בלגרד – העיר יפה­­­­­­­ ועל דניאלה שחתמה חוזה עם אלוהים

 

יצאתי שוב לבלקן, ליתר דיוק לבלגרד. הימים ימי אלול האחרונים והחום הגדול בלתי נסבל בארץ אך גם  בעיר היושבת בין שני נהרות, בין הדנובה לסאווה, בין האימפריה העות'מנית לאוסטרו הונגרית. גבול אירופאי פנימי. וגבול בתוך העולם היהודי בין הספרדי לאשכנזי. אך, זה כבר אינו רלוונטי. מסע אישי בן עשרה ימים ובתיק שלי שמתי ספר קטן בן 60  עמודים של אלן אלקאן, סופר יהודי איטלקי. בפתח הדבר כותב הסופר אהרון אפלפלד  "אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבט ואל אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוכסלי יהודי שמגונן על יהדותו." הפרדוכס המתואר על ידי אפלפלד ומבטא אלקאן, הוא שליווה את המסע שלי בין סוף אלול לתשרי.

נוביבלגרד, דניאלה וסשה

על השולחן במטבח הקטן של דניאלה וסשה בבלגרד החדשה, עיר שיכונים ומרכזי קניות על חוף נהר, הונחו בפיזור תמונות שסשה הוציא מתוך ארגז שחור שעליו פרושה מפה רקומה ומשמש כשולחן סלוני מעוצב. הבנתי שבליבו של הסלון בתחפושת שולחן סלוני, מתחבא ארכיון משפחתי שהוא גם ארכיון זוטא של העם היהודי. ואולי ליתר דיוק בכל בית יהודי יש במרכז הסלון או חדר השינה ארכיון סמוי ומחכה להתגלות של משפחה יהודית, וכל משפחה כמוה כטיפה של הים האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי בגורל האישי. דניאלה היא חברתי מאז 1976 כאשר הגעתי לראשונה למחנה הקיץ של הנוער היהודי בפירובץ שביוגוסלביה אז וקרואטיה של היום. היא בתו של הרב צדיק דנון, שהיה פרטיזן ולוחם וחזר להיות רבה של יהדות יוגוסלביה. היום, דניאלה עובדת מאותו חדר בקהילה היהודית ברחוב Karlija Petra 1 ממנו פעל אביה עד מותו ומאחורי שולחן הכתיבה עליו היא כותבת, מתנוסס דיוקנו בבגדי רב ספרדי. דניאלה נושאת בתפקיד השני בהיררכיה של הקהילה היהודית, המזכ"לית של הקהילה היהודית בסרביה. ומספיק לראות אותה כדי להתרשם מהסתירה הפנימית שמתחוללת בתוכה. היא צנומה מאד, שערה האפור הפרוע עוטף אותה כמו הילה. שיער שיבה שיד ספר לא נגעה בו כבר עשרים שנה. היא אם לאיוון וסבתא לנתן וחנה. החתונה של איוון וליאורה (יסנה) הייתה החופה הראשונה בבית הכנסת לאחר עשרות שנים. דניאלה היא משוררת, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בלגרד, היא תרגמה מאנגלית את ספרו של הרב ריסקין ארבעה ספרים של אריה קפלן ואחד מספרי הרמב"ם. זו אישה  שאינה קוטפת פרחים ומחבקת גזעי עצים מתוך הכרת תודה ליופיים בעולם. השאלה שמלווה אותי כל הזמן, איך קרה שדניאלה היפה , השבירה, הפיוטית מצויה כבר שנים רבות בלב הבירוקרטיה של השואה, תקועה בין דור הניצולים לדור השני. בימים אלה, לאחר שנחקק חוק המחייב את המדינה להחזיר רכוש יהודי לניצולי שואה, דניאלה דנון היא האחראית על העבר ועל העתיד של שארית הפליטה . היא מעורבת במחקרים ותחקירים שונים על גורלם של יחידים מהקהילה היהודית ביוגוסלביה לשעבר ובגורלה של הקהילה היהודית.  בשנים האחרונות, היא עוסקת בעיקר  בתביעות של ניצולי השואה לגרמנים מתוך מטרה להשיג את הפנסיה המגיעה להם. (יש כמובן אופוזיציה, וקבוצה משמעותית המבקשת שהכסף הגדול הזה לא ילך ליחידים אלא לקהילה היהודית באופן קבוצתי ללא פיקוח על התנהלותו). כל מי שהגיע אליה סיפר את סיפור הישרדותו, הביא מסמכים והיא המתווכת בינו לבין הכתובות לתביעה. עליה מוטל להגיש את התביעות ולדאוג שהניצולים יקבלו את המגיע להם. העבר חודר להווה ומעצב אותו . ואני אמרתי לה, מתי תכתבי את ספר הסיפורים ששמעת כאן. מתי תחלקי את הסיפור המקומי איתנו. היא מביטה בי עמוק לעיניים ואומרת "כשאסיים את תפקידי".

"אני הבירוקרטיה. את מבינה את זה , אני הבירוקרטיה." וסביב עיניה קמטים של חוסר שינה. של ייסורים פנימיים שזר לא יבין. "אבל אני עשיתי הסכם עם אלוהים" היא אומרת וברק עוצמתי יוצא מעיניה, "ובינתיים זה עובד." פניה הרזים המוארכים ועיניה החומות, בוערות. עורה דק וקמטים צמחו על מצחה ותחת עיניה הרבה בטרם זמנם. נראה כאילו גופה ופניה אינם עומדים בלחץ של הסיפורים הנמסרים לה, פנים אל פנים מתוך תקווה שהיא תביא ישועת מה בערוב ימיהם. מה ההסכם שלך? שאלתי.

" אני אעשה את עבודתי ואתה, אל תאכזב אותי! תן לי לייצג בכבוד ולהצליח עבור מי ששלח אותי ." ומוסיפה: "ועד היום כל ההגשות שהגשתי קיבלו תשובה חיובית. כלומר הוא עומד בחוזה בינינו.״ אומרת ומחייכת מעומק פניה המסוגפים . החרדה שמא לא תצליח לעמוד בציפיותיהם של הקשישים ניצולי השואה מלווה את כל ביקורי הנוכחי. בבית, יש לי אם ניצולת שואה מהאזור הזה, שבכל פעם שאני צריכה לעמוד מול נציגי הממסד ולבקש את המגיע לה, אני צופה כישלון שברוב המקרים מתממש. פרנסנו כמה עורכי דין, מתווכים, הגובים עשרה אחוזים מגובה הפנסיה או התשלום. דניאלה לא מקבלת כל תשר או תשורה. היא שם עבורם.

הימים ימי תשרי, בבניין הקהילה מעמיסים חבילות שי, אוכל לנזקקים, לישישים של הקהילה.

בספרו אלן אלקאן כותב: "מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש 'להרגיש יהודי'? להיות אני עצמי."

אימרה קרטש כותב  בספרו "קדיש לילד שלא נולד" (בתרגום איתמר יעוז קסט בהוצאת המעורר) שכילד כבר הבין שלהיות יהודי, זה להרגיש אשם. בהמשך כותב אלקאן "להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים "(שם, עמ' 15). אני יוצאת מבניין הקהילה למדרחוב של קנזה מיכאילובה, כל פסיעה וכל נגיעה מביאה אתה רשרוש עלים נושרים, זהב יבש עף ברחובות. הימים הפכפכים בין חום מעיק ולח לגשם שירד כל הלילה לבוקר קר וערפילי מעל הנהר. השינויים חדים ואני מוטרדת בענייני לבוש . כאילו כל העניין הוא האם אצליח להתאים עצמי לזמן ולשינויים בסתיו האירופאי.

סשה, בעברו הוא עיתונאי והיום העורך של עיתון הקהילה היהודית. אמו, ניצולת שואה בת למשפחת ענף ולמשפחת אלטרץ, הוא סרבי יהודי בזהותו וכשנפתח ארגז התמונות והמסמכים ונפתח סיפור ועולים שמות הדודים והסבא והסבתא, נחשפים שורשים סמויים כמו בצל המחכה באדמה לטיפות ראשונות של גשם להתעורר. לאט לאט מתוך הצילומים הכרתי את המשפחה, את אמו שניצלה בעור שיניה, את עיניה השחורות, הגדולות, שערה השחור וכל מראיה כשל יהודייה ממוצא ספרדי.  כך הכרתי את האחים שלה, האח יוסף שנראה לבוש בחליפה תפורה היטב וידיו בכיסיו, ענוב עניבה ושביל צד בשערו בפתחו של שער ברזל ומחייך חיוך נעורים למצלמה. זה האח שנתפס ונרצח בירייה לתוך בור.

שירה וראש השנה

המסע שלי נע בין זהותי כמשוררת שהוזמנה לפסטיבל ספרות בינלאומי בבלגרד לבין זהותי הישראלית יהודית .בין פסטיבל המתקיים כבר 54 שנים וניתן להבין שהוא חצה את שנות הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקות יוגוסלביה והתקופה העצמאית החדשה של הסרבים. זה אומר מפגש עם מנהיגות ישנה, ממסדית,  אך גם עם דורות צעירים דוברי אנגלית המחפשים את מקומם בעת החדשה. הפסטיבל התקיים בחלקו בחפיפה לראש השנה, מבחינתי, מפגש בעייתי של הזמן היהודי עם הזמן האוניברסלי. שני צירי זמן שאני חיה באופן חד כשאני מחוץ לארץ. השאלה היתה איך אני מתנהלת בתוך צירי הזמן והמרחב המקבילים. אני חייבת להסביר שכאשר אני שומעת את צלילי השפה הסרבית או המקדונית או הקרואטית או הבולגרית, הלא מודע האישי והלא נוכח מתעורר ומבקש מקום וזמן ושפה. ואני, כאדם פרטי ואישה כותבת נמצאת במאבק פנימי בלתי פוסק. לראות ולקרוא את הגלוי והנראה ולחוות ולהתחקות אחר הסמוי והמפגש ביניהם. לחיות את הסכיזופרניה אך להעמיד פנים שהכול בסדר. לכאורה החיים הם הווה מתמשך. אבל התודעה שלי קוראת את המציאות בפנים כפולים, אין סיכוי שאהיה כאן רק תיירת, או רק משוררת. אני הולכת ברחובות או נוסעת בכבישים והתודעה שלי מתבוננת בשני זוגות משקפיים לפחות, אחת עכשווית והאחת נעה בתוך שנות הארבעים ולפעמים חופרת לאחור לתחילת המאה העשרים כשברחובות אפשר היה לשמוע ספניולית. כל מקום מהדהד עצמו בכמה קולות וביחסים בין היש והאין היהודי ולאן ואיך נעלם היש. אני יודעת שדברי אלה יכולים לקומם עלי חברים רבים ואף בני משפחה. תשכחי, תנוחי. אומרים לי. די.  אלקאן עוזר לי לחצות את הזמן "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי , עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריס לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עלי לחפש את שורשי ולשאוב את כוחי. מי האנשים שיהיו גאים בי אם אצליח לעשות דבר מה טוב". (שם, עמ' 19). ולי, אין בית כנסת לחזור אליו, אני צריכה לעשות את בית הכנסת שלי. אבל ברגע מסוים בשחרית יום א' בבית הכנסת ,סוכת שלום" ברחוב  Birjuzova 19 Marshala, כשיורדים את כל המדרגות ממפלס המדרחוב, ליד מלון מג'סטיק, בין בתי הקפה המוארים, חנויות המותגים לתיירים, למפלס הסמטה, ומוצאים את השער ועוברים את הביטחון ונכנסים לחצר הסגורה, אז שמעתי ולא האמנתי  פיוטים בלדינו, בכיתי מהמקום בו מרגישים את  מקום החיתוך  של השורשים.

בית הקברות היהודי בבלגרד

בית הקברות היהודי של בלגרד. שם מצאתי בין המצבות את המטאפורה למצב היהודי באזור הזה במאה העשרים. בכניסה מימין מצבה מרשימה משיש המתפרשת על מרחב של עשרה מטרים לאורך וחמישה לרוחב, כולה עשויה שיש לבן ושני אריות ניצבים משני צדיה ושתי אבוקות בוערות בשיש לבן. מצבה מוקדשת לחיילים היהודים חללי מלחמת העולם הראשונה. חיילים שחשו חלק מסרביה ומחויבים לה ובלב שלם הקריבו חייהם על מולדתם. בהדרכתו של סשה חציתי את בית הקברות, עקבתי אחר המצבות העומדות, שעל כולן שמות עבריים-ספרדיים, כתב עברי, תאריך עברי ולועזי. גם אם אין לי קרובים קבורים בבלגרד, הרגשתי קרובה לאבנים, לאנשים ולשמות.  הגעתי למצבה מרכזית ביותר, מבנה בעל שתי כנפיים שביניהן מנורת ברזל, המצבה הזאת  שאינה בוהקת, עשויה מחומרים דלים יותר, בטון וברזל חשוף. הבטון שינה צבעו והברזל השאיר שבילי חלודה על האבן והבטון. סשה הסביר בגאווה שזאת המצבה לקורבנות השואה שבנה אמן ידוע בשם בוגדן בוגדנוביץ'. לא התפעלתי . על המצבה לוח זיכרון עליו כתוב; זכר ליהודים קורבנות הפשיזם ולוחמים שנפלו ברפובליקה העממית סרביה. התש״א – תש״ה. ככה בצמצום ובהגדרה שאינה נוטלת אחריות. אני חייבת להודות שתופעת הכתובים על אנדרטאות ומצבות ברחבי יוגוסלביה לשעבר, מעוררת כעס ותסכול, אף פעם לא מצאתי עובדות מדויקות, מספרים, תהליך ותוצאות. הנה כמה עובדות: לפני המלחמה היו ביוגוסלביה 39000 יהודים סרבים ועוד 1200 פליטים משאר אירופה. שמונים ושניים אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הושמדו. אך בכלל האנדרטאות שמוצבות במקומות שונים, מתקבל רושם שהיהודים, כמו כולם, הקומוניסטים, הסרבים, הצוענים, הם קורבנות הפשיזם ותו.

התשובה נמצאת במתח בין שתי המצבות. במלחמת העולם הראשונה היהודים היו בעיני סביבתם ובעיני עצמם אזרחים סרביים לעל דבר. הם החזיקו באזרחותם ובאהבתם למולדת ומצד שני, היו מחויבים לקהילה היהודית ולשפה המשותפת ולא הייתה בעיניהם כל סתירה. שני עשורים מאוחר יותר התמונה משתנה ובתהליך מתמשך הם מאבדים את זהותם הסרבית בעיני הסביבה וזהותם היהודית הופכת אותם למטרה. המצבה של חללי מלחמת העולם הראשונה מתייחסת אליהם כאל גיבורים. הם חלק ממיתוס הגבורה כמו האריות שבראש המצבה. לאחר השואה אין להם שמות הם "קורבנות הפשיזם" האויב הכללי והאנונימי המאפשר לשלטון הקומוניסטי לא להתמודד עם שאלת האשמה. לא אשמתם של הסרבים ולא אשמתם של הקרואטים או העמים האחרים של "ה­­­­אחווה היוגוסלבית" שהיתה ערך מעל כל ערך. סשה מספר לי שיש כוונה לבנות שלושה אתרי זיכרון באתר סמיישטה,  לשם קיבצו למעלה מ 7000 יהודי העיר להרגם. ליהודים, לסרבים ולאחרים. סשה מקבל זאת כפתרון, אך פיליפ דוד, הסופר היהודי שפגשתי בהמשך, הביע זעמו. עצם המחשבה לבנות שלושה אתרי זיכרון זהים, היא בבחינת הכחשת השואה, הוא כבר ראה בדמיונו את האורחים מחו"ל מניחים זרים וכל מיני טקסים ריקים מול שלוש מצבות זהות. זה המקום בו רצחו יהודים בגלל היותם יהודים ואין לקשור זאת לקורבנות אחרים.

 

קפה ג'אז והכנות ליום הכיפורים

 

ביום האחרון, יומיים לפני יום הכיפורים, ישבתי שוב בקפה ג'אז הסמוך למדרגות היורדות לבית הכנסת "סוכת שלום" וניסיתי לארגן לעצמי את חווית הימים האחרונים. חוויה שהיא בעיקר פרטית ואינה מובנת לאלה שסביבי, לא לחברי היהודים ולא לחברי הסופרים. הבדידות חנקה אותי. שום דבר לא היה מובן מאליו. לא שעת התפילה ולא האם יהא השער פתוח, האם אמצא את בית הכנסת?  האם יקבלו אותי לקהלם. והאם אצליח להיכנס לאווירת התפילה למרות שלא הכנתי את החג, לא בישלתי ולא טרחתי על סימני החג. לא ידעתי. רק ברגע שנכנסתי לחלל בית הכנסת המואר ושמעתי את תפילת ערבית לראש השנה וניגון הפיוטים מילא את החלל. הרגשתי הקלה. חששתי שפני שישקפו את המתח המורא שהיתי שרויה בו בעוד סביבי קהילה שלמה שלבשה חג.

לאחר שהצטלמנו ליד פסלו של איוו אנדריץ' שספרו "גשר על הדרינה" מלווה אותי במסעותיי. האיש שתפס את יופיו וקשיו של הבלקן העות'מני, שבתוך הפסיפס האנושי, מוסלמי ונוצרי שתל את משפחתה של לוטי היהודייה, בעלת המלון שליד הגשר, אישה יפה ואמיצה בעולם גברי. בדרכו הספרותית השאיר לנו מסמך על החיים הקשים אך המשותפים שהיו לתושבי הבלקן.  לשלושה ימים הצפנתי עם חברי מהפסטיבל לעבר מחוז בשקה בחבל ויבודינה בצפון סרביה. העיר המרכזית היא נובי סאד, אך פסטיבל השירה התקיים באינדיג'ה. עיר מחוז קטנה יותר. מבחינת העובדות הייתי שם, עליתי על במות וקראתי ואף קיבלתי פרס הוקרה. אך, מבחינת הנפש הדו-קוטבית שלי,  ראיתי במפולש את הכיכר, המדרחוב והחנויות ובתי הקפה ­-­עיר מרכז אירופית היושבת על הדנובה, יפהפייה. צילמתי והצטלמתי בכיכר הגדולה שלפני הכנסייה אבל העיניים שלי הלכו בחיפוש אחר השדרה המרכזית שהייתה רחוב היהודים ובית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה העשרים מתוך תחושה של בטחון שיכון לעד. לידו בית הספר היהודי ובית המדרש, מבנים ששינו תפקידם. כל אלה נראו לי כמו כלים ריקים שהחללים הגדולים שלהם נושאי זיכרון. ב21 בינואר 1942 בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בשעה ארבע בבוקר הוציאה המשטרה ההונגרית  שמונה מאות יהודים  מבתיהם ורצחה אותם על ידי הטבעה בדנובה הקפואה או ברגע של חסד על ידי יריות לבור. אירוע שלא למדתי עליו בבית הספר ועד שלא הגעתי לעיר לפני ארבע שנים לא ידעתי עליו ולא על שמו בשפה הסרבית, ה"ראצ'ה". אני יודעת שאני "שרוטה" לגמרי אם אני מספרת על האירוע הזה שלא מספיק לרדוף את דמיוני. ומעכיר את מי הדנובה הכחולה היפה והרומנטית שאני אוהבת לשבת על שפתה עם כוס קפה, לשוט עליה, לצלם את נופיה או לספור ברבורים. אז מה. תשכחי, אני אומרת לעצמי, לכי תפגשי אנשים, את אלה שהם אחרי המאה העשרים, שפניהם קדימה ואולי לא יודעים מה עשו אבותיהם בשמם. תשכחי.

עזבתי את המשוררים על שפת הדנובה וחזרתי ל"סוכת שלום" ממהרת להחליף בגדים ולא לאחר. לאחר למה? שאלו אותי. איך אסביר להם את "ונתנה תוקף". עברתי את העיר הבוערת באורות חולין לבית הכנסת המסתתר מואר באור אחר. פעם שאלתי את דניאלה, איך קרה שבית הכנסת "סוכת שלום" נשאר עומד במקומו ולא ניזוק והתשובה היתה פשוטה: הגרמנים הפכו את מבנה בית הכנסת לבית זונות וכך זכה לשרוד.

פיליפ דוד, מהפכן בלתי נלאה

התחבאתי בבית הקפה בתוך עשן הסיגריות החוקי כאן בכל חלל סגור וחזרתי לראיון שעשיתי עם פיליפ דוד, סופר אהוב שדינה קטן בן ציון תרגמה כמה מספריו והאחרון "בית הזיכרונות והשכחה" בהוצאת כרמל, נכנס מתחת לעורי וטרד את מנוחתי. הספר הזה, קרא אותי ואת פחדיי. הספר הזה אין בו רחמים והוא יודע שהכול כפול, כך הגיבור שלו, אלברט שבחייו מקופלת טרגדיה של פרידה אלימה בזמן דהירת הרכבת, מההורים ומאחיו הצעיר, בבגרותו, אפילו בניו יורק הוא נשאר כפול מבט: "המסע התיירותי נהפך לסיוט לילי. הקרון של פולמן הפך לקרון בהמות" (עמ 122).  מספר פעמים בעשור האחרון נפגשנו.  הפעם ראשונה היתה בשנת 2007 במסגרת כנס "כיסופים" הראשון, הוא היה מהמוזמנים והיה הפתעה לסופרים ממערב אירופה. בשיחת הסיכום, קם פיליפ דוד ובדרכו המיוחדת, העצמאית, האופוזיציונית קרא להקמת ארגון סופרים יהודיים בינלאומי מתוך הנחה שנוכל כך לבטא סולידריות ולהילחם יחד אותן מלחמות בשפות שונות. דבריו התקבלו במחיאות כפיים אך דבר לא נעשה בכיוון. עדיין הקריאה נשמעת והנה אנחנו בפגישה שלישית או רביעית. העיניים הכחולות שלו עדיין בורקות ואש לבנה ומחויכת יוצאת מהן. נפגשנו בבניין הקהילה היהודית בבלגרד באולם הישיבות שידע ימים מפוארים. לאחר שהכנתי לו כוס תה, הוא התיישב מולי מעבר לשולחן הגדול ומאחוריו תמונתו של דנילו קיש צעיר, מחייך ובידו הימנית בין האצבעות סיגריה בוערת. ועוד לפני שפתחתי בשאלה או הסבר מדוע אני כאן, הוא כבר היה עמוק בתוך מונולוג ובדאגה שלו למה שקורה בעולם הסובב, והעולם הסובב הינו מעגלים, הראשון, בלגרד, אחריו סרביה ואחריו העולם היוגוסלבי לשעבר והעולם היהודי אחריו . הוא מבהיר שהשפה שדוברים אותה בקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה היא הסרבית קרואטית ורק הלאומנות מעבירה אנשים על דעתם והם נפרדים בשפה. מאותו רגע ה"לאומנות" היא מוטיב מרכזי בשיחה. היא אם כל רע. הלאומנות משנה נרטיב היסטורי. הלאומנות באה ממקום רגשי שדוחה עובדות היסטוריות. הוא אומר ומדגיש באצבעות הנוקשות על השולחן. היום בו ערכתי את המאמר, זה היום בו נבחר לקנצלר אוסטריה ראש מפלגה ימנית לאומנית. פיליפ דוד עסוק במונולוג פוליטי ספרותי בו הוא מנסח את המציאות כפי שהיא בעיניו. " הבעיה היא תמיד העבר " אומר פיליפ דוד  "הדור החדש מנסה לשנות את העבר, לעשות רביזיה. פתאום הקורבנות היהודיים בסרביה אינם קורבנות אלא הם הפושעים. אנשים אינם יודעים את העובדות, הם לא יודעים שבטופוסקה שופה רצחו בשנת 1941 5000 יהודים ואחר כך באתר שהיה גני תערוכה בינלאומי ליד הדנובה סטארו סיימשטה, שם רוכזו 7000 יהודים שחלקם נשלחו למותם במשאיות הגז ורובם נשלחו למחנות הריכוז בפולין. " והוא ממשיך מבלי לעצור " מאבק הפרטיזנים נגד הכיבוש, כמעט נשכח. מנסים לומר שהפרטיזנים נשלטו על ידי יהודים."

בבוקר כמעט אחרון כאשר שתיתי  במטבח בשש וחצי בבוקר, תה ראשון עבורי וקפה עם סיגריה עבורם. בעד החלון והמרפסת, ענני סתיו מבטיחי גשם ודניאלה נראתה כמי שלא ישנה הלילה. שאלתי אותה: מה קרה? "אני חוששת שלא אצליח להשיג את התביעה לכמה זקנים.  הסיפור שלהם נשמע אמין לחלוטין. אני מכירה את המסלולים, התאריכים בהם עברו את שנות המלחמה, הכול אמין. אני יודעת מי נפל ומי נשאר.  אבל חסרים להם מסמך או שניים. אני חוששת שהתביעה תיפול. ועדת התביעות לא מכירה הכול, הם בירוקרטיה קשוחה."

זר לא יבין זאת. ואני אולי מתקרבת להבנה בזכות או בגלל אמא שלי, ניצולת שואה מחלק אחר של הבלקן  מבולגריה שיהודייה נצלו על חודו של יום. אולי בזכות ספריהם של דנילו קיש , דוד אלבחרי ופיליפ דוד ועוד אחרים וטובים. אולי כי ההיסטוריה והמילים הגדולות כמו: שואה, קומוניזם, פשיזם, מחנות ריכוז, ראצ'ה, סמיישטה, בניצה, מונופול. זוהי מעילה באמת, אלה מעילים המכסים על האדם והופכים אותו כמו כולם. רק סיפורו של היחיד שבא לידי ביטוי בספרות או בדמויות יחידניות כמו דניאלה שלוקחות אחריות על העבר לטובת פני האדם, רק לפני היחיד , ייחודו ומקומו בתוך הכאוס ההיסטורי, יש סיכוי להיזכר בעתיד. יצאתי מבלגרד לפני יום הכיפורים, גשם ירד על העיר ונשאתי איתי משפט מהווידוי של אלן אלקאן : " " לדעתי, הווידוי חשוב מאד לחיים שלווים יותר. הכומר אומר מה עלינו לעשות כדי שיסלח לנו. ביום הכיפורים, לעומת זאת, עלינו לפרש את הסליחה בעצמנו…מוזר עד כמה היהודים הינם מערביים ויחד עם זאת גם מזרחיים. היהודים צריכים להיות אנשי המזרח, לחיות באזור המדבר. הייתי רוצה לצאת עם רוזי יום אחד למדבר, וביום הכיפורים להתמסר בכל מאודי לבורא. בניסיון להקשיב לו ולאהבו, אך לעולם לא להבינו" . אז חזרתי למקום שלי שלעולם לא אוכל להבינו, אך יש בו מדבר ממנו מדבר אלינו אלוהים.

מתוך הספר הבא: אישה ושמה בטרם

בתוך ההוויה של להיות אישה איש מקומות מאד מעורפלים ובלתי מנוסחים. שהם בין הזמנים ובין הרגעים ובינה לבין עצמה. זה השיר מתוך הספר הבא שבינתים שמו: מצב משפחתי. וחשבתי שיש משהו ברישום הזה של לוסין פרויד הגדול שמבין מה אני מבקשת לומר. ובין לבין הקפלים שבשיר, הוא מתכתב עם ספר ויקרא , ספר ללא סיפור , אך עם פולחן, בו ברוב המקרים נשים נעדרות מלבד מקומות קטנים הקשורים בהולדה ובקשר המיני שלהן עם גברים. הנה: אישה בטרם

תאנה | סקיצות

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית

שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי

טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ

חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי

הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ

וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר

שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן

וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת

וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן

מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת

וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים

עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד

כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם

מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר

וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה

מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס

שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ

תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט

כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי

בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן

שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף

כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן

מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן

וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת

הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.

וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח

שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ

כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת

וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו

פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ

וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים

וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ

וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם

כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל  כִּימֵי הַכִּפּוּרִים

וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים

מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים

וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי

אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת

וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת

וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת

כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה

שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,

אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים

שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק

זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם

עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב

שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה

וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

השקט הזה

השיר הזה, הוא חלק מהספר הבא שנערך ויצא לדרך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא נכתב מתוך הימים והשבועות שקדמו להופעת הקורונה, אך מתחושה עמוקה שלחרדה שמשהו עומד להתרחש, גדול מאיתנו. משהו שכבר חורש רע סביבנו. השיר התפרסם במוסף השבת של "מקור ראשון" ב27/3/2020 , אותו ומישל אקהארד אליעל תרגם. אני מפרסמת מקור ותרגום בתודה רבה.

עוד אני שמחה על התרגום לצרפתית וטובי גרינוולד קליין, חברתי שלחה תרגום שלה לשיר בשפה האנגלית והרי הוא מצורף גם כן בתחתית העמוד.

השקט הזה

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, הֶעָשׂוּי מִקּוֹלוֹת צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱסַף מִתּוֹךְ הָרוּחַ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁנִּשְׁמָעוֹת טִפּוֹת הַמַּיִם מִפִּי הַבֶּרֶז

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הָרַדְיוֹ, שֶׁלִּפְנֵי הַתְנָעַת הָרֶכֶב

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה בּוֹ נֶאֱסָף הָאוֹר מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים שֶׁבְּא"י אִי, א"י, א"י   

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלִּים מַפְרִידוֹת אֶת הַשָּׂפָה מֵהַהֶבֶל

 הַשֶּׁקֶט לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא הַיְּדִיעָה עַל שֶׁמִּתְפָּרֵק וְנִפְרָד

וּמַרְחִיק קוֹלוֹת יְלָדִים מִמִּטַּת אִמָּם מִצְּחוֹק הַבָּטוּחַ בַּנִּמְצָא

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁל הַבֹּקֶר הַטּוֹב וּמַרְגִּיעַ

כְּאִלּוּ לֹא אוֹרֶבֶת מִלְחָמָה מֵעֵבֶר לַחֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל, מֵעֵבֶר לַסְּתָיו

בֵּינְתַיִם סוֹפְרִים מֵתִים בּוֹדְדִים כְּאִלּוּ הֵם הֶכְרֵחַ אוֹ חֵלֶק מֵהַשֶּׁקֶט הַזֶּה

בֵּינְתַיִם אֲנַחְנוּ מְבַשְּׁלִים אֲרוּחוֹת וּמוֹנִים אֶת מֵי שֶׁבָּא

בֵּינְתַיִם אוֹסֶפֶת אֶת הָאוֹר מֵרָאשֵׁי אִילָנוֹת

שֶׁיַּעֲצֹר אֶת רַעַשׁ הַשֶּׁבֶר שֶׁאֵין לוֹ תִּקּוּן

זֶה שֶׁנֶּאֱסַף עִם הַשֶּׁקֶט לְחֶדֶר רֵיק

מִכָּל שֶׁהָיָה. יֵשׁ רַעַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט

דִּמּוּם כָּלוּא בַּגּוּף.

Ce silence

Ce silence fait du chant des oiseaux le matin

Ce silence, recueilli sous la brise par les branches du palmier

Ce silence où l’on entend la goutte d’eau du robinet

Ce silence avant l’allumage de la radio et de la voiture

Ce silence où se fige la lumière au-dessus des montagnes du pays

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du vide

Avant d’apprendre ce qui se désagrège et part

Eloignant la voix des enfants du lit maternel et du rire serein du présent

Ce silence du matin beau et calme

Comme une guerre qui guette au-delà des feuilles du palmier  

par-delà l’automne

Pendant que l’on compte les premiers morts comme s’ils étaient nécessaires ou faisaient partie de ce silence

Pendant qu’on prépare les repas et calculons ce qui vient

Je rassemble la lumière de la cime des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la faille sans remède

Qui se greffe au silence d’une chambre vidée

De tout.

Le silence tremble

Comme un corps qui saigne

De l’intérieur.

This Quiet

By Hava Pinhas-Cohen

This quiet, created from the songs of the morning birds

This quiet, gathered from the wind among the palm trees

This quiet in which are heard the drops of water from the faucet

This quiet before the radio, before the car’s engine turning over

This quiet in which the light is gathered from among the mountains

Of the land of Israel, ay, ay…

This quiet before the words that separate language from nonsense

This quiet before the knowing of that which disintegrates and that which separates

And distances the voices of children from the safe beds of their mothers

This quiet of the good and calming morning

As if there is no war lurking beyond the branches of the palm, beyond the autumn

Meanwhile, the singular dead are counted as if they are a necessary condition or part of

This quiet

Meanwhile we cook meals and number those who enter

Meanwhile we gather the light from the treetops

That will halt the thunder of the brokenness that has no repair

That is gathered with the silence into a room emptied from all

that was within. There is trembling within the silence

blood imprisoned within the body.
Translation by Toby Klein Greenwald

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

ישראל פנקס בן שמונים וחמש

משורר האהבה והים התיכון

השבוע מלאו שמונים וחמש שנים לאחד המשוררים הנפלאים והאהובים עלי ביותר

ישראל פנקס, אני רוצה להביא כמה שירים שלו, ולהזכיר גם שפנקס המשורר האחרון

ממשוררי דור זך. שעברו מהשפעת הספרות הרוסית לספרות האנגלו סקסית. לשפה

מדוברת אך מהודקת.  בהירה אך יש בה גם מן המסתורין והשניות. רגש רב אבל אחוז

באגרוף, טעון.


ישראל פנקס

"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה

לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ

כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.

רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב

בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,

שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד

אַחַר הַגֶּשֶׁם.

וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה

הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם

כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,

וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים

בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,

הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה

הָלְאָה.

אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים

בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם

עַל כָּךְ.

הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.

סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.

אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,

לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.

נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,

לִצְעִירִים מִכֶּם,

הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,

כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן

מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ

קְלָלָה.

אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע

וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ

אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,

לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,

שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,

וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.

אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,

רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם

בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.

גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ

מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.

תָּבוֹאוּ בְּעַם

צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.

עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ

אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.

וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:

יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.

רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.

הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל

יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.

מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ

אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם

אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.

שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,

רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.

עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,

בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.

הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם

אֶל אַהֲבַתְכֶם.

אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,

בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.

כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים

דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,

קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ

הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,

עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.

יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ

הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ, כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".

שואת יהודי הבלקן ושתיקת הבולגרים הניצולים

לכתוב זה לזכור

כמה מילים בעקבות יום השואה הבינלאומי ושבעים וחמש שנים לשחרור אושוויץ.

הסרט שעולה בימים אלה בסינמטק ובכבלים "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה" ונעשה על ידי צפריר קוצ'נובסקי ומירי עזרא ומספר את הצלתם של יהודי בולגריה ב9 במרץ 1944 , היום בו כינסו 8000 יהודים בחצר בית הספר העברי בפלובדייב על מנת לשלחם לטרבלינקה והדבר לא עלה בידי המשטרה הבולגרית בזכות עמידה איתנה והתנגדות של אנשי מצפון כפאטריארכים הפרבוסלבים קיריל מפלובדייב וסטפאן מסופיה. האירוע הזה, מסופר באמצעות סיפור משפחתה של אשרת קוטלר וגבי אשכנזי.

הסרט מציג שני גיבורים המנסים לענות על השאלה דרך סיפורם האישי של שני גיבורים: אושרת קוטלר וגבי אשכנזי. הסיפור המרכזי הוא סיפורה של אשרת קוטלר וליתר דיוק, סיפורו של אביה. הסיפור מתרכז בסיפור החיפוש של אושרת קוטלר אחר המשפחה שהצילה את אביה בהיותו ילד. היא יצאה לדרך עם נתונים דלים ביותר, החיפוש הוא הסיפור שדרכו נחשפת המציאות ההיסטורית של אותם ימים. סיפורו של גבי אשכנזי, רמטכ"ל לשעבר…

View original post 747 מילים נוספות

שואת יהודי הבלקן ושתיקת הבולגרים הניצולים

כמה מילים בעקבות יום השואה הבינלאומי ושבעים וחמש שנים לשחרור אושוויץ.

הסרט שעולה בימים אלה בסינמטק ובכבלים "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה" ונעשה על ידי צפריר קוצ'נובסקי ומירי עזרא ומספר את הצלתם של יהודי בולגריה ב9 במרץ 1944 , היום בו כינסו 8000 יהודים בחצר בית הספר העברי בפלובדייב על מנת לשלחם לטרבלינקה והדבר לא עלה בידי המשטרה הבולגרית בזכות עמידה איתנה והתנגדות של אנשי מצפון כפאטריארכים הפרבוסלבים קיריל מפלובדייב וסטפאן מסופיה. האירוע הזה, מסופר באמצעות סיפור משפחתה של אשרת קוטלר וגבי אשכנזי.

הסרט מציג שני גיבורים המנסים לענות על השאלה דרך סיפורם האישי של שני גיבורים: אושרת קוטלר וגבי אשכנזי. הסיפור המרכזי הוא סיפורה של אשרת קוטלר וליתר דיוק, סיפורו של אביה. הסיפור מתרכז בסיפור החיפוש של אושרת קוטלר אחר המשפחה שהצילה את אביה בהיותו ילד. היא יצאה לדרך עם נתונים דלים ביותר, החיפוש הוא הסיפור שדרכו נחשפת המציאות ההיסטורית של אותם ימים. סיפורו של גבי אשכנזי, רמטכ"ל לשעבר ודמות ציבורית מוכרת וידועה, הוא משני. לפעמים לא ברור מדוע הוא חלק מהסרט.

ז'אנר החיפוש, של דמות ייצוגית מהדור השני או השלישי אחר מידע אודות ההורים ששתקו את חוויותיהם בזמן המלחמה והשאלה מדוע לא סיפרו, מוכר, הוא חוזר על עצמו אחת הסיבות היא כי זו הדרך הטובה ביותר דרך סיפור אישי לספר סיפור עם משמעויות קולקטיביות. כך בסרט "הנשכחים" המספר את סיפור השמדתה של יהדות יוגוסלביה יצאה אישה צעירה נכדתו של מוסלמי שהיה עד ולא התבלבל אלא, הציל יהודים ושילם על כך מחיר. https://www.youtube.com/results?search_query=%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D+%D7%A1%D7%A8%D7%98

במשך שנים היה ספק האם יהודי בולגריה הם "ניצולי שואה". היה ספק בהגדרה והיה ספק האם מגיעים להם פיצויים ואותה פנסיה נכספת האם מגיעה להם מגרמניה. האמת היא שלא נכנסתי לסוגיה הזאת, הסתפקתי בעובדה שבני משפחתי ניצלו. הסתפקתי בעובדה שהייתה לי סבתא והיא דיברה איתי ספניולית. לאימי, לא היו מקורות הכנסה. היא התאלמנה צעירה ועבדה אחר כך בעבודות מזדמנות ובקוסמטיקה ביתית. לכן, בשלב מאד מאוחר הבנתי שהסוגיה הזאת מטרידה אותה, האם היא ראויה לקבל כמו כמה מבני המשפחה וכמה מחברותיה פנסיה מגרמניה כניצולת שואה. אבל כאן מתעוררת שאלה שיש בה סתירה פנימית.

בילדותי, כאשר היתי שואלת אותה מה היה "שם" והאם הם היו במלחמה? רציתי לדעת, האם יום הזיכרון לשואה נוגע גם אלי אישית. רציתי לדעת האם אני חלק מהאתוס הלאומי. ועל פי התחמקותה של אימי במילים כמו: "מה שהיה שם, היה. והחיים פה, גם אם קשים הם יותר טובים" . ואריאציה אחרת היתה: "אנחנו לא ניצולי שואה, לא היינו במחנות, לא היינו באושוויץ" . בבית הספר לימודי ההיסטוריה של עם ישראל, ולימודי תקופת השואה, התרכזו באירופה המערבית ובמרכז אירופה , צפון אפריקה והבלקן לא נזכרו כלל. כאילו השואה לא נגעה בהם. כאילו ארובות טרבלינקה ותנורי הגז של אושוויץ מחקו גם את זיכרון היותם.

אך תמוהה ביותר שתיקתם של יהודי בולגריה ש50000 מהם שרדו והגיעו לארץ. השתלבו וגידלו משפחות לתפארת, אם כן מה סיבת שתיקתם? חלק מהתשובה מצאתי כאשר בקיץ 2009 פנתה אלי באחד מאירועי האמנות בירושלים הצלמת הנפלאה עליזה אורבך ואמרה מבלי לפרט (לימים הבנתי שזו היתה ציפורה לוריא חברתי שסיפרה לה) ששמעה שאני ממשפחה שעלתה לארץ מבולגריה ושאלה אולי אני מכירה ניצולי שואה מבולגריה. אמרתי לה שאיני מכירה, אך מן הסתם, אימי שנפגשת עם חברותיה בבית קפה בבת ים, תדע למצוא לה את הדמות המתאימה. המטרה שלה היתה לסיים עבודה על אלבום צילום שנקרא: הניצולים. שבו יש צילום פרוטרט של ניצול מכל אחת מארצות אירופה, הסיפור שלו בלשונו, וצילום משפחתי של כל משפחת הניצול עד אחרון הנכדים או הנינים. מסרתי לה את הטלפון של אימי, סיפרתי לאימא שעליזה אורבך תתקשר אליה. כעבור שבועיים שוב נפגשנו באירוע אמנותי ושאלתי:

נו, האם אימא עזרה לך למצוא את האדם המתאים?

עליזה ענתה: כן

ומי הניצול ?

אימא שלך. ענתה עליזה

אימא שלי אינה ניצולה ואני איני דור שני, אמרתי.

אימא שלך ניצולת שואה על פי כל הקריטריונים של "יד ושם" ענתה.

התקשרתי לאימי ושאלתי אותה על השיחה עם עליזה. כבר בשיחת הטלפון אימי החלה לספר סיפורים שמעולם לא שמעתי על החיים בבית ובסופיה בזמן המלחמה. על הגירוש לרוסה, עיר בצפון בולגריה שם שוכנו במחסן פחמים והסתתרו. על הרעב הבלתי פוסק ועוד ועוד. המפגש בין עליזה אורבך ואמא שלי, היה בעיני שיעור חשוב. עליזה אורבך, בנוכחות המלכותית והשקטה שלה, עם המצלמה והשאלות, הוכיחה לאימי שיש לה סיפור ולסיפור שלה יש חשיבות. היא קיבלה הכרה וההכרה חילצה מתוכה את הסיפור.

למותר לציין שמאותו רגע השתנו חיי. נזרקתי בעוצמה רבה להפסיק להתעלם, ולנסות להבין, מה מקומם של יהודי בולגריה בסיפור הגדול של יהדות הבלקן. ואכן, זה עשר שנים שאני הולכת וסובבת במרחב הבלקן, עולמם של יהודי ספרד מתוך רצון להבין, מי הם, מה היה אורח חייהם ולשונותיהם, לפני הרצח ההמוני של יהודי יוגוסלביה ויוון ולפני התנועה המיתית המופלאה של יהודי בולגריה לארץ ישראל.

אני מספרת זאת, כדי לנסות ולאבחן את שתיקת הבולגרים. שתיקת ניצולי הבלקן. בימים בהם אושוויץ היתה התגלמות הרוע המוחלט, מקור הפחד הקמאי, מקום הקבורה בעננים שמעל הארובות, מקור סבל והשפלה ליהודים, נראה היה שעצם העובדה שהם חיים ושלא נשלחו לשם, היא נס גדול ואל להם להיכנס לסיפור שאינו שלהם. אפשר להבין את גודל ההודיה מול גודל האסון. אבל, סיפורה של עליזה אורבך הפונה לאישה בשנות השבעים לחייה ואומרת לה: ספרי לי את הסיפור שלך. הוא העניין. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שיש ליהודי הבלקן כפרטים וחקהילה סיפור והסיפור לא סופר וניתנת במה. מתחילה הכרה ובעיקבותיה מגיע הסיפור גם לציבור. על כן, כל תקציב שיוקצב וכל סרט שיוסרט כדי לספר את העובדות ואת סיפורם של היוצאים מהכלל, הן המצילים, הפועלים מתוך התנגדות לרוב המשתף פעולה, כמו אנשי הכנסיה הפרבוסלבית והמטרופוליטים קיריל וסטפאן או, סיפורם של המיוחד ויוצא הדופן של הניצולים. ירד מעט מהשתיקה והמסך של הבורות וחוסר ההתייחסות המתמשך לסיפורה של יהדות הבלקן, עברה וסופה.

הירידה לקפריסין

פרק מנובלה בכתובים על מסע מהבלקן לארץ ישראל.

(פרק מנובלה)

1.

לאחר הצפיפות הרבה באוניה, לאחר ימים ארוכים בין בטן האוניה לסיפון, הלוך ושוב. לאחר האוכל העבש והמים המעטים בטעם לוואי, סוף סוף הגיעו עם אור ראשון לנמל בקפריסין. פמגוסטה כך הסביר להם המדריך. מואיז לבש את המעיל הכבד שהספיק לקחת מהבית, מעיל צמר וצעיף אפור שאימו סרגה לו עוד לפני המלחמה. האויר היה קר ורוח צפונית של ינואר החלה לנשב ולהכות בגבו. נשען על המעקה והתבונן במים שבאור הבוקר היו אפורים וברק ורדרד הופיע על הגלים. כל לילה חיכה לאור הראשון על הסיפון. רוב האנשים ישנו עדיין והיה שקט יחסי, אפשר היה לעמוד כמעט לבד על הסיפון ולהסתכל בים, לפעמים מישהו מהמדריכים או אנשי הצוות הציע לו תה, או ביקש את עזרתו להכין את הביסקויטים של הבוקר בתוספת ריבת אדומה מקופסאות שימורים של הצבא הבריטי. מים חמים שיש בהם תמצית עלים חומים והזכירו תה, זה היה כמעט מושלם. לפעמים הייתה מתפתחת שיחה שתמיד מתחילה ב"מאיפה אתה?" ואחר כך נשאלת שאלה בהיסוס "נשאר מישהו מהמשפחה שלך?" . אבל הבוקר הוא עקב אחר התקרבותה של האניה הכבדה, מכלית הבננות הזקנה שהתקרבה לנמל הגדול של פמגוסטה. כך אמר לו הקפטן האיטלקי, הם יעגנו בפמגוסטה. מואיז גלגל את השם המשונה על לשונו פמגוסטה פמגוסטה. ומתח את איבריו כמו בשעורי התעמלות בבית ספר, הידיים נמשכו למעלה מעבר לראשו ואחר כך צמצם את המותניים והניע אותן לצדדים פעם לימין ופעם לשמאל. הניע את הכתפיים לאחור והרגיש את השכמות שלו נפגשות אחרי גבו ואחר כך הניע אות הכתפיים בסיבובים לפנים והחל מרגיש את הדם זורם בתוך גופו. הוא אהב את התחושה של הגוף המתעורר את התנועות הראשונות של הבוקר , כבר שבועיים שהוא על הספינה הזאת, בין אלפי אנשים ומתקשה למצוא לעצמו מקום ולהניע את האיברים. אבל מה יש להתלונן כאשר אירופה מאחור בוערת וכלי השייט הבריטים מלווים אותם מאז יצאו מהים השחור ליד הדרדנלים לים התיכון. חמש ספינות מלחמה ליוו אותם כמו צללים מואיז לא יכול עדיין להתגבר על האכזבה שהכתה בו. למרות שהיה צפוי, כשהתקרבה ה"פאן" הזקנה לחיפה וכולם עמדו על הסיפון, בעולם חגגו את חג המולד והם יכלו לחגוג את השנה החדשה את 1948 כהתחלה חדשה בארץ ישראל, אבל המשחתות הבריטיות הפנו אותם מערבה.

לרגע היתה באנייה התרגשות וחרדה בעיקר אצל המבוגרים, היו כמה נשים שהחלו לבכות   שמא יחזירו אותם לאירופה. הייתה אישה רומניה, שישבה על שרפרף קטן בירכתיים התחבקה עם צעירה שנראתה כאחותה ומהמקום בו עמד מואיז שמע אותה אומרת בבכי:  אפילו קברים אין לי שם, שלושה ילדים קבורים בשמים. מהרמקולים נשמע קולו של הקפטן המסביר שה"פאן" פונה לאחור למחנות ההסגר בקפריסין וסיים את דבריו ב"להתראות חיפה, אנחנו עוד נחזור". דמעות חנקו את גרונו והוא חשש מהחולשה והאכזבה שניכרו בפניו.

פתאום המילה "קפריסין" נכנסה לשיחות, למחשבות, כאילו הייתה מושג או מקום ידוע מאז ומתמיד. צ'ומו  התקרב אליו והניח יד על כתפו הניח את ראשו ליד אוזנו של מואיז ואמר לו בלחישה. הבריטים מביאים אותנו למחנה פליטים עם גדרות ושערים לזמן לא מוגבל.

מאיפה אתה יודע? שאל אותו מואיז.

נכנסתי לגשר של הקפטן כאילו להביא להם הודעה מהרופא שיילד אישה במפלס התחתון של האנייה ושמעתי את השיחה.

מה קרה ליולדת שאל מואיז, והיטה את השיחה.

היא בסדר. היא איבדה דם רב, אבל התינוק בחוץ וכבר בוכה.

איך אתה יודע על המחנות?

הם קיבלו הוראות בקשר מהספינה הבריטית שמלווה אותנו כבר שלושה ימים .

מה אמרו להם?

שיעגנו בפמגוסטה ומשאיות תגענה לנמל ויעבירו את הנוסעים, זאת אומרת, אותנו, למחנות מעצר.

הם השתגעו? הם יצטרכו הרבה משאיות לכל כך הרבה פליטים, ענה מואיז.

אולי הצעירים ילכו ברגל?

צ'ומו אמר שלדעתו יקח כמה ימים כדי לפרוק יותר מ15,000 פליטים יהודים מהאניות לרציף.

מואיז חייך לעצמו הוא כל כך רצה ללכת ברגל. לנשום אויר נקי בלי אדי דלק וצחנת זיעה ושירותים.  אבל המילה "מחנות" גרמה לו לגירוי ודאגה. מישהו מהקבוצה הרומנית, אדם מבוגר , התקרב אליהם וללא הקדמות פנה אליהם בעברית עם מבטא יידישאי כבד: יש חדש?

צ'ומו ענה לו: כן, מובילים את האנייה לפמגוסטה ומשם למחנה של הצבא הבריטי.

עוד פעם מחנה? ספק שאל וספק ענה. מחנה עבודה, מחנה שבויים, מחנה ריכוז, מחנה מעבר. עוד מחנה?

לאחר שתיקה של כמה שניות אמר לו צ'ומו: הפעם זה מחנה מסודר של הבריטים. מכאן נגיע יום אחד לארץ ישראל.

מה זה מסודר? שאל הרומני. יהיה שם אוכל? יש בית חולים? יש שם רב ומוהל?

כן, יהיה אוכל מסודר. רב יש גם על האנייה, ענה צ'ומו.

מואיז הסתכל בו ולא הבין מאין שאב צ'ומו את כל המידע הזה, אבל ידע שאפשר לסמוך עליו, בכל מקום הוא מוצא דרך למצוא את מי לשאול ולמי להקשיב וחוזר כמו כלב עם הטרף בפיו. צ'ומו אומר שידע מוקדם מציל חיים .

למה אתה שואל על מוהל, שאל צ'ומו והישיר מבט לגבר הרומני שטמן ידיו בכיסיו להתגונן מהקור והעביר את משקלו מרגל לרגל כמי שאינו חש בנוח או אצה לו הדרך.

אישתי בהריון ועוד שבועיים צריכה ללדת ענה הרומני.

מה שלומה? שאל מואיז?

היא שוכבת למטה, הצביע הבחור הרומני למטה, מתחת לסיפון. היא שוכבת ויש לה כאבים, ענה, לאחר שהות קלה הוסיף: היא לא כל כך צעירה.

האם זו לידה ראשונה שאל צ'ומו.

לא, היא ילדה כבר שלוש פעמים. ענה הרומני ושתק.

אל תדאג הרגיע אותו צ'ומו, יש רופא על האנייה שמיילד ברגע זה אישה. תבקש ממנה שתחזיק מעמד עד החוף שם סביר להניח יש בית חולים או של הבריטים או של היוונים.  ובלי שהתבקש הוסיף צ'ומו, במחנה הזה, לא יורים באנשים ויהיה אוכל שיתנו לנו הבריטים.

מואיז חזר למעקה הסיפון והמשיך להתבונן באור הראשון הנוגע בגלים ואמר לעצמו מי יודע מה מסתתר מאחורי הסיפור של הרומני והאישה היולדת. הוא כבר ידע שכל אחד על האוניה הזאת הוא סיפור מהלך ואין סיפור דומה לאחר. ההפלגה בים התיכון הייתה נוחה, לא היו טלטלות קשות וגלים גבוהים כמו בים השחור. בים השחור, שפכו אנשים את נשמתם וחשו לא טוב ואילו כאן, הקור נסבל, המעיל והצעיף עומדים בפניו רק הרוח הבאה ממערב מכה בפנים.

יום חדש ושנה חדשה, היום ה1.1.48 ואני בכניסה לנמל שמעולם לא שמעתי עליו, כניסה לכלא במקום ירידה לחוף חיפה. רגשות השתוללו בתוכו והוא ידע שעוד מעט יקראו לו ולחבריו מהתנועה לעזור בארגון הירידה מהאנייה, טיפול בנשים והילדים. רגע אחרון לעצמו עם עצמו על סיפון האנייה לפני הירידה לנמל.

מבטן האנייה החלו לעלות ויותר אנשים עלו לסיפון. רובם התרכזו בחרטום האנייה הפונה לדרום מזרח , ומאחורי האנייה, נראו ספינות המלחמה הבריטיות שליוו את האונניה בימים מאז יצאו לים הפתוח. לפתע, כל הראשים והעיניים פנו לכיוון אחד, לכיוון שהחלה להראות יבשה. מואיז הבחין בראשי מנופים של הנמל והרגיש הקלה מסוימת אך לא הייתה בו כל שמחה. לידו עמד דויקו, חברו הג'ינג'י מסופיה, גם הוא מהחלוץ הצעיר ולבש את ה"מדים" של הנערים הבולגרים, סרבלי חקי  שנלקחו ממחסני הצבא האמריקאי לנוער הבולגרי שעלה בבורגס ללא ציוד או הכנה מוקדמת . גם מבטו התמקד בפס היבשה ובראשי המנופים ופלט: במקום חיפה קיבלנו קפריסין.

תיאה לוי גם היא מסופיה, עמדה לידם בסרבל חקי הגדול ממידותיה והוסיפה לדבריו של דויקו: אבל התקרבנו קצת. אולי נצליח מכאן לברוח לחיפה. מואיז הסתכל עליה וחייך, אף פעם לא ציפה מתיאה לוי נמוכת הקומה והביישנית שיהיו לה רעיונות כאלה. אבל אולי היא בטאה משהו שקינן בו. בינתיים אחת המשחתות הבריטיות התקרבה מאד לאנייה והם יכלו לראות את החילים האנגלים עומדים על הסיפון ואת קני התותחים מופנים אליהם. גדעון המדריך יצא מחדר ההגה ובידו שישה מוטות עץ עליהם מגולגלים דגלי ישראל ונתן לשלושה מהצעירים הרומנים ולשלושה בולגרים, לדויקו, למואיז ולתיאה, הם גלגלו את הדגלים והניפו אותם לעיני החילים הבריטים. נשמע קול בכי ומישהו התחיל לשיר את ה"תקוה" באותו זמן יצאו כל הפליטים והעולים על הסיפון עטופים בשמיכות ומעילים, צפו לעבר הנמל בחשש גדול והאנייה החליקה אל תוך הנמל שנראה גדול ופעיל. שתי אניות גדולות עגנו ליד הרציף ועוד ספינות משא נראו קשורות במרחק גדול יותר, בגבו של  הרציף נראו חומות גבוהות של עיר עתיקה מגדל פינתי וצריח. 

דויקו דחף במרפקו את צידו של מואיז ואמר תראה, אתה רואה שם את המשאיות החומות על הרציף?

מתוך ערפל אור הבוקר החלו להראות ולהתגלות משאיות צבאיות עם כיסויי ברזנט העומדות בשורה ומחכות.

אלה בשבילנו, אמר בלחש דויקו למואיז. מואיז הבין שאין מה לצפות ללכת כמה מאות מטרים ברגל. האנייה התקרבה לרציף ובו נראתה תכונה רבה, חיילים בריטים במדים מכותפים ברובים, נעו הלוך ושוב על הרציף צועקים לעבר החילים על האנייה המלווה.

דויקו עמד לצידו ואמר, מי יודע אולי הם מספיק שתויים לאחר מסיבת הנובי גוד שחגגו כל הלילה ונוכל למצוא דרך בריחה. מואיז לא ענה אבל ידע שמחשבה דומה עלתה בראשו. הוא חיפש את צ'ומו בעיניו וכשראה אותו הוא דיבר עם גדעון. שני חבלים הושלכו לרציף על ידי החיילים הבריטים שעלו על סיפון האנייה בחיפה ומאז הובילו אותה מתוכה לנמל פמגוסטה, לא לקחו סיכון שיהיה מרד מבפנים. עכשיו הם השליכו את החבלים וחיילים בריטים תפסו אותם מהרציף וריתקו את האנייה (קוממיות). ובו בזמן ראו את הפאן קרסשנט (עצמאות) מתרחקת ונקשרת לרציף חיצוני ועליה מצטופפים פליטים ביניהם כמה עשרות מחבריו.

גשר הושלך מהאנייה לרציף והוא ראה את גד הילב , מפקד האנייה יחד וורנר סלומון ירדו מהגשר לכיוון הרציף, מפקד השייטת שכבר זכו להכיר אותו כאשר השתלטו האניות הבריטיות על שתי ה"פאנים" ועוד ארבעה קצינים במדים שרד מבריקים שקיבלו ממנו את הפיקוד. 

במהלך ימי ההפלגה זכו מואיז וחבריו להעריץ את גד הילב. הדרך בה הוביל את האנייה, הדרך בה עידכן את הנוסעים כל בוקר וכל ערב היכן הם בים, ומה כיוון הנסיעה. בשעות הבוקר המוקדמות, הודיע על הכוונה לעגון בנמל פמגוסטה משם, עוברת האחריות על הפליטים היהודים לידי הממלכה הבריטית והוא הבטיח, שבין הפליטים יהיו גם אנשי הפלי"ם ושאר חברים מישראל שיעזרו להם להתאקלם ולעבור את ימי המחנה.

דיקו ותיאה עמדו לידו ודויקו בחושים החדים שלו אמר להם, תראו "הכלניות" עולים לאניה, עכשיו לא תהיה לנו, הבולגרים, עבודה. הם יעשו סדר על האנייה ויורידו את האנשים.

מי זה "כלניות" שאלה תיאה,

אלה חיילים בריטים עם כומתות אדומות שהביאו אותם מהארץ, לטיפול בנו עד שיכנסו למחנות.

מאיפה אתה יודע את זה? שאלה תיאה.

נו באמת, ענה לה דויקו, את לא סומכת עלי?

טוב, מאיפה אתה יודע, הפעם, שאל אותו מואיז.

ברגע שעלו החילים בחיפה על האנייה, התחברתי לחייל צעיר, ג'ינג'י כזה, ג'וני, שנראה שהוא מתגעגע לאימא שלו ולא ממש מתאים לו להיות כאן. ראיתי שהוא כל הזמן מתופף על חביות או כל מה שהוא יכול, אז שאלתי אם הוא מוסיקאי, הוא אמר שכן, ושבלונדון הוא חלק מחבורת ג'אז. אז אמרתי לו, איזה צירוף מקרים! גם אני מנגן ג'אז והוצאתי את החצוצרה שלי, וניגנו קצת יחד בערב כשכולם הלכו לישון.

באיזו שפה דיברתם? שאלה תיאה כשהתימהון לא יורד מהמבט בעיניה.

קצת באנגלית וקצת בספרדית והרבה במוסיקה. ענה לה דויקו

בראבו דויקו, תוכל להיות באינטליג'נס היהודי בקפריסין, אמר לו מואיז. עכשיו לך תבדוק איפה המחנות ומתי אנחנו יורדים מפה.

המחנות לא רחוקים, אבל הם מפחדים מכמות כזאת של יהודים. אתה יודע כמה יש כאן?

לא, אבל הרבה.

נרד מהאנייה סוף סוף ליבשה? שאלה תיאה.

הם אמרו שזה יקח ארבעה ימים כל יום יורידו קבוצה.

אז בטח אותנו , הצעירים ישאירו אחרונים, אמר מואיז.

לא בטוח, יכול להיות שירצו שנעזור להם. יש כאן בשתי האניות יותר מ15,200  יהודים רומנים ובולגרים, הם צריכים להתארגן, אמר דויקו בהיגיון שלו.

15,203 התערבה תיאה, בינתיים נולדו עוד שלושה תינוקות.

2.

הפעם האחרונה ששר עם חבריו התקווה, היתה בשבת בבוקר  בבית הכנסת בסופיה כאשר בית הכנסת התמלא מפה לפה לכבוד בואו של דוד בן גוריון. המדריך שלהם, גדעון העביר בקשר של החלוץ הצעיר שבן גוריון המנהיג הציוני, ממשיכו של הרצל יגיע מפלובדייב בשבת  לבית הכנסת. מעט מאד פעמים הגיע לבית הכנסת היפה של סופיה בדרך כלל לחתונות ולבר מצוות. בשמונה בבוקר הצטופפו חברי החלוץ הצעיר בחצר ליד העץ הגדול

וראו איך מתקבצים ובאים אנשי הקהילה אל בית הכנסת . בפינה עמדו ליאון ופסי הקומוניסטים עם שלטים, יהודים, בולגריה חדשה היא הבית שלנו. ובן גוריון לך לפלשתינה כאן הבית שלנו. דויקו נעץ בו מרפק והצביע על ליאון ופסי ואמר תראה מואיז, איזה בוגדים… מואיז לא ענה. אצלו בבית אחיו ליאון, שותה ונושא בלהט נאומים על עתידה החדש של בולגריה כמדינה קומוניסטית. מדינה שכל אזרחיה שווים ואין עליה מלך בוגדני. ליאון שתה רעקי שהיה מביא מהמכולת של שמלי בטרי אושי ליד השוק. מאז שחזר ממחנה העבודה, הוא יושב מדי ערב עם בקבוק במטבח ליד השולחן שותה ומדבר

ומזכיר את לנין וסטאלין והצבא האדום, את מפלגת הפועלים והעתיד החדש ליהודים.      

ואימא מבקשת שישתוק ולא יעיר את התינוקת שלו והגיע הזמן לנסוע ליפו שם סופיה וויקטוריה הכינו להם בית. ועכשיו הוא רואה איך החצר מתמלאת בכולם, לוי ואלטארץ ומשיח והלל ופארדו ופאסי ושמלי וקונפינו ועובדיה כולם באים לבושים חליפות שבת ומגבעות, מתעכבים ומדברים בהתרגשות, רבים מהם אינם מרבים לפקוד את בית הכנסת בתפילות ,אבל זה המקום לבוא אליו בעת הזאת.  מואיז צפה בהם נכנסים לבית הכנסת לתפוס מקומם באולם ביציע או בעזרת נשים וחיפש בעיניו את אביו, אולי יבוא.