שיחה בשניים בארבע עיניים עם רן יגיל

רדיו מליץ, 17:30 radio.melitz.org

רן יגיל

בחודשים האחרונים וליתר דיוק מאז שנכנסה הקורונה לחיי , התחלתי לראיין ולהקליט ברדיו מליץ תוכנית ששמה: שיחה בשניים בארבע עיניים" ובה אני משוחחת עם סופר/ משורר או איש רוח, על על חייו, כתיבתו, על השפעת ימי הקורונה על חיו, על התובנות שלו. שיחה אינטימית ופתוחה ששנינו רוצים להנות ממנה. זו שיחה במקום כוס קפה בבית קפה.
השבוע, מיד אחרי החגים, שוחחתי עם רן יגיל, עם רחל אליאור (שיחה שניה מתוך שלוש) ועם רבקה מרים. אלה שעות של אושר צרוף. של למידה ושל הכרות אינטימית עם עולם.
היום בשעה 5:30 תשודר שיחה עם הסופר והמבקר והעורך רן יגיל. רן יגיל, שייסד את כתב העת "עמדה" ומאז הוא מעורב ב"יקוד תרבות" ב"סלונט" וכתבי עת נוספים, כותב ביקורת על ספרי שירה חדשים היוצאים לאור בעברית. ביקורתו חדה ובלתי מתפשרת שיש לה אמפאטיה לאדם הכותב אך רחוקה מלהיות מתחנפת.
השיחה עם רן, הפתיעה אותי בעומק הידע שלו ובעיקר ביושרה שזה זמן רב לא נחשפתי ליושרה כמוה. רן משוחח ומדבר מתוך ידע, מדייק בפרטים ואינו חושש להעמיד פנורמה של משוררים בהגדרה ומאפיינים. התיחסנו לעבודת העריכה ומשמעותה היום, לשירה הנכתבת היום בשפה העברית, למרחב בו היא מתקיימת ולמקומה על סקלה דמיונית. בלי חשש להעריך , בלי חשש לבקר. משוררים וסופרים מוזמנים לשיחה מרתקת, מסע מלא קונפליקטים לעולמו של אדם שהספרות העברית חשובה לו מאד.

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

הדרך למנזר גרוז'נה, תמיד בראש ההר ותמיד לבד.

1.

בדרכנו לדנובה, עצרנו במנזר גרוז'נה. הרבבה מעבודות הפרסקו והאומנות במנזר מוקדשות לעלייתה של מרים השמיימה. אחד החגים הנוצרים החשובים בנצרות ובנצרות האורתודוכסית בפרט. מידי שנה בין ה25 ל28 באוגוסט חוגגים בירושלים מאות צליינים את החג של מריה. הם משכימים ויוצאים בחמש בבוקר לפני הנץ לכנסית גת שמנים ומשם מתחילים בתהלוכה שהיא "הלוויתה" של מריה. הצליינים מחזיקים בנרות דולקים והולכים אחרי הפאטריארכים הפרבוסלבים, המסע חולף על פני הויה דה לרוזה ולבסוף מגיע לכנסיית קברה של מריה. אחד הציורים המפורסמים של עלייתה של מריה השמיימה זה הציור של טיציאן הנמצא מעל המזבח בכנסיה בונציה. ולמעשה, העבודות הנמצאות במנזר הקטן והנדח, הן יצירות אומנות המתכתבות עם יצירות אחרות מימי הבינים ועד היום. העבודות במנזר הקטן והנישא, המחייב את המאמינים לעשות מאמץ ולתפס אליו, להגביה, ולשאת עינים. אך מה שעורר בי מחשבה, זו ההבנה, ששתי הדמויות המרכזיות בנצרות, הן יהודיות, שתיהן נולדו בארץ וכל הביודגרפיה שלהן פרושה מנצרת, ועד ירושלים, בית לחם והגליל. שתיהן מתו מוות אנושי, מאד. ישו בצליבה ומריה מתה מוות טבעי למדי במיטתה. אך גם ישו וגם מריה תלויים בין החיים לבין המוות. ישו תלוי חי-מת על הצלב ומליוני מאמינים נושאים אליו עינים. רואים אותו בסבלו אך איש לא יעלה בדעתו להורידו ולהפסיק את הסבל המתמשך. גם ישו וגם מריה הם מתים וממשיכים בחיים שיש בהם מהשגב והסבל. מדוע אם כן, סמל מרכזי כל כך בתרבות המערבית משאיר את אלוהיו תלוי בין החיים לבין המוות. ואיך כל זה משפיע על אופיה של התרבות המערבית בכלל ועל התרבות היהודית בפרט..

2.

יצאנו  מסופיה ב21 בספטמבר לכיוון צפון, לכיוון ניקופול ורוסה על שפת הדנובה. את הדרך לשם בחרה ע, על נקודות העניין שבדרך. רוב הנסיעה בימים הבאים הייתה בדרכים צדדיות או כפי שהן מתוארות במפה בצבע צהוב (כביש דרגה 3 ) או דרך סלולה בצבע לבן, שמשמעותה, דרך כפרית יותר מלאה מהמורות. הדרכים האלה חשפו אותנו לנופים הטבעיים של הבלקן ובולגריה בפרט. רכסי הרים, יערות המשתנים לצבעי הסתיו, שדות חרושים, או שדות תירס יבשים המחכים להיאסף. נחלים קטנים או גדולים וגשרים כפריים מעליהם. פה ושם סוס מושך עגלה הבנויה עץ ועגלון מדרבן את הסוס להגביר את הקצב. הכל פשוט ומזמין.

נסענו לכיוון מנזר גרוז'נה , מנזר מתחילת ימי הבינים 1230 , המנזר בראש אחד ההרים ברכס. החמצנו את הפניה, והגענו לכפר שם פגשנו שני אנשים מבוגרים, זוג, גבר ואישה שעצרנו לשאול על הדרך למנזר שדיברו איתנו בבולגרית שהבנתי היטב, שפה שהזכירה באינטונציה שלה את הבית.  הם החזירו אותנו לאחור לפניה בדרך שחלפנו על פניה. חזרנו לאחור ומצאנו את הדרך שהתפתלה וטיפסה על ההרים לעבר המנזר. מצאנו שאנחנו נוסעים ביום ראשון בבוקר בתוך שיירה של אזרחים בולגרים העולים לתפילה במנזר.

הגענו למנזר הלבן, הצנוע והיפה. ורכסי ההרים נפרסים מסביב, המבט מקיף מרחבים וגובה וצבעוניות הסתיו ההררי. לפעמים העין קולטת דאייה של ציפור טורפת מעל הרכסים.

המנזר נבנה כנראה בתחילת המאה ה13, וככל שהוא עתיק יותר, הוא קדוש יותר. מגדל המנזר נוגע בענני הכבוד ובשמים. עצם מקומו, מזמין עליה ושהות פרטית של האדם המאמין עם תפילתו. קירות המנזר מכוסים פרסקאות וציורים שחלקם משוחזרים. ויתן לראות שהמנזר מוקדש לעלייתה השמימה של מרים, אימו של ישו. חלקן של האיקונים בסגנון ביזנטיני והציורים על הקירות בתערובת של ציור ביזנטי ורנסאנסי..הסתובבתי בטיול קצר סביב למנזר ואהבתי את השילוב של הסיוד הלבן עם קורות העץ, צורת בניה שנראה בדרכנו בערים העתיקות. ואהבתי במיוחד את השולחן הגדול המרובע במרפסת הנזירים, לידו ישבו שתי נשים, במנוחה והתבוננו סביב, ספק כבעלות בית, ספק כמתארחות. ניכר היה שהעולים לרגל נוהגים במנזר כמנזר "שלהם".

השהות במנזר ובמושג הנזירות, מעלה את ההבדל והשוני, לא ראיתי ואיני מכירה בית כנסת מרוחק מקהילה, על ראש הר. מהותו של בית כנסת שהוא חלק ובתוך הקהילה, וכל תפילה, היא במניין. תפילת יחיד שאינה במניין, יכולה הליות בשדה. ונדמה לי שימי הקורונה, מביאים איתם שינויים ואחד מהם הוא, התפילה המשותפת בשדה, או

בדרך למנזר, נופי הסתיו של ההרים

ניקופול, אין מקום כזה חפשו אותו בספרים. או על הדנובה. קפה? רק בלישכת ראש העיר.

עזבנו את העיר פלבן  את ההרים והשדות המעובדים ניקופול נמצאת באותו מחוז כמישים וחמישה ק"מ מצפון לפלבן, על שפת הדנובה, עיר נמל קטנה כשהדנובה מהווה גבול טבעי מרומניה.  וככל שהתקרבנו לדנובה האזור נראה פרוע יותר, הכביש צדדי והנהיגה היתה תימרון בין מהמורות, בדרכנו פגשנו שני נהרות גדולים הנשפכים לדנובה הויט והאוסם ושניהם מובילים אל העיר הקטנה שכוחת האל, אך ככל שמתבוננים סביב לה, עברה היה שונה.

ואלה הדברים המתארים אותה ב"כולנו בולגרים" : יקופול בנויה על הגדה הדרומית של הדנובה, באחד המקומות הצרים של אפיק הנהר, דבר שהקל את המעבר אל הגדה שמנגד. עובדה זו, וכן הסמיכות לשני הנהרות הנשפכים לדנובה והמוליכים אל מרכז בולגריה, האוסם (Osm) והויט (Vit), הפכו את העיר עוד משחר ההיסטוריה שלה למרכז אסטרטגי, מסחרי וכלכלי.

העיר ניקופול, ובעיקר מבצרה על גדת הנהר, מוזכרים כבר במאה ה-11, עם שורה של מבצרים אחרים לאורך הנהר, שנוסדו בימי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני (ידוע בשם פוקאס, 969-963, Nicephorus II)

חשיבותה של העיר עולה בשלהי הממלכה הבולגרית השנייה, כאשר נוכח הכיבושים העות'מאניים והתפשטותם לעבר הבלקנים, מצא כאן המלך איבן-שישמן (Ivan-Şişman) מסתור, ולשם כך חיזק את ביצוריה. לאחר נפילת טרנובו (Târnovo) הבירה (1393) נכבשה גם ניקופול (1395).

המערכה שהתנהלה סביב ניקופול על ידי הקואליציה הצלבנית, בראשותו של המלך סיגיזמונד (Sigismund) מהונגריה, הייתה תפנית בתולדות השלטון העות'מאני. הקואליציה הטילה מצור על חיל המצב העות'מאני בעיר, תחת פיקודו של דוע'אן בּיי (Doğan Bey), בשנת 1396, אך ניגפה ובכך עברה בולגריה סופית תחת הכיבוש העות'מאני. ניקופול הפכה לבירת המחוז, מקום מושבו של הסנג'ק-ביי (המושל).

נוסעים רבים תיארו את העיר על מבצרה האיתן, המסגדים הרבים שבה ומיקומה הנוח כצומת מסחרי. כן חוזרים ונשנים השבחים לפוריות אדמותיה, ובמיוחד לגפנים, שמהן ייצרו את היין המשובח של האזור."

במהלך המאה ה16, מצויים לאורך הדנובה, בוידין, בניקופול וברוסה מספר בתי אב, הנספרים בכל עיר במאות יהודים. השינוי מתרחש עם השלטון העות'מני ובואם של היהודים הספרדים מגירוש ספרד. וכך נאמר באתר כולנו בולגרים : שינויים דמוגרפיים. הארגון הפנימי של קהילת ניקופול

ממסמך עות'מאני מראשית המאה ה-17 עולה, שקהילת ניקופול גדלה והכפילה את מספרה ב-1,579, פי חמישה, לעומת המספרים משנות ה-20 וה-30 של אותה מאה. מאותו מקור אנו למדים, שסביב 1580 היו בניקופול 186 בתי-אב יהודיים (האנה – hane) וכן עוד 87 לא נשואים (müccered) משלמי מס. סך הכול 1,017 נפשות, לעומת כ-200 בשליש הראשון של אותה המאה. באותו מסמך רשומים כ-3,650 מוסלמים וכ-3,800 נוצרים, בולגרים, ארמנים וואלאכים. היהודים הוו באותה עת, אם כן, 13.6% מכלל האוכלוסייה. הדבר מצביע על כך, שניקופול הייתה לאבן שואבת ליהודים רבים, שהגיעו אליה משום האפשרויות הכלכליות שנפתחו לפניהם ובשל היותה המרכז השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הסנג'ק. למרות נידחות הקהילה, והעובדה שלא תמיד היה בה בית דין וחכם שישב בראשה, דאגה קהילת ניקופול גם לסוחרים עוברי אורח, שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע, מעבר לדנובה, ברחבי ואלאכיה. בהיותה מעין "משלט קדמי" של הציביליזציה היהודית באימפריה העות'מאנית, נטלה על עצמה הקהילה משימה זו."

ואת הפרטים האלה למדתי והבאתי לבלוג, כדי להסביר מדוע בחרתי בביקור בעיר נידחת זאת. עיר שיש לה עבר מפואר ושנים רבות של נידחות ואי נראות. לא שמעתי על תירים ישראלים, הרואים בניקופול יעד לביקור .

הגענו לקראת צהרים לעיר. נכנסנו רחוב שנראה כרחוב ראשי ומוביל לנהר. הרחוב הופרד על ידי פארק פנימי תוך נהיגה הפנתי מבט לעבר הפארק כשאני מחפשת איזו אנדרטה או ציון המיוחס לרב יוסף קארו. ידעתי על הציון הזה, כי שמעתי זאת מפיו של ההסטוריון שלמה שאלתיאל שביקר במקום עם בני משפחתו וזאת בעקבות מחקר שעשה נכדו על הרב יוסף קארו ואכן, תוך נהיגה העין קלטה פסל של ספר פתוח. הדימוי של ספר , נראה לי מתאים לנושא החיפוש שלי. סיבוב נוסף ומצאנו חניה. עדה החלה לפנות לכיוון הנהר ולשאול, מישהו הפנה אותה לספריה (ביבליותקה)  בעודנו הולכות בחום היום, בבוהק האור הבא מן הנהר לכיוון הספריה, מימין לדרך, הרחתי את הריח המוכר הכה מקומי וכה ביתי, ריחם של פלפלים צלויים וקלויים על האש , ריחם של פצ'ני צ'ושקי. הפניתי מבט וראיתי אישה מבוגרת, עומדת במרפסת הבית וצולה את הפלפלים על אסכלה בחצר. נפנפתי לה בידי, וצעקתי פצ'ני צ'ושקי. היא חייכה לעברנו והצביעה על הפלפלים הנצלים ומפיצים את ריח מותם המתוק.

המשכנו בדרכנו לספריה, שם בתוך חדר בין מכונות צילום יצאה לקראתנו קריסטינה המנהלת , אישה עגולה וחייכנית , זה היה מפגש משנה מציאות. ברגע שהזכרתי את שמו של יוסף קארו היא הוסיפה את שם ספרו שנכתב כאן על שפת הדנובה: הבית יוסף.  היא יצאה איתנו לחום היום, לרחוב הבוהק לעבר המקום ממנו באנו לפארק הקטן ועבור רגע עמדו לפני הספר הפתוח בעמוד הימני כתוב:

מצבת זיכרון

לרבי יוסף קארו זצוק"ל

מחבר השולחן ערוך

שהתגורר בעיר זו – ניקופול

וכתב בה את

"בית יוסף" ה'רס"ג – ה"ררצ"ו

1523-1536

ובכן מהו אותו הספר "בית יוסף" שיוסף קארו החל לכתוב אותו באדירנה שבתורקיה, התיכו בניקופול וסיימו בצפת והדפיסו בקושטא?

הספר הוא אומנם פירוש והקמת נתבך נוסף ל"ארבעת הטורים" של רבי יעקב בן אשר. שיטת הפסיקה של הטור על פי אביו הרא"ש שרוב פוסקיו הם רבני אשכנז , רבי יוסף קארו נכנס לחלל הספרותי-הלכתי – ספרדי וחיבר את ספרו שהוא פירוש ומענה לארעת הטורים. ואלה הדברים שכתב כדי להסביר את מניעיו:

ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית, להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות, וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי הוא זה אשר יערב ליבו לגשת להוסיף טענות וראיות? ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים, הררי אל, להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם, או להכריע במה שלא הכריע הם? כי בעוונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד, אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה – לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת – נפסוק הלכה כמותם…  (ויקיפדיה)

עוד אנחנו עומדות מול מצבת הזיכרון ואני לא מאמינה לעיני שואלת אותי קריסטינה אם ארצה לראות את הבית של יוסף קארו ואת ה"אוניברסיטה" שלו. הבנתי שמדובר בישיבה של הרב יוסף קארו, או בית המדרש ובית הכנסת. והנה הופיע גבר גבה קומה ושחום עור, ניכר עליו כמי שעובד חשוף לשמש, עמד מולנו בסרבל כחול וחיוך רחב וסיפר בבולגרית שהוא הקים את המצבה והשלט לבית הקברות היהודי, ומכאן הבנתי שקיימים כאן שרידים של בית קברות יהודי . וסיפר שלפני שנתיים הגיעו לכאן שני רבנים וביקשו ממנו להקים לוח ולקבוע אותו בכניסה המשוערת לבית הקברות העתיק, והוסיף שיש לו בבית עותק נוסף למקרה, שחלילה יפגע הלוח שהוצב בבית הקברות. ניקולאי אמר שיגיע לאחר שנסיים את הסיבוב ויקח אותנו לבית הקברות. התעכבנו ליד ביתו המשופץ של יוסף קארו שיש עליו שלט המעיד עליו, מולו מצויים חרבות של בני בתים ישנים, שיש להניח שהיו בתי יהודים שבינתיים, נהרסו וחלקם נשרפו , הם מן הסתם רכוש פרטי שבעליו אינו כאן ואין לו דורש. חצינו פלג קטן החוצה את העיירה ועברנו ליד כנסיה עתיקה מהמאה הארבע עשרה וברחוב המקביל התנשא בית יוצא דופן בגודלו ובגובהו, קריסטינה הצביעה עליו, "זה האוניברסיטה של יוסף קארו" אמרה. על פי גודלו וגובהו, כשלוש קומות על חצר רחבת ידים, ניתן להבין שזה היה בית בעל חשיבות ציבורית , כרגע צבעיו דהים בין צהוב לאפור, הגן מוזנח, ושאלתי את קריסטינה מי חי בבית הזה. היא סיפרה שבמשך שנים חיו שם שתי משפחות והיום נותרה שם אישה זקנה אחת. צילמתי ושמרתי את הדברים בליבי, לאט לאט המרחב החל לספר סיפור על קהילה קטנה שחיה כאן עם מתח רוחני גדול מאד. קהילה על פרשת דרכים. בין שתי אימפריות וכמה לשונות.

חזרנו לגן בית יוסף ואספנו את ניקולה למכונית ועל פי הדרכתו יצאנו מהעיירה לגבעות שמחוצה לה. לאחר שנכנסנו לדרך עפר , הוא כיוון אותנו לשלט למצבת בטון שעליה אותיות עבריות:

בית הקברות דק"ק ניקופול

מקום זה נטמנו גדולי ישראל

במשך מאות שנים ובתוכם:

רבי אברהם בן עזוז (בן בורגיל) זיע"א

מחבר הספר "לחם אבירים"

תלמיד המהרשד"ם

רבי שמואל די מודינה

ת.נ.צ.ב.ה.

ולמעלה מימין יש חתימה של אגודת אהלי צדיקים –גדרי אבות

איתור, שימור ושיקום בתי קברות בעולם

בראשות הר"ר ישראל מאיר גבאי שליט"א.

הפתיעה אותי העובדה שאין זה שלט כללי המודיע על קיומו של בית הקברות, אלא זוהי מצבה ללא קבר. עדות על קבורתו של בעל "לחם אבירים". https://winners-files.s3.eu-central-1.amazonaws.com/116-public/170041.png

וכך מצאתי את הספר "לחם אבירים" , ספר הלכה מפורט ומדוקדק שנכתב בניקופול והודפס בונציה בשנת שס"ה.

עודנו בצלע ההרובשדה הפרוע מצמחייה כשניקולה מעיד שכאן בית הקברות קבור מתחת לצמחיה , ולמרות שהשתדלנו לא ראינו ולא זיהינו שום סימן לאבן או מצבה, שמנו פעמינו מהשדה חזרה למרכז העיירה,אבל אז ניקולה קיבל טלפון מהמעבידה שלו, סגנית ראש עריית ניקופול שהזמינה אותנו ללישכתה. ואכן הוזמנו אחר כבוד לקומה השלישית בלישכת ראש העיר וכובדנו בכוס מים קרים וקפה תורכי כמנהג המקום כפי שהוא שמור מאז ימי האימפריה העות'מנית. וכך ניהלנו שיחה בין בולגרית עילגת לאנגלית לא מובנת , אבל היה ברור מאד על מה אנחנו מדברים, על רבי יוסף קארו, על חשיבותו למקום ועל השאלה, איך מעלים את המקום לתודעה. עוד ידובר בזה.

בחוץ, הדנובה נצצה באור צהרים מנגד, התעשיה הפטרולכימית שזיהמה את הנהר שנים רבות, נרגעה. ליד הנהר טיילת יפה וגינון שמח ואדניום פורחות לנהר, לפתע סגנית ראש ערית ניקופול, עזבה את השיחה ורצה על עקביה אחר אישה סורחת אחת שהעזה קטוף מענפי האדניות שבתקציב דל ומאמץ רב נשתלו לאחרונה.

רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

בין אליאס קאנטי לזיקו גרציאני ביקור ראשון ברוסה.

23.09.2020 בוקר בארנאבסי בדרך בין רוסה לפלובדייב

לאחר הביקור בניקופול נסענו בדרך סלולה אך מלאה מהמורות קרוב ככל האפשר לדנובה ולנופים המקיפים אותה. שדות תירס זהובים בין יערות ירוקים עם נגיעות סתיו ושדות חרושים בתלמים ישרים. הגענו לעיר בשעת ערביים הדנובה היתה באור שקיעה ואנחנו בעזרתו של נהג מונית חיפשנו חדר במלון. לבסוף נמצא לנו מלון אנה פלאזה בקצה רחוב סלאביאנסקה ליד הנהר. אחד הדברים הראשונים שסיפרה האישה בדלפק שבית משפחת קאנטי נמצא מעבר לכביש ואכן ביציאה הראשונה מהמלון יצאתי לחפש את בית קאנטי . מאוחר יותר כאשר פגשתי את אזי, ציירת ואומנית ואוצרת היא סיפרה שהבית הזה היום הינו בית תרבות ומקום מפגש אומנים.

שני דברים נוספים קרו בהיותנו בדרך. היה טלפון מיהודה בן הרוה בן דודו של אב, איש חד מבט ונושא זיכון . הוא שאל היכן אני וכשעניתי שאני ברוסה החל לשתף בידע מרשים על העיר ועל הקהילה ועל קהילה המשכילה שחיתהשם. וציין במיוחד שזוהי עיר הולדתם של ויקטור שם טוב,זיקו גראציאני ופרופ משיח, מנתח הלב הראשון. ואני מוסיפה שגם הרב אברמיקו בכר פע ל ברוסה. עודנו מטיילות הגיע גבר רזה גבה קומה עם חיוך מתוח ופתוח על פניו ואזי נפלה על כתפיו באהבה רבה והציגה לי את וורבן, צייר יליד רוסה שחי כבר למעלה משלושים שנה בנינט שבצרפת. מאותו רגע הוא הצטרף למסע שלנו והיה למורה דרך בין הרחובות והבתים.

תוך הליכה ברובע היהודי וורבן ואזי הראו לי את הבית של קאנטי , הבית המשפחתי בו הוא כתב. לצערי ולצערם הבית מוזנח למדי אך הוא בלב הרובע היהודי וורבן הוסיף שכאשר הוא קורא את כתביו של קאנטי הוא מוצא בהם תיאורים רבים מהשכונה . ועוד הוסיף שלמרות שהוא חי כבר שנים רבות בצרפת מקור ההשראה שלו הוא השכונה בה גדל. הלכנו בית בית והוא הצביע אילו בתים היו יהודים ואיזה בית היה של משפחה ארמנית ,תורכית או בולגרית כשהוא מציין שמי שגדל בשכונה לא יכול להיות גזעני. " גדלנו בין תרבויות רבות והחברים הטובים שלי היו ג'קי אשר ואחיו. הם המשפחה היהודית האחרונה שעזבה את השכונה והסבתא והסבא נשארו ונפטרו בבית "הזה" הוא מציין. הם היו חברים שלי והיום הם בתל אביב. העדות של בן השכונה שינה את פני הבתים שחלפנו על פניהם והם קמו לחיים. ניתן לראות שרוב בתי היהודים הם בתי מידות , עם חלונות גבוהים שעליהם גמלונים מעוטרים חצרות גדולות וגדרות וסורגים מעוטרים. מה שנשאר מאחור אלה קליפות ריקות של מה שהיה פעם תוסס ומלא תוכן .

לפני צאתי לרוסה ביקשתי מיעל אליאב ביתו של אדי חברו הקרוב של אבי למסור לי פרטים עלביתו ומקום בית המרקחת של משפחת זילברשטיין אליאב, שלי שמם האשכנזי כנראה בעבר הרחוק יותר חצו את הדנובה מרומניה והתישבוברוסה שנראית עיר מרכז אירופאית למהדרין.

בבוקר מוקדם יצאתי על פי הוראות של פקידת קבלה נחמדה לחפש את הרובע היהודי. רציתי למצוא סימנים לסיפורים של אימי מתקופת המלחמה. קבעתי עם אזי בשעה תשע ולהפגש לארוחת בוקר ומייד אהבתי את האישה הקטנה והצבעונית שכולה אומרת אומנות ניהלנו שיחה ערה באבע עינים על מרפסת המלון , באור רך של ספטמבר ורוחות קרות מגיעות כבר מהנהר. אזי נעתה לאתגר והתחלנו יום טיול והליכה ברוסה מבלי לדעת לאן ישאו אותנו רגלנו. והאם אמצא מה שמנע את המסע שלי.

יצאנו לחפש את בית המרקחת של זילברשטיין- אליאב , אדי אליאב יצא עם אבי מסופיה לאונית המעפילים "בונים ולוחמים" ומשם לקפריסין לאחר שהות בהסגר של כמעט שנה בקפריסין הם הגיעו ליפו ומשם התגיסו לצבא ולהקמת ישוב בנגב, משאבי שדה. ואכן, סמוך מאד למדרחוב ומרכז העיר מצאנו את אולימפי פאנוב מס 19 שם היה בית המרקחת של משפחת אליאב שם התחיל סיפור שנפגש עם סיפור אחר.

אזי הובילה אותי למרכז הרובע שם בגן מאחורי האמריקן מרקט , רחוב שהוא שוק והוא מול בית הכנסת שכמעט אין עליו סימני בית כנסת , אך החזית מזכירה חזיתות מסורתיות של בתי כנסת קטנים ועליו טבלט נחושת עם המילה : שלום. בלב הגן נמצאת אנדרטה קטנה בעיצוב מגן דוד ובה כמה מילים בבולגרית ובעברית לזכרם הנצחי של חללי השואה והכרת תודה כלפי העם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה בשנת 1943.

עוד לא אמרתי מילה ואזי חברתי אמרה, הם ממשיכים לטפח את הסיפור הזה, הופתעתי קצת מעמדתה אך שמחתי שלא אני אמרתי זאת. המיתוס על הצלת יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי הגיע זמנו לקבל תפנית ובמקום מילים כלליות תהיינה כתובות עובדות.

רוסה היתה העיר אליה גורשה משפחת אימי בימי המלחמה, זוהי משפחת שמלי . אימי היתה אז כבת עשר או אחת עשרה. הם גרו במרתף של משפחת לוי בין הפחמים ושאר החפצים המצויים במרתף. היה קר מאד וגם רעב תדיר . סבתא אסרה על אימי לצאת לרחוב פן יתנכלו לה הנערים ההיטלראים או חילים גרמנים חלילה. בכל אופן היא יצאה מדי פעם לשוטט. באחת הפעמים הגיעה לרחוב וראתה תור ארוך של אנשים היא הצטרפה לתור והסתבר שזהו בית חרושת למקרוני היא התקבלה לעבוד ליד אחת המכונות ובתום יום עבודה קיבלה שקית עם מקרונים שהביאה הביתה ובאותו ערב אימה בישלה אותם וכך היה גם בימים הבאים.

שאלתי את אזי האם ידוע לה על בית חרושת למקרוני בסביבה והיא אישרה. היא אמרה שלמיטב זכרונה בבית החרושת הזה יש היום בתי מלאכה לתפירת טקסטיל. חצינו את הכביש יצאנו מהגן ופגשנו אדם מבוגר שאלנו אותו היכן בית החרושת למקרוני והוא הצביע והוסיף שהוא מקווה שמישהו כבר יהרוס אותו ויבנה בניין מגורים חדש. הלכתי וצילמתי וחיפשתי כל אות אפשרי מאותם ימי מלחמה .

סיפור טראומטי נוסף של אותה ילדה שיוצאת מהמחסן למרות התנגדות אימה, לראות את העולם סביבה הוא על שוקת קטנה שהיא שתתה מברז הברזיה, שוקת תורכית מצויה וכשהרימה עיניה היתה מוקפת חילים גרמנים שהקיפו אותה. פעמים רבות חזרה על הסיפור ועל הרעד שתקף אותה כשהרימה עיניה . פחד קשה תקף אותה שהיא לא שכחה וחזרה עליו פעמים רבות. בלב הגן מצאתי את הברזיה שמן הסתם כבר התחדשה.

כתובת בבסיס האנדרטה בעיצוב מגן דוד בעברית ובבולגרית
בית הכנסת שלום ליד השוק האמריקאי
שמות הרחובות בלב השכונה
חצר בית הכנסת מאחור
השוק אמריקאי
בית מידות יהודי שהיום הוא גן ילדים
הגן בלב השכונה ובו השוקת המחודשת

לובץ' בולגריה 21.9.2020

אנחנו עושות דרכנו זה היום השני מסופיה לניקופול שעל שפת הדנובה ( לסופיה וסיפורה של סופיה אקדיש מקום מיוחד) את הדרך לניקופול בחרה עדה . את התחנות ,את אטרקציות הטבע והאדם. נסענו בסקודה האדומה את הדרך בהרי הגולמה פלנינה שנקראים גם הרי הבלקן. ההרים מיוערים וניתן לראות את סימני השלכת , קצות הצמרות מצהיבים ומזהיבים. הנסיעה בטבע , בדרכים עם מהמורות , מעט מאד תחבורה מאפשרות להתרכז במה שקורה סביב ולעצור להתבונן ולצלם. היעד הראשון שקבעה עדה הוא מנזר גרוז'נה . מנזר משנת 1230 ובו כנסיה קטנה לבנה ונישאה על הר גבוה מעל רכס ההרים. בדרכנו למנזר טעינו והמשכנו לכפר גרוז'דה שם פגשנו זוג מבוגר הסוחב עגלה קטנה ובה חבילות, עצרנו ושאלנו ושמחתי לשוחח בבולגרית וכששאלו מהיכן אנחנו ועניתי שמישראל, ענו לי : אההה אצלכם הפאנפאדמיה במצב קשה. אישרנו ולרגע הנוף לא הפריד בינינו למציאות. הדרך למנזר טיפסה על פסגת ההר הגבוה ביותר בסביבה , איתנו עלו עוד מכוניות מקומיות רבות ואכן, יום ראשון בבוקר לא היו איתנו תיירים אלא רק ביקורים של משפחות מקומיות.

והבוקר התעוררנו במלון שהוא בניה במסורת מקומית שילוב קורות העץ ועבודת עץ בקירות הלבנים בוהקים וגפן מטפסת. למרות שהסיפור מתרחש במסע הוא למעשה בתודעה . אני רואה בין היש ליש את השאלה על שהיה. הנעדר.

המנזר והכנסיה על פי הציורים מוקדשים לעליית מריה השמים. קדושתה בעתיקותה והציורים מחודשים איקוניות רבות בסגנון הביזנטי ואחרות בסגנון ימי הבינים. להפתעתי הכנסיה מאד מוארת. בחצר המהנזר המרובעת ניתן לראות את החיים הפשוטים במרובע מרפסות עץ הנפתחות לחדרי תפילה ומגורים. שולחנות העץ שסמוכים אליהם כסאות ושתי נשים מבוגרות יושבות לשיחה קטנה בתחושה שהן במקום קדוש המקדש אותן. והתמסרו בחיוך לצילום שלי. ההתבוננות דרך מרפסותת ההתפעלות סביב מעל רכסי ההרים אכן מביאה אותי לתחושת ההודיה על העולם הנפלא שניתן לנו ודרכו של הנגיףף לקרב ולהרחיק. המנזר הקטן המושך אליו את אנשי האזור. נשים מכסות ראשן מדליקות נר ושוהות בעינים עצומות מול תמונת האם הקדושה. רבים פונים לנזיר בשאלות אישיות והוא צעיר וחייכן עונה במתינות וגובה כסף עבור כל נר.

כמה פעמים בהם פגשתי את אלול.

.

לך בכיוון החץ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁכּוֹסוֹת דְּבִיקוֹת

כְּמוֹ מִגְדַּל קֻבִּיּוֹת שֶׁנָּפַל בַּכִּיּוֹר. וְהַסִּפּוּר

הִסְתַּיֵּם כְּשֶׁאָלָדִין בָּנָה אֶת אַרְמוֹן הַזָּהָב

עוֹד בְּכִי מְכֹעָר וְעָלוּב מְצַפֶּה

לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים יַעֲזֹב אוֹתִי. בְּכִי,

עַל אֵינְאוֹנוּת בָּרְגָעִים וּבַמִּקְרִים בְּגִיל אַחֵר

מְזַנְּבִים אַחַר נְקֻדַּת זִנּוּק אוֹ תַּצְפִּית

נוֹחָה לַחַיִּים. בִּירוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו הָאַשְׁכְּנַזִּים

קוֹרְאִים סְלִיחוֹת. הַסְּפָרַדִּים הִתְחִילוּ לִפְנֵי שְׁלֹשָה שָׁבוּעוֹת

הֵם שָׁרִים בְּקוֹל אֵל מָלֵא וְרַק עֲקֵבוֹת שֶׁהִשְׁאַרְתִּי

בְּשׁוּלֵי דַּפִּים בֵּין מְגֵרוֹת מְאַשְּׁרִים שֶׁהַבְּכִי אָרֹךְ

וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ שִׁיר מִזְרָחִי חֲסַר פִּתְרוֹן

חֲסַר רַחֲמִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשִׁיר מִתּוֹךְ גְּלִימָה וְתָוִים

אֵל מָלֵא וְלָדַעַת שֶׁרַחֲמָיו כְּלוּאִים בְּבַקְבּוּקִים בִּמְעָרוֹת נִסְתָּרוֹת.

הַמִּלִים שֶׁבְּיָדֵינוּ כְּמוֹ כְּנִיסָה לְמָבוֹךְ מְצֻיָּר. שָׁלֹש

אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַק אַחַת נְכוֹנָה, לֵךְ בְּכִוּוּן הַחֵץ

הסתיו האחרון

חָזַרְתִּי לִמְקוֹם הַסְּתָו הָאַחֲרוֹן

הַקּוֹצִים עוֹד מָשְׁכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לָהָר

הָלוֹךְ וּבָכֹה

אַחֲרֵי תַּלְמֵי אֱלוּל פְּרִיכִים וּפְעוּרִים לְהַזְרִיעַ

נִמְשַׁכְתִּי וְהָיְתָה בִּי

מְנוּחָה לְהַרְגִּיעַ.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא

מִנְחַת זִכָּרוֹן. לֹא רֵיחוֹ שֶׁל שֶׂה תָּמִים

יְגָרֵשׁ אֶת שִׁכְבַת הַדְּבָרִים שֶׁנִּסְתְּרוּ

בֵּין כְּלֵי הַבַּיִת: חֶרֶס, בַּרְזֶל וּזְכוּכִית.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא מִנְחַת זִכָּרוֹן

אַף לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיַּנִּיחַ

שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הָרַכּוֹת עַל יָדַי הַקְּטַנּוֹת

יְכוֹלִים לִמְנֹעַ

מֵהַגּוּף וִדּוּי:

יָרֵךְ נוֹפֶלֶת בֶּטֶן צָבָה וְחָרִיץ בַּנְּשָׁמָה.

זכרון אבותינו

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ

בְּמַלְכֻיּוֹת, אֲנִי יָלַדְתִּי, הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם לְבַדּוֹ.

הִתְכַּסֵּיתִי זִכְרוֹנוֹת. אָבִי, אָבִי,

כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל כְּתֵפָיו נָשָׂא אוֹתִי

לִרְאוֹת בְּעַד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

בְּסוֹף רְחוֹב "שֶׁבַע טְחָנוֹת" לְיַד הַיַּרְקוֹן

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַקָּהָל

הַלָּבָן וְהַנּוֹשֵׁם

בְּרֶגַע תְּרוּעָה

בִּנְשִׁיפָה, בְּצִמְצוּם –

שְׁעַת פְּתִיחָה

וּנְעִילָה

בֶּחָצֵר, פֶּרַח יַסְמִין

מַנְדָרִינָה וְגוּיָאבָה בְּתֹם לֵב נָשְׂאוּ סְתָו.

לַגֶּשֶׁם אֵין רֵיחַ, הָאֲדָמָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ רָקָב וְשָׁרָשִׁים

וַעֲלֵי שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפִים עַל הָאֲדָמָה הַמְאֻוְרֶרֶת

הֵם כְּבָר אָז יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם הָרוּחַ מְטַאטֵא סִימָנִים

יָבוֹא הַזִּכָּרוֹן

לְטוֹבָה וְחֵן

לְחֶסֶד וּבְעִקָּר לְרַחֲמִים

הַאִם יָדַע אָז אָבִי

שֶׁאֵין מַשְׁאִירִים יֶלֶד לְבַד

לְיַד חַלּוֹן הוֹמֶה

שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר

קוֹרֵעַ מִתּוֹכוֹ

הַאִם יָדַע.

בְּרֶגַע חָטוּף שֶׁל אֱלוּל

הָלַךְ אָבִי

וּמִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ

זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן –

שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר הָעוֹלָם

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי –

בְּרֶגַע הֲנָקָה

הָמוּ מֵעַי לוֹ

על החלב ועל הדם

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָלָב נִשְׁבָּר וְנֶעְכָּר

לְדָם. וּבִמְקוֹם שָׁם הַדָּם נֶעֱצָב

לְנֶפֶשׁ וְלִפְעָמִים לֹא מֻפְרֶה

וְלֹא רָב

אוֹתוֹ מָקוֹם שָׁם –

וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ לַיְלָה

יִקַּח טִפָּתְךָ, שֶׁרֵיחָהּ נָעַם לִי מְאֹד, וְיָלוּשׁ בְּיָדוֹ

בְּחִבָּה יְתֵרָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁמָּזַגְתִּי לְךָ

(בְּלֵיל אֱלוּל מָלֵא) מִתּוֹךְ כַּד חֲלֵב עִזִּים מֻבְחָר

וּמִתּוֹךְ הַחֹם שֶׁבְּכַף יָדוֹ יִפָּרְדוּ כָּל אֵיבָרָיו

וְיִהְיוּ לְאֶחָד –

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה

וְאַדְלִיק לוֹ נֵר לְרֹאשׁוֹ

וְאֶזְכֹּר בַּעֲבוּרוֹ זַכְרוּתוֹ

עַד שִׁבְתִּי עַל מַשְׁבֵּר

עוֹמְדִים מוּל הַדְּבָרִים סְדוּרִים בִּכְרוֹמוֹ

בְּיָדַיִם עֲרֻמּוֹת

וּמוֹכֵר הַסְּפָרִים בְּרַכּוּת

שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָל רָגִישׁ וְצִבְעוֹנִי

אוֹמֵר מֵעַל רֹאשִׁי

"יֵשׁ לָהּ יָדַיִם לֹא מְפֻתָּחוֹת, יָדַיִם עֻבָּרִיּוֹת"

הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ בְּבֶטֶן תְּפוּחָה

הָפַכְתִּי אֶת הַצְּלִילִים לִתְמוּנָה

הָיָה לִי רַע

בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן שְׂדוֹת הַחַמָּנִית הַשְּׂרוּפָה לְיַד הַגֶּפֶן הַמַּבְכִּירָה

גֵּוָן הַצָּנוּם הוֹ מַה זָּקוּף וְרֹאשָׁן כָּבֵד וְשָׂרוּף וּמֻרְכָּן לְכִוּוּן

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן הַפְלוֹרֶנְטִינִית

בְּסֵדֶר עַתִּיק שֶׁמֵּעַל לַזֵּיתִים שֶׁמֵּעַל טֶרָסוֹת אַבְנֵי גִּיר

הַכֹּל נִצְרָב בְּרֶשֶׁת עֵינַי

חוֹבָה לְעָבְדָהּ

מלחמת תרבות בחסות הקורונה

קהל בית הכנסת מול קהל תיאטרון

המגפה המשתוללת ועוברת מאדם לאדם, ניתקה אדם מאדם וחשפה באופן בוטה ביותר, שמתחת למגפה הבריאותית, משתוללת כאן מגפה אחרת. מלחמת תרבות שכל כלי הנשק כשרים עבורה. מי שמעמיד את שאלת כמות המתפללים בבתי הכנסת מול קהל המגיע לתיאטרון, יוצר דימוי מטריד ולא נכון כאילו מתפללי בתי הכנסת אינם צורכים תיאטרון וקונצרטים וקולנוע. או להיפך, כאילו אין אנשי תיאטרון החובשים בתי מדרש ובתי כנסיות. האם רק אני מכירה כאלה? האם אני שייכת לתת תרבות ישראלית שלוחמי חירות המגזרים חדי הגבולות מכירים?

נסיעת אלפים לאומן מול אלפי מפגינים ברחוב בלפור בירושלים

כאשר מעמידים את חסידי רב נחמן מברסלב הרוצים לנסוע לתפילת ראש השנה לאומן באלפיהם, כתופעה ישראלית, ומעמידים את שאלת לגיטימיות הנסיעה מול הפגנות האלפים מול הבית בבלפור וברחבי הארץ. כאילו יש משוואה בה התקבצות המונים להפגנות כאב תסכול וכעס על מצבה של המדינה והשלטון עומד מול נסיעת ההמונים לאומן. האם אין בין חסידי ברסלב, או תלמידי רב נחמן ואוהבי סיפוריו וכתביו (כמוני למשל) שיוצאים להפגנות מתוך אחריות אזרחית? מי המנוול שמעמיד אלה מול אלה והרי אנו האזרחים יודעים שאיננו אלה מול אלה, אנחנו מעורבים אלה באלה ואיש מאיתנו אינו חד ממדי.

אז אולי מדובר במאבק כלכלי ופוליטי? כי במקום לדבר במונחים של פיקוח נפש. הצטופפות המונים היא פיקוח נפש לא רק לנוסע אלא לכל הקרובים לו. האם פיקוח נפש אינו דוחה נסיעה לאומן? מה היה רב נחמן אומר על סוגיה של נסיעה מתוך דבקות לאומן בראש השנה מול סכנת מחלה ומוות?

ולגבי ההפגנות, היתי שם מספר פעמים, לא התערבתי ולא התערבבתי בעומק ההפגשה. אפשר היה לראות שאין אדם ללא מסכה, יש זהירות מכל מגע. יש תנועה בלתי פוסקת.

החתונה של נכד האדמו"ר מבעלז מול ישיבה במסעדות וקהל ההפגנות.

לחסידויות השונות בארץ, יש תרבות מעניינת של חתונות המוניות ולהבדיל, לוויות המוניות. זה אינו רק מפגן של שמחה וכאב, זה ביטוי של קודים חברתיים שאינם מוכרים לציבור הכללי בישראל. אלה קודים שאין לציבור החילוני מתנכר וחסר אמפאטיה אליהם. מתנהלת מולנו מלחמה על הזהות, על קודים חברתיים, על נאמנויות פנים חברתיות של קבוצות שונות. ולפעמים נדמה, שדווקא ההשתתפות בחתונות (במגזר הערבי למשל) היא סוג של הפגנה נגד ההגמוניה שמורידה הוראות והחלטות. לא שואלים האם זה לטובת כולם, מהם המניעים להוראות, האם הן פוליטיות או מקצועיות.

אז אולי הגיע הזמן, להתעניין בקודים התרבותיים של ה"אחר" לפני שמגייסים כלי נשק לשוניים ותרבותיים אלו כנגד אלו. אולי הגיע הזמן להודות שהגבולות בין הקבוצות והמגדרים, הם מדומים וארכאיים. אזרחי ישראל אינם חד ממדיים. אולי עבור תוכנית טלויזיה או רדיו, מעניין יותר להעמיד אלה כנגד אלה , אבל המציאות אינה כזאת.

ואולי הקורונה חשפה את משבר המנהיגות של מדינת ישראל ומשבר המנהיגות בחברה החרדית ויש תנועה מרשימה של חיפוש דרך . אנשים יוצאים מהריבוע של הזום ואינם מוותרים על נוכחות במרחב הציבורי.

מולנו מלחמת תרבות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות היהודית של תרבות חילונית, ספרות ואומנות מול רבנות (שהחלה באמצע המאה התשע עשרה) . ומצד שני, כל אלה משתנים מול עינינו. אז בואו ניתן כבוד לימי המגפה ונשנה את ההמשגות, נתעניין ב"אחר" שחרדי, ערבי, דתי, חילוני או דל"ש או כל ואריאציה אחרת. הנגיף בדרכו, משנה את נקודת המבט. אז בוא נשנה את השפה אלה כנגד אלה.