹרְחִים:

"כָּאן הַכֹּל נִרְאֶה בְּסֵדֶר מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת". אִמָּא

הָיְתָה מַחְבִּיאָה בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים אוֹ בַּאֲרוֹן הַמִּרְפֶּסֶת

מָאתַיִם גְרַם גְּבִינָה בּוּלְגָרִית וְלֶחֶם לָבָן בִּשְׁבִיל הַמֵּעַיִם הַמַּרְגִּיזִים

רַק אָז הָיוּ הַבּוּרֶקַס טְרִיִּים, וְהַגְּבִינָה הָיְתָה רַכָּה

וְהַסָּלָט הָיָה עָשִׁיר בְּעַגְבָנִיּוֹת וּמְלָפְפוֹנִים קְצָת בָּצָל

לְיַד צַלַּחַת קְטַנָּה עִם זֵיתִים. הַבִּיסְקְוִיטִים סְגוּרִים

בָּאָרוֹן הָעֶלְיוֹן, הִתְמַחֵיתִי בַּעֲלִיָּה לְלֹא נְפִילָה

כִּסֵּא עַל כִּסֵּא, מַלְאָךְ עִם סִימָנֵי מַכּוֹת וּפַרְצוּף

רֵיק מִזִּכָּרוֹן. אִישׁ זָר יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן וּמַקְשִׁיב לַסְּפּוֹרְט

אוֹ לַחֲדָשׁוֹת בְּפוּל ווֹלְיוּם וְאוֹר נֵיאוֹן יְקָרוֹת

כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ בַּבַּיִת.

מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁ"נַּעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת עִם צִיצִים

בַּפְרוֹנְט בְּעָיָה גְּדוֹלָה וְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה מִשְׁפַּט הַתְחָלָה

לְסִפּוּר שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב עַל גּוֹרַל יָתוֹם אַלְמָנָה גֵּר וְגָלוּת.

3

גָּלוּת בְּתוֹךְ גָּלוּת כְּמוֹ חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר עַד שֶׁאֵין רוֹאִים

בַּיִת. אֲבָל חֲדַר מַדְרֵגוֹת יֵשׁ גַּם פַּעֲמוֹן בְּדִירָה 5.

כָּל הַיּוֹם עָבַד וְעַכְשָׁו קְצָת נַחַת וְשֶׁקֶט עַד יִגְבַּר סַעַר –

כּוֹס תֵּה עַל מַגָּשׁ, קְצָת דַּג מַטְיַאס כָּבוּשׁ וּמְבֻצָּל

יֵשׁ עוּגָה לְקִנּוּחַ. הָרָעָב הַמִּיתוֹלוֹגִי הוֹצִיא אֶת הָאָבוֹת,

הָרָעָב אֶצְלֵנוּ שָׂבַע בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן אֲבָל מַהוּ רָעָב שֶׁל יַלְדָּה

בַּתִּיכוֹן לְעֻמַּת רָעָב סִפְרוּתִי שֶׁהִתְפָּרֵץ לַסָּלוֹן בְּאִחוּר

לְאַחַר שֶׁנָּקַב חוֹרִים בַּמֵּעַיִם.

רָעָב שֶׁנִּמְשַׁךְ שֵׁשׁ שָׁנִים בְּחֶסֶד הַשֶּׁלֶג הָאֵירוֹפִּי מְתֻבָּל,

הָאַלְכּוֹהוֹל חַי וּבְפַחַד מָוֶת לִפְעָמִים הָיוּ אֵלֶּה הַנָּאצִים,

הָאוּסְטָאשִׁים, אַחַר כָּךְ הַקּוֹמוּנִיסְטִים הַטּוֹבִים, שֶׁהִגִּיעוּ רְכוּבִים עַל סוּסֵי

הַצָּלָה לְפָרֵק אֶת בְּצֵק הָרְגָשׁוֹת לִתְמוּנוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה

מִלִּים בִּצְעָקָה מְטַפְּסוֹת עַל קִירוֹת. הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר

הָיוּ כְּמוֹ כְּבִיסָה יְבֵשָׁה, שֶׁאֵינָהּ מִתְקַפֶּלֶת גַּרְבַּיִם בְּזוּגוֹת

שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים. הַמַּגָּבוֹת מְקֻפָּלוֹת

עַל סְדִינִים וְהַמַּפּוֹת הִתְעָרְבוּ בְּחֻלְצוֹת לְבָנוֹת

וְשִׂמְלַת הַשַּׁבָּת נִצְבְּעָה בְּאָדֹם.

4

הַכֹּל בְּסֵדֶר בַּבַּיִת תִּינוֹק חָדָשׁ נוֹלַד עִם חִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ

חֲסַר זִכָּרוֹן הַפּוֹתֵחַ לְבָבוֹת וּבוֹנֶה אֶת חִידַת מוֹתוֹ טֶרֶם זְמַנּוֹ.

זָרָה וּרְעֵבָה בְּבֵיתָהּ מִתְחַפֶּשֶׂת לְיַלְדָּה רְגִילָה

לְלֹא סִימָנִים, תָּמִיד קְצָת שְׁמֵנָה וּרְגִישָׁה לְמִלִּים

כְּמוֹ גּוּף עָרֹם בַּקֹּר רָגִישׁ וּמֵגִיב.

תִּלְבֹּשֶת אֲחִידָה וְגַרְבֵּי נַיְלוֹן לְכִסּוּי פִּצְעֵי בֶּרֶךְ,

הָאַמְבַּטְיָה נְמוּכָה לְהַבְרָקָה וּמִרְצָפוֹת מְשֻׁפְשָׁפוֹת שֶׁאֵין חֹמֶר לְרַצּוֹת.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר", הִנֵּה כָּתַבְתִּי אֶת רֹב הַשִּׁיר לְלֹא מִלָּה מִשְׁנָאִית

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר מִלְּבַד עִלָּפוֹן קַל שֶׁל בֹּקֶר,

אוֹ אֲרוּחָה גְּנוּבָה קַלּוֹת בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית הַסֵּפֶר.

בֶּאֱמֶת, הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. נַעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת הִיא קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת

רַק קְצָת אַהֲבָה, רָעָב קַל וְכַמָּה מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת בּוֹנוֹת

אוֹטוֹפִיקְצְיָה לְתִפְאֶרֶת הַשִּׁיר הַדַּק

כְּמוֹ הָעוֹר שֶׁלֹּא הִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ, קֹר אוֹ מַכּוֹת.

לָעוֹר תָּאֵי זִכָּרוֹן מַמְאִיר מִזַּן אַחֵר.

AUTOFICTION, ADVANCED LEVEL

Hunger

1.

One more thing, and there was hunger in the house.

In this poem there will be neither simile nor metaphor

in colloquial diction thin and flattened like plywood

the matter thin enough to satisfy the strictest standard, a language tight

as a wet shirt on a bare chest.  No one will say

that he didn't understand this thin thin poem.

In our house famine was not mythical, no one went down to Egypt

it was just hunger, part of the materials that formed the memories

 of our childhood bones.

Afterward came the second house, which was built, from my childhood hunger.

Five stones and I had almost beaten Tami until she said

The hole in your shoe is showing."  I folded

my feet under my knees and under the earth

and my feet touched the asphalt and the sidewalk that was broiling hot

with the noonday sun.  Thorns didn't scare me, they were a tickling

by day and tears by night.  It was good to walk on the burning sand at the beach,

My feet burned and the sun painted my face red

Then I was very beautiful.  I was so beautiful when my skin burned

and my eyes screamed in green light me too me too.

Besides Uncle Avram asked, "Everything all right?" and I went on reading my book. 

Mrs. Madlen Said, pick some loquats from the tree

so I knew Passover was coming.

Everything was all right. The milk was spoiled again

I forgot to bring it in from the doorstep, where the milkman had left it.

He frightened me with the number on his forearm

and the egg lady whose fingers were crumpled at the joints.

"Everything's all right everything's fine the garden needs

 taking care of and the roof is leaking

Go to the grocery store and buy bread, white cheese and cotton."

At the corner under the casuarina Marcel pinched and left blue

on white thighs.  Never mind. The wife of the grocer said: "It's all right, just tell your

mother next time she should come herself."

But everything was fine, Daddy had gone up to heaven in fire and water.

His tools lay abandoned in the yard, he did not come and prune,

The tangerine tree dried out, the roof started leaking, the walls

drew up dampness from the treacherous ground and the floor tiles shifted

The roots of the casuarina pushed against the house till it fell.  Everything was fine.

The falling house drove the mother and two daughters out into exile.

2.

In the second house, there were no sandwiches to take to school.

Every bench on the avenue was registered as a temporary address especially if

it had a tree bending over it. A house without a door or walls or windows with a view.

The second house was covered with wallpaper like chestnut

Mother called us to eat after the man got up

leaving on his plate herring bones, worthless olive pits

caraway bread or pumpernickel sometimes there was also food

that was not a hard-boiled egg mainly after the guests had left.

"Here everything looks fine, a model family." In the clothes

closet or the cabinet on the balcony Mother

would hide two hundred grams of feta cheese for the irritable intestines

Only then were the borekas fresh, the cheese soft,

the salad rich with tomatoes and cucumbers and a bit of onion

beside a little dish of olives. The biscuits were locked away

in the upper cabinet.  I became expert at climbing without falling,

chair upon chair, an angel with the marks of blows and a face

empty of memories.  A strange man sits in the living room and listens to sports

or the news at full volume and bright neon light

as if no one was home.

Someone said that "A teenage girl who's sprouting

in front is a big problem and a lot of trouble."   This is the first sentence

of a still-unwritten story about the fate of orphan widow stranger and exile.

3

Exile within exile like a room within a room until no one sees

a house. But there is a stairwell also a bell in apartment 5.

He worked all day and now there is a bit of peace and quiet till the storm breaks –

a cup of tea on a tray, a bit of pickled herring with onion

There's cake for dessert.  Mythological hunger drove our fathers out of the land

Hunger with us is sated with shame and insult but what is the hunger of a high school

girl in comparison to the literary hunger that crashed the living room late

after drilling holes in the intestines.

A hunger that lasted six years flavored with the snows of Europe,

raw alcohol and the fear of death sometimes it was the Nazis,

the Ustaša, after that the good Communists who came on horseback

to the rescue to break up the dough of feelings to isolated pictures of silence

words in a scream climbing the walls.  Truth and falsehood

were like dry laundry that won't fold like socks in pairs

that don't match. The towels are folded

on top of the sheets and the tablecloths got mixed up with the white blouses

and the Shabbat dress was dyed red.

4.

Everything is fine in the house a new baby is born with a winning smile

without memory that opens hearts and builds the riddle of his premature death.

Alien and hungry in her home she disguises herself as an ordinary girl

without marks, always a bit plump and sensitive to words

like a naked body in the cold, sensitive and reacting.

A uniform and nylons covering the sores on the knees,

the bathtub low for polishing nothing could get those tiles clean

“Everything’s fine,” here I’ve written almost the whole poem without one word from

 the Mishna,

everything was fine except for faintness in the morning

הגיבור הטראגי, ורעש נפילת הפסלים

בנימין נתניהו

"גיבור טרגי הוא אדם, בדרך כלל של לידה אצילה, עם תכונות גבורה או פוטנציאל גבורה.

אדם זה נחרץ על ידי גורל, כמה כוח טבעי להיהרס, או לשאת סבל רב. הגיבור נאבק

להפליא נגד גורל זה, אך נכשל בגלל פגם או טעות"

זו ההגדרה של "גיבור טראגי" על פי האנציקלופדיה. אני זוכרת את נילי סדן המורה שלי לספרות מגדירה את הגיבור הטראגי הוא אדם נעלה ובעל ערכים המנסה להתנגד לגורלו, הוא מודע למהלך שלו אך סופו ידוע מראש. זה בדיוק מה שקורה נגד עינינו ואיש אינו יכול למנוע את הגיבור הטראגי, בנימין נתניהו. הוא בן למשפחה מכובדת במונחים ישראלים, אדם ערכי ומסור לארצו ולמדינתו, אך הוא כבול בכבלי גורלו שהוא הכניס עצמו אליהם. הוא אינו יכול לפתור את הפלונטר והוא הולך ומסתבך עד שיפיל את עצמו ואת כולנו איתו.

בשעה זאת, חברי מפגינים מול בית הממשלה, משם יכניסו את השבת לירושלים. אני מודה, אני עכשיו במטבח, מבשלת לארוחת שבת, והראש שלי במקומות אחרים. תערובת של חרדה ואחיזה במה שהתרגלנו לקרוא לו "שיגרה". כל הביטחונות המדומים שלי מיטלטלים. בריאות, פרנסה, כתיבה , ותכניות, מוות מוזמן מראש שבא לבקר ולראות מה נשמע בארצות החיים. ברגעים אלו הודיעו בחדשות שראש ממשלת צרפת התפטר ועלה ראש ממשלה צעיר, בן 55 מי שעד כה עמד בראש המלחמה בקורונה (מלחמה שהצליחה עד כה בצרפת)

בשבועות האחרונים, התודעה שלי מלווה את יציאת מצרים, סיימנו ללמוד את עשר המכות בחברותא המתכנסת בשיגרה מתאמצת ולמדנו ללמוד דרך הזום. שגם זה הםך עבורי לסמל המצב. כולם במרובעים שלהם, מוציאים את הראש כמו צבים מתוך שריון ולשעתיים, מזכירים לעצמנו שיש נושא מחבר בינינו, אבל העובדה שאיננו נפגשים ואיננו לוחצים יד או מתחבקים ושומעים משהו על החיים הפרטיים, הכניס אותנו לקופסאות שימורים מרובעות וכולם מרוצים שאיננו בפקקים. ש"איננו מבזבזים זמן בדרכים". אבל, העובדה שה"זום" אפשר לנו להמשיך וללמוד, זו שמחה בפני עצמה. ובכן, אנחנו לומדים ספר שמות, עברנו את עשר המכות בזמן הקורונה ובימים אלה נצא ממצרים.

בפעם הראשונה הבנתי את המהלך של הקב"ה בעשר המכות והקשחת לב פרעה. פרעה, היה במעמד אל, ראש האימפריה העתיקה והחזקה בעולם העתיק. לטובת הכלכלה שלו, היה עם של עבדים שחי בארץ גושן ונשא את הכלכלה המצרית על כתפיו. הבנתי שאימפריות נופלות בגלל שתי סיבות מרכזיות. שליטים שמאבדים את הקשר עם המציאות ובטוחים בכוחם, ביכולתם למשוך בחוטים, לקבוע גורלות, ולחיות לנצח, יש ביניהם כאלה שגם עלו בזכות ערכים ואידאלים שייצגו. וסיבה שניה, כאשר פורצת מגפה , או התפשטות של חידקים או בעלי חיים קטנים, כמעט בלתי נראים, חלק מהטבע הלא מובן שפוגעים בגוף האדם כמו: כינים, שחין (מגפה), צפרדעים שחורגות ממקומן ביאור או בכל מקור מים ומשתלטות  על המרחב הפרטי. כאשר הטבע, אינו מובן, החוקיות שלו משתנה כמו בחושך המוחלט וכשהיועצים שלו אומרים לו, שחרר אותנו מהצרה הזאת והוא לא שומע, השליט, ראש האימפריה, יפול, הוא יצא מההסטוריה כמו הפסלים  והפסילים שנופלים במרחבי "אמריקה", תמונות בעלות ערך סימבולי הנצרב בתודעה .  

בעידן שלנו, אימפריות ושליטים אינם נופלים בגלל מלחמות, בגלל שימוש בכוח, ראו מקרה אסאד בסוריה, ראו שלטון החומייניזם. לא טנקים ולא מטוסים מכריעים את מלחמות העתיד. מה שמכריע זה יצור שאין לו חיים ואין לו שם הוא חתיכת ד.נ.א עטופה בחלבון שברח ממעבדה בסין, האימפריה הגדולה.  הוא כמו הכינים, כמו השחין, כמו היתושים וכל הקטנים הנצמדים לגוף האדם, מוצצים או נטפלים לדם, לעור, מפריעים לישון ומשפילים אותו לעפר ומקצרים חייו עד שהם תלויים במכונה מנשימה.

לפנינו מאבק הירואי של גיבור טראגי בנגיף קטן שאינו נראה לעין. בגל הראשון, הופיע כל ערב על המסך מול הנתינים הסגורים בחדריהם ומציצים מתוך המרובעים של המחשב, הוא הופיע בהיבריס שאין לו שיעור, סיפר על ההצלחה של המנהיג בנגיף, לכתפיו הוצמדו רגות מדומות של הכל יכול.

 עכשיו הוא נעדר מהמסך ומתפתל באסורים שהקיף עצמו ומשפיל בלי בושה את שותפו לממשלה, את מי שקרא ושיכנע להצטרף ו"להיכנס מתחת לאלונקה".  מי שמשפיל, יושפל, זה עוד אחד מהחוקים בטבע הלא מובן.

כל העולם ובתוכו המזרח התיכון מצוי ה"הולד". המתנה. שום שליט לא יתניע טנק או ישלח פלוגה מעבר לגבול, כי האויב האמיתי הוא בפנים .

"הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה"

שיחה בשניים בארבע עינים עם ג'קי קומפורטי על הספר החדש שכתב: הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה , רדיו מליץ.

הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות

במסגרת התוכניות שלי ברדיו מליץ: שיחה בשנים בארבע עינים , שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים, הפעם, שוחחתי כהרגלי עם סופר יהודי מהעולם, והפעם עם ג'קי קומפורטי שעד לפני כמה שנים חי בתל אביב וחזר לחיות בארה"ב בבלומינגטון אינדיאנה. הנה השיחה ניתן להקשיב לרדיו בלינק המצורף ולקרוא את התמליל.

http://radio.melitz.org
https://drive.google.com/file/d/10qqSjbe1q_WO3D89F0eNo5bTlViNTgDq/view

חוה: שלום ג׳קי.

ג׳קי: שלום חוה.

חוה: איזה כיף הנה יש לנו הזדמנות לשוחח מעבר לכל הימים והזמנים על נושא ששנינו קשורים אליו, אוהבים אותו. הנושא של יהדות בולגריה. היהדות שממנה גם אתה וגם אני מגיעים ובעצם אנחנו שייכים לאותו דור, ואולי כמי ששייכים לאותו דור יש לנו גם את אותו חשבון גם. אני שמחה מאוד מאוד להזדמנות לשוחח אתך ושהתכנית שלנו תשודר לראשונה בערב יום השואה. ג׳קי אני רוצה להכיר אותך למאזינים. הם בוודאי לא מכירים אותך כסופר, אולי מכירים אותך כאיש קולנוע וכחוקר שואת יהודי בולגריה. אני מבקשת שתציג את עצמך בכמה מילים ככה מאין באת ואיפה אתה היום.

ג׳קי: אני ג׳קי קומפורטי. נולדתי ביפו בבית חולים דג׳אני בשנת 1954 להורים שעלו לארץ כ4 שנים קודם לכן. גדלתי בתל אביב ליד כיכר דיזינגוף ובבית ספר תל נורדוי א.ד גורדון, עירוני ה׳, השומר הצעיר, הנח״ל ואחרי זה קצת לימודים והתערבתי בכל התחום הזה של מדיה וקולנוע. בהתחלה התעסקתי בקולנוע עלילתי כתסריטאי, כבמאי של קומדיות קצרות של דברים כאלה. הקרבה שלי להורים שלי הייתה מאוד גדולה. הם עודדו אותי לעסוק בקולנוע ותמכו בי וכשהם יצאו לפנסיה הם הלכו ללמוד קולנוע וטלוויזיה כדי שנוכל להשתעשע ביחד. הייתי מאוד קרוב להוריי. העניין שלי בקומדיה, התברר לי מאוחר יותר, היה בעצם הקשר שלי לאבי. בשנות ה80 הייתי בגרמניה, התחתנתי עם איזה מישהי ,איכשהו הגעתי לגרמניה וחייתי שם והוריי היו באים לבקר אותי כל קיץ והיינו עושים סרטים ביחד ללא תקציב. קומדיות שהיינו כותבים ביחד. אבי היה משחק אני הייתי מביים ואמי הייתה משתתפת בכל מיני דרכים שהיא רק יכלה פעם אחת באחד מהביקורים האלה בקיץ שהם באו אלי הם אמרו: אתה יודע יש סיפור אחד שאתה חייב לספר וזה איך אנחנו ניצלנו במלחמה. זה היה 1984 ה 14 לספטמבר. אני יודע את זה כי כתבתי את התאריך על הקסטה שהקלטתי את השיחה הזאת. הקלטתי אותה כדי שלא אשכח. זה היה דבר חדש לי כל מה שהם רצו לספר וזה בעצם התחיל את המסלול האחר שלי של התעסקות בנושא על יהודי בולגריה, על ההיסטוריה המשפחתית ועל ההיסטוריה של הקהילה שלנו.קצת מאוחר אחרי זה אבי נפטר ולי פשוט לא התחשק להצחיק אף בנאדם אחר חוץ ממנו. איבדתי כל עניין בלעשות קומדיה.הייתה דירה של סבתי שנפטרה כמה שנים קודם לכן ואבי לא רצה להיכנס לדירה הזאת. הוא לא רצה להתעסק בשום דבר ממה שנשאר משם, אז אחרי שהוא נפטר הלכנו לדירה הזאת ושם מצאתי 2000.. חשבתי שזה 2000 צילומים, גלויות, חומרים כאלה, פתקאות. אם עד אז, בכמה שנים שחלפו מאז הוריי דיברו איתי הם אספו לי מאמרים ונורא רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה עושים בדיוק, פתאום היה לי הרגשה שיש לי עם מה לעבוד וזה איכשהו התחיל את המסע שלא נגמר, שכבר אורך יותר מ 30 שנה. ההבדל והאבולוציה זה הייתה בזמנו כשהתחלתי דיברו על איך לא הייתה שואה בבולגריה? וככל שחפרתי יותר ויותר התברר שהייתה שואה בבולגריה והיו המון המון המון דברים שמנסים להסתיר, לכסות, להסיט את תשומת הלב ואיכשהו ככל שעשיתי, זאת אומרת זה היה תהליך של גדילה כי כל פעם נתקלתי במשוכות שהיו הרבה הרבה יותר גבוהות ממני וכל פעם חששתי ליכולת שלי לעשות עבודה שהיא תהיה סבירה מבחינת האיכות שלה. מבחינת היכולת שלי להבין מה קורה. הייתי צריך לגדול מאוד כדי להשלים את הסרט שהתחלתי לצלם, בשנת 90 התחלתי לצלם. בניתי בעצם רשימה מאוד מאוד גדולה של אנשים שהייתי רוצה לראיין אותם שיוכלו להעיד על הספקטרום של החוויה היהודית הבולגרית. ראיינתי בארץ כ-55 משהו כזה אנשים באותו שלב.

חוה: בתחילת הסיפור שלך אתה השארת אותנו בגרמניה וחזרת לארץ..

ג׳קי: נכון אני חזרתי לארץ והייתי כבר בארץ כשאבי נפטר ואיכשהו התחלתי להתעסק בכל הנושא הזה. ככל שלמדתי הבנתי כמה אני בור ומאוד חששתי שהבורות שלי וחוסר הניסיון שלי יהיו דומיננטיים בתהליך. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד. מה שידעתי על השואה עד אז היה מה שיודע האיש ברחוב שזה לא אומר הרבה. בעיקר זה היה נושא שלא רצו לדבר עליו בשנות ה80 או רק אז התחילו לשוחח עליו, התחילו אנשים לפתוח. ניסיתי ללמוד על השואה במקומות אחרים. ההבנה שלי וההיכרות שלי האינטימית עם השפה הגרמנית אפשרה לי להבין הרבה מאוד ניואנסים בשפה הנאצית ובטרמינולוגיה הנאצית. ביכולת להגיע לחומרים שמקורם מגרמניה.

חוה: ומה עם השפה הבולגרית? היא הייתה שגורה בפיך?

ג׳קי: השפה הבולגרית הייתה השפה שדיברו איתי כשהייתי ילד ובין הילדים של הוריי והחברים אני הייתי הילד שדיבר הכי הרבה והכי טוב בולגרית איכשהו. זו הייתה שפה שלימדו אותי כדי לדבר עם הסבתות וגם זו הייתה שפה שאמי רצתה מאוד שאני אדע אותה כדי שאני אוכל להעריך אותה כבנאדם שמסוגל לדבר בשפה אחרת בצורה עשירה ומלאה ולא בשפה הקצת שבורה של עולה חדשה מבולגריה שמעולם לא עשתה קורס בעברית והעברית שלה הייתה מאוד מאוד לא איכותית. אמי הייתה גם דיסלקטית נוסף לכל. יש לי למשל רצפטים לקרם קרמל שיש שם בערך ארבע שפות שונות שבהן הדיסלקציה משחקת תפקיד וזה חמוד. היא קיבלה את זה ואנחנו קיבלנו אותה כפי שהיא אבל היו לזה היבטים חמודים ומצחיקים לפעמים.

חוה: זה מוכר לי. מוכר מהדור של הורינו שהם באו עם הבולגרית ולפעמים עוד שפה גרמנית או צרפתית במקרה הטוב. במקרים רבים עם אספניולית והעברית נשארה עברית קיימת אבל לא התפתחה לרמה של השכלה גבוהה בעברית וכן הלאה. זה מעניין מאוד. רבים מההורים שלנו היו כאלה.

ג׳קי: אמי הייתה כותבת לי הודעות בבולגרית או בעברית באותיות לועזיות. או לפעמים היא הייתה כותבת בגרמנית. לא הייתה לנו שום שפה שבה יכולנו להתכתב. יש לי מכתבים שהיא כותבת בגרמנית לי באמריקה, כל מיני דברים מוזרים ביותר מבחינת היכולת לתקשר על אותו המישור, אבל הייתה קרבה מאוד גדולה בינינו ואני מנצל את ההזדמנות לומר שאלמלא אמי לא חושב שהייתי מגיע כל כך רחוק וכל כך עמוק. היא תמכה בי ועודדה אותי ועזרה לי בתחקיר. היא קראה עבורי ספרים והקליטה אותם על קלטות. ספרים שהיו בבולגרית כי בזמנו, ידעתי לשוחח בבולגרית אבל לא ידעתי לקרוא או לכתוב. אמי הייתה מקליטה לי ספרים בבולגרית שאוכל לשמוע אותם, הייתה עוברת על ספרות ומסמנת לי דברים חשובים. למשל ביומן של בוגדאן פילוב ראש ממשלת בולגריה בזמן השואה. כל מיני דברים כאלה שעזרו לי מאוד ואספה עבורי צילומים ממשפחה אפילו ראיינה אנשים עבורי והקליטה את זה. הייתה לה מעורבות מוחלטת בפרויקט וזה היה כיף גדול לעבוד איתה על זה.

חוה: שזה דבר נדיר וזה רובד חשוב בתוך העבודה. נעשה כאן הפסקה קלה ונשמע שיר לאדינו נוסף. אולי אחר כך נתייחס למקומה של השפה הזאת.

1:52 שיר adio cerida

חוה: הפעם אנחנו בבלקן במבט מעמיק ליהודי בולגריה ולשואת יהודי בולגריה. שואה שלקח זמן להודות בה שאכן הייתה שואה בבולגריה ליהודי בולגריה. מבחינת העובדות אני רוצה לציין שיהודי בולגריה היו בין 48,000 ל-50,000 בשנות מלחמת העולם השנייה, מפוזרים בכמה ערים ובכפרים בבולגריה, וכאשר התחילו לנוע לכיוון ארץ ישראל באוניות העפלה או בכל דרך שהיא בעצם 50,000 יהודים הגיעו לארץ מבולגריה. איש מהם לא הגיע לאושוויץ או לטרבלינקה שלשם יועדו באיזה שהוא שלב ועל זה נדבר ועל התפנית הזאת בעלילה אנחנו רוצים גם לדבר ואולי להפריך כמה מיתוסים ואגדות משונות בעניין הצלתם של יהודי בולגריה.ג׳קי אנחנו ממשיכים את הסיפור שלך ובוא תספר על הסרט שלך ״האופטימיסטים״. אני רק אזכיר. אני פגשתי אותך בבית השגריר הישראלי בבולגריה והקרנת את הסרט ״האופטימיסטים״ שם הוקרן הסרט ואני כל כך התרגשתי ושמחתי כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסמך מסודר המספר את התהליך של קורות הקהילה היהודית בבולגריה בימי מלחמת העולם השנייה ואת הפנים השונות, את השניות שבמלחמה הזאת לגבי יהדות בולגריה שניצלה, על יחסם של המקומיים אל היהודיים ועל השניות. מצד אחד עזרה ואחווה ושכנות טובה ומצד שני אכזריות ופשיזם ונאציזם ואת כל הכיעור שאנחנו מכירים. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי אתך ומאז למדתי ממך הרבה ואני עושה את המסע שלי במקביל ואתה האורח שלי. בבקשה. .ג׳קי: האופטימיסטים היה התוצר של עבודת המחקר שלי. אני רוצה שנייה לומר מה הקדים את זה. בשנת 1989 התחלתי לאסוף חומר מצולם. זה התחיל בשלושה ראיונות שעשיתי בניו יורק ואחרי זה, זה עבר ליותר מ50 ראיונות שעשיתי בארץ. נסעתי לבולגריה לשלושה וחצי חודשים ושם תיעדתי בכ20 ערים. הייתי בספרד ושם תיעדתי קצת היסטוריה יהודית בספרד. ראיינתי שם את המלך הבולגרי שבזמנו היה בגלות שם. איכשהו התחלתי את תהליך האיסוף. הרגשתי מאוד נוח עם תהליך העיבוד כי לא היה לי שום ניסיון בזה וכמויות החומר שגדלו מול עיניי והצורך שלי כל הזמן ללמוד דברים חדשים גרמו לי להתמקד במשך תקופה מסוימת קודם כל בהשבחת היכולות שלי לטפל בחומר. לפתח איזה שהיא טכניקה של ניהול חומרים: לבדוק פרטים, למצוא צילומים, לסרוק. היו לי כ5,000 צילומים חשבתי ולא ידעתי כמה. חשבתי שהיו לי 3,000 והתברר שבפועל היו לי 5,000. לקח לי כחמש שנים לסרוק את כל הדברים, לארגן אותם. אלה היו הצעדים הראשונים של המחשב הביתי עוד לא היו כלים בכלל לעיבוד תמונה או לארגון תמונה. כל הזמן הרגשתי גם כחיית המעבדה של תעשיית המחשוב כי הטכנולוגיות האלה לא היו עושות את מה שהן הבטיחו לעשות והצורך להיכנס לזה. מה שזה עשה בשבילי זה אפשר לי לשים על מסך גדול תמונות פיצקלך שעד אז היו מסתכלים עליהן עם זכוכית מגדלת. האיסוף שלי כלל ראיונות, צילומים, מסמכים וכשהייתי בבולגריה חפכתי שם את הארכיון. חזרתי משם עם כ2,000 צילומים ארכיוניים מכ20 ספריות שהעתקתי אותן. התחושה הייתה כאילו אני נמצא באי המטמון ואין לי מספיק כיסים לגדוש אותם בכל הדברים הנפלאים שאני מצליח למצוא. אספתי גם כ4 שעות של סרטים ארכיונים.

חוה: באיזה נושא?

ג׳קי: על תקופת המלחמה בבולגריה. במשך שלושה שבועות ישבתי באיזה שהוא ארכיון וצפיתי בכל מה שצילמו בבולגריה מתחילת הקולנוע ועד 1950. ידעתי שאני מחפש מחט בערמת שחת אבל לא ידעתי בדיוק איזה מחט והייתי צריך לראות את הכול, אז ראיתי ואספתי המון חומרים. ברגע שהיה לי את החומרים האלה התחלתי להתיידד איתם בעין. פתאום אני מסוגל לזהות דמויות היסטוריות. אני לא מדבר על המלך אבל פתאום אני יכול לזהות את הקומיסר לענייני יהודים וניגש לרכבת שמגרשת את יהודי יוון. כל מיני דברים כאלה. ההתיידדות הוויזואלית עם החומרים והיכולת לראות בתמונות דברים שאחרים לא ראו כי לאיש לא היה את תנאי העבודה האלה שהוא יכול להביא את כל מה שיש דוקומנטרי הביתה ובמשך שנים להתבונן בזה ולפתח איזה אינטימיות עם החומר הזה.

חוה: אז מה הנושא של האופטימיסטים?

ג׳קי: מה שאותי עניין אז היה הדברים שרצוי לשבח נקרא לזה כך. רציתי לשבח את הדברים הפוזיטיביים שקרו שם ומצד שני לא רציתי להסתיר או להחביא שום דבר מהדברים הנוראיים שקרו שם, אבל הפוקוס היה בהחלט על החברים, העזרה, מי שעזרו, מה הייתה המוטיבציה שלהם, החברות בין אנשים. לא התחשק לי להתעסק בנושא התעמולה, למעשה להפוך את הנושא שהיה מאוד פופולרי ועדיין פופולרי של לנסות לחלק קרדיט לכל מיני אנשים שלא מגיע להם על דברים שהם לא עשו ולהוריד מהם אחריות על הדברים שהם כן אחראים להם. ואני רוצה לומר שחלק מהבעיה שהייתה תמיד ברקע היה הסיפור על הצלת יהודי בולגריה וברקע הדהדה השאלה: מי הציל את יהודי בולגריה? השאלה הזאת היא שאלה מניפולטיבית שמנסה בעצם להחביא ארבעה שקרים שונים.

חוה: מהם השקרים?

ג׳קי: השקרים הם כמה. קודם כל ברגע ששואלים מי הציל? ההנחה היא שיש מישהו אחד שהציל. השאלה האחרת היא: הציל את היהודים? כאילו כל היהודים ניצלו , ולא נכון הוא. וגם יש איזה מין הרגשה שהיה איזה שהוא אקט של הצלה ובסופו הפסיקה הסכנה והדבר האחר שמדובר על כל היהודים. השאלה הזאת מניפולטיבית ומי ששואל אותה הוא לא מי שסקרן. מי שסקרן שואל מה היו התנאים שאפשרו את ההצלה? וזאת הייתה שאלת המפתח בסרט שלי.

חוה: מאחורי הדברים שלך עומד המיתוס השקרי על האגדה שהמלך בוריס הוא זה שהציל את יהודי בולגריה וככה אני אפילו גדלתי בבית. אמא שלי אמרה: המלך הציל אותנו. כשאתה מדבר עם אנשים ברחוב, תמימים הם אומרים: אה יהודי בולגריה הם ניצלו על ידי המלך, ואתה בעצם אחרי כל הדברים שאתה אומר כתוצר מהמחקר שלך בעצם אומר לא היה כזה דבר. המיתוס הזה הוא שקר. איך אתה אומר את זה?

ג׳קי: אני רוצה לומר שהסיטואציה עוד הרבה יותר חמורה. הפוליטיקה הבולגרית ניסתה לחלק ציונים. במשך תקופה די ארוכה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית היה זה שהציל את היהודי. השאלה הזאת מי הציל את היהודים והחיפוש אחרי איזה מין גיבור גדול רק מאפשרת מציאה של מישהו שהוא גדול מהחיים וזה היה או יושב ראש המפלגה הקומוניסטית או המלך לחילופין. בכל המקרים האלה, במקרה הקומוניסטי זה הפרזה של התפקיד שלהם כי הם באמת התנגדו למשטר הפשיסטי אבל הם לא היו במצב של להתערב בדפורטציות ובכל הקשור במלך אני יכול לומר דבר כזה: הסכנה ליהודי בולגריה חלפה ביום שהמלך נפטר.

חוה: באיזה תאריך זה היה?

ג׳קי: זה היה ב28 לאוגוסט 1943. מלך בולגריה התנדב למסור חצי מהיהודים לגרמנים, כ25,000 איש שהוא הבטיח למסור אותם ,הוא אמר שהם אלמנטים נגטיבים מין קומוניסטים משהו כזה שהוא שמח להיפטר מהם והוא רוצה לשמור את הגברים שיעבדו במחנות העבודה. ה25,000 האחרים זה הנשים והילדים והזקנים של אותם אלה שעובדים במחנות העבודה. יש גם המון מסמכים של השגריר הגרמני בסופיה שאומר: מלך בולגריה אומר שהוא אמנם הסכים לגירוש של יהודי תראקיה ומקדוניה שהם כ11.5 אלף יהודים שבולגריה סיפחה ומסרה לנאצים אלה היו אזרחי בולגריה וסבלו מאותם קשיים של יהודי בולגריה בתקופת המלחמה. הם נשאו אותו כוכב צהוב, הם עבדו באותם מחנות עבודה, הם נושלו מהבתים שלהם מכל מה שהיה להם באותה צורה שעשו ליהודי בולגריה ואז חוק בולגרי קבע שבתאריך מסוים, כל זה לפי המתודיקה של הפתרון הסופי שנוצרה בוואנזה. בולגריה לא פעלה בחלל. בולגריה השתתפה בשואה באופן וולנטרי . בולגריה לא הייתה חייבת להשתתף בפתרון הסופי. היא השתתפה באופן וולונטרי בשואה כי היו לה אינטרסים לקבל אדמות מכל מיני חשבונות היסטוריים וגישה לים התיכון ולים השחור ולים האדריאטי. היו להם כל מיני אמביציות וחלומות ועבור זה הם היו מוכנים לתת את היהודים לנאצים.

המטרופוליט סטפן
המטרופוליט סטפאן

חוה: תודה רבה. יהיה לנו רגע מוזיקלי עם שיר בשפה הבולגרית.28:07

חוה: הפעם אנחנו משוחחים על שואת יהודי בולגריה, על יהדות הבלקן עם ג׳קי קונפורטי שנמצא ברגעים אלה בבלומינגטון באינדיאנה. שלום ג׳קי אנחנו ממשיכים את השיחה שלנו

המטרופוליט קיריל
המטרופוליט קיריל

.ג׳קי: אני רוצה לומר משהו לגבי הפתרון הסופי ובולגריה. בולגריה הצטרפה למעצמות הציר כי הייתה לה אינטרסים טריטוריאליים והיא הייתה מוכנה לשתף פעולה בפתרון הסופי. בולגריה לא רצתה לשלוח חיילים להילחם בחזית המזרחית נגד רוסיה בגלל איזה שהיא קרבה וסנטימנט וחשש שתהיה מרידה או שהצבא יהיה נגד זה והאזרחים יהיו נגד זה אבל בולגריה הייתה הכוח הכובש ביוגוסלביה והיא הייתה זאת שאבטחה את הדרכים, הרכבות, היא הייתה זאת שסיפקה מודיעין לכיבוש הנאצי והיא הייתה מודעת בהחלט לחיסול יהדות יוגוסלביה שהתחילה כבר ב1941. כלומר, יהדות סרביה באמצע 42׳ כבר סרביה הייתה ״יודן ריין״ ו״ציגויינריין״ (נקיה מיהודים ומצוענים) . כבר לא היו יהודים וכבר לא היו צוענים או רומים, נקרא להם בשם שהייתי מעדיף לקרוא להם. זה היה באמצע 42׳. בולגריה הייתה הכוח הכובש שמה. היא לא הייתה זאת שעסוקה בחיסול אבל היא ידעה הכול. היא הייתה זאת שדיכאה את האוכלוסייה ואת הפרטיזנים. הם היו שותפים ומודעים לחלוטין לפתרון הסופי. זה עוד הרבה לפני שזה הגיע לבולגריה. כשהגיע החלק של גרש את יהודי בולגריה, בולגריה מלבד הבעת הרצון לעשות את זה היא ביקשה לשלוח אליה מומחה ואכן בינואר 43׳ הגיע המומחה. הוא הגיע מצרפת אחרי שהשלים את הדפורטציות של יהודי צרפת, תיאודור דנקר שמו היה. דנקר הגיע בינואר 43׳ לסופיה וחודש אחרי זה הוא והקומיסר לענייני יהודים שכל התפקיד שלו נוצר בסוג התכנון למבצע ריינהארט בWannsee Conference . שהיה בוילה ואנזה בברלין.

חוה: שם הוחלט על הפתרון הסופי.

ג׳קי: שמה בעצם תוכננה האדמיניסטרציה והארגון של הפתרון הסופי. הצורה שבה כל מיני סוכנויות מתקשרות עם אחת. זה היה הפרויקט בינלאומי ללכת וליצור את תעשיית המוות שדרשה טרנספורטציה (שינוע), ארגון, אכסון, כל מיני דברים כאלה שבהם היה צריך לערבב הרבה מאוד סוכנויות וכמובן את כל השלב של החקיקה הליגאלית כדי שכל הדבר הזה, כל הרצח עם הזה יהיה במסגרת החוק כמובן. בולגריה שלחה נציג, הוא לא ישב מסביב לשולחן, זה אותו קומיסר לענייני יהודים שהוא התמחה בכל הנושא הזה ואחרי שהוא חזר בולגריה הכינה כמה חוקים וחלק מהחוקים היה להכין את התשתית לקראת הדפורטציה על ידי זה שיהיה קומיסריון שזה יהיה התפקיד שלו. קומיסריון לענייני יהודים שבראשו עמד אותו עורך דין אלכסנדר בלב ואת כל התשתית הלגלית שאומרת שנגיד ביוני היה חוק שהתקבל בבולגריה שאמר: ב1 למרץ 1943 כל אזרחי השטחים הכבושים שגרמניה כבשה ומסרה לבולגריה: בתראקיה ובמקדוניה, חלקים שנכבשו מיוון ומיוגוסלביה באותו הזמן, נאמר שכל מי שגר שם יקבל אזרחות בולגרית אוטומטית מלבד מי שלא יקבל אזרחות לא יכול להישאר שם. ליהודים לא התאפשרה היכולת לקבל את האזרחות הבולגרית ועכשיו האנשים שחיו שם מאז ומתמיד צריכים איכשהו להישלח. זאת אומרת, חוקית 9 חודשים לפני הדפורטציות היה כבר חוק שהופך את היהודים ב1 למרץ ללא חוקיים בארצותיהם.

.חוה: וזה נושא הסרט האופטימיסטים?

ג׳קי: הסרט שלי חלק מזה עסק בזה וחלק בפעילות של אנשים שניסו לעצור את זה. ואז בולגריה חתמה בפועל הסכם שהיא הולכת להעביר 20,000 יהודים. חלקם מהטריטוריות הכבושות, חלקם לא ואיכשהו כשהתחילה הדפורטציה הסוד התגלה והיה ברור לעין. ברגע שאנשים ראו את זה , שמעו על זה, היה קשה לבלום את ההתנגדות כי לא הייתה היסטוריה כזאת של שנאה עמוקה בין יהודים לבולגרים. בבולגריה לא הייתה אנטישמיות כפי שהיתה במקומות אחרים. לא רוצה לומר שלא היו אנטישמים וזה לא היה לגמרי חף מזה אבל לא הייתה היסטוריה של שנאה שמה.

חוה: גם אם זה בזכות העובדה שהכנסייה הדומיננטית בבולגריה היא הכנסייה הפרבוסלבית?

ג׳קי: אני חושב גם שזה שהם רק קיבלו את עצמאותם קודם נתן להם איזה שהוא סוג של סולידריות עם הקורבן. מלבד זה היהודים חיו שם הרבה הרבה לפני שהבולגרים אי פעם הגיעו לאזור הזה. היהודים מעולם לא נחשבו זרים או אחרים. הם חיו באותן שכונות, הם לא חיו בגטאות או בצורה מסוגרת. הייתה קרבה בין יהודים לבולגרים, יחסי שכנות וחברות, ואם יש משהו שהשפיע על זה שהיהודים שם שרדו, לא הייתי אומר ניצלו, לא כי היה בבולגריה איזה הרואיזם גדול. היה מאבק והם שרדו. ניסו לגרש אותם והם, יהודי בולגריה, יהודי סופיה כ20,000 מהם, באמצע 1943, הם היו אמורים להיות מגורשים לטרבלינקה או אושוויץ ,אני לא יודע מה הייתה המטרה הסופית, אבל בשלב ראשון גירשו אותם מעיר הבירה והפכו אותם לפליטים. אנשים היו צריכים למכור את הבתים שלהם או לבטל את הסכמי השכירות, למכור את הריהוט שלהם והם הפכו לפליטים עם 20 או 30 קילו של דברים הכרחיים עליהם באיזה עיר שדה שקרובה לדנובה ומשם יהיה קל יותר לגרש אותם ואין מי שיגן עליהם. כך שלהפוך את העובדה שהפכו אותם לפליטים ובסופו של דבר הם לא גורשו, להפוך את מעשה הבולגרים למשהו הרואי אין בזה. לעומת זאת יש משהו הרואי בהתנהגות של היהודים, ביכולת שלהם לשמור על המורל, ביכולתם שלהם להתארגן, באי הנכונות שלהם לקבל דה-הומניזציה והמזל שלהם שרק חלק מהם עבר דה-הומניזציה. בולגריה, הרקורד אצלה הוא חלוק. הממשלה הייתה בלתי נסבלת, פשיסטית, משתפת פעולה באופן וולונטרי. למזלם של היהודים היחסים, החברות והיכולת של הקהילה היהודית וההנהגה של הקהילה היהודית לארגן את כל המעורבים שהיו בציבוריות הבולגרית, זה היה מה שעזר לעכב, לטרפד איכשהו ובסופו של דבר להציל את יהודי בולגריה. ברגע שמלך בולגריה מת הסכנה חלפה, כך שמלך בולגריה לא רק שלא הציל את יהודי בולגריה, המלך מת מהתקף לב וניסו להפוך את זה לאיזה מין סיפור הרואי שהנאצים הרגו אותו בגלל שהוא לא רצה לתת את היהודים, ומה שקורה במקום ההבנה שהיהודים הם קורבנות המלך פתאום, המלך הוא הקורבן של היהודים. אני מאוד מבקש לשמור על פרופורציות ולא לתת להם את הקרדיט שלא מגיע להם.

חוה: אתה רוצה לספר על קיריל וסטפן שני הפטריארכים הפרבוסלבים בהקשר הזה?

ג׳קי: כן. בסינוד הבולגרי של הכנסייה הפרובוסלבית היו 11 מטרופוליטניים או בישופים של ערים שונות שהבכירים ביניהם היה מטרופוליט סטפן בסופיה שרצה להציל את היהודים ורצה להגן עליהם וכבר בשלב החקיקה נגד היהודים היה מעורב, ומאוחר יותר ניסה להמיר יהודים לנצרות כי חשב שהוא יוכל להציל אותם. היה אחד אחר בפלובדיב, בעיר השנייה הגדולה מטרופוליט קיריל שאותו אני עוד יותר מעריך כי הוא לא ניסה להמיר את דתו של אף אחד כדי להציל אותו. הוא רצה להציל אותם כפי שהם כך שאני עוד יותר מעריך את ההומניות שלו. שניהם היו מעורבים והופעלו גם במידה מסוימת, המטרופוליט סטפן הופעל על ידי חברים מהקהילה היהודית כי הם שמעו והם ידעו מה מתרחש ומה הבעיה ואיפה צריך כרגע להפעיל לחץ. הוא באמת הפעיל לחץ על הארמון. דמות נוספת הוא דימיטרי פשב ,סגן ראש הפרלמנט , הוא היה סגן ראש הפרלמנט מעיר קטנה בשם קיוסטנדיל שמה המשפחה שלו חיתה ביחסי קרבה מאוד גדולים עם משפחה יהודית, משפחת ברוך..פשב בילדותו הלך לבית ספר היהודי וגם כל האחים שלו הלכו לבית הספר היהודי, כי אביו חשב שהיהודים חכמים והוא רצה שהם ילמדו ויהיו כמוהם. הקרבה בין המשפחה של פשב ומשפחת ברוך הייתה כזאת קרובה שהאימהות היו מניקות אחת את הילדים של השנייה. כשרצו לגרש את היהודים מקיוסטנדיל הדבר נודע ליהודים והם פנו למישהיה מקורב לפשב והפעילו את סגן יושב ראש הפרלמנט לנסות ולעצור את הדפורטציות. הם הצליחו לעצור את הדפורטציות של חלק מהאנשים אבל הם לא הצליחו לעצור את הדפורטציות של כ 11.5 אלף יהודי שהיו קודם יהודי יוון ויוגוסלביה .

חוה: מקדוניה ותראקיה

ג׳קי: מקדוניה ותראקיה שהיו ביוון ויוגוסלביה לפני המלחמה. זהו ואחרי זה היו עוד ניסיונות והיו המון קשיים. אני רוצה לומר שהיה משהו מרגש בזה זה החברות והכוח של החברות והכוח של אנשים בודדים להכניס מקלות בגלגלים ולעצור את השלמת רצח העם. זה משהו שאותי ריגש ביותר וזה היה כאילו המסר אני חוזר של האופטימיסטים. היכולת של אנשים להשפיע בצורה חיובית על המציאות.

חוה: פה אתה נוגע בנקודה חשובה ביותר גם אז ואני חושבת שגם היום שכאשר יחידים מגלים התנגדות, resistance, למציאות שהיא טוטליטרית באופייה זה תחילתו של סדק בתוך המהלך אם הם מצליחים, אבל היכולת של יחידים להתנגד למשהו שהם רואים בו רע מוחלט היא זאת שמשנה את המציאות וזה בדיוק הסיפור של שני המטרופוליטים ושל אותם יחידים שאתה מתאר באופטימיסטים.

עכשיו נעשה הפסקה למוסיקה ונחזור לשוחח על הספר שהכנסת לאחרונה לדפוס.-44:57 שיר-

חוה: והפעם אנחנו משוחחים עם ג׳קי קונפורטי על שואת יהודי בולגריה. על ההצלה או על ההישרדות של יהדות בולגריה ואת הקטע האחרון של השיחה שלנו אני רוצה להקדיש לספר שכתבת בשנים האחרונות. זכיתי לקרוא את כתב היד, אולי לא את כולו אבל חלק ניכר ממנו ושמחתי לשמוע שלאחרונה כבר הגשת אותו לדפוס. אתה רוצה לספר עליו?

ג׳קי: כן.

חוה: קודם כל מה שמו?

ג׳קי: שם הספר ״הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה״.

חוה: אוקי.

ג׳קי: היסטוריה אוראלית וויזואלית. יש פה איזה שכן שקוצץ את הדשא ואני מצטער על הרעשים ברקע. מה שרציתי לומר זה תהליך האיסוף אצלי והנושא הזה שכל הזמן לא הפסיק להטריד אותי כי ככל שעשיתי את הסרט קיוויתי שהוא עשוי לשנות דעה והנה אני רואה שהתעמולה מבולגריה והניסיון להפוך משתפי פעולה למצילים ממשיכה ואני כל הזמן הרגשתי שאספתי כל כך הרבה חומר כי ראיינתי כ150 אנשים וצילמתי אותם. ואספתי כ10,000 צילומים וכיותר מ10 שעות של סרטים ארכיוניים וכל הזמן היה לי הרגשה של פספוס. זה שעשיתי את האופטימיסטים במקור ניסיתי לעשות סדרה של 4 פרקים ובגלל איזשהו שוב, אינטריגה שקשורה בפוליטיקה של ניסיון לנצל את זה נאלצתי לגמור את סרט אחד ולא סדרה של 4 פרקים שתהיה מקיפה. אחרי זה הלכתי ועשיתי סרט אחר שקראו לו ״בלקן ג׳אז״ שעוד פעם שיחקתי עם החומרים אבל תמיד היה לי הרגשה של פספוס והיה לי הרגשה שאני לא מילאתי את הפוטנציאל של מה שאני יודע ומה שהבנתי. והיה לי תחושת כישלון מסוים.

חוה: מה הנושא המרכזי שרצית לגעת בו ולא הצלחת לגעת בו ביצירות הקודמות?

ג׳קי: פרטי הפרטים והניואנסים. ברגע שאנחנו מדברים בסרט הסרט צריך לזרום. אנחנו מוגבלים בסגנון הסיפורי. הסיפור צריך לזרום וקשה לדבר על כל מה שרוצים. קשה לשנות כיוון או לחזור חזרה בזמנים. זאת אומרת, אפשר לעשות דברים אבל מתחילים להיות גימיקים שאי אפשר לחזור עליהם יותר מדי, או איך אני מייצר ״פאראלר אקשן״, או איך אני מספר מה היה כאן ומה היה שם בלי שאני צריך להיות קצר ובלי שאני צריך להיות תמציתי בצורה שהיא לא מתאימה. כל הזמן הרגשתי שקודם כל מה שהצלחתי להבין מבחינת התחקיר הוויזואלי של דוקומנטציה של השואה ויזואלית שלאף אחד אין את ההתמחות הזאת, וההיכרות שלי האינטימית, למשל מצאתי סרטים ארכיוניים של הדפורטציות זה נראה בלגן מוחלט. הצלחתי לסדר את כל ה200 קטעים האלה בצורה כרונולוגית. הצלחתי לאתר איפה כל אחד מהם צולם. המודעות וההבנה לזה וזה שעדיין כאילו מדברים על דברים בלי שיודעים עליהם הציקה לי מאוד והרגשתי שפספסתי. כתבתי על חוברת לימודית, חשבתי לעשות איזה ספרון, כל פעם ההסתכלות הייתה.. אני רק רציתי להיות מדיום. הגישה שלי כדוקומנטריסט היא: אם לא שמו לב שהייתי פה סימן שעשיתי את העבודה שלי הכי טוב. ופה היה לי איזה שהוא בעיה לעשות את זה. ראיתי שרק כמדיום אני לא מצליח לחבר את הכול. זהו ואז החלטתי לעשות את הספר שיש בו קטעים.

.חוה: הוא בעצם בנוי על ראיונות נכון?

ג׳קי: ראיונות עם כ80 איש, בערך חצי מהאנשים שדיברתי איתם והוא גם ניסה להיות ויזואלי. זאת אומרת היו שם 500 תמונות בגרסה הראשונה. בסוף אין את זה ועדיין אני מרגיש שהצד הוויזואלי מפוספס ולכן אני מנסה לעשות סדרה טלוויזיונית כדי שאוכל להראות את כל מה שיש לי. אנשים שמבינים היסטוריה הם מבינים מסמכים, הם מבינים עדויות, הם לא בהכרח מתמחים בצורה ויזואלית בהיקף שבה היה לי הזדמנות לעסוק.

חוה: ג׳קי במה עוסק הספר?

ג׳קי: הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות: של התרבות היהודית הספרדית, התרבות היהודית האשכנזית, התרבות היהודית הרומניוטית והתרבות היהודית של אלה שבאו מארצות ערב. שמה באימפריה העותומנית ובאזור הזה של הבלקניים באסיה הקטנה שמה היה הכור ההיתוך היהודי הגדול והקהילה המיוחדת הזאת שבעצם שיקפה היסטוריה יהודית כללית היא נמחקה בחלקה, היא נעלמה. החלק הגדול שלה נעלם ואין ידע עליה ואין מי שממשיך אותה ואין גם מי שמתאבל כל כך עליה כי לא נשארו מי שיתאבלו עליה. אני רציתי לבסס חזרה את הנרטיב שלנו, לספר מה קרה לנו מזווית יהודית. לספר על השואה, לספר על הדברים שמכחישים כי בולגריה רשמית עדיין מכחישה שהייתה שואה שמה. היא עדיין מכחישה אחריות לקורבנות של השואה שבולגריה מסרה לגרמנים. כל הזמן הפוליטיקה הבולגרית ממשיכה לרחוש ברחש בחש כזה של תעמולה של כמה הם טובים ואין עם כל כך נפלא כמו הם. אז נכון היו באמת אנשים נפלאים אבל כמו כל חברה אחרת בכל חברה יש אנשים נפלאים ויש אנשים לא נפלאים ובכל חברה יש מלחמה בין כוחות השחור וכוחות האור ולכן אני מאוד רציתי לספר את האמת ולספר גם על החלק של בולגריה המוכחש כי אם הם מכחישים את הדברים שאנחנו יודעים, מה אם הדברים שאנחנו עוד לא יודעים שהם מחביאים לנו ולא רוצים לדבר עליהם? כמו למשל מה היה תפקידה של בולגריה באזורים הכבושים של יוגוסלביה? מה היה החלק שלהם בפתרון הסופי שם? כל הדברים האלה רציתי להציף אותם, רציתי להוריד קצת את כל הסנטימנטליות הזאת ולתבוע לעצמנו את הנרטיב שלנו, הנרטיב הגנוב שגנבו לנו ומנסים לספר לנו: ניצלתם והיה טוב ותגידו תודה ואין כמונו.

חוה: עכשיו יש לי שאלה אליך. גם אתה הרגשת שהנושא הזה של יהדות יוגוסלביה ובולגריה לא נוכח בחברה הישראלית במשך הרבה מאוד שנים? לא נכנס לדיון. הפוקוס היה, כמו שגם מסעות החיים לפולין ,הפוקוס היה על מערב ומרכז אירופה ופחות אם בכלל על הבלקן ואזורי האימפריה העותומנית ?

ג׳קי: אני חושב שכל אחד בדרך כלל מתעניין בהיסטוריה המשפחתית או של הקהילה שלו, וכיוון שהמספרים היו כאלה שבמרכז אירופה ובמזרח אירופה ובפולין, בכל המקומות האלה הייתה כמות גדולה מאוד של יהודים, וגם למרות שהשואה הייתה שמה נוראית מספר השורדים היה הרבה יותר גדול מאשר השורדים הספרדיים, אז לא היה מי שיספר את הסיפור כי לא היה מהדור הזה, מיהדות יוגוסלביה אני חושב שזה ארבע חמישיות אם לא יותר מזה..

חוה: 85 אחוז מיהדות יוגוסלביה הושמדה. שזה המספר הגבוה ביותר, שלא לדבר על כך שיהדות מקדוניה הושמדה עד האחרון. אולי מדובר על אחד או שניים. לא חזרו אנשים מטרבלינקה ולא שרדו. מי ששרד או נשאר זה כאלה שהצליחו לברוח דרך אלבניה בדרך כלל או דרך האזור תחת השליטה האיטלקית ומתראקיה אין לנו אף סיפור. אנשים לא חזרו משם

ג׳קי: נדמה לי שחזרו איזה כמה עשורים אחרי המלחמה אבל לא הייתה לי הזדמנות לראיין מישהו כזה. יצא לי לראיין כאלה שהיו במקדוניה. מישהו שהגיע עד בוכנוואלד ומשם חזר. השורד היחידי

חוה: צדיקריו

ג׳קי: לא, מישהו שקוראים לו ישראל בכר מסקופיה. הוא נפטר לפני איזה חצי שנה.

חוה: תראה איך אנחנו סופרים את השמות היחידים שאנחנו יכולים איכשהו לאתר. בעצם לא היה מי שיספר את הסיפור.

ג׳קי: הבולגרים שניצלו ונורא שמחו שהם ניצלו ולא בדיוק הבינו מה קרה שם כי המציאות הייתה קצת אחרת והם לא בהכרח עסקו בדברים אחרים והם לא עברו את הד-הומניזציה או חלקם הגדול לא עבר דה-הומניזציה. איכשהו הם לא הרגישו כניצולי שואה. תראי זה קשה לאנשים לראות בצורה דיפרנציאלית. קשה לראות גם את הטוב וגם את הרע. רוב מי שעשו את הסרטים על הנושא תמיד הסרט צבוע בוורוד ואני לא רציתי למשל לצבוע שום דבר בוורוד מה שלא מגיע לו ולא רציתי לצבוע בשחור את מה שמתאים לו להיות בוורוד. זה מאוד קשה ליצור משהו שהוא לא חד משמעי או חד צבע. אנשים אמרו: אוקי אנחנו ניצלנו הם לא יכולים להבין מה קרה ביוון או מה קרה בתראקיה.

חוה: אני רוצה פשוט להוסיף כאן. אמא שלי הייתה ילדה בתקופת המלחמה בין גיל 9 לגיל 14 פחות או יותר וכשהייתי שואלת אותה על השואה היא הייתה אומרת: אנחנו לא היינו באושוויץ. זאת אומרת אם אנחנו לא הגענו למחנות הריכוז השואה לא עברה עלינו. כל הניסיון שלי לקבל ממנה תמונת מצב על אותה תקופה בדרך כלל נתקלה באיזה: טוב זאת הייתה תקופה קשה, רעבנו אבל שום רצון לספר את הפרטים. הפרטים הגיעו בשלב מאוד מאוד מאוחר בחייה ובחיי וזה נושא אחר בפני עצמו אבל דרך העדות הזאת שהיא חזרה עליה כמה פעמים: אנחנו לא היינו באושוויץ הבנתי יום אחד שהייתה היררכיה של השואה מבחינת השיחה הישראלית שמי שהיה באושוויץ זאת הייתה השואה. זה היה הרע המוחלט וכל רע שהוא רלטיבי הוא לא נחשב בשנות ה50 ה60 ה70 אי אפשר היה עדיין להפריד את השיח לממדים היחסיים שלו של מהו רע מוחלט ומה הייתה הכוונה האמתית של הדפורטציה ושל מחנות הכפייה. מישהו אפילו אמר לי: מה מחנות הכפייה זה היה הקייטנה של הגברים. כלומר דברים מזעזעים בגלל התחושה הרלטיבית הזאת ביחס לשואה הגדולה שאנחנו מכירים אותה.

ג׳קי: אני רוצה להוסיף על זה ולומר שכדי לעשות את הסיפור הבולגרי היה לי מאוד חשוב להבין מה זה שואה במקומות אחרים וחלק מתהליך ההכנה שלי היה לעשות ולעבוד במשך כשלוש שנים כמעט על מוזיאון שואה בסנט לואיס שבו אני אספתי חומרים על השואה בכל אירופה ולמדתי להתעסק עם חומרי גלם ועם עדויות ולהבין ספקטרום של חוויות או פרויקט של שואה במוזיאון השואה באילינוי או סרט שעשיתי על לידיצה ( Lidice) שזה סיפור שואה שקרה לא ליהודים אלא לנוצרים ומה שראיתי זה ששואה זה מיליונים של סיפורים שכל אחד והסיפור שלו. נכון, היו כאלה שהגיעו למחנות ההשמדה ושם חיסלו אותם, והיו אנשים שכל הזמן בבריחה או מתחבאים בזהות בדויה או איכשהו שורדים בכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת הספקטרום של סיפורי השואה הוא הרבה הרבה יותר רחב מאשר אושוויץ או לא אושוויץ. הדבר האחרון שאני רוצה לומר בבולגריה למשל הגטאות לא היה להם גדר קוצנית, תייל קוצני מסביב אבל היו גטאות ועד לא מזמן לא קראו לזה גטו כי לא ידעו איך לקרוא לזה. ברגע שמבינים את המתודיקה של הפתרון הסופי מצליחים לגלות בבולגריה אותם דברים ולתת לדברים את השם שלהם בהקשר של השואה וזה היה לי מאוד חשוב בספר וזה הסיבה של הספר למסמר את בולגריה לשואה ולהעמיד אל מראה שמראה את כל ההכחשות ואת כל הדברים ומעוררת המון שאלות שצריכות עוד להיפתר כי הנושא של התפקיד של הצבא הבולגרי ומה בדיוק הם עשו שמה ואיך בדיוק הם היו מעורבים לא הצלחתי למצוא חומרים ואני אשמח שאחרים יעשו את העבודה הזאת.

חוה: ג׳קי תודה רבה לך. אני מאוד שמחה שהנרטיב היהודי הגנוב יוחזר למקומו ונוכל לדבר עליו ברצף כרונולוגי ותרבותי ולראות את יהדות הבלקן כיהדות אחת ספרדית על גווניה. זה בעצם אותן משפחות שהיו מפוזרות והתחברו והתנתקו במשך 500 שנה אלו עם אלו, אותם שמות בכל בתי הקברות חוזרים אותם שמות והשפה האספניולית והמוסיקה, האוכל, ההווי המנהגים. אותה יהדות מפוארת שלצערנו נשאר ממנה מעט אחרי השואה בבלקן.תודה רבה לך זה היה מפגש מעניין ומרגש ואני מקווה שניפגש עם הפרויקט הבא.

ג׳קי: תודה רבה וכמו שאת רואה כשאני מתחיל לדבר אז קשה לי לגמור. תודה על הסבלנות להקשיב.

חוה: תודה רבה לך. להתראות כאן קפה בשניים בארבע עיניים. חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים מהעולם היהודי. שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים העבריים. והפעם שוחחנו עם ג׳קי קומפורטי שנמצא באינדיאנה ושוחחנו על הספר החדש בנושא שואת יהודי בולגריה

תודה לאורי אילון, מרדיו מליץ שהקליט וערך את השידור ותודה לגילי סולומון שתמללה את השמע לטקסט.

זעקת הנמלה העמלנית / בין "תעשיית התרבות" לבין יצירה ואהבת השירה והתרבות.

רישום בצבעי מים מתוך הספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire ' של מארק ינאי

אני מתלבטת האם לומר את אשר אני חושבת ומרגישה בחודש האחרון עם התחלת פתיחת

הכלכלה לציבור הרחב . אני מתלבטת כי יש חשש סביר שדברי, כאומן בודד ויחיד מול דוברי "התעשייה" אין להם סיכוי להישמע . בימים בהם, ה"תרבות" נאבקת על קיומה. בימים בהם מנהלי תיאטראות או הבעלים של מועדון "ברבי" , אהוב המדיה והסלבריטאים על פתיחת המועדון למופעים. לפתע גם חודרת המילה: תעשיית התרבות. עד כה, מעולם לא שמעתי את המילה הזאת . בתחומי התרבות,  בדרך כלל נלוותה "התעשיה" לקולנוע. אך למיטב ידיעתי עד כה הוצאות הספרים הם תעשיה, הם הדרך בה חייב הספר לעבור מכתב יד על שולחנו של סופר או משורר להיות ספר. הוא יעבור עריכה, גרפיקה, הדפסה וכריכה וכל אלה, הם המעטפת שמוציאה ספר לאור. אבל, מעולם לא חשבתי שה"כורך" או ה"עורך הלשוני" התבלבלו וחשבו שהם כתבו את הספר ולכן הם ה"תרבות". הכורך יכול לכרוך ספר שירה וספר פרוזה אך בו בזמן לכרוך גם ברכונים לבר מצוה. איש הסאונד או התאורן יכול הוא בעל מקצוע שיכול לדאוג לתאורת במה או תאורת פרסומות רחוב. איש הסאונד יכול ללוות זמר בהופעות ובו בזמן לדאוג לסאונד ברדיו או במסעדה שמשמיעה מוסיקה לאורחיה. וכאשר התרבות הופכת ל"תעשיה". ההפגנות הן תחת המותג "תרבות"

והמשוואות הן בין כמות הקהל המותרת להתכנסות למגרשי כדורגל  לכמות הקהל המותרת לתיאטראות  או לרכבות, אז מסתבר שוב ש"הגדולים" מנצחים. התיאטראות, ומגרשי הכדורגל (האם גם הם כלולים בתעשית התרבות? )  אז כולם שוכחים שללא המחזאים אין תיאטרון וללא הסופרים אין מולים וללא המשוררים , אין תרבות.  כי ללא השירה אין מוסיקה וללא השירה השפה אינה מתפתחת, ללא השירה אין נבואה, ללא השירה אין קהילה, אין מכנה לאומי משותף,  אין תרבות.

אז יעל דן תביא לשידור את מנהל הברבי ותבכה איתו בשידור, וציפי פינס תופיע חצי שעה אצל שלום קיטל ותספר על 300 עובדים וארבע מאות ומשהו הצגות שבוטלו , היא נשמעת כמעט כמו ראש מדינת התיאטרון ותתחנף לשלום קיטל ותסיים "נשמח לראות אותך בבית ליסין" ואנחנו מבינים איך מאחורי הקלעים הגברת פינס סיכמה עם שלום קיטל על קטע התבכיינות להמסת לב הקהל.  

ואני, חוה פנחס-כהן. וחברי המשוררים ,כל חיי אני נמלה עמלנית בשדה התרבות, אני לא "תעשיה". אני כותבת בעברית ומתרגמת לעברית . אני ממציאה כתב עת, כי הממסד לא יודע שיש צורך בכתב עת מסוג אחר. לא גדלתי להיות "עמותה" ולהיות "תעשייה". המשפחה שלי היא העמותה שלי ואותה אני צריכה לפרנס. 22 שנים ערכתי כתב עת שללא ספק השפיע על השירה ועל השיח התרבותי ואולי על התרבות בכלל ובדרך כלל לא קיבלתי משכורת, כי לא היה ברשותי "ציפי פינס ומשרד יחסי ציבור" שקיבלו משכורת. איני מתבכיינת כי אני בחרתי בדרך שלא תמיד היתה סלולה. אני בחרתי לפעול, כי אין לי זמן לחכות לאישור של הממסד או התקשורת. למי יש זמן כשאת בו בזמן לומדת, נישאת, ארבעה הריונות וילדים קטנים ומשכנתא ופרנסה וחיי משפחה. כמשוררת וכעמלנית של תרבות, את אדם בודד שאין לו זמן לבזבז על מוסדות ובירוקרטיה והגשת בקשות וקבלת דחיות וגם פגיעה אישית או במקרה הטוב אישור.

עם כל הכבוד שאול מזרחי, הבעלים של בארבי, מועדון אהוב שהוא מקום לפעילות תרבותית, הוא אינו התרבות. ברגע שאין מופעים בגלל מלחמה או קורונה או נפגע, אך הוא הקים את הבארבי כי ידע שתהיה פרנסה בזכות המופעים שמאחוריהם עמלו ועבדו משוררים ופזמונאים ומלחינים ומוסיקאים ומעבדים שעשו  את העבודה אך מרוויחים אחוז קטן מהכסף הגדול שעשה. הוא לא "התרבות" למרות שבלעדי אנשים כמוהו , לא היה לנו נקודת מפגש.

שירה וספרות הן "לחם עוני" הם הלחם הבסיסי. אדם אחד מוכשר עם עט, או נוצה או מקלדת יושב וכותב ואחר כך לוקח את הדפים והולך לעורך ולמו"ל כדי לעשותם ספר שימכר בחנויות ויגיע לספריות ויהיה שליחו בעולם. ארון הספרים היהודי, כבד המדפים, בנוי על יחידים המסתגרים לחקור ולהעמיק ולכתוב ולנהל שיחה עם עברם ועם זמנם. זו אינה תעשיה. זו אומנות.

בימי הקורונה, המשוררים והסופרים, שוב מצאו את הדרך הזולה לשרוד, באמצעות הזום. נפגשו, קראו, כתבו , ללא קהל אולמות, ללא כרטיסים ללא כסף שיוצא מכיס אחד ונכנס לכיס שני. לכן, בהפגנות "התעשייה" איש לא כולל אותנו.  איש לא מרגיש שהוא צריך את המשוררים והסופרים מלבד הם את עצמם.

סליחה, אולי טעיתי? אולי כן צריכים אותנו  כאשר שדרן רדיו, או מגיש תוכנית תרבות נזקק ל"שיר על הקורונה" , או "שיר על השדות הנשרפים בנגב" או "שיר על אלימות נגד נשים" או שיר "שתיקת המטוסים". או אז, כאשר המקלדת משרתת את הצורך של המדיה, יש סיכוי לשירה להיות נצרכת ואולי אז יש סיכוי שמישהו יאסוף אנתולוגיה לשירת קורונה ואז השירה תפרנס את המו"ל המזהה הזדמנות מסחרית ונהיה חלק מ"התעשיה" של התרבות.

אז אני רוצה לקבל מקום בתקשורת כדי למחות, כדי להבהיר את מקומי כמשוררת ואת מקומה של השירה בימים בהם אין הרצאות, מופעים , הוצאות לאור ופרנסה לפחות כמו ציפי פינס ולזעוק את זעקת המשוררים הלא מתפרנסים ולזעוק את הזעקה על הפרדוקס. אנחנו מפרנסים את כולם, כולל מורים ומערכת החינוך שהשירים והסיפורים שלנו מצויים בתכנית הלימודים, ואיש אינו משלם או מתגמל אותנו על היותם כחומר לימוד.

זכור לי רגע בו בתי סיפרה שבכיתה המורה לספרות בבית ספר לימדה שירים שלי (אחר כך גם הופיעו בבחינת בגרות) ובאותם חודשים לא "גמרתי" את החודש. חיתי בעיקר מהלוואות והזדמנויות. אומנם עבדתי, ערכתי כתב עת ולימדתי  אך פרנסה מסודרת לא הייתה לי.

השירה אינה "תעשיית תרבות" ואם תהיה חלילה השירה תהיה "תעשייה". היא לא תהיה שירה היא תהיה עסקונה. היא תהיה פרסומת לרגע. היא תהיה כל דבר מלבד שירה. 

את הצעקה שלי ושל חברי איש לא ישמע. אני לא חברה של יעל דן גם לא של שלום קיטל ולא יואב גינאי. ארבעים שנה אני נמלה עמלנית בשרות התרבות והשירה ואף פעם יואב גינאי לא גילה את "כיסופים" פסטיבל סופרים ומשוררים יהודיים בינלאומי שייסדתי ואני מנהלת אמנותית שהתקיים כבר חמש פעמים וללא ספק משפיע על התרבות ואפילו על "תעשיית התרבות" הישראלית והיהודית. אף אחד מספר שירי לא הגיע לשולחנו, (ספרי יוצאים לעולם ומקבלים תשומת לב ופרסים, איני זקוקה לו או ליעל דן אך עבורי זהו פרמטר של הכחשה. פרמטר שדה הראיה המצומצם והמכוון לידוענים) שום עבודה משותפת עם מוזיקאים או אומנים אינה תחת הרדאר שלו. כן, אני לא תעשייה ואין לי יחצנים. אני סתם נמלה עמלנית בתרבות הישראלית.

בינתיים אני מביעה דעתי באופן חופשי ברדיו מליץ, שגם הוא אינו "תעשיית התרבות" הוא שייך ל"אוהבי תרבות" ועושי תרבות.

זו רשימת הספרים שלי עד כה  האם זו "תעשיית התרבות"? או סתם עבודה של פועלת במפעל:

ספרי שירה

הצבע בעיקר, 1989, הוצאת עם עובד

מסע איילה,  1995, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

נהר ושכחה, 1998, סידרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד

שירי אורפיאה, 2000, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

משיח, 2003, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

הגנן, הכלבתא והשרמוטה, 2006, סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד

שביעית , ספר הכולל שישה ספרים וספר שביעי: אין לי מקוםבכריכה אחת, 2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אחי, הצימאון, ספר שירים העוסק בפרדה מהאח והתבוננות ארט פואטי. סדרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד , 2012

אסכולה של איש אחד, ספר שיחות על שירה ואומנות עם המשורר ישראל אלירז יצא לאור בסדרת קו אדום, אמנות, הקיבוץ המאוחד 2011

נאסף להיות הווהמחזור שירים בדיאלוג עם פיגורות אנימציה ממוחשבת שנוצרו על ידי הכוריאוגרף יעקב שריר, עומד לראות אור 2013 בהוצאת אבן החושן.

מסע אחר עם עורב שחור ו- Saint Claire", הוצאת קשב, 2016.

וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

Door bet vlees stroomt bet verlangen, קובץ משיריה בשפה ההולנדית, יצא לאור בהוצאת: AMPHORA BOOKS, אמסטרדאם 2009. תרגום: יעל משה, ובעריכת יניב חג'בי.

Bridging the divide , מבחר שירים בתרגומה של שרון-הארט גרין, בהוצאת Syracuse University Press. 2016

Pesmite na Opphea   (שירי אורפאה) , קובץ משיריה תורגם על ידי Elizabeta  Sheleva  ויצא לאור בהוצאת Magor, סקופיה מקדוניה. 2016.

ואיני יכול לשאת את השקט, אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית   בתרגומה ובעריכתה של חוה פנחס-כהן, ובשיתוף פעולה עם המשוררת ברברה פוגצ'ניק, יצאה לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2016.

ספר שירה בצרפתית, בתרגום מישל אקהארד אליעל, יצא בהוצאת Levant, , 2020 ימי הקורונה.

הגנן הכלבתא והשרמוטה, ספר אמן משותף של מתי גרינברג וחוה פנחס-כהן ,רישומים ארוטיים ועשרים  שירים בעברית ובאנגלית. עותקים מוזאליים בלבד. 2019

ועוד: 32 גליונות "דימוי" כתב עת לספרות אומנות ותרבות יהודית 1989-2007

विभाजन को मिटाते हुए

हावा पिन्हास कोहेन की चुनिंदा कविताएँ

प्रस्तावना

हावा पिन्हास कोहेन के साथ मेरी पहली मुलाक़ात कुछ ऐसी थी कि वह मेरे लिए आज तक उल्लेखनीय रूप से गम्भीर है। २००४ की गर्मियों की बात है; मैं जेरूसलम के एक सम्मेल्लन में अपने विचार प्रस्तुत कर रही थी जब मेरा मेनाकम लोर्बेरबौम, जो कि टेव अवीव विश्वविद्यालय में दर्शनशास्त्र के अध्यापक हैं, के साथ वार्तालाप शुरू हुआ। जब उन्हें पता चला कि मैं और मेरे पति इज़्रेल में कुछ और दिनों के लिए हैं, मेनाकम ने हमें नम्रतापूर्वक अपने घर चाय पर आमंत्रित कर लिया। जब हम वहाँ पहुँचे तो वहाँ एक और मेहमान उपस्थित थे जिन्होंने हमें देखते ही अपना परिचय दिया। उन्होंने अपना नाम धीरे से बोला और मुझे समझ ना आने पर, मैंने उनसे क्षमा माँगते हुए एक बार दोहराने को कहा। जब उन्होंने कहा, "मेरा नाम हावा पिन्हास कोहेन है," मैं हक्की बक्की रह गयी। "हावा पिन्हास कोहेन!" मैं चिल्लायी और खुद को समेटने का प्रयास करने लगी। 

"आप मेरी सबसे प्रिय इज़्रेली कवि हैं! मक आपकी कविताएँ टोरोंटो के विश्वविद्यालय में पढ़ाती हूँ।"

हावा भी मेरे जितनी ही आशचर्यचकित लग रही थी। उन्होंने आशचर्य के साथ कहा, "आप मेरी कविताएँ कनाडा में पढ़ाती हैं? मुझे तो विश्वास ही नहीं हो रहा!" उनकी आँखें नाच सी रही थी जब उन्होंने मुझे अपनी बाहों में भर लिया।

इस आदान-प्रदान ने आज तक चली आ रही दोस्ती और सहयोग की शुरुआत को चिह्नित किया।

मुझे यह उल्लेख करना चाहिए की एक अनुवादक बनना मेरा उद्देश्य नहीं था। अतीत में मैंने जो भी अनुवाद किया, वह मौजूदा अनुवादों से निराश हो कर था, जिन्हें मैं हिब्रू साहित्य पर मेरे पाठ्यक्रम में उपयोग करने के लिए मजबूर थी। जिस तरह से एक कविता अंग्रेजी में प्रस्तुत की गई थी, उससे यदि मैं खुश न होती, तो उसका अनुवाद मैं स्वयं ही कर लेती। इसलिए हावा से २००४ में मिलने से पूर्व मैं उनकी कुछ कविताओं का अनुवाद अपनी कक्षा में उपयोग के लिए पहले ही कर चुकी थी। हावा को जब मैंने यह बताया, उन्होंने पूछा की क्या मैं उनकी और कविताओं का अनुवाद करना चाहूंगी। उस समय, मेरे मुँह से ईमानदारी से बस एक 'शायद' निकला। लेकिन जल्द ही, यह विचार मेरे अंदर उत्कृष्ट वाइन की तरह रिसने लगा। उनकी कविताएं मुझ तक ऐसे पहुंची जैसे पहले कोई नहीं। क्यों न मैं उनकी और कविताएं अनुवादित करने का प्रयास करूँ?

उनसे उस मुलाक़ात को अब दस साल से अधिक समय हो गया है, और मुझे यह बोलते हुए अत्यंत प्रसन्नता हो रही है की मैं हावा की सौ से अधिक कविताओं का अनुवाद कर चुकी हूँ। उस श्रमसाध्य लेकिन गहन संतुष्टिदायक उद्यम का परिणाम यह पुस्तक है।

बहुत से लोग और संस्थानें हैं जो मेरे धन्यवाद के पात्र हैं। सबसे पहले, मैं इजरायल के प्रकाशन घरों एम ओवेड और हा'कीबुत्स हामे'उचड की आभारी हूँ, जिसने मुझे हावा पिनास-कोहेन की कविताओं के अनुवाद के साथ-साथ उन्हें मूल हिब्रू में पुनर्मुद्रित करने का अधिकार दिया। मैं टोरंटो विश्वविद्यालय में कला और विज्ञान संकाय में अनुसंधान अवसर कार्यक्रम की भी ऋणी हूं। न केवल इस कार्यक्रम ने मुझे अपनी परियोजना को अमल करने के लिए निधिकरण प्रदान किया, बल्कि इसने मुझे चार प्रतिभाशाली स्नातक छात्रों के साथ काम करने का मौका दिया, जिनकी सहायता अत्यधिक उपयोगी थी: शेरोन नोवाक, ओरेन क्राउस, नोआ जसोविच और कोबी बार।

मैं सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस में मेरी उत्कृष्ट संपादक डेबोराह मनइयन के लिए अपना धन्यवाद व्यक्त करना चाहूँगी, जिसकी संपादन प्रक्रिया के प्रत्येक चरण की मदद में सदैव हर चीज़ की ओर सूक्ष्म ध्यान के साथ साथ प्रोत्साहन भी मौजूद था। इस पुस्तक की बेहतरीन कॉपी-संपादन का श्रेय एन यूमेन को जाता है।  मैं उन दो पाठकों को भी धन्यवाद देना चाहूंगी, जिन्हें ये पुस्तक सबसे पहले भेजी गयी थी। मैं वास्तव में उनकी उपयोगी टिप्पणियों और प्रोत्साहन की सराहना करती हूं। इसके अलावा, मैं हेरोल्ड ब्लूम और केन फ्राइडेन, सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस के श्रृंखला संपादकों, की उदार सहायता के लिए आभारी हूं, जिन्होंने शुरुआत से ही इस परियोजना में गहरी दिलचस्पी ली और इसे प्रकाशन की प्रक्रिया को पूर्ण करने में हाथ बंटाया।

 एक गर्मजोशी से धन्यवाद मेरे चार इज़राइली दोस्तों के लिए भी जाता है जिनकी दोस्ती मेरी लिए बेहद अनमोल है: मज़ल वीकमैन, श्लोमित कोहेन, रोची बुक, और शुलमित मोरोज़ोफ़। टोरंटो में उनके साथ समय गुज़ारने से न केवल मेरी हिब्रू सशक्त हुई, मुझे उनके जीवन का भाग बनने का भी अवसर मिला। इज़राइल में मेरी अगली यात्रा पर मैं उन्हें यह पुस्तक प्रस्तुत करने के लिए उत्सुक हूँ।

बेशक, हावा पिनास-कोहेन बहुत धन्यवाद की पात्र हैं, क्योंकि उन्होंने मुझे इस परियोजना पर काम करने के लिए प्रोत्साहित किया। जिस तरह से, जब भी जरूरत पड़ी, उन्होंने हमेशा मेरी मदद करने के लिए अपना समय दिया, अनुवाद के साथ सहायता करी, और इस लम्बी परियोजना को पूरा करने में वह मेरी जिस तरह सहायता कर सकतीं थीं, उन्होंने करी।

सबसे अधिक, मेरे पति केन मेरे गहनतम धन्यवाद के पात्र हैं। शुरू से ही, उन्हें मेरी क्षमताओं पर भरोसा था। उन्होंने मेरी अनुवादों की प्रशंसा करी, परन्तु जब ज़रूरत थी, वह आलोचना से भी पीछे नहीं हटे। मुझे पता था कि एक युवा के रूप में, अकादमिक बनने से पहले वह कविता लिखा करते थे। भले ही उन्होंने वर्षों में कविता नहीं लिखी हो, लेकिन उन्हें अभी भी पद्य की भलीभांति समझ है। मैं उनके आश्वासन, बुद्धिमान विचार, और विशेष रूप से उनके प्यार के लिए आभारी हूं।

  • शेरोन हार्ट-ग्रीन 

(सम्पादक, अनुवादक (हिब्रू से अंग्रेजी))

कवि परिचय 

आधुनिक यहूदी जीवन के मूल में धर्म और धर्मनिरपेक्षता के बीच द्वंद्वात्मक तनाव को दर्शाते हुए, हावा पिनास-कोहेन की कविता आधुनिक हिब्रू पद्य में एक नया पाठ्यक्रम है। वह ऐसी कविताएँ लिखती हैं जो शैली और आत्मा में धर्मनिरपेक्ष हैं, फिर भी यहूदी धर्म के जीवन चक्र में निहित हैं। बेशक, ऐसे इजरायली कवि असामान्य नहीं है जो धार्मिक विषयों को अपने आधुनिक कविता में बुनते हैं। यहाँ तक कि यह भी कहा जा सकता है कि यह आधुनिक हिब्रू कविता की परिभाषित विशेषताओं में से एक है, बालिक और तचर्नोवोवस्की के समय से। फिर भी हावा पिनास-कोहेन और अन्य आधुनिक हिब्रू कवियों के बीच एक अंतर है। उनके पद्य में, धर्म एक महत्वपूर्ण अंग की तरह है: यह यहूदी जीवन का एक अनिवार्य तत्व है जो वर्तमान में पूरी तरह से रहता था, फिर भी यह गोंद के रूप में कार्य करता है जो यहूदियों को उनके इतिहास और पवित्र ग्रंथों से बांधता है। उनके लिए, एक आधुनिक यहूदी होने के नाते यहूदी परंपरा की गहराई को नापना केवल एक बौद्धिक व्यायाम या उदासीन उद्यम नहीं है बल्कि जीवन का एक तरीका है। जरूरी नहीं कि यह रूढ़िवादी यहूदी धर्म के लिए एक प्रतिबद्धता है। लेकिन यह धार्मिक प्रथाओं और विश्वासों के साथ घनिष्ठ अंतरंगता का अर्थ है जो यहूदी जीवन को आकार देता है, इसे लय, संरचना और अर्थ देता है। साथ के साथ, उनकी कविताओं से पता चलता है कि धार्मिक जीवन की सीमाओं के भीतर एक आधुनिक लेखक के रूप में किसी की स्वतंत्रता को बनाए रखना कितना मुश्किल हो सकता है। इस कारण से, उनकी कविता को कवि की आत्मा में इस संघर्ष के एक उत्पाद के रूप में देखा जा सकता है। इससे यह कम नहीं होता है कि  साथ ही साथ इजरायली समाज में उनकी कविताएँ इन दो दुनियाओं के गतिशील खिंचाव को पकड़ने का प्रबंधन करती हैं।

हावा पिनाहस-कोहेन उनकी पीढ़ी की एकमात्र ऐसा व्यक्ति नहीं है, जिसका धार्मिक जीवन में पालन काव्य रूप में अभिव्यक्ति पाता है। उनके समकालीनों में, कई इज़राइली कवि हैं,  जैसे रिवका मिरियम और एडमिल कोसमैन, जो समान मार्ग पर चल रहे हैं। फिर भी, रिवका मिरियम की कविता के विपरीत, जो बड़े धार्मिक प्रश्नों पर ध्यान केंद्रित करता है, हावा पिनाहस-कोहेन की कविताएँ धार्मिक जीवन के रोजमर्रा के विवरण में दृढ़ता से निहित हैं। अपनी कविताओं में, पिनहास- कोहेन धर्म को एक जीवित इकाई के रूप में स्वीकार करते हैं, भले ही कई बार वह अपनी मांगों के लिए झुकने में असमर्थ (या अनिच्छुक) हो। इस संबंध में, कोई भी एडमिल कोसमैन की कविता के समानांतरों का पता लगा सकता है, जिसकी धर्म के साथ आंतरिक लड़ाई इसकी कटू तीव्रता से चिह्नित है। फिर भी कोसमैन के दृष्टिकोण के विपरीत, धार्मिक जीवन के पिन्हास-कोहेन के दृष्टिकोण को न केवल उसके कड़े संघर्ष के साथ, बल्कि उसके खुशियों की सराहना के द्वारा भी परिभाषित किया गया है: दूसरे शब्दों में, धर्म उतना ही देता है, जितना वह ले जाता है। उनकी कविता में पिन्हास-कोहेन का धर्म के प्रति झुकाव राजनीति तक नहीं पहुँचता। वास्तव में, राजनीति एक ऐसा क्षेत्र है जिसे वह अपनी कविता में आत्मसात करती है; यद्यपि उनकी कविता में राजनीति के लिए कभी-कभार कोई भ्रम हो सकता है, वह राजनीतिक मैदान से ऊपर मंडराते हैं। इस संबंध में, उनकी कविता इजरायल में युवा धार्मिक कवियों जैसे योनद कपलोउन और एलियाज़ कोहेन से अलग है, जिनके लिए अपने पैतृक मातृभूमि में यहूदियों का राष्ट्रीय संघर्ष उनकी कविता का जीवन बन जाता है। 

अनुवादक के लिए, हावा पिनास-कोहेन की कविताएँ चुनौतियों का अपना समूह प्रस्तुत करती हैं। किसी अन्य भाषा में हिब्रू का अनुवाद करने वाली सामान्य कठिनाइयों के अलावा (जैसे कि कई अर्थों और निहित बारीकियों के साथ हिब्रू शब्दों की विशाल संख्या का अनुवाद कैसे करें), पिनास-कोहेन की कविता का अनुवादक कई अद्वितीय बाधाओं के साथ मिलता है। शायद प्राथमिक कठिनाई यह तय कर रही है कि उनकी कविता में साहित्यिक शब्दों की अधिकता के साथ क्या करना है। उत्तरार्द्ध को चुनने के पीछे तर्क यह है कि भले ही कोई अंग्रेजी समकक्ष उपलब्ध हो, लेकिन यह पाठक के साथ उतना अधिक गूंज नहीं सकता, जितना कि हिब्रू मूल में, इस प्रकार इसका काव्यात्मक अखंडता को बनाए रखने के लिए अनुवाद करना लगभग असंभव है। इस कारण से, मैंने आम तौर पर दूसरा विकल्प चुना है और लिप्यंतरण और नोट्स का उपयोग किया है। पिनहस-कोहेन की कविता का अनुवाद करने में सबसे कठिन चुनौतियों में से एक यह तय करना है कि उन कुछ कविताओं के साथ कैसे आगे बढ़ना है जिन्हें अनुवादित करना असंभव लगता है। एक कविता विशेष रूप से सामने आती है: "कदीश यतोमा" ('ओर्फेहा की कविताए’ से) जिसमें कवि प्रसिद्ध कदीश या मातम की प्रार्थना के आसपास कविता के प्रमुख तत्वों का निर्माण करता है। इस कविता का अंग्रेजी में अनुवाद करने का प्रयास (या अनूदित हिब्रू में आधी कविता को रखने का विकल्प) न केवल एक भाषाई दुःस्वप्न बन गया, बल्कि अंततः कविता की भव्यता के लिए एक असंतोष था। अंत में, मैंने इसे अंग्रेजी में अनुवाद करने से परहेज करने का फैसला किया, यह निष्कर्ष निकाला कि कुछ काम न अनुवादित हों तो ही बेहतर हैं। कुछ अफसोस के साथ, मैंने अंग्रेजी में यह बताने का प्रयास करने के बजाय इस मार्ग को चुना कि मूल से ज़्यादा कुछ भी अच्छा नहीं कहा जा सकता है।

——————————–

हावा पिन्हास-कोहेन का जन्म 1955 में जेफ्फा में सेपहार्डिक यहूदी माता-पिता को हुआ था जो द्वितीय विश्व युद्ध के बाद इज़राइल से बुल्गारिया आ गए थे। उनके  माता-पिता कट्टर समाजवादी थे, जिन्होंने अपनी बेटी की परवरिश पूरी तरह से धर्मनिरपेक्ष माहौल में की। फिर भी, वह कम उम्र में धर्म की ओर आकर्षित हुईं, शायद उन के  लाडिनो बोलने वाले दादा-दादी से प्रभावित हो कर जिन्होंने पारंपरिक प्रथाओं के कुछ पालन को बनाए रखा था। जब वह सोलह वर्ष की थी, तब तक वह गेशर में शामिल हो गई, जो कि इस्राइल में धार्मिक और धर्मनिरपेक्ष यहूदियों को एक साथ लाने के लिए समर्पित संगठन था। इस शीर्ष के तहत, उसने यहूदी धर्म के कुछ पवित्र ग्रंथों के साथ-साथ पारंपरिक यहूदी रीति-रिवाजों और मान्यताओं का पता लगाना शुरू किया।

अपने कॉलेज के वर्षों के दौरान, वह मारकेश के एक रब्बी के बेटे योसी कोहेन से मिलीं, जो कम उम्र में ही इज़राइल आए थे। वह और योसी ने अंततः शादी करी और उनकी चार बेटियाँ हुईं। हावा पिनास-कोहेन का काव्य कैरियर इस अवधि के दौरान उनकी पहली तीन पुस्तकों: रंग मुख्य चीज़ है’ (1989), ‘एक हरिणी का सफर’ (1995), और ‘एक नदी और विस्मृति’ (1998) के प्रकाशन के साथ मजबूती से स्थापित हुआ। 1995 में प्रतिष्ठित प्रधानमंत्री पुरस्कार सहित कई साहित्यिक पुरस्कारों से सम्मानित, उनके काम ने जल्द ही राष्ट्रीय प्रशंसा हासिल की। न केवल उसे गहन संवेदनशीलता के कवि के रूप में पहचाना गया, बल्कि एक महिला के रूप में अपनी अनूठी भूमिका के बारे में जागरूकता के रूप में। उनकी कविताएँ प्रेम, कामुकता, उर्वरता और प्रसव के संदर्भों से भरी हैं। फिर भी एक महिला के रूप में उनकी पहचान शून्य में नहीं है। उनकी नारीत्व को धार्मिक अनुष्ठानों, त्योहारों, अनुष्ठानों और पवित्र ग्रंथों के साथ उनके संबंधों के माध्यम से व्यक्त किया गया है, जो सभी पारंपरिक यहूदी धर्म से जुड़े जीवन चक्र का हिस्सा हैं।

1998 में, पिन्हास-कोहेन के पति की कैंसर से मृत्यु के बाद त्रासदी हुई। इस नुकसान से तबाह, वह अंततः कविताओं के एक चक्र का निर्माण करके अपने कुछ दुःख को अपने काम में स्थानांतरित करने में कामयाब रही, जिसका शीर्षक 'ओर्फेहा की कविताए' रखा। । प्राचीन ऑर्फियस मिथ पर आधारित (ओर्फियस नाम के स्त्री रूप का प्रतिनिधित्व करने वाले शीर्षक), ये कविताएँ उसके पति को कब्र से छुड़ाने के लिए उसकी जुनूनी तड़प को दर्शाती हैं, उससे संपर्क करने का प्रयास बिना इस बात से फरक पड़े कि यह प्रयास कितना बेकार हो सकता है।

इस त्रासदी के बाद, हावा पिनहस-कोहेन की कविता के बाद के संस्करणों ने अंधेरा रंग ले लिया। ईश्वर से उसके दुख का उत्तर मांगना एक प्रमुख विषय बन जाता है। वह अपने विश्वास की सीमाओं के परीक्षण के एक तरीके के रूप में मूर्तिपूजा के लालच के साथ भी खेलती हैं। वह व्यक्तिगत अकेलेपन और क्षणभंगुर प्रेम के हितों के संघर्ष से जूझती है। और सभी समय, वह अपने पूर्वजों के भगवान के प्रति वफादार रहना चाहती है, जबकि वह उसके द्वारा परित्यक्त महसूस करती है।

एक कवि के रूप में अपने करियर के साथ, हावा पिनास-कोहेन साहित्यिक पत्रिका डिमुई की संस्थापक हैं और मुख्य संपादक के रूप में बाईस वर्षों (1989-2008) तक सेवा की है। अभी हाल ही में, उन्होंने द्विवार्षिक साहित्यिक उत्सव किसुफ़िम में कलात्मक निर्देशक की भूमिका निभाई, जिसने दुनिया भर के यहूदी लेखकों के लिए प्रमुख मंच के रूप में अंतर्राष्ट्रीय पहचान हासिल की है।

फिर भी, कविता लिखना अभी भी हावा पिनास-कोहेन के गहन आंतरिक संसाधनों का दावा करता है। हिब्रू में कविता के आठ खंड प्रकाशित होने के बाद, वह अपनी विशिष्ट संवेदनशीलता और जुनून के साथ-साथ पवित्र और अपवित्र के बीच के विभाजन को पाटने के अथक प्रयास के साथ कविता का उत्पादन करना जारी रखती है। स्पष्ट रूप से, उसकी कविता इज़रायल की सीमाओं से परे उन लोगों के साथ प्रतिध्वनि रखती हैं, क्योंकि उनकी कविताओं का अंग्रेजी, फ्रेंच, स्पेनिश, सर्बियाई-क्रोएशियाई, डच, स्लोवेनियाई, ग्रीक, मैसेडोनियन, बल्गेरियाई, हंगेरियन, नॉर्वेजियन और चीनी सहित कई भाषाओं में अनुवाद किया गया है।

यह खंड अंग्रेजी अनुवाद में प्रकाशित होने वाली उनकी कविताओं की पहली पुस्तक है। अपनी तरह का पहला होने के नाते, यह हावा पिनास-कोहेन की कविता को अंग्रेजी बोलने वाले पाठकों के लिए पेश करने का प्रयास करता है। उनके काम के पहले सात खंडों से कविताओं के चयन को शामिल करते हुए, यह पुस्तक पाठकों को उसकी कविता का स्वाद देने की उम्मीद करती है क्योंकि यह उसके अब तक के जीवन के प्रत्येक अलग-अलग समय के माध्यम से विकसित हुई है। लेकिन इससे भी महत्वपूर्ण बात यह है कि यह एक ऐसे कवि की विशिष्ट प्रतिभा को प्रदर्शित करता है, जो आधुनिक कविता में सबसे आध्यात्मिक रूप से पुष्ट आवाजों में से एक हो सकता है।