Entela Kasi , Portrait of an Albanian (Jewish) poet

Photo: Hava Pinhas-Cohen

Tomorrow, Wednesday, July 8 at 6:00 pm During the program "Talk in Two in Four Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with writers from the Jewish world. A program that is a collaboration between Radio Melitz and the Writers Association, will talk to Albanian poet Antella Cassie. I met Entela few years ago in Belgrade. The moment we met, I liked her. I felt that she is a poet and woman involved deep in the culture of her country, of her language .Something in her eyes is different, And I liked it.

Entela Kasi  – Albanian PEN President and Ambassador for Peace. Poetess, novelist, translator and essayist. She is author of many books into Albanian and foreign languages, and also a well known intellectual in the cultural life of Albania. She has worked for ‘In search Committee’ of PEN International.

She is awarded national and international awards in literature, and her works are translated in different languages. She also writes for the Albanian journals and daily press within the focus in social movements, culture and politics. She has also been invited as the guest writer by different Universities in Albania and abroad.

Her poetry is translated and published in different anthologies, magazines and literary reviews into Macedonian, Serbian, Turkish, Bulgarian, Romanian, Italian, German, French, English  and many other languages.

She is awarded with the title ‘Univesrum Dona’ and ‘Honorary Academician’ accredited by the International University of Peace Studies, in Lugano Switzerland and by ‘Universum Academy’.Actually she works for the Catholic University- “The Lady of Good Council’, in Tirana- Albania.She writes into Albanian and English.

, 2019 Entela Kasi was invited to the 5th Kisufim conference and that was a good oportunity to translate some of her poems. Here are 2 of her poems and the first one is about her grandmother Hana, her Jewish Grandmother.

אנטלה קסי

אִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹלָם פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹר הָרָקוּב מִמֶּלַח הַחֲלוֹמוֹת הוּא הַנְּיָר

עָלָיו תִּכְתְּבִי אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ

עִם צִבְעֵי הָאֲדָמָה, לֶהָבוֹת וּמַיִם

תְּעַצְּבִי אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת

הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ מִדֵּי פַּעַם

בָּשָׂר וְעֶצֶם.

אִם הָאֲרֻבָּה נוֹפֶלֶת מַטָּה, חָנָה..

הָאֵפֶר יִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הָאָח

הַכּוֹכָבִים יְכַנְּסוּ מֵאַבְנֵי הַיְּסוֹד

שֶׁל בֵּית הַסָּבְתָא שֶׁלָּךְ

הָאוֹר יִמָּתַח כְּאִלּוּ יִמְתַּח אֶת יָדָיו

שֶׁבַּעֲבַר נַהָג לְכַסּוֹת טַבָּק

עִם דַּפֵּי נְיַר עִתּוֹן.

הַיָּרֵחַ יַרְאֶה לְךָ אֶת צִדּוֹ הָאַחֵר

הַמָּלֵא בַּמִּלִּות אֵם רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

עַד אֲשֶׁר יְמַלֵּא לְתוֹךְ כֶּתֶר הַשָּׂמִים..

הָעוֹנוֹת יִתְחַלְּפוּ, חָנָה

הַפֵּרוֹת יַרְקִיבוּ

רִמּוֹנִים, תַּפּוּזִים וְזֵיתִים

יִתָּכֵן שֶׁכְּמוֹ עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת

מוּאָרוֹת עַל יְדֵי עֶצֶב הַחַיִּים

הַתַּפּוּחִים יִפְּלוּ מַטָּה

וְהָעֵצִים לֹא יִשָּׁבְרוּ

הָעַרְמוֹנִים יִתְפּוֹצְצוּ עַל רֹאשֵׁךְ הַיָּפֶה

הַצֶּבַע יִשָּׁאֵר בִּשְׂעָרֵךְ

יִרְקֹד בָּרוּחַ לְלֹא הֶרֶף

אַתְּ תִּרְאִי אֶת הָאֲדָמָה בַּמָּקוֹם בּוֹ זַרְעֵי הַחַיִּים יְשֵׁנִים

מִתַּחַת לְשֶׁלֶג

גַּרְעִינִי זָעָה, זַרְעֵי תִּקְוָה

בָּלֶרִינָה שֶׁלִּי, אַתְּ תִּרְקְדִי עַל הַקֶּרַח

וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הַזֶּה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ סְבִיב הַלֶּהָבוֹת

רַק אָז, בִּתִּי

אַתְּ תִּלְמְדִי לֶאֱהֹב אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים,

לַמְרוֹת הַמְּרִירוּת, עֶצֶב, מַחֲלָה וְטֵרוּף

אַתְּ תִּרְאִי הַכֹּל, חָנָה

תִּשְׁכְּבִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ מִכְּאֵב

לִבֵּךְ יִשָּׁבֵר,

וְאָז תַּעֲלִי שׁוּב,

אַתְּ תְּטַפְּסִי מַעְלָה עַל הָהָר,

תִּשְׁתִּי דְּבַשׁ וְיַיִן

וְתִהְיִי אִם וְרַעְיָה

וּלְעוֹלָם תִּשָּׁאֲרִי בַּת וְאָחוֹת,

יַלְדַּת אוֹר מְתוּקָה

אֶת הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַחַיִּים, חָנָה

וְאִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי,

הָעוֹר הָרָקוּב הוּא הָאֲדָמָה

הַמָּקוֹם בּוֹ תָּמִיד רָצִיתָ לִשְׁתֹּל חַיִּים!

לא אני, Not I

לֹא אֲנִי,

הַשְּׁחָפִים מֵעֵבֶר לְאוֹתָן מַנְגִּינוֹת משיוֹת, זְעִירוֹת, מַבְרִיקוֹת

מִתַּחַת לָעוֹר בּוֹ אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַמִּלִּים

שֶׁל הַבַּיִת הַשָּׁבוּר

בְּאִי רָחוֹק רוֹקֵד עִם גַּמָּדִים

אַתָּה מַגִּיעַ לְדֶלֶת הַחֶדֶר בְּעֶרֶב אָפֹר קָפוּא

כֶּתֶר פְּנִינִים עַל רֹאשְׁךָ הַמַּרְשִׁים

עֲדַיִן גָּשׁוּם

אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַנִּיחוֹחַ וְהוֹלֵךְ

הַרְחֵק מִכָּל גְּבוּל

כָּבוּל בְּלֶהָבוֹת וּכְאֵבִים

עָרִים יְשָׁנוֹת הֵן קָרוֹת וּמֻזְהָבוֹת

אַתָּה נִכְנָס בְּשֶׁקֶט לְכָל עַמּוּד

אֲבָל, לֹא אֲנִי

רעב

לכבוד העובדות והעובדים הסוציאלים, ביניהם, בתי, איילת כהן, תואר שני בעבודה סוציאלית ונסיון של עשר שנים כסרן בצה"ל בתחום. לכבוד חברה ישראלית מתוקנת עם ערבות הדדית, עם עינים פקוחות לחוליות החלשות, לנוער המתבגר "הזהרו בבני עניים כי מהם תא תורה". כי הרעבים זוכרים את הרעב ושואפים יותר מכולם לתיקון עוול. לבנות חברה ובית שילדיהם יהיו כמו כולם.

לכבוד אלה שנחשבים ל"חארטה" והמקרר ריק והעלבון צורב.

אני מצרפת וידאו פואטרי שיצר שי אלכסנדרוני עם עמי דרוזד ושמו: רעב/ המקור בעברית וההמשך באנגלית

רעב Hunger

מתוך: וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.

רָעָב

1

עוֹד דָּבָר עַל וַיְהִי רָעָב בַּבַּיִת.

בַּשִּׁיר הַזֶּה לֹא יִהְיֶה דִּמּוּי וְלֹא מֶטָאפוֹרָה

בְּלָשׁוֹן מְדֻבֶּרֶת רָזָה וְדַקָּה כְּדִיקְט,

דַּלּוּת הַחֹמֶר לַמְהַדְּרִין, לָשׁוֹן צְמוּדָה

כְּמוֹ חֻלְצָה רְטֻבָּה לְחָזֶה עָרֹם. אִישׁ לֹא יֹאמַר

שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת הַשִּׁיר הַדַּק דַּק הַזֶּה.

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,

זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ.

אַחַר כָּךְ בָּא בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה מֵרְעַב יַלְדוּתִי.

חָמֵשׁ אֲבָנִים וְכִמְעַט נִצַּחְתִּי אֶת תָּמִי עַד שֶׁאָמְרָה

"רוֹאִים לָךְ אֶת הַחוֹר בַּנַּעֲלַיִם". קִפַּלְתִּי אֶת

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מִתַּחַת לַבִּרְכַּיִם וּמִתַּחַת לָאֲדָמָה,

וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם נָגְעוּ בָּאַסְפַלְט וּבַמִּדְרָכָה הָרוֹתַחַת

מִשֶּׁמֶשׁ צָהֳרַיִם. מִקּוֹצִים לֹא פָּחַדְתִּי, הֵם הָיוּ דִּגְדּוּגִים

לַיּוֹם וּדְמָעוֹת לַלַּיְלָה. טוֹב הָיָה לָלֶכֶת עַל חוֹל לוֹהֵט בַּחוֹף,

הָרַגְלַיִם צָרְבוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ אִפְּרָה אוֹתִי בְּאָדֹם

הָיִיתִי אָז יָפָה מְאֹד. הָיִיתִי כֹּה יָפָה כְּשֶׁהָעוֹר צָרַב

וְהָעֵינַיִם צָעֲקוּ בְּאוֹר יָרֹק גַּם אֲנִי גַּם אֲנִי.

חוּצְמִזֶּה דּוֹד אַבְרָם שָׁאַל: "הַכֹּל בְּסֵדֶר?"

"הַכֹּל בְּסֵדֶר" וְחָזַרְתִּי לִקְרֹא בַּסֵּפֶר. הַגְּבֶרֶת מַדְלֶן

אָמְרָה, שׁוּב לָקַחְתְּ אַסְקָדִינְיוֹת מֵהָעֵץ

אָז יָדַעְתִּי שֶׁפֶּסַח מִתְקָרֵב.

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. שׁוּב הִתְקַלְקֵל הֶחָלָב

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְהַכְנִיס מֵהַסַּף, שָׁם הִשְׁאִיר הַחַלְבָן,

שֶׁהִפְחִיד אוֹתִי עַם מִסְפָּר עַל אַמַּת הַיָּד

וּמוֹכֶרֶת הַבֵּיצִים שֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ נִקְטְמוּ בַּפְּרָקִים.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר הַכֹּל בְּסֵדֶר צָרִיךְ לְטַפֵּל בֶּחָצֵר וְהַגַּג דּוֹלֵף

לְכִי לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת לֶחֶם, גְּבִינָה לְבָנָה וְצֶמֶר גֶּפֶן"

בְּפִנַּת הָרְחוֹב מִתַּחַת לַקָּזוּאָרִינָה מַרְסֶל צָבַט וְהִשְׁאִיר כָּחֹל

עַל יְרֵכַיִם לְבָנוֹת. לֹא נוֹרָא. אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַבָּקַלְנִיק אָמְרָה:

"הַכֹּל בְּסֵדֶר רַק תַּגִּידִי לְאִמָּא שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה תָּבוֹא בְּעַצְמָהּ".

אֲבָל הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר, אַבָּא עָלָה בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם לַשָּׁמַיִם.

כְּלֵי הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֲרוּ זְרוּקִים בֶּחָצֵר, הוּא לֹא בָּא לִגְזֹם,

עֵץ הַקְּלֶמֶנְטִינָה הִתְיַבֵּשׁ, גַּג הִתְחִיל לִדְלֹף, הַקִּירוֹת

הֶעֱלוּ מֵהָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית רְטִיבוּת וְהַמִּרְצָפוֹת נָעוּ

שָׁרְשֵׁי הַקָּזוּאָרִינָה דָּחֲקוּ בַּבַּיִת לִפֹּל. הַכֹּל בְּסֵדֶר.

הַבַּיִת הַמָּט הוֹצִיא אֶת אִמָּא וּשְׁתֵּי הַבָּנוֹת לַגָּלוּת.

2

בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי, לֹא הָיוּ סֶנְדְוִיצִ'ים לְבֵית הַסֵּפֶר.

כָּל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה נִרְשַׁם כִּכְתֹבֶת זְמַנִּית בְּעִקָּר אִם

עֵץ רוֹכֵן מֵעָלָיו, בַּיִת לְלֹא דֶּלֶת עִם קוֹרוֹת וְחַלּוֹנוֹת לַנּוֹף.

הַבַּיִת הַשֵּׁנִי כֻּסָּה בְּטַפֶּטִים דְּמוּיֵי אַרְמוֹן

אִמָּא קָרְאָה לָנוּ לֶאֱכֹל אַחֲרֵי שֶׁהָאִישׁ קָם

וְהִשְׁאִיר עַל הַצַּלַּחַת עַצְמוֹת הֶרִינְג, חַרְצַנֵּי זֵיתִים דְּפוּקִים

לֶחֶם קִימֶל אוֹ פּוּמְפֶּרְנִיקֶל לִפְעָמִים הָיָה גַּם אֹכֶל

שֶׁאֵינוֹ בֵּיצָה קָשָׁה בְּעִקָּר לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הָאוֹרְחִים:

"כָּאן הַכֹּל נִרְאֶה בְּסֵדֶר מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת". אִמָּא

הָיְתָה מַחְבִּיאָה בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים אוֹ בַּאֲרוֹן הַמִּרְפֶּסֶת

מָאתַיִם גְרַם גְּבִינָה בּוּלְגָרִית וְלֶחֶם לָבָן בִּשְׁבִיל הַמֵּעַיִם הַמַּרְגִּיזִים

רַק אָז הָיוּ הַבּוּרֶקַס טְרִיִּים, וְהַגְּבִינָה הָיְתָה רַכָּה

וְהַסָּלָט הָיָה עָשִׁיר בְּעַגְבָנִיּוֹת וּמְלָפְפוֹנִים קְצָת בָּצָל

לְיַד צַלַּחַת קְטַנָּה עִם זֵיתִים. הַבִּיסְקְוִיטִים סְגוּרִים

בָּאָרוֹן הָעֶלְיוֹן, הִתְמַחֵיתִי בַּעֲלִיָּה לְלֹא נְפִילָה

כִּסֵּא עַל כִּסֵּא, מַלְאָךְ עִם סִימָנֵי מַכּוֹת וּפַרְצוּף

רֵיק מִזִּכָּרוֹן. אִישׁ זָר יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן וּמַקְשִׁיב לַסְּפּוֹרְט

אוֹ לַחֲדָשׁוֹת בְּפוּל ווֹלְיוּם וְאוֹר נֵיאוֹן יְקָרוֹת

כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ בַּבַּיִת.

מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁ"נַּעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת עִם צִיצִים

בַּפְרוֹנְט בְּעָיָה גְּדוֹלָה וְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה מִשְׁפַּט הַתְחָלָה

לְסִפּוּר שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב עַל גּוֹרַל יָתוֹם אַלְמָנָה גֵּר וְגָלוּת.

3

גָּלוּת בְּתוֹךְ גָּלוּת כְּמוֹ חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר עַד שֶׁאֵין רוֹאִים

בַּיִת. אֲבָל חֲדַר מַדְרֵגוֹת יֵשׁ גַּם פַּעֲמוֹן בְּדִירָה 5.

כָּל הַיּוֹם עָבַד וְעַכְשָׁו קְצָת נַחַת וְשֶׁקֶט עַד יִגְבַּר סַעַר –

כּוֹס תֵּה עַל מַגָּשׁ, קְצָת דַּג מַטְיַאס כָּבוּשׁ וּמְבֻצָּל

יֵשׁ עוּגָה לְקִנּוּחַ. הָרָעָב הַמִּיתוֹלוֹגִי הוֹצִיא אֶת הָאָבוֹת,

הָרָעָב אֶצְלֵנוּ שָׂבַע בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן אֲבָל מַהוּ רָעָב שֶׁל יַלְדָּה

בַּתִּיכוֹן לְעֻמַּת רָעָב סִפְרוּתִי שֶׁהִתְפָּרֵץ לַסָּלוֹן בְּאִחוּר

לְאַחַר שֶׁנָּקַב חוֹרִים בַּמֵּעַיִם.

רָעָב שֶׁנִּמְשַׁךְ שֵׁשׁ שָׁנִים בְּחֶסֶד הַשֶּׁלֶג הָאֵירוֹפִּי מְתֻבָּל,

הָאַלְכּוֹהוֹל חַי וּבְפַחַד מָוֶת לִפְעָמִים הָיוּ אֵלֶּה הַנָּאצִים,

הָאוּסְטָאשִׁים, אַחַר כָּךְ הַקּוֹמוּנִיסְטִים הַטּוֹבִים, שֶׁהִגִּיעוּ רְכוּבִים עַל סוּסֵי

הַצָּלָה לְפָרֵק אֶת בְּצֵק הָרְגָשׁוֹת לִתְמוּנוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה

מִלִּים בִּצְעָקָה מְטַפְּסוֹת עַל קִירוֹת. הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר

הָיוּ כְּמוֹ כְּבִיסָה יְבֵשָׁה, שֶׁאֵינָהּ מִתְקַפֶּלֶת גַּרְבַּיִם בְּזוּגוֹת

שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים. הַמַּגָּבוֹת מְקֻפָּלוֹת

עַל סְדִינִים וְהַמַּפּוֹת הִתְעָרְבוּ בְּחֻלְצוֹת לְבָנוֹת

וְשִׂמְלַת הַשַּׁבָּת נִצְבְּעָה בְּאָדֹם.

4

הַכֹּל בְּסֵדֶר בַּבַּיִת תִּינוֹק חָדָשׁ נוֹלַד עִם חִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ

חֲסַר זִכָּרוֹן הַפּוֹתֵחַ לְבָבוֹת וּבוֹנֶה אֶת חִידַת מוֹתוֹ טֶרֶם זְמַנּוֹ.

זָרָה וּרְעֵבָה בְּבֵיתָהּ מִתְחַפֶּשֶׂת לְיַלְדָּה רְגִילָה

לְלֹא סִימָנִים, תָּמִיד קְצָת שְׁמֵנָה וּרְגִישָׁה לְמִלִּים

כְּמוֹ גּוּף עָרֹם בַּקֹּר רָגִישׁ וּמֵגִיב.

תִּלְבֹּשֶת אֲחִידָה וְגַרְבֵּי נַיְלוֹן לְכִסּוּי פִּצְעֵי בֶּרֶךְ,

הָאַמְבַּטְיָה נְמוּכָה לְהַבְרָקָה וּמִרְצָפוֹת מְשֻׁפְשָׁפוֹת שֶׁאֵין חֹמֶר לְרַצּוֹת.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר", הִנֵּה כָּתַבְתִּי אֶת רֹב הַשִּׁיר לְלֹא מִלָּה מִשְׁנָאִית

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר מִלְּבַד עִלָּפוֹן קַל שֶׁל בֹּקֶר,

אוֹ אֲרוּחָה גְּנוּבָה קַלּוֹת בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית הַסֵּפֶר.

בֶּאֱמֶת, הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. נַעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת הִיא קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת

רַק קְצָת אַהֲבָה, רָעָב קַל וְכַמָּה מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת בּוֹנוֹת

אוֹטוֹפִיקְצְיָה לְתִפְאֶרֶת הַשִּׁיר הַדַּק

כְּמוֹ הָעוֹר שֶׁלֹּא הִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ, קֹר אוֹ מַכּוֹת.

לָעוֹר תָּאֵי זִכָּרוֹן מַמְאִיר מִזַּן אַחֵר.

AUTOFICTION, ADVANCED LEVEL

Hunger

1.

One more thing, and there was hunger in the house.

In this poem there will be neither simile nor metaphor

in colloquial diction thin and flattened like plywood

the matter thin enough to satisfy the strictest standard, a language tight

as a wet shirt on a bare chest.  No one will say

that he didn't understand this thin thin poem.

In our house famine was not mythical, no one went down to Egypt

it was just hunger, part of the materials that formed the memories

 of our childhood bones.

Afterward came the second house, which was built, from my childhood hunger.

Five stones and I had almost beaten Tami until she said

The hole in your shoe is showing."  I folded

my feet under my knees and under the earth

and my feet touched the asphalt and the sidewalk that was broiling hot

with the noonday sun.  Thorns didn't scare me, they were a tickling

by day and tears by night.  It was good to walk on the burning sand at the beach,

My feet burned and the sun painted my face red

Then I was very beautiful.  I was so beautiful when my skin burned

and my eyes screamed in green light me too me too.

Besides Uncle Avram asked, "Everything all right?" and I went on reading my book. 

Mrs. Madlen Said, pick some loquats from the tree

so I knew Passover was coming.

Everything was all right. The milk was spoiled again

I forgot to bring it in from the doorstep, where the milkman had left it.

He frightened me with the number on his forearm

and the egg lady whose fingers were crumpled at the joints.

"Everything's all right everything's fine the garden needs

 taking care of and the roof is leaking

Go to the grocery store and buy bread, white cheese and cotton."

At the corner under the casuarina Marcel pinched and left blue

on white thighs.  Never mind. The wife of the grocer said: "It's all right, just tell your

mother next time she should come herself."

But everything was fine, Daddy had gone up to heaven in fire and water.

His tools lay abandoned in the yard, he did not come and prune,

The tangerine tree dried out, the roof started leaking, the walls

drew up dampness from the treacherous ground and the floor tiles shifted

The roots of the casuarina pushed against the house till it fell.  Everything was fine.

The falling house drove the mother and two daughters out into exile.

2.

In the second house, there were no sandwiches to take to school.

Every bench on the avenue was registered as a temporary address especially if

it had a tree bending over it. A house without a door or walls or windows with a view.

The second house was covered with wallpaper like chestnut

Mother called us to eat after the man got up

leaving on his plate herring bones, worthless olive pits

caraway bread or pumpernickel sometimes there was also food

that was not a hard-boiled egg mainly after the guests had left.

"Here everything looks fine, a model family." In the clothes

closet or the cabinet on the balcony Mother

would hide two hundred grams of feta cheese for the irritable intestines

Only then were the borekas fresh, the cheese soft,

the salad rich with tomatoes and cucumbers and a bit of onion

beside a little dish of olives. The biscuits were locked away

in the upper cabinet.  I became expert at climbing without falling,

chair upon chair, an angel with the marks of blows and a face

empty of memories.  A strange man sits in the living room and listens to sports

or the news at full volume and bright neon light

as if no one was home.

Someone said that "A teenage girl who's sprouting

in front is a big problem and a lot of trouble."   This is the first sentence

of a still-unwritten story about the fate of orphan widow stranger and exile.

3

Exile within exile like a room within a room until no one sees

a house. But there is a stairwell also a bell in apartment 5.

He worked all day and now there is a bit of peace and quiet till the storm breaks –

a cup of tea on a tray, a bit of pickled herring with onion

There's cake for dessert.  Mythological hunger drove our fathers out of the land

Hunger with us is sated with shame and insult but what is the hunger of a high school

girl in comparison to the literary hunger that crashed the living room late

after drilling holes in the intestines.

A hunger that lasted six years flavored with the snows of Europe,

raw alcohol and the fear of death sometimes it was the Nazis,

the Ustaša, after that the good Communists who came on horseback

to the rescue to break up the dough of feelings to isolated pictures of silence

words in a scream climbing the walls.  Truth and falsehood

were like dry laundry that won't fold like socks in pairs

that don't match. The towels are folded

on top of the sheets and the tablecloths got mixed up with the white blouses

and the Shabbat dress was dyed red.

4.

Everything is fine in the house a new baby is born with a winning smile

without memory that opens hearts and builds the riddle of his premature death.

Alien and hungry in her home she disguises herself as an ordinary girl

without marks, always a bit plump and sensitive to words

like a naked body in the cold, sensitive and reacting.

A uniform and nylons covering the sores on the knees,

the bathtub low for polishing nothing could get those tiles clean

“Everything’s fine,” here I’ve written almost the whole poem without one word from

 the Mishna,

everything was fine except for faintness in the morning

הגיבור הטראגי, ורעש נפילת הפסלים

בנימין נתניהו

"גיבור טרגי הוא אדם, בדרך כלל של לידה אצילה, עם תכונות גבורה או פוטנציאל גבורה.

אדם זה נחרץ על ידי גורל, כמה כוח טבעי להיהרס, או לשאת סבל רב. הגיבור נאבק

להפליא נגד גורל זה, אך נכשל בגלל פגם או טעות"

זו ההגדרה של "גיבור טראגי" על פי האנציקלופדיה. אני זוכרת את נילי סדן המורה שלי לספרות מגדירה את הגיבור הטראגי הוא אדם נעלה ובעל ערכים המנסה להתנגד לגורלו, הוא מודע למהלך שלו אך סופו ידוע מראש. זה בדיוק מה שקורה נגד עינינו ואיש אינו יכול למנוע את הגיבור הטראגי, בנימין נתניהו. הוא בן למשפחה מכובדת במונחים ישראלים, אדם ערכי ומסור לארצו ולמדינתו, אך הוא כבול בכבלי גורלו שהוא הכניס עצמו אליהם. הוא אינו יכול לפתור את הפלונטר והוא הולך ומסתבך עד שיפיל את עצמו ואת כולנו איתו.

בשעה זאת, חברי מפגינים מול בית הממשלה, משם יכניסו את השבת לירושלים. אני מודה, אני עכשיו במטבח, מבשלת לארוחת שבת, והראש שלי במקומות אחרים. תערובת של חרדה ואחיזה במה שהתרגלנו לקרוא לו "שיגרה". כל הביטחונות המדומים שלי מיטלטלים. בריאות, פרנסה, כתיבה , ותכניות, מוות מוזמן מראש שבא לבקר ולראות מה נשמע בארצות החיים. ברגעים אלו הודיעו בחדשות שראש ממשלת צרפת התפטר ועלה ראש ממשלה צעיר, בן 55 מי שעד כה עמד בראש המלחמה בקורונה (מלחמה שהצליחה עד כה בצרפת)

בשבועות האחרונים, התודעה שלי מלווה את יציאת מצרים, סיימנו ללמוד את עשר המכות בחברותא המתכנסת בשיגרה מתאמצת ולמדנו ללמוד דרך הזום. שגם זה הםך עבורי לסמל המצב. כולם במרובעים שלהם, מוציאים את הראש כמו צבים מתוך שריון ולשעתיים, מזכירים לעצמנו שיש נושא מחבר בינינו, אבל העובדה שאיננו נפגשים ואיננו לוחצים יד או מתחבקים ושומעים משהו על החיים הפרטיים, הכניס אותנו לקופסאות שימורים מרובעות וכולם מרוצים שאיננו בפקקים. ש"איננו מבזבזים זמן בדרכים". אבל, העובדה שה"זום" אפשר לנו להמשיך וללמוד, זו שמחה בפני עצמה. ובכן, אנחנו לומדים ספר שמות, עברנו את עשר המכות בזמן הקורונה ובימים אלה נצא ממצרים.

בפעם הראשונה הבנתי את המהלך של הקב"ה בעשר המכות והקשחת לב פרעה. פרעה, היה במעמד אל, ראש האימפריה העתיקה והחזקה בעולם העתיק. לטובת הכלכלה שלו, היה עם של עבדים שחי בארץ גושן ונשא את הכלכלה המצרית על כתפיו. הבנתי שאימפריות נופלות בגלל שתי סיבות מרכזיות. שליטים שמאבדים את הקשר עם המציאות ובטוחים בכוחם, ביכולתם למשוך בחוטים, לקבוע גורלות, ולחיות לנצח, יש ביניהם כאלה שגם עלו בזכות ערכים ואידאלים שייצגו. וסיבה שניה, כאשר פורצת מגפה , או התפשטות של חידקים או בעלי חיים קטנים, כמעט בלתי נראים, חלק מהטבע הלא מובן שפוגעים בגוף האדם כמו: כינים, שחין (מגפה), צפרדעים שחורגות ממקומן ביאור או בכל מקור מים ומשתלטות  על המרחב הפרטי. כאשר הטבע, אינו מובן, החוקיות שלו משתנה כמו בחושך המוחלט וכשהיועצים שלו אומרים לו, שחרר אותנו מהצרה הזאת והוא לא שומע, השליט, ראש האימפריה, יפול, הוא יצא מההסטוריה כמו הפסלים  והפסילים שנופלים במרחבי "אמריקה", תמונות בעלות ערך סימבולי הנצרב בתודעה .  

בעידן שלנו, אימפריות ושליטים אינם נופלים בגלל מלחמות, בגלל שימוש בכוח, ראו מקרה אסאד בסוריה, ראו שלטון החומייניזם. לא טנקים ולא מטוסים מכריעים את מלחמות העתיד. מה שמכריע זה יצור שאין לו חיים ואין לו שם הוא חתיכת ד.נ.א עטופה בחלבון שברח ממעבדה בסין, האימפריה הגדולה.  הוא כמו הכינים, כמו השחין, כמו היתושים וכל הקטנים הנצמדים לגוף האדם, מוצצים או נטפלים לדם, לעור, מפריעים לישון ומשפילים אותו לעפר ומקצרים חייו עד שהם תלויים במכונה מנשימה.

לפנינו מאבק הירואי של גיבור טראגי בנגיף קטן שאינו נראה לעין. בגל הראשון, הופיע כל ערב על המסך מול הנתינים הסגורים בחדריהם ומציצים מתוך המרובעים של המחשב, הוא הופיע בהיבריס שאין לו שיעור, סיפר על ההצלחה של המנהיג בנגיף, לכתפיו הוצמדו רגות מדומות של הכל יכול.

 עכשיו הוא נעדר מהמסך ומתפתל באסורים שהקיף עצמו ומשפיל בלי בושה את שותפו לממשלה, את מי שקרא ושיכנע להצטרף ו"להיכנס מתחת לאלונקה".  מי שמשפיל, יושפל, זה עוד אחד מהחוקים בטבע הלא מובן.

כל העולם ובתוכו המזרח התיכון מצוי ה"הולד". המתנה. שום שליט לא יתניע טנק או ישלח פלוגה מעבר לגבול, כי האויב האמיתי הוא בפנים .

"הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה"

שיחה בשניים בארבע עינים עם ג'קי קומפורטי על הספר החדש שכתב: הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה , רדיו מליץ.

הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות

במסגרת התוכניות שלי ברדיו מליץ: שיחה בשנים בארבע עינים , שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים, הפעם, שוחחתי כהרגלי עם סופר יהודי מהעולם, והפעם עם ג'קי קומפורטי שעד לפני כמה שנים חי בתל אביב וחזר לחיות בארה"ב בבלומינגטון אינדיאנה. הנה השיחה ניתן להקשיב לרדיו בלינק המצורף ולקרוא את התמליל.

http://radio.melitz.org
https://drive.google.com/file/d/10qqSjbe1q_WO3D89F0eNo5bTlViNTgDq/view

חוה: שלום ג׳קי.

ג׳קי: שלום חוה.

חוה: איזה כיף הנה יש לנו הזדמנות לשוחח מעבר לכל הימים והזמנים על נושא ששנינו קשורים אליו, אוהבים אותו. הנושא של יהדות בולגריה. היהדות שממנה גם אתה וגם אני מגיעים ובעצם אנחנו שייכים לאותו דור, ואולי כמי ששייכים לאותו דור יש לנו גם את אותו חשבון גם. אני שמחה מאוד מאוד להזדמנות לשוחח אתך ושהתכנית שלנו תשודר לראשונה בערב יום השואה. ג׳קי אני רוצה להכיר אותך למאזינים. הם בוודאי לא מכירים אותך כסופר, אולי מכירים אותך כאיש קולנוע וכחוקר שואת יהודי בולגריה. אני מבקשת שתציג את עצמך בכמה מילים ככה מאין באת ואיפה אתה היום.

ג׳קי: אני ג׳קי קומפורטי. נולדתי ביפו בבית חולים דג׳אני בשנת 1954 להורים שעלו לארץ כ4 שנים קודם לכן. גדלתי בתל אביב ליד כיכר דיזינגוף ובבית ספר תל נורדוי א.ד גורדון, עירוני ה׳, השומר הצעיר, הנח״ל ואחרי זה קצת לימודים והתערבתי בכל התחום הזה של מדיה וקולנוע. בהתחלה התעסקתי בקולנוע עלילתי כתסריטאי, כבמאי של קומדיות קצרות של דברים כאלה. הקרבה שלי להורים שלי הייתה מאוד גדולה. הם עודדו אותי לעסוק בקולנוע ותמכו בי וכשהם יצאו לפנסיה הם הלכו ללמוד קולנוע וטלוויזיה כדי שנוכל להשתעשע ביחד. הייתי מאוד קרוב להוריי. העניין שלי בקומדיה, התברר לי מאוחר יותר, היה בעצם הקשר שלי לאבי. בשנות ה80 הייתי בגרמניה, התחתנתי עם איזה מישהי ,איכשהו הגעתי לגרמניה וחייתי שם והוריי היו באים לבקר אותי כל קיץ והיינו עושים סרטים ביחד ללא תקציב. קומדיות שהיינו כותבים ביחד. אבי היה משחק אני הייתי מביים ואמי הייתה משתתפת בכל מיני דרכים שהיא רק יכלה פעם אחת באחד מהביקורים האלה בקיץ שהם באו אלי הם אמרו: אתה יודע יש סיפור אחד שאתה חייב לספר וזה איך אנחנו ניצלנו במלחמה. זה היה 1984 ה 14 לספטמבר. אני יודע את זה כי כתבתי את התאריך על הקסטה שהקלטתי את השיחה הזאת. הקלטתי אותה כדי שלא אשכח. זה היה דבר חדש לי כל מה שהם רצו לספר וזה בעצם התחיל את המסלול האחר שלי של התעסקות בנושא על יהודי בולגריה, על ההיסטוריה המשפחתית ועל ההיסטוריה של הקהילה שלנו.קצת מאוחר אחרי זה אבי נפטר ולי פשוט לא התחשק להצחיק אף בנאדם אחר חוץ ממנו. איבדתי כל עניין בלעשות קומדיה.הייתה דירה של סבתי שנפטרה כמה שנים קודם לכן ואבי לא רצה להיכנס לדירה הזאת. הוא לא רצה להתעסק בשום דבר ממה שנשאר משם, אז אחרי שהוא נפטר הלכנו לדירה הזאת ושם מצאתי 2000.. חשבתי שזה 2000 צילומים, גלויות, חומרים כאלה, פתקאות. אם עד אז, בכמה שנים שחלפו מאז הוריי דיברו איתי הם אספו לי מאמרים ונורא רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה עושים בדיוק, פתאום היה לי הרגשה שיש לי עם מה לעבוד וזה איכשהו התחיל את המסע שלא נגמר, שכבר אורך יותר מ 30 שנה. ההבדל והאבולוציה זה הייתה בזמנו כשהתחלתי דיברו על איך לא הייתה שואה בבולגריה? וככל שחפרתי יותר ויותר התברר שהייתה שואה בבולגריה והיו המון המון המון דברים שמנסים להסתיר, לכסות, להסיט את תשומת הלב ואיכשהו ככל שעשיתי, זאת אומרת זה היה תהליך של גדילה כי כל פעם נתקלתי במשוכות שהיו הרבה הרבה יותר גבוהות ממני וכל פעם חששתי ליכולת שלי לעשות עבודה שהיא תהיה סבירה מבחינת האיכות שלה. מבחינת היכולת שלי להבין מה קורה. הייתי צריך לגדול מאוד כדי להשלים את הסרט שהתחלתי לצלם, בשנת 90 התחלתי לצלם. בניתי בעצם רשימה מאוד מאוד גדולה של אנשים שהייתי רוצה לראיין אותם שיוכלו להעיד על הספקטרום של החוויה היהודית הבולגרית. ראיינתי בארץ כ-55 משהו כזה אנשים באותו שלב.

חוה: בתחילת הסיפור שלך אתה השארת אותנו בגרמניה וחזרת לארץ..

ג׳קי: נכון אני חזרתי לארץ והייתי כבר בארץ כשאבי נפטר ואיכשהו התחלתי להתעסק בכל הנושא הזה. ככל שלמדתי הבנתי כמה אני בור ומאוד חששתי שהבורות שלי וחוסר הניסיון שלי יהיו דומיננטיים בתהליך. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד. מה שידעתי על השואה עד אז היה מה שיודע האיש ברחוב שזה לא אומר הרבה. בעיקר זה היה נושא שלא רצו לדבר עליו בשנות ה80 או רק אז התחילו לשוחח עליו, התחילו אנשים לפתוח. ניסיתי ללמוד על השואה במקומות אחרים. ההבנה שלי וההיכרות שלי האינטימית עם השפה הגרמנית אפשרה לי להבין הרבה מאוד ניואנסים בשפה הנאצית ובטרמינולוגיה הנאצית. ביכולת להגיע לחומרים שמקורם מגרמניה.

חוה: ומה עם השפה הבולגרית? היא הייתה שגורה בפיך?

ג׳קי: השפה הבולגרית הייתה השפה שדיברו איתי כשהייתי ילד ובין הילדים של הוריי והחברים אני הייתי הילד שדיבר הכי הרבה והכי טוב בולגרית איכשהו. זו הייתה שפה שלימדו אותי כדי לדבר עם הסבתות וגם זו הייתה שפה שאמי רצתה מאוד שאני אדע אותה כדי שאני אוכל להעריך אותה כבנאדם שמסוגל לדבר בשפה אחרת בצורה עשירה ומלאה ולא בשפה הקצת שבורה של עולה חדשה מבולגריה שמעולם לא עשתה קורס בעברית והעברית שלה הייתה מאוד מאוד לא איכותית. אמי הייתה גם דיסלקטית נוסף לכל. יש לי למשל רצפטים לקרם קרמל שיש שם בערך ארבע שפות שונות שבהן הדיסלקציה משחקת תפקיד וזה חמוד. היא קיבלה את זה ואנחנו קיבלנו אותה כפי שהיא אבל היו לזה היבטים חמודים ומצחיקים לפעמים.

חוה: זה מוכר לי. מוכר מהדור של הורינו שהם באו עם הבולגרית ולפעמים עוד שפה גרמנית או צרפתית במקרה הטוב. במקרים רבים עם אספניולית והעברית נשארה עברית קיימת אבל לא התפתחה לרמה של השכלה גבוהה בעברית וכן הלאה. זה מעניין מאוד. רבים מההורים שלנו היו כאלה.

ג׳קי: אמי הייתה כותבת לי הודעות בבולגרית או בעברית באותיות לועזיות. או לפעמים היא הייתה כותבת בגרמנית. לא הייתה לנו שום שפה שבה יכולנו להתכתב. יש לי מכתבים שהיא כותבת בגרמנית לי באמריקה, כל מיני דברים מוזרים ביותר מבחינת היכולת לתקשר על אותו המישור, אבל הייתה קרבה מאוד גדולה בינינו ואני מנצל את ההזדמנות לומר שאלמלא אמי לא חושב שהייתי מגיע כל כך רחוק וכל כך עמוק. היא תמכה בי ועודדה אותי ועזרה לי בתחקיר. היא קראה עבורי ספרים והקליטה אותם על קלטות. ספרים שהיו בבולגרית כי בזמנו, ידעתי לשוחח בבולגרית אבל לא ידעתי לקרוא או לכתוב. אמי הייתה מקליטה לי ספרים בבולגרית שאוכל לשמוע אותם, הייתה עוברת על ספרות ומסמנת לי דברים חשובים. למשל ביומן של בוגדאן פילוב ראש ממשלת בולגריה בזמן השואה. כל מיני דברים כאלה שעזרו לי מאוד ואספה עבורי צילומים ממשפחה אפילו ראיינה אנשים עבורי והקליטה את זה. הייתה לה מעורבות מוחלטת בפרויקט וזה היה כיף גדול לעבוד איתה על זה.

חוה: שזה דבר נדיר וזה רובד חשוב בתוך העבודה. נעשה כאן הפסקה קלה ונשמע שיר לאדינו נוסף. אולי אחר כך נתייחס למקומה של השפה הזאת.

1:52 שיר adio cerida

חוה: הפעם אנחנו בבלקן במבט מעמיק ליהודי בולגריה ולשואת יהודי בולגריה. שואה שלקח זמן להודות בה שאכן הייתה שואה בבולגריה ליהודי בולגריה. מבחינת העובדות אני רוצה לציין שיהודי בולגריה היו בין 48,000 ל-50,000 בשנות מלחמת העולם השנייה, מפוזרים בכמה ערים ובכפרים בבולגריה, וכאשר התחילו לנוע לכיוון ארץ ישראל באוניות העפלה או בכל דרך שהיא בעצם 50,000 יהודים הגיעו לארץ מבולגריה. איש מהם לא הגיע לאושוויץ או לטרבלינקה שלשם יועדו באיזה שהוא שלב ועל זה נדבר ועל התפנית הזאת בעלילה אנחנו רוצים גם לדבר ואולי להפריך כמה מיתוסים ואגדות משונות בעניין הצלתם של יהודי בולגריה.ג׳קי אנחנו ממשיכים את הסיפור שלך ובוא תספר על הסרט שלך ״האופטימיסטים״. אני רק אזכיר. אני פגשתי אותך בבית השגריר הישראלי בבולגריה והקרנת את הסרט ״האופטימיסטים״ שם הוקרן הסרט ואני כל כך התרגשתי ושמחתי כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסמך מסודר המספר את התהליך של קורות הקהילה היהודית בבולגריה בימי מלחמת העולם השנייה ואת הפנים השונות, את השניות שבמלחמה הזאת לגבי יהדות בולגריה שניצלה, על יחסם של המקומיים אל היהודיים ועל השניות. מצד אחד עזרה ואחווה ושכנות טובה ומצד שני אכזריות ופשיזם ונאציזם ואת כל הכיעור שאנחנו מכירים. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי אתך ומאז למדתי ממך הרבה ואני עושה את המסע שלי במקביל ואתה האורח שלי. בבקשה. .ג׳קי: האופטימיסטים היה התוצר של עבודת המחקר שלי. אני רוצה שנייה לומר מה הקדים את זה. בשנת 1989 התחלתי לאסוף חומר מצולם. זה התחיל בשלושה ראיונות שעשיתי בניו יורק ואחרי זה, זה עבר ליותר מ50 ראיונות שעשיתי בארץ. נסעתי לבולגריה לשלושה וחצי חודשים ושם תיעדתי בכ20 ערים. הייתי בספרד ושם תיעדתי קצת היסטוריה יהודית בספרד. ראיינתי שם את המלך הבולגרי שבזמנו היה בגלות שם. איכשהו התחלתי את תהליך האיסוף. הרגשתי מאוד נוח עם תהליך העיבוד כי לא היה לי שום ניסיון בזה וכמויות החומר שגדלו מול עיניי והצורך שלי כל הזמן ללמוד דברים חדשים גרמו לי להתמקד במשך תקופה מסוימת קודם כל בהשבחת היכולות שלי לטפל בחומר. לפתח איזה שהיא טכניקה של ניהול חומרים: לבדוק פרטים, למצוא צילומים, לסרוק. היו לי כ5,000 צילומים חשבתי ולא ידעתי כמה. חשבתי שהיו לי 3,000 והתברר שבפועל היו לי 5,000. לקח לי כחמש שנים לסרוק את כל הדברים, לארגן אותם. אלה היו הצעדים הראשונים של המחשב הביתי עוד לא היו כלים בכלל לעיבוד תמונה או לארגון תמונה. כל הזמן הרגשתי גם כחיית המעבדה של תעשיית המחשוב כי הטכנולוגיות האלה לא היו עושות את מה שהן הבטיחו לעשות והצורך להיכנס לזה. מה שזה עשה בשבילי זה אפשר לי לשים על מסך גדול תמונות פיצקלך שעד אז היו מסתכלים עליהן עם זכוכית מגדלת. האיסוף שלי כלל ראיונות, צילומים, מסמכים וכשהייתי בבולגריה חפכתי שם את הארכיון. חזרתי משם עם כ2,000 צילומים ארכיוניים מכ20 ספריות שהעתקתי אותן. התחושה הייתה כאילו אני נמצא באי המטמון ואין לי מספיק כיסים לגדוש אותם בכל הדברים הנפלאים שאני מצליח למצוא. אספתי גם כ4 שעות של סרטים ארכיונים.

חוה: באיזה נושא?

ג׳קי: על תקופת המלחמה בבולגריה. במשך שלושה שבועות ישבתי באיזה שהוא ארכיון וצפיתי בכל מה שצילמו בבולגריה מתחילת הקולנוע ועד 1950. ידעתי שאני מחפש מחט בערמת שחת אבל לא ידעתי בדיוק איזה מחט והייתי צריך לראות את הכול, אז ראיתי ואספתי המון חומרים. ברגע שהיה לי את החומרים האלה התחלתי להתיידד איתם בעין. פתאום אני מסוגל לזהות דמויות היסטוריות. אני לא מדבר על המלך אבל פתאום אני יכול לזהות את הקומיסר לענייני יהודים וניגש לרכבת שמגרשת את יהודי יוון. כל מיני דברים כאלה. ההתיידדות הוויזואלית עם החומרים והיכולת לראות בתמונות דברים שאחרים לא ראו כי לאיש לא היה את תנאי העבודה האלה שהוא יכול להביא את כל מה שיש דוקומנטרי הביתה ובמשך שנים להתבונן בזה ולפתח איזה אינטימיות עם החומר הזה.

חוה: אז מה הנושא של האופטימיסטים?

ג׳קי: מה שאותי עניין אז היה הדברים שרצוי לשבח נקרא לזה כך. רציתי לשבח את הדברים הפוזיטיביים שקרו שם ומצד שני לא רציתי להסתיר או להחביא שום דבר מהדברים הנוראיים שקרו שם, אבל הפוקוס היה בהחלט על החברים, העזרה, מי שעזרו, מה הייתה המוטיבציה שלהם, החברות בין אנשים. לא התחשק לי להתעסק בנושא התעמולה, למעשה להפוך את הנושא שהיה מאוד פופולרי ועדיין פופולרי של לנסות לחלק קרדיט לכל מיני אנשים שלא מגיע להם על דברים שהם לא עשו ולהוריד מהם אחריות על הדברים שהם כן אחראים להם. ואני רוצה לומר שחלק מהבעיה שהייתה תמיד ברקע היה הסיפור על הצלת יהודי בולגריה וברקע הדהדה השאלה: מי הציל את יהודי בולגריה? השאלה הזאת היא שאלה מניפולטיבית שמנסה בעצם להחביא ארבעה שקרים שונים.

חוה: מהם השקרים?

ג׳קי: השקרים הם כמה. קודם כל ברגע ששואלים מי הציל? ההנחה היא שיש מישהו אחד שהציל. השאלה האחרת היא: הציל את היהודים? כאילו כל היהודים ניצלו , ולא נכון הוא. וגם יש איזה מין הרגשה שהיה איזה שהוא אקט של הצלה ובסופו הפסיקה הסכנה והדבר האחר שמדובר על כל היהודים. השאלה הזאת מניפולטיבית ומי ששואל אותה הוא לא מי שסקרן. מי שסקרן שואל מה היו התנאים שאפשרו את ההצלה? וזאת הייתה שאלת המפתח בסרט שלי.

חוה: מאחורי הדברים שלך עומד המיתוס השקרי על האגדה שהמלך בוריס הוא זה שהציל את יהודי בולגריה וככה אני אפילו גדלתי בבית. אמא שלי אמרה: המלך הציל אותנו. כשאתה מדבר עם אנשים ברחוב, תמימים הם אומרים: אה יהודי בולגריה הם ניצלו על ידי המלך, ואתה בעצם אחרי כל הדברים שאתה אומר כתוצר מהמחקר שלך בעצם אומר לא היה כזה דבר. המיתוס הזה הוא שקר. איך אתה אומר את זה?

ג׳קי: אני רוצה לומר שהסיטואציה עוד הרבה יותר חמורה. הפוליטיקה הבולגרית ניסתה לחלק ציונים. במשך תקופה די ארוכה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית היה זה שהציל את היהודי. השאלה הזאת מי הציל את היהודים והחיפוש אחרי איזה מין גיבור גדול רק מאפשרת מציאה של מישהו שהוא גדול מהחיים וזה היה או יושב ראש המפלגה הקומוניסטית או המלך לחילופין. בכל המקרים האלה, במקרה הקומוניסטי זה הפרזה של התפקיד שלהם כי הם באמת התנגדו למשטר הפשיסטי אבל הם לא היו במצב של להתערב בדפורטציות ובכל הקשור במלך אני יכול לומר דבר כזה: הסכנה ליהודי בולגריה חלפה ביום שהמלך נפטר.

חוה: באיזה תאריך זה היה?

ג׳קי: זה היה ב28 לאוגוסט 1943. מלך בולגריה התנדב למסור חצי מהיהודים לגרמנים, כ25,000 איש שהוא הבטיח למסור אותם ,הוא אמר שהם אלמנטים נגטיבים מין קומוניסטים משהו כזה שהוא שמח להיפטר מהם והוא רוצה לשמור את הגברים שיעבדו במחנות העבודה. ה25,000 האחרים זה הנשים והילדים והזקנים של אותם אלה שעובדים במחנות העבודה. יש גם המון מסמכים של השגריר הגרמני בסופיה שאומר: מלך בולגריה אומר שהוא אמנם הסכים לגירוש של יהודי תראקיה ומקדוניה שהם כ11.5 אלף יהודים שבולגריה סיפחה ומסרה לנאצים אלה היו אזרחי בולגריה וסבלו מאותם קשיים של יהודי בולגריה בתקופת המלחמה. הם נשאו אותו כוכב צהוב, הם עבדו באותם מחנות עבודה, הם נושלו מהבתים שלהם מכל מה שהיה להם באותה צורה שעשו ליהודי בולגריה ואז חוק בולגרי קבע שבתאריך מסוים, כל זה לפי המתודיקה של הפתרון הסופי שנוצרה בוואנזה. בולגריה לא פעלה בחלל. בולגריה השתתפה בשואה באופן וולנטרי . בולגריה לא הייתה חייבת להשתתף בפתרון הסופי. היא השתתפה באופן וולונטרי בשואה כי היו לה אינטרסים לקבל אדמות מכל מיני חשבונות היסטוריים וגישה לים התיכון ולים השחור ולים האדריאטי. היו להם כל מיני אמביציות וחלומות ועבור זה הם היו מוכנים לתת את היהודים לנאצים.

המטרופוליט סטפן
המטרופוליט סטפאן

חוה: תודה רבה. יהיה לנו רגע מוזיקלי עם שיר בשפה הבולגרית.28:07

חוה: הפעם אנחנו משוחחים על שואת יהודי בולגריה, על יהדות הבלקן עם ג׳קי קונפורטי שנמצא ברגעים אלה בבלומינגטון באינדיאנה. שלום ג׳קי אנחנו ממשיכים את השיחה שלנו

המטרופוליט קיריל
המטרופוליט קיריל

.ג׳קי: אני רוצה לומר משהו לגבי הפתרון הסופי ובולגריה. בולגריה הצטרפה למעצמות הציר כי הייתה לה אינטרסים טריטוריאליים והיא הייתה מוכנה לשתף פעולה בפתרון הסופי. בולגריה לא רצתה לשלוח חיילים להילחם בחזית המזרחית נגד רוסיה בגלל איזה שהיא קרבה וסנטימנט וחשש שתהיה מרידה או שהצבא יהיה נגד זה והאזרחים יהיו נגד זה אבל בולגריה הייתה הכוח הכובש ביוגוסלביה והיא הייתה זאת שאבטחה את הדרכים, הרכבות, היא הייתה זאת שסיפקה מודיעין לכיבוש הנאצי והיא הייתה מודעת בהחלט לחיסול יהדות יוגוסלביה שהתחילה כבר ב1941. כלומר, יהדות סרביה באמצע 42׳ כבר סרביה הייתה ״יודן ריין״ ו״ציגויינריין״ (נקיה מיהודים ומצוענים) . כבר לא היו יהודים וכבר לא היו צוענים או רומים, נקרא להם בשם שהייתי מעדיף לקרוא להם. זה היה באמצע 42׳. בולגריה הייתה הכוח הכובש שמה. היא לא הייתה זאת שעסוקה בחיסול אבל היא ידעה הכול. היא הייתה זאת שדיכאה את האוכלוסייה ואת הפרטיזנים. הם היו שותפים ומודעים לחלוטין לפתרון הסופי. זה עוד הרבה לפני שזה הגיע לבולגריה. כשהגיע החלק של גרש את יהודי בולגריה, בולגריה מלבד הבעת הרצון לעשות את זה היא ביקשה לשלוח אליה מומחה ואכן בינואר 43׳ הגיע המומחה. הוא הגיע מצרפת אחרי שהשלים את הדפורטציות של יהודי צרפת, תיאודור דנקר שמו היה. דנקר הגיע בינואר 43׳ לסופיה וחודש אחרי זה הוא והקומיסר לענייני יהודים שכל התפקיד שלו נוצר בסוג התכנון למבצע ריינהארט בWannsee Conference . שהיה בוילה ואנזה בברלין.

חוה: שם הוחלט על הפתרון הסופי.

ג׳קי: שמה בעצם תוכננה האדמיניסטרציה והארגון של הפתרון הסופי. הצורה שבה כל מיני סוכנויות מתקשרות עם אחת. זה היה הפרויקט בינלאומי ללכת וליצור את תעשיית המוות שדרשה טרנספורטציה (שינוע), ארגון, אכסון, כל מיני דברים כאלה שבהם היה צריך לערבב הרבה מאוד סוכנויות וכמובן את כל השלב של החקיקה הליגאלית כדי שכל הדבר הזה, כל הרצח עם הזה יהיה במסגרת החוק כמובן. בולגריה שלחה נציג, הוא לא ישב מסביב לשולחן, זה אותו קומיסר לענייני יהודים שהוא התמחה בכל הנושא הזה ואחרי שהוא חזר בולגריה הכינה כמה חוקים וחלק מהחוקים היה להכין את התשתית לקראת הדפורטציה על ידי זה שיהיה קומיסריון שזה יהיה התפקיד שלו. קומיסריון לענייני יהודים שבראשו עמד אותו עורך דין אלכסנדר בלב ואת כל התשתית הלגלית שאומרת שנגיד ביוני היה חוק שהתקבל בבולגריה שאמר: ב1 למרץ 1943 כל אזרחי השטחים הכבושים שגרמניה כבשה ומסרה לבולגריה: בתראקיה ובמקדוניה, חלקים שנכבשו מיוון ומיוגוסלביה באותו הזמן, נאמר שכל מי שגר שם יקבל אזרחות בולגרית אוטומטית מלבד מי שלא יקבל אזרחות לא יכול להישאר שם. ליהודים לא התאפשרה היכולת לקבל את האזרחות הבולגרית ועכשיו האנשים שחיו שם מאז ומתמיד צריכים איכשהו להישלח. זאת אומרת, חוקית 9 חודשים לפני הדפורטציות היה כבר חוק שהופך את היהודים ב1 למרץ ללא חוקיים בארצותיהם.

.חוה: וזה נושא הסרט האופטימיסטים?

ג׳קי: הסרט שלי חלק מזה עסק בזה וחלק בפעילות של אנשים שניסו לעצור את זה. ואז בולגריה חתמה בפועל הסכם שהיא הולכת להעביר 20,000 יהודים. חלקם מהטריטוריות הכבושות, חלקם לא ואיכשהו כשהתחילה הדפורטציה הסוד התגלה והיה ברור לעין. ברגע שאנשים ראו את זה , שמעו על זה, היה קשה לבלום את ההתנגדות כי לא הייתה היסטוריה כזאת של שנאה עמוקה בין יהודים לבולגרים. בבולגריה לא הייתה אנטישמיות כפי שהיתה במקומות אחרים. לא רוצה לומר שלא היו אנטישמים וזה לא היה לגמרי חף מזה אבל לא הייתה היסטוריה של שנאה שמה.

חוה: גם אם זה בזכות העובדה שהכנסייה הדומיננטית בבולגריה היא הכנסייה הפרבוסלבית?

ג׳קי: אני חושב גם שזה שהם רק קיבלו את עצמאותם קודם נתן להם איזה שהוא סוג של סולידריות עם הקורבן. מלבד זה היהודים חיו שם הרבה הרבה לפני שהבולגרים אי פעם הגיעו לאזור הזה. היהודים מעולם לא נחשבו זרים או אחרים. הם חיו באותן שכונות, הם לא חיו בגטאות או בצורה מסוגרת. הייתה קרבה בין יהודים לבולגרים, יחסי שכנות וחברות, ואם יש משהו שהשפיע על זה שהיהודים שם שרדו, לא הייתי אומר ניצלו, לא כי היה בבולגריה איזה הרואיזם גדול. היה מאבק והם שרדו. ניסו לגרש אותם והם, יהודי בולגריה, יהודי סופיה כ20,000 מהם, באמצע 1943, הם היו אמורים להיות מגורשים לטרבלינקה או אושוויץ ,אני לא יודע מה הייתה המטרה הסופית, אבל בשלב ראשון גירשו אותם מעיר הבירה והפכו אותם לפליטים. אנשים היו צריכים למכור את הבתים שלהם או לבטל את הסכמי השכירות, למכור את הריהוט שלהם והם הפכו לפליטים עם 20 או 30 קילו של דברים הכרחיים עליהם באיזה עיר שדה שקרובה לדנובה ומשם יהיה קל יותר לגרש אותם ואין מי שיגן עליהם. כך שלהפוך את העובדה שהפכו אותם לפליטים ובסופו של דבר הם לא גורשו, להפוך את מעשה הבולגרים למשהו הרואי אין בזה. לעומת זאת יש משהו הרואי בהתנהגות של היהודים, ביכולת שלהם לשמור על המורל, ביכולתם שלהם להתארגן, באי הנכונות שלהם לקבל דה-הומניזציה והמזל שלהם שרק חלק מהם עבר דה-הומניזציה. בולגריה, הרקורד אצלה הוא חלוק. הממשלה הייתה בלתי נסבלת, פשיסטית, משתפת פעולה באופן וולונטרי. למזלם של היהודים היחסים, החברות והיכולת של הקהילה היהודית וההנהגה של הקהילה היהודית לארגן את כל המעורבים שהיו בציבוריות הבולגרית, זה היה מה שעזר לעכב, לטרפד איכשהו ובסופו של דבר להציל את יהודי בולגריה. ברגע שמלך בולגריה מת הסכנה חלפה, כך שמלך בולגריה לא רק שלא הציל את יהודי בולגריה, המלך מת מהתקף לב וניסו להפוך את זה לאיזה מין סיפור הרואי שהנאצים הרגו אותו בגלל שהוא לא רצה לתת את היהודים, ומה שקורה במקום ההבנה שהיהודים הם קורבנות המלך פתאום, המלך הוא הקורבן של היהודים. אני מאוד מבקש לשמור על פרופורציות ולא לתת להם את הקרדיט שלא מגיע להם.

חוה: אתה רוצה לספר על קיריל וסטפן שני הפטריארכים הפרבוסלבים בהקשר הזה?

ג׳קי: כן. בסינוד הבולגרי של הכנסייה הפרובוסלבית היו 11 מטרופוליטניים או בישופים של ערים שונות שהבכירים ביניהם היה מטרופוליט סטפן בסופיה שרצה להציל את היהודים ורצה להגן עליהם וכבר בשלב החקיקה נגד היהודים היה מעורב, ומאוחר יותר ניסה להמיר יהודים לנצרות כי חשב שהוא יוכל להציל אותם. היה אחד אחר בפלובדיב, בעיר השנייה הגדולה מטרופוליט קיריל שאותו אני עוד יותר מעריך כי הוא לא ניסה להמיר את דתו של אף אחד כדי להציל אותו. הוא רצה להציל אותם כפי שהם כך שאני עוד יותר מעריך את ההומניות שלו. שניהם היו מעורבים והופעלו גם במידה מסוימת, המטרופוליט סטפן הופעל על ידי חברים מהקהילה היהודית כי הם שמעו והם ידעו מה מתרחש ומה הבעיה ואיפה צריך כרגע להפעיל לחץ. הוא באמת הפעיל לחץ על הארמון. דמות נוספת הוא דימיטרי פשב ,סגן ראש הפרלמנט , הוא היה סגן ראש הפרלמנט מעיר קטנה בשם קיוסטנדיל שמה המשפחה שלו חיתה ביחסי קרבה מאוד גדולים עם משפחה יהודית, משפחת ברוך..פשב בילדותו הלך לבית ספר היהודי וגם כל האחים שלו הלכו לבית הספר היהודי, כי אביו חשב שהיהודים חכמים והוא רצה שהם ילמדו ויהיו כמוהם. הקרבה בין המשפחה של פשב ומשפחת ברוך הייתה כזאת קרובה שהאימהות היו מניקות אחת את הילדים של השנייה. כשרצו לגרש את היהודים מקיוסטנדיל הדבר נודע ליהודים והם פנו למישהיה מקורב לפשב והפעילו את סגן יושב ראש הפרלמנט לנסות ולעצור את הדפורטציות. הם הצליחו לעצור את הדפורטציות של חלק מהאנשים אבל הם לא הצליחו לעצור את הדפורטציות של כ 11.5 אלף יהודי שהיו קודם יהודי יוון ויוגוסלביה .

חוה: מקדוניה ותראקיה

ג׳קי: מקדוניה ותראקיה שהיו ביוון ויוגוסלביה לפני המלחמה. זהו ואחרי זה היו עוד ניסיונות והיו המון קשיים. אני רוצה לומר שהיה משהו מרגש בזה זה החברות והכוח של החברות והכוח של אנשים בודדים להכניס מקלות בגלגלים ולעצור את השלמת רצח העם. זה משהו שאותי ריגש ביותר וזה היה כאילו המסר אני חוזר של האופטימיסטים. היכולת של אנשים להשפיע בצורה חיובית על המציאות.

חוה: פה אתה נוגע בנקודה חשובה ביותר גם אז ואני חושבת שגם היום שכאשר יחידים מגלים התנגדות, resistance, למציאות שהיא טוטליטרית באופייה זה תחילתו של סדק בתוך המהלך אם הם מצליחים, אבל היכולת של יחידים להתנגד למשהו שהם רואים בו רע מוחלט היא זאת שמשנה את המציאות וזה בדיוק הסיפור של שני המטרופוליטים ושל אותם יחידים שאתה מתאר באופטימיסטים.

עכשיו נעשה הפסקה למוסיקה ונחזור לשוחח על הספר שהכנסת לאחרונה לדפוס.-44:57 שיר-

חוה: והפעם אנחנו משוחחים עם ג׳קי קונפורטי על שואת יהודי בולגריה. על ההצלה או על ההישרדות של יהדות בולגריה ואת הקטע האחרון של השיחה שלנו אני רוצה להקדיש לספר שכתבת בשנים האחרונות. זכיתי לקרוא את כתב היד, אולי לא את כולו אבל חלק ניכר ממנו ושמחתי לשמוע שלאחרונה כבר הגשת אותו לדפוס. אתה רוצה לספר עליו?

ג׳קי: כן.

חוה: קודם כל מה שמו?

ג׳קי: שם הספר ״הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה״.

חוה: אוקי.

ג׳קי: היסטוריה אוראלית וויזואלית. יש פה איזה שכן שקוצץ את הדשא ואני מצטער על הרעשים ברקע. מה שרציתי לומר זה תהליך האיסוף אצלי והנושא הזה שכל הזמן לא הפסיק להטריד אותי כי ככל שעשיתי את הסרט קיוויתי שהוא עשוי לשנות דעה והנה אני רואה שהתעמולה מבולגריה והניסיון להפוך משתפי פעולה למצילים ממשיכה ואני כל הזמן הרגשתי שאספתי כל כך הרבה חומר כי ראיינתי כ150 אנשים וצילמתי אותם. ואספתי כ10,000 צילומים וכיותר מ10 שעות של סרטים ארכיוניים וכל הזמן היה לי הרגשה של פספוס. זה שעשיתי את האופטימיסטים במקור ניסיתי לעשות סדרה של 4 פרקים ובגלל איזשהו שוב, אינטריגה שקשורה בפוליטיקה של ניסיון לנצל את זה נאלצתי לגמור את סרט אחד ולא סדרה של 4 פרקים שתהיה מקיפה. אחרי זה הלכתי ועשיתי סרט אחר שקראו לו ״בלקן ג׳אז״ שעוד פעם שיחקתי עם החומרים אבל תמיד היה לי הרגשה של פספוס והיה לי הרגשה שאני לא מילאתי את הפוטנציאל של מה שאני יודע ומה שהבנתי. והיה לי תחושת כישלון מסוים.

חוה: מה הנושא המרכזי שרצית לגעת בו ולא הצלחת לגעת בו ביצירות הקודמות?

ג׳קי: פרטי הפרטים והניואנסים. ברגע שאנחנו מדברים בסרט הסרט צריך לזרום. אנחנו מוגבלים בסגנון הסיפורי. הסיפור צריך לזרום וקשה לדבר על כל מה שרוצים. קשה לשנות כיוון או לחזור חזרה בזמנים. זאת אומרת, אפשר לעשות דברים אבל מתחילים להיות גימיקים שאי אפשר לחזור עליהם יותר מדי, או איך אני מייצר ״פאראלר אקשן״, או איך אני מספר מה היה כאן ומה היה שם בלי שאני צריך להיות קצר ובלי שאני צריך להיות תמציתי בצורה שהיא לא מתאימה. כל הזמן הרגשתי שקודם כל מה שהצלחתי להבין מבחינת התחקיר הוויזואלי של דוקומנטציה של השואה ויזואלית שלאף אחד אין את ההתמחות הזאת, וההיכרות שלי האינטימית, למשל מצאתי סרטים ארכיוניים של הדפורטציות זה נראה בלגן מוחלט. הצלחתי לסדר את כל ה200 קטעים האלה בצורה כרונולוגית. הצלחתי לאתר איפה כל אחד מהם צולם. המודעות וההבנה לזה וזה שעדיין כאילו מדברים על דברים בלי שיודעים עליהם הציקה לי מאוד והרגשתי שפספסתי. כתבתי על חוברת לימודית, חשבתי לעשות איזה ספרון, כל פעם ההסתכלות הייתה.. אני רק רציתי להיות מדיום. הגישה שלי כדוקומנטריסט היא: אם לא שמו לב שהייתי פה סימן שעשיתי את העבודה שלי הכי טוב. ופה היה לי איזה שהוא בעיה לעשות את זה. ראיתי שרק כמדיום אני לא מצליח לחבר את הכול. זהו ואז החלטתי לעשות את הספר שיש בו קטעים.

.חוה: הוא בעצם בנוי על ראיונות נכון?

ג׳קי: ראיונות עם כ80 איש, בערך חצי מהאנשים שדיברתי איתם והוא גם ניסה להיות ויזואלי. זאת אומרת היו שם 500 תמונות בגרסה הראשונה. בסוף אין את זה ועדיין אני מרגיש שהצד הוויזואלי מפוספס ולכן אני מנסה לעשות סדרה טלוויזיונית כדי שאוכל להראות את כל מה שיש לי. אנשים שמבינים היסטוריה הם מבינים מסמכים, הם מבינים עדויות, הם לא בהכרח מתמחים בצורה ויזואלית בהיקף שבה היה לי הזדמנות לעסוק.

חוה: ג׳קי במה עוסק הספר?

ג׳קי: הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות: של התרבות היהודית הספרדית, התרבות היהודית האשכנזית, התרבות היהודית הרומניוטית והתרבות היהודית של אלה שבאו מארצות ערב. שמה באימפריה העותומנית ובאזור הזה של הבלקניים באסיה הקטנה שמה היה הכור ההיתוך היהודי הגדול והקהילה המיוחדת הזאת שבעצם שיקפה היסטוריה יהודית כללית היא נמחקה בחלקה, היא נעלמה. החלק הגדול שלה נעלם ואין ידע עליה ואין מי שממשיך אותה ואין גם מי שמתאבל כל כך עליה כי לא נשארו מי שיתאבלו עליה. אני רציתי לבסס חזרה את הנרטיב שלנו, לספר מה קרה לנו מזווית יהודית. לספר על השואה, לספר על הדברים שמכחישים כי בולגריה רשמית עדיין מכחישה שהייתה שואה שמה. היא עדיין מכחישה אחריות לקורבנות של השואה שבולגריה מסרה לגרמנים. כל הזמן הפוליטיקה הבולגרית ממשיכה לרחוש ברחש בחש כזה של תעמולה של כמה הם טובים ואין עם כל כך נפלא כמו הם. אז נכון היו באמת אנשים נפלאים אבל כמו כל חברה אחרת בכל חברה יש אנשים נפלאים ויש אנשים לא נפלאים ובכל חברה יש מלחמה בין כוחות השחור וכוחות האור ולכן אני מאוד רציתי לספר את האמת ולספר גם על החלק של בולגריה המוכחש כי אם הם מכחישים את הדברים שאנחנו יודעים, מה אם הדברים שאנחנו עוד לא יודעים שהם מחביאים לנו ולא רוצים לדבר עליהם? כמו למשל מה היה תפקידה של בולגריה באזורים הכבושים של יוגוסלביה? מה היה החלק שלהם בפתרון הסופי שם? כל הדברים האלה רציתי להציף אותם, רציתי להוריד קצת את כל הסנטימנטליות הזאת ולתבוע לעצמנו את הנרטיב שלנו, הנרטיב הגנוב שגנבו לנו ומנסים לספר לנו: ניצלתם והיה טוב ותגידו תודה ואין כמונו.

חוה: עכשיו יש לי שאלה אליך. גם אתה הרגשת שהנושא הזה של יהדות יוגוסלביה ובולגריה לא נוכח בחברה הישראלית במשך הרבה מאוד שנים? לא נכנס לדיון. הפוקוס היה, כמו שגם מסעות החיים לפולין ,הפוקוס היה על מערב ומרכז אירופה ופחות אם בכלל על הבלקן ואזורי האימפריה העותומנית ?

ג׳קי: אני חושב שכל אחד בדרך כלל מתעניין בהיסטוריה המשפחתית או של הקהילה שלו, וכיוון שהמספרים היו כאלה שבמרכז אירופה ובמזרח אירופה ובפולין, בכל המקומות האלה הייתה כמות גדולה מאוד של יהודים, וגם למרות שהשואה הייתה שמה נוראית מספר השורדים היה הרבה יותר גדול מאשר השורדים הספרדיים, אז לא היה מי שיספר את הסיפור כי לא היה מהדור הזה, מיהדות יוגוסלביה אני חושב שזה ארבע חמישיות אם לא יותר מזה..

חוה: 85 אחוז מיהדות יוגוסלביה הושמדה. שזה המספר הגבוה ביותר, שלא לדבר על כך שיהדות מקדוניה הושמדה עד האחרון. אולי מדובר על אחד או שניים. לא חזרו אנשים מטרבלינקה ולא שרדו. מי ששרד או נשאר זה כאלה שהצליחו לברוח דרך אלבניה בדרך כלל או דרך האזור תחת השליטה האיטלקית ומתראקיה אין לנו אף סיפור. אנשים לא חזרו משם

ג׳קי: נדמה לי שחזרו איזה כמה עשורים אחרי המלחמה אבל לא הייתה לי הזדמנות לראיין מישהו כזה. יצא לי לראיין כאלה שהיו במקדוניה. מישהו שהגיע עד בוכנוואלד ומשם חזר. השורד היחידי

חוה: צדיקריו

ג׳קי: לא, מישהו שקוראים לו ישראל בכר מסקופיה. הוא נפטר לפני איזה חצי שנה.

חוה: תראה איך אנחנו סופרים את השמות היחידים שאנחנו יכולים איכשהו לאתר. בעצם לא היה מי שיספר את הסיפור.

ג׳קי: הבולגרים שניצלו ונורא שמחו שהם ניצלו ולא בדיוק הבינו מה קרה שם כי המציאות הייתה קצת אחרת והם לא בהכרח עסקו בדברים אחרים והם לא עברו את הד-הומניזציה או חלקם הגדול לא עבר דה-הומניזציה. איכשהו הם לא הרגישו כניצולי שואה. תראי זה קשה לאנשים לראות בצורה דיפרנציאלית. קשה לראות גם את הטוב וגם את הרע. רוב מי שעשו את הסרטים על הנושא תמיד הסרט צבוע בוורוד ואני לא רציתי למשל לצבוע שום דבר בוורוד מה שלא מגיע לו ולא רציתי לצבוע בשחור את מה שמתאים לו להיות בוורוד. זה מאוד קשה ליצור משהו שהוא לא חד משמעי או חד צבע. אנשים אמרו: אוקי אנחנו ניצלנו הם לא יכולים להבין מה קרה ביוון או מה קרה בתראקיה.

חוה: אני רוצה פשוט להוסיף כאן. אמא שלי הייתה ילדה בתקופת המלחמה בין גיל 9 לגיל 14 פחות או יותר וכשהייתי שואלת אותה על השואה היא הייתה אומרת: אנחנו לא היינו באושוויץ. זאת אומרת אם אנחנו לא הגענו למחנות הריכוז השואה לא עברה עלינו. כל הניסיון שלי לקבל ממנה תמונת מצב על אותה תקופה בדרך כלל נתקלה באיזה: טוב זאת הייתה תקופה קשה, רעבנו אבל שום רצון לספר את הפרטים. הפרטים הגיעו בשלב מאוד מאוד מאוחר בחייה ובחיי וזה נושא אחר בפני עצמו אבל דרך העדות הזאת שהיא חזרה עליה כמה פעמים: אנחנו לא היינו באושוויץ הבנתי יום אחד שהייתה היררכיה של השואה מבחינת השיחה הישראלית שמי שהיה באושוויץ זאת הייתה השואה. זה היה הרע המוחלט וכל רע שהוא רלטיבי הוא לא נחשב בשנות ה50 ה60 ה70 אי אפשר היה עדיין להפריד את השיח לממדים היחסיים שלו של מהו רע מוחלט ומה הייתה הכוונה האמתית של הדפורטציה ושל מחנות הכפייה. מישהו אפילו אמר לי: מה מחנות הכפייה זה היה הקייטנה של הגברים. כלומר דברים מזעזעים בגלל התחושה הרלטיבית הזאת ביחס לשואה הגדולה שאנחנו מכירים אותה.

ג׳קי: אני רוצה להוסיף על זה ולומר שכדי לעשות את הסיפור הבולגרי היה לי מאוד חשוב להבין מה זה שואה במקומות אחרים וחלק מתהליך ההכנה שלי היה לעשות ולעבוד במשך כשלוש שנים כמעט על מוזיאון שואה בסנט לואיס שבו אני אספתי חומרים על השואה בכל אירופה ולמדתי להתעסק עם חומרי גלם ועם עדויות ולהבין ספקטרום של חוויות או פרויקט של שואה במוזיאון השואה באילינוי או סרט שעשיתי על לידיצה ( Lidice) שזה סיפור שואה שקרה לא ליהודים אלא לנוצרים ומה שראיתי זה ששואה זה מיליונים של סיפורים שכל אחד והסיפור שלו. נכון, היו כאלה שהגיעו למחנות ההשמדה ושם חיסלו אותם, והיו אנשים שכל הזמן בבריחה או מתחבאים בזהות בדויה או איכשהו שורדים בכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת הספקטרום של סיפורי השואה הוא הרבה הרבה יותר רחב מאשר אושוויץ או לא אושוויץ. הדבר האחרון שאני רוצה לומר בבולגריה למשל הגטאות לא היה להם גדר קוצנית, תייל קוצני מסביב אבל היו גטאות ועד לא מזמן לא קראו לזה גטו כי לא ידעו איך לקרוא לזה. ברגע שמבינים את המתודיקה של הפתרון הסופי מצליחים לגלות בבולגריה אותם דברים ולתת לדברים את השם שלהם בהקשר של השואה וזה היה לי מאוד חשוב בספר וזה הסיבה של הספר למסמר את בולגריה לשואה ולהעמיד אל מראה שמראה את כל ההכחשות ואת כל הדברים ומעוררת המון שאלות שצריכות עוד להיפתר כי הנושא של התפקיד של הצבא הבולגרי ומה בדיוק הם עשו שמה ואיך בדיוק הם היו מעורבים לא הצלחתי למצוא חומרים ואני אשמח שאחרים יעשו את העבודה הזאת.

חוה: ג׳קי תודה רבה לך. אני מאוד שמחה שהנרטיב היהודי הגנוב יוחזר למקומו ונוכל לדבר עליו ברצף כרונולוגי ותרבותי ולראות את יהדות הבלקן כיהדות אחת ספרדית על גווניה. זה בעצם אותן משפחות שהיו מפוזרות והתחברו והתנתקו במשך 500 שנה אלו עם אלו, אותם שמות בכל בתי הקברות חוזרים אותם שמות והשפה האספניולית והמוסיקה, האוכל, ההווי המנהגים. אותה יהדות מפוארת שלצערנו נשאר ממנה מעט אחרי השואה בבלקן.תודה רבה לך זה היה מפגש מעניין ומרגש ואני מקווה שניפגש עם הפרויקט הבא.

ג׳קי: תודה רבה וכמו שאת רואה כשאני מתחיל לדבר אז קשה לי לגמור. תודה על הסבלנות להקשיב.

חוה: תודה רבה לך. להתראות כאן קפה בשניים בארבע עיניים. חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים מהעולם היהודי. שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים העבריים. והפעם שוחחנו עם ג׳קי קומפורטי שנמצא באינדיאנה ושוחחנו על הספר החדש בנושא שואת יהודי בולגריה

תודה לאורי אילון, מרדיו מליץ שהקליט וערך את השידור ותודה לגילי סולומון שתמללה את השמע לטקסט.

זעקת הנמלה העמלנית / בין "תעשיית התרבות" לבין יצירה ואהבת השירה והתרבות.

רישום בצבעי מים מתוך הספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire ' של מארק ינאי

אני מתלבטת האם לומר את אשר אני חושבת ומרגישה בחודש האחרון עם התחלת פתיחת

הכלכלה לציבור הרחב . אני מתלבטת כי יש חשש סביר שדברי, כאומן בודד ויחיד מול דוברי "התעשייה" אין להם סיכוי להישמע . בימים בהם, ה"תרבות" נאבקת על קיומה. בימים בהם מנהלי תיאטראות או הבעלים של מועדון "ברבי" , אהוב המדיה והסלבריטאים על פתיחת המועדון למופעים. לפתע גם חודרת המילה: תעשיית התרבות. עד כה, מעולם לא שמעתי את המילה הזאת . בתחומי התרבות,  בדרך כלל נלוותה "התעשיה" לקולנוע. אך למיטב ידיעתי עד כה הוצאות הספרים הם תעשיה, הם הדרך בה חייב הספר לעבור מכתב יד על שולחנו של סופר או משורר להיות ספר. הוא יעבור עריכה, גרפיקה, הדפסה וכריכה וכל אלה, הם המעטפת שמוציאה ספר לאור. אבל, מעולם לא חשבתי שה"כורך" או ה"עורך הלשוני" התבלבלו וחשבו שהם כתבו את הספר ולכן הם ה"תרבות". הכורך יכול לכרוך ספר שירה וספר פרוזה אך בו בזמן לכרוך גם ברכונים לבר מצוה. איש הסאונד או התאורן יכול הוא בעל מקצוע שיכול לדאוג לתאורת במה או תאורת פרסומות רחוב. איש הסאונד יכול ללוות זמר בהופעות ובו בזמן לדאוג לסאונד ברדיו או במסעדה שמשמיעה מוסיקה לאורחיה. וכאשר התרבות הופכת ל"תעשיה". ההפגנות הן תחת המותג "תרבות"

והמשוואות הן בין כמות הקהל המותרת להתכנסות למגרשי כדורגל  לכמות הקהל המותרת לתיאטראות  או לרכבות, אז מסתבר שוב ש"הגדולים" מנצחים. התיאטראות, ומגרשי הכדורגל (האם גם הם כלולים בתעשית התרבות? )  אז כולם שוכחים שללא המחזאים אין תיאטרון וללא הסופרים אין מולים וללא המשוררים , אין תרבות.  כי ללא השירה אין מוסיקה וללא השירה השפה אינה מתפתחת, ללא השירה אין נבואה, ללא השירה אין קהילה, אין מכנה לאומי משותף,  אין תרבות.

אז יעל דן תביא לשידור את מנהל הברבי ותבכה איתו בשידור, וציפי פינס תופיע חצי שעה אצל שלום קיטל ותספר על 300 עובדים וארבע מאות ומשהו הצגות שבוטלו , היא נשמעת כמעט כמו ראש מדינת התיאטרון ותתחנף לשלום קיטל ותסיים "נשמח לראות אותך בבית ליסין" ואנחנו מבינים איך מאחורי הקלעים הגברת פינס סיכמה עם שלום קיטל על קטע התבכיינות להמסת לב הקהל.  

ואני, חוה פנחס-כהן. וחברי המשוררים ,כל חיי אני נמלה עמלנית בשדה התרבות, אני לא "תעשיה". אני כותבת בעברית ומתרגמת לעברית . אני ממציאה כתב עת, כי הממסד לא יודע שיש צורך בכתב עת מסוג אחר. לא גדלתי להיות "עמותה" ולהיות "תעשייה". המשפחה שלי היא העמותה שלי ואותה אני צריכה לפרנס. 22 שנים ערכתי כתב עת שללא ספק השפיע על השירה ועל השיח התרבותי ואולי על התרבות בכלל ובדרך כלל לא קיבלתי משכורת, כי לא היה ברשותי "ציפי פינס ומשרד יחסי ציבור" שקיבלו משכורת. איני מתבכיינת כי אני בחרתי בדרך שלא תמיד היתה סלולה. אני בחרתי לפעול, כי אין לי זמן לחכות לאישור של הממסד או התקשורת. למי יש זמן כשאת בו בזמן לומדת, נישאת, ארבעה הריונות וילדים קטנים ומשכנתא ופרנסה וחיי משפחה. כמשוררת וכעמלנית של תרבות, את אדם בודד שאין לו זמן לבזבז על מוסדות ובירוקרטיה והגשת בקשות וקבלת דחיות וגם פגיעה אישית או במקרה הטוב אישור.

עם כל הכבוד שאול מזרחי, הבעלים של בארבי, מועדון אהוב שהוא מקום לפעילות תרבותית, הוא אינו התרבות. ברגע שאין מופעים בגלל מלחמה או קורונה או נפגע, אך הוא הקים את הבארבי כי ידע שתהיה פרנסה בזכות המופעים שמאחוריהם עמלו ועבדו משוררים ופזמונאים ומלחינים ומוסיקאים ומעבדים שעשו  את העבודה אך מרוויחים אחוז קטן מהכסף הגדול שעשה. הוא לא "התרבות" למרות שבלעדי אנשים כמוהו , לא היה לנו נקודת מפגש.

שירה וספרות הן "לחם עוני" הם הלחם הבסיסי. אדם אחד מוכשר עם עט, או נוצה או מקלדת יושב וכותב ואחר כך לוקח את הדפים והולך לעורך ולמו"ל כדי לעשותם ספר שימכר בחנויות ויגיע לספריות ויהיה שליחו בעולם. ארון הספרים היהודי, כבד המדפים, בנוי על יחידים המסתגרים לחקור ולהעמיק ולכתוב ולנהל שיחה עם עברם ועם זמנם. זו אינה תעשיה. זו אומנות.

בימי הקורונה, המשוררים והסופרים, שוב מצאו את הדרך הזולה לשרוד, באמצעות הזום. נפגשו, קראו, כתבו , ללא קהל אולמות, ללא כרטיסים ללא כסף שיוצא מכיס אחד ונכנס לכיס שני. לכן, בהפגנות "התעשייה" איש לא כולל אותנו.  איש לא מרגיש שהוא צריך את המשוררים והסופרים מלבד הם את עצמם.

סליחה, אולי טעיתי? אולי כן צריכים אותנו  כאשר שדרן רדיו, או מגיש תוכנית תרבות נזקק ל"שיר על הקורונה" , או "שיר על השדות הנשרפים בנגב" או "שיר על אלימות נגד נשים" או שיר "שתיקת המטוסים". או אז, כאשר המקלדת משרתת את הצורך של המדיה, יש סיכוי לשירה להיות נצרכת ואולי אז יש סיכוי שמישהו יאסוף אנתולוגיה לשירת קורונה ואז השירה תפרנס את המו"ל המזהה הזדמנות מסחרית ונהיה חלק מ"התעשיה" של התרבות.

אז אני רוצה לקבל מקום בתקשורת כדי למחות, כדי להבהיר את מקומי כמשוררת ואת מקומה של השירה בימים בהם אין הרצאות, מופעים , הוצאות לאור ופרנסה לפחות כמו ציפי פינס ולזעוק את זעקת המשוררים הלא מתפרנסים ולזעוק את הזעקה על הפרדוקס. אנחנו מפרנסים את כולם, כולל מורים ומערכת החינוך שהשירים והסיפורים שלנו מצויים בתכנית הלימודים, ואיש אינו משלם או מתגמל אותנו על היותם כחומר לימוד.

זכור לי רגע בו בתי סיפרה שבכיתה המורה לספרות בבית ספר לימדה שירים שלי (אחר כך גם הופיעו בבחינת בגרות) ובאותם חודשים לא "גמרתי" את החודש. חיתי בעיקר מהלוואות והזדמנויות. אומנם עבדתי, ערכתי כתב עת ולימדתי  אך פרנסה מסודרת לא הייתה לי.

השירה אינה "תעשיית תרבות" ואם תהיה חלילה השירה תהיה "תעשייה". היא לא תהיה שירה היא תהיה עסקונה. היא תהיה פרסומת לרגע. היא תהיה כל דבר מלבד שירה. 

את הצעקה שלי ושל חברי איש לא ישמע. אני לא חברה של יעל דן גם לא של שלום קיטל ולא יואב גינאי. ארבעים שנה אני נמלה עמלנית בשרות התרבות והשירה ואף פעם יואב גינאי לא גילה את "כיסופים" פסטיבל סופרים ומשוררים יהודיים בינלאומי שייסדתי ואני מנהלת אמנותית שהתקיים כבר חמש פעמים וללא ספק משפיע על התרבות ואפילו על "תעשיית התרבות" הישראלית והיהודית. אף אחד מספר שירי לא הגיע לשולחנו, (ספרי יוצאים לעולם ומקבלים תשומת לב ופרסים, איני זקוקה לו או ליעל דן אך עבורי זהו פרמטר של הכחשה. פרמטר שדה הראיה המצומצם והמכוון לידוענים) שום עבודה משותפת עם מוזיקאים או אומנים אינה תחת הרדאר שלו. כן, אני לא תעשייה ואין לי יחצנים. אני סתם נמלה עמלנית בתרבות הישראלית.

בינתיים אני מביעה דעתי באופן חופשי ברדיו מליץ, שגם הוא אינו "תעשיית התרבות" הוא שייך ל"אוהבי תרבות" ועושי תרבות.

זו רשימת הספרים שלי עד כה  האם זו "תעשיית התרבות"? או סתם עבודה של פועלת במפעל:

ספרי שירה

הצבע בעיקר, 1989, הוצאת עם עובד

מסע איילה,  1995, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

נהר ושכחה, 1998, סידרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד

שירי אורפיאה, 2000, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

משיח, 2003, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

הגנן, הכלבתא והשרמוטה, 2006, סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד

שביעית , ספר הכולל שישה ספרים וספר שביעי: אין לי מקוםבכריכה אחת, 2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אחי, הצימאון, ספר שירים העוסק בפרדה מהאח והתבוננות ארט פואטי. סדרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד , 2012

אסכולה של איש אחד, ספר שיחות על שירה ואומנות עם המשורר ישראל אלירז יצא לאור בסדרת קו אדום, אמנות, הקיבוץ המאוחד 2011

נאסף להיות הווהמחזור שירים בדיאלוג עם פיגורות אנימציה ממוחשבת שנוצרו על ידי הכוריאוגרף יעקב שריר, עומד לראות אור 2013 בהוצאת אבן החושן.

מסע אחר עם עורב שחור ו- Saint Claire", הוצאת קשב, 2016.

וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

Door bet vlees stroomt bet verlangen, קובץ משיריה בשפה ההולנדית, יצא לאור בהוצאת: AMPHORA BOOKS, אמסטרדאם 2009. תרגום: יעל משה, ובעריכת יניב חג'בי.

Bridging the divide , מבחר שירים בתרגומה של שרון-הארט גרין, בהוצאת Syracuse University Press. 2016

Pesmite na Opphea   (שירי אורפאה) , קובץ משיריה תורגם על ידי Elizabeta  Sheleva  ויצא לאור בהוצאת Magor, סקופיה מקדוניה. 2016.

ואיני יכול לשאת את השקט, אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית   בתרגומה ובעריכתה של חוה פנחס-כהן, ובשיתוף פעולה עם המשוררת ברברה פוגצ'ניק, יצאה לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2016.

ספר שירה בצרפתית, בתרגום מישל אקהארד אליעל, יצא בהוצאת Levant, , 2020 ימי הקורונה.

הגנן הכלבתא והשרמוטה, ספר אמן משותף של מתי גרינברג וחוה פנחס-כהן ,רישומים ארוטיים ועשרים  שירים בעברית ובאנגלית. עותקים מוזאליים בלבד. 2019

ועוד: 32 גליונות "דימוי" כתב עת לספרות אומנות ותרבות יהודית 1989-2007

विभाजन को मिटाते हुए

हावा पिन्हास कोहेन की चुनिंदा कविताएँ

प्रस्तावना

हावा पिन्हास कोहेन के साथ मेरी पहली मुलाक़ात कुछ ऐसी थी कि वह मेरे लिए आज तक उल्लेखनीय रूप से गम्भीर है। २००४ की गर्मियों की बात है; मैं जेरूसलम के एक सम्मेल्लन में अपने विचार प्रस्तुत कर रही थी जब मेरा मेनाकम लोर्बेरबौम, जो कि टेव अवीव विश्वविद्यालय में दर्शनशास्त्र के अध्यापक हैं, के साथ वार्तालाप शुरू हुआ। जब उन्हें पता चला कि मैं और मेरे पति इज़्रेल में कुछ और दिनों के लिए हैं, मेनाकम ने हमें नम्रतापूर्वक अपने घर चाय पर आमंत्रित कर लिया। जब हम वहाँ पहुँचे तो वहाँ एक और मेहमान उपस्थित थे जिन्होंने हमें देखते ही अपना परिचय दिया। उन्होंने अपना नाम धीरे से बोला और मुझे समझ ना आने पर, मैंने उनसे क्षमा माँगते हुए एक बार दोहराने को कहा। जब उन्होंने कहा, "मेरा नाम हावा पिन्हास कोहेन है," मैं हक्की बक्की रह गयी। "हावा पिन्हास कोहेन!" मैं चिल्लायी और खुद को समेटने का प्रयास करने लगी। 

"आप मेरी सबसे प्रिय इज़्रेली कवि हैं! मक आपकी कविताएँ टोरोंटो के विश्वविद्यालय में पढ़ाती हूँ।"

हावा भी मेरे जितनी ही आशचर्यचकित लग रही थी। उन्होंने आशचर्य के साथ कहा, "आप मेरी कविताएँ कनाडा में पढ़ाती हैं? मुझे तो विश्वास ही नहीं हो रहा!" उनकी आँखें नाच सी रही थी जब उन्होंने मुझे अपनी बाहों में भर लिया।

इस आदान-प्रदान ने आज तक चली आ रही दोस्ती और सहयोग की शुरुआत को चिह्नित किया।

मुझे यह उल्लेख करना चाहिए की एक अनुवादक बनना मेरा उद्देश्य नहीं था। अतीत में मैंने जो भी अनुवाद किया, वह मौजूदा अनुवादों से निराश हो कर था, जिन्हें मैं हिब्रू साहित्य पर मेरे पाठ्यक्रम में उपयोग करने के लिए मजबूर थी। जिस तरह से एक कविता अंग्रेजी में प्रस्तुत की गई थी, उससे यदि मैं खुश न होती, तो उसका अनुवाद मैं स्वयं ही कर लेती। इसलिए हावा से २००४ में मिलने से पूर्व मैं उनकी कुछ कविताओं का अनुवाद अपनी कक्षा में उपयोग के लिए पहले ही कर चुकी थी। हावा को जब मैंने यह बताया, उन्होंने पूछा की क्या मैं उनकी और कविताओं का अनुवाद करना चाहूंगी। उस समय, मेरे मुँह से ईमानदारी से बस एक 'शायद' निकला। लेकिन जल्द ही, यह विचार मेरे अंदर उत्कृष्ट वाइन की तरह रिसने लगा। उनकी कविताएं मुझ तक ऐसे पहुंची जैसे पहले कोई नहीं। क्यों न मैं उनकी और कविताएं अनुवादित करने का प्रयास करूँ?

उनसे उस मुलाक़ात को अब दस साल से अधिक समय हो गया है, और मुझे यह बोलते हुए अत्यंत प्रसन्नता हो रही है की मैं हावा की सौ से अधिक कविताओं का अनुवाद कर चुकी हूँ। उस श्रमसाध्य लेकिन गहन संतुष्टिदायक उद्यम का परिणाम यह पुस्तक है।

बहुत से लोग और संस्थानें हैं जो मेरे धन्यवाद के पात्र हैं। सबसे पहले, मैं इजरायल के प्रकाशन घरों एम ओवेड और हा'कीबुत्स हामे'उचड की आभारी हूँ, जिसने मुझे हावा पिनास-कोहेन की कविताओं के अनुवाद के साथ-साथ उन्हें मूल हिब्रू में पुनर्मुद्रित करने का अधिकार दिया। मैं टोरंटो विश्वविद्यालय में कला और विज्ञान संकाय में अनुसंधान अवसर कार्यक्रम की भी ऋणी हूं। न केवल इस कार्यक्रम ने मुझे अपनी परियोजना को अमल करने के लिए निधिकरण प्रदान किया, बल्कि इसने मुझे चार प्रतिभाशाली स्नातक छात्रों के साथ काम करने का मौका दिया, जिनकी सहायता अत्यधिक उपयोगी थी: शेरोन नोवाक, ओरेन क्राउस, नोआ जसोविच और कोबी बार।

मैं सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस में मेरी उत्कृष्ट संपादक डेबोराह मनइयन के लिए अपना धन्यवाद व्यक्त करना चाहूँगी, जिसकी संपादन प्रक्रिया के प्रत्येक चरण की मदद में सदैव हर चीज़ की ओर सूक्ष्म ध्यान के साथ साथ प्रोत्साहन भी मौजूद था। इस पुस्तक की बेहतरीन कॉपी-संपादन का श्रेय एन यूमेन को जाता है।  मैं उन दो पाठकों को भी धन्यवाद देना चाहूंगी, जिन्हें ये पुस्तक सबसे पहले भेजी गयी थी। मैं वास्तव में उनकी उपयोगी टिप्पणियों और प्रोत्साहन की सराहना करती हूं। इसके अलावा, मैं हेरोल्ड ब्लूम और केन फ्राइडेन, सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस के श्रृंखला संपादकों, की उदार सहायता के लिए आभारी हूं, जिन्होंने शुरुआत से ही इस परियोजना में गहरी दिलचस्पी ली और इसे प्रकाशन की प्रक्रिया को पूर्ण करने में हाथ बंटाया।

 एक गर्मजोशी से धन्यवाद मेरे चार इज़राइली दोस्तों के लिए भी जाता है जिनकी दोस्ती मेरी लिए बेहद अनमोल है: मज़ल वीकमैन, श्लोमित कोहेन, रोची बुक, और शुलमित मोरोज़ोफ़। टोरंटो में उनके साथ समय गुज़ारने से न केवल मेरी हिब्रू सशक्त हुई, मुझे उनके जीवन का भाग बनने का भी अवसर मिला। इज़राइल में मेरी अगली यात्रा पर मैं उन्हें यह पुस्तक प्रस्तुत करने के लिए उत्सुक हूँ।

बेशक, हावा पिनास-कोहेन बहुत धन्यवाद की पात्र हैं, क्योंकि उन्होंने मुझे इस परियोजना पर काम करने के लिए प्रोत्साहित किया। जिस तरह से, जब भी जरूरत पड़ी, उन्होंने हमेशा मेरी मदद करने के लिए अपना समय दिया, अनुवाद के साथ सहायता करी, और इस लम्बी परियोजना को पूरा करने में वह मेरी जिस तरह सहायता कर सकतीं थीं, उन्होंने करी।

सबसे अधिक, मेरे पति केन मेरे गहनतम धन्यवाद के पात्र हैं। शुरू से ही, उन्हें मेरी क्षमताओं पर भरोसा था। उन्होंने मेरी अनुवादों की प्रशंसा करी, परन्तु जब ज़रूरत थी, वह आलोचना से भी पीछे नहीं हटे। मुझे पता था कि एक युवा के रूप में, अकादमिक बनने से पहले वह कविता लिखा करते थे। भले ही उन्होंने वर्षों में कविता नहीं लिखी हो, लेकिन उन्हें अभी भी पद्य की भलीभांति समझ है। मैं उनके आश्वासन, बुद्धिमान विचार, और विशेष रूप से उनके प्यार के लिए आभारी हूं।

  • शेरोन हार्ट-ग्रीन 

(सम्पादक, अनुवादक (हिब्रू से अंग्रेजी))

कवि परिचय 

आधुनिक यहूदी जीवन के मूल में धर्म और धर्मनिरपेक्षता के बीच द्वंद्वात्मक तनाव को दर्शाते हुए, हावा पिनास-कोहेन की कविता आधुनिक हिब्रू पद्य में एक नया पाठ्यक्रम है। वह ऐसी कविताएँ लिखती हैं जो शैली और आत्मा में धर्मनिरपेक्ष हैं, फिर भी यहूदी धर्म के जीवन चक्र में निहित हैं। बेशक, ऐसे इजरायली कवि असामान्य नहीं है जो धार्मिक विषयों को अपने आधुनिक कविता में बुनते हैं। यहाँ तक कि यह भी कहा जा सकता है कि यह आधुनिक हिब्रू कविता की परिभाषित विशेषताओं में से एक है, बालिक और तचर्नोवोवस्की के समय से। फिर भी हावा पिनास-कोहेन और अन्य आधुनिक हिब्रू कवियों के बीच एक अंतर है। उनके पद्य में, धर्म एक महत्वपूर्ण अंग की तरह है: यह यहूदी जीवन का एक अनिवार्य तत्व है जो वर्तमान में पूरी तरह से रहता था, फिर भी यह गोंद के रूप में कार्य करता है जो यहूदियों को उनके इतिहास और पवित्र ग्रंथों से बांधता है। उनके लिए, एक आधुनिक यहूदी होने के नाते यहूदी परंपरा की गहराई को नापना केवल एक बौद्धिक व्यायाम या उदासीन उद्यम नहीं है बल्कि जीवन का एक तरीका है। जरूरी नहीं कि यह रूढ़िवादी यहूदी धर्म के लिए एक प्रतिबद्धता है। लेकिन यह धार्मिक प्रथाओं और विश्वासों के साथ घनिष्ठ अंतरंगता का अर्थ है जो यहूदी जीवन को आकार देता है, इसे लय, संरचना और अर्थ देता है। साथ के साथ, उनकी कविताओं से पता चलता है कि धार्मिक जीवन की सीमाओं के भीतर एक आधुनिक लेखक के रूप में किसी की स्वतंत्रता को बनाए रखना कितना मुश्किल हो सकता है। इस कारण से, उनकी कविता को कवि की आत्मा में इस संघर्ष के एक उत्पाद के रूप में देखा जा सकता है। इससे यह कम नहीं होता है कि  साथ ही साथ इजरायली समाज में उनकी कविताएँ इन दो दुनियाओं के गतिशील खिंचाव को पकड़ने का प्रबंधन करती हैं।

हावा पिनाहस-कोहेन उनकी पीढ़ी की एकमात्र ऐसा व्यक्ति नहीं है, जिसका धार्मिक जीवन में पालन काव्य रूप में अभिव्यक्ति पाता है। उनके समकालीनों में, कई इज़राइली कवि हैं,  जैसे रिवका मिरियम और एडमिल कोसमैन, जो समान मार्ग पर चल रहे हैं। फिर भी, रिवका मिरियम की कविता के विपरीत, जो बड़े धार्मिक प्रश्नों पर ध्यान केंद्रित करता है, हावा पिनाहस-कोहेन की कविताएँ धार्मिक जीवन के रोजमर्रा के विवरण में दृढ़ता से निहित हैं। अपनी कविताओं में, पिनहास- कोहेन धर्म को एक जीवित इकाई के रूप में स्वीकार करते हैं, भले ही कई बार वह अपनी मांगों के लिए झुकने में असमर्थ (या अनिच्छुक) हो। इस संबंध में, कोई भी एडमिल कोसमैन की कविता के समानांतरों का पता लगा सकता है, जिसकी धर्म के साथ आंतरिक लड़ाई इसकी कटू तीव्रता से चिह्नित है। फिर भी कोसमैन के दृष्टिकोण के विपरीत, धार्मिक जीवन के पिन्हास-कोहेन के दृष्टिकोण को न केवल उसके कड़े संघर्ष के साथ, बल्कि उसके खुशियों की सराहना के द्वारा भी परिभाषित किया गया है: दूसरे शब्दों में, धर्म उतना ही देता है, जितना वह ले जाता है। उनकी कविता में पिन्हास-कोहेन का धर्म के प्रति झुकाव राजनीति तक नहीं पहुँचता। वास्तव में, राजनीति एक ऐसा क्षेत्र है जिसे वह अपनी कविता में आत्मसात करती है; यद्यपि उनकी कविता में राजनीति के लिए कभी-कभार कोई भ्रम हो सकता है, वह राजनीतिक मैदान से ऊपर मंडराते हैं। इस संबंध में, उनकी कविता इजरायल में युवा धार्मिक कवियों जैसे योनद कपलोउन और एलियाज़ कोहेन से अलग है, जिनके लिए अपने पैतृक मातृभूमि में यहूदियों का राष्ट्रीय संघर्ष उनकी कविता का जीवन बन जाता है। 

अनुवादक के लिए, हावा पिनास-कोहेन की कविताएँ चुनौतियों का अपना समूह प्रस्तुत करती हैं। किसी अन्य भाषा में हिब्रू का अनुवाद करने वाली सामान्य कठिनाइयों के अलावा (जैसे कि कई अर्थों और निहित बारीकियों के साथ हिब्रू शब्दों की विशाल संख्या का अनुवाद कैसे करें), पिनास-कोहेन की कविता का अनुवादक कई अद्वितीय बाधाओं के साथ मिलता है। शायद प्राथमिक कठिनाई यह तय कर रही है कि उनकी कविता में साहित्यिक शब्दों की अधिकता के साथ क्या करना है। उत्तरार्द्ध को चुनने के पीछे तर्क यह है कि भले ही कोई अंग्रेजी समकक्ष उपलब्ध हो, लेकिन यह पाठक के साथ उतना अधिक गूंज नहीं सकता, जितना कि हिब्रू मूल में, इस प्रकार इसका काव्यात्मक अखंडता को बनाए रखने के लिए अनुवाद करना लगभग असंभव है। इस कारण से, मैंने आम तौर पर दूसरा विकल्प चुना है और लिप्यंतरण और नोट्स का उपयोग किया है। पिनहस-कोहेन की कविता का अनुवाद करने में सबसे कठिन चुनौतियों में से एक यह तय करना है कि उन कुछ कविताओं के साथ कैसे आगे बढ़ना है जिन्हें अनुवादित करना असंभव लगता है। एक कविता विशेष रूप से सामने आती है: "कदीश यतोमा" ('ओर्फेहा की कविताए’ से) जिसमें कवि प्रसिद्ध कदीश या मातम की प्रार्थना के आसपास कविता के प्रमुख तत्वों का निर्माण करता है। इस कविता का अंग्रेजी में अनुवाद करने का प्रयास (या अनूदित हिब्रू में आधी कविता को रखने का विकल्प) न केवल एक भाषाई दुःस्वप्न बन गया, बल्कि अंततः कविता की भव्यता के लिए एक असंतोष था। अंत में, मैंने इसे अंग्रेजी में अनुवाद करने से परहेज करने का फैसला किया, यह निष्कर्ष निकाला कि कुछ काम न अनुवादित हों तो ही बेहतर हैं। कुछ अफसोस के साथ, मैंने अंग्रेजी में यह बताने का प्रयास करने के बजाय इस मार्ग को चुना कि मूल से ज़्यादा कुछ भी अच्छा नहीं कहा जा सकता है।

——————————–

हावा पिन्हास-कोहेन का जन्म 1955 में जेफ्फा में सेपहार्डिक यहूदी माता-पिता को हुआ था जो द्वितीय विश्व युद्ध के बाद इज़राइल से बुल्गारिया आ गए थे। उनके  माता-पिता कट्टर समाजवादी थे, जिन्होंने अपनी बेटी की परवरिश पूरी तरह से धर्मनिरपेक्ष माहौल में की। फिर भी, वह कम उम्र में धर्म की ओर आकर्षित हुईं, शायद उन के  लाडिनो बोलने वाले दादा-दादी से प्रभावित हो कर जिन्होंने पारंपरिक प्रथाओं के कुछ पालन को बनाए रखा था। जब वह सोलह वर्ष की थी, तब तक वह गेशर में शामिल हो गई, जो कि इस्राइल में धार्मिक और धर्मनिरपेक्ष यहूदियों को एक साथ लाने के लिए समर्पित संगठन था। इस शीर्ष के तहत, उसने यहूदी धर्म के कुछ पवित्र ग्रंथों के साथ-साथ पारंपरिक यहूदी रीति-रिवाजों और मान्यताओं का पता लगाना शुरू किया।

अपने कॉलेज के वर्षों के दौरान, वह मारकेश के एक रब्बी के बेटे योसी कोहेन से मिलीं, जो कम उम्र में ही इज़राइल आए थे। वह और योसी ने अंततः शादी करी और उनकी चार बेटियाँ हुईं। हावा पिनास-कोहेन का काव्य कैरियर इस अवधि के दौरान उनकी पहली तीन पुस्तकों: रंग मुख्य चीज़ है’ (1989), ‘एक हरिणी का सफर’ (1995), और ‘एक नदी और विस्मृति’ (1998) के प्रकाशन के साथ मजबूती से स्थापित हुआ। 1995 में प्रतिष्ठित प्रधानमंत्री पुरस्कार सहित कई साहित्यिक पुरस्कारों से सम्मानित, उनके काम ने जल्द ही राष्ट्रीय प्रशंसा हासिल की। न केवल उसे गहन संवेदनशीलता के कवि के रूप में पहचाना गया, बल्कि एक महिला के रूप में अपनी अनूठी भूमिका के बारे में जागरूकता के रूप में। उनकी कविताएँ प्रेम, कामुकता, उर्वरता और प्रसव के संदर्भों से भरी हैं। फिर भी एक महिला के रूप में उनकी पहचान शून्य में नहीं है। उनकी नारीत्व को धार्मिक अनुष्ठानों, त्योहारों, अनुष्ठानों और पवित्र ग्रंथों के साथ उनके संबंधों के माध्यम से व्यक्त किया गया है, जो सभी पारंपरिक यहूदी धर्म से जुड़े जीवन चक्र का हिस्सा हैं।

1998 में, पिन्हास-कोहेन के पति की कैंसर से मृत्यु के बाद त्रासदी हुई। इस नुकसान से तबाह, वह अंततः कविताओं के एक चक्र का निर्माण करके अपने कुछ दुःख को अपने काम में स्थानांतरित करने में कामयाब रही, जिसका शीर्षक 'ओर्फेहा की कविताए' रखा। । प्राचीन ऑर्फियस मिथ पर आधारित (ओर्फियस नाम के स्त्री रूप का प्रतिनिधित्व करने वाले शीर्षक), ये कविताएँ उसके पति को कब्र से छुड़ाने के लिए उसकी जुनूनी तड़प को दर्शाती हैं, उससे संपर्क करने का प्रयास बिना इस बात से फरक पड़े कि यह प्रयास कितना बेकार हो सकता है।

इस त्रासदी के बाद, हावा पिनहस-कोहेन की कविता के बाद के संस्करणों ने अंधेरा रंग ले लिया। ईश्वर से उसके दुख का उत्तर मांगना एक प्रमुख विषय बन जाता है। वह अपने विश्वास की सीमाओं के परीक्षण के एक तरीके के रूप में मूर्तिपूजा के लालच के साथ भी खेलती हैं। वह व्यक्तिगत अकेलेपन और क्षणभंगुर प्रेम के हितों के संघर्ष से जूझती है। और सभी समय, वह अपने पूर्वजों के भगवान के प्रति वफादार रहना चाहती है, जबकि वह उसके द्वारा परित्यक्त महसूस करती है।

एक कवि के रूप में अपने करियर के साथ, हावा पिनास-कोहेन साहित्यिक पत्रिका डिमुई की संस्थापक हैं और मुख्य संपादक के रूप में बाईस वर्षों (1989-2008) तक सेवा की है। अभी हाल ही में, उन्होंने द्विवार्षिक साहित्यिक उत्सव किसुफ़िम में कलात्मक निर्देशक की भूमिका निभाई, जिसने दुनिया भर के यहूदी लेखकों के लिए प्रमुख मंच के रूप में अंतर्राष्ट्रीय पहचान हासिल की है।

फिर भी, कविता लिखना अभी भी हावा पिनास-कोहेन के गहन आंतरिक संसाधनों का दावा करता है। हिब्रू में कविता के आठ खंड प्रकाशित होने के बाद, वह अपनी विशिष्ट संवेदनशीलता और जुनून के साथ-साथ पवित्र और अपवित्र के बीच के विभाजन को पाटने के अथक प्रयास के साथ कविता का उत्पादन करना जारी रखती है। स्पष्ट रूप से, उसकी कविता इज़रायल की सीमाओं से परे उन लोगों के साथ प्रतिध्वनि रखती हैं, क्योंकि उनकी कविताओं का अंग्रेजी, फ्रेंच, स्पेनिश, सर्बियाई-क्रोएशियाई, डच, स्लोवेनियाई, ग्रीक, मैसेडोनियन, बल्गेरियाई, हंगेरियन, नॉर्वेजियन और चीनी सहित कई भाषाओं में अनुवाद किया गया है।

यह खंड अंग्रेजी अनुवाद में प्रकाशित होने वाली उनकी कविताओं की पहली पुस्तक है। अपनी तरह का पहला होने के नाते, यह हावा पिनास-कोहेन की कविता को अंग्रेजी बोलने वाले पाठकों के लिए पेश करने का प्रयास करता है। उनके काम के पहले सात खंडों से कविताओं के चयन को शामिल करते हुए, यह पुस्तक पाठकों को उसकी कविता का स्वाद देने की उम्मीद करती है क्योंकि यह उसके अब तक के जीवन के प्रत्येक अलग-अलग समय के माध्यम से विकसित हुई है। लेकिन इससे भी महत्वपूर्ण बात यह है कि यह एक ऐसे कवि की विशिष्ट प्रतिभा को प्रदर्शित करता है, जो आधुनिक कविता में सबसे आध्यात्मिक रूप से पुष्ट आवाजों में से एक हो सकता है।

רבי יעקב כולי ופירושו לתורה "מעם לועז"

המיועד לנשים ואנשים פשוטים מחוץ לבתי המדרש והישיבות. .

שנים רבות אני לומדת במסגרות שונות תנ"ך ולימודי יהדות. הספריה שלי והמחשב שלי מוצפים בדפי מקורות לימוד, אך למרבה הפלא, פירוש אחד נעדר כמעט מכולם, פירושו של רבי יעקב כולי, מחבר החיבור הפרשני המונומנטלי "מעם לועז" בשפת הלאדינו ותורגם לעברית על ידי שמואל ירושלמי ופורסם בהוצאת "אור חדש" בירושלים בשנת 1967.

"מעם לועז" נקרא :

ילקוט מעם לועז  והוא אוצר האגדה והפירושים וההלכה על תורה נביאים וכתובים

חברו בלשון לאדינו החכ השלם והחסיד רבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה ומסדר של המשנה למלך.

אני לא חקרתי את החיבור המקיף של "מעם לועז". אני רק קוראת בו ופירושיו ונהנית מהחידוש הפרשני ומהערך הספרותי של יצירתו. בפירושים שלו ניתן להבין בגישה אנושית, מכילה הרגישה לעני, לדל, לאלמנה. המעידה שהפירוש לא נועד רק להעיד על הכותב אלא על מערכת המסרים החינוכיים הטמונה ומשולבת בתוך הפרשנות לתורה.

הרב יעקב כולי היה מרבני ירושלים ושדריה   1689-1732. ובגיל 25 נסע לקושא כדי להגיה ולהוציא לאור את כתביו של סבו רבי משה בן חביב בעל "כפות תמרים" ו"גט פשוט" שנפטר כאדם צעיר. אני מביאה כאן פרטים על רבי יעקב כולי, שלא היה "מושג" בלימודי התיכון והבגרות. צריך היה לעשות דרך ארוכה כדי להכיר את כתביו ואת האידאולוגיה שלו שנפגשת עם הזמן שלנו.

בגיל 40 לאחר שהוציא לאור את כתבי בן חביב והגיה את "המשנה למלך" של הרמב"ם. והיה מוכר כתלמיד חכם, כידען גדול וכמי שסודות הדפוס ובתי הדפוס של קושא מוכרים לו, התפנה לכתיבת היצירה המהפכנית "מעם לועז" . יצירה תורנית, פירוש לתורה בשפת הלאדינו. עד כה לא נשמע פירוש לתורה שאינו בשפת הקודש השפה העברית. פירושלים לתורה היו מיועדים לגברים יודעי קרוא וכתוב ורבנים, לאליטה תרבותית של העולם היהודי באימפריה העות'מנית. יצירות או פירושים שנכתבו בלאדינו (כמו ההגדה של פסח) היו מיועדים לנשים ואנשים פשוטים שזו שפתם. והנה רבי יעקב כולי הבא מליבה של החבורה התורנית, עושה תפנית ומיעד את פירושו לנשים, לילדים ולאלה שאינם בקיאים בשפת הקודש. הספר הפך לפופולרי והודפס פעמים רבות בדפוס קושטא, דפוס סלוניקי דפוס ליוורנו ודפוס וונציה. רבי יעקב כולי הספיק לכתוב פירוש לבראשית ושמות ושאר העבודה נעשתה לאחר מותו על ידי חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי.

הפירוש מלווה בהתכתבות  וציון של פירושים שונים, מדרשים ודברי חז"ל שקדמו לו. כולם משולבים בתוך כתיבתו מבלי להפריע לרצף הפירוש. מבחינת הפירוש זה ללא ספק ז'אנר בפני עצמו, נגיש וקל, אבל עיקר המהפכה היא בעובדה שהפירוש נכתב בלאדינו וקהל היעד אינו רק חכמי ומשכילי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, אלא בעיקר נשים ופשוטי העם , אלה שידעו רק את השפה העממית, השפה היהודית.

וכך כתב בהקדמה:

ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול… מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל… יחד עלי תלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול… הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל… מעשה לסתור… הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו… ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה… מתי אעשה גם אנכי לביתי… להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל… ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל…"

פירושיו פרצו את גבולות זמנו ואת גבולות המקום והתפשטו ברחבי הקהילות הספרדיות בתורכיה והבלקן והיו לספר בסיסי בלימוד הפירוש לתורה.

ואלה עשר המטרות שהועיד ליצירתו:

כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.

המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.

המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.

המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.

המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.

המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).

המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.

"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".

המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".

המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).

המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).

והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.

וכך נימק את שם הספר בהקדמה הראשונה:

מקור השם "מעם לועז"

את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"

ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"

רמז לשם המשפחה כולי.

רבי יעקב כולי, ביוגרפיה

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.

אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.

חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.

בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.

חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב


 הכתיבה

האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני.
לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:

"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. …ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', …ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים… והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר… ואתכם נשאתי… כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).

אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א)

.http://folkmasa.org/av/av05mh10.htm, אבנר פרץ, על ההקדמה של רב יעקוב כולי ל"מעם לועז".

מה שמכונה כאן אדמה הוא הזמן / על שני ספריו האחרונים של ישראל אלירז

התמונות האלה הן שתיים מתוך סדרה של עשרות תמונות שצילם אייל יצהר עבור הספר: אסכולה של איש אחד שיצא בהוצאת סדרת קו אדום, הקיבוץ המאוחד. 2013. בדיעבד אפשר לומר, שלוש שנים לפני מותו של ישראל אלירז. ישבנו בדירת הסטודיו שלו ברחוב טשרניחובסקי על רקע העבודות המונוכרומטיות שהיו גם חלק מספריו. מכונת הכתיבה שלא הפסיק לכתוב בה כל חייו, ולמרות ניסיונותיו, לא הצליח ממש לכתוב ולהנו מהמחשב, במקרה הטוב, החל לענות לדואר האלקטרוני. אלירז דרש מעצמו משמעת של מי שקם בבוקר והולך לסטודיו לכתוב. זאת העבודה שלו. שם נפגשנו פעמים רבות בזמן שכתבנו את הספר או כשאלירז הוציא ספר חדש או אני, חגגנו בכוס יין אדום ופרח.

דווקא בימים האלה בהם התקיימו הצילומים, אני החלמתי מדלקת קרום הלב שתקפה אותי באותו חורף, באותם ימים אלירז ואני היינו במתח גדול לאחר אי הסכמות רבות על איך צריך הספר להראות. על שאלות של עריכה והרבה אי הסכמות קטנות וגדולות ובעיקר על כך שגייסתי את כל כוחות העקשות והסירוב שלי כדי לשמור על אופיו של הטקסט כשיחה בין שניים. רציתי שקולו וקצב דיבורו של ישראל אלירז ישמר בין השורות ולאט הסתבר שככל שהספר התקדם, החזון שלו מהספר השתנה. אבל, הספר יצא, ספר שהוא ייחודי בנוף הספרותי. הקושר בין הביוגרפיה של האמן כיחיד עם המציאות התרבותית הקולקטיבית , עם ההיסטוריה של המקום והפוליטי הנכנס מכל חלון ומתחת לכל סדק של חיינו הפרטיים. זהו אינו ספר על המשורר זהו ספר עם המשורר. בינתיים הספר אזל בהוצאה, ומדי פעם אני רואה אותו מופיע ביד שנייה.

בימים אלה, בעקבות הצעתו של צביקה ניר לערוך שיחה , הומאז' לישראל אלירז, הצעתי לעסוק בשני ספריו האחרונים שהופיעו בכריכה אחת בעריכתו של דרור בורשטיין ובהוצאת אפיק. :

כמש הגן,כבו

בתי הקיץ

**

שבבים.

הספר בכריכה לבנה ובפורמט קטן, כמו ספר כיס. או סידור שניתן להכניס לכל תיק. בכל חודשי הסתיו והחורף של שנת 2015, 2016 ישראל אלירז כתב. כאשר דיברנו בטלפון סיפר שבשעות הבוקר, הוא עדיין צלול ולא עייף והוא משתדל לכתוב, אולי שעתיים ביום. לא יותר. הוא כותב ובהרבה פעמים רגליו בתוך אמבטיות מי מלח כדי להקל עליו את הבצקת שהתפשטה ברגליו. (סימני אותה וחיה מצויים בשירים). תודעת הגוף הזקן והכלה כבר הייתה לו וכמו שאמר לי: הזקנה היא כמו אנייה גדולה שלאט לאט מכבה את אורותיה. באותם חודשים בהם התגלתה מחלתו והיהשרוי בסבלו, הוא היה רוב הזמן בבית ונעמי אשתו לצידו. נעמי העידה כמה פעמים שאלה היו גם חודשי מתנה וחסד עבור שניהם.

ישאל אלירז, המשיך לכתוב בימי מחלתו, כמו בשאר ימי חייו, כתב מדי יום מתוך צורך ומשמעת אינסופית, מתוך תחושה ברורה שהכתיבה היא יעוד, הכתיבה היא הטעם והיא המשמעות עבורו. החיים הם הכתיבה ולא הכתיבה היא על החיים. הוא כתב מידי יום, כמו סופר פרוזה, כמו צייר היושב ליד הברכה ומצייר אותן חבצלות מים. אותו עף באור שונה או אותו הר , מתבונן ומצייר או מתבונן וכותב.

בפתח ספרו האחרון: שבבים , הוא מקדיש את הספר לנעמי אישתו :" לנעמי, בעונה הקשה, באהבה". וגם זאת אינה רק הקדשה זה חלק מהספר. בפעם הראשונה שהקדיש לנעמי אישתו שיר או ספר, (הספר "פה קרוע" מוקדש לדיקלה ביתו שבנעוריה חלתה באנורקסיה וכל הספר מוקדש לחויה מבלי לציין זאת מפורשות. לא את שמה ולא את המחלה) זה אכן בעונה הקשה, בחודשים האחרונים לחייו, בספר האחרון שלו. וזוהי אינה מקריות, זוהי שיטה. אלירז הפריד בין הכתיבה לחייו הפרטיים, למשפחה. הוא האמין ביעודו כסופר וכמשורר ואדם על פי אלירז, חייב להיענות ליעודו. לפעמים, היתה לי הרגשה כתלמידה ומאוחר יותר כחברה וקולגה, שדברים תפלים לשירה, אין להם מקום. הם מיותרים ותופסים זמן יקר. כל מפגש, כל רגע גוייס לשירה. לעומת זאת בשירה הוא מבקש את הזמן להתבונן בכל הדברים ה"לא חשובים". כאשר סיימנו את הספר וכתב היד היה ערוך ומוגה ומוכן הוא נתן אותו לנעמי לקרוא. לאחר שקראה היא אמרה לו: ואיפה אני בתוך הספר? הוא חזר אלי וסיפר וביקש להוסיף לספר פסקת תודה. זו היתה הפעם היחידה שהסכמתי לשינויים בגוף הטקסט ואף עודדתי אותו. פשוט שמחתי שחלקה של נעמי יכנס גם לסיפור השירה, כי לדעתי אי אפשר לנתק את היצירה מההקשר הביוגרפי והתרבותי. זו היתה תפנית דרמטית שהשלים אותה בהקדשתו לנעמי בכתב היד האחרון שהשאיר שיצא לאור לאחר מותו.

כל הפואטיקה של אלירז מבוססת על הקשר בין העין לשפה, על התבוננות בזבוב, או בדבורה או בקערת פירות ובה שלושה אגסים. כל אלה מובילים אל השפה ואל ההגות שבין השורות הלא נאמרת אך משתמעת.

על אחורי האשה / יש לזבוב //

שש כנפים/ שני שמות//

ורעלת זהב/ המסה צורה/ פשוטה והכרחית//

יש כל כך הרבה/ מה להרויח //

מהבטה זו //

(עמ 35)

או :

יש כאן עץ שאיני/ יודע שמו, טוב העץ/ לעשות מבשרו כלים.//

באים כפריים וקוטפים/ ממנו כלי עבודה//

כשאלך למקום אחר גם העץ/ ילך, שם הוא עושה לו שם//

(עמ 39)

בשירתו, אין למצוא שום סימנים גלויים לעולם הטכנולוגי או לעולם המשתנה סביבנו. המילה "אוטו" או "מכונית" או "טלפון" אינן מצויות בשירים. הזמן הוא זמן האדם והאדמה. ובספרו :דו"ח מודד הקרקעות" הוא אומר על המשורר שהוא עד למקום ולזמן שלו, והוא בהליכתו נותן לעולם באמצעות השירה דו"ח על השינויים החלים בעולם ובאדמה.

על הגדר שמישהו/ עמד וצבע, נשאר/מעט מקום עליו/ מישהו זיפת:אין/לנו שום חשיבות/בעולם. בא שכן/

ובמכחול כסה את/ הכתוב. הייתי שם//. עמ' 45)

אבל, בספר הזה, אלירז משאיר את השאלה הכואבת מה משמעות הדברים אם אני איני נמצא כאן עוד. הוא ממשיך שיחה אינסופית, אינטרטכסטואלית עם המתים, עם סופרים ומשוררים אחרים, כמנהג היהודית שלא מפסיקים לשוחח עם המתים שכתבו כאן לפניו. אבל, ישראל אלירז, בורא עולם, שהוא העולם הפרהטכנולוגי, עולם שיש בו בית וחצר ומעדר נשען על קיר שמישהו הניח, שיש בו זמן לכל דבר ולא ממהרים לשום מקום.

"אני יוצא אל החצר/ ומרים כמה קרשים/ ועושה צורה כדי/ להבהיל את המתים/ התוקעים את אפם/ לתוך עזובת הפנקסים שלי//. (עמ 52)

ובספר הזה הוא מתכתב עם פרוסט, אפולינר, באך, אנרי רוסו, פיטר הנדקה, שפינוזה, יואל הופמן, ז'אן לוק הרמן, ס.יזהר , מילוש, צ'כוב ועוד.

ובשיר הנושא את שם הספר הראשון משני הספרים :

אין לקיץ רחמנות על עצמו,/ כמש הגן, כבו בתי הקיץ./ איש לא התעמק עוד בשאלה/ מה מצב העסקים?/ בעוד זמן מה הנר יכבה/ ועשן האור ימשיך לצוף/ בתוך החושך, מה שמכונה כאן/ אדמה הוא הזמן//

שתי שורות עושות את השיר : "בעוד זמן מה הנר יכבה", המיוחס ללא ספק לעצמו, לידיעתו על עצמו והאבחנה שלו וההגדרה שלו לזמן האדם: "מה שמכונה כאן אדמה הוא הזמן" . באמירה הזאת הוא נאמן לפואטיקה שלו שבה האמת נמסרת מאדם לאדם , שיש מי ש"מכנה" ואל חשוב מי הוא. וה"אדמה" היא הדבר המוצק עליו אנו הולכים והעצים צומחים, ממנו באנו ואליו נשוב, האדמה שמכילה בתוכה את "האד". היא קנה המידה לזמן. כי ממנה באנו ואליה נשוב. .

הספר "שבבים" הוא הספר האחרון שאלירז השאיר לנו. יש חלק סוגר הנקרא: פרגמנטים ומאחוריו, התמונה המיתולוגית החשובה לו ביותר ושהקדיש לה ספר בפני עצמו. הוא קרא לתמונה הזאת: פיאטה. באחת השיחות שלנו הוא ביקש שהיא תתנהל בביתו, קרוב לספרים ולחומרים שרצה להביא לי כחומרים לספר (בתחילה חשבנו ללוות את הטקסט בחומר ביוגרפי ויזואלי, אך גיורא רוזן העורך, החליט אחרת) , הוא קם באמצע השיחהה ופנה לחדר השינה והביא משם תמונה מקורית בשחור לבן בתוך מסגרת . בתמונה הזאת אביו כאדם צעיר, יושב על שתי מדרגות אבן על מפתן דלת עץ סגורה על ראשו קסקט מוטה וישראל הקטן כבן שנה יושב על ברכו. הוא יושב נינוח ופניו לצלם ופני הילד מתולתל השיער מלאים פליאה. זו אחת התמונות היחידות של אלירז עם אביו והיא היתה לו מקור כוח ושאלה וגעגועים ששנים רבות עברו עד שהודה בהם. ולא פלא בעיני שהביא אותה שוב אל ספר הפרדה שלו.

אבל רגע לפני הפרגמנטים הוא כתב (וסביר להניח שלכתחילה חשב שאלו מילותיו האחרונות ואחר כך, הצליח והעלה את הפרגמנטים)

עכשיו אתה זקן וחולה, התפיס עם עצמך//

ואל תניח אצבע בתוך ספר דניאל בין פרקי/

האש האדומים//.

והשיר הסוגר את הספר:

יש לגמור, אין מה למהר, כבר מאוחר.//

שים אוזן אל שירת הציפורים."דע שצפרים/ אוהבות לשמוע ציפרים.//

לא אסתתר עוד כמו תאנה/ מאחורי מתיקות//.

למי יש כח לקום מן החיים/ ולעשות חיים אחרים/

במקום אחר?"

אלה מילותיו הכתובות האחרונות של ישראל אלירז.

ועוד יבוא המשך לשיחה ולדיון בספר האחרון של ישראל אלירז. היום, שבועות, נשוחח בשיחת זום עם רפי וייכרט ודיי רונן על שירתו בכלל ובפרט על שני הספרים האחרונים שהשאיר לנו לגעת ולמוש את שעותיו האחרונות של משורר גדול.

Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

תזמורת הנערים של קנוט אוגארד

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏13‏ אנשים‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏‏‏


ה17 במאי, יום עצמאותה של נורבגיה והמשורר קנוט אודגארד העלה תמונה של תזמורה סוסה, תזמורת הנערים של ילדותו. בה השתתף כנגן פיקולו. לאחרונה תרגמתי את השיר , אחד מתוך רבים עבור הספר שאני עובדת עליו כמה שנים ועומד לצאת לאור. הבאתי כאן את השיר לכבוד יום העצמאות של מנורבגיה ומאחר והפוסט של קנוט הבהיר לי את הקשר התרבותי : 17 May, our National Day. Here from my childhood´s Molde Boys Orchestra 1958. I am the thin little boy with the piccolo flute (number six from left) in front row. אבל יותר מכל ברוח הימים האלה בהם אנו עוסקים בגיל השלישי וב"קשישים", דומני ששירתו של קנוט אודגארד מתבוננת בחמלה ובהבנה לשינוי שחל באדם, בהתבגרות, בזיכרון וברטרו ספקטיבהעל חייו ש האדם. השיר "תזמורת הנערים" זוכרת את ימי ההתבגרות של הנערים, את הכיעור והיופי ודמותו של קלפן הסנדלר שהוא גם המנצח. וככה הם הדברים במקומות קטנים כמו מולדה בנורבגיה. הסנדלר הוא גם המנצח וגם המנהיג של חבורת הנערים. ומסתבר כשאותם נערים מתבגריםוהופכים לקשישים, זכרון הנעורים כלוא בתוכם ומזהה אותם. כך בשיר הנפלא הזה.

תזמורת הנערים

בס הטובה, אם הפנינה נוצצת

כנגד האצבעות הרכות

שסתומים, גמישות, לחץ קל, פחות אויר?

בכלל לא: זרם

מהחזה הציפורי שלו

דרך שפתיים הדוקות, לתוך

הפתחים הסודיים של השסתומים (סגור/

פתוח) דרך העיקול

ומתכת הזהב , חתוך

בניצחון מביש של פיית משפך מתרחבת ומתוחה

מעל כל התבוסות של בני השלוש-עשרה, סוזפון

כמו התפשטות עצומה של  פריחה

אסורה המפעילה את פעמון

גופו של ילד שברירי,

נחושת סביב הגוף כנגד ילדות

וגבריות : קצב של שש-שמונה ! תזמורת הבנים מגיעה

עם פצעונים וגעגועים במצעד סוסה

בבימויו של קלפן הסנדלר

במלחמה בזכות ההתבגרות המינית ברחובות

בכל הכיוונים, נושף הבס של הטובה

אדיש לכל האכזבות המתקיימות  בחדרים הדביקים של נערים מתבגרים לפני השינה,

ולכל הצחקוקים הלועגים של הבנות בשעת המשחק ובשעות אחר צהרים

ללא פרוטה בגלריית הירי של יריד התענוגות,

הוא צועד עכשיו, כאן על שטיח המוסיקה

עם אצבעות מחוללות מעל אם הפנינה , כה רך

כנגד אם הפנינה הנוצצת, כה הדוקות השפתיים

על הפומית. כה כחול כובע המלחים

על השיער האדום

כה כחול מתכתי הז'קט על

חזה הציפור הרזה חסר השיער, כה כחול כמו השמים

מכנסי פסים מעל הזין, חלזון חסר בושה, במקצב

בו נמשים ופצעונים יוצאים החוצה

על ידי בס טובה מתנשא ואיפה שאני,

הפיקולו הקטן ביותר  בתזמורת, אני

לנצח אחזיק בקצב המהיר שמתופף אותנו הלאה

דרך אפלת הטובה וסלסולי האור של הפיקולו .  

הקצב נמצא עדיין ברגלי גברים בגיל העמידה

והופך כל צעד שאנו עושים

לפסיעה קבועה בטביעות רגליו של קלפן הסנדלר

מעבר לכל הגבולות – אפילו האחרון. אפילו

האחרון. זה לא מפחיד אותנו

הנגנים נערים-זקנים  . לאחר כל השנים האלה,

עדיין אנחנו מזהים. אחד את השני

המהנדס, שפגשתי שלשום בבר,

נמצא שלושים שנים על הים,

מנהל בית הספר שאת תמונתו שמו בעיתון, וזה שמוכר

חבילות כדי לעשות יין ומדבירי חרקים, הצורף עם זכוכית המגדלת בתוך העין,

השמות נעלמו, אך זה אינו כה חשוב: אנחנו עדיין מזהים אחד את השני.

באמצעות הפיות והאצבעות על כלים לא נראים בברים,

בתמונות בעיתונים, מאחורי חלונות ראווה.

מצעד סוסה קיים ושוכן מעלינו. אנחנו אולי מזדקנים

עד שיצמחו לנו כנפים, אבל אז נזכה בגופות מפוארים שחלמנו עליהם,

ונקבל את הכלים הישנים שלנו חזרה:

תוף נחש, קלרינט עם פעימות נצחיות על חצוצרת האלתרון וה- B- cornet

ואז אי שם, אני עצמי עם הפיקולו, אתה יודע, וסוזהפון אדיר שר דרך הספרות השמימיות!

אנחנו צועדים במדי הרוח הכחולים מעלה ומטה על הרקיע

בין שמים לארץ ובין כוכבי השמש שלנו

פליז מלוטש זוהר ונוצץ וקלרינטים בורקים כמו ברקים לעבר האדמה.

לא, אין לנו מה לחשוש אם קלפן הסנדלר בראש

הקצב ומחזיק את געגועינו ומרים אותנו

דרך חשכה ואור השמש והירח ונושף בעד כל

מעגלי הכוכבים של גלגל המזלות!

כוכבים ופסים לעולמים.

טראם טאם טאם טראם טאם טאם

טראם טא  טאט אם.