Entela Kasi , Portrait of an Albanian (Jewish) poet

Photo: Hava Pinhas-Cohen

Tomorrow, Wednesday, July 8 at 6:00 pm During the program "Talk in Two in Four Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with writers from the Jewish world. A program that is a collaboration between Radio Melitz and the Writers Association, will talk to Albanian poet Antella Cassie. I met Entela few years ago in Belgrade. The moment we met, I liked her. I felt that she is a poet and woman involved deep in the culture of her country, of her language .Something in her eyes is different, And I liked it.

Entela Kasi  – Albanian PEN President and Ambassador for Peace. Poetess, novelist, translator and essayist. She is author of many books into Albanian and foreign languages, and also a well known intellectual in the cultural life of Albania. She has worked for ‘In search Committee’ of PEN International.

She is awarded national and international awards in literature, and her works are translated in different languages. She also writes for the Albanian journals and daily press within the focus in social movements, culture and politics. She has also been invited as the guest writer by different Universities in Albania and abroad.

Her poetry is translated and published in different anthologies, magazines and literary reviews into Macedonian, Serbian, Turkish, Bulgarian, Romanian, Italian, German, French, English  and many other languages.

She is awarded with the title ‘Univesrum Dona’ and ‘Honorary Academician’ accredited by the International University of Peace Studies, in Lugano Switzerland and by ‘Universum Academy’.Actually she works for the Catholic University- “The Lady of Good Council’, in Tirana- Albania.She writes into Albanian and English.

, 2019 Entela Kasi was invited to the 5th Kisufim conference and that was a good oportunity to translate some of her poems. Here are 2 of her poems and the first one is about her grandmother Hana, her Jewish Grandmother.

אנטלה קסי

אִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹלָם פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹר הָרָקוּב מִמֶּלַח הַחֲלוֹמוֹת הוּא הַנְּיָר

עָלָיו תִּכְתְּבִי אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ

עִם צִבְעֵי הָאֲדָמָה, לֶהָבוֹת וּמַיִם

תְּעַצְּבִי אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת

הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ מִדֵּי פַּעַם

בָּשָׂר וְעֶצֶם.

אִם הָאֲרֻבָּה נוֹפֶלֶת מַטָּה, חָנָה..

הָאֵפֶר יִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הָאָח

הַכּוֹכָבִים יְכַנְּסוּ מֵאַבְנֵי הַיְּסוֹד

שֶׁל בֵּית הַסָּבְתָא שֶׁלָּךְ

הָאוֹר יִמָּתַח כְּאִלּוּ יִמְתַּח אֶת יָדָיו

שֶׁבַּעֲבַר נַהָג לְכַסּוֹת טַבָּק

עִם דַּפֵּי נְיַר עִתּוֹן.

הַיָּרֵחַ יַרְאֶה לְךָ אֶת צִדּוֹ הָאַחֵר

הַמָּלֵא בַּמִּלִּות אֵם רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

עַד אֲשֶׁר יְמַלֵּא לְתוֹךְ כֶּתֶר הַשָּׂמִים..

הָעוֹנוֹת יִתְחַלְּפוּ, חָנָה

הַפֵּרוֹת יַרְקִיבוּ

רִמּוֹנִים, תַּפּוּזִים וְזֵיתִים

יִתָּכֵן שֶׁכְּמוֹ עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת

מוּאָרוֹת עַל יְדֵי עֶצֶב הַחַיִּים

הַתַּפּוּחִים יִפְּלוּ מַטָּה

וְהָעֵצִים לֹא יִשָּׁבְרוּ

הָעַרְמוֹנִים יִתְפּוֹצְצוּ עַל רֹאשֵׁךְ הַיָּפֶה

הַצֶּבַע יִשָּׁאֵר בִּשְׂעָרֵךְ

יִרְקֹד בָּרוּחַ לְלֹא הֶרֶף

אַתְּ תִּרְאִי אֶת הָאֲדָמָה בַּמָּקוֹם בּוֹ זַרְעֵי הַחַיִּים יְשֵׁנִים

מִתַּחַת לְשֶׁלֶג

גַּרְעִינִי זָעָה, זַרְעֵי תִּקְוָה

בָּלֶרִינָה שֶׁלִּי, אַתְּ תִּרְקְדִי עַל הַקֶּרַח

וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הַזֶּה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ סְבִיב הַלֶּהָבוֹת

רַק אָז, בִּתִּי

אַתְּ תִּלְמְדִי לֶאֱהֹב אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים,

לַמְרוֹת הַמְּרִירוּת, עֶצֶב, מַחֲלָה וְטֵרוּף

אַתְּ תִּרְאִי הַכֹּל, חָנָה

תִּשְׁכְּבִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ מִכְּאֵב

לִבֵּךְ יִשָּׁבֵר,

וְאָז תַּעֲלִי שׁוּב,

אַתְּ תְּטַפְּסִי מַעְלָה עַל הָהָר,

תִּשְׁתִּי דְּבַשׁ וְיַיִן

וְתִהְיִי אִם וְרַעְיָה

וּלְעוֹלָם תִּשָּׁאֲרִי בַּת וְאָחוֹת,

יַלְדַּת אוֹר מְתוּקָה

אֶת הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַחַיִּים, חָנָה

וְאִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי,

הָעוֹר הָרָקוּב הוּא הָאֲדָמָה

הַמָּקוֹם בּוֹ תָּמִיד רָצִיתָ לִשְׁתֹּל חַיִּים!

לא אני, Not I

לֹא אֲנִי,

הַשְּׁחָפִים מֵעֵבֶר לְאוֹתָן מַנְגִּינוֹת משיוֹת, זְעִירוֹת, מַבְרִיקוֹת

מִתַּחַת לָעוֹר בּוֹ אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַמִּלִּים

שֶׁל הַבַּיִת הַשָּׁבוּר

בְּאִי רָחוֹק רוֹקֵד עִם גַּמָּדִים

אַתָּה מַגִּיעַ לְדֶלֶת הַחֶדֶר בְּעֶרֶב אָפֹר קָפוּא

כֶּתֶר פְּנִינִים עַל רֹאשְׁךָ הַמַּרְשִׁים

עֲדַיִן גָּשׁוּם

אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַנִּיחוֹחַ וְהוֹלֵךְ

הַרְחֵק מִכָּל גְּבוּל

כָּבוּל בְּלֶהָבוֹת וּכְאֵבִים

עָרִים יְשָׁנוֹת הֵן קָרוֹת וּמֻזְהָבוֹת

אַתָּה נִכְנָס בְּשֶׁקֶט לְכָל עַמּוּד

אֲבָל, לֹא אֲנִי

רעב

לכבוד העובדות והעובדים הסוציאלים, ביניהם, בתי, איילת כהן, תואר שני בעבודה סוציאלית ונסיון של עשר שנים כסרן בצה"ל בתחום. לכבוד חברה ישראלית מתוקנת עם ערבות הדדית, עם עינים פקוחות לחוליות החלשות, לנוער המתבגר "הזהרו בבני עניים כי מהם תא תורה". כי הרעבים זוכרים את הרעב ושואפים יותר מכולם לתיקון עוול. לבנות חברה ובית שילדיהם יהיו כמו כולם.

לכבוד אלה שנחשבים ל"חארטה" והמקרר ריק והעלבון צורב.

אני מצרפת וידאו פואטרי שיצר שי אלכסנדרוני עם עמי דרוזד ושמו: רעב/ המקור בעברית וההמשך באנגלית

רעב Hunger

מתוך: וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.

רָעָב

1

עוֹד דָּבָר עַל וַיְהִי רָעָב בַּבַּיִת.

בַּשִּׁיר הַזֶּה לֹא יִהְיֶה דִּמּוּי וְלֹא מֶטָאפוֹרָה

בְּלָשׁוֹן מְדֻבֶּרֶת רָזָה וְדַקָּה כְּדִיקְט,

דַּלּוּת הַחֹמֶר לַמְהַדְּרִין, לָשׁוֹן צְמוּדָה

כְּמוֹ חֻלְצָה רְטֻבָּה לְחָזֶה עָרֹם. אִישׁ לֹא יֹאמַר

שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת הַשִּׁיר הַדַּק דַּק הַזֶּה.

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,

זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ.

אַחַר כָּךְ בָּא בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה מֵרְעַב יַלְדוּתִי.

חָמֵשׁ אֲבָנִים וְכִמְעַט נִצַּחְתִּי אֶת תָּמִי עַד שֶׁאָמְרָה

"רוֹאִים לָךְ אֶת הַחוֹר בַּנַּעֲלַיִם". קִפַּלְתִּי אֶת

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מִתַּחַת לַבִּרְכַּיִם וּמִתַּחַת לָאֲדָמָה,

וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם נָגְעוּ בָּאַסְפַלְט וּבַמִּדְרָכָה הָרוֹתַחַת

מִשֶּׁמֶשׁ צָהֳרַיִם. מִקּוֹצִים לֹא פָּחַדְתִּי, הֵם הָיוּ דִּגְדּוּגִים

לַיּוֹם וּדְמָעוֹת לַלַּיְלָה. טוֹב הָיָה לָלֶכֶת עַל חוֹל לוֹהֵט בַּחוֹף,

הָרַגְלַיִם צָרְבוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ אִפְּרָה אוֹתִי בְּאָדֹם

הָיִיתִי אָז יָפָה מְאֹד. הָיִיתִי כֹּה יָפָה כְּשֶׁהָעוֹר צָרַב

וְהָעֵינַיִם צָעֲקוּ בְּאוֹר יָרֹק גַּם אֲנִי גַּם אֲנִי.

חוּצְמִזֶּה דּוֹד אַבְרָם שָׁאַל: "הַכֹּל בְּסֵדֶר?"

"הַכֹּל בְּסֵדֶר" וְחָזַרְתִּי לִקְרֹא בַּסֵּפֶר. הַגְּבֶרֶת מַדְלֶן

אָמְרָה, שׁוּב לָקַחְתְּ אַסְקָדִינְיוֹת מֵהָעֵץ

אָז יָדַעְתִּי שֶׁפֶּסַח מִתְקָרֵב.

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. שׁוּב הִתְקַלְקֵל הֶחָלָב

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְהַכְנִיס מֵהַסַּף, שָׁם הִשְׁאִיר הַחַלְבָן,

שֶׁהִפְחִיד אוֹתִי עַם מִסְפָּר עַל אַמַּת הַיָּד

וּמוֹכֶרֶת הַבֵּיצִים שֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ נִקְטְמוּ בַּפְּרָקִים.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר הַכֹּל בְּסֵדֶר צָרִיךְ לְטַפֵּל בֶּחָצֵר וְהַגַּג דּוֹלֵף

לְכִי לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת לֶחֶם, גְּבִינָה לְבָנָה וְצֶמֶר גֶּפֶן"

בְּפִנַּת הָרְחוֹב מִתַּחַת לַקָּזוּאָרִינָה מַרְסֶל צָבַט וְהִשְׁאִיר כָּחֹל

עַל יְרֵכַיִם לְבָנוֹת. לֹא נוֹרָא. אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַבָּקַלְנִיק אָמְרָה:

"הַכֹּל בְּסֵדֶר רַק תַּגִּידִי לְאִמָּא שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה תָּבוֹא בְּעַצְמָהּ".

אֲבָל הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר, אַבָּא עָלָה בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם לַשָּׁמַיִם.

כְּלֵי הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֲרוּ זְרוּקִים בֶּחָצֵר, הוּא לֹא בָּא לִגְזֹם,

עֵץ הַקְּלֶמֶנְטִינָה הִתְיַבֵּשׁ, גַּג הִתְחִיל לִדְלֹף, הַקִּירוֹת

הֶעֱלוּ מֵהָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית רְטִיבוּת וְהַמִּרְצָפוֹת נָעוּ

שָׁרְשֵׁי הַקָּזוּאָרִינָה דָּחֲקוּ בַּבַּיִת לִפֹּל. הַכֹּל בְּסֵדֶר.

הַבַּיִת הַמָּט הוֹצִיא אֶת אִמָּא וּשְׁתֵּי הַבָּנוֹת לַגָּלוּת.

2

בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי, לֹא הָיוּ סֶנְדְוִיצִ'ים לְבֵית הַסֵּפֶר.

כָּל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה נִרְשַׁם כִּכְתֹבֶת זְמַנִּית בְּעִקָּר אִם

עֵץ רוֹכֵן מֵעָלָיו, בַּיִת לְלֹא דֶּלֶת עִם קוֹרוֹת וְחַלּוֹנוֹת לַנּוֹף.

הַבַּיִת הַשֵּׁנִי כֻּסָּה בְּטַפֶּטִים דְּמוּיֵי אַרְמוֹן

אִמָּא קָרְאָה לָנוּ לֶאֱכֹל אַחֲרֵי שֶׁהָאִישׁ קָם

וְהִשְׁאִיר עַל הַצַּלַּחַת עַצְמוֹת הֶרִינְג, חַרְצַנֵּי זֵיתִים דְּפוּקִים

לֶחֶם קִימֶל אוֹ פּוּמְפֶּרְנִיקֶל לִפְעָמִים הָיָה גַּם אֹכֶל

שֶׁאֵינוֹ בֵּיצָה קָשָׁה בְּעִקָּר לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הָאוֹרְחִים:

"כָּאן הַכֹּל נִרְאֶה בְּסֵדֶר מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת". אִמָּא

הָיְתָה מַחְבִּיאָה בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים אוֹ בַּאֲרוֹן הַמִּרְפֶּסֶת

מָאתַיִם גְרַם גְּבִינָה בּוּלְגָרִית וְלֶחֶם לָבָן בִּשְׁבִיל הַמֵּעַיִם הַמַּרְגִּיזִים

רַק אָז הָיוּ הַבּוּרֶקַס טְרִיִּים, וְהַגְּבִינָה הָיְתָה רַכָּה

וְהַסָּלָט הָיָה עָשִׁיר בְּעַגְבָנִיּוֹת וּמְלָפְפוֹנִים קְצָת בָּצָל

לְיַד צַלַּחַת קְטַנָּה עִם זֵיתִים. הַבִּיסְקְוִיטִים סְגוּרִים

בָּאָרוֹן הָעֶלְיוֹן, הִתְמַחֵיתִי בַּעֲלִיָּה לְלֹא נְפִילָה

כִּסֵּא עַל כִּסֵּא, מַלְאָךְ עִם סִימָנֵי מַכּוֹת וּפַרְצוּף

רֵיק מִזִּכָּרוֹן. אִישׁ זָר יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן וּמַקְשִׁיב לַסְּפּוֹרְט

אוֹ לַחֲדָשׁוֹת בְּפוּל ווֹלְיוּם וְאוֹר נֵיאוֹן יְקָרוֹת

כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ בַּבַּיִת.

מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁ"נַּעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת עִם צִיצִים

בַּפְרוֹנְט בְּעָיָה גְּדוֹלָה וְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה מִשְׁפַּט הַתְחָלָה

לְסִפּוּר שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב עַל גּוֹרַל יָתוֹם אַלְמָנָה גֵּר וְגָלוּת.

3

גָּלוּת בְּתוֹךְ גָּלוּת כְּמוֹ חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר עַד שֶׁאֵין רוֹאִים

בַּיִת. אֲבָל חֲדַר מַדְרֵגוֹת יֵשׁ גַּם פַּעֲמוֹן בְּדִירָה 5.

כָּל הַיּוֹם עָבַד וְעַכְשָׁו קְצָת נַחַת וְשֶׁקֶט עַד יִגְבַּר סַעַר –

כּוֹס תֵּה עַל מַגָּשׁ, קְצָת דַּג מַטְיַאס כָּבוּשׁ וּמְבֻצָּל

יֵשׁ עוּגָה לְקִנּוּחַ. הָרָעָב הַמִּיתוֹלוֹגִי הוֹצִיא אֶת הָאָבוֹת,

הָרָעָב אֶצְלֵנוּ שָׂבַע בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן אֲבָל מַהוּ רָעָב שֶׁל יַלְדָּה

בַּתִּיכוֹן לְעֻמַּת רָעָב סִפְרוּתִי שֶׁהִתְפָּרֵץ לַסָּלוֹן בְּאִחוּר

לְאַחַר שֶׁנָּקַב חוֹרִים בַּמֵּעַיִם.

רָעָב שֶׁנִּמְשַׁךְ שֵׁשׁ שָׁנִים בְּחֶסֶד הַשֶּׁלֶג הָאֵירוֹפִּי מְתֻבָּל,

הָאַלְכּוֹהוֹל חַי וּבְפַחַד מָוֶת לִפְעָמִים הָיוּ אֵלֶּה הַנָּאצִים,

הָאוּסְטָאשִׁים, אַחַר כָּךְ הַקּוֹמוּנִיסְטִים הַטּוֹבִים, שֶׁהִגִּיעוּ רְכוּבִים עַל סוּסֵי

הַצָּלָה לְפָרֵק אֶת בְּצֵק הָרְגָשׁוֹת לִתְמוּנוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה

מִלִּים בִּצְעָקָה מְטַפְּסוֹת עַל קִירוֹת. הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר

הָיוּ כְּמוֹ כְּבִיסָה יְבֵשָׁה, שֶׁאֵינָהּ מִתְקַפֶּלֶת גַּרְבַּיִם בְּזוּגוֹת

שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים. הַמַּגָּבוֹת מְקֻפָּלוֹת

עַל סְדִינִים וְהַמַּפּוֹת הִתְעָרְבוּ בְּחֻלְצוֹת לְבָנוֹת

וְשִׂמְלַת הַשַּׁבָּת נִצְבְּעָה בְּאָדֹם.

4

הַכֹּל בְּסֵדֶר בַּבַּיִת תִּינוֹק חָדָשׁ נוֹלַד עִם חִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ

חֲסַר זִכָּרוֹן הַפּוֹתֵחַ לְבָבוֹת וּבוֹנֶה אֶת חִידַת מוֹתוֹ טֶרֶם זְמַנּוֹ.

זָרָה וּרְעֵבָה בְּבֵיתָהּ מִתְחַפֶּשֶׂת לְיַלְדָּה רְגִילָה

לְלֹא סִימָנִים, תָּמִיד קְצָת שְׁמֵנָה וּרְגִישָׁה לְמִלִּים

כְּמוֹ גּוּף עָרֹם בַּקֹּר רָגִישׁ וּמֵגִיב.

תִּלְבֹּשֶת אֲחִידָה וְגַרְבֵּי נַיְלוֹן לְכִסּוּי פִּצְעֵי בֶּרֶךְ,

הָאַמְבַּטְיָה נְמוּכָה לְהַבְרָקָה וּמִרְצָפוֹת מְשֻׁפְשָׁפוֹת שֶׁאֵין חֹמֶר לְרַצּוֹת.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר", הִנֵּה כָּתַבְתִּי אֶת רֹב הַשִּׁיר לְלֹא מִלָּה מִשְׁנָאִית

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר מִלְּבַד עִלָּפוֹן קַל שֶׁל בֹּקֶר,

אוֹ אֲרוּחָה גְּנוּבָה קַלּוֹת בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית הַסֵּפֶר.

בֶּאֱמֶת, הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. נַעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת הִיא קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת

רַק קְצָת אַהֲבָה, רָעָב קַל וְכַמָּה מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת בּוֹנוֹת

אוֹטוֹפִיקְצְיָה לְתִפְאֶרֶת הַשִּׁיר הַדַּק

כְּמוֹ הָעוֹר שֶׁלֹּא הִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ, קֹר אוֹ מַכּוֹת.

לָעוֹר תָּאֵי זִכָּרוֹן מַמְאִיר מִזַּן אַחֵר.

AUTOFICTION, ADVANCED LEVEL

Hunger

1.

One more thing, and there was hunger in the house.

In this poem there will be neither simile nor metaphor

in colloquial diction thin and flattened like plywood

the matter thin enough to satisfy the strictest standard, a language tight

as a wet shirt on a bare chest.  No one will say

that he didn't understand this thin thin poem.

In our house famine was not mythical, no one went down to Egypt

it was just hunger, part of the materials that formed the memories

 of our childhood bones.

Afterward came the second house, which was built, from my childhood hunger.

Five stones and I had almost beaten Tami until she said

The hole in your shoe is showing."  I folded

my feet under my knees and under the earth

and my feet touched the asphalt and the sidewalk that was broiling hot

with the noonday sun.  Thorns didn't scare me, they were a tickling

by day and tears by night.  It was good to walk on the burning sand at the beach,

My feet burned and the sun painted my face red

Then I was very beautiful.  I was so beautiful when my skin burned

and my eyes screamed in green light me too me too.

Besides Uncle Avram asked, "Everything all right?" and I went on reading my book. 

Mrs. Madlen Said, pick some loquats from the tree

so I knew Passover was coming.

Everything was all right. The milk was spoiled again

I forgot to bring it in from the doorstep, where the milkman had left it.

He frightened me with the number on his forearm

and the egg lady whose fingers were crumpled at the joints.

"Everything's all right everything's fine the garden needs

 taking care of and the roof is leaking

Go to the grocery store and buy bread, white cheese and cotton."

At the corner under the casuarina Marcel pinched and left blue

on white thighs.  Never mind. The wife of the grocer said: "It's all right, just tell your

mother next time she should come herself."

But everything was fine, Daddy had gone up to heaven in fire and water.

His tools lay abandoned in the yard, he did not come and prune,

The tangerine tree dried out, the roof started leaking, the walls

drew up dampness from the treacherous ground and the floor tiles shifted

The roots of the casuarina pushed against the house till it fell.  Everything was fine.

The falling house drove the mother and two daughters out into exile.

2.

In the second house, there were no sandwiches to take to school.

Every bench on the avenue was registered as a temporary address especially if

it had a tree bending over it. A house without a door or walls or windows with a view.

The second house was covered with wallpaper like chestnut

Mother called us to eat after the man got up

leaving on his plate herring bones, worthless olive pits

caraway bread or pumpernickel sometimes there was also food

that was not a hard-boiled egg mainly after the guests had left.

"Here everything looks fine, a model family." In the clothes

closet or the cabinet on the balcony Mother

would hide two hundred grams of feta cheese for the irritable intestines

Only then were the borekas fresh, the cheese soft,

the salad rich with tomatoes and cucumbers and a bit of onion

beside a little dish of olives. The biscuits were locked away

in the upper cabinet.  I became expert at climbing without falling,

chair upon chair, an angel with the marks of blows and a face

empty of memories.  A strange man sits in the living room and listens to sports

or the news at full volume and bright neon light

as if no one was home.

Someone said that "A teenage girl who's sprouting

in front is a big problem and a lot of trouble."   This is the first sentence

of a still-unwritten story about the fate of orphan widow stranger and exile.

3

Exile within exile like a room within a room until no one sees

a house. But there is a stairwell also a bell in apartment 5.

He worked all day and now there is a bit of peace and quiet till the storm breaks –

a cup of tea on a tray, a bit of pickled herring with onion

There's cake for dessert.  Mythological hunger drove our fathers out of the land

Hunger with us is sated with shame and insult but what is the hunger of a high school

girl in comparison to the literary hunger that crashed the living room late

after drilling holes in the intestines.

A hunger that lasted six years flavored with the snows of Europe,

raw alcohol and the fear of death sometimes it was the Nazis,

the Ustaša, after that the good Communists who came on horseback

to the rescue to break up the dough of feelings to isolated pictures of silence

words in a scream climbing the walls.  Truth and falsehood

were like dry laundry that won't fold like socks in pairs

that don't match. The towels are folded

on top of the sheets and the tablecloths got mixed up with the white blouses

and the Shabbat dress was dyed red.

4.

Everything is fine in the house a new baby is born with a winning smile

without memory that opens hearts and builds the riddle of his premature death.

Alien and hungry in her home she disguises herself as an ordinary girl

without marks, always a bit plump and sensitive to words

like a naked body in the cold, sensitive and reacting.

A uniform and nylons covering the sores on the knees,

the bathtub low for polishing nothing could get those tiles clean

“Everything’s fine,” here I’ve written almost the whole poem without one word from

 the Mishna,

everything was fine except for faintness in the morning

הגיבור הטראגי, ורעש נפילת הפסלים

בנימין נתניהו

"גיבור טרגי הוא אדם, בדרך כלל של לידה אצילה, עם תכונות גבורה או פוטנציאל גבורה.

אדם זה נחרץ על ידי גורל, כמה כוח טבעי להיהרס, או לשאת סבל רב. הגיבור נאבק

להפליא נגד גורל זה, אך נכשל בגלל פגם או טעות"

זו ההגדרה של "גיבור טראגי" על פי האנציקלופדיה. אני זוכרת את נילי סדן המורה שלי לספרות מגדירה את הגיבור הטראגי הוא אדם נעלה ובעל ערכים המנסה להתנגד לגורלו, הוא מודע למהלך שלו אך סופו ידוע מראש. זה בדיוק מה שקורה נגד עינינו ואיש אינו יכול למנוע את הגיבור הטראגי, בנימין נתניהו. הוא בן למשפחה מכובדת במונחים ישראלים, אדם ערכי ומסור לארצו ולמדינתו, אך הוא כבול בכבלי גורלו שהוא הכניס עצמו אליהם. הוא אינו יכול לפתור את הפלונטר והוא הולך ומסתבך עד שיפיל את עצמו ואת כולנו איתו.

בשעה זאת, חברי מפגינים מול בית הממשלה, משם יכניסו את השבת לירושלים. אני מודה, אני עכשיו במטבח, מבשלת לארוחת שבת, והראש שלי במקומות אחרים. תערובת של חרדה ואחיזה במה שהתרגלנו לקרוא לו "שיגרה". כל הביטחונות המדומים שלי מיטלטלים. בריאות, פרנסה, כתיבה , ותכניות, מוות מוזמן מראש שבא לבקר ולראות מה נשמע בארצות החיים. ברגעים אלו הודיעו בחדשות שראש ממשלת צרפת התפטר ועלה ראש ממשלה צעיר, בן 55 מי שעד כה עמד בראש המלחמה בקורונה (מלחמה שהצליחה עד כה בצרפת)

בשבועות האחרונים, התודעה שלי מלווה את יציאת מצרים, סיימנו ללמוד את עשר המכות בחברותא המתכנסת בשיגרה מתאמצת ולמדנו ללמוד דרך הזום. שגם זה הםך עבורי לסמל המצב. כולם במרובעים שלהם, מוציאים את הראש כמו צבים מתוך שריון ולשעתיים, מזכירים לעצמנו שיש נושא מחבר בינינו, אבל העובדה שאיננו נפגשים ואיננו לוחצים יד או מתחבקים ושומעים משהו על החיים הפרטיים, הכניס אותנו לקופסאות שימורים מרובעות וכולם מרוצים שאיננו בפקקים. ש"איננו מבזבזים זמן בדרכים". אבל, העובדה שה"זום" אפשר לנו להמשיך וללמוד, זו שמחה בפני עצמה. ובכן, אנחנו לומדים ספר שמות, עברנו את עשר המכות בזמן הקורונה ובימים אלה נצא ממצרים.

בפעם הראשונה הבנתי את המהלך של הקב"ה בעשר המכות והקשחת לב פרעה. פרעה, היה במעמד אל, ראש האימפריה העתיקה והחזקה בעולם העתיק. לטובת הכלכלה שלו, היה עם של עבדים שחי בארץ גושן ונשא את הכלכלה המצרית על כתפיו. הבנתי שאימפריות נופלות בגלל שתי סיבות מרכזיות. שליטים שמאבדים את הקשר עם המציאות ובטוחים בכוחם, ביכולתם למשוך בחוטים, לקבוע גורלות, ולחיות לנצח, יש ביניהם כאלה שגם עלו בזכות ערכים ואידאלים שייצגו. וסיבה שניה, כאשר פורצת מגפה , או התפשטות של חידקים או בעלי חיים קטנים, כמעט בלתי נראים, חלק מהטבע הלא מובן שפוגעים בגוף האדם כמו: כינים, שחין (מגפה), צפרדעים שחורגות ממקומן ביאור או בכל מקור מים ומשתלטות  על המרחב הפרטי. כאשר הטבע, אינו מובן, החוקיות שלו משתנה כמו בחושך המוחלט וכשהיועצים שלו אומרים לו, שחרר אותנו מהצרה הזאת והוא לא שומע, השליט, ראש האימפריה, יפול, הוא יצא מההסטוריה כמו הפסלים  והפסילים שנופלים במרחבי "אמריקה", תמונות בעלות ערך סימבולי הנצרב בתודעה .  

בעידן שלנו, אימפריות ושליטים אינם נופלים בגלל מלחמות, בגלל שימוש בכוח, ראו מקרה אסאד בסוריה, ראו שלטון החומייניזם. לא טנקים ולא מטוסים מכריעים את מלחמות העתיד. מה שמכריע זה יצור שאין לו חיים ואין לו שם הוא חתיכת ד.נ.א עטופה בחלבון שברח ממעבדה בסין, האימפריה הגדולה.  הוא כמו הכינים, כמו השחין, כמו היתושים וכל הקטנים הנצמדים לגוף האדם, מוצצים או נטפלים לדם, לעור, מפריעים לישון ומשפילים אותו לעפר ומקצרים חייו עד שהם תלויים במכונה מנשימה.

לפנינו מאבק הירואי של גיבור טראגי בנגיף קטן שאינו נראה לעין. בגל הראשון, הופיע כל ערב על המסך מול הנתינים הסגורים בחדריהם ומציצים מתוך המרובעים של המחשב, הוא הופיע בהיבריס שאין לו שיעור, סיפר על ההצלחה של המנהיג בנגיף, לכתפיו הוצמדו רגות מדומות של הכל יכול.

 עכשיו הוא נעדר מהמסך ומתפתל באסורים שהקיף עצמו ומשפיל בלי בושה את שותפו לממשלה, את מי שקרא ושיכנע להצטרף ו"להיכנס מתחת לאלונקה".  מי שמשפיל, יושפל, זה עוד אחד מהחוקים בטבע הלא מובן.

כל העולם ובתוכו המזרח התיכון מצוי ה"הולד". המתנה. שום שליט לא יתניע טנק או ישלח פלוגה מעבר לגבול, כי האויב האמיתי הוא בפנים .

"הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה"

שיחה בשניים בארבע עינים עם ג'קי קומפורטי על הספר החדש שכתב: הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה , רדיו מליץ.

הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות

במסגרת התוכניות שלי ברדיו מליץ: שיחה בשנים בארבע עינים , שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים, הפעם, שוחחתי כהרגלי עם סופר יהודי מהעולם, והפעם עם ג'קי קומפורטי שעד לפני כמה שנים חי בתל אביב וחזר לחיות בארה"ב בבלומינגטון אינדיאנה. הנה השיחה ניתן להקשיב לרדיו בלינק המצורף ולקרוא את התמליל.

http://radio.melitz.org
https://drive.google.com/file/d/10qqSjbe1q_WO3D89F0eNo5bTlViNTgDq/view

חוה: שלום ג׳קי.

ג׳קי: שלום חוה.

חוה: איזה כיף הנה יש לנו הזדמנות לשוחח מעבר לכל הימים והזמנים על נושא ששנינו קשורים אליו, אוהבים אותו. הנושא של יהדות בולגריה. היהדות שממנה גם אתה וגם אני מגיעים ובעצם אנחנו שייכים לאותו דור, ואולי כמי ששייכים לאותו דור יש לנו גם את אותו חשבון גם. אני שמחה מאוד מאוד להזדמנות לשוחח אתך ושהתכנית שלנו תשודר לראשונה בערב יום השואה. ג׳קי אני רוצה להכיר אותך למאזינים. הם בוודאי לא מכירים אותך כסופר, אולי מכירים אותך כאיש קולנוע וכחוקר שואת יהודי בולגריה. אני מבקשת שתציג את עצמך בכמה מילים ככה מאין באת ואיפה אתה היום.

ג׳קי: אני ג׳קי קומפורטי. נולדתי ביפו בבית חולים דג׳אני בשנת 1954 להורים שעלו לארץ כ4 שנים קודם לכן. גדלתי בתל אביב ליד כיכר דיזינגוף ובבית ספר תל נורדוי א.ד גורדון, עירוני ה׳, השומר הצעיר, הנח״ל ואחרי זה קצת לימודים והתערבתי בכל התחום הזה של מדיה וקולנוע. בהתחלה התעסקתי בקולנוע עלילתי כתסריטאי, כבמאי של קומדיות קצרות של דברים כאלה. הקרבה שלי להורים שלי הייתה מאוד גדולה. הם עודדו אותי לעסוק בקולנוע ותמכו בי וכשהם יצאו לפנסיה הם הלכו ללמוד קולנוע וטלוויזיה כדי שנוכל להשתעשע ביחד. הייתי מאוד קרוב להוריי. העניין שלי בקומדיה, התברר לי מאוחר יותר, היה בעצם הקשר שלי לאבי. בשנות ה80 הייתי בגרמניה, התחתנתי עם איזה מישהי ,איכשהו הגעתי לגרמניה וחייתי שם והוריי היו באים לבקר אותי כל קיץ והיינו עושים סרטים ביחד ללא תקציב. קומדיות שהיינו כותבים ביחד. אבי היה משחק אני הייתי מביים ואמי הייתה משתתפת בכל מיני דרכים שהיא רק יכלה פעם אחת באחד מהביקורים האלה בקיץ שהם באו אלי הם אמרו: אתה יודע יש סיפור אחד שאתה חייב לספר וזה איך אנחנו ניצלנו במלחמה. זה היה 1984 ה 14 לספטמבר. אני יודע את זה כי כתבתי את התאריך על הקסטה שהקלטתי את השיחה הזאת. הקלטתי אותה כדי שלא אשכח. זה היה דבר חדש לי כל מה שהם רצו לספר וזה בעצם התחיל את המסלול האחר שלי של התעסקות בנושא על יהודי בולגריה, על ההיסטוריה המשפחתית ועל ההיסטוריה של הקהילה שלנו.קצת מאוחר אחרי זה אבי נפטר ולי פשוט לא התחשק להצחיק אף בנאדם אחר חוץ ממנו. איבדתי כל עניין בלעשות קומדיה.הייתה דירה של סבתי שנפטרה כמה שנים קודם לכן ואבי לא רצה להיכנס לדירה הזאת. הוא לא רצה להתעסק בשום דבר ממה שנשאר משם, אז אחרי שהוא נפטר הלכנו לדירה הזאת ושם מצאתי 2000.. חשבתי שזה 2000 צילומים, גלויות, חומרים כאלה, פתקאות. אם עד אז, בכמה שנים שחלפו מאז הוריי דיברו איתי הם אספו לי מאמרים ונורא רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה עושים בדיוק, פתאום היה לי הרגשה שיש לי עם מה לעבוד וזה איכשהו התחיל את המסע שלא נגמר, שכבר אורך יותר מ 30 שנה. ההבדל והאבולוציה זה הייתה בזמנו כשהתחלתי דיברו על איך לא הייתה שואה בבולגריה? וככל שחפרתי יותר ויותר התברר שהייתה שואה בבולגריה והיו המון המון המון דברים שמנסים להסתיר, לכסות, להסיט את תשומת הלב ואיכשהו ככל שעשיתי, זאת אומרת זה היה תהליך של גדילה כי כל פעם נתקלתי במשוכות שהיו הרבה הרבה יותר גבוהות ממני וכל פעם חששתי ליכולת שלי לעשות עבודה שהיא תהיה סבירה מבחינת האיכות שלה. מבחינת היכולת שלי להבין מה קורה. הייתי צריך לגדול מאוד כדי להשלים את הסרט שהתחלתי לצלם, בשנת 90 התחלתי לצלם. בניתי בעצם רשימה מאוד מאוד גדולה של אנשים שהייתי רוצה לראיין אותם שיוכלו להעיד על הספקטרום של החוויה היהודית הבולגרית. ראיינתי בארץ כ-55 משהו כזה אנשים באותו שלב.

חוה: בתחילת הסיפור שלך אתה השארת אותנו בגרמניה וחזרת לארץ..

ג׳קי: נכון אני חזרתי לארץ והייתי כבר בארץ כשאבי נפטר ואיכשהו התחלתי להתעסק בכל הנושא הזה. ככל שלמדתי הבנתי כמה אני בור ומאוד חששתי שהבורות שלי וחוסר הניסיון שלי יהיו דומיננטיים בתהליך. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד. מה שידעתי על השואה עד אז היה מה שיודע האיש ברחוב שזה לא אומר הרבה. בעיקר זה היה נושא שלא רצו לדבר עליו בשנות ה80 או רק אז התחילו לשוחח עליו, התחילו אנשים לפתוח. ניסיתי ללמוד על השואה במקומות אחרים. ההבנה שלי וההיכרות שלי האינטימית עם השפה הגרמנית אפשרה לי להבין הרבה מאוד ניואנסים בשפה הנאצית ובטרמינולוגיה הנאצית. ביכולת להגיע לחומרים שמקורם מגרמניה.

חוה: ומה עם השפה הבולגרית? היא הייתה שגורה בפיך?

ג׳קי: השפה הבולגרית הייתה השפה שדיברו איתי כשהייתי ילד ובין הילדים של הוריי והחברים אני הייתי הילד שדיבר הכי הרבה והכי טוב בולגרית איכשהו. זו הייתה שפה שלימדו אותי כדי לדבר עם הסבתות וגם זו הייתה שפה שאמי רצתה מאוד שאני אדע אותה כדי שאני אוכל להעריך אותה כבנאדם שמסוגל לדבר בשפה אחרת בצורה עשירה ומלאה ולא בשפה הקצת שבורה של עולה חדשה מבולגריה שמעולם לא עשתה קורס בעברית והעברית שלה הייתה מאוד מאוד לא איכותית. אמי הייתה גם דיסלקטית נוסף לכל. יש לי למשל רצפטים לקרם קרמל שיש שם בערך ארבע שפות שונות שבהן הדיסלקציה משחקת תפקיד וזה חמוד. היא קיבלה את זה ואנחנו קיבלנו אותה כפי שהיא אבל היו לזה היבטים חמודים ומצחיקים לפעמים.

חוה: זה מוכר לי. מוכר מהדור של הורינו שהם באו עם הבולגרית ולפעמים עוד שפה גרמנית או צרפתית במקרה הטוב. במקרים רבים עם אספניולית והעברית נשארה עברית קיימת אבל לא התפתחה לרמה של השכלה גבוהה בעברית וכן הלאה. זה מעניין מאוד. רבים מההורים שלנו היו כאלה.

ג׳קי: אמי הייתה כותבת לי הודעות בבולגרית או בעברית באותיות לועזיות. או לפעמים היא הייתה כותבת בגרמנית. לא הייתה לנו שום שפה שבה יכולנו להתכתב. יש לי מכתבים שהיא כותבת בגרמנית לי באמריקה, כל מיני דברים מוזרים ביותר מבחינת היכולת לתקשר על אותו המישור, אבל הייתה קרבה מאוד גדולה בינינו ואני מנצל את ההזדמנות לומר שאלמלא אמי לא חושב שהייתי מגיע כל כך רחוק וכל כך עמוק. היא תמכה בי ועודדה אותי ועזרה לי בתחקיר. היא קראה עבורי ספרים והקליטה אותם על קלטות. ספרים שהיו בבולגרית כי בזמנו, ידעתי לשוחח בבולגרית אבל לא ידעתי לקרוא או לכתוב. אמי הייתה מקליטה לי ספרים בבולגרית שאוכל לשמוע אותם, הייתה עוברת על ספרות ומסמנת לי דברים חשובים. למשל ביומן של בוגדאן פילוב ראש ממשלת בולגריה בזמן השואה. כל מיני דברים כאלה שעזרו לי מאוד ואספה עבורי צילומים ממשפחה אפילו ראיינה אנשים עבורי והקליטה את זה. הייתה לה מעורבות מוחלטת בפרויקט וזה היה כיף גדול לעבוד איתה על זה.

חוה: שזה דבר נדיר וזה רובד חשוב בתוך העבודה. נעשה כאן הפסקה קלה ונשמע שיר לאדינו נוסף. אולי אחר כך נתייחס למקומה של השפה הזאת.

1:52 שיר adio cerida

חוה: הפעם אנחנו בבלקן במבט מעמיק ליהודי בולגריה ולשואת יהודי בולגריה. שואה שלקח זמן להודות בה שאכן הייתה שואה בבולגריה ליהודי בולגריה. מבחינת העובדות אני רוצה לציין שיהודי בולגריה היו בין 48,000 ל-50,000 בשנות מלחמת העולם השנייה, מפוזרים בכמה ערים ובכפרים בבולגריה, וכאשר התחילו לנוע לכיוון ארץ ישראל באוניות העפלה או בכל דרך שהיא בעצם 50,000 יהודים הגיעו לארץ מבולגריה. איש מהם לא הגיע לאושוויץ או לטרבלינקה שלשם יועדו באיזה שהוא שלב ועל זה נדבר ועל התפנית הזאת בעלילה אנחנו רוצים גם לדבר ואולי להפריך כמה מיתוסים ואגדות משונות בעניין הצלתם של יהודי בולגריה.ג׳קי אנחנו ממשיכים את הסיפור שלך ובוא תספר על הסרט שלך ״האופטימיסטים״. אני רק אזכיר. אני פגשתי אותך בבית השגריר הישראלי בבולגריה והקרנת את הסרט ״האופטימיסטים״ שם הוקרן הסרט ואני כל כך התרגשתי ושמחתי כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסמך מסודר המספר את התהליך של קורות הקהילה היהודית בבולגריה בימי מלחמת העולם השנייה ואת הפנים השונות, את השניות שבמלחמה הזאת לגבי יהדות בולגריה שניצלה, על יחסם של המקומיים אל היהודיים ועל השניות. מצד אחד עזרה ואחווה ושכנות טובה ומצד שני אכזריות ופשיזם ונאציזם ואת כל הכיעור שאנחנו מכירים. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי אתך ומאז למדתי ממך הרבה ואני עושה את המסע שלי במקביל ואתה האורח שלי. בבקשה. .ג׳קי: האופטימיסטים היה התוצר של עבודת המחקר שלי. אני רוצה שנייה לומר מה הקדים את זה. בשנת 1989 התחלתי לאסוף חומר מצולם. זה התחיל בשלושה ראיונות שעשיתי בניו יורק ואחרי זה, זה עבר ליותר מ50 ראיונות שעשיתי בארץ. נסעתי לבולגריה לשלושה וחצי חודשים ושם תיעדתי בכ20 ערים. הייתי בספרד ושם תיעדתי קצת היסטוריה יהודית בספרד. ראיינתי שם את המלך הבולגרי שבזמנו היה בגלות שם. איכשהו התחלתי את תהליך האיסוף. הרגשתי מאוד נוח עם תהליך העיבוד כי לא היה לי שום ניסיון בזה וכמויות החומר שגדלו מול עיניי והצורך שלי כל הזמן ללמוד דברים חדשים גרמו לי להתמקד במשך תקופה מסוימת קודם כל בהשבחת היכולות שלי לטפל בחומר. לפתח איזה שהיא טכניקה של ניהול חומרים: לבדוק פרטים, למצוא צילומים, לסרוק. היו לי כ5,000 צילומים חשבתי ולא ידעתי כמה. חשבתי שהיו לי 3,000 והתברר שבפועל היו לי 5,000. לקח לי כחמש שנים לסרוק את כל הדברים, לארגן אותם. אלה היו הצעדים הראשונים של המחשב הביתי עוד לא היו כלים בכלל לעיבוד תמונה או לארגון תמונה. כל הזמן הרגשתי גם כחיית המעבדה של תעשיית המחשוב כי הטכנולוגיות האלה לא היו עושות את מה שהן הבטיחו לעשות והצורך להיכנס לזה. מה שזה עשה בשבילי זה אפשר לי לשים על מסך גדול תמונות פיצקלך שעד אז היו מסתכלים עליהן עם זכוכית מגדלת. האיסוף שלי כלל ראיונות, צילומים, מסמכים וכשהייתי בבולגריה חפכתי שם את הארכיון. חזרתי משם עם כ2,000 צילומים ארכיוניים מכ20 ספריות שהעתקתי אותן. התחושה הייתה כאילו אני נמצא באי המטמון ואין לי מספיק כיסים לגדוש אותם בכל הדברים הנפלאים שאני מצליח למצוא. אספתי גם כ4 שעות של סרטים ארכיונים.

חוה: באיזה נושא?

ג׳קי: על תקופת המלחמה בבולגריה. במשך שלושה שבועות ישבתי באיזה שהוא ארכיון וצפיתי בכל מה שצילמו בבולגריה מתחילת הקולנוע ועד 1950. ידעתי שאני מחפש מחט בערמת שחת אבל לא ידעתי בדיוק איזה מחט והייתי צריך לראות את הכול, אז ראיתי ואספתי המון חומרים. ברגע שהיה לי את החומרים האלה התחלתי להתיידד איתם בעין. פתאום אני מסוגל לזהות דמויות היסטוריות. אני לא מדבר על המלך אבל פתאום אני יכול לזהות את הקומיסר לענייני יהודים וניגש לרכבת שמגרשת את יהודי יוון. כל מיני דברים כאלה. ההתיידדות הוויזואלית עם החומרים והיכולת לראות בתמונות דברים שאחרים לא ראו כי לאיש לא היה את תנאי העבודה האלה שהוא יכול להביא את כל מה שיש דוקומנטרי הביתה ובמשך שנים להתבונן בזה ולפתח איזה אינטימיות עם החומר הזה.

חוה: אז מה הנושא של האופטימיסטים?

ג׳קי: מה שאותי עניין אז היה הדברים שרצוי לשבח נקרא לזה כך. רציתי לשבח את הדברים הפוזיטיביים שקרו שם ומצד שני לא רציתי להסתיר או להחביא שום דבר מהדברים הנוראיים שקרו שם, אבל הפוקוס היה בהחלט על החברים, העזרה, מי שעזרו, מה הייתה המוטיבציה שלהם, החברות בין אנשים. לא התחשק לי להתעסק בנושא התעמולה, למעשה להפוך את הנושא שהיה מאוד פופולרי ועדיין פופולרי של לנסות לחלק קרדיט לכל מיני אנשים שלא מגיע להם על דברים שהם לא עשו ולהוריד מהם אחריות על הדברים שהם כן אחראים להם. ואני רוצה לומר שחלק מהבעיה שהייתה תמיד ברקע היה הסיפור על הצלת יהודי בולגריה וברקע הדהדה השאלה: מי הציל את יהודי בולגריה? השאלה הזאת היא שאלה מניפולטיבית שמנסה בעצם להחביא ארבעה שקרים שונים.

חוה: מהם השקרים?

ג׳קי: השקרים הם כמה. קודם כל ברגע ששואלים מי הציל? ההנחה היא שיש מישהו אחד שהציל. השאלה האחרת היא: הציל את היהודים? כאילו כל היהודים ניצלו , ולא נכון הוא. וגם יש איזה מין הרגשה שהיה איזה שהוא אקט של הצלה ובסופו הפסיקה הסכנה והדבר האחר שמדובר על כל היהודים. השאלה הזאת מניפולטיבית ומי ששואל אותה הוא לא מי שסקרן. מי שסקרן שואל מה היו התנאים שאפשרו את ההצלה? וזאת הייתה שאלת המפתח בסרט שלי.

חוה: מאחורי הדברים שלך עומד המיתוס השקרי על האגדה שהמלך בוריס הוא זה שהציל את יהודי בולגריה וככה אני אפילו גדלתי בבית. אמא שלי אמרה: המלך הציל אותנו. כשאתה מדבר עם אנשים ברחוב, תמימים הם אומרים: אה יהודי בולגריה הם ניצלו על ידי המלך, ואתה בעצם אחרי כל הדברים שאתה אומר כתוצר מהמחקר שלך בעצם אומר לא היה כזה דבר. המיתוס הזה הוא שקר. איך אתה אומר את זה?

ג׳קי: אני רוצה לומר שהסיטואציה עוד הרבה יותר חמורה. הפוליטיקה הבולגרית ניסתה לחלק ציונים. במשך תקופה די ארוכה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית היה זה שהציל את היהודי. השאלה הזאת מי הציל את היהודים והחיפוש אחרי איזה מין גיבור גדול רק מאפשרת מציאה של מישהו שהוא גדול מהחיים וזה היה או יושב ראש המפלגה הקומוניסטית או המלך לחילופין. בכל המקרים האלה, במקרה הקומוניסטי זה הפרזה של התפקיד שלהם כי הם באמת התנגדו למשטר הפשיסטי אבל הם לא היו במצב של להתערב בדפורטציות ובכל הקשור במלך אני יכול לומר דבר כזה: הסכנה ליהודי בולגריה חלפה ביום שהמלך נפטר.

חוה: באיזה תאריך זה היה?

ג׳קי: זה היה ב28 לאוגוסט 1943. מלך בולגריה התנדב למסור חצי מהיהודים לגרמנים, כ25,000 איש שהוא הבטיח למסור אותם ,הוא אמר שהם אלמנטים נגטיבים מין קומוניסטים משהו כזה שהוא שמח להיפטר מהם והוא רוצה לשמור את הגברים שיעבדו במחנות העבודה. ה25,000 האחרים זה הנשים והילדים והזקנים של אותם אלה שעובדים במחנות העבודה. יש גם המון מסמכים של השגריר הגרמני בסופיה שאומר: מלך בולגריה אומר שהוא אמנם הסכים לגירוש של יהודי תראקיה ומקדוניה שהם כ11.5 אלף יהודים שבולגריה סיפחה ומסרה לנאצים אלה היו אזרחי בולגריה וסבלו מאותם קשיים של יהודי בולגריה בתקופת המלחמה. הם נשאו אותו כוכב צהוב, הם עבדו באותם מחנות עבודה, הם נושלו מהבתים שלהם מכל מה שהיה להם באותה צורה שעשו ליהודי בולגריה ואז חוק בולגרי קבע שבתאריך מסוים, כל זה לפי המתודיקה של הפתרון הסופי שנוצרה בוואנזה. בולגריה לא פעלה בחלל. בולגריה השתתפה בשואה באופן וולנטרי . בולגריה לא הייתה חייבת להשתתף בפתרון הסופי. היא השתתפה באופן וולונטרי בשואה כי היו לה אינטרסים לקבל אדמות מכל מיני חשבונות היסטוריים וגישה לים התיכון ולים השחור ולים האדריאטי. היו להם כל מיני אמביציות וחלומות ועבור זה הם היו מוכנים לתת את היהודים לנאצים.

המטרופוליט סטפן
המטרופוליט סטפאן

חוה: תודה רבה. יהיה לנו רגע מוזיקלי עם שיר בשפה הבולגרית.28:07

חוה: הפעם אנחנו משוחחים על שואת יהודי בולגריה, על יהדות הבלקן עם ג׳קי קונפורטי שנמצא ברגעים אלה בבלומינגטון באינדיאנה. שלום ג׳קי אנחנו ממשיכים את השיחה שלנו

המטרופוליט קיריל
המטרופוליט קיריל

.ג׳קי: אני רוצה לומר משהו לגבי הפתרון הסופי ובולגריה. בולגריה הצטרפה למעצמות הציר כי הייתה לה אינטרסים טריטוריאליים והיא הייתה מוכנה לשתף פעולה בפתרון הסופי. בולגריה לא רצתה לשלוח חיילים להילחם בחזית המזרחית נגד רוסיה בגלל איזה שהיא קרבה וסנטימנט וחשש שתהיה מרידה או שהצבא יהיה נגד זה והאזרחים יהיו נגד זה אבל בולגריה הייתה הכוח הכובש ביוגוסלביה והיא הייתה זאת שאבטחה את הדרכים, הרכבות, היא הייתה זאת שסיפקה מודיעין לכיבוש הנאצי והיא הייתה מודעת בהחלט לחיסול יהדות יוגוסלביה שהתחילה כבר ב1941. כלומר, יהדות סרביה באמצע 42׳ כבר סרביה הייתה ״יודן ריין״ ו״ציגויינריין״ (נקיה מיהודים ומצוענים) . כבר לא היו יהודים וכבר לא היו צוענים או רומים, נקרא להם בשם שהייתי מעדיף לקרוא להם. זה היה באמצע 42׳. בולגריה הייתה הכוח הכובש שמה. היא לא הייתה זאת שעסוקה בחיסול אבל היא ידעה הכול. היא הייתה זאת שדיכאה את האוכלוסייה ואת הפרטיזנים. הם היו שותפים ומודעים לחלוטין לפתרון הסופי. זה עוד הרבה לפני שזה הגיע לבולגריה. כשהגיע החלק של גרש את יהודי בולגריה, בולגריה מלבד הבעת הרצון לעשות את זה היא ביקשה לשלוח אליה מומחה ואכן בינואר 43׳ הגיע המומחה. הוא הגיע מצרפת אחרי שהשלים את הדפורטציות של יהודי צרפת, תיאודור דנקר שמו היה. דנקר הגיע בינואר 43׳ לסופיה וחודש אחרי זה הוא והקומיסר לענייני יהודים שכל התפקיד שלו נוצר בסוג התכנון למבצע ריינהארט בWannsee Conference . שהיה בוילה ואנזה בברלין.

חוה: שם הוחלט על הפתרון הסופי.

ג׳קי: שמה בעצם תוכננה האדמיניסטרציה והארגון של הפתרון הסופי. הצורה שבה כל מיני סוכנויות מתקשרות עם אחת. זה היה הפרויקט בינלאומי ללכת וליצור את תעשיית המוות שדרשה טרנספורטציה (שינוע), ארגון, אכסון, כל מיני דברים כאלה שבהם היה צריך לערבב הרבה מאוד סוכנויות וכמובן את כל השלב של החקיקה הליגאלית כדי שכל הדבר הזה, כל הרצח עם הזה יהיה במסגרת החוק כמובן. בולגריה שלחה נציג, הוא לא ישב מסביב לשולחן, זה אותו קומיסר לענייני יהודים שהוא התמחה בכל הנושא הזה ואחרי שהוא חזר בולגריה הכינה כמה חוקים וחלק מהחוקים היה להכין את התשתית לקראת הדפורטציה על ידי זה שיהיה קומיסריון שזה יהיה התפקיד שלו. קומיסריון לענייני יהודים שבראשו עמד אותו עורך דין אלכסנדר בלב ואת כל התשתית הלגלית שאומרת שנגיד ביוני היה חוק שהתקבל בבולגריה שאמר: ב1 למרץ 1943 כל אזרחי השטחים הכבושים שגרמניה כבשה ומסרה לבולגריה: בתראקיה ובמקדוניה, חלקים שנכבשו מיוון ומיוגוסלביה באותו הזמן, נאמר שכל מי שגר שם יקבל אזרחות בולגרית אוטומטית מלבד מי שלא יקבל אזרחות לא יכול להישאר שם. ליהודים לא התאפשרה היכולת לקבל את האזרחות הבולגרית ועכשיו האנשים שחיו שם מאז ומתמיד צריכים איכשהו להישלח. זאת אומרת, חוקית 9 חודשים לפני הדפורטציות היה כבר חוק שהופך את היהודים ב1 למרץ ללא חוקיים בארצותיהם.

.חוה: וזה נושא הסרט האופטימיסטים?

ג׳קי: הסרט שלי חלק מזה עסק בזה וחלק בפעילות של אנשים שניסו לעצור את זה. ואז בולגריה חתמה בפועל הסכם שהיא הולכת להעביר 20,000 יהודים. חלקם מהטריטוריות הכבושות, חלקם לא ואיכשהו כשהתחילה הדפורטציה הסוד התגלה והיה ברור לעין. ברגע שאנשים ראו את זה , שמעו על זה, היה קשה לבלום את ההתנגדות כי לא הייתה היסטוריה כזאת של שנאה עמוקה בין יהודים לבולגרים. בבולגריה לא הייתה אנטישמיות כפי שהיתה במקומות אחרים. לא רוצה לומר שלא היו אנטישמים וזה לא היה לגמרי חף מזה אבל לא הייתה היסטוריה של שנאה שמה.

חוה: גם אם זה בזכות העובדה שהכנסייה הדומיננטית בבולגריה היא הכנסייה הפרבוסלבית?

ג׳קי: אני חושב גם שזה שהם רק קיבלו את עצמאותם קודם נתן להם איזה שהוא סוג של סולידריות עם הקורבן. מלבד זה היהודים חיו שם הרבה הרבה לפני שהבולגרים אי פעם הגיעו לאזור הזה. היהודים מעולם לא נחשבו זרים או אחרים. הם חיו באותן שכונות, הם לא חיו בגטאות או בצורה מסוגרת. הייתה קרבה בין יהודים לבולגרים, יחסי שכנות וחברות, ואם יש משהו שהשפיע על זה שהיהודים שם שרדו, לא הייתי אומר ניצלו, לא כי היה בבולגריה איזה הרואיזם גדול. היה מאבק והם שרדו. ניסו לגרש אותם והם, יהודי בולגריה, יהודי סופיה כ20,000 מהם, באמצע 1943, הם היו אמורים להיות מגורשים לטרבלינקה או אושוויץ ,אני לא יודע מה הייתה המטרה הסופית, אבל בשלב ראשון גירשו אותם מעיר הבירה והפכו אותם לפליטים. אנשים היו צריכים למכור את הבתים שלהם או לבטל את הסכמי השכירות, למכור את הריהוט שלהם והם הפכו לפליטים עם 20 או 30 קילו של דברים הכרחיים עליהם באיזה עיר שדה שקרובה לדנובה ומשם יהיה קל יותר לגרש אותם ואין מי שיגן עליהם. כך שלהפוך את העובדה שהפכו אותם לפליטים ובסופו של דבר הם לא גורשו, להפוך את מעשה הבולגרים למשהו הרואי אין בזה. לעומת זאת יש משהו הרואי בהתנהגות של היהודים, ביכולת שלהם לשמור על המורל, ביכולתם שלהם להתארגן, באי הנכונות שלהם לקבל דה-הומניזציה והמזל שלהם שרק חלק מהם עבר דה-הומניזציה. בולגריה, הרקורד אצלה הוא חלוק. הממשלה הייתה בלתי נסבלת, פשיסטית, משתפת פעולה באופן וולונטרי. למזלם של היהודים היחסים, החברות והיכולת של הקהילה היהודית וההנהגה של הקהילה היהודית לארגן את כל המעורבים שהיו בציבוריות הבולגרית, זה היה מה שעזר לעכב, לטרפד איכשהו ובסופו של דבר להציל את יהודי בולגריה. ברגע שמלך בולגריה מת הסכנה חלפה, כך שמלך בולגריה לא רק שלא הציל את יהודי בולגריה, המלך מת מהתקף לב וניסו להפוך את זה לאיזה מין סיפור הרואי שהנאצים הרגו אותו בגלל שהוא לא רצה לתת את היהודים, ומה שקורה במקום ההבנה שהיהודים הם קורבנות המלך פתאום, המלך הוא הקורבן של היהודים. אני מאוד מבקש לשמור על פרופורציות ולא לתת להם את הקרדיט שלא מגיע להם.

חוה: אתה רוצה לספר על קיריל וסטפן שני הפטריארכים הפרבוסלבים בהקשר הזה?

ג׳קי: כן. בסינוד הבולגרי של הכנסייה הפרובוסלבית היו 11 מטרופוליטניים או בישופים של ערים שונות שהבכירים ביניהם היה מטרופוליט סטפן בסופיה שרצה להציל את היהודים ורצה להגן עליהם וכבר בשלב החקיקה נגד היהודים היה מעורב, ומאוחר יותר ניסה להמיר יהודים לנצרות כי חשב שהוא יוכל להציל אותם. היה אחד אחר בפלובדיב, בעיר השנייה הגדולה מטרופוליט קיריל שאותו אני עוד יותר מעריך כי הוא לא ניסה להמיר את דתו של אף אחד כדי להציל אותו. הוא רצה להציל אותם כפי שהם כך שאני עוד יותר מעריך את ההומניות שלו. שניהם היו מעורבים והופעלו גם במידה מסוימת, המטרופוליט סטפן הופעל על ידי חברים מהקהילה היהודית כי הם שמעו והם ידעו מה מתרחש ומה הבעיה ואיפה צריך כרגע להפעיל לחץ. הוא באמת הפעיל לחץ על הארמון. דמות נוספת הוא דימיטרי פשב ,סגן ראש הפרלמנט , הוא היה סגן ראש הפרלמנט מעיר קטנה בשם קיוסטנדיל שמה המשפחה שלו חיתה ביחסי קרבה מאוד גדולים עם משפחה יהודית, משפחת ברוך..פשב בילדותו הלך לבית ספר היהודי וגם כל האחים שלו הלכו לבית הספר היהודי, כי אביו חשב שהיהודים חכמים והוא רצה שהם ילמדו ויהיו כמוהם. הקרבה בין המשפחה של פשב ומשפחת ברוך הייתה כזאת קרובה שהאימהות היו מניקות אחת את הילדים של השנייה. כשרצו לגרש את היהודים מקיוסטנדיל הדבר נודע ליהודים והם פנו למישהיה מקורב לפשב והפעילו את סגן יושב ראש הפרלמנט לנסות ולעצור את הדפורטציות. הם הצליחו לעצור את הדפורטציות של חלק מהאנשים אבל הם לא הצליחו לעצור את הדפורטציות של כ 11.5 אלף יהודי שהיו קודם יהודי יוון ויוגוסלביה .

חוה: מקדוניה ותראקיה

ג׳קי: מקדוניה ותראקיה שהיו ביוון ויוגוסלביה לפני המלחמה. זהו ואחרי זה היו עוד ניסיונות והיו המון קשיים. אני רוצה לומר שהיה משהו מרגש בזה זה החברות והכוח של החברות והכוח של אנשים בודדים להכניס מקלות בגלגלים ולעצור את השלמת רצח העם. זה משהו שאותי ריגש ביותר וזה היה כאילו המסר אני חוזר של האופטימיסטים. היכולת של אנשים להשפיע בצורה חיובית על המציאות.

חוה: פה אתה נוגע בנקודה חשובה ביותר גם אז ואני חושבת שגם היום שכאשר יחידים מגלים התנגדות, resistance, למציאות שהיא טוטליטרית באופייה זה תחילתו של סדק בתוך המהלך אם הם מצליחים, אבל היכולת של יחידים להתנגד למשהו שהם רואים בו רע מוחלט היא זאת שמשנה את המציאות וזה בדיוק הסיפור של שני המטרופוליטים ושל אותם יחידים שאתה מתאר באופטימיסטים.

עכשיו נעשה הפסקה למוסיקה ונחזור לשוחח על הספר שהכנסת לאחרונה לדפוס.-44:57 שיר-

חוה: והפעם אנחנו משוחחים עם ג׳קי קונפורטי על שואת יהודי בולגריה. על ההצלה או על ההישרדות של יהדות בולגריה ואת הקטע האחרון של השיחה שלנו אני רוצה להקדיש לספר שכתבת בשנים האחרונות. זכיתי לקרוא את כתב היד, אולי לא את כולו אבל חלק ניכר ממנו ושמחתי לשמוע שלאחרונה כבר הגשת אותו לדפוס. אתה רוצה לספר עליו?

ג׳קי: כן.

חוה: קודם כל מה שמו?

ג׳קי: שם הספר ״הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה״.

חוה: אוקי.

ג׳קי: היסטוריה אוראלית וויזואלית. יש פה איזה שכן שקוצץ את הדשא ואני מצטער על הרעשים ברקע. מה שרציתי לומר זה תהליך האיסוף אצלי והנושא הזה שכל הזמן לא הפסיק להטריד אותי כי ככל שעשיתי את הסרט קיוויתי שהוא עשוי לשנות דעה והנה אני רואה שהתעמולה מבולגריה והניסיון להפוך משתפי פעולה למצילים ממשיכה ואני כל הזמן הרגשתי שאספתי כל כך הרבה חומר כי ראיינתי כ150 אנשים וצילמתי אותם. ואספתי כ10,000 צילומים וכיותר מ10 שעות של סרטים ארכיוניים וכל הזמן היה לי הרגשה של פספוס. זה שעשיתי את האופטימיסטים במקור ניסיתי לעשות סדרה של 4 פרקים ובגלל איזשהו שוב, אינטריגה שקשורה בפוליטיקה של ניסיון לנצל את זה נאלצתי לגמור את סרט אחד ולא סדרה של 4 פרקים שתהיה מקיפה. אחרי זה הלכתי ועשיתי סרט אחר שקראו לו ״בלקן ג׳אז״ שעוד פעם שיחקתי עם החומרים אבל תמיד היה לי הרגשה של פספוס והיה לי הרגשה שאני לא מילאתי את הפוטנציאל של מה שאני יודע ומה שהבנתי. והיה לי תחושת כישלון מסוים.

חוה: מה הנושא המרכזי שרצית לגעת בו ולא הצלחת לגעת בו ביצירות הקודמות?

ג׳קי: פרטי הפרטים והניואנסים. ברגע שאנחנו מדברים בסרט הסרט צריך לזרום. אנחנו מוגבלים בסגנון הסיפורי. הסיפור צריך לזרום וקשה לדבר על כל מה שרוצים. קשה לשנות כיוון או לחזור חזרה בזמנים. זאת אומרת, אפשר לעשות דברים אבל מתחילים להיות גימיקים שאי אפשר לחזור עליהם יותר מדי, או איך אני מייצר ״פאראלר אקשן״, או איך אני מספר מה היה כאן ומה היה שם בלי שאני צריך להיות קצר ובלי שאני צריך להיות תמציתי בצורה שהיא לא מתאימה. כל הזמן הרגשתי שקודם כל מה שהצלחתי להבין מבחינת התחקיר הוויזואלי של דוקומנטציה של השואה ויזואלית שלאף אחד אין את ההתמחות הזאת, וההיכרות שלי האינטימית, למשל מצאתי סרטים ארכיוניים של הדפורטציות זה נראה בלגן מוחלט. הצלחתי לסדר את כל ה200 קטעים האלה בצורה כרונולוגית. הצלחתי לאתר איפה כל אחד מהם צולם. המודעות וההבנה לזה וזה שעדיין כאילו מדברים על דברים בלי שיודעים עליהם הציקה לי מאוד והרגשתי שפספסתי. כתבתי על חוברת לימודית, חשבתי לעשות איזה ספרון, כל פעם ההסתכלות הייתה.. אני רק רציתי להיות מדיום. הגישה שלי כדוקומנטריסט היא: אם לא שמו לב שהייתי פה סימן שעשיתי את העבודה שלי הכי טוב. ופה היה לי איזה שהוא בעיה לעשות את זה. ראיתי שרק כמדיום אני לא מצליח לחבר את הכול. זהו ואז החלטתי לעשות את הספר שיש בו קטעים.

.חוה: הוא בעצם בנוי על ראיונות נכון?

ג׳קי: ראיונות עם כ80 איש, בערך חצי מהאנשים שדיברתי איתם והוא גם ניסה להיות ויזואלי. זאת אומרת היו שם 500 תמונות בגרסה הראשונה. בסוף אין את זה ועדיין אני מרגיש שהצד הוויזואלי מפוספס ולכן אני מנסה לעשות סדרה טלוויזיונית כדי שאוכל להראות את כל מה שיש לי. אנשים שמבינים היסטוריה הם מבינים מסמכים, הם מבינים עדויות, הם לא בהכרח מתמחים בצורה ויזואלית בהיקף שבה היה לי הזדמנות לעסוק.

חוה: ג׳קי במה עוסק הספר?

ג׳קי: הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות: של התרבות היהודית הספרדית, התרבות היהודית האשכנזית, התרבות היהודית הרומניוטית והתרבות היהודית של אלה שבאו מארצות ערב. שמה באימפריה העותומנית ובאזור הזה של הבלקניים באסיה הקטנה שמה היה הכור ההיתוך היהודי הגדול והקהילה המיוחדת הזאת שבעצם שיקפה היסטוריה יהודית כללית היא נמחקה בחלקה, היא נעלמה. החלק הגדול שלה נעלם ואין ידע עליה ואין מי שממשיך אותה ואין גם מי שמתאבל כל כך עליה כי לא נשארו מי שיתאבלו עליה. אני רציתי לבסס חזרה את הנרטיב שלנו, לספר מה קרה לנו מזווית יהודית. לספר על השואה, לספר על הדברים שמכחישים כי בולגריה רשמית עדיין מכחישה שהייתה שואה שמה. היא עדיין מכחישה אחריות לקורבנות של השואה שבולגריה מסרה לגרמנים. כל הזמן הפוליטיקה הבולגרית ממשיכה לרחוש ברחש בחש כזה של תעמולה של כמה הם טובים ואין עם כל כך נפלא כמו הם. אז נכון היו באמת אנשים נפלאים אבל כמו כל חברה אחרת בכל חברה יש אנשים נפלאים ויש אנשים לא נפלאים ובכל חברה יש מלחמה בין כוחות השחור וכוחות האור ולכן אני מאוד רציתי לספר את האמת ולספר גם על החלק של בולגריה המוכחש כי אם הם מכחישים את הדברים שאנחנו יודעים, מה אם הדברים שאנחנו עוד לא יודעים שהם מחביאים לנו ולא רוצים לדבר עליהם? כמו למשל מה היה תפקידה של בולגריה באזורים הכבושים של יוגוסלביה? מה היה החלק שלהם בפתרון הסופי שם? כל הדברים האלה רציתי להציף אותם, רציתי להוריד קצת את כל הסנטימנטליות הזאת ולתבוע לעצמנו את הנרטיב שלנו, הנרטיב הגנוב שגנבו לנו ומנסים לספר לנו: ניצלתם והיה טוב ותגידו תודה ואין כמונו.

חוה: עכשיו יש לי שאלה אליך. גם אתה הרגשת שהנושא הזה של יהדות יוגוסלביה ובולגריה לא נוכח בחברה הישראלית במשך הרבה מאוד שנים? לא נכנס לדיון. הפוקוס היה, כמו שגם מסעות החיים לפולין ,הפוקוס היה על מערב ומרכז אירופה ופחות אם בכלל על הבלקן ואזורי האימפריה העותומנית ?

ג׳קי: אני חושב שכל אחד בדרך כלל מתעניין בהיסטוריה המשפחתית או של הקהילה שלו, וכיוון שהמספרים היו כאלה שבמרכז אירופה ובמזרח אירופה ובפולין, בכל המקומות האלה הייתה כמות גדולה מאוד של יהודים, וגם למרות שהשואה הייתה שמה נוראית מספר השורדים היה הרבה יותר גדול מאשר השורדים הספרדיים, אז לא היה מי שיספר את הסיפור כי לא היה מהדור הזה, מיהדות יוגוסלביה אני חושב שזה ארבע חמישיות אם לא יותר מזה..

חוה: 85 אחוז מיהדות יוגוסלביה הושמדה. שזה המספר הגבוה ביותר, שלא לדבר על כך שיהדות מקדוניה הושמדה עד האחרון. אולי מדובר על אחד או שניים. לא חזרו אנשים מטרבלינקה ולא שרדו. מי ששרד או נשאר זה כאלה שהצליחו לברוח דרך אלבניה בדרך כלל או דרך האזור תחת השליטה האיטלקית ומתראקיה אין לנו אף סיפור. אנשים לא חזרו משם

ג׳קי: נדמה לי שחזרו איזה כמה עשורים אחרי המלחמה אבל לא הייתה לי הזדמנות לראיין מישהו כזה. יצא לי לראיין כאלה שהיו במקדוניה. מישהו שהגיע עד בוכנוואלד ומשם חזר. השורד היחידי

חוה: צדיקריו

ג׳קי: לא, מישהו שקוראים לו ישראל בכר מסקופיה. הוא נפטר לפני איזה חצי שנה.

חוה: תראה איך אנחנו סופרים את השמות היחידים שאנחנו יכולים איכשהו לאתר. בעצם לא היה מי שיספר את הסיפור.

ג׳קי: הבולגרים שניצלו ונורא שמחו שהם ניצלו ולא בדיוק הבינו מה קרה שם כי המציאות הייתה קצת אחרת והם לא בהכרח עסקו בדברים אחרים והם לא עברו את הד-הומניזציה או חלקם הגדול לא עבר דה-הומניזציה. איכשהו הם לא הרגישו כניצולי שואה. תראי זה קשה לאנשים לראות בצורה דיפרנציאלית. קשה לראות גם את הטוב וגם את הרע. רוב מי שעשו את הסרטים על הנושא תמיד הסרט צבוע בוורוד ואני לא רציתי למשל לצבוע שום דבר בוורוד מה שלא מגיע לו ולא רציתי לצבוע בשחור את מה שמתאים לו להיות בוורוד. זה מאוד קשה ליצור משהו שהוא לא חד משמעי או חד צבע. אנשים אמרו: אוקי אנחנו ניצלנו הם לא יכולים להבין מה קרה ביוון או מה קרה בתראקיה.

חוה: אני רוצה פשוט להוסיף כאן. אמא שלי הייתה ילדה בתקופת המלחמה בין גיל 9 לגיל 14 פחות או יותר וכשהייתי שואלת אותה על השואה היא הייתה אומרת: אנחנו לא היינו באושוויץ. זאת אומרת אם אנחנו לא הגענו למחנות הריכוז השואה לא עברה עלינו. כל הניסיון שלי לקבל ממנה תמונת מצב על אותה תקופה בדרך כלל נתקלה באיזה: טוב זאת הייתה תקופה קשה, רעבנו אבל שום רצון לספר את הפרטים. הפרטים הגיעו בשלב מאוד מאוד מאוחר בחייה ובחיי וזה נושא אחר בפני עצמו אבל דרך העדות הזאת שהיא חזרה עליה כמה פעמים: אנחנו לא היינו באושוויץ הבנתי יום אחד שהייתה היררכיה של השואה מבחינת השיחה הישראלית שמי שהיה באושוויץ זאת הייתה השואה. זה היה הרע המוחלט וכל רע שהוא רלטיבי הוא לא נחשב בשנות ה50 ה60 ה70 אי אפשר היה עדיין להפריד את השיח לממדים היחסיים שלו של מהו רע מוחלט ומה הייתה הכוונה האמתית של הדפורטציה ושל מחנות הכפייה. מישהו אפילו אמר לי: מה מחנות הכפייה זה היה הקייטנה של הגברים. כלומר דברים מזעזעים בגלל התחושה הרלטיבית הזאת ביחס לשואה הגדולה שאנחנו מכירים אותה.

ג׳קי: אני רוצה להוסיף על זה ולומר שכדי לעשות את הסיפור הבולגרי היה לי מאוד חשוב להבין מה זה שואה במקומות אחרים וחלק מתהליך ההכנה שלי היה לעשות ולעבוד במשך כשלוש שנים כמעט על מוזיאון שואה בסנט לואיס שבו אני אספתי חומרים על השואה בכל אירופה ולמדתי להתעסק עם חומרי גלם ועם עדויות ולהבין ספקטרום של חוויות או פרויקט של שואה במוזיאון השואה באילינוי או סרט שעשיתי על לידיצה ( Lidice) שזה סיפור שואה שקרה לא ליהודים אלא לנוצרים ומה שראיתי זה ששואה זה מיליונים של סיפורים שכל אחד והסיפור שלו. נכון, היו כאלה שהגיעו למחנות ההשמדה ושם חיסלו אותם, והיו אנשים שכל הזמן בבריחה או מתחבאים בזהות בדויה או איכשהו שורדים בכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת הספקטרום של סיפורי השואה הוא הרבה הרבה יותר רחב מאשר אושוויץ או לא אושוויץ. הדבר האחרון שאני רוצה לומר בבולגריה למשל הגטאות לא היה להם גדר קוצנית, תייל קוצני מסביב אבל היו גטאות ועד לא מזמן לא קראו לזה גטו כי לא ידעו איך לקרוא לזה. ברגע שמבינים את המתודיקה של הפתרון הסופי מצליחים לגלות בבולגריה אותם דברים ולתת לדברים את השם שלהם בהקשר של השואה וזה היה לי מאוד חשוב בספר וזה הסיבה של הספר למסמר את בולגריה לשואה ולהעמיד אל מראה שמראה את כל ההכחשות ואת כל הדברים ומעוררת המון שאלות שצריכות עוד להיפתר כי הנושא של התפקיד של הצבא הבולגרי ומה בדיוק הם עשו שמה ואיך בדיוק הם היו מעורבים לא הצלחתי למצוא חומרים ואני אשמח שאחרים יעשו את העבודה הזאת.

חוה: ג׳קי תודה רבה לך. אני מאוד שמחה שהנרטיב היהודי הגנוב יוחזר למקומו ונוכל לדבר עליו ברצף כרונולוגי ותרבותי ולראות את יהדות הבלקן כיהדות אחת ספרדית על גווניה. זה בעצם אותן משפחות שהיו מפוזרות והתחברו והתנתקו במשך 500 שנה אלו עם אלו, אותם שמות בכל בתי הקברות חוזרים אותם שמות והשפה האספניולית והמוסיקה, האוכל, ההווי המנהגים. אותה יהדות מפוארת שלצערנו נשאר ממנה מעט אחרי השואה בבלקן.תודה רבה לך זה היה מפגש מעניין ומרגש ואני מקווה שניפגש עם הפרויקט הבא.

ג׳קי: תודה רבה וכמו שאת רואה כשאני מתחיל לדבר אז קשה לי לגמור. תודה על הסבלנות להקשיב.

חוה: תודה רבה לך. להתראות כאן קפה בשניים בארבע עיניים. חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים מהעולם היהודי. שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים העבריים. והפעם שוחחנו עם ג׳קי קומפורטי שנמצא באינדיאנה ושוחחנו על הספר החדש בנושא שואת יהודי בולגריה

תודה לאורי אילון, מרדיו מליץ שהקליט וערך את השידור ותודה לגילי סולומון שתמללה את השמע לטקסט.

זעקת הנמלה העמלנית / בין "תעשיית התרבות" לבין יצירה ואהבת השירה והתרבות.

רישום בצבעי מים מתוך הספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire ' של מארק ינאי

אני מתלבטת האם לומר את אשר אני חושבת ומרגישה בחודש האחרון עם התחלת פתיחת

הכלכלה לציבור הרחב . אני מתלבטת כי יש חשש סביר שדברי, כאומן בודד ויחיד מול דוברי "התעשייה" אין להם סיכוי להישמע . בימים בהם, ה"תרבות" נאבקת על קיומה. בימים בהם מנהלי תיאטראות או הבעלים של מועדון "ברבי" , אהוב המדיה והסלבריטאים על פתיחת המועדון למופעים. לפתע גם חודרת המילה: תעשיית התרבות. עד כה, מעולם לא שמעתי את המילה הזאת . בתחומי התרבות,  בדרך כלל נלוותה "התעשיה" לקולנוע. אך למיטב ידיעתי עד כה הוצאות הספרים הם תעשיה, הם הדרך בה חייב הספר לעבור מכתב יד על שולחנו של סופר או משורר להיות ספר. הוא יעבור עריכה, גרפיקה, הדפסה וכריכה וכל אלה, הם המעטפת שמוציאה ספר לאור. אבל, מעולם לא חשבתי שה"כורך" או ה"עורך הלשוני" התבלבלו וחשבו שהם כתבו את הספר ולכן הם ה"תרבות". הכורך יכול לכרוך ספר שירה וספר פרוזה אך בו בזמן לכרוך גם ברכונים לבר מצוה. איש הסאונד או התאורן יכול הוא בעל מקצוע שיכול לדאוג לתאורת במה או תאורת פרסומות רחוב. איש הסאונד יכול ללוות זמר בהופעות ובו בזמן לדאוג לסאונד ברדיו או במסעדה שמשמיעה מוסיקה לאורחיה. וכאשר התרבות הופכת ל"תעשיה". ההפגנות הן תחת המותג "תרבות"

והמשוואות הן בין כמות הקהל המותרת להתכנסות למגרשי כדורגל  לכמות הקהל המותרת לתיאטראות  או לרכבות, אז מסתבר שוב ש"הגדולים" מנצחים. התיאטראות, ומגרשי הכדורגל (האם גם הם כלולים בתעשית התרבות? )  אז כולם שוכחים שללא המחזאים אין תיאטרון וללא הסופרים אין מולים וללא המשוררים , אין תרבות.  כי ללא השירה אין מוסיקה וללא השירה השפה אינה מתפתחת, ללא השירה אין נבואה, ללא השירה אין קהילה, אין מכנה לאומי משותף,  אין תרבות.

אז יעל דן תביא לשידור את מנהל הברבי ותבכה איתו בשידור, וציפי פינס תופיע חצי שעה אצל שלום קיטל ותספר על 300 עובדים וארבע מאות ומשהו הצגות שבוטלו , היא נשמעת כמעט כמו ראש מדינת התיאטרון ותתחנף לשלום קיטל ותסיים "נשמח לראות אותך בבית ליסין" ואנחנו מבינים איך מאחורי הקלעים הגברת פינס סיכמה עם שלום קיטל על קטע התבכיינות להמסת לב הקהל.  

ואני, חוה פנחס-כהן. וחברי המשוררים ,כל חיי אני נמלה עמלנית בשדה התרבות, אני לא "תעשיה". אני כותבת בעברית ומתרגמת לעברית . אני ממציאה כתב עת, כי הממסד לא יודע שיש צורך בכתב עת מסוג אחר. לא גדלתי להיות "עמותה" ולהיות "תעשייה". המשפחה שלי היא העמותה שלי ואותה אני צריכה לפרנס. 22 שנים ערכתי כתב עת שללא ספק השפיע על השירה ועל השיח התרבותי ואולי על התרבות בכלל ובדרך כלל לא קיבלתי משכורת, כי לא היה ברשותי "ציפי פינס ומשרד יחסי ציבור" שקיבלו משכורת. איני מתבכיינת כי אני בחרתי בדרך שלא תמיד היתה סלולה. אני בחרתי לפעול, כי אין לי זמן לחכות לאישור של הממסד או התקשורת. למי יש זמן כשאת בו בזמן לומדת, נישאת, ארבעה הריונות וילדים קטנים ומשכנתא ופרנסה וחיי משפחה. כמשוררת וכעמלנית של תרבות, את אדם בודד שאין לו זמן לבזבז על מוסדות ובירוקרטיה והגשת בקשות וקבלת דחיות וגם פגיעה אישית או במקרה הטוב אישור.

עם כל הכבוד שאול מזרחי, הבעלים של בארבי, מועדון אהוב שהוא מקום לפעילות תרבותית, הוא אינו התרבות. ברגע שאין מופעים בגלל מלחמה או קורונה או נפגע, אך הוא הקים את הבארבי כי ידע שתהיה פרנסה בזכות המופעים שמאחוריהם עמלו ועבדו משוררים ופזמונאים ומלחינים ומוסיקאים ומעבדים שעשו  את העבודה אך מרוויחים אחוז קטן מהכסף הגדול שעשה. הוא לא "התרבות" למרות שבלעדי אנשים כמוהו , לא היה לנו נקודת מפגש.

שירה וספרות הן "לחם עוני" הם הלחם הבסיסי. אדם אחד מוכשר עם עט, או נוצה או מקלדת יושב וכותב ואחר כך לוקח את הדפים והולך לעורך ולמו"ל כדי לעשותם ספר שימכר בחנויות ויגיע לספריות ויהיה שליחו בעולם. ארון הספרים היהודי, כבד המדפים, בנוי על יחידים המסתגרים לחקור ולהעמיק ולכתוב ולנהל שיחה עם עברם ועם זמנם. זו אינה תעשיה. זו אומנות.

בימי הקורונה, המשוררים והסופרים, שוב מצאו את הדרך הזולה לשרוד, באמצעות הזום. נפגשו, קראו, כתבו , ללא קהל אולמות, ללא כרטיסים ללא כסף שיוצא מכיס אחד ונכנס לכיס שני. לכן, בהפגנות "התעשייה" איש לא כולל אותנו.  איש לא מרגיש שהוא צריך את המשוררים והסופרים מלבד הם את עצמם.

סליחה, אולי טעיתי? אולי כן צריכים אותנו  כאשר שדרן רדיו, או מגיש תוכנית תרבות נזקק ל"שיר על הקורונה" , או "שיר על השדות הנשרפים בנגב" או "שיר על אלימות נגד נשים" או שיר "שתיקת המטוסים". או אז, כאשר המקלדת משרתת את הצורך של המדיה, יש סיכוי לשירה להיות נצרכת ואולי אז יש סיכוי שמישהו יאסוף אנתולוגיה לשירת קורונה ואז השירה תפרנס את המו"ל המזהה הזדמנות מסחרית ונהיה חלק מ"התעשיה" של התרבות.

אז אני רוצה לקבל מקום בתקשורת כדי למחות, כדי להבהיר את מקומי כמשוררת ואת מקומה של השירה בימים בהם אין הרצאות, מופעים , הוצאות לאור ופרנסה לפחות כמו ציפי פינס ולזעוק את זעקת המשוררים הלא מתפרנסים ולזעוק את הזעקה על הפרדוקס. אנחנו מפרנסים את כולם, כולל מורים ומערכת החינוך שהשירים והסיפורים שלנו מצויים בתכנית הלימודים, ואיש אינו משלם או מתגמל אותנו על היותם כחומר לימוד.

זכור לי רגע בו בתי סיפרה שבכיתה המורה לספרות בבית ספר לימדה שירים שלי (אחר כך גם הופיעו בבחינת בגרות) ובאותם חודשים לא "גמרתי" את החודש. חיתי בעיקר מהלוואות והזדמנויות. אומנם עבדתי, ערכתי כתב עת ולימדתי  אך פרנסה מסודרת לא הייתה לי.

השירה אינה "תעשיית תרבות" ואם תהיה חלילה השירה תהיה "תעשייה". היא לא תהיה שירה היא תהיה עסקונה. היא תהיה פרסומת לרגע. היא תהיה כל דבר מלבד שירה. 

את הצעקה שלי ושל חברי איש לא ישמע. אני לא חברה של יעל דן גם לא של שלום קיטל ולא יואב גינאי. ארבעים שנה אני נמלה עמלנית בשרות התרבות והשירה ואף פעם יואב גינאי לא גילה את "כיסופים" פסטיבל סופרים ומשוררים יהודיים בינלאומי שייסדתי ואני מנהלת אמנותית שהתקיים כבר חמש פעמים וללא ספק משפיע על התרבות ואפילו על "תעשיית התרבות" הישראלית והיהודית. אף אחד מספר שירי לא הגיע לשולחנו, (ספרי יוצאים לעולם ומקבלים תשומת לב ופרסים, איני זקוקה לו או ליעל דן אך עבורי זהו פרמטר של הכחשה. פרמטר שדה הראיה המצומצם והמכוון לידוענים) שום עבודה משותפת עם מוזיקאים או אומנים אינה תחת הרדאר שלו. כן, אני לא תעשייה ואין לי יחצנים. אני סתם נמלה עמלנית בתרבות הישראלית.

בינתיים אני מביעה דעתי באופן חופשי ברדיו מליץ, שגם הוא אינו "תעשיית התרבות" הוא שייך ל"אוהבי תרבות" ועושי תרבות.

זו רשימת הספרים שלי עד כה  האם זו "תעשיית התרבות"? או סתם עבודה של פועלת במפעל:

ספרי שירה

הצבע בעיקר, 1989, הוצאת עם עובד

מסע איילה,  1995, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

נהר ושכחה, 1998, סידרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד

שירי אורפיאה, 2000, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

משיח, 2003, סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד

הגנן, הכלבתא והשרמוטה, 2006, סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד

שביעית , ספר הכולל שישה ספרים וספר שביעי: אין לי מקוםבכריכה אחת, 2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אחי, הצימאון, ספר שירים העוסק בפרדה מהאח והתבוננות ארט פואטי. סדרת ריתמוס הקיבוץ המאוחד , 2012

אסכולה של איש אחד, ספר שיחות על שירה ואומנות עם המשורר ישראל אלירז יצא לאור בסדרת קו אדום, אמנות, הקיבוץ המאוחד 2011

נאסף להיות הווהמחזור שירים בדיאלוג עם פיגורות אנימציה ממוחשבת שנוצרו על ידי הכוריאוגרף יעקב שריר, עומד לראות אור 2013 בהוצאת אבן החושן.

מסע אחר עם עורב שחור ו- Saint Claire", הוצאת קשב, 2016.

וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

Door bet vlees stroomt bet verlangen, קובץ משיריה בשפה ההולנדית, יצא לאור בהוצאת: AMPHORA BOOKS, אמסטרדאם 2009. תרגום: יעל משה, ובעריכת יניב חג'בי.

Bridging the divide , מבחר שירים בתרגומה של שרון-הארט גרין, בהוצאת Syracuse University Press. 2016

Pesmite na Opphea   (שירי אורפאה) , קובץ משיריה תורגם על ידי Elizabeta  Sheleva  ויצא לאור בהוצאת Magor, סקופיה מקדוניה. 2016.

ואיני יכול לשאת את השקט, אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית   בתרגומה ובעריכתה של חוה פנחס-כהן, ובשיתוף פעולה עם המשוררת ברברה פוגצ'ניק, יצאה לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2016.

ספר שירה בצרפתית, בתרגום מישל אקהארד אליעל, יצא בהוצאת Levant, , 2020 ימי הקורונה.

הגנן הכלבתא והשרמוטה, ספר אמן משותף של מתי גרינברג וחוה פנחס-כהן ,רישומים ארוטיים ועשרים  שירים בעברית ובאנגלית. עותקים מוזאליים בלבד. 2019

ועוד: 32 גליונות "דימוי" כתב עת לספרות אומנות ותרבות יהודית 1989-2007

Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

בחזרה מהירח/ זאב רז. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

היום, יום העצמאות תש"ף בשעה 5:30 , ברדיו מליץ בשיתוף עם אגודת הסופרים, שיחה בשניים בארבע עיניים חוה פנחס – כהן משוחחת עם זאב רז בעקבות ספרו: "בחזרה מהירח" שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיחה מרתקת על חייו ובחירותיו של זאב, על משפחתו, הצצה לעולם הגברי הסגור של הטייסת ולטיסה המיתולוגית להפצצת הכור הגרעיני "תמוז" בבגדאד. Radio.melitz.org

בחזרה מהירח	 / זאב רז
כי רעות שכזאת - ידיעות אחרונות

זאביק רז יליד קיבוץ גבע, בן לדור המייסדים, ילדות ונעורים בעמק יזרעאל ונודע

כטייס קרב וכמי שהוביל את מבצע "אופרה" , הכוח שהשמיד את הכור הגרעיני "תמוז" בפאי בגדד בשנת 1981, בשנת 2011 הקים את קבוצת "גייסות הרוח" – במה לשיח חברתי ומוסרי . זאב רז הוא מותג בטחוני ומותג תרבותי שילוב מרתק באדם אחר ולאחרונה למדתי שהוא גם מותג חברתי.

על כריכת הספר מופיע עיבוד לתצלום הגורן בקיבוץ גבע בשנות העשרים. בחזית התמונה ילדי הגן עם הגננת יושבים על שמיכה ומאחוריהם הר תבואה שנאספה וסולם עץ נשען עליו משמאל ואישה בחלוק עבודה עומדת עליו ופניה לסולם. ועוד אנשים בין הצלם להר התבואה שבראשו עומדות שתי דמויות של גבר ואישה ומתבוננות מטה או לרחוק. ומעליהם בשמים תמונת מטוס קרב, פנטום שיש להניח שצורף לתמונה בעיבוד מחשב. התמונה במלאותה מרשימה ביותר וכל פרט ופרט בתוכה ראוי לתשומת לב היא פותחת ומייצגת את הספר.  זהו ספר סיפורים קצרים וזהו זן נדיר בהוצאות הספרים של הזמן הזה.

ספר סיפורים יוצא דופן הן מבחינת הנושאים והן מבחינת הסגנון. הסיפורים נעים בין זיכרונות מגבע, עמק יזרעאל.  לזיכרונות מתקופת השרות הצבאי בחיל האוויר כטייס קרב

אירועים קטנים וחברים שנעלמו בדרך, מסיבות שונות.

כתיבתו של זאב רז, קשה לאיפיון ספרותי מקובל, לכאורה היא כתיבה ריאליסטית , מאופקת מאד. יש רגעים מאד טעונים וריגשיים בספר , אך הם מסופרים בדרך כה רזה ומאופקת המעצימה את הנאמר. בין המעשים והאירועים, באים משפטים קטנים המתארים את הטבע ואת נופי העמק והגלבוע, את ריחות החרציות ומראה החרדלים הצהובים, עצי חרוב ושבילים.

"לכם כבר לא תהיה מלחמה ", אומר מתי לפתע.

חמש המילים האלו שלו מהדהדות בי כבר חמישים שנה. "

כעבור שלושה ימים נפל בפתחת רפיח. לנו היו מאז כמה מלחמות, אבל כבר לא יכולתי לספר למתי". (עמ 36) או: "ואז יצא אבשה , עם אביהו איכר, לטיסת אימונים מעל הגליל ולא חזר" (עמ 62). 

הספר משקף עולם עשיר ביותר , השכלה וידע וחברויות אמת עמוקות. רגעי קרב ופחד.

יש לו קונוטציות ספרותיות לנסיך הקטן של הטייס והסופר :סנט אקזיפרי, רב נחמן מברסלב, בורחס , הביטלס , קפקא ועוד.   

והאמת היא שזוהי הצצה לעולמו של הגבר הישראלי. כניסה לעולם שבדרך כלל אין לי כניסה אליו. לחלק הצבאי ולחברויות הגבריות. רגעים של מלחמה וירי על מטוסי אויב ברמת הגולן ולרגע יש ספק האם הירי הוא על אויב או על כוחותינו, התלבטות של חיים ומוות בשניות שלא ניתנו לתיעוד או ספירה. (טבילת אש, )

הספר מספר אירועים שהיו וגם אומר שמות מהחיים. שמות של טייסים וקולגות וזמנים מדויקים, אך אחת התופעות המרתקות מבחינה ספרותית, היא השילוב המיוחד בין המידע המדויק, הסמוי מהעין לאזרח ישראלי ובמיוחד לישראלית ולקטעים שלמים הנשמעים אמינים בכל קנה נידה, אך אינם. הם בדיה שתולה בתוך  הסיפור במסופר כמו אותה צללית פנטום מעל הגורן של גבע בשנות העשרים של המאה שעברה.

על אחת הדמויות השתולות, דמותו של קאיטוש, טייס שהוא גם קוסם ושמו מגיע מתוך יצירה ספרותית והוא נוכח לאורך כל הספר.

לאחר שאברשה נהרג מופיעה דמות של טייסת "לידיה הבת המיתולוגית של מרדכי אנילביץ', היתה טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר, כבר הפילה שני מיגים ולמדה הנדסה אווירונאוטית." (עמ' 64). ובכן למרדכי אנילביץ/ לא היתה במציאות בת וודאי באותה תקופה, עד המאבק של אליס מילר לא היתה טייסת קרב. אבל, בתוך הספר היא תפורה יפה מבלי שהקורא ירגיש את מלאכת ההטלאה.

במהלך הקריאה, לא תמיד המונחים הצבאיים היו מובנים לי , בדרך כלל היתי צריכה לנחש או לבדוק בגוגל. רק בשיחת הראיון עם זאב רז, הבנתי שזה היה השיקול של העורך גדעון טיקוצקי. אך בכל זאת, לדעתי היה מקום לצרף לספר אולי בסופו דף עם הסבר למונחים המקצועיים. אבל, הערב זו מתחברת לבערה נוספת שניסיתי לגלות תוך כדי שיחה. הקריאה בספר, העלתה אצלי את ההרגשה האופינית כל כך לחוה הישראלית. שפעמים רבות בחיי הרגשתי , שיש משהו בשיח הגברי המתפתח בצבא, בחברויות החזקות שנבנות מהרבה שעות ביחד, במשימות משותפות, בחיים ליד המוות, חוויות שלא תמיד ניתן לשתף אותן את האמהות, החברות או הנשים. ואנחנו חשות מחוץ לסיפור, מחוץ לחויה ואולי בסיפורים האלה, ניתן חלון אל החוויה של הגבר הישראלי.

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

יהדות בלגרד – ויקיפדיה

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

יהדות בלגרד - Wikiwand

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הסיפור לקוח מקבוצת סיפורים: מסע בארץ שאינה. ומבוסס על מסע ביגוסלביה בשנת 1976 . סיפורה של לידי הכלבה והצלתה של הנערה אנה, מבוסס על סיפור שסיפרה לי ג'ני לבל על הימים בהם בלגרד נכבשה

ואימה וסבתה נרצחו במשאיות הגז.

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

https://gluya.org/lekhah-dodi/?fbclid=IwAR3fIrzOPzTM-Cg2ZJruMV2cO_rPQbD3ERBXGnu-cv2vIp_viMMoF645v24

מתי גרינברג: רישום מתוך האתר של נומיקן , והאהבה מה עם האהבה?

לכה דודי

י"ג ניסן תש"ף, 7

אתר "גלויה" בחר הפעם, ערב פסח תש"ף לעלות את מחזור שירי "לכה דודי" שהופיע בספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire שיצא בהוצאת קשב 2015. המחזור פורסם כחלק ממדור שירה "מיניות". מעניין לי הדיאלוג הזה. תודה לשרה סגל-כץ .

חוה פנחס כהן

1.
צְרִיכָה בְּסוֹפָהּ לְהָבִיא הַשְׁהָיָה לְהִתְמַלְּאוּת. יָצָאתִי
מְלֵאָה וְלַחֲזֹר רֵיקָה וּלְהִמָּלֵא מִתּוֹךְ הַכְּלוּם שֶׁל הֲלִיכָה לַשָּׂדוֹת,
לַבַּיִת וְהַלֶּחֶם.
לִסְמֹךְ עַל הַתְּנוּעָה הַסְּפִּירָלִית, עַל הַתְּנוּעָה. לֹא לְהַפְסִיק
אֶת הַהֲלִיכָה אֶלָּא לְטוֹבַת
שְׁהוּת שֶׁהִיא גַּם בְּתוֹךְ הִתְבּוֹנְנְהוּת וְהַהִתְהַוּוּת
מִחוּצָה לָנוּ מִזְרָח בּוֹעֵר וּמְדַבֵּר וּמְאַיֵּם לַעֲלוֹת עָלַי כְּמוֹ גַּל
הַבָּא לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל הַמָּקוֹם וְעַל הַזְּמַן שֶׁאֵינִי
אֶלָּא חָגָב וְגַם הָאֵשׁ בָּאָה מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וְכִלְּתָה אֶת הַזֵּיתִים
וְאֶת הַמַּבָּטִים שֶׁטָּמַנְתִּי סוֹדוֹת בֵּין סְלָעִים שֶׁבָּעֵמֶק
עָשִׂיתִי אוֹתָם לִיסוֹד הַיְּסוֹדוֹת, לְפֶחָם
שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהַצְמִיחַ אֶלָּא לְהַבְעִיר
אֶת הַחַם מִתּוֹךְ הַחֹם
שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה
הַמָּצוּי בִּשְׁהִיָּה
וְהַמְתָּנָה מֵאָז בּוֹאָם
שֶׁל גּוֹיֵי הַיָּם.

2.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שׁוּב הוּא עֵר, שׁוּב הוּא מִתְעוֹרֵר
מַבְחִין בְּגוֹנֵי הָאוֹר שֶׁמֵּעַל הָעִיר, בָּעֲנָנִים הַמִּשְׁתַּנִּים
וְהוּא מַבְחִין בַּהֶבְדֵּל בֵּין סַלְעֵי כֻּרְכָּר לְסַלְעֵי גִּיר בֵּין הַמִּתְפּוֹרֵר
לְנִבְנֶה. לֹא כְּמוֹ אֵשׁ שֶׁאָכְלָה בַּבַּיִת
וּמִתּוֹכָהּ עָפוּ אוֹתִיּוֹת וְהִתְיַצְּבוּ לְפָנַי
רָעֲיָא מְהֵימָנָא אַנְתְּ
וְשָׁאַלְתִּי, מִי? אֲנִי?
הָקִיצִי וְרַנְּנִי לְאִתְעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא
וְעָנִיתִי, Ma pitom לִבִּי עֵר
עָנִיתִי, לָמָּה לָצֵאת מֵחֲלוֹמִי וַאֲנִי כֻּלִּי טוֹבֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹ שֶׁל דּוֹדִי
שָׁם שָׁכַנְתִּי שֶׁבַע כְּיָמִים אֲחָדִים רֵעָה כְּרַעְיָה.

3.
דְּאַתְּ יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא
אֲבָל אֲנִי מְחַכָּה לְאִתְגַּלּוּתָא, בּוֹא דּוֹדִי בּוֹא
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לְגַבַּאי הַדְּלָתוֹת הַשְּׁמוּרוֹת
וַיֹּאמֶר לִי פַּעַם אַחַת, רַק פַּעַם אַחַת בְּקוֹלוֹ
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי
תַּם זְמַן הַמַּדִּיר וְהַמֵּזִיר
לֹא יוֹסִיף הַגְלוֹתֵךְ הוֹשִׁיטִי לִי יָדֵךְ
הִתְעוֹרְרִי כְּבָר, יַאלְלְלָה בּוֹאִי, הוֹשִׁיטִי גַּם רַגְלֵךְ
גְּעִי גְּעִי בִּי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טַל וְהָא כְּבָר אֵינוֹ תַּלְתַּל
כָּל זְמַן שֶׁהַטַּל עַל רֹאשִׁי וַאֲנִי מִחוּץ לְבֵיתֵךְ
וּלְגוּפֵךְ גְּלִימַת שְׁכִינְתָּא שֶׁלָּנוּ
וַאֲנִי נִגְלֵית לִשְׁכִינְתָּא גָּלוּתָא.

4.
יַאלְלָה רָעֲיָא הִתְעוֹרְרִי
וְשׁוּב שָׁאַלְתִּי: מִי, אֲנִי?
הֶאָקוּם וְאֶגַּע בַּטַּל שֶׁבְּתַלְתַּל לְכָהדוֹדִי
וְאוּלַי אַחֲזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה וְאוֹתְךָ לְחַדְרִי
וְאָז תִּרְאֶה יִנְבְּעוּ מִכָּל מְקוֹרִין עִלָּאִין
וּמוֹר יִפְתַּח כַּפּוֹת מַנְעוּלִים חֲלוּדִים.
עַד כָּאן, אָמַרְתִּי. מִכָּאן עָלַי לְהִתְעוֹרֵר דּוֹדִי,
לָקוּם וְלָלֶכֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלַי הַמְּצֻיָּרוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו
לֵךְ לְכָה דּוֹדִי