Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

בחזרה מהירח/ זאב רז. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

היום, יום העצמאות תש"ף בשעה 5:30 , ברדיו מליץ בשיתוף עם אגודת הסופרים, שיחה בשניים בארבע עיניים חוה פנחס – כהן משוחחת עם זאב רז בעקבות ספרו: "בחזרה מהירח" שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיחה מרתקת על חייו ובחירותיו של זאב, על משפחתו, הצצה לעולם הגברי הסגור של הטייסת ולטיסה המיתולוגית להפצצת הכור הגרעיני "תמוז" בבגדאד. Radio.melitz.org

בחזרה מהירח	 / זאב רז
כי רעות שכזאת - ידיעות אחרונות

זאביק רז יליד קיבוץ גבע, בן לדור המייסדים, ילדות ונעורים בעמק יזרעאל ונודע

כטייס קרב וכמי שהוביל את מבצע "אופרה" , הכוח שהשמיד את הכור הגרעיני "תמוז" בפאי בגדד בשנת 1981, בשנת 2011 הקים את קבוצת "גייסות הרוח" – במה לשיח חברתי ומוסרי . זאב רז הוא מותג בטחוני ומותג תרבותי שילוב מרתק באדם אחר ולאחרונה למדתי שהוא גם מותג חברתי.

על כריכת הספר מופיע עיבוד לתצלום הגורן בקיבוץ גבע בשנות העשרים. בחזית התמונה ילדי הגן עם הגננת יושבים על שמיכה ומאחוריהם הר תבואה שנאספה וסולם עץ נשען עליו משמאל ואישה בחלוק עבודה עומדת עליו ופניה לסולם. ועוד אנשים בין הצלם להר התבואה שבראשו עומדות שתי דמויות של גבר ואישה ומתבוננות מטה או לרחוק. ומעליהם בשמים תמונת מטוס קרב, פנטום שיש להניח שצורף לתמונה בעיבוד מחשב. התמונה במלאותה מרשימה ביותר וכל פרט ופרט בתוכה ראוי לתשומת לב היא פותחת ומייצגת את הספר.  זהו ספר סיפורים קצרים וזהו זן נדיר בהוצאות הספרים של הזמן הזה.

ספר סיפורים יוצא דופן הן מבחינת הנושאים והן מבחינת הסגנון. הסיפורים נעים בין זיכרונות מגבע, עמק יזרעאל.  לזיכרונות מתקופת השרות הצבאי בחיל האוויר כטייס קרב

אירועים קטנים וחברים שנעלמו בדרך, מסיבות שונות.

כתיבתו של זאב רז, קשה לאיפיון ספרותי מקובל, לכאורה היא כתיבה ריאליסטית , מאופקת מאד. יש רגעים מאד טעונים וריגשיים בספר , אך הם מסופרים בדרך כה רזה ומאופקת המעצימה את הנאמר. בין המעשים והאירועים, באים משפטים קטנים המתארים את הטבע ואת נופי העמק והגלבוע, את ריחות החרציות ומראה החרדלים הצהובים, עצי חרוב ושבילים.

"לכם כבר לא תהיה מלחמה ", אומר מתי לפתע.

חמש המילים האלו שלו מהדהדות בי כבר חמישים שנה. "

כעבור שלושה ימים נפל בפתחת רפיח. לנו היו מאז כמה מלחמות, אבל כבר לא יכולתי לספר למתי". (עמ 36) או: "ואז יצא אבשה , עם אביהו איכר, לטיסת אימונים מעל הגליל ולא חזר" (עמ 62). 

הספר משקף עולם עשיר ביותר , השכלה וידע וחברויות אמת עמוקות. רגעי קרב ופחד.

יש לו קונוטציות ספרותיות לנסיך הקטן של הטייס והסופר :סנט אקזיפרי, רב נחמן מברסלב, בורחס , הביטלס , קפקא ועוד.   

והאמת היא שזוהי הצצה לעולמו של הגבר הישראלי. כניסה לעולם שבדרך כלל אין לי כניסה אליו. לחלק הצבאי ולחברויות הגבריות. רגעים של מלחמה וירי על מטוסי אויב ברמת הגולן ולרגע יש ספק האם הירי הוא על אויב או על כוחותינו, התלבטות של חיים ומוות בשניות שלא ניתנו לתיעוד או ספירה. (טבילת אש, )

הספר מספר אירועים שהיו וגם אומר שמות מהחיים. שמות של טייסים וקולגות וזמנים מדויקים, אך אחת התופעות המרתקות מבחינה ספרותית, היא השילוב המיוחד בין המידע המדויק, הסמוי מהעין לאזרח ישראלי ובמיוחד לישראלית ולקטעים שלמים הנשמעים אמינים בכל קנה נידה, אך אינם. הם בדיה שתולה בתוך  הסיפור במסופר כמו אותה צללית פנטום מעל הגורן של גבע בשנות העשרים של המאה שעברה.

על אחת הדמויות השתולות, דמותו של קאיטוש, טייס שהוא גם קוסם ושמו מגיע מתוך יצירה ספרותית והוא נוכח לאורך כל הספר.

לאחר שאברשה נהרג מופיעה דמות של טייסת "לידיה הבת המיתולוגית של מרדכי אנילביץ', היתה טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר, כבר הפילה שני מיגים ולמדה הנדסה אווירונאוטית." (עמ' 64). ובכן למרדכי אנילביץ/ לא היתה במציאות בת וודאי באותה תקופה, עד המאבק של אליס מילר לא היתה טייסת קרב. אבל, בתוך הספר היא תפורה יפה מבלי שהקורא ירגיש את מלאכת ההטלאה.

במהלך הקריאה, לא תמיד המונחים הצבאיים היו מובנים לי , בדרך כלל היתי צריכה לנחש או לבדוק בגוגל. רק בשיחת הראיון עם זאב רז, הבנתי שזה היה השיקול של העורך גדעון טיקוצקי. אך בכל זאת, לדעתי היה מקום לצרף לספר אולי בסופו דף עם הסבר למונחים המקצועיים. אבל, הערב זו מתחברת לבערה נוספת שניסיתי לגלות תוך כדי שיחה. הקריאה בספר, העלתה אצלי את ההרגשה האופינית כל כך לחוה הישראלית. שפעמים רבות בחיי הרגשתי , שיש משהו בשיח הגברי המתפתח בצבא, בחברויות החזקות שנבנות מהרבה שעות ביחד, במשימות משותפות, בחיים ליד המוות, חוויות שלא תמיד ניתן לשתף אותן את האמהות, החברות או הנשים. ואנחנו חשות מחוץ לסיפור, מחוץ לחויה ואולי בסיפורים האלה, ניתן חלון אל החוויה של הגבר הישראלי.

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

יהדות בלגרד – ויקיפדיה

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

יהדות בלגרד - Wikiwand

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הסיפור לקוח מקבוצת סיפורים: מסע בארץ שאינה. ומבוסס על מסע ביגוסלביה בשנת 1976 . סיפורה של לידי הכלבה והצלתה של הנערה אנה, מבוסס על סיפור שסיפרה לי ג'ני לבל על הימים בהם בלגרד נכבשה

ואימה וסבתה נרצחו במשאיות הגז.

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

https://gluya.org/lekhah-dodi/?fbclid=IwAR3fIrzOPzTM-Cg2ZJruMV2cO_rPQbD3ERBXGnu-cv2vIp_viMMoF645v24

מתי גרינברג: רישום מתוך האתר של נומיקן , והאהבה מה עם האהבה?

לכה דודי

י"ג ניסן תש"ף, 7

אתר "גלויה" בחר הפעם, ערב פסח תש"ף לעלות את מחזור שירי "לכה דודי" שהופיע בספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire שיצא בהוצאת קשב 2015. המחזור פורסם כחלק ממדור שירה "מיניות". מעניין לי הדיאלוג הזה. תודה לשרה סגל-כץ .

חוה פנחס כהן

1.
צְרִיכָה בְּסוֹפָהּ לְהָבִיא הַשְׁהָיָה לְהִתְמַלְּאוּת. יָצָאתִי
מְלֵאָה וְלַחֲזֹר רֵיקָה וּלְהִמָּלֵא מִתּוֹךְ הַכְּלוּם שֶׁל הֲלִיכָה לַשָּׂדוֹת,
לַבַּיִת וְהַלֶּחֶם.
לִסְמֹךְ עַל הַתְּנוּעָה הַסְּפִּירָלִית, עַל הַתְּנוּעָה. לֹא לְהַפְסִיק
אֶת הַהֲלִיכָה אֶלָּא לְטוֹבַת
שְׁהוּת שֶׁהִיא גַּם בְּתוֹךְ הִתְבּוֹנְנְהוּת וְהַהִתְהַוּוּת
מִחוּצָה לָנוּ מִזְרָח בּוֹעֵר וּמְדַבֵּר וּמְאַיֵּם לַעֲלוֹת עָלַי כְּמוֹ גַּל
הַבָּא לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל הַמָּקוֹם וְעַל הַזְּמַן שֶׁאֵינִי
אֶלָּא חָגָב וְגַם הָאֵשׁ בָּאָה מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וְכִלְּתָה אֶת הַזֵּיתִים
וְאֶת הַמַּבָּטִים שֶׁטָּמַנְתִּי סוֹדוֹת בֵּין סְלָעִים שֶׁבָּעֵמֶק
עָשִׂיתִי אוֹתָם לִיסוֹד הַיְּסוֹדוֹת, לְפֶחָם
שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהַצְמִיחַ אֶלָּא לְהַבְעִיר
אֶת הַחַם מִתּוֹךְ הַחֹם
שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה
הַמָּצוּי בִּשְׁהִיָּה
וְהַמְתָּנָה מֵאָז בּוֹאָם
שֶׁל גּוֹיֵי הַיָּם.

2.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שׁוּב הוּא עֵר, שׁוּב הוּא מִתְעוֹרֵר
מַבְחִין בְּגוֹנֵי הָאוֹר שֶׁמֵּעַל הָעִיר, בָּעֲנָנִים הַמִּשְׁתַּנִּים
וְהוּא מַבְחִין בַּהֶבְדֵּל בֵּין סַלְעֵי כֻּרְכָּר לְסַלְעֵי גִּיר בֵּין הַמִּתְפּוֹרֵר
לְנִבְנֶה. לֹא כְּמוֹ אֵשׁ שֶׁאָכְלָה בַּבַּיִת
וּמִתּוֹכָהּ עָפוּ אוֹתִיּוֹת וְהִתְיַצְּבוּ לְפָנַי
רָעֲיָא מְהֵימָנָא אַנְתְּ
וְשָׁאַלְתִּי, מִי? אֲנִי?
הָקִיצִי וְרַנְּנִי לְאִתְעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא
וְעָנִיתִי, Ma pitom לִבִּי עֵר
עָנִיתִי, לָמָּה לָצֵאת מֵחֲלוֹמִי וַאֲנִי כֻּלִּי טוֹבֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹ שֶׁל דּוֹדִי
שָׁם שָׁכַנְתִּי שֶׁבַע כְּיָמִים אֲחָדִים רֵעָה כְּרַעְיָה.

3.
דְּאַתְּ יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא
אֲבָל אֲנִי מְחַכָּה לְאִתְגַּלּוּתָא, בּוֹא דּוֹדִי בּוֹא
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לְגַבַּאי הַדְּלָתוֹת הַשְּׁמוּרוֹת
וַיֹּאמֶר לִי פַּעַם אַחַת, רַק פַּעַם אַחַת בְּקוֹלוֹ
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי
תַּם זְמַן הַמַּדִּיר וְהַמֵּזִיר
לֹא יוֹסִיף הַגְלוֹתֵךְ הוֹשִׁיטִי לִי יָדֵךְ
הִתְעוֹרְרִי כְּבָר, יַאלְלְלָה בּוֹאִי, הוֹשִׁיטִי גַּם רַגְלֵךְ
גְּעִי גְּעִי בִּי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טַל וְהָא כְּבָר אֵינוֹ תַּלְתַּל
כָּל זְמַן שֶׁהַטַּל עַל רֹאשִׁי וַאֲנִי מִחוּץ לְבֵיתֵךְ
וּלְגוּפֵךְ גְּלִימַת שְׁכִינְתָּא שֶׁלָּנוּ
וַאֲנִי נִגְלֵית לִשְׁכִינְתָּא גָּלוּתָא.

4.
יַאלְלָה רָעֲיָא הִתְעוֹרְרִי
וְשׁוּב שָׁאַלְתִּי: מִי, אֲנִי?
הֶאָקוּם וְאֶגַּע בַּטַּל שֶׁבְּתַלְתַּל לְכָהדוֹדִי
וְאוּלַי אַחֲזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה וְאוֹתְךָ לְחַדְרִי
וְאָז תִּרְאֶה יִנְבְּעוּ מִכָּל מְקוֹרִין עִלָּאִין
וּמוֹר יִפְתַּח כַּפּוֹת מַנְעוּלִים חֲלוּדִים.
עַד כָּאן, אָמַרְתִּי. מִכָּאן עָלַי לְהִתְעוֹרֵר דּוֹדִי,
לָקוּם וְלָלֶכֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלַי הַמְּצֻיָּרוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו
לֵךְ לְכָה דּוֹדִי

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

מתוך הספר הבא: אישה ושמה בטרם

בתוך ההוויה של להיות אישה איש מקומות מאד מעורפלים ובלתי מנוסחים. שהם בין הזמנים ובין הרגעים ובינה לבין עצמה. זה השיר מתוך הספר הבא שבינתים שמו: מצב משפחתי. וחשבתי שיש משהו ברישום הזה של לוסין פרויד הגדול שמבין מה אני מבקשת לומר. ובין לבין הקפלים שבשיר, הוא מתכתב עם ספר ויקרא , ספר ללא סיפור , אך עם פולחן, בו ברוב המקרים נשים נעדרות מלבד מקומות קטנים הקשורים בהולדה ובקשר המיני שלהן עם גברים. הנה: אישה בטרם

תאנה | סקיצות

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית

שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי

טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ

חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי

הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ

וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר

שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן

וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת

וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן

מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת

וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים

עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד

כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם

מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר

וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה

מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס

שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ

תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט

כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי

בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן

שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף

כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן

מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן

וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת

הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.

וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח

שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ

כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת

וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו

פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ

וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים

וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ

וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם

כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל  כִּימֵי הַכִּפּוּרִים

וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים

מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים

וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי

אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת

וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת

וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת

כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה

שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,

אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים

שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק

זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם

עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב

שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה

וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

השקט הזה

השיר הזה, הוא חלק מהספר הבא שנערך ויצא לדרך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא נכתב מתוך הימים והשבועות שקדמו להופעת הקורונה, אך מתחושה עמוקה שלחרדה שמשהו עומד להתרחש, גדול מאיתנו. משהו שכבר חורש רע סביבנו. השיר התפרסם במוסף השבת של "מקור ראשון" ב27/3/2020 , אותו ומישל אקהארד אליעל תרגם. אני מפרסמת מקור ותרגום בתודה רבה.

עוד אני שמחה על התרגום לצרפתית וטובי גרינוולד קליין, חברתי שלחה תרגום שלה לשיר בשפה האנגלית והרי הוא מצורף גם כן בתחתית העמוד.

השקט הזה

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, הֶעָשׂוּי מִקּוֹלוֹת צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱסַף מִתּוֹךְ הָרוּחַ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁנִּשְׁמָעוֹת טִפּוֹת הַמַּיִם מִפִּי הַבֶּרֶז

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הָרַדְיוֹ, שֶׁלִּפְנֵי הַתְנָעַת הָרֶכֶב

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה בּוֹ נֶאֱסָף הָאוֹר מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים שֶׁבְּא"י אִי, א"י, א"י   

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלִּים מַפְרִידוֹת אֶת הַשָּׂפָה מֵהַהֶבֶל

 הַשֶּׁקֶט לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא הַיְּדִיעָה עַל שֶׁמִּתְפָּרֵק וְנִפְרָד

וּמַרְחִיק קוֹלוֹת יְלָדִים מִמִּטַּת אִמָּם מִצְּחוֹק הַבָּטוּחַ בַּנִּמְצָא

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁל הַבֹּקֶר הַטּוֹב וּמַרְגִּיעַ

כְּאִלּוּ לֹא אוֹרֶבֶת מִלְחָמָה מֵעֵבֶר לַחֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל, מֵעֵבֶר לַסְּתָיו

בֵּינְתַיִם סוֹפְרִים מֵתִים בּוֹדְדִים כְּאִלּוּ הֵם הֶכְרֵחַ אוֹ חֵלֶק מֵהַשֶּׁקֶט הַזֶּה

בֵּינְתַיִם אֲנַחְנוּ מְבַשְּׁלִים אֲרוּחוֹת וּמוֹנִים אֶת מֵי שֶׁבָּא

בֵּינְתַיִם אוֹסֶפֶת אֶת הָאוֹר מֵרָאשֵׁי אִילָנוֹת

שֶׁיַּעֲצֹר אֶת רַעַשׁ הַשֶּׁבֶר שֶׁאֵין לוֹ תִּקּוּן

זֶה שֶׁנֶּאֱסַף עִם הַשֶּׁקֶט לְחֶדֶר רֵיק

מִכָּל שֶׁהָיָה. יֵשׁ רַעַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט

דִּמּוּם כָּלוּא בַּגּוּף.

Ce silence

Ce silence fait du chant des oiseaux le matin

Ce silence, recueilli sous la brise par les branches du palmier

Ce silence où l’on entend la goutte d’eau du robinet

Ce silence avant l’allumage de la radio et de la voiture

Ce silence où se fige la lumière au-dessus des montagnes du pays

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du vide

Avant d’apprendre ce qui se désagrège et part

Eloignant la voix des enfants du lit maternel et du rire serein du présent

Ce silence du matin beau et calme

Comme une guerre qui guette au-delà des feuilles du palmier  

par-delà l’automne

Pendant que l’on compte les premiers morts comme s’ils étaient nécessaires ou faisaient partie de ce silence

Pendant qu’on prépare les repas et calculons ce qui vient

Je rassemble la lumière de la cime des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la faille sans remède

Qui se greffe au silence d’une chambre vidée

De tout.

Le silence tremble

Comme un corps qui saigne

De l’intérieur.

This Quiet

By Hava Pinhas-Cohen

This quiet, created from the songs of the morning birds

This quiet, gathered from the wind among the palm trees

This quiet in which are heard the drops of water from the faucet

This quiet before the radio, before the car’s engine turning over

This quiet in which the light is gathered from among the mountains

Of the land of Israel, ay, ay…

This quiet before the words that separate language from nonsense

This quiet before the knowing of that which disintegrates and that which separates

And distances the voices of children from the safe beds of their mothers

This quiet of the good and calming morning

As if there is no war lurking beyond the branches of the palm, beyond the autumn

Meanwhile, the singular dead are counted as if they are a necessary condition or part of

This quiet

Meanwhile we cook meals and number those who enter

Meanwhile we gather the light from the treetops

That will halt the thunder of the brokenness that has no repair

That is gathered with the silence into a room emptied from all

that was within. There is trembling within the silence

blood imprisoned within the body.
Translation by Toby Klein Greenwald

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

ישראל פנקס בן שמונים וחמש

משורר האהבה והים התיכון

השבוע מלאו שמונים וחמש שנים לאחד המשוררים הנפלאים והאהובים עלי ביותר

ישראל פנקס, אני רוצה להביא כמה שירים שלו, ולהזכיר גם שפנקס המשורר האחרון

ממשוררי דור זך. שעברו מהשפעת הספרות הרוסית לספרות האנגלו סקסית. לשפה

מדוברת אך מהודקת.  בהירה אך יש בה גם מן המסתורין והשניות. רגש רב אבל אחוז

באגרוף, טעון.


ישראל פנקס

"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה

לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ

כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.

רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב

בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,

שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד

אַחַר הַגֶּשֶׁם.

וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה

הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם

כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,

וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים

בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,

הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה

הָלְאָה.

אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים

בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם

עַל כָּךְ.

הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.

סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.

אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,

לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.

נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,

לִצְעִירִים מִכֶּם,

הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,

כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן

מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ

קְלָלָה.

אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע

וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ

אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,

לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,

שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,

וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.

אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,

רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם

בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.

גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ

מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.

תָּבוֹאוּ בְּעַם

צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.

עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ

אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.

וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:

יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.

רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.

הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל

יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.

מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ

אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם

אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.

שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,

רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.

עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,

בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.

הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם

אֶל אַהֲבַתְכֶם.

אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,

בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.

כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים

דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,

קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ

הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,

עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.

יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ

הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ, כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".