כמה פעמים בהם פגשתי את אלול.

.

לך בכיוון החץ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁכּוֹסוֹת דְּבִיקוֹת

כְּמוֹ מִגְדַּל קֻבִּיּוֹת שֶׁנָּפַל בַּכִּיּוֹר. וְהַסִּפּוּר

הִסְתַּיֵּם כְּשֶׁאָלָדִין בָּנָה אֶת אַרְמוֹן הַזָּהָב

עוֹד בְּכִי מְכֹעָר וְעָלוּב מְצַפֶּה

לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים יַעֲזֹב אוֹתִי. בְּכִי,

עַל אֵינְאוֹנוּת בָּרְגָעִים וּבַמִּקְרִים בְּגִיל אַחֵר

מְזַנְּבִים אַחַר נְקֻדַּת זִנּוּק אוֹ תַּצְפִּית

נוֹחָה לַחַיִּים. בִּירוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו הָאַשְׁכְּנַזִּים

קוֹרְאִים סְלִיחוֹת. הַסְּפָרַדִּים הִתְחִילוּ לִפְנֵי שְׁלֹשָה שָׁבוּעוֹת

הֵם שָׁרִים בְּקוֹל אֵל מָלֵא וְרַק עֲקֵבוֹת שֶׁהִשְׁאַרְתִּי

בְּשׁוּלֵי דַּפִּים בֵּין מְגֵרוֹת מְאַשְּׁרִים שֶׁהַבְּכִי אָרֹךְ

וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ שִׁיר מִזְרָחִי חֲסַר פִּתְרוֹן

חֲסַר רַחֲמִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשִׁיר מִתּוֹךְ גְּלִימָה וְתָוִים

אֵל מָלֵא וְלָדַעַת שֶׁרַחֲמָיו כְּלוּאִים בְּבַקְבּוּקִים בִּמְעָרוֹת נִסְתָּרוֹת.

הַמִּלִים שֶׁבְּיָדֵינוּ כְּמוֹ כְּנִיסָה לְמָבוֹךְ מְצֻיָּר. שָׁלֹש

אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַק אַחַת נְכוֹנָה, לֵךְ בְּכִוּוּן הַחֵץ

הסתיו האחרון

חָזַרְתִּי לִמְקוֹם הַסְּתָו הָאַחֲרוֹן

הַקּוֹצִים עוֹד מָשְׁכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לָהָר

הָלוֹךְ וּבָכֹה

אַחֲרֵי תַּלְמֵי אֱלוּל פְּרִיכִים וּפְעוּרִים לְהַזְרִיעַ

נִמְשַׁכְתִּי וְהָיְתָה בִּי

מְנוּחָה לְהַרְגִּיעַ.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא

מִנְחַת זִכָּרוֹן. לֹא רֵיחוֹ שֶׁל שֶׂה תָּמִים

יְגָרֵשׁ אֶת שִׁכְבַת הַדְּבָרִים שֶׁנִּסְתְּרוּ

בֵּין כְּלֵי הַבַּיִת: חֶרֶס, בַּרְזֶל וּזְכוּכִית.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא מִנְחַת זִכָּרוֹן

אַף לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיַּנִּיחַ

שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הָרַכּוֹת עַל יָדַי הַקְּטַנּוֹת

יְכוֹלִים לִמְנֹעַ

מֵהַגּוּף וִדּוּי:

יָרֵךְ נוֹפֶלֶת בֶּטֶן צָבָה וְחָרִיץ בַּנְּשָׁמָה.

זכרון אבותינו

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ

בְּמַלְכֻיּוֹת, אֲנִי יָלַדְתִּי, הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם לְבַדּוֹ.

הִתְכַּסֵּיתִי זִכְרוֹנוֹת. אָבִי, אָבִי,

כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל כְּתֵפָיו נָשָׂא אוֹתִי

לִרְאוֹת בְּעַד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

בְּסוֹף רְחוֹב "שֶׁבַע טְחָנוֹת" לְיַד הַיַּרְקוֹן

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַקָּהָל

הַלָּבָן וְהַנּוֹשֵׁם

בְּרֶגַע תְּרוּעָה

בִּנְשִׁיפָה, בְּצִמְצוּם –

שְׁעַת פְּתִיחָה

וּנְעִילָה

בֶּחָצֵר, פֶּרַח יַסְמִין

מַנְדָרִינָה וְגוּיָאבָה בְּתֹם לֵב נָשְׂאוּ סְתָו.

לַגֶּשֶׁם אֵין רֵיחַ, הָאֲדָמָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ רָקָב וְשָׁרָשִׁים

וַעֲלֵי שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפִים עַל הָאֲדָמָה הַמְאֻוְרֶרֶת

הֵם כְּבָר אָז יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם הָרוּחַ מְטַאטֵא סִימָנִים

יָבוֹא הַזִּכָּרוֹן

לְטוֹבָה וְחֵן

לְחֶסֶד וּבְעִקָּר לְרַחֲמִים

הַאִם יָדַע אָז אָבִי

שֶׁאֵין מַשְׁאִירִים יֶלֶד לְבַד

לְיַד חַלּוֹן הוֹמֶה

שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר

קוֹרֵעַ מִתּוֹכוֹ

הַאִם יָדַע.

בְּרֶגַע חָטוּף שֶׁל אֱלוּל

הָלַךְ אָבִי

וּמִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ

זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן –

שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר הָעוֹלָם

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי –

בְּרֶגַע הֲנָקָה

הָמוּ מֵעַי לוֹ

על החלב ועל הדם

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָלָב נִשְׁבָּר וְנֶעְכָּר

לְדָם. וּבִמְקוֹם שָׁם הַדָּם נֶעֱצָב

לְנֶפֶשׁ וְלִפְעָמִים לֹא מֻפְרֶה

וְלֹא רָב

אוֹתוֹ מָקוֹם שָׁם –

וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ לַיְלָה

יִקַּח טִפָּתְךָ, שֶׁרֵיחָהּ נָעַם לִי מְאֹד, וְיָלוּשׁ בְּיָדוֹ

בְּחִבָּה יְתֵרָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁמָּזַגְתִּי לְךָ

(בְּלֵיל אֱלוּל מָלֵא) מִתּוֹךְ כַּד חֲלֵב עִזִּים מֻבְחָר

וּמִתּוֹךְ הַחֹם שֶׁבְּכַף יָדוֹ יִפָּרְדוּ כָּל אֵיבָרָיו

וְיִהְיוּ לְאֶחָד –

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה

וְאַדְלִיק לוֹ נֵר לְרֹאשׁוֹ

וְאֶזְכֹּר בַּעֲבוּרוֹ זַכְרוּתוֹ

עַד שִׁבְתִּי עַל מַשְׁבֵּר

עוֹמְדִים מוּל הַדְּבָרִים סְדוּרִים בִּכְרוֹמוֹ

בְּיָדַיִם עֲרֻמּוֹת

וּמוֹכֵר הַסְּפָרִים בְּרַכּוּת

שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָל רָגִישׁ וְצִבְעוֹנִי

אוֹמֵר מֵעַל רֹאשִׁי

"יֵשׁ לָהּ יָדַיִם לֹא מְפֻתָּחוֹת, יָדַיִם עֻבָּרִיּוֹת"

הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ בְּבֶטֶן תְּפוּחָה

הָפַכְתִּי אֶת הַצְּלִילִים לִתְמוּנָה

הָיָה לִי רַע

בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן שְׂדוֹת הַחַמָּנִית הַשְּׂרוּפָה לְיַד הַגֶּפֶן הַמַּבְכִּירָה

גֵּוָן הַצָּנוּם הוֹ מַה זָּקוּף וְרֹאשָׁן כָּבֵד וְשָׂרוּף וּמֻרְכָּן לְכִוּוּן

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן הַפְלוֹרֶנְטִינִית

בְּסֵדֶר עַתִּיק שֶׁמֵּעַל לַזֵּיתִים שֶׁמֵּעַל טֶרָסוֹת אַבְנֵי גִּיר

הַכֹּל נִצְרָב בְּרֶשֶׁת עֵינַי

חוֹבָה לְעָבְדָהּ

מלחמת תרבות בחסות הקורונה

קהל בית הכנסת מול קהל תיאטרון

המגפה המשתוללת ועוברת מאדם לאדם, ניתקה אדם מאדם וחשפה באופן בוטה ביותר, שמתחת למגפה הבריאותית, משתוללת כאן מגפה אחרת. מלחמת תרבות שכל כלי הנשק כשרים עבורה. מי שמעמיד את שאלת כמות המתפללים בבתי הכנסת מול קהל המגיע לתיאטרון, יוצר דימוי מטריד ולא נכון כאילו מתפללי בתי הכנסת אינם צורכים תיאטרון וקונצרטים וקולנוע. או להיפך, כאילו אין אנשי תיאטרון החובשים בתי מדרש ובתי כנסיות. האם רק אני מכירה כאלה? האם אני שייכת לתת תרבות ישראלית שלוחמי חירות המגזרים חדי הגבולות מכירים?

נסיעת אלפים לאומן מול אלפי מפגינים ברחוב בלפור בירושלים

כאשר מעמידים את חסידי רב נחמן מברסלב הרוצים לנסוע לתפילת ראש השנה לאומן באלפיהם, כתופעה ישראלית, ומעמידים את שאלת לגיטימיות הנסיעה מול הפגנות האלפים מול הבית בבלפור וברחבי הארץ. כאילו יש משוואה בה התקבצות המונים להפגנות כאב תסכול וכעס על מצבה של המדינה והשלטון עומד מול נסיעת ההמונים לאומן. האם אין בין חסידי ברסלב, או תלמידי רב נחמן ואוהבי סיפוריו וכתביו (כמוני למשל) שיוצאים להפגנות מתוך אחריות אזרחית? מי המנוול שמעמיד אלה מול אלה והרי אנו האזרחים יודעים שאיננו אלה מול אלה, אנחנו מעורבים אלה באלה ואיש מאיתנו אינו חד ממדי.

אז אולי מדובר במאבק כלכלי ופוליטי? כי במקום לדבר במונחים של פיקוח נפש. הצטופפות המונים היא פיקוח נפש לא רק לנוסע אלא לכל הקרובים לו. האם פיקוח נפש אינו דוחה נסיעה לאומן? מה היה רב נחמן אומר על סוגיה של נסיעה מתוך דבקות לאומן בראש השנה מול סכנת מחלה ומוות?

ולגבי ההפגנות, היתי שם מספר פעמים, לא התערבתי ולא התערבבתי בעומק ההפגשה. אפשר היה לראות שאין אדם ללא מסכה, יש זהירות מכל מגע. יש תנועה בלתי פוסקת.

החתונה של נכד האדמו"ר מבעלז מול ישיבה במסעדות וקהל ההפגנות.

לחסידויות השונות בארץ, יש תרבות מעניינת של חתונות המוניות ולהבדיל, לוויות המוניות. זה אינו רק מפגן של שמחה וכאב, זה ביטוי של קודים חברתיים שאינם מוכרים לציבור הכללי בישראל. אלה קודים שאין לציבור החילוני מתנכר וחסר אמפאטיה אליהם. מתנהלת מולנו מלחמה על הזהות, על קודים חברתיים, על נאמנויות פנים חברתיות של קבוצות שונות. ולפעמים נדמה, שדווקא ההשתתפות בחתונות (במגזר הערבי למשל) היא סוג של הפגנה נגד ההגמוניה שמורידה הוראות והחלטות. לא שואלים האם זה לטובת כולם, מהם המניעים להוראות, האם הן פוליטיות או מקצועיות.

אז אולי הגיע הזמן, להתעניין בקודים התרבותיים של ה"אחר" לפני שמגייסים כלי נשק לשוניים ותרבותיים אלו כנגד אלו. אולי הגיע הזמן להודות שהגבולות בין הקבוצות והמגדרים, הם מדומים וארכאיים. אזרחי ישראל אינם חד ממדיים. אולי עבור תוכנית טלויזיה או רדיו, מעניין יותר להעמיד אלה כנגד אלה , אבל המציאות אינה כזאת.

ואולי הקורונה חשפה את משבר המנהיגות של מדינת ישראל ומשבר המנהיגות בחברה החרדית ויש תנועה מרשימה של חיפוש דרך . אנשים יוצאים מהריבוע של הזום ואינם מוותרים על נוכחות במרחב הציבורי.

מולנו מלחמת תרבות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות היהודית של תרבות חילונית, ספרות ואומנות מול רבנות (שהחלה באמצע המאה התשע עשרה) . ומצד שני, כל אלה משתנים מול עינינו. אז בואו ניתן כבוד לימי המגפה ונשנה את ההמשגות, נתעניין ב"אחר" שחרדי, ערבי, דתי, חילוני או דל"ש או כל ואריאציה אחרת. הנגיף בדרכו, משנה את נקודת המבט. אז בוא נשנה את השפה אלה כנגד אלה.

מוצאי שבת קו על פרשת המים של ירושלים

מוצאי שבת, פרשת שופטים.  יצאתי עם חבר יקר לרקוד גאגא בסטודיו בשלומציון המלכה, אמצע העיר, קרוב לעיר העתיקה ולא רחוק מהרחובות המטפסים לקו פרשת המים, זה רחוב קינג ג'ורג'  שיורד לקרן היסוד. כל יציאה מהבית היא גם בריחה מהחדשות והדיבורים על אונס הנערה באילת, על הגננות והסייעות שפוגעות בילדים חסרי ישע, בריחה מחוסר האונים של הפוליטיקאים לא אמרתי מנהיגים, כי בעת הזאת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אין מלך, אך אני בדרכי לרחובות מלכי ירושלים. מהמלך דוד והמלכה שלומציון ועד המלך דוד וקינג ג'ורג'. ירושלים עיר מלוכנית בטבעה הראשוני. מלכים נלחמו עליה ושלטו בה.

כל הרחובות הבאים מהמזרח, כלומר ממילא והעיר העתיקה, עולים דרך יפו או דרך שלומציון המלכה או אגרון מעלה לכיכר הקטנה של טרה סנטה, של מלון המלכים שממנו יוצא רמב"ן , הרחוב המרכזי של רחביה המחבר את קו פרשת המים עם עמק המצלבה, שלמעשה, בסופו, כשהוא נפתח למערב הוא נופל לעמק המצלבה ונפתח נוף מוזאון ישראל והמוסדות הלאומיים. צריך ללכת ברגל כדי להכיר את הניואנסים של העיר הזאת. היא לא מובנת מאליה , כל רחוב יש בו סוד. לפעמים זה סוד שמו ולפעמים הכיוון, או מי בנה ואיך . מול כיכר פריז בפינת אגרון, עומד בניין מרובע שמתחתיו השופרסל הראשון המפורסם של רחוב אגרון, פעם היה פתוח כל הלילה וכשלמדנו עד מאוחר, היינו הולכים לשם לקניות. מעליו בניין סימטרי, מרובע שקשה להתעלם ממנו המרחף על עמודים אלכסוניים, מרכז אמיר. אמיר אינו שמו של אדם, אלא שמה של שכונה ערבית – נוצרית אל אמירה (הנסיכה, גם כאן מתתרת מלוכה) שאדמות השכונה נרכשו על ידי חברת הכשרת הישוב בשנת 1944 הבניין תוכנן בשנת 1958 על ידי האדריכל דוד רזניק האגדי, חתן פרס ישראל לאדריכלות 1995. זהו בניין דירות משותף שנבנה בשנת 1961 כאשר ירושלים היתה מחולקת. בניין חדשני ויוצא דופן לאותם ימים, משותף אך אינו נראה משותף. דירות גדולות , אך אינן נראות כך מבחוץ, הבניין נבנה בבניה טרומית חדשנית של אותם ימים, שבע קומות (במקום תשע קומות שתוכננו במקור), עם הסקה משותפת ואיוורו על ידי חצרות פנימיות. המרפסות שהקיפו את הבניין בצורה שלמה וסימטרית, שימשו בתקופת הבניה במקום פיגומים. היום, חלק מהמרפסות נסגרו, הבניין הוזנח וחלק מחומרי הבניה שקבע האדריכל הומרו על ידי הקבלנים לחו

היורדים ברחוב אגרון לכיוון העיר העתיקה, היו נעצרים בשכונת ממילא, כי הגבול עבר בתוכה. הייתי סטודנטית לתולדות האומנות בסוף שנות השבעים, ובאותם ימים משך את תשומת ליבי הבניין הבודד יוצא הדופן עם המרפסות המקיפות את הריבוע . פניתי למשרדו של דוד רזניק וראיינתי אותו לעבודה שעשיתי על הבניין. ורזניק סיפר לי שזה בנין שאמור היה להיות אחד משלושה, מבחינה טכנולוגית ואדריכלית זו היתה בנייה חדשה , תפיסה שונה לבניה המשותפת בירושלים. לא רק בנייני רכבת ושיכונים, אלא אורח חיים אחר. שאלתי אותו מדוע הבניין מרחף על עמודי בטון (שהיו אז חידוש טכנולוגי) עמודים דוגמת האות V והוא אמר את הדבר המעניין הבא. בתחילת שנות השישים ירושלים היתה מחולקת . רחוב קינג ג'ורג' גבוה יותר מבחינה טופוגרפית מהעיר העתיקה, הוא תכנן בית שלמרות מקומו האסטרטגי, לא רק דיירי הבית יהנו מנוף העיר העתיקה שאז היה בלתי נגיש אלא גם המטיילים והעוברים ושבים על המדרכה. היום, ירושלים העתיקה נגישה. וממילא כהר לא מפרידה אלא מחברת את חלקי העיר ותושביה, בכל זאת, אני ממליצה לעולים לרגל להפגנה, להתבונן בין רגלי הבניין מזרחה. לראות ולהבין מהי העיר הזאת.

אבל אני התחלתי את הכתיבה הפעם ביציאה שלי לריקוד גאגא בסטודיו שברחוב שלומציון המלכה (כמה רחובות על שמות מלכות יש בירושלים?)  היה ברור שחניה אינה עניין פשוט בערב מוצאי שבת שעשרת אלפים עולים לרגל עם דגלים לירושלים. לכן חנינו ברחוב המלך כורש . רחוב כורש יוצא מתוך דוד המלך (עוד מלך) , מול הכניסה לשדרת ממילא , רחוב אחורי לרחוב יפו הסואן ולרחוב שלומציון המלכה שגם הוא סואן ורב מסעדות ופאבים. אבל רחוב כורש, הוא רחוב מתחבא בכיוון מזרח-מערב, ובו שורות של בניינים שהם שיכונים צפופים, בנינים על עמודים. בין העמודים שמתוכם עולים המדרגות לחדרי המדרגות, ריצוף שיש להניח שנועד לרכז לחלל הזה את הילדים ומשפחות שרצו להתאוורר ללא סיכון חשיפה ליריות.אגב, סימני יריות עדיין יש על הקירות הפונים למזרח של הבניינים. אלה שיכונים שנבנו מאחורי רחוב יפו, כאשר הגבול היה קרוב, והיתה בעיה של שיכון עולים והבניה היתה מהירה וזולה. בניגוד לחוק הירושלמי שבמקורו הוא בריטי, הבניה אינה בנייה באבן , היא בציפוי דל של לוחות כמו אבן. המרפסות כולן סגורות בתריסים או תריסולים שברורי לוחות, סורגים מסוגים שונים סוגרים על החלונות והתחושה שמדובר בחצר האחורית של העיר. היום זה אזור מבוקש ביותר, יקר, וקרוב למרכז העיר, אך עדיין חבוי אל תוך הצל.

חנינו בחניה שנפערה כנראה בעקבות הרס בניין ישן וכל הקיר השבור של הבניין הנעדר, מכוסה בציורי גרפיטי מסקרנים ושווים התבוננות בשעות היום.

עוד אנו חונים ועל פנינו עוברים אנשים בזוגות או בחבורות וגם משפחות עם ילדים, שלפי כיוון ההליכה כנראה חנו בחניון ממליא או ברחובות הסמוכים ופניהם מעלה, מערבה לעבר קו פרשת המים של העיר, לעבר מלון המלכים מפגש טרה  סנטה (כלומר "אדמה קדושה") רמב"ן פינת קינג ג'ורג' , לפינה צפון מזרחית של בלפור פינת רחוב עזה המסתיים בכיכר פריז.

מי ראש העיר שקבע את סמיכות השמות האלה? שכל אחד מהם הוא נתח מההיסטוריה והסיפור של ירושלים, הוא חלק מהמתח המובנה של העיר הזאת .

כשאתם עוברים במעבר החציה מפינת רמב"ן לעבר גן העצמאות ורחוב אגרון, הסתכלו בין הרגלים של "מרכז אמיר" אימרו תודה לדוד רזניק שמאפשר לנו לראות את מזרחה של העיר ואת התנועה מעלה ומטה. הסתכלו סביב ונסו להזכר בשנות העלייה הגדולות שבנו כאן שיכונים מהירים, על המאמץ שהושקע לבנות את הארץ הזאת ולשמור עליה מבית ומחוץ.  

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב

פגישה בשש עם רחל אליאור על ספרה האחרון עד כה: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות."  . הוצאת כרמל.

רחל אליאור

פגישה עם רחל אליאור היא צירוף מרתק בין ידע, מחקר ואישיות של מורה . הפעם אני מזמינה אתכם לתוכנית הרדיו: שיחה בשניים בארבע עינים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם רחל אליאור. והפעם אנחנו משוחחות על הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב". משפט הלקוח מספרו של חיים באר, האומר משהו על הלא מובן מאליו. דור או שניים לאחור ובמשך מאות דורות, נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט הודרו מתוך מרחבי ההשכלה והלמידה. בשיחת הרדיו לקחנו נשימה עמוקה, כמעט ללא מגבלות זמן והתחלנו מהאישי, אל המרחב הגדול. מהעתיק אל העכשווי. השיחה הזאת היא מסמך נדיר . רחל אליאור בשיחה אישית, רחל אליאור אשיית הפייסבוק על מה מניע אותה לחלוק ידע ודעה במרחב הא-היררכי וא-אקדמי עם אחרים. איך נוצרת קהילה של מתכתבים ומדברים. רחל אליאור למשפחת פאלאג'י, משפחה ספרדית (מצד אביה) וכמה סיפורי פיראטים יהודים על המשפחה והמיתוסים שלה.

ובעיקר, הספר. ספר מפתיע , באר ידע על עולם הכתב והכתיבה ומשמעותו בעולם היהודי מאז ועד ימינו. על היות החברה היהודית קהילת זיכרון ומה גורלן של נשים ברגע שהודרו מהנחלת הזיכרון. לדעתי, זהו ספר שכל מורה ראוי שיהיה תחת ידיו, וכל אדם כותב שיהיה מודע למסורת שמתחת לאותיות המקלדת ומהי התשוקה הגדולה שלנו ומאין היא באה לאותיות וללימוד ולתורה. אתם מוזמנים.

בפעם הבאה ניפגוש את רחל אליאור בשיחה על משיחיות בעולם היהודי ובמיוחד על דמותו של שבתאי צבי.

וכך נאמר על הספר:

הסדר הפטריאכלי, מאז העת העתיקה עד המאה ה־20, ראה את האישה כחוטאת ונאשמת, כמקוללת ונענשת על חטא גן עדן. הדיון מתמקד בנשים יהודיות שחיו בעולם המסורתי שבו נאסר עליהן ללמוד ולרשת את חלקן ברכוש משפחתן; הן שודכו בראשית העשור השני לחייהן, נישאו הרו וילדו בשנים הראשונות של עשור הזה ובמשך שלושה עשורים נוספים הן הקדישו את כל חייהן לשירות הבעל והמשפחה. הדיון עוסק גם בסמכות הדעת הגברית בעם היהודי ובמשמעות העובדה שאין בספרייה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19 ולו ספר שנכתב על ידי אשה יהודייה בלשון הקודש והביאה לדפוס בימי חייה, וכן אף חיבור של אשה יהודייה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה.הספר מתמקד בחקירת הצידוקים לאפליה ולשעבוד, להרחקה ולהדרה, להשתקה, לדיכוי ולאלימות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעם ישראל ובאומות העולם, שגברים, אשר האמינו 'כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון', נקטו בהם ביחס לבנותיהן ולנשותיהן. הספר עוסק בבחינת משמעותם החוקית, המוסרית והחברתית של סדרים הפטריארכיים הכוחניים שנקבעו בשם האל ('והוא ימשול בך') ובניתוח תוצאותיהם החברתיות והשלכותיהם ההיסטוריות. הספר נחתם באוסף עדויות ספרותיות לא מוכרות על נשים כותבות וקוראות מהעת העתיקה ועד המאה התשע־עשרה.

עפרה והנעדר הנוכח שלצידה.

עפרה חזה

על סדרת הדוקו : עפרה .

סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן בהוט 8, פרץ לחיינו בעיצומם של ימי הקורונה וההפגנות נגד בנימין נתניהו ונגד השחיתות. פתאום פורץ סיפור סינדרלה. עפרה חזה, זמרת ישראלית בת למשפחה תימנית בת תשע נפשות. דלת אמצעים וחלשה משכונת התקוה, שההשג הגדול של משפחה כזאת, היא לאפשר לבניה ללמוד ולהתחתן ולהקים משפחות, זה המודל וזו המטרה. בתוך מציאות כזאת צומחת ילדה יוצאת דופן בכשרונה וביופיה ומתפתחת לזמרת לאומית ובינלאומית. הסרט מתחיל בשאלת מותה של עפרה חזה. ממי הדביק את מי באידס, האם דורון אשכנזי בעלה של עפרה בשנתיים האחרונות לחייה הדביק אותה או שמא, בפעם הראשונה עולה ספק בפיו של שי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי , או אולי דווקא עפרה, הזמרת בעלת הדימוי השמרני והשמורה תחת חסותו השל בצלאל אלוני, המנהל והאמרגן והתחליף אב שהלך עם עפרה את כל הקריירה שלה? מי הדביק את מי.

ברגע שהחל הפרסום, גיליתי עניין רב בנושא מכמה סיבות. רציתי לדעת האם יש תשובה לסיבת מותה של עפרה חזה, שהלכה לעולמה בגיל 42 והסיבה השניה נוגעת למפגש שלי איתה ועם בצלאל אלוני, בשנת ה40 למדינת ישראל היתי שליחה מטעם הנוער והחלוץ בארה"ב בלואיוויל קנטאקי. כאשר התחלתי בהכנות לקראת אירועי יום העצמאות, פנתה אלי אחת ממנהיגות הקהילה שהיתה אישה אמידה ויוצאת דופן. היא היתה באמצע שנות הארבעים שלה, לא נשואה אך ילדה שתי בנות וגידלה אותן כאם חד הורית. היא פנתה אלי בJCC בפגישה לכאורה מקרית, כאשר באה לקחת את בנותיה מגן הילדים ואמרה שהיא רוצה להציע לי משהו, ואמרה: כשהיתי במסע עם הפדרציות של יהודי ארה"ב בישראל, נוכחתי בפתיחה של ספריה חדשה בגדרה, מאחר ותרמתי לספריה, נוכחתי שם והופיעה שם זמרת צעירה ויפה עם קול נדיר ושרה שירי ארץ ישראל, האם תוכלי להביא אותה לחגיגות יום העצמאות?

הופתעתי מאד מהבקשה . לא ציפיתי  שמכל הזמרים העבריים בעלי השם, דווקא עפרה חזה (שאז עדיין לא היתה מוכרת בציבור היהודי-אמריקאי) תייצג את מדינת ישראל ותהיה הפנים של שנת הארבעים. אותה גברת מיד הסבירה שהיא תיקח על עצמה את כל עלויות הבאתה של עפרה חזה. וכך היה.

אם איני טועה, שנת 1987, הייתה הנסיעה הראשונה של עפרה חזה עם בצלאל אלוני להופעות בארה"ב. לאחר ההופעה בלואיוויל קנטאקי, הם נסעו ללוס אנג'לס והשאר, זו היסטוריה.

אין צורך לתאר את ההתקבלות של עפרה חזה בקהילה . היא הלהיבה את הקהל ונתנה פתיחה ראויה לחגיגות הארבעים למדינת ישראל. בין לבין ארחתי אותה בשתי ארוחות וגם שוחחנו על השירה ועל ההצלחה, ואיכשהו בין לבין תמיד התגנבה השאלה על העדר הזוגיות או יש הזוגיות ואני זוכרת היטב שעפרה סיפרה בחן רב שיש לה חבר ובקרוב , לא אמרה בדיוק מתי, תהיה גם חתונה. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, בתמימות שמדובר בסקופ. בדיעבד, הבנתי שמדובר במתח מוכר, של נשים צעירות הגדלות על הסף בין עולם מסורתי לעולם מודרני משתנה במהירות . עולם שאישה חיה חיי אישות מלאים ללא נישואין מתוך בחירה. עפרה בתשובותיה לשאלות המתעניינים והסקרנים בחרה לעטוף את הנושא כסוד, ברפרטואר השירים שלה לתפילות ולפנייה לאלוהים בבקשה, יש מקום חשוב. עפרה היא אישה שבאה ממקום שמרני בו לאישה תפקיד ידוע ומוגדר מראש, היא בחרה למדר את חייה האישיים המיניים, כדי שתוכל לחיות חיי קריירה מלאים. היא נשאית של סוד . סוד חיי האישות והאהבה שלה וסוד חייה עם או לצד בצלאל אלוני. הסוד הזה ליווה את הביוגרפיה שלה והיה במרכז השאלות העיתונאיות בראיונות אתה. אם יש סוד, אז יש גם סדרה.

הנושא ששמרה עליו רחוק מהעין הציבורית ככל יכולה, נושא חייה הפרטיים, קשרי האהבה והזוגיות והמיניות , זה הנושא שבאופן פרדוכסלי רדף אותה ואיים לחשוף אותה עד מותה. מחלת האידס בה חלתה נגרמת כתוצאה מיחסי מין אקראיים ובלתי מוגנים, בדיוק היפוכו של הדימוי האישי והציבורי שלה. לכן, היתה צריכה לשאת גם את סוד מחלתה וחייה לקברה. הדימוי השמרני לפתע נגע בהתפרצות והתפקרות. הזוהר והנקיון והדיוק שמוקרן ממנה נגע בפרוץ, באקראי.

מה שעולה מתוך הסדרה הקצרה על חייה של עפרה חזה, שאם מדובר על אישה צעירה ומוכשרת שפרצה את דרכה, והיא ללא ספק עשתה זאת. אך בכל  זאת, גם אחרי איסוף הסרטים והחומר הדוקומנטרי, איננו יודעים דבר על אישיותה ועל עולמה הפנימי של הנערה והאישה הצעירה הזאת. לפנינו דיסוננס טראגי. הרצון לממש את הצד הקרייריסטי, את ההצלחה האמנותית כזמרת לא קרתה כמו שראוי יהיה בכל קריירה ובכל מקצוע, שהמהלך המקצועי מביא בעקבותיו התפתחות אינטלקטואלית או אישיותית. אומנם צומחת לעינינו נערה אל תוך עולם הזוהר והבמה וכובשת את הבמה ואת הקהל הישראלי והבינלאומי, אך, היא חלולה. התמונה שלה בביתה ביהוד כשמאות בובות צבעוניות וכל תקליטי הפלטינה מקיפים אותה, מעידה יותר מכל על עולמה הריק והחד ממדי.

ועוד מסתבר מתוך הסדרה הדוקומנטרית, שמי שגבה ממנה את המחיר הגבוה הזה, מחיר בדידותה וריקנות עולמה, ואולי גם גנב ממנה את נעוריה ונשיותה ומיניותה הוא בצלאל אלוני.  בצלאל  אלוני, הוא הנוכח נעדר בסדרה וכנראה יש סיבה להאלמותו של האדם שתפקד כאלוהים כל יכול בחייה של ילדה-נערה שחיפשה את דרכה לשיר.

ואולי לא שאלת מותה הבלתי מוסבר , היא השאלה שהיתה אמורה להיות במרכז הסדרה, אלא השאלה, מי גנב את ליבה ואת חייה של אישה צעירה מוכשרת כל כך. ושאלה נוספת האם באותן שנים, ההגמוניה התרבותית בגלי צה"ל ובשאר הבמות לצעירים לא היתה מקום לכשרונות מצבע מסויים, מהשתייכות ברורה למרכז ההגמוני?  על הגזענות המוסוות? על המחיר שנערה צעירה לשלם כדי "להתקבל" למועדון הנכון.

עניין אחר, שריתק אותי, הוא נושא הסביבה ממנה באה עפרה חזה. שכונת התקווה שהיא לא מפסיקה לשאת בגאווה כמדליה על החזה. המשפחה , ההורים, שמצד אחד היא מספרת עליהם בגאווה אך מצד שני, היא נוטשת ביודעין לטובת המטרה שהיא "לצאת מהשכונה אל העולם הגדול, אל ההכרה" כלומר, אין סיכוי לנער או נערה מהשכונה להצליח, ולהוכיח את כישוריו אם לא תבוא יד חזקה ואלימה ותמשוך אותו משם.

זוהי עדות חשובה מאין כמוה, על העובדה שלא הצלחנו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים והשמונים, לבנות מסגרות, בתי ספר שיהיו חממה לילדים מוכשרים מכל סוג, ש"תלמה ילין" לא יהיה מקום צמיחה רק למשפחות מבוססות או כאלה שיודעים את הדרך אל המקומות האלה. במקרה של עפרה חזה, אין מה להתגאות בכך שילדה מהפרברים, מהשכונה הדלה הצליחה לפרוץ את דרכה אל העולם באמצעות אמרגנות וניהול של בצלאל אלוני. הצלחה במחיר גנבת הנעורים והנשיות והאימהות , אינה הצלחה, היא  האקדח המעשן המודיע על רצח, או מוות טראגי בסיום הדרמה הנוצצת.

אגב, האם היינו יודעים על בצלאל אלוני ואוגניה , ללא עפרה חזה? האם הם יצרו משהו? עשו משהו שיש להתברך בו?

הסדרה מרתקת. היא מרתקת בעיקר בגלל הזוהר והקליפים הנוצצים המעידים על ריק, על חלל עמוק וקר ועל מוות מיותר. אולי זו לא היתה כוונתם המרכזית של יוצרי הסדרה, אך בדיעבד, זהו מסמך מאשים לחברה הישראלית שלא מוצאת דרך עד היום הזה, לפתוח דלתות לכישרונות הבאים ממקומות של דלות וחולשה. המאמץ הנדרש לפעמים מהנערים והנערות הרכים האלה, גובל או בויתור או במחיר גבוה מאד. והסדרה הדוקומנטרית הזאת, מעידה שוב, שכוחו של הסיפור הצומח מתוך המציאות הישראלית רבת הפנים והסתירות גדול מכל רומן פנטסטי או רומן הסטורי.

האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

אני "ערה" ואני נוגעת בדבר

אני "ערה". אני אחד המונולוגים בספר "ערות" ואני משתתפת גם בסדרה, אחת המרואיינות בפרק הראשון, כלומר של בנות שישים ומעלה. אני נוגעת בדבר ובכל זאת, אני רוצה להגיב על הסדרה, על התופעה והמשמעות שלה עבורי ואולי עבור צופים רבים.

כאשר סיפרה לי תמר על הפרויקט עליו היא עובדת, שאלתי אותה האם יש לה קול של "אלמנה". אישה שחייה השתנו ולא ביוזמתה, שהאדם איתו חלקה ימיה ולילותיה, נוטש אותה לבדידותה ולהתמודדותה עם משפחה ללא אב ללא בעל ללא חבר. איך אישה קמה מתוך המציאות הזאת ולאן מוליכה את גופה, את נפשה, את משפחתה? ומתוך זה התגלגלה השיחה בינינו אל הספר. יש לי זהות :אני אם לארבע בנות, משוררת, עורכת, סופרת מייסדת ומנהלת אומנותית של פסטיבל "כיסופים" ואני כותבת ומפרסמת מיצירותיי מאז 1980 והשנה אני יכולה לחגוג 30 שנה לצאת ספרי הראשון. כלומר, זו אינה שאלה של חשיפה או פרסום, בדרך כלל אני מעדיפה לפרסם ולהתפרסם בזכות יצירתי. אין לי גם צורך מיוחד לפרסום הצד הארוטי בחיי, משום שהאירוס, החשק והתשוקה שוכנים בכלל שירתי ובכל שלב מחיי והאהבה, נמצאת כל חיי תחת בדיקה. בכתיבתי, אין לי גבולות ולא שאלות של "מותר" ו"אסור". אז מדוע כן שמחתי להיות "ערה" מתוך "ערות"? מספר סיבות, כי אהבתי את העובדה שלא אני כותבת את השיחה, אלא, תמר מור סלע היא הכותבת והספר הוא שלה. אני אחת הגיבורות או הקולות בספר. לא הופעתי בשמי, מה שאפשר לי להתבונן מהצד ולהקשיב ולהבין, האם מה שאמרתי מעניין אנשים מלבדי? ואני מעדיפה להיות מזוהה כ"משוררת". חשובה לי העובדה שמדובר בנשים שתמר בוחרת ושאינן בהכרח סלבריטאיות או "גיבורות".

לשימחתי הספר זכה להצלחה חסרת תקדים. ובכך נפתח עידן חדש, נמצאה "שפה" לכתוב

את סיפור מיניותה של אישה העכשווית ויש הלימה בין השפה לבין הזמן. וכשהגיעה שאלת הסדרה וה"צילום" בשיחה של אחת על אחת. בדיבוב, שאלתי עצמי, למה אני צריכה את זה. הרי אני כבר מבוגרת יחסים לשאר הנשים, איני זקוקה לחשיפה מתוך עולמי האינטימי כדי להתפרסם, אבל, רציתי להתעמת עם עצמי ועם השיח מסביב. רציתי גם להגיד כמה דברים על העובדה הפשוטה שבמהלך חיי ראיתי את מהפכת הדיבור על האינטימי ועל המין מתרחשת. בנעורי ובבגרותי, הבנתי שאין "שפה" בעברית לתיאור איברי המין וחיי המין. אנחנו משתמשים בכינויים המנמיכים את השיחה ואת תיאור האיברים ואין לנו גם כינוי, שם או מושג מדויק למעשה האהבה והזוגיות. השימוש הנפוץ הוא במילה הבאה מהסלנג:  "זיון" והפועל המכוער בעיני שאני מסתייגת להשתמש בו ביחס לעצמי ובן זוגי "להזדיין" מקורו בנשק. הקרבה בין מין לנשק מעורר שאלות רבות על החברה בה אני חיה.  וכאשר אנחנו רוצים להשתמש בלשון נקיה וגבוהה אנחנו משתמשים בצירוף מילים מתורגם מאנגלית: לעשות אהבה. אז מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו עושים אהבה בעברית? ואולי משהו בתרבות שלנו, בשפה שלנו נמנע מלדבר על האהבה ומעשה האהבה באופן ישיר במשך דורות רבים? באין שפה, איך אפשר לדבר או לתאר בעולם המודרני, בעולם שהקולנוע, הטלויזיה והספרות משפיעים עלינו סצנות סקס, על אהבה והדרך בה הגוף מבטא אהבה? הפשרה היא: סקס. גם זו מילה שמקורה אינו עברי. במילון ספיר, המילה המפרשת "זיון" בהקשר מיני (והיא מופיעה כהערה בלבד, לא כפירוש) בעילה. אז מה המילה בה אישה יכולה להשתמש ולהזמין את בעלי למיטה?   

תמר מור-סלע, דילגה על הקושי שליווה אותי כל חיי, שפה לדבר בה את האינטימיות. לשמחתי, מה ששיחרר אותי מהקושי לדבר על יחסים אינטימיים,  זו השירה. השירה מאפשרת לי לדבר אינטימיות ואירוטיקה (שתי מילים לא עבריות) שניתן אולי להחליף ב"קרבה" ו"חשק" באמצעות תיאור, דימוי, ציור לשוני, כפל משמעות או מטאפורה שם אני משוחררת כמו המשורר של שיר השירים.  

תמר וצעירים ממני בדור, עברו תהליך שחרור מהחברה השמרנית, מהפטריארכלי, מהעולם בו המושג "פמיניסטי" הוא מהפכני .לעולם בו קשר ויחסים אינטימיים מנותק ממחויבות ומשפחה. הוא יכול להתקיים בפני עצמו בצורה לגיטימית.

וכשתמר הציעה רציתי לדעת האם יש לי (דגש על "לי") שפה לדבר את המיניות בפרוזה ולא בשירה. להיות מדויקת בתיאור המציאות שאני חווה.   

הספר "ערות" , הבנוי על "כמו מונולוגים" של נשים, המספרות את החוויה מינית שלהן כאוטוביוגרפיה וכמו כל ביוגרפיה, לכל אישה יש את סיפור כניסתה אל המיניות ורגע יציאתה ממנה, וכמו כל מרכיב ביוגרפי אחר, יש בזה רגעי שיא, ורגעי נפילה. רגעי חשק ורגעי דחיה, המיניות שלפני הריון והמיניות שאחרי הריון, המין הנעדר בשעות וימים של מתח והמין המתפרץ ברגעי פיוס ואהבה.  הסדרה בעקבות "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל הבמאית והמפיקה, הינו מעבר דרמטי מהכתוב והספרותי אל הגלוי הנראה והחשוף.

הדרך בה מתנהלת הסדרה, היא באמצעות שיחות של תמר עם כל אחת מהנשים או הזוגות, המרואיינים גלויים, נראים, המצלמה חוקרת אותם ברזולוציות גבוהות, מקיפה מכל כיוון ובשעה שהמראיינת אינה גלויה ואינה משתפת עצמה וחוויותיה , "השיחה" הופכת לווידוי. וכידוע, אין חזק מהווידוי באמנות. הווידוי, הוא אמירת האמת המוחלטת, הווידוי מעורר אימון בלב השומע, הוא מרוכז במתוודה המדבר והצד השני תפקידו להקשיב.

וידוי במקור, קשור לריטואל דתי בנצרות, והן בעולם היהודי ,אדם מתעורר בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והכך הוידוי מתקשר גם לאמירת התודה. ואם יש לאדם וידוי להתוודות בו, הרי יש לו סוד. "ערות" הוא סוג של ריטואל שחרור מהסוד המכביד עלינו שנים. הסוד על מה שכולנו יודעים שהוא קיים בכל בית ובכל חדר שינה, אך אינו גלוי ואינו מדובר, הוא הסוד שבין השניים. נשים המצטלמות לספר את סודן, זה מסקרן וגם משחרר. אם אישה שנראית "נורמלית" ו"רגילה" מספרת על נער שנכנס לחדרה בקיבוץ והפשיט אותה ממכנסי הפיג'מה והכאיב לה, זהו "סוד" שהושתק ויוצא לאור. הוידוי עליו, משחרר את המספרת מהסוד שלה ומאפשר לנשים אחרות שהן נשאות סוד, להזדהות. כשדיברתי על הרגשתי כאישה אלמנה צעירה, על העדר הנמען האהוב, על הדרך בה החברה רואה אותי כאישה שהיא "הפקר" (את גם צריכה "לספק" את עצמך, אז יאללה בואי) ובשנה הראשונה לאלמנותי חוויתי שתי תקיפות מיניות מגברים בסביבה המוכרת שלי. איך ומתי אפשר היה לומר זאת? ואיך אפשר למצוא שפה להבדיל, בין גבר/ חבר שאין לנו מחויבות ואנחנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים לבין נהג מונית שנהג עבור המשפחה שמציע את שירותיו?  יש מילה אחת שמפרידה והיא הרגש. האהבה.  אז גם אני עברתי תהליך מטהר ביני לבין עצמי וביני לבין החברה באמצעות ה"וידוי" , בזכות היותי "ערה". הווידוי, הוא אחד הצדדים של האינטימי, אדם מתוודה בפני מי שהוא נותן בו אמון ובכך, הווידוי מקרב והופך לחלק מהתקרבות לאהבה. אנו רגילים לראות באומנים, אנשים המחפשים אהבה דרך החשיפה באומנות, אולי גם כאן, נשים "רגילות" מתוך החיים, יוצאות אל המסך מדברות על אהבה ומחפשות את אהבת הצופים לבחירות וליסורי האהבה שלהן.

ספרות הרומן הרומנטי או כמו שנהוג לקרוא לז'אנר רומן משרתות, היא הספרות שהעלתה חוויות מיניות מאונס ועד תיאורים מפורטים של זוגות במעשה האהבה, ובדרך כלל, מעשה אהבה אסור , אך תמיד זה היה חלק מסיפור גדול יותר, מעשה האהבה לא היה מנותק מהקשר סיפורי או ספרותי, והמין או מעשה האהבה הביא בעקבותיו תוצאות של הריון ולידה או של אכזבה ושבר נפשי (זוכרים את הסערה סביב "מאהבה של לידי צ'טרלי"). ברומן, או בקולנוע המין והאהבה, האהבה האסורה או הבלתי אפשרית,  לחילופין גם האונס, מניעים את העלילה, הם הסיבה והמסובב.

בסדרה "ערות", מופיעות נשים רגילות, לא שחקניות ולא סלבריטאיות, בפנים גלויות, עם סימני גוף וסימני גיל ואומרות וידוי על מה שהיה סמוי מהעין במשך דורות (ואני ביניהן)כמו אהבה לא מספקת, החיפוש אחר העונג, מציאת העונג עם תחושת אשמה ושיחרור מתחושת האשמה באמצעות הוידוי ב"ערות".  ההמרה לאמנות באמצעות סיפור, סדרת מונולוגים או סרט קולנועי יכול היה לשחרר את החוויות האלה לעולם מבלי להישפט. ואולי זה המסר המרכזי של הסדרה.

האהבה, הרגש, הפריון שבא בעקבותיה היא מרכזית בחייהם של בני האדם בכל העמים ובכל התרבויות ומאז ומתמיד הזנות והנזירות היוו את הקצוות של התופעה, מהו הדבר שגורם להתרגשות מהספר ומהסדרה. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא שאנו חיים בעידן בו הפרטי הוא הכללי, ברשתות החברתיות ניתן לקרוא חוויות מעולמם הפרטי ביותר של הכותבים. הבלוג הוא גם יומן פרטי וגלוי לעין כל. נעלם הריחוק המבדל את האינטימי מהעולם החיצון. נוצרה שפה בינלאומית לתיאור החוויה האינטימית, לסיפורים מתוך הזוגיות, ליחסי ילדים הורים, לשיתוף של החלטות חשובות בחיים, ליחסי זוגות חד מיניים שהיו בעבר טאבו, היום הם גלויים בקולנוע, באומנות הפלסטית ובמדיה החברתית. חדשות יכולות להיפתח בתיאורי רצח או גילויי עריות מפורטים בתוך המשפחה. סף הגירוי השתנה ומי שפורץ או פורצת את גבולות השמרנות והאינטימיות נחשבים לאמיצים ומושכים את תשומת לב המדיה. ובעידן מסכי הכיס, החוויה הקיומית היא שמי שאין לו מסך או אינו מופיע על מסך כחלק מהחוויה הקולקטיבית, אינו קיים. משוררים מכירים את הבקשה של יחסי הציבור בהוצאה: תן לי "סיפור" כדי שתתפרסם כתבה במוסף לספרות. או במוסף שישי. משוררים זוכים לחשיפה לפעמים, בזכות חשיפת גילוי עריות במשפחה, או סיפור ביוגרפי יוצא דופן ולא בהכרח היצירה היא נושא הכתבה.

כל אלה, אפשרו, לפתוח וידוי ושיחה על מה שעד כה היה מכוסה או לא נגיש. הדיבור על החוויה המינית הוא חלק מהשפה החדשה בין האישי לקולקטיבי. בין הפרטי, האינטימי, למקומו של האדם, ובמקרה הזה של האישה בתוך המרחב שלה.

עד כה סיפור האהבה והחוויה המינית מסופרת על ידי שחקנים בקולנוע, סצנות מין ועירום משולבות בסיפור הקולנועי והן חלק מהפיתוי ויחסי הציבור של הקולנוע למשוך קהל. בקולנוע ניתן לראות מה שבלתי אפשרי בבית , מהקולנוע אפשר ללמוד איך נראה המין אצל ה"אחר". אך הסיפור הקולנועי, איבד את אמינותו, הוא מספר סיפור של אחרים וברוב המקרים הצופה אינו יכול להזדהות עם החוויה האינטימית של הגיבורים (ניתן לצפות ב"אישה יפה" pretty Woman   1990 בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר, עשרות פעמים ולדעת שזה סיפור לסרטים). בעידן בו ה"ריאליטי" הוא הוא הז'אנר המרגש ורב צפייה, רק קולנוע תיעודי יכול ליצור אמון והזדהות. רק פנים חשופות של אישה מדברת על כאב החדירה, או עונד מיוחד ביחסים עם אישה, יכול לעניין ולהיות מודל בבחינת "אם היא יכולה אז גם לי מותר להרגיש כך או לחוות כך".

בעידן בו הגבולות בין המציאות לדמוי מציאות אינם ברורים וה Virtual Reality ,  הוא המציאותי עבור רבים, כוחו של הקולנוע התיעודי הולך וגובר. ככל שאנו מתרחקים מתחושת המציאות, מהגדרות של מה "נכון" או "לא נכון" , "צודק" ו"לא צודק", אין מקום לאמיתות מוחלטות , והסובייקטיבי הוא קנה המידה לדברים. אז התיעודי והממוסמך  ממלא את מקומה של תחושת המציאות, של האובייקטיביות. לא מקרה הוא שבמקביל להופעת הסדרה "ערות" הופיעה מיני סדרה בעלת אופי יותר קולנועי בשם: "המורדת" או Unorthodox , המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של  דבורה פלדמן המספרת את סיפור עזיבתה של הגיבורה את קהילת סאטמר בויליאמסבורג, ניו יורק. תוך חשיפת חייה האינטימיים עם בעלה, את העובדה שכל חייה האינטימיים, עבור משפחתה מסתכמים בשאלה האם יהיה פריון, האם תהיה לידה? ואילו, היא היתה שרויה בחוויה שונה, המעשה המיני בשכבה עם בעלה היה כרוך בכאב והיה חסר עונג ובעיקר חסר אהבה. העונג הגיע עם הבריחה, עם הגילוי העצמי והחופש.

דומני שאם יש משמעות ומסר לסיפור של "ערות" ושל "המורדת" הוא אותו מסר, היי קרובה אצל עצמך, אל תחמיצי את העונג, הוא שלך ומגיע לך.

"ערות" הספר והסידרה זה מעשה חלוצי ומשחרר, אסתטי ומעניין שיש לו משמעויות רבות שעוד תהיינה הזדמנויות לדבר עליהן, אך  הקושי שלי ב"ערות", שאומנם באמצעות הווידויים נוצר תיקון. אפשר לדבר על הסוד המשותף לכולנו. אך, הדיבור על מיניות בעיקר בדור הצעיר יותר, אינו ביטוי של אהבה ושייכות, של מיניות כחלק מפריון, המשכיות, שייכות ומשפחה, המיניות על פי ערות היא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי ולא בהכרח מימוש רגשי.  

Festival Voix Vives בחיבור וירטואלי

Insolite

Le festival Voix Vives contraint de s’organiser aussi à distance

La crise sanitaire a bousculé l’organisation du festival de poésie Voix Vives, l’une des poètes israélienne n’ayant pu faire le déplacement.

La 23e édition du festival Voix Vives aura décidément été synonyme de nouveautés. Outre l’adaptation des différentes manifestations poétiques aux consignes sanitaires liées au Covid-19, le festival propose également des conférences virtuelles.

La poète israélienne Hava Pinhas-Cohen aura tenté jusqu’à la dernière minute d’embarquer sur un vol à destination de la France. C’est finalement depuis chez elle, en Israël qu’elle participe aux Voix Vives.

« C’était très important d’y participer malgré tout, parce que c’est une excellente opportunité de voir du public et de rencontrer d’autres poètes de la région méditerranéenne », se réjouit Hava Pinhas-Cohen.

Il a ainsi été décidé que la poète animerait certaines rencontres du festival par visioconférence. « Les Voix Vives permettent d’aller à la rencontre d’autres langues, bien qu’enfermée », précise-t-elle. « Je fais de mon mieux pour ne pas rester dans la position passive dans laquelle le Covid-19 m’a plongée. » Poésie plus personnelle

Son vécu, Hava Pinhas-Cohen l’évoque dans ses poèmes, largement inspirés « de ses aventures ». « Mes cinq premiers recueils évoquaient ma vie de famille et les décès de mon père et mon mari. Les suivants traitaient de paysages, d’amour et de dialogues », confie la poète.

La culture méditerranéenne reste néanmoins omniprésente dans sa poésie. « Cette culture est imprégnée des langues latines, de la mythologie grecque, de la tradition culinaire et de la mer », témoigne-t-elle.

Hava Pinhas-Cohen se dit aujourd’hui « très reconnaissante d’avoir pu participer aux Voix Vives à distance grâce au lien permanent avec les organisateurs du festival ».

Face aux nouvelles mesures de restriction imposées en Israël durant les week-ends en raison de la crise sanitaire, la poète s’arme de patience. « Chaque nouvelle journée apporte son lot de consignes, alors nous changeons progressivement notre manière de penser et de vivre pour s’adapter. » Si le Covid-19 a eu raison de sa venue à Sète, la poète ne perd toutefois pas espoir de pouvoir venir en France prochainement, « pour remercier ceux qui [lui] ont tant appris ».

HAVA PINHAS-COHEN : FESTIVAL VOIX VIVES/Français

( numérotation entre parenthèses correspond à celle de l’hébreu)

בתרגומו המופלא של: מישל אקהארד אליעל

Samson

A minuit je l’ai vu monter à l’est de la montagne

montant sur la montagne et les portes d’une ville hostile  plus large que sa taille

encadrent son gigantesque  corps  le cou tendu vers avant

ses yeux plongent dans le paysage sur le chemin

il a un gout de femme sur la langue.

Que désire son âme : le miel  de sa bouche, les lacs de ses yeux pour se réveiller à son flanc

Il laisse à minuit le lit chaud de son corps  les portes de la ville sur son dos.

Eveillé à minuit sur sa couche il embrasse sa bouche et ses seins

A corps et à cri dit : je reviendrai, et il s’en va. La lavande parfume sa peau,

l’huile d’amandes ses reins, ses cheveux sont dans  les siens

ils volent sous la brise de minuit, les portes de la ville sur les épaules

s’ébranlent et réveillent les gazelles des champs.

Elles sont effrayées de voir telle créature velue sur les adrets

à l’opposé des sources. Le géant seul grimpe sous le regard des des champs

la voie est libre, les verrous de la ville ouverts: il porte la ville redoutable sur les épaules.

(2)

Tout commence à l’extrémité

Tout part de la pointe du pied

du talon à la cheville

de l’extrémité de mon corps, il a commencé à m’aimer,  relevé ma robe et découvert le mollet,

comme s’il était une oeuvre d’art, une invitation au voyage qui part du corps

et va vers l’âme  il montait vers le haut de  mes hanches

à l’intérieur de ses faces cachées, là où il n’y a pas de différence

entre le plaisir et la douleur, le pur et l’impur, entre la vie qui commence et celle qui s’achève.

Aujourd’hui le coton ou la soie recouvre des chevilles  moins vives

remplies de l’eau et de sang toutes bleues et maladives

il ne verra plus la jambe en sa splendeur

le genou

la cuisse tendue

Elle  dit à l’extrémité de son corps d’être prête au changement

il y a une vie dans la vie pour parler du dedans, quelque chose peut-être s’achève

et bouge de la pointe du pied vers le haut cacheté d’un sceau

les pas se referment à l’intérieur des muscles des pas qui n’ont pas encore

pris de chemin et ont réduit mes pieds

à ce que je suis ou ne suis pas

(3)

Le voyage est une maison      

1.

Quand j’ai essayé de te dire que le temps passe et que bientôt nous serions seuls, je ne serai pas, le jeune cheval

qui a conduit l’homme en manteau vert la corde attachée au col

a compris que je suis celle qui passe sur la face du temps

moi dont le voyage est la maison , dans une valise rouge j’ai rangé

un ordinateur, du linge, un soutien-gorge, une chemise, et une paire de chaussons

pour suivre l’éloignement des pas

2.

Je ne précise pas le jour, c’est le jour je suis allé

le long de la plage trouver un pêcheur dont la moitié du corps

était plongé dans l’eau

les deux mains  ouvertes vers la mer agrippées au  filet,

c’est une maison dans le papillonnement  qui se dirige vers la plage

proche du frémissement

de la substance du bleu.

(4)

Hosanna             

Ce calme fait de voix des oiseaux du matin

Ce silence du vent recueilli dans les branches du palmier

Ce silence où résonnent les gouttes d’eau du robinet

Ce silence avant d’allumer la radio, de démarrer la voiture

Ce silence avant que la cime des montagnes ne s’irise

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du souffle

Le silence avant que ne soit connu ce qui se désagrège et se sépare

Et les voix des enfants dans le lit maternel le rire assuré du présent

Ce silence du matin généreux et rassurant

Comme si la guerre ne guettait pas derrière les palmiers, au-delà de l’automne

Cependant que quelques morts sont comptés comme s’ils étaient une nécessité  ou une partie de ce silence

Et que nous préparons nos repas et accueillons les invités

On rassemble la couronne de lumière au-dessus des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la fracture irrémédiable,

Celle qui épaissit  le silence d’une pièce vidée de tout.

Dans le tremblement, un silence

Un saignement captif du corps.

(5)

Qu’est ce qui l’a poussé 

Qu’est ce qui l’a poussé à laisser le livre sur le tapis

et à courir dans tous les sens les mains levée les lèvres murmurant

comme s’il savait quelque chose que je ne saurai jamais

et entendre des voix que je pourrai jamais voir

Qu’y a-t-il dans ce regard aigu et innocent

qui éveille en moi une frayeur

que je n’ai jamais connue.

(6)

Les pleurs d’un enfant de six ans       

Je me suis levée j’ai lavé mes jupes, accroché sur les cordes à linge

une robe blanche et une chemise bleue pour que  le vent d’Ouest les  sèche plus vite.

Puis j’ai lavé la vaisselle qui a transformé l’évier en mots désuets

balayé le sol, et  j’ai posé une casserole

sur le feu remplie d’une soupe de légumes et de gruau

J’ai fait mon possible pour planer au- dessus du temps

et ne pas ressentir l’écorchure profonde

que les pleurs d’un enfant de six ans ont plongé

dans l’âme.  C’est une écorchure

qui ne se cicatrise pas, elle est soudée

aux pleurs entre les cotes

et le cœur.

Mon expérience me dit

que la soupe, pour une fois, sera salée.

(7)

Faire semblant    

Un  temps qui ne trouve pas de place  dans l’agenda électronique

ni dans tout autre agenda. Une heure  passée

dans un restaurant italien  au cœur de Tel-Aviv

un temps qui n’a pas de place ou de marque

un vide blanc entre les lignes

entre une salade grecque

et un café turc

Un enfant de trois ans dit, regarde,

mon chien, c’est un faux

(8)

La chaise vide et le mur       

Le matin est à son apogée, le soleil raccourcit son ombre 

Yona m’a dit à Richikesh, je te retrouverai après dix heures près de la déesse Ganga ce n’est qu’alors que le jour se réchauffe.

Quand le soleil quitte les montagnes, je plie le linge, lave la vaisselle d’un ancien repas, j’arrose les plantes, perchées de la fenêtre sur la rue,

un géranium grimpe, un autre debout, un œillet, une plante verte et des cactus, je remets des livres sur l’étagère, plie des vêtements dans l’armoire, mais ce n’est que lorsque l’évier est vide, nettoyé des restes de nourriture et que le vent soulève le linge,

 c’est alors que sur la chaise près de la table de cuisine s’immobilise le vide antique, celui dont je suis la seule à me souvenir et que je remplis.

Toute personne qui entre la regarde comme si c’était juste une chaise à bascule  vide, il la tire vers le mur, le bois vide résonne contre le mur

je sens alors un tremblement invisible sortir du ventre de la terre,

il secoue toutes les lettres des livres et des mondes refermés sur le corps des choses, alors seulement j’attrape la chaise et monte sur elle comme si elle était pleine, je commence à remplir de lettres et de lignes la maison et ce papier.

(9)

Poèmes du jardinier        

1.

Le jardinier et les pommes me font sortir de la Poétique

des  épine et des oranges, ils m’apprennent une autre langue

même le ciel

d’autres dieux

un dieu généreux

Cachés  un jardin et un jardinier, même s’ il possède une brouette et un entonnoir

et des graines en sachets dans un tiroir de table en bois dans la remise.

Comme la joue d’une jeune femme d’un tableau de Vermeer le passage du vert clair

presque jaune vers le rose tendre qui conduit à un autre vert à travers du blanc,

tu sens les poils du pinceau dans la couleur humide et la recherche du renouveau

c’est alors que jaillit la lumière

sur les taches de la pelouse le tapis  se déplie vers leur chute

Tout est là pour de bon, une cavité presque invisible

sur la pelouse, une torsion de l’herbe

vers ce qui tombe sur elle.

Tout est présent pour que j’oublie.

Un écureuil viendra

il glissera sur l’arbre

à pas de serpent.

(10)

2.

Pommes de novembre

Novembre a fait tomber les dernières pommes de l’arbre

une fumée tendre flotte, comme l’odeur de pipe de mon bien-aimé

Brindilles et  feuilles sèches du jardinier

 une lettre brûlée :

« Déambule dans ton sommeil

viens au coin du jardin »

Le feu a jailli de la maison, en dehors du temps extérieur

Fièrement J’ai tendu la main

pour réchauffer le bout de mes doigts

Un geste que j’ai appris des aveugles

et de ceux qui reviennent

(11)

Pays

Comment le dire

mais ça ressemble dedans à un utérus en forme de poire

un pays enfoui dans un autre qu’on ne peut

extraire seulement voir

sortir de ses entrailles  le vrai

le seul que la vérité peut produire

il possède deux faces une progéniture et chaque jour

à nouveau je cherche son visage annoncé :

tantôt c’est une femme vêtue de noir un paon,

accroupie à l’entrée du marché sur un panier

de raisins secs elle a la voix rugueuse ( étrangère ?)

et la longue patience des terrasses de montagnes,

elle vend pour une poignée de pièces.

Tantôt, elle apparaît comme deux enfants (juste avant la Pâque)

pendus dans la cour aux branches d’un néflier,

dans cette arrière-cour ombragée

par un casuarina, un citronnier et un mandarinier

dont nous avons connu le bienfait.

Parfois aussi tu ne sais pas comment

un pays détourne son visage

en te disant : « Va, cherche ! »

Faut-il lui dire :

« Où est ta compassion ? »

(12)

Quand mes créations font de la poésie   

    

Il me manque la forme et l’image

comme une pelote enchevêtrée

dont la main dévide et tire le dernier fil

pour faire signe de là-haut

Des hanches serrées m’enfoncent à terre

et ma bouche prête à parler, se tait quand tu parles,

dans ton silence,  entendras-tu  ce qui est sous ma langue ,

la frayeur d’un jeune faon

qui tourne le dos au regard

Comment est-ce quand mes créations disent la poésie

après avoir donné les premiers fruits nous sombrons

dans un océan  d’oubli et de bien d’autres choses.

(13)

Ecoute                                                 

Ecoute

Israel je dis

Tu restes silencieux

des oreillettes japonaises à tes oreilles

distillent une musique aussi douce

qu’une halwa turque

nappée de raisons secs et de cannelle.

Ecoute Israel je ne prononce

pas le Nom ineffable je prie la pluie

pendant que ton sourire regarde l’infini intérieur.

J’ai appris à dire à l’amour : dors ici cette nuit

le Messie arrive, il a la forme d’un  taureau bleu,

demain j’ouvrirai la fenêtre pour que

tu t’envoles comme un oiseau.

(14)

C’est ainsi                                                               

Rêver de l’un                    Et dormir avec un autre

Pénétrer l’esprit              Et ne connaître que la chair

Semer                                Et offrir préparer les mains de la                 

                                                                                            pietà

Allaiter de son lait           Et respirer le sang versé

Dresser une table            Et sentir une odeur de friture

Être sur une montagne   Et entendre sa voix dans la mer

Sortir d’un port                Et apercevoir le désert

Bâtir une maison              Et songer à la détruire

                    Publier un livre et savoir qu’il sera oublié

                             Te regarder dans les yeux

                             Ton retour à la demeure

                                  Ton départ de toute

                                           demeure

(15)

Euro Arabia, voyage imaginaire

2.

Can you tell me

Can you tell me where is the bus to the Airport

J’ai interrogé le propriétaire du kiosque à la gare centrale de Bratislava

Pas anglais. En Slovaquie on parle slovaque.

Il ne m’a pas vendu  de l’eau un jour de pluie.

Au déjeuner à Bratislava la route plane

au- dessus  du trou noir de la synagogue le quartier juif  n’existe plus,

qui se souvient ?

On dit que la Slovaquie n’a pas de problème démographique,

nous n’avons jamais eu ici de réfugiés ici,

mais il persiste dans l’air  des relents

qu’il est difficile d’évacuer

(16)

4.

Sur l’autre rive du Danube violet en Roumanie

entre Kladovo et Shabatz d’où ont fui les réfugiés en 1939

vers  l’est  où fuient les réfugiés aujourd’hui.

Arrêtés par les navires de guerre britanniques ils ont été reconduits aux crématoires.

(au jardin d’enfants nous avions appris que le rouge avec du bleu ça fait du violet)

En ce temps-là, le soleil était froid, le sang gelé dans le Danube, mais le mimosa fleurissait.

A présent c’est le printemps entre les champs de blé et les champs de pommiers,

Stefan le moine me conduit dans son grand van à l’aéroport,

nous parlons de tout en trois langues et quatre mains jusqu’à ce que

Stefan, avec sa belle  barbe noire, se range sur le trottoir sur les ordres d’un policier, il passe la tête dans la cabine du chauffeur comme s’il regardait par un trou de serrure,

il interroge dans une langue inconnue mais que je comprends, « Y a-t-il des syriens sur la banquette arrière ou dans le coffre ? »

Il n’y avait pas de Syriens, mais il y avait une juive,  perpétuellement en fuite.    

(17)

8.

Promenade de shabbat après-midi nous avons traversé le grand fleuve en direction d’une ville  qui s’étire entre une cathédrale, un château et une forteresse

sièges royaux et boutiques à la mode et des travailleurs étrangers de différentes couleurs.

Au rayon lingerie du magasin  H & O  une cliente interpelle la vendeuse en arabe parlé, elle essaie sous le voile

un string et un soutien-gorge à rayures de tigre.

Dans la synagogue la prière en traduction simultanée est en russe,

pas d’hébreu ou d’allemand, le kaddish est encore dit en araméen.                                                                                                                                                                             

(18)

La vallée en face la montagne

J’ai couru vers le figuier à l’écart des autres

prodigue de son  miel, il m’ouvrait la porte d’un monde

et j’entrais dans le corps de l’amour.

Chaque matin, je le cognais comme le sagace pivert

chuchotant comme les animaux nocturnes du taillis,

quelqu’un qui viendrait se nourrir de l’oubli.

Il me parla un jour d’un figuier blanc

planté au bout des terres du moshav,

chaque mois d’Av en été il donnait son miel.

Tout le temps de sa vie il attendait l’été.

(19)

Rétrospective

Regarder en arrière

pour réaliser tout ce que nous avons fait

tout ce dont nous nous souvenons

sans indulgence

une rétrospective

un regard qui mérite la mort

Oter la chaussure de cuir du bien-aimé

c’est inviter son corps

à danser pieds-nus sur le sable, et nager,

dévoiler l’infinie solitude de son corps.

(20)

Au rythme de l’amour

Que voulais-tu me dire en partant,

l’absence éclaire t elle l’obscurité qui nous sépare.

Où suis-je dans tout cela ?

Ta main frappait le rebord de la fenêtre

où reste ouvert le livre des jours, il compte

le rythme des respirations où résonnent les nuits,

elles prennent de mes mains le nouveau-né inconscient

 en lui disant, tu es moi, et le poussant ailleurs,

 entre une ville et une route qui descend vers le désert

au rythme de l’amour.

למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.