למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.