beautiful
קטגוריה: Uncategorized
"שם מפורש" בבולגרית ועוד
בתוך זמן שקשה להפריד דבר מדבר, מלחמה בעזה נגד החמאס, לבין המלחמה המתנהלת ברחובות עכו יפו ולוד לבין שיגורי רקטות מסוריה והתחלה של
התרחשות ביהודה ושומרון. לאחר חודשים של שקט מדומה בחסות מגפה, התפרצות מכל הכיוונים וכל הצורות, הרבה דברים שרצינו להאמין בהם התבררו
כמדומים. ואולי גם לא כתלויים בנו. הנוכחות שלנו כאן כיהודים וכבונים מדינה, כעצמאים, אינה מתקבלת. באותם רגעים שהתהוותה אנחנו ישנו והם זממו.
בימים האלה, אני במהלך הפוך, אל השנים טרם קום המדינה, אל הבריחה, העפלה ועליה לקראת מדינה. ואחד הדברים המבטא זאת עבודי ביותר, היא העובדה
שקובץ קטן של שירים שלי יצא לאור בבולגריה בשפה הבולגרית. "שירי אורפאה ושירים אחרים" בתרגום Vera Ivanova וJoseph Benatov בעריכת Anton Baeb
ובהוצאת Koala Press ובתמיכת עמותת "סלודור" לשמירה על מורשת יהדות בולגריה ויצירת גשר תרבותי בין בולגריה וישראל.
בסופיה ובפלובדיב, לא נופלים טילים, האביב במלוא עוצמתו, הירוק ירוק מתמיד, השמש מזמינה החוצה למרחבים ולבתי הקפה ואני הוזמנתי לשיחת רדיו עם
Darina Anasstassova ועם המתרגמת המופלאה Vassilina ברדיו הבולגרי הלאומי. זו היתה חוויה נשית ביותר. יחד באולפן, שיחה על שירה ונשיות , על שפה וזהות
ובעיקר קריאת שירה. בלינק המצורף ניתן להקשיב ללשיר: שם מפורש, ממש מתאים לחג השבועות, בבולגרית. חשבתי שזה לא רק תרגום, בהעדר הקונוטציות
המקריות והמדרשיות, זה שיר חדש. שבת שלום וחג שמח
h
כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר
כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר
איך קוצבים זמן
והִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה. ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה.
באלה המילים מסתיימת הפרשה הקודמת, בתיאור עבודתו של אהרון הכהן הגדול יחד עם הציווי החיובי מה עליו לעשות, נאמר גם מה עליו אסור לעשות. יש מחזוריות ועקביות בעבודה היא מתחילה "בבוקר בבוקר" חזרה על המילים, ובין הערביים "יקטירנה קטורת" ואחר כך מחזוריות של שנה "לדורותיכם" ו"קודש קודשים" הוא לה'.
החזרות האלה יוצרות קצב ספרותי ולשוני ההולך בהלימה מלאה עם סדר הזמנים: בבוקר בבוקר, בין ערבים, אחת בשנה והכל יחד הם קודש קודשים לה'. כל הפעולות בעבודת המשכן של הכהן הגדול, יוצרות מרכז וזמן חדש במרחב. בתוך מרחב הזמן של מאות שנות עבדות בהן המרכז והמקדשים היחידים, היו של המצרים, ובתוך המדבר הגדול שרק שבילי ההליכה ובארות המים, הם סימנים במרחב, נוצר עכשיו ציר חדש, מרכז פיזי ורוחני סביב המשכן ועבודת הכוהנים. העבודה והמרכז החדש אינם רק לרגע זה, הם נועדו לזמן הזה ולדורות הבאים, לזמן היסטורי ולקדושה על זמנית. נדמה שהוראות אלה של אלוהים למשה וממשה לעם ישראל לעבודה של מחזוריות יומיומית ומחזוריות לשנים ולדורות, יוצרת ציפיה למצב את התודעה של ההולכים במדבר, לתודעה של עם שיש לו סדר יום, ותפיסת זמן למרחקים גדולים. להיסטוריה ולאינסוף.
הכרובים והמנורה הפסלים הראשונים
זכורים הכרובים והמנורה מהפרשה הקודמת, הכרובים מעל ארון העדות שתי דמויות כגבר ואישה ולהם כנפיים והם מעורים זה בזה, תלת מימד בליבו של המשכן ומאוחר יותר בדביר המקדש. והמנורה שהיא מקשה אחת ויש לה פיתוחים וקישוטים והיא מעשה אומנות תלת מימד. סוג של פיסול שנועד להאיר ולשקף את האור בחומריותו. ושני אלה יוצבו בהוראת משה, במשכן ולכל אחד תפקיד משלו בבניית הבית והרגלי הפולחן של עם ישראל.
הכיור והמזבח, הפסלים השלישי והרביעי
ואחר כך מעשה כיור הנחושת לרחצה בלב המדבר: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת–לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.
כיור נחושת לרחצה במים בלב המדבר בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; פעמים חוזר הפסוק כלשונו, הן כאזהרה והן הצבת גבול שבין חיים למוות. המים הם הגבול עבור הכוהנים בין חיים למוות, המגבלה אינה רק להווה ולאהרון ולבניו, המגבלה היא לדורות, זהו נסיון לעצב תודעה שיש קביעות ומחזוריות והמשכיות לקבוצת אנשים המחוברים זה לזה בשבטיות, בעבר משותף, בסיפור מיתי משותף ובהליכה אחר מנהיג שלא גדל בתוכם. שאלת האמון במושגי עתיד מוטלת בספק. כי העם חי בתודעה של הווה, של הולכים במדבר והארץ המובטחת בבחינת הבטחה בלבד ושאלת המימוש בלתי מושגת ובלתי נראית.
וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ. כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ. ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי. לא וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם. לב עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו.
בחמישה פסוקים מופיע שורש ק.ד.ש שבע פעמים. הקדושה . החפצים והרהיטים בתוך המשכן , אינם אוביקטים שימושיים או אסתטיים בלבד, העבודה בהם מקדשת אותם ולקדושה יש חוקים המגדירים את המעבר הדק בין חיים למוות. ובכל זאת, אלה אוביקטים תלת ממדיים במרחב שהעבודה מקדשת אותם.
הפסל החמישי, פסל אבן, לוחות הברית
בפרשה יש מקום ליצירה נוספת שגם היא פרי של עבודה פיסולית , עבודת חריטה או חריתה. עבודת אצבע אלוהים על לוחות אבן וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת–לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. כי כל מה שנאמר עד כה, הן מילים המחכות את מקומן ועיצובן בתוך המציאות , לוחות האבן, שעליהן נכתבו החוקים הראשונים, הם ציון דרך מטאפיזי במרחב וגם הם חוצים את הזמן לאינסוף הבלתי נראה. ארבעים יום התייחד משה על ההר עם האלוהים, מראש ההר הוא יוריד את לוחות הברית. התנועה היא מלמעלה כלפי מטה. מהמקום העליון, המקודש לעבר העם שלמטה. תנועה אנכית לעבר מי שחי בתנועה אופקית.
הפסל השישי- העגל,יצירתו של אהרון
אבל, המצב האנושי של העם, הוא מצב רוחבי, הוא מפוזר במרחב, ציר האמצע והקדושה אינם נוכחים עדיין בעולמו. הדברים נאמרים אך בלתי נראים ואינם נוכחים. הזמן של העם הוא זמן הווה. אין להם עדיין שבת והארץ המובטחת רחוקה, ההווה הינו מציאות שטוחה המשכן וכלי הקודש ועבודת הכוהנים הם סיפור לעתיד לבוא, העוגן היחיד שלהם הוא משה והוא נעלם. במציאות של אי ודאות העם יוצר לעצמו מוקד , מרכז במרחב , יצירה משל עצמו, יצירה שתספר את הסיפור שלו וזו היצירה הרביעית, יצירה אומנותית פיסולית שתהיה במוקד של הסיפור ושל העם ואהרון, יקדש אותה עבורם.
וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
תיאור יצירת העגל, הוא סיפור המתרחש בזמן. תמונה אחר תמונה.
1. העם מבחין שמשה לא בא. מתמהמה.
2. העם נקהל על אהרון, המשנה למנהיג המוליך. קום עשה לנו אלוהים.
3. אהרון מבקש את זהבם
4. אהרון מפסל בחרט עגל מסכה, אלה אלוהיך ישראל.
5. קביעת יום חג והעם ישב לאכול ולשתות ולצחק.
העגל, אם כן, אינו זר בסביבה, הוא חלק מהאובייקטים והפיסול התלת ממדי שיתפוס מקום בחייהם של בני ישראל במדבר. אלא שכל הפסלים, והאוביקטים שהנחה אלוהים את משה לבנות באמצעותם ציויליזציה ותרבות ומרכז רוחני אינם משמשים להווה בלבד, מטרתם ללוות את העם ולחצות את זמן המדבר לזמן הארץ ומעבר לו. אך העם העומד ומחכה למשה וחווה חווית אי ודאות לאחר כל המסע וההבטחות, נאחז בהווה. הוא מעוניין לראות את אלוהיו ולעבוד אותו בשתייה באוכל ובמין ואז תהיה לו סבלנות לחכות למשה שיורד אליו מלמעלה, מהערפילים שעל ההר, למטה, למקום הארצי בו הם חיים.
פורים אחרון בחצר
תמונה: פורים 1963
השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, אור חורפי מלא נח על החצר. בחלק הקדמי של החצר שלפני ביתנו ועם הגב לחצר השכנים עמדה כל משפחת פנחס המונה ארבע נפשות אבא אמא ושתי בנות קטנות[1]. מאחורינו צמח עץ קלמנטינות קטן שלא הצליח לפרוש צמרת אף פעם בגלל צל הקזוארינה, שחצצה בין חצרנו לחצר השכנים. מעבר לקזוארינה ידענו שנמצאת המרפסת הפתוחה של טנטי מתילדה, מרפסת שכמעט כל בתי השכונה הקטנים הוציאו מתוכם אל החצר הפונה אל הרחוב, אל רחוב ניסן במורד.
מאחורי, אבא עומד, גדול וחזק, ואימא לידו, ומימיני, אחותי הקטנה שאימא נוגעת בכתפה, כי חתול שחצה את החצר משך את תשומת לבה והיא הפנתה אליו ראש בחיוך פתוח, בחיוך של ילדה שכל שסביבה הוא משחק ושעשוע. אור שמש חורפי בהיר נופל על פנינו ישירות ומצמצם את העיניים. מאיר את הפנים. מאחורינו נופל צל על אדמת החצר. אדמה חולית מעורבת בחמרה מיובאת עם שרידי דשא שלא מצליח לחיות מתחת למחטי הקזוארינה.
אבא בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, חולצת כותנה ומכנסיים שחורים, באותו בוקר התעכב בבית בגלל החג ואולי בעיקר, כי אימא ביקשה שישאר ויראה את התחפושות שטרחה עליהן , יראה את הילדות מחופשות. הוא לא יצא כמנהגו מוקדם בבוקר מהבית לעבודה, למסגרייה הקטנה שהחל לטפח בסמטה שיוצאת משדרות ירושלים, מסגריה שבבית קראו לה "החנות". אני עומדת לפניו בגבי אליו, חוסה בנוכחותו, בפוזה של צוענייה המוכנה לנפנף בתוף. לידי, אחותי הקטנה בלבוש כיפה אדומה ואימא מאחוריה, נוגעת קלות בכתפה בזרוע של אבא, ובעיקר ביד ימין ארוכה נוגעת בכתפה של אחותי כמו לרסן מעט את תנועתה.[2]
זוג צעיר ושתי בנות בחצר הבית שאבא קנה ובנה ואימא ואבא טיפחו יחד.
אחותי הקטנה ואני בחזית התמונה, שמלת כיפה אדומה של אחותי לחוצה מעל מכנסיים וחולצה תחתונה שנועדה להגן עליה מפני קור החורף, חודש מרץ או חודש אדר. חורף קיים או חורף מדומה? מתחת למכנסי הסטן האדומים שלי, גם אני לבשתי מכנסיים. אימא חששה שהקור יצנן אותי ומאותה סיבה שתינו נעלנו נעלי חורף מגושמות שלא התאימו לתחפושת. האם היה זה חורף מקומי או החורף שבראש שלה, החורף שהביאה איתה מבולגריה? הכללים שקבעה להגן עלינו מפני הקור, לא חלו עליה ועל אבא. הוא לבש חולצת כותנה ולרגליו נעלי בית, והיא חולצה עם צווארון ושרוול עד המרפק, וניתן לראות אפילו בתצלום את פטמותיה הזקורות מהקור הקל ומהתרגשות המעמד. צלם הוזמן לצלם את הבנות ואת המשפחה בתחפושת פורים. לשניהם צווארון ושניהם מכופתרים, שערו של אבא מלא ולא עלתה שיבה אפילו לא בצדעים, אמי בתחילת שנות השלושים, שערה שחור ומלא וסרט גנדרני אוסף את השער.
פורים של הילדים, התחפושות שעבדה עליהן מעל מכונת תפירה זינגר שעמדה כמו מלכה חשובה בקצה החדר הגדול, הוא גם חדר השינה. פורים והתחפושות הם סיבה לעצור את הזמן לרגע, לצלם את הבנות. לעצור וליצור רגע אוצר זיכרון ולומר עד כאן ומכאן.
יש תכונה לרגע הצילום, הרגע הזה נשמר בזיכרון שלי כרגע שבו צולמנו בזמן ובמקום המסוים. הוא נשמר בזכות ההתרגשות של אותו בוקר לקראת ובזמן הצילום.
רולאן בארת' כתב בספרו על הצלמים הצעירים המתרוצצים היום בעולם ברודפם אחר האקטואלי. הצלמים הם סוכניו של המוות. ואולי כל מה שיש בתצלום הזה, הוא שהצלם האלמוני שלנו, אכן היה סוכנו של המוות והיה עד לרגע משפחתי נפלא ונדיר. רגע התכנסות בבוקר חורפי ושמשי. הוא לא ידע מן הסתם שזו תמונה אחרונה של המשפחה הצעירה בת ארבע נפשות שהתכנסה לצילום חגיגי בתחפושות פורים של הילדות. לא היה עוד רגע חגיגי כזה עד אלול, או עד אוגוסט. בכל אופן, בזיכרוני הוא נשמר גם כאירוע שקורה שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, לפני שעליתי לכיתה ג'. שם עבר קו פרשת המים שבין החיים ובין המוות. וזה סודו של התצלום, שהוא תמונה. מתח נמשך מהקליק הנלחץ של כפתור המצלמה עד הפיתוח המסתורי של הצילום לתמונה, ל"דבר" בפני עצמו. באותו רגע מאושר, שגוף כמעט נגע בגוף, בקומפוזיציה שבה ההורים מאחור והקטנות בחזית התמונה מוגנות ונגלות. אני היתי עסוקה ב"להופיע", בשאלת ההיראות שלי אל התמונה, אל הנצח. במקטורן סטן עם כוכבים מנייר, בכובע מוזהב עם שנצים. עגילי זהב ארוכים כמו שחשבנו שעונדות צועניות אי שם במקום האגדי שיש בו צועניות. אגדי, עבורי, עבור צברית. ילידה ראשונה בארץ המובטחת. על צוענים שמעתי מאמי, על החיים "שם", באירופה. בסופיה, היא סיפרה ,היו צוענים והיו צועניות והיא ידעה איך הם נראים. המילה "שם" תחזור בשיחות שלנו מפעם לפעם כשכוונתה משתנה.
שמש מקומית באמצע החורף, נופלת על פנינו ומטילה צל. אבי מכווץ את עיניו בגלל האור הישיר, ומביט בקו אלכסוני אל המרפסת שנמצאת מחוץ לתמונה.
אולי הוא הביט אל עץ הדקל הצעיר שנטע לפני כמה חודשים. את רגע הנטיעה אני זוכרת היטב. רגע הנטיעה אינו קשור לשום חג או חגיגה. אבא חפר בור במרכז החצר הקדמית, מימין לכניסה, ולאחר שחפר באת, כרע על ברכיו ולקח את השתיל מתוך פח, בשתי ידיו, וטמן בתוך הבור. לאט לאט כיסה באדמה שהוצאה מהבור והידק בידיו סביב סביב לדקל הצעיר. עמדתי לידו והתבוננתי בתנועותיו ובבטחון הגדול שהוא יודע מה לעשות. הוא יודע איך לשתול.
ושאלתי אותו, אבא, האם העץ הזה יהיה גדול? מתי יהיה גדול? אני זוכרת שחייך לעצמו ואמר מתוך חיוך, ובשפה שילדות קטנות, שאין להן תפישת זמן מדויקת אך יש להן זיכרון, מבינות: "כשאת תתחתני, העץ כבר יהיה גדול".
זה נשמע לי אז כמו אינסוף. הוא חצה בדיבור שלו את המוות שלו ואת חיי הנמשכים אחרי מותו, הוא נתן לי סימני דרך. העץ התמים ששתל במרכז הגינה הקדמית, הדקל הארצישראלי הזה שחלמתי שממנו יגדלו תמרים, כמו בתמונות ובציורים, ענפים נמשכים מהצמרת, אשכולות כבדים מטה של פירות חומים ומתוקים, פירות לשמיים ולציפורים.
בשנת 1979 נישאתי ליוסי אישי, ולאחר נישואינו, אבי אישי, רבי שמעון כהן, שעלה מהעיר מרקש שבמרוקו והשתקע עם משפחתו במושב זיתן, נטל מראש העץ לולבים וכפות תמרים, סכך לסוכה החגיגית במושב.
אבי כווץ את העיניים והסתכל לנקודה מעבר למסגרת, אמי הישירה מבט מחוייך אל הצלם. גם אני שלחתי מבט אליו. הצל על ארובות עיניו של אבי נגע בפניו, הבליט את הדמיון שבינינו. ארובות עיניי כארובות עיניו, והצבע הכחול אפור בעיניים שהתחבא באותו רגע נדיר, בצל, לימים יופיע בעיני בתי. הסנטר התקיף, הגברי שמכביד ומושך את פניו, הוא הסנטר הכבד בתחתית פני. אבי יצא במבטו מהתמונה, כאילו ביטא באופן עמידתו, שעמידה סתמית לפני המצלמה, אינה בשבילו, זה גוזל את זמנו. אמי ואני מישירות מבט, אנחנו אוהבות להיות ב"פוזה" ומשקיעות בה רגע של שמחת פורים. ואילו אחותי הקטנה, שהחיים עדיין היו עבורה מגרש משחקים, נעצרה בתנועה בת חלוף. רגע שבו היינו מוגנות עדיין.
מתוך ספר בכתובים.
הכרובים, הדיבור והשירה
(על התנועה ממשפטים לתרומה ולשירה)
פרשת משפטים פונה למקשיבים , היא נחקקת באוזנם של המקשיבים באמצעים לשוניים
פעלים מופיעים בכפולה : צעוק יצעק, גנוב יגנב, טרוף יטרף, השב תשיבנו, מהורי מהרנה,
מאן ימאן, ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע, חבול, תחבול, שלם ישלם. שמוע תשמעו,
איבתי את אויביך, צרתי את צורריך, הרס תהרסם, שבר תשברם, עזוב תעזבם. המילים
הן כמו סימני דרך לחוקים שיש לזכור ולחקוק בנפש ובזיכרון, אחר כך, יבוא משה
ויחקוק את המילים שנחקקות קודם בזיכרון ואחרי החוקים, בונים את הבית.
ובאים חוקי בניית הבית והם פונים במילים אל עין של הבנאים והאמנים. וכשפונים אל
העין השפה משתנה והיא פונה לפועל ר. א. ה, וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.
לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר. לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה.
מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר.
והמחשבה שלי עוברת אל הסופר שכותב את הפסוקים שבאמצעות מילים יוצר הוראות
מפרט בנייה וחומרים מפורט מדייק. כל פרט במקומו . מהמבנה, אל הריהוט הפנימי,
המנורה על חומריה ועל סוג השמן למאור.
כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ. וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.
אני מאוהבת בעברית ובסופר המקראי, בעושר הפעלים ושמות החומרים, מפרט עשיר ללא פשרות, הוראות האדריכל, הוראות האמן למהנדס ולקבלן הביצוע שצריך
להשיג אותם ולהקפיד על המידות ועל החומרים והצבעים והמקום בתנאים של מדבר. זהו השג חוצה זמן ומקום. זהו מודל לתרבות רוחנית שמשתקפת בחומר וחומר
הבא לידי ביטוי בשפה. השפה היא יצירת האומנות המקדימה את היצירה החומרית. המשכן ובית המקדש כבר אינם, הם כלו כמו כל חומר, אך השפה נשארה רעננה
וברורה ומבקשת את יישומה. בלב הוראות הבניה יש הוראות לפיסול, ליצירת הכרובים, לב הפרשה. המקום שהוא ליבו הרוחני של הבית, הדיבור המחבר את העולם האלוהי עם האנושי , אך הוא מתחיל בפועל: ע.ש.ה והפועל שמבטא את הקשר הרוחני שבין אדם לאלוהיו הוא ה"דיבור" והוא ישיר. הקדושה מעוצבת בין כנפי הכרובים אך היא עוברת דרך המילים, דרך הדיבור.
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
השירה, היא אחד התחומים, הכלים הקרובים ביותר למעשה הכרובים , היא נמצאת במקום חבוי בנפש עטופה בגוף ובבגדים ובשיער ובאיפור ובתחפושת ונחשפת דרך המילה, דרך הדיבור. והדיבור השירי, חייב להיות מעוצב. כמו הכרובים הם מחברים בין השמים לארץ, היא מדויקת כמי שעוברת בין הכנפיים , ואולי הדבר החשוב ביותר שפני הכרובים פניהם איש אל אחיו. הם פונים זה לזה ופנויים זה לזה בראייה ובקשב. ועוד דבר חשוב במבנה הרגיש והמדויק הזה, שהכרובים נמצאים על ארון העדות. והמילה עדות יש בה משהו סתום ומצד שני פתוח עד אינסוף. על מה ה"עדות"? על מה מעיד הארון ומה יהיה בתוכו. על מה הוא מגן ומה הוא חושף. אך המילה "עדות" מכילה את ה"עד". השירה היא עדות על עולם פנימי, חבוי ושמור ומתפרץ במילה, בדיבור.
והגמרא מספרת מה קורה שהדיוק מופר, שהדברים יוצאים ממקומם, כשאין איזון בין החומר לרוח. אותם כרובים שהיו פניהם זה אל זה וביטאו קשר ואהבה וכנראה שהיו מעורים זה בזה, ואולי בדרך העיצוב והעמדת הפרטים ביטאו את הקשר הסמוי מהעין בין שמים לארץ ובין דיבור לשתיקה ובין חומר לרוח כך השירה וכך אומרת הגמרא:
"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו
מעורין זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נ"ה,
ע"א) ומה קורה כשהבית המקיף את הכרובים חרב ועינים זרות שאינן מבינות את השפה
העברית והפנימית נחשפות לכרובים :
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום , שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".
כך, השירה. כשהיא יוצאת ממקומה, כשהיא מנותקת מהעדות, כשהיא עוברת את גבולות
הדיבור המעוצב ומושלכת אל הרחוב בעירום לעין כל. ואני כל כך אוהבת את הקשר שבין
המילה "משכן" ו"שכינה" ו"שכנה" ועד המילה הכה עכשוית "שכונה". והנה אחד מכמה שירים שמחפש את האיזון השביר שבין עדות לכנפי כרובים
וגם מביא את הכרובים לשיר.
האיש ההוא
כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
(אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה)
(אֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי)
לְבַדִּי הָיִיתִי
נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
הוּא אוֹחֲזֵנִי בִּכְתֵפַי
וַאֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּמָתְנָיו
וּבוֹעֶטֶת בֵּין רַגְלָיו
וְהוּא כּוֹפֵף צַוָּארִי
וּשְׁנֵינוּ נָעִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה
וְאָבָק עוֹלֶה כְּמוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּט עֲרָבוֹת –
וִירֵכֵינוּ מֻכּוֹת (וִירֵכַי הַבְּהִירוֹת בְּאוֹר לְבָנָה –
כֵּהוֹת) כְּאוֹתָם כְּרוּבִים חַסְרֵי בִּרְכַּיִם נֶאֱבָקִים
אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא
שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְהַצִּילֵנִי מִכָּל רַע
וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם מוּדָע וְלִי אֵין נַחַל
לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת. רְאוֹת.
הערב שיחה בשתיים בארבע עיניים עם מירי גלעד
הערב שיחת רדיו ברדיו מליץ radiomelitz.org עם מירי גלעד, משוררת, מרצה וחוקרת. היא ובעלה אהוד, בני קיבוץ נירעם שבנגב שעזבו את הקיבוץ כמשפחה צעירה ופתחו בחיים מחוץ למסגרת הבטוחה. ובהחלט יש מקום בשיחה על חוויה כה ישראלית, חוויה מכוננת. מירי עשתה דוקטורט ופרסמה ספר בעקבותיו: מסע אל חווית הרגע. העוסק ביצירתם של וירג'יניה וולף וס.יזהר. מירי פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה
על מה אנחנו משוחחות? על המחקר, על השירה, על החיים והיצירה בימי קורונה. אתם מוזמנים לשיחה אישית מרתקת השייכת בהחלט לזמן הזה. להתראות בשש ברדיו מליץ ומוזמנים להקשיב עם סופרים ומשוררים, מוסיקאים המופיעים כהסכתים באתר רדיו מליץ ובאתר שלי havapinhascohen.co.il תחת הכותרת: יצירה בינתחומית, רדיו מליץ.
הערב, אלף חנוכיות ועוד אחת לזכרה של יהדות מקדוניה
הערב, נר שמיני של חנוכה תשפ"א על שולחנו של נשיא צפון מקדוניה מר סטמבו פנדרובסקי תעמוד יצירת אמנות כה עתיקה וכה חדשה. זו תהיה חנוכיה, תשעה כנים. ארבעה , ארבעה ואחד. זהו אחד הסמלים העתיקים ביותר והמזוהים ביותר של העולם היהודי. החנוכיה או בשמה המוכר בעולם, המנורה שתגיע למשרדו של הנשיא, היא יצירה של מתי גרינברג. פסל, צייר, אמן יליד מקדוניה מרץ 1943, תאריך טעון ביותר, זה השבוע בו המשטרה הבולגרית אספה וריכזה את יהודי מקדוניה מונסטיר, סקופיה ושאר הערים לבית החרושת לטבק "מונופול" הנמצא במרכז סקופיה ומשם ברכבת לטרבלינקה. חייו של מתי וחיי הוריו ניצלו והם הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בבת ים.
הערב, אעמוד יחד עם השגריר דן אוריין ועם רחל דרומר לוי נשיאת העמותה ורבים אחרים במשרד החוץ בירושלים ונעלה אור בכל העולמות. בשנים האחרונות, מידי שנה בהתקרב חודש מרץ, החלה התארגנות בהנהגתם של דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ולארצות הבלקן ורחל שלי דרומר לוי, העומדת בראש העמותה למורשת קהילת מונסטיר-ביטולה והמזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר אילן. שלוש פעמים נסעתי בזכות יוזמתם של דן אוריין ושלי לוי דרומר, להשתתף במסע החיים בין ה-8 ל11 במרץ וראיתי את מתי גרינברג מקים את פסל שעון השמש, הגדול, פסל שיוצב בלב בית הקברות היהודי בביטולה , לזיכרה של יהדות מקדוניה. פסל שעון השמש כבר מוכן ואמור היה להיות מוצב במרץ האחרון, אך הוא עומד ומחכה בבית מלאכה סמוך לבית הקברות שעד שיוצב על מכונו. שעון השמש יצור את הקשר הסיפורי שבין חייו של מתי גרינברג ובני משפחתו לבין הקהילה שעלתה השמימה ללא קבר ומצבה. ההעדר והנוכחות ידובבו זה את זה באמצעות השעון והשמש. האור והזמן שנולדו יחד באותו יום בו נאמר על ידי האלוהים: "יהי אור". החושך והכאוס הם המובנים מאליהם, הם טרם הבריאה , האור והזמן הם היצירה הראשונה של האל בבואו לברוא את העולם, בלעדיהם לא יכון עולם ובהשאלה, בלעדיהם לא תוכל ליכון תרבות אנושית. שעון השמש המחבר את האור הקוסמי עם הסדר האנושי , יחזיר את זיכרונה של הקהילה שניספתה ונעלמה אל התודעה.
מרץ 1943, אלה הימים בהם אספו את יהודי מקדוניה, גברים, נשים ותינוקות וגירשו אותם לטרבלינקה. השנה, שנת הקורונה, בחודש מרץ 2020 לא יצא מסע החיים לדרכו. וביצירתיות מיוחדת נמצאה דרך אחרת לציין את האירוע ולקשור את האירועים אל האור, להאיר ולהדליק אלף חנוכיות במקדוניה, בישראל וברחבי העולם לזיכרה של הקהילה ולזכרם של חבריה שנספו.
מתי גרינברג סיפר לי על החנוכייה שהוא מכין עבור האירוע המיוחד הזה, שנשיא מקדוניה ידליק בה את הנר השמיני. והוסיף שהיא מיוצרת בבית היציקה שבבית נקופה. ביום היציקה הצטרפתי לסדנה לראות איך יוצאת החנוכיה מהחומר אל האור. שורשיה של החנוכיה שיצאה למקדוניה בספר שמות פרק כ"ה בהוראות שקיבל בצלאל בן אורי , האמן העברי הראשון. הוא קיבל הוראות מילוליות מדויקות והיה עליו לפרש את ההוראות ולממש את היצירה הלכה למעשה. בצלאל בן אורי פרש ובנה, את המנורה שהוצבה במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש. לאורך דורות, קמו פרשנים להוראות המילוליות של בניית המנורה שבמקור היהת מזהב טהור. ולאחר החורבן, אנו מוצאים העתקים ופרשנויות של אמנים שונים בחומרים כמו\ פסיפס, ואמני תבליט , ברזל. המנורה הפכה לסמל שהעם היהודי נושא אותה לכל מקום אליו הלך וראייה המנורה החרוטה בתבליט המפורסם של שער טיטוס ברומא. השער שבישר על ניצחונה של ממלכת רומא הגדולה על ממלכת יהודה הקטנה והמרדנית בקצה האימפריה. מתי גרינברג, הצטרף לשורה ש אמנים יהודיים הממשיכים לקרוא את ההוראות בספר שמות ולהעביר מה מהמילה אל הפירוש התלת ממדי.
א וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. לב וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. לד וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים–כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ. לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה. לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר. לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר. לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה. מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר. {
זה המקור לבניית מנורת בית המקדש. שמות כ"ה. הנחיות ברורות איך לבנות ומאלו חומרים תיבנה המנורה. ובשני מקומות חוזרת ההנחיה : "מקשה תעשה המנורה" ו"כלה מקשה אחת, זהב טהור". תיאור המנורה מפורט ביותר. נדמה שניתן לראות את המנורה על פי התיאור. ברור המבנה שישה קנים המסודרים באופן סימטרי והקישוט הינו כפתור ופרח. כל העיטור הוא מעולם הצומח. ומהתיאור ברור שברגע שמדליקים בה אור, יש השתקפות האור בחומריות של המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה" .
אולי ההוראות המפורטות על החומר שממנה תיעשה המנורה, המבנה שלה והקישוטים שלה, הם דרך לומר שגם מתוך החומר הנבחר ניתן לבטא רוחניות ושגב. ברגע שפרויקט הדלקת 1000 החנוכיות יצא לדרך, היה ברור שאחת החנוכיות תהיה של מתי גרינברג ואכן השגריר דן אוריין הגיע לסטודיו של מתי גרינברג וראה את המודל והחליט שזו החנוכיה תאיר במקדוניה על שולחן נשיא המדינה.
האב טיפוס של החנוכיה ה1001, היא החנוכיה של מתי גרינברג, נמצאת בניו יורק בHebrew Union College , זו חנוכיה בגובה מטר שנבנתה עבור בית הכנסת של ההיברו יוניוון קולג'. היא הוזמנה על ידי תורם יהודי בשם ריצ'רד שרייר , החנוכיה תוכננה על פי מודל המנורה של בצלאל בן אורי. היא תוכננה על פי ההוראות שנמסרו בספר שמות פרק כ"ה. ההוראות אומרות שהיא להבנות כמקשה אחת והקנים באורנמנטיקה של צמחיה.
ביום היציקה נפגשנו בסדנה בבית נקופה. המקום בו מתחילות כל היצירות הגדולות, במעבר ובמהלך מהחומר הגולמי ההיולי לעבר יצירה. בחוץ היה יום מואר וחורפי בהרי ירושלים. מסביב לסדנה זרוקים כאברים כרותים תבניות של יציקות פסלים שכבר יצאו לעולם. עוד בטרם נכנסנו לסדנה לראות את הדגם של החנוכיה, חזר וסיפר מתי על הולדת החנוכיה שלו לפני שנים רבות בניו יורק מתוך ספר שמות ועל העובדה שהמושג "מקשה אחת" חוזר פעמיים.
מתי מספר שעבור החנוכייה שהקים בבניין ההיברו יוניון קולג', נזקק לארבעה קילוגרמים של כסף , כאשר הביא את הפרויקט לבית יציקה בלונדון, אמר בעל בית היציקה שזה בלתי אפשרי ליצוק במכה אחת. יש ליצוק חלקים שונים של החנוכייה ולאחר כך להלחים אותם זה לזה. מתי ענה לו , אבל כבר עשו זאת לפני אלפי שנים, זה כתוב בתנ"ך.
לבסוף הגיע לבית יציקה של אירי זקן , שעבור שני בקבוקי אייריש ויסקי, התמסר לפרויקט ומתי תיאר את התהליך : "יצקנו מהשורש כלפי מטה לענפים. חיממנו עם להביורים ושואב אבק משך את הכסף מטה. כאשר שברנו את התבנית, ראינו שהכסף עבר לכל הענפים . האירי הזקן אמר, שזו הייתה היציקה הכי מורכבת שיצק אי פעם. " ומוסיף מתי: "אם בצלאל בן אורי עשה זאת לפני אלפי שנים, אני לא אוכל לצקת חנוכייה במקשה אחת? התפיסה שלי היא שאין דבר שלא ניתן לביצוע מבחינה טכנית".
את השיעור הזה למדתי בפתחו של בית היציקה בבית נקופה.
בפנים, בתוך הכאוס של מתכות וחלקי עבודות, על שולחן עמד דגם של החנוכייה כשהיא יוצאת מתוך לוח, שהוא כמצבה עליה כתוב:
"לזכר יהודי מקדוניה שנלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ומשם איש לא חזר".
הדגם שלם, אך החנוכייה המיועדת, עדיין לא היתה מחוברת לכן שלה. כולה יצוקה ועיטורים צמחיים מרהיבים ובקצה הקנים, בקצה הענפים, פרשנותו של מתי לגביעים המשוקדים המהווים את הבסיס לנרות החנוכה, למקור האור.
עוד אני מתבוננת הגיעו אילן בעל הסדנה ואיברהים אחד היוצקים, להלחים ולחבר את החנוכייה לכן ולמצבה, מתי גרינברג חתם על היצירה והוסיף הוראה: הצבע צריך להיות ירוק זית בהיר" והחלה מחלוקת מה טיבו של הצבע שבדמיונו של האמן. האם להוסיף לירוק שיבוא על הברונזה לבן או שחור. למחרת ראיתי את הצילום של החנוכייה לאחר שיבשה והבנתי שאיברהים הבין היטב את בקשתו של מתי.
הערב, נר שמיני של חנוכה. החנוכייה של מתי גרינברג לזכר יהודי מקדוניה , קהילה שלמה שהושמדה במרץ 1943 ולא היה שם איש שיבוא לעזרתה. אור נ1000 החנוכיות שידלקו הלילה יאיר את זכרה.
סלבדור, אניה שטבעה בלב ים ובלב אדם
על הספר: ספינת המעפילים סלבדור, בעריכת ד"ר שלמה שאלתיאל ובהוצאת עמותת סלבדור למורשת יהודי בולגריה
סלבדור – אוניה ששקעה בלב ים ובלב האדם.
ספינת המעפילים סלבדור בעריכת ד"ר שלמה שאלתיאל ובהוצאת עמותת סלבדור למורשת יהודי בולגריה.
בדיוק לפני 80 שנה, בליל דצמבר 1940 חורפי וקר יצאה אוניה מעפילים מנמל ורנה על חוף הים השחור בבולגריה ועל סיפונה 352 עולים ומטרתה להגיע לחופי ארץ ישראל. ב12 בדצמבר, בליל סערה בים השיש הסוער התפרקה ספינת העץ מול חופי העיירה התורכית סיליבריה . 238 מעפילים ביניהם 66 ילדים טבעו 114 מעפילים ניצלו.
לאחר שמונים שנה יוצר ספר: ספינת המעפילים סלבדור, ספר בעריכתו של ד"ר שלמה שאלתיאל שפתח את הספר במאמר מקיף ומדייק את פרטי יציאתה ומסעה וסופה של אנית המעפילים "סלבדור".
האירוע המיוחד הזה, נתן חותם בקורותיה וזיכרונה של קהילת יהודי בולגריה, קהילה ציונית מובהקת שקורות מאבקה בשלטון הפאשיסטי ראויים ללמוד ולסיפור. וסיפורה של סלבדור, סיפור של יוזמה, נחישות , הקרבה ואסון, עדיין לא נלמד כחלק מהתקופה של בריחת יהודים מאירופה כשבגבם נושף השלטון הנאצי ולפניהם המנדט הבריטי בארץ ישראל.
" אקדים את המאוחר ואציין שפרשת "סלבדור" כולה הייתה תולדה של גורמים אחדים, שחברו יחד והולידו אסון מחריד, צפוי מראש. הגורמים הם: משטר פוליטי גזעני בבולגריה העוין ליהודים , באשר הם יהודים, אומץ בלתי רגיל של היהודים וחוסר הברירה שלהם כפליטים, חסרי נתינות. בנוסף לכך, לקחת סיכון מחושב על ידי נוער יהודי בדרכו אל ההגשמה הציונית וראיית הנולד שלו את העתיד חסר התקווה בבולגריה, הדומה להליכה על גחלים לוחשות, בתוך סערה המתקרבת במהירות. כל זה חיזק את הרצון להקדים ולהציל את נפשו ואת משאת נפשו. תפקידו של ד"ר קונפינו , בעל הספינה ועסקן ציוני ידוע, בתוך המסכת הזאת, שנוי במחלוקת. אך אין לגזול ממנו את זכות הנבואה לאשר עומד להתרחש ולהמעיט את מידת רצונו ותרומתו להצלת נפשות רבות ככל האפשר, מקרב יהודי בולגריה ולא רק מארץ זו, נדמה לי ששר ההיסטוריה יעניק לו יותר נקודות זכות מאשר נקודות חובה." כך כתב צבי סוזין, בספרו האוטוביוגראפי חבר קיבוץ מזרע, מניצולי ספינת המעפילים סלבדור, פרקים מהספר מופיעים בתוך הספר בעריכתו של שלמה שאלתיאל.
ספינת המפרשים
ספינת המפרשים היאמן,/ כי לנו היא היתה הקן/ בו קיננו ביחד/ תקוה ופחד?/ היכן המילה עוגן?/ אתם ודאי תתמהו,/ אי-שם על חוף המות! // מתוך שירו של סימצ'ו איסאקוב, בתרגום רפאל אליעז המופיע בספר מקור ותרגום וכן שירו של לאו כהן בבולגרית בלבד.
מאחורי סיפורה של הטראגי של סלבדור, נמצאת דמותו השנויה במחלוקת של ברוך קונפינו (1891-1982) רופא עיניים במקצועו ועסקן ציוני וחבר "אגודת הציונים הכלליים" בבולגריה. קונפינו היה ער למציאות בבולגריה שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית והתגברות הפעילות האנטישמית בעיתונות ובציבור. הוא הגיע למסקנה שאין עתיד ליהודי בולגריה וגורלם יהיה כגורל היהודים בשאר מדינות אירופה. הוא דרש מהתנועה הציונית פינוי מאורגן של יהודי בולגריה לארץ ישראל באמצעות עליה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. שלמה שאלתיאל עוקב במאמרו אחר דרכי ההתארגנות ופעילותו של קונפינו לארגון העלייה מבולגריה. המאמר חושף את הדמות ודרכי פעולתה, את התובנות ואת היצרים מאחורי פעולתו ושל חברי ועד הפעולה . זה אחד המקרים היחידים והמיוחדים בתולדות העלייה הבלתי ליגלית , של עליה פרטית בה המעפילים ברובם שילמו בעד העלייה ועלו בספינות שהשיג והפעיל קונפינו. במקרה של "סלבדור" , היו כאלה ששילמו בעד מותם.
האמת, שהקריאה בספר קשה מאד. דצמבר 1940, בורנה שנתפסת כעיר נופש מתקבצים פליטים מיהודי בולגריה ומארצות אחרות כאשר כולם מחפשים דרך לצאת מאירופה לכיוון ארץ ישראל. בתוך המהומה הזאת, מתקבצים אנשי מוסד, עסקנים ציונים מקהילת יהודי בולגריה ואחרים. כל כלי שייט אפשרי מגוייס לטובת הבריחה והעפלה , וביניהם ספינת המפרשים (ללא מנוע) ששמה הקודם היה: "צאר קרום", ספינה רעועה . ספינה שנוספו לה דרגשים על הסיפון, ספינה שכל איש ים יכול היה להעריך שהיא לא תצלח משימתה. כאשר קראתי את המאמרים ואת העדויות שבספר, כמו סיפור בלתי יאמן.
של מוות ידוע מראש, ובכל זאת, אני מלאת התפעלות לנחישותם של אנשים לעלות על כל קרש צף כדי לברוח מבולגריה, מאירופה לארץ ישראל. אני חושבת על האמביוולנטיות כלפי אותם אנשים יצירתיים וחסרי מנוח כמו ברוך קונפינו שהניעו תהליכים בנתונים כמעט בלתי אפשריים.
כך כתב מישל פמוקוב לחברתו טרם עלה על האניה בדרכו לארץ ישראל :
דעי לך יקירתי, שקיימות שתי אפשרויות: או שנגיע לארץ ישראל תוך שנים עשר יום, או שלעולם לא תדרוך כף רגלנו על אדמתה. בתוקף הנסיבות ולמזלי הרע, אני בין היחידים השותף לידיעה על האימה הצפויה לנו בים הפתוח.. דברים איומים יתרחשו על ספינה זו.. אם אגיע, אכתוב ויהיה זה , אני מאמין , רומן דמים על האכזריות האנושית".
אחד הדברים העושים את הספר הזה מיוחד, זו העטיפה האומנותית שלו, יצירה של אברהם אופק (אלג'ם). מהאמנים החשובים ביותר באומנות הישראלית, יצירתו : "ישראל, חלום ושברו" 1985-1988 חלק מציור קיר באוניברסיטת חיפה. ויצירה אחרת: פרט מתוך "ללא שם", 1976, אוניברסיטת תל אביב, הספריה המרכזית, מקטע הציור מתאר את סלבדור, זנב ספינה ובה בצפיפות דיוקנאות המעפילים.
אברהם אופק הוא אחד האמנים היחידים בדורו שהעלה את הנושאים הלאומיים ביצירתו, וביניהם את נושא העפלה, נושא הרואי שראוי להיות חלק מהאתוס הלאומי הנלמד ומסופר בכל תוכנית לימודים וכנושא לקולנוע ויצירות אומנות. הספר הוא מסמך חשוב ביותר המחזיר את נושא ההעפה הבלתי ליגאלית בכלל ואת מקרה סלבדור לשיח הישראלי.
בין הכותבים בספר זה: דוד כהן, משיריו של סימצ'ו איסאקוב, איזי אלמוג, צבי סוזין, משה מוסק, ושלמה שאלתיאל, כותב ועורך.
הקשר הסמוי בין קלמנטינות מיכל לבית הכנסת של יהודי שנחאי ולחודש נובמבר הגורלי
הבוקר ראיתי בין ארגזי הירקן ארגז קלמנטינות זן מיכל. ירוק וכתום מעורבים זה בזה על הקליפה, צבע מזמין ומפתה וכאשר מקלפים את הקליפה, רסס ריח משכר ומזמין מתפרץ ואחר כך, הטעם המתוק.
ב.11.79 , עשרות קילוגרמים של קלמנטינות מיכל נערמו על שולחנות בחצר בית הכנסת של עולי שנחאי ברחוב הגולן בתל אביב. רחוב בתוך השכונה בה גדלתי עד נעורי. שם היתי ילדה ולשם חזרתי כאישה. הקלמנטינות הגיעו מהמושב. נקטפו מהעץ ישר לשמחה.
היום זה התאריך. תאריך יפה וקצת רגיש. האחד עשר בחודש נובמבר שגם הוא האחד עשר שנת 2020 . לפני ארבעים אחת שנים, היתי אז אישה צעירה בת עשרים וארבע, זה היה ערב נובמבר סתווי ולא קר. החתן ואחיו תלו את המנורות בחצר, סידרו את השולחנות בצורת ח גדולה, החופה הייתה בכניסה לבית הכנסת. כאשר סיימו לסדר את חצר בית הכנסת וכל האורות דלקו החתן, חזר בחיפזון לבית הקטן בו גרנו כדי להתקלח ולצאת ברגל או בסוסיתא הסגולה לבית הכנסת, לחתונה שלו, שלנו. ההורים שלו הגיעו מהמושב קודם לבית בו גרנו, אביו, הרב והחקלאי, רבי שמעון בחליפה ועניבה ואימו בשמלה חדשה בצבע אפרסק ושערה אסוף לאחור. הם דפקו בדלת וראו את בנם החתן בגופיה ומכנסי עבודה ואביו אמר: מה קרה? אתה החתן. הוא היה המום מהאפשרות שהחתן ביום חתונתו יעבוד ויגיע לא מוכן לחופה. החתן נכנס למקלחת לבש את החולצה הלבנה החדשה מכנסים ארוכים (לאחר ויכוח האם להעדיף קצרים) ולאחר שראה את מבטו של אביו העדיף נעלים על פני סנדלים. אני בשמלה לבנה כפרית והוא בחולצה לבנה ומכנסים ארוכים יצאנו לעבר בית הכנסת כאשר סינן לעברי: איפה היית כל היום? כלומר, למה לא באת לעזור.
אותו יום צמתי כמנהג הבנות, לא כך אמרה לי אימי, אך כך למדתי מהספרים.
הסתובבתי כה וכה ברמת אביב, לא מצאתי לי מקום ולא ידעתי האם אני שמחה או מודאגת, או פשוט לא יודעת איך לשמוח ואיך להכיל את היום. ככל שהוא יום גדול ומשמעותי, כך השתדלתי להמעיט ולא לראות עצמי בשמלה לבנה עם קרינולינה ולא היה עם מי לפענח את ההתרגשות הלא מובנת, את היום שלא הייתה לי כל מסורת לדעת מה בדיוק עושים איתו. עכשיו כשאני כותבת את הדברים אני מבינה שמלבד האגדות על היום הגדול והשמלות הלבנות ואלבומים. מלבד העובדה שרצינו להתחתן אבל שללנו כל אפשרות של אולם, או הזמנה של אורחים רבים גם כל אחד מאיתנו התמודד עם הרקע ממנו בא אל החתונה, יוסי בא ממשפחה מרוקאית שיודעת לשמוח ברוב עם, ומדרך הטבע היו אמורות לחגוג ולשמוח כל אחיותיה ובעליהן וילדיהן של אימו, בני ובנות דודיו מהמושבים ומקרית מלאכי. כל אחיו של אביו ובני ביתם. כל חברינו מהאוניברסיטה וחברי מ"כרם" ומשפחת אימי ובני דודי, משפחת אבי, נעלמה מעיני. יוסי הודיע שבחתונה שלנו, למורת רוחם של הוריו, לא יהיו יותר מחמישים אנשים. אימא נשאה ונתנה איתו והתפשרו על שבעים. אימא ניסתה לומר לו "יש לנו משפחה כל כך קטנה ממילא, אי אפשר להזמין רק חלקה. הרבה שנים מחכים במשפחה למעט שמחה". יוסי, היה עיקש, הוא חשש מהבעת רגשות המונית. אולי התבייש הוא כבר לא חש שייך.
הרבה זמן חיפשנו מקום שיתאים לנו להתחתן בו. לא מצאנו ובשלב מסוים יוסי אמר "אולי אין מקום בשבילנו ". ידענו שאנחנו צריכים מקום פשוט שיוכל להכיל את שני הקצוות, משפחה בולגרית, חילונית, שיש בה חלקים הבועטים בכל מסורת דתית (אז עוד לא ידעתי מי הם סבי וסבתי קונפינו-הלוי) .ומשפחה מרוקאית ענפה ואביו של יוסי, רב. משפחה מסורתית, דתית. עולמות שונים ובמובן מסוים אולי הפוכים. בתוכי לא הרגשתי כך. אהבתי מאד את החיים המשפחתיים של הכהנים במושב וחיתי בשלום עם משפחתי שבאותה עת היתה מרוסקת אנשים בתוך הקשר וזיכרון משותף, תמיד נתונים לאילוצים . היה ברור שאני מקימה בית על משהו שלא ברור לי עברו והאם יש או היתה לו מסורת. רסיסים של עולם. קצה של משהו שחשתי קיומו ולא ידעתי מהו.
שנינו מנותקים ממשהו ומחוברים למשהו שאין לו שם ומשם צריך להתחיל משהו חדש.
למה בית כנסת סיני?
בהיותי ילדה, בית הכנסת של יהודי שנחאי, היה הכי רחוק והכי יפה. ובלילות שמחת תורה הייתה שם שמחה גדולה וסוכריות בשפע. וכשחזרתי לבית לאחר שנים, הרגשנו שזה הזמן להינשא ולבנות את הבית שלנו, שללא ספק יהיה שונה.
ערב אחד טיילתי בשיכון ישגב, עם גוגול, כלב בוקסר צעיר. לפתע עצרה לידי מכונית ומישהו שאל האם אני יודעת היכן נמצא בית הכנסת הסיני. עניתי שכן, אבל לדעתי, אין שם עכשיו מניין והוא ענה תשובה שהיתה עבורי גורלית. "יש שם חתונה". ירדתי ממעלה הגבעה למטה לעבר רחוב הגולן וחיפשתי את בית הכנסת והנה הוא שם. כמו שהיה בילדותי, מוקף חצר קטנה ירוקה, ובאותה שעה בין העצים נמתחו חוטי חשמל ונורות דלקו ומוסיקה נשמעה. החצר נראתה לי שמחה. חזרתי הביתה ואמרתי ליוסי: מצאתי מקום.
הוא ענה: לא יכול להיות.
אמרתי לו: בוא.
הלכנו לשם עם הכלב. כשהתקרבנו, השמחה כבר הייתה כמעט בסופה, אבל האורות והמוסיקה וצלליות האנשים מראו מבחוץ. יוסי העיף מבט מבחוץ ואמר : זה נראה טוב. תבדקי מחר. ידעתי שמה שהשפיע עליו, היתה העובדה שזה צירוף של בית כנסת ואירוע בחוץ, באויר הפתוח, אך לא ידעתי שהיה גורם נוסף מכריע .
ואכן בדקתי ונפגשתי עם ג'וקוב, הסיני האחרון משנחאי וכאשר שאלתי
באיזה תאריך אפשר להתחתן בבית הכנסת?
הוא ענה: מתי שתרצי.
כמה זה יעלה לנו?
הוא ענה, כמה שתוכלו.
זה בדיוק התאים לנו. הודעתי לאימא שבתוך שבועיים אנחנו מתחתנים. התגובה המיידית שלה היתה: למה תוך שבועיים? איך נספיק?. וזה לא היה מחיפזון, אלא כי לא רצינו לטבוע בהכנות ואולי גם כי באופן לא מודע, ניסינו לשדר, שאין צורך בהכנות. זה אירוע שצריך לעבור ולהמשיך הלאה. איפקנו התרגשות. אסור היה להתרגש כלפי חוץ.
לא שאלנו את ההורים משום צד, איך מתחתנים, לא שאלנו מה הם רוצים, לא התעניינו, כאילו אין מסורת. כאילו אנחנו יתומים. הרגשנו שאנחנו מספיק בוגרים כדי להחליט. הכתבנו מה שחשבנו שמתאים לנו. לא בררנו איפה מתאים להם שאנחנו נתחתן. פשוט הודענו להם.
לא הבנתי אז את משמעות ההחלטה שלנו לא, לשאול לדעת ההורים, אלא להכתיב. ניסיתי לשכנע את יוסי שירחיב את המוזמנים בני משפחתו, ידעתי שלאימו יהיה קשה לשמוח כאשר אחיותיה אינן לצידה וכאשר תצטרך לנמק מדוע הזמינה רק חלק ואחרים נשארו מחוץ לשמחה ואכן, כאשר הגיעו תמונות הסטילס מהחתונה, מתחת לחופה נראתה חמותי בפנים סגורים ועצובים. לא היה שם חיוך או שמחה ועבורי זה היה בבחינת חטא קדמון.
רציתי שהרב שיקדש אותנו יהיה הרב דניאל טרופר שעבורי הוא היה מורה ומורה דרך לחיים, אך היה עלינו לקבל את מרות הרבנות ולקבל את רב בית הכנסת כמקדש. יוסי, לא הראה כל סימנים של מאבק בעניין הרב, הרי היה מדובר ברב אשכנזי ואילו אביו, רב מרוקאי. רק לאחר החופה, הסביר לי שהבחירה בבית כנסת סיני, הייתה בחירה מצוינת, כי זה אינו אשכנזי ולא ספרדי ולא מרוקאי וכך אביו היה מנוע מביקורת . לו היה מדובר ברב אשכנזי, זו הייתה יכולה להתפרש כבגידה, רב מרוקאי, חס וחלילה יכול היה להיות לטעות בניגון או בפיוט, להרבות או לחסר במילים. ויוסי, שהכיר את הדרך הרצינית והכבדה בה אביו רואה את הדברים והחתירה שלו לשלמות, חשש מביקורתו.
לא שלחנו הזמנות אך, התמונה היתה זאת: חתן מרוקאי בנו של רב ממראקש, וכלה ממוצא בולגרי חילוני, מזמינים את אורחיהם לחופה בבית כנסת של יהודי סין.
נכון, זה נשמע כמעט כמו התחלה של בדיחה. לכן, כאשר שאלנו כמה חברים מהאוניברסיטה מדוע לא הגיעו לשמחתנו, התשובה היתה:
"מה אתם רציניים? חשבנו שזו בדיחה". צחקנו מהבדיחה ומההחמצה. אך לאחר כל כך הרבה שנים, אביו ואימו של בעלי כבר אינם בין החיים, וגם יוסי, הלך לעולמו צעיר. אני יודעת ששנינו הלכנו זה אל זו כאשר שנינו שקועים בעצמנו ובשאלת אהבתנו, עדיין לא מודעים למהלך ששנינו עשינו כדי להיות משפחה יהודית – ישראלית המחברת את שני צידיו של הים התיכון, את שני הקצוות של העולם הספרדי.
ב24 בנובמבר 1998, הלך יוסי, לעולמו לאחר שהבאנו ארבע בנות . הראשונה, שירה שהשבוע מלאו לה 40, נולדה ב8 בנובמבר 1980. הרביעית, זוהר, הצעירה ביותר נולדה ב24 בנובמבר 1992. ב22 בנובמבר 1998 הלך לעולמו יוסי, בעלי. סיבת המוות, סרטן שהתפתח מטיפולי קרינה נגד גזזת שקיבל בגיל חמש עם עלית המשפחה ארצה. זה המחיר ששילמנו על הישראליזציה שלנו, על אהבתנו למקום הזה, לשפה הזאת ועל תהליך גדול שסוחף וממית בתוכו את הפרט הלא מודע לעיוורון והחלטות ושרירותיות השלטון. במקרה הזה, השלטון הוא שלנו.
הבוקר קניתי שני קילו קלמנטינות מיכל, זה היה המיץ הראשון שהאכלתי בכפית את התינוקת שלי. הקלמנטינות היו מהפרדס של הסבא שלה במושב. סבא שבא לארץ והלך בעקבות חז"ל , לא הפך את התורה קרדום לחפור בה, אבל אחז באת ובמעדר ובמגרפה ובטרקטור כדי שיצמח כאן פרדס.
מישהו כותב עכשיו רומן בסימטת מאוריציו גוטליב
במסלול הליכתי הבוקר משכה אותי אליה סימטת רוחב קטנה המחברת את עמק רפאים עם רחוב כרמיה שגם הוא סימטה. הבתים בתי אבן חצרות מוקפות בגדרות אבן, אל הכל עטוף ומחותל בצמחיה מהבוגנויליה הסגולה ועד בושמת מעצי ברוש שמושכים את המבט מעלה ועד עצי אורן שסוחבים את העננים על המחטים. אבל העין נמשכת אל האבן שרטטים של אור וצל מציירים אותה ומורידים ממשקלה. שערי ברזל ירוקים ותריסי מתכת כחולים. אין לי ספק שמשהו באחד החדרים שמאחורי התריסים יושב וכותב רומן . המקום הזה מושך אליו את המבט המקלף את הקליפות ונכנס פנימה לדמויות שבאות ויוצאות בחצרות. האם כל אלה שחיים בסימטת מאוריציוס גוטלב מאושרים.
גם שם הסימטה מושך את העין והלב לצייר היהודי פולני שהשאיר לנו את הציור של בית הכנסת ביום כיפור. להעניק לסימטה שם של צייר, נראה לי מדוייק.
רגע לפני שהמשכתי בדרכי, הצצתי בעד שער ברזל כחול לחצר , שאיש אחד אי שם בעומק השביל המוצל עסוק בגירוף וטאטוא עלי שלכת מהשביל. שני גורי חתולים ישבו בשלולית של שמש והתבוננו בשקט באיש הגורף עלי שלכת. אני התבוננתי בגורים המסתכלים באיש וראיתי את כל החצר באור וצל.
ש
לכתוב זה לזכור 