מראת הענק של הנפש | רחלי ריף

מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

יותם יעקבסון מפגיש בין המטייל הישראלי לתרבויות המזרח. בדרך הוא נדרש לפסוק בסוגיית הפאות הנוכריות במגזר הליטאי והדריך את חיים באר בטיבט. בספר חדש הוא מנפץ את התפיסות המערביות הרומנטיות לגבי הדלאי לאמה והמאבק הטיבטי

View original post 2,294 מילים נוספות

הקשר הסמוי בין קלמנטינות מיכל לבית הכנסת של יהודי שנחאי ולחודש נובמבר הגורלי

הבוקר ראיתי בין ארגזי הירקן ארגז קלמנטינות זן מיכל. ירוק וכתום מעורבים זה בזה על הקליפה, צבע מזמין ומפתה וכאשר מקלפים את הקליפה, רסס ריח משכר ומזמין מתפרץ ואחר כך, הטעם המתוק.

 ב.11.79 , עשרות קילוגרמים של קלמנטינות מיכל נערמו על שולחנות בחצר בית הכנסת של עולי שנחאי ברחוב הגולן בתל אביב. רחוב בתוך השכונה בה גדלתי עד נעורי. שם היתי ילדה ולשם חזרתי כאישה. הקלמנטינות הגיעו מהמושב. נקטפו מהעץ ישר לשמחה.

היום זה התאריך. תאריך יפה וקצת רגיש. האחד עשר בחודש נובמבר שגם הוא האחד עשר  שנת 2020 . לפני ארבעים אחת שנים, היתי אז אישה צעירה בת עשרים וארבע, זה היה ערב נובמבר סתווי ולא קר. החתן ואחיו תלו את המנורות בחצר, סידרו את השולחנות בצורת ח גדולה, החופה הייתה בכניסה לבית הכנסת. כאשר סיימו לסדר את חצר בית הכנסת וכל האורות דלקו החתן,  חזר בחיפזון לבית הקטן בו גרנו כדי להתקלח ולצאת ברגל או בסוסיתא הסגולה לבית הכנסת, לחתונה שלו, שלנו. ההורים שלו הגיעו מהמושב קודם לבית בו גרנו, אביו, הרב והחקלאי, רבי שמעון בחליפה ועניבה ואימו בשמלה חדשה בצבע אפרסק ושערה אסוף לאחור. הם דפקו בדלת וראו את בנם החתן בגופיה ומכנסי עבודה ואביו אמר: מה קרה? אתה החתן. הוא היה המום מהאפשרות שהחתן ביום חתונתו יעבוד ויגיע לא מוכן לחופה. החתן נכנס למקלחת לבש את החולצה הלבנה החדשה מכנסים ארוכים (לאחר ויכוח האם להעדיף קצרים) ולאחר שראה את מבטו של אביו העדיף נעלים על פני סנדלים. אני בשמלה לבנה כפרית והוא בחולצה לבנה ומכנסים ארוכים יצאנו לעבר בית הכנסת כאשר סינן לעברי: איפה היית כל היום? כלומר, למה לא באת לעזור.

אותו יום צמתי כמנהג הבנות, לא כך אמרה לי אימי, אך כך למדתי מהספרים.

הסתובבתי כה וכה ברמת אביב, לא מצאתי לי מקום ולא ידעתי האם אני שמחה או מודאגת, או פשוט לא יודעת איך לשמוח ואיך להכיל את היום. ככל שהוא יום גדול ומשמעותי, כך השתדלתי להמעיט ולא לראות עצמי בשמלה לבנה עם קרינולינה ולא היה עם מי לפענח את ההתרגשות הלא מובנת, את היום שלא הייתה לי כל מסורת לדעת מה בדיוק עושים איתו. עכשיו כשאני כותבת את הדברים אני מבינה שמלבד האגדות על היום הגדול והשמלות הלבנות ואלבומים. מלבד העובדה שרצינו להתחתן אבל שללנו כל אפשרות של אולם, או הזמנה של אורחים רבים גם כל אחד מאיתנו התמודד עם הרקע ממנו בא אל החתונה, יוסי בא ממשפחה מרוקאית שיודעת לשמוח ברוב עם, ומדרך הטבע היו אמורות לחגוג ולשמוח כל אחיותיה ובעליהן וילדיהן של אימו, בני ובנות דודיו  מהמושבים ומקרית מלאכי. כל אחיו של אביו ובני ביתם. כל חברינו מהאוניברסיטה וחברי מ"כרם" ומשפחת אימי ובני דודי, משפחת אבי, נעלמה מעיני. יוסי הודיע שבחתונה שלנו, למורת רוחם של הוריו, לא יהיו יותר מחמישים אנשים. אימא נשאה ונתנה איתו והתפשרו על שבעים. אימא ניסתה לומר לו "יש לנו משפחה כל כך קטנה ממילא, אי אפשר להזמין רק חלקה. הרבה שנים מחכים במשפחה למעט שמחה". יוסי, היה עיקש, הוא חשש מהבעת רגשות המונית. אולי התבייש הוא כבר לא חש שייך.

הרבה זמן חיפשנו מקום שיתאים לנו להתחתן בו. לא מצאנו ובשלב מסוים יוסי אמר "אולי אין מקום בשבילנו ". ידענו שאנחנו צריכים מקום פשוט שיוכל להכיל את שני הקצוות, משפחה בולגרית, חילונית, שיש בה חלקים הבועטים בכל מסורת דתית (אז עוד לא ידעתי מי הם סבי וסבתי קונפינו-הלוי) .ומשפחה מרוקאית ענפה ואביו של יוסי, רב. משפחה מסורתית, דתית. עולמות שונים ובמובן מסוים אולי הפוכים. בתוכי לא הרגשתי כך. אהבתי מאד את החיים המשפחתיים של הכהנים במושב וחיתי בשלום עם משפחתי שבאותה עת היתה מרוסקת אנשים בתוך הקשר וזיכרון משותף, תמיד נתונים לאילוצים . היה ברור שאני מקימה בית על משהו שלא ברור לי עברו והאם יש או היתה לו מסורת. רסיסים של עולם. קצה של משהו שחשתי קיומו ולא ידעתי מהו.

שנינו מנותקים ממשהו ומחוברים למשהו שאין לו שם ומשם צריך להתחיל משהו חדש.

למה בית כנסת סיני?

בהיותי ילדה, בית הכנסת של יהודי שנחאי, היה הכי רחוק והכי יפה. ובלילות שמחת תורה הייתה שם שמחה גדולה וסוכריות בשפע. וכשחזרתי לבית לאחר שנים, הרגשנו שזה הזמן  להינשא ולבנות את הבית שלנו, שללא ספק יהיה שונה.

ערב אחד טיילתי בשיכון ישגב, עם גוגול, כלב בוקסר צעיר. לפתע עצרה לידי מכונית ומישהו שאל האם אני יודעת היכן נמצא בית הכנסת הסיני. עניתי שכן, אבל לדעתי, אין שם עכשיו מניין והוא ענה תשובה שהיתה עבורי גורלית. "יש שם חתונה". ירדתי ממעלה הגבעה למטה לעבר רחוב הגולן וחיפשתי את בית הכנסת והנה הוא שם. כמו שהיה בילדותי, מוקף חצר קטנה ירוקה, ובאותה שעה בין העצים נמתחו חוטי חשמל ונורות דלקו ומוסיקה נשמעה. החצר נראתה לי שמחה. חזרתי הביתה ואמרתי ליוסי: מצאתי מקום.

הוא ענה: לא יכול להיות.

אמרתי לו: בוא.

הלכנו לשם עם הכלב. כשהתקרבנו, השמחה כבר הייתה כמעט בסופה, אבל האורות והמוסיקה וצלליות האנשים מראו מבחוץ. יוסי העיף מבט מבחוץ ואמר : זה נראה טוב. תבדקי מחר. ידעתי שמה שהשפיע עליו, היתה העובדה שזה צירוף של בית כנסת ואירוע בחוץ, באויר הפתוח, אך לא ידעתי שהיה גורם נוסף מכריע .

ואכן בדקתי ונפגשתי עם ג'וקוב, הסיני האחרון משנחאי וכאשר שאלתי

באיזה תאריך אפשר להתחתן בבית הכנסת?

 הוא ענה: מתי שתרצי.

כמה זה יעלה לנו?

הוא ענה, כמה שתוכלו.

זה בדיוק התאים לנו. הודעתי לאימא שבתוך שבועיים אנחנו מתחתנים. התגובה המיידית שלה היתה: למה תוך שבועיים? איך נספיק?.  וזה לא היה מחיפזון, אלא כי לא רצינו לטבוע בהכנות ואולי גם כי באופן לא מודע, ניסינו לשדר, שאין צורך בהכנות. זה אירוע שצריך לעבור ולהמשיך הלאה.  איפקנו התרגשות. אסור היה להתרגש כלפי חוץ.

לא שאלנו את ההורים משום צד, איך מתחתנים, לא שאלנו מה הם רוצים, לא התעניינו, כאילו אין מסורת. כאילו אנחנו יתומים. הרגשנו שאנחנו מספיק בוגרים כדי להחליט. הכתבנו מה שחשבנו שמתאים לנו. לא בררנו איפה מתאים להם שאנחנו נתחתן. פשוט הודענו להם.

לא הבנתי אז את משמעות ההחלטה שלנו לא, לשאול לדעת ההורים, אלא להכתיב. ניסיתי לשכנע את יוסי שירחיב את המוזמנים בני משפחתו, ידעתי שלאימו יהיה קשה לשמוח כאשר אחיותיה אינן לצידה וכאשר תצטרך לנמק מדוע הזמינה רק חלק ואחרים נשארו מחוץ לשמחה ואכן, כאשר הגיעו תמונות הסטילס מהחתונה, מתחת לחופה נראתה חמותי בפנים סגורים ועצובים. לא היה שם חיוך או שמחה ועבורי זה היה בבחינת חטא קדמון.

רציתי שהרב שיקדש אותנו יהיה הרב דניאל טרופר שעבורי הוא היה מורה ומורה דרך לחיים, אך היה עלינו לקבל את מרות הרבנות ולקבל את רב בית הכנסת כמקדש. יוסי, לא הראה כל סימנים של מאבק בעניין הרב, הרי היה מדובר ברב אשכנזי ואילו אביו, רב מרוקאי. רק לאחר החופה, הסביר לי שהבחירה בבית כנסת סיני, הייתה בחירה מצוינת, כי זה אינו אשכנזי ולא ספרדי ולא מרוקאי וכך אביו היה מנוע מביקורת . לו היה מדובר ברב אשכנזי, זו הייתה יכולה להתפרש כבגידה, רב מרוקאי, חס וחלילה יכול היה להיות לטעות בניגון או בפיוט, להרבות או לחסר במילים. ויוסי, שהכיר את הדרך הרצינית והכבדה בה אביו רואה את הדברים והחתירה שלו לשלמות, חשש מביקורתו.

לא שלחנו הזמנות אך, התמונה היתה זאת: חתן מרוקאי בנו של רב ממראקש, וכלה ממוצא בולגרי חילוני, מזמינים את אורחיהם לחופה בבית כנסת של יהודי סין.

נכון, זה נשמע כמעט כמו התחלה של בדיחה. לכן, כאשר שאלנו כמה חברים מהאוניברסיטה מדוע לא הגיעו לשמחתנו, התשובה היתה:

 "מה אתם רציניים? חשבנו שזו בדיחה".  צחקנו מהבדיחה ומההחמצה. אך לאחר כל כך הרבה שנים, אביו ואימו של בעלי כבר אינם בין החיים, וגם יוסי, הלך לעולמו צעיר. אני יודעת ששנינו הלכנו זה אל זו כאשר שנינו שקועים בעצמנו ובשאלת אהבתנו, עדיין לא מודעים למהלך ששנינו עשינו כדי להיות משפחה יהודית – ישראלית המחברת את שני צידיו של הים התיכון, את שני הקצוות של העולם הספרדי.

ב24 בנובמבר 1998, הלך יוסי, לעולמו לאחר שהבאנו ארבע בנות . הראשונה, שירה שהשבוע מלאו לה 40, נולדה ב8 בנובמבר 1980. הרביעית, זוהר, הצעירה ביותר נולדה ב24 בנובמבר 1992. ב22 בנובמבר 1998 הלך לעולמו יוסי, בעלי. סיבת המוות, סרטן שהתפתח מטיפולי קרינה נגד גזזת שקיבל בגיל חמש עם עלית המשפחה ארצה. זה המחיר ששילמנו על הישראליזציה שלנו, על אהבתנו למקום הזה, לשפה הזאת ועל תהליך גדול שסוחף וממית בתוכו את הפרט הלא מודע לעיוורון והחלטות ושרירותיות השלטון. במקרה הזה, השלטון הוא שלנו.

הבוקר קניתי שני קילו קלמנטינות מיכל, זה היה המיץ הראשון שהאכלתי בכפית את התינוקת שלי. הקלמנטינות היו מהפרדס של הסבא שלה במושב. סבא שבא לארץ והלך בעקבות חז"ל , לא הפך את התורה קרדום לחפור בה, אבל אחז באת ובמעדר ובמגרפה ובטרקטור כדי שיצמח כאן פרדס.    

מישהו כותב עכשיו רומן בסימטת מאוריציו גוטליב

במסלול הליכתי הבוקר משכה אותי אליה סימטת רוחב קטנה המחברת את עמק רפאים עם רחוב כרמיה שגם הוא סימטה. הבתים בתי אבן חצרות מוקפות בגדרות אבן, אל הכל עטוף ומחותל בצמחיה מהבוגנויליה הסגולה ועד בושמת מעצי ברוש שמושכים את המבט מעלה ועד עצי אורן שסוחבים את העננים על המחטים. אבל העין נמשכת אל האבן שרטטים של אור וצל מציירים אותה ומורידים ממשקלה. שערי ברזל ירוקים ותריסי מתכת כחולים. אין לי ספק שמשהו באחד החדרים שמאחורי התריסים יושב וכותב רומן . המקום הזה מושך אליו את המבט המקלף את הקליפות ונכנס פנימה לדמויות שבאות ויוצאות בחצרות. האם כל אלה שחיים בסימטת מאוריציוס גוטלב מאושרים.

גם שם הסימטה מושך את העין והלב לצייר היהודי פולני שהשאיר לנו את הציור של בית הכנסת ביום כיפור. להעניק לסימטה שם של צייר, נראה לי מדוייק.

רגע לפני שהמשכתי בדרכי, הצצתי בעד שער ברזל כחול לחצר , שאיש אחד אי שם בעומק השביל המוצל עסוק בגירוף וטאטוא עלי שלכת מהשביל. שני גורי חתולים ישבו בשלולית של שמש והתבוננו בשקט באיש הגורף עלי שלכת. אני התבוננתי בגורים המסתכלים באיש וראיתי את כל החצר באור וצל.

ש

האם ידיעות אחרונות לא מכיר את ההבדל בין "בידור" ל"תרבות"?

"בזמן שישראל מתחילה לצאת מהסגר השני, תעשיית המוזיקה חסרת אונים לקראת החורף הקשה בתולדותיה: אחרונים בתור להקלות, עם תמיכה אפסית מהמדינה וסיכוי סביר שלא יהיו הופעות בחצי השנה בקרובה. עכשיו הזמרות והזמרים הגדולים מכריזים: זה מצב חירום, אנשים על סף התאבדות ואי אפשר להמשיך ככה" 

זו הטיזר, זוהי התת כותרת  למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות. 24.10.2020 ובכותרת, שוב הסלבריטאים, הזמרים שהשיגו הפעם מבלי לשלם ליחסי ציבור את כותרת המוסף. אלה שבדרך כלל, אנחנו ציבור צורכי הבידור ומוסיקה הקלה משלמים הון תועפות לכרטיס כניסה, עכשיו הם בוכים. ובאים בתלונה לחילי טרופר שר התרבות או מספרים על חברים שמנסים להתאבד. המנסים לשים קץ לחייהם אינם על כותרת המוסף, הרי הם החדשות, מדוע אינם על כותרת המוסף?

מה בדיוק רוצה העיתון להגיד?

גידי גוב אומר: "המושג "תרבות" –בוטל. אנחנו במצב איום ונורא. כאבא אני לא יכול להגיד לילדים שלי, "יהיה בסדר".

תהלוכת הסלבריטאים המוכשרים :גידי גוב, אביב גפן, דודו אהרון, ריטה ונועה קירל . ובחלק הפנימי נכתב: "הם חזקים וישרדו את הקורונה. אבל כשהתעשיה קורסת והעתיד שחור, מה הפלא שדחוף להם לצרוח" ובכן, אכן זוהי תעשיית בידור. זו תעשייה ולא אומנות. כי אומנים, כי סופרים, משוררים, מחזאים, שחקנים, במאים הם לא תעשיית בידור. הם אומנים. ואומנים ממשיכים לעבוד ולחבור לאומנים אחרים ולעבוד בכל מחיר. האופק אבד לכולנו לא רק לזמרים. אי הודאות זה תיאור המצב של הסנדלר, של החייט, של חנות הלבנים, של חנות המוסיקה והספרים, של הרופאים ושל החקלאים.

דמעות התנין של תעשיית הבידור, לא משכנעות אותי , כל הסלבריטאים המרוחים על הכותרת זוכים למאות אלפי שקלים על כל הופעה על הבמה וגידי גוב, ממשיך להופיע בטלוויזיה (לשמחתי) הוא לא ירד מהבמה. וכל האחרים ממלאים את המסכים והיום הבמה היא המסך. הם אינם מושתקים ולא איבדו את הנראות שלהם, הם פשוט פחות מרוויחים.

והגיע הזמן להבדיל בין תעשיית הבידור שתופסת גם את יח"צ הבידור וגם את כל תכניות התרבות. כל סינגל בודד וחדש עולה מיד בתוכניתה של ורד יפתחי גרין , דמיינו לכם שכל שיר חדש של משורר היה מוזכר בתוכניתה, עזבו שיר, לו היתה מקדישה מקום לספר שירה. , כל יום הולדת של זמרת זוכה לאייטם בתוכנית תרבות (יואב גינאי)  ולא הייתי מציינת זאת, אלמלא זה בא על חשבון שירה וספרות ומחזאות ותיאטרון ויצירה מוסיקלית.

המציאות כרגע היא כמו ימי מלחמה. בימי מלחמה, תעשיית הבידור יודעת לצאת מעורה במחווה של ערבות הדדית ולצאת ולשיר בחזית לחיילים. למה איני רואה את ריטה יוצאת לחזית והולכת לשיר לרופאים, או לשיר בזום עבור חולים, או לשיר בזום ואת הכסף להעביר לחבריהם המתאבדים הפוטנציאלים. יאלללה צאו מהקופסאות ומהאהבה העצמית

שלכם לטובת מישהו אחר שיקר לכם. זהו שיתוף פעולה של המוסף עם מערכת שיווק וזיוף ואנחנו אמורים לקבל זאת כתיאור מציאות.   

בתוך העיתון, במוסף לספרות מרואיינים חמישה מול"ים מרכזיים, כולם פותחים במילים

"ההוצאה בחופשה, לא מדפיסים ספרים חדשים, לא מקבלים כתבי יד, רק מנגנון השיווק עובד"  הבנתם? הספרות גוססת, מתה, לא מקבלים כתבי יד ולא מדפיסים ספר בישראל ואתם שותקים? פעם ראשונה מאז המאה השש עשרה בתי הדפוס מפסיקים להדפיס ספרות

עברית ואתם שותקים? האם הספרות העברית אינה סלבריטאית מספיק?

האם העובדה שמשתיקים אותה ואת צאתה לאור אינה מעוררת שאלות? כלומר משתיקים

אותנו הסופרים והמשוררים וכתבי היד שלנו אינם יוצאים לאור.

סופרים ומשוררים ומחזאים ותסריטאים כותבים ולא יכולים לראות את פרי היצירה שלנו.

הרשתות מלאות כאילו הפרסום הדיגיטלי ימלא מקום, אז לא. זה לא ממלא את החוויה של

לקחת בן או נכד לספריה או לחנות ספרים ולבחור ספר. לא יצאו סרטים חדשים אם לא

יצאו ספרים ולא יכתבו תסריטים. לא יהיה חומר איכותי לזמרים אם לא תיכתב מוסיקה

לשירים.

הקורונה, הנגיף שיצא כנראה ממעבדה הכניס את כולנו לתנאי מעבדה. לשאלה מה יקרה

אם.. מגפה עולמית תתפשט בעולם ובישראל, מה יהיו תוצאותיה מלבד מותם של אלפים?

איש לא ידע שכלכלה יודעת למות, איש לא דמיין שיש נגיף שהורג ספרות עברית .

הבידור קצת נח, מבידור להמונים. בידור, בעברית זה פיזור. לבדר אנשים זה כמו לבדר

שיער. זה כמעט אותו דבר.

תרבות, זו יצירה שנבנית על יצירה. זה הקשר שבין מילה למשפט, לסיפור. זה הקשר

שבין שיר למוסיקה, בין מחזה לבמה. ספרות נכתבת מתוך ידיעה שהיא על הרצף מהתנ"ך

ועד בכלל. זה שונה, תפנימו שיש צרכני בידור ויש צרכני תרבות וזה לא אותו דבר. רק

השיווק מדמה.  אם לא תהיה ספרות, מה יקרה לבתי הדפוס? לגרפיקאים? למעצבים?

לכורכים? זו התעשייה הנסתרת שמאחורי האומנות.

מוסף ידיעות אחרונות, רצה לחשוף את מצב הבידור וחשף את השקרים המוסכמים שהתמכרנו אליהם.

תודה לאמילי עמרוסי ויובל אלבשן, היחידים שהתייחסו למוסף ולמסרים המשתמעים ממנו בתוכניתם ברשת ב'.

שיחה בשניים בארבע עיניים עם רן יגיל

רדיו מליץ, 17:30 radio.melitz.org

רן יגיל

בחודשים האחרונים וליתר דיוק מאז שנכנסה הקורונה לחיי , התחלתי לראיין ולהקליט ברדיו מליץ תוכנית ששמה: שיחה בשניים בארבע עיניים" ובה אני משוחחת עם סופר/ משורר או איש רוח, על על חייו, כתיבתו, על השפעת ימי הקורונה על חיו, על התובנות שלו. שיחה אינטימית ופתוחה ששנינו רוצים להנות ממנה. זו שיחה במקום כוס קפה בבית קפה.
השבוע, מיד אחרי החגים, שוחחתי עם רן יגיל, עם רחל אליאור (שיחה שניה מתוך שלוש) ועם רבקה מרים. אלה שעות של אושר צרוף. של למידה ושל הכרות אינטימית עם עולם.
היום בשעה 5:30 תשודר שיחה עם הסופר והמבקר והעורך רן יגיל. רן יגיל, שייסד את כתב העת "עמדה" ומאז הוא מעורב ב"יקוד תרבות" ב"סלונט" וכתבי עת נוספים, כותב ביקורת על ספרי שירה חדשים היוצאים לאור בעברית. ביקורתו חדה ובלתי מתפשרת שיש לה אמפאטיה לאדם הכותב אך רחוקה מלהיות מתחנפת.
השיחה עם רן, הפתיעה אותי בעומק הידע שלו ובעיקר ביושרה שזה זמן רב לא נחשפתי ליושרה כמוה. רן משוחח ומדבר מתוך ידע, מדייק בפרטים ואינו חושש להעמיד פנורמה של משוררים בהגדרה ומאפיינים. התיחסנו לעבודת העריכה ומשמעותה היום, לשירה הנכתבת היום בשפה העברית, למרחב בו היא מתקיימת ולמקומה על סקלה דמיונית. בלי חשש להעריך , בלי חשש לבקר. משוררים וסופרים מוזמנים לשיחה מרתקת, מסע מלא קונפליקטים לעולמו של אדם שהספרות העברית חשובה לו מאד.

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

הדרך למנזר גרוז'נה, תמיד בראש ההר ותמיד לבד.

1.

בדרכנו לדנובה, עצרנו במנזר גרוז'נה. הרבבה מעבודות הפרסקו והאומנות במנזר מוקדשות לעלייתה של מרים השמיימה. אחד החגים הנוצרים החשובים בנצרות ובנצרות האורתודוכסית בפרט. מידי שנה בין ה25 ל28 באוגוסט חוגגים בירושלים מאות צליינים את החג של מריה. הם משכימים ויוצאים בחמש בבוקר לפני הנץ לכנסית גת שמנים ומשם מתחילים בתהלוכה שהיא "הלוויתה" של מריה. הצליינים מחזיקים בנרות דולקים והולכים אחרי הפאטריארכים הפרבוסלבים, המסע חולף על פני הויה דה לרוזה ולבסוף מגיע לכנסיית קברה של מריה. אחד הציורים המפורסמים של עלייתה של מריה השמיימה זה הציור של טיציאן הנמצא מעל המזבח בכנסיה בונציה. ולמעשה, העבודות הנמצאות במנזר הקטן והנדח, הן יצירות אומנות המתכתבות עם יצירות אחרות מימי הבינים ועד היום. העבודות במנזר הקטן והנישא, המחייב את המאמינים לעשות מאמץ ולתפס אליו, להגביה, ולשאת עינים. אך מה שעורר בי מחשבה, זו ההבנה, ששתי הדמויות המרכזיות בנצרות, הן יהודיות, שתיהן נולדו בארץ וכל הביודגרפיה שלהן פרושה מנצרת, ועד ירושלים, בית לחם והגליל. שתיהן מתו מוות אנושי, מאד. ישו בצליבה ומריה מתה מוות טבעי למדי במיטתה. אך גם ישו וגם מריה תלויים בין החיים לבין המוות. ישו תלוי חי-מת על הצלב ומליוני מאמינים נושאים אליו עינים. רואים אותו בסבלו אך איש לא יעלה בדעתו להורידו ולהפסיק את הסבל המתמשך. גם ישו וגם מריה הם מתים וממשיכים בחיים שיש בהם מהשגב והסבל. מדוע אם כן, סמל מרכזי כל כך בתרבות המערבית משאיר את אלוהיו תלוי בין החיים לבין המוות. ואיך כל זה משפיע על אופיה של התרבות המערבית בכלל ועל התרבות היהודית בפרט..

2.

יצאנו  מסופיה ב21 בספטמבר לכיוון צפון, לכיוון ניקופול ורוסה על שפת הדנובה. את הדרך לשם בחרה ע, על נקודות העניין שבדרך. רוב הנסיעה בימים הבאים הייתה בדרכים צדדיות או כפי שהן מתוארות במפה בצבע צהוב (כביש דרגה 3 ) או דרך סלולה בצבע לבן, שמשמעותה, דרך כפרית יותר מלאה מהמורות. הדרכים האלה חשפו אותנו לנופים הטבעיים של הבלקן ובולגריה בפרט. רכסי הרים, יערות המשתנים לצבעי הסתיו, שדות חרושים, או שדות תירס יבשים המחכים להיאסף. נחלים קטנים או גדולים וגשרים כפריים מעליהם. פה ושם סוס מושך עגלה הבנויה עץ ועגלון מדרבן את הסוס להגביר את הקצב. הכל פשוט ומזמין.

נסענו לכיוון מנזר גרוז'נה , מנזר מתחילת ימי הבינים 1230 , המנזר בראש אחד ההרים ברכס. החמצנו את הפניה, והגענו לכפר שם פגשנו שני אנשים מבוגרים, זוג, גבר ואישה שעצרנו לשאול על הדרך למנזר שדיברו איתנו בבולגרית שהבנתי היטב, שפה שהזכירה באינטונציה שלה את הבית.  הם החזירו אותנו לאחור לפניה בדרך שחלפנו על פניה. חזרנו לאחור ומצאנו את הדרך שהתפתלה וטיפסה על ההרים לעבר המנזר. מצאנו שאנחנו נוסעים ביום ראשון בבוקר בתוך שיירה של אזרחים בולגרים העולים לתפילה במנזר.

הגענו למנזר הלבן, הצנוע והיפה. ורכסי ההרים נפרסים מסביב, המבט מקיף מרחבים וגובה וצבעוניות הסתיו ההררי. לפעמים העין קולטת דאייה של ציפור טורפת מעל הרכסים.

המנזר נבנה כנראה בתחילת המאה ה13, וככל שהוא עתיק יותר, הוא קדוש יותר. מגדל המנזר נוגע בענני הכבוד ובשמים. עצם מקומו, מזמין עליה ושהות פרטית של האדם המאמין עם תפילתו. קירות המנזר מכוסים פרסקאות וציורים שחלקם משוחזרים. ויתן לראות שהמנזר מוקדש לעלייתה השמימה של מרים, אימו של ישו. חלקן של האיקונים בסגנון ביזנטיני והציורים על הקירות בתערובת של ציור ביזנטי ורנסאנסי..הסתובבתי בטיול קצר סביב למנזר ואהבתי את השילוב של הסיוד הלבן עם קורות העץ, צורת בניה שנראה בדרכנו בערים העתיקות. ואהבתי במיוחד את השולחן הגדול המרובע במרפסת הנזירים, לידו ישבו שתי נשים, במנוחה והתבוננו סביב, ספק כבעלות בית, ספק כמתארחות. ניכר היה שהעולים לרגל נוהגים במנזר כמנזר "שלהם".

השהות במנזר ובמושג הנזירות, מעלה את ההבדל והשוני, לא ראיתי ואיני מכירה בית כנסת מרוחק מקהילה, על ראש הר. מהותו של בית כנסת שהוא חלק ובתוך הקהילה, וכל תפילה, היא במניין. תפילת יחיד שאינה במניין, יכולה הליות בשדה. ונדמה לי שימי הקורונה, מביאים איתם שינויים ואחד מהם הוא, התפילה המשותפת בשדה, או

בדרך למנזר, נופי הסתיו של ההרים

ניקופול, אין מקום כזה חפשו אותו בספרים. או על הדנובה. קפה? רק בלישכת ראש העיר.

עזבנו את העיר פלבן  את ההרים והשדות המעובדים ניקופול נמצאת באותו מחוז כמישים וחמישה ק"מ מצפון לפלבן, על שפת הדנובה, עיר נמל קטנה כשהדנובה מהווה גבול טבעי מרומניה.  וככל שהתקרבנו לדנובה האזור נראה פרוע יותר, הכביש צדדי והנהיגה היתה תימרון בין מהמורות, בדרכנו פגשנו שני נהרות גדולים הנשפכים לדנובה הויט והאוסם ושניהם מובילים אל העיר הקטנה שכוחת האל, אך ככל שמתבוננים סביב לה, עברה היה שונה.

ואלה הדברים המתארים אותה ב"כולנו בולגרים" : יקופול בנויה על הגדה הדרומית של הדנובה, באחד המקומות הצרים של אפיק הנהר, דבר שהקל את המעבר אל הגדה שמנגד. עובדה זו, וכן הסמיכות לשני הנהרות הנשפכים לדנובה והמוליכים אל מרכז בולגריה, האוסם (Osm) והויט (Vit), הפכו את העיר עוד משחר ההיסטוריה שלה למרכז אסטרטגי, מסחרי וכלכלי.

העיר ניקופול, ובעיקר מבצרה על גדת הנהר, מוזכרים כבר במאה ה-11, עם שורה של מבצרים אחרים לאורך הנהר, שנוסדו בימי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני (ידוע בשם פוקאס, 969-963, Nicephorus II)

חשיבותה של העיר עולה בשלהי הממלכה הבולגרית השנייה, כאשר נוכח הכיבושים העות'מאניים והתפשטותם לעבר הבלקנים, מצא כאן המלך איבן-שישמן (Ivan-Şişman) מסתור, ולשם כך חיזק את ביצוריה. לאחר נפילת טרנובו (Târnovo) הבירה (1393) נכבשה גם ניקופול (1395).

המערכה שהתנהלה סביב ניקופול על ידי הקואליציה הצלבנית, בראשותו של המלך סיגיזמונד (Sigismund) מהונגריה, הייתה תפנית בתולדות השלטון העות'מאני. הקואליציה הטילה מצור על חיל המצב העות'מאני בעיר, תחת פיקודו של דוע'אן בּיי (Doğan Bey), בשנת 1396, אך ניגפה ובכך עברה בולגריה סופית תחת הכיבוש העות'מאני. ניקופול הפכה לבירת המחוז, מקום מושבו של הסנג'ק-ביי (המושל).

נוסעים רבים תיארו את העיר על מבצרה האיתן, המסגדים הרבים שבה ומיקומה הנוח כצומת מסחרי. כן חוזרים ונשנים השבחים לפוריות אדמותיה, ובמיוחד לגפנים, שמהן ייצרו את היין המשובח של האזור."

במהלך המאה ה16, מצויים לאורך הדנובה, בוידין, בניקופול וברוסה מספר בתי אב, הנספרים בכל עיר במאות יהודים. השינוי מתרחש עם השלטון העות'מני ובואם של היהודים הספרדים מגירוש ספרד. וכך נאמר באתר כולנו בולגרים : שינויים דמוגרפיים. הארגון הפנימי של קהילת ניקופול

ממסמך עות'מאני מראשית המאה ה-17 עולה, שקהילת ניקופול גדלה והכפילה את מספרה ב-1,579, פי חמישה, לעומת המספרים משנות ה-20 וה-30 של אותה מאה. מאותו מקור אנו למדים, שסביב 1580 היו בניקופול 186 בתי-אב יהודיים (האנה – hane) וכן עוד 87 לא נשואים (müccered) משלמי מס. סך הכול 1,017 נפשות, לעומת כ-200 בשליש הראשון של אותה המאה. באותו מסמך רשומים כ-3,650 מוסלמים וכ-3,800 נוצרים, בולגרים, ארמנים וואלאכים. היהודים הוו באותה עת, אם כן, 13.6% מכלל האוכלוסייה. הדבר מצביע על כך, שניקופול הייתה לאבן שואבת ליהודים רבים, שהגיעו אליה משום האפשרויות הכלכליות שנפתחו לפניהם ובשל היותה המרכז השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הסנג'ק. למרות נידחות הקהילה, והעובדה שלא תמיד היה בה בית דין וחכם שישב בראשה, דאגה קהילת ניקופול גם לסוחרים עוברי אורח, שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע, מעבר לדנובה, ברחבי ואלאכיה. בהיותה מעין "משלט קדמי" של הציביליזציה היהודית באימפריה העות'מאנית, נטלה על עצמה הקהילה משימה זו."

ואת הפרטים האלה למדתי והבאתי לבלוג, כדי להסביר מדוע בחרתי בביקור בעיר נידחת זאת. עיר שיש לה עבר מפואר ושנים רבות של נידחות ואי נראות. לא שמעתי על תירים ישראלים, הרואים בניקופול יעד לביקור .

הגענו לקראת צהרים לעיר. נכנסנו רחוב שנראה כרחוב ראשי ומוביל לנהר. הרחוב הופרד על ידי פארק פנימי תוך נהיגה הפנתי מבט לעבר הפארק כשאני מחפשת איזו אנדרטה או ציון המיוחס לרב יוסף קארו. ידעתי על הציון הזה, כי שמעתי זאת מפיו של ההסטוריון שלמה שאלתיאל שביקר במקום עם בני משפחתו וזאת בעקבות מחקר שעשה נכדו על הרב יוסף קארו ואכן, תוך נהיגה העין קלטה פסל של ספר פתוח. הדימוי של ספר , נראה לי מתאים לנושא החיפוש שלי. סיבוב נוסף ומצאנו חניה. עדה החלה לפנות לכיוון הנהר ולשאול, מישהו הפנה אותה לספריה (ביבליותקה)  בעודנו הולכות בחום היום, בבוהק האור הבא מן הנהר לכיוון הספריה, מימין לדרך, הרחתי את הריח המוכר הכה מקומי וכה ביתי, ריחם של פלפלים צלויים וקלויים על האש , ריחם של פצ'ני צ'ושקי. הפניתי מבט וראיתי אישה מבוגרת, עומדת במרפסת הבית וצולה את הפלפלים על אסכלה בחצר. נפנפתי לה בידי, וצעקתי פצ'ני צ'ושקי. היא חייכה לעברנו והצביעה על הפלפלים הנצלים ומפיצים את ריח מותם המתוק.

המשכנו בדרכנו לספריה, שם בתוך חדר בין מכונות צילום יצאה לקראתנו קריסטינה המנהלת , אישה עגולה וחייכנית , זה היה מפגש משנה מציאות. ברגע שהזכרתי את שמו של יוסף קארו היא הוסיפה את שם ספרו שנכתב כאן על שפת הדנובה: הבית יוסף.  היא יצאה איתנו לחום היום, לרחוב הבוהק לעבר המקום ממנו באנו לפארק הקטן ועבור רגע עמדו לפני הספר הפתוח בעמוד הימני כתוב:

מצבת זיכרון

לרבי יוסף קארו זצוק"ל

מחבר השולחן ערוך

שהתגורר בעיר זו – ניקופול

וכתב בה את

"בית יוסף" ה'רס"ג – ה"ררצ"ו

1523-1536

ובכן מהו אותו הספר "בית יוסף" שיוסף קארו החל לכתוב אותו באדירנה שבתורקיה, התיכו בניקופול וסיימו בצפת והדפיסו בקושטא?

הספר הוא אומנם פירוש והקמת נתבך נוסף ל"ארבעת הטורים" של רבי יעקב בן אשר. שיטת הפסיקה של הטור על פי אביו הרא"ש שרוב פוסקיו הם רבני אשכנז , רבי יוסף קארו נכנס לחלל הספרותי-הלכתי – ספרדי וחיבר את ספרו שהוא פירוש ומענה לארעת הטורים. ואלה הדברים שכתב כדי להסביר את מניעיו:

ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית, להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות, וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי הוא זה אשר יערב ליבו לגשת להוסיף טענות וראיות? ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים, הררי אל, להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם, או להכריע במה שלא הכריע הם? כי בעוונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד, אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה – לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת – נפסוק הלכה כמותם…  (ויקיפדיה)

עוד אנחנו עומדות מול מצבת הזיכרון ואני לא מאמינה לעיני שואלת אותי קריסטינה אם ארצה לראות את הבית של יוסף קארו ואת ה"אוניברסיטה" שלו. הבנתי שמדובר בישיבה של הרב יוסף קארו, או בית המדרש ובית הכנסת. והנה הופיע גבר גבה קומה ושחום עור, ניכר עליו כמי שעובד חשוף לשמש, עמד מולנו בסרבל כחול וחיוך רחב וסיפר בבולגרית שהוא הקים את המצבה והשלט לבית הקברות היהודי, ומכאן הבנתי שקיימים כאן שרידים של בית קברות יהודי . וסיפר שלפני שנתיים הגיעו לכאן שני רבנים וביקשו ממנו להקים לוח ולקבוע אותו בכניסה המשוערת לבית הקברות העתיק, והוסיף שיש לו בבית עותק נוסף למקרה, שחלילה יפגע הלוח שהוצב בבית הקברות. ניקולאי אמר שיגיע לאחר שנסיים את הסיבוב ויקח אותנו לבית הקברות. התעכבנו ליד ביתו המשופץ של יוסף קארו שיש עליו שלט המעיד עליו, מולו מצויים חרבות של בני בתים ישנים, שיש להניח שהיו בתי יהודים שבינתיים, נהרסו וחלקם נשרפו , הם מן הסתם רכוש פרטי שבעליו אינו כאן ואין לו דורש. חצינו פלג קטן החוצה את העיירה ועברנו ליד כנסיה עתיקה מהמאה הארבע עשרה וברחוב המקביל התנשא בית יוצא דופן בגודלו ובגובהו, קריסטינה הצביעה עליו, "זה האוניברסיטה של יוסף קארו" אמרה. על פי גודלו וגובהו, כשלוש קומות על חצר רחבת ידים, ניתן להבין שזה היה בית בעל חשיבות ציבורית , כרגע צבעיו דהים בין צהוב לאפור, הגן מוזנח, ושאלתי את קריסטינה מי חי בבית הזה. היא סיפרה שבמשך שנים חיו שם שתי משפחות והיום נותרה שם אישה זקנה אחת. צילמתי ושמרתי את הדברים בליבי, לאט לאט המרחב החל לספר סיפור על קהילה קטנה שחיה כאן עם מתח רוחני גדול מאד. קהילה על פרשת דרכים. בין שתי אימפריות וכמה לשונות.

חזרנו לגן בית יוסף ואספנו את ניקולה למכונית ועל פי הדרכתו יצאנו מהעיירה לגבעות שמחוצה לה. לאחר שנכנסנו לדרך עפר , הוא כיוון אותנו לשלט למצבת בטון שעליה אותיות עבריות:

בית הקברות דק"ק ניקופול

מקום זה נטמנו גדולי ישראל

במשך מאות שנים ובתוכם:

רבי אברהם בן עזוז (בן בורגיל) זיע"א

מחבר הספר "לחם אבירים"

תלמיד המהרשד"ם

רבי שמואל די מודינה

ת.נ.צ.ב.ה.

ולמעלה מימין יש חתימה של אגודת אהלי צדיקים –גדרי אבות

איתור, שימור ושיקום בתי קברות בעולם

בראשות הר"ר ישראל מאיר גבאי שליט"א.

הפתיעה אותי העובדה שאין זה שלט כללי המודיע על קיומו של בית הקברות, אלא זוהי מצבה ללא קבר. עדות על קבורתו של בעל "לחם אבירים". https://winners-files.s3.eu-central-1.amazonaws.com/116-public/170041.png

וכך מצאתי את הספר "לחם אבירים" , ספר הלכה מפורט ומדוקדק שנכתב בניקופול והודפס בונציה בשנת שס"ה.

עודנו בצלע ההרובשדה הפרוע מצמחייה כשניקולה מעיד שכאן בית הקברות קבור מתחת לצמחיה , ולמרות שהשתדלנו לא ראינו ולא זיהינו שום סימן לאבן או מצבה, שמנו פעמינו מהשדה חזרה למרכז העיירה,אבל אז ניקולה קיבל טלפון מהמעבידה שלו, סגנית ראש עריית ניקופול שהזמינה אותנו ללישכתה. ואכן הוזמנו אחר כבוד לקומה השלישית בלישכת ראש העיר וכובדנו בכוס מים קרים וקפה תורכי כמנהג המקום כפי שהוא שמור מאז ימי האימפריה העות'מנית. וכך ניהלנו שיחה בין בולגרית עילגת לאנגלית לא מובנת , אבל היה ברור מאד על מה אנחנו מדברים, על רבי יוסף קארו, על חשיבותו למקום ועל השאלה, איך מעלים את המקום לתודעה. עוד ידובר בזה.

בחוץ, הדנובה נצצה באור צהרים מנגד, התעשיה הפטרולכימית שזיהמה את הנהר שנים רבות, נרגעה. ליד הנהר טיילת יפה וגינון שמח ואדניום פורחות לנהר, לפתע סגנית ראש ערית ניקופול, עזבה את השיחה ורצה על עקביה אחר אישה סורחת אחת שהעזה קטוף מענפי האדניות שבתקציב דל ומאמץ רב נשתלו לאחרונה.

רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך