בין אליאס קאנטי לזיקו גרציאני ביקור ראשון ברוסה.

23.09.2020 בוקר בארנאבסי בדרך בין רוסה לפלובדייב

לאחר הביקור בניקופול נסענו בדרך סלולה אך מלאה מהמורות קרוב ככל האפשר לדנובה ולנופים המקיפים אותה. שדות תירס זהובים בין יערות ירוקים עם נגיעות סתיו ושדות חרושים בתלמים ישרים. הגענו לעיר בשעת ערביים הדנובה היתה באור שקיעה ואנחנו בעזרתו של נהג מונית חיפשנו חדר במלון. לבסוף נמצא לנו מלון אנה פלאזה בקצה רחוב סלאביאנסקה ליד הנהר. אחד הדברים הראשונים שסיפרה האישה בדלפק שבית משפחת קאנטי נמצא מעבר לכביש ואכן ביציאה הראשונה מהמלון יצאתי לחפש את בית קאנטי . מאוחר יותר כאשר פגשתי את אזי, ציירת ואומנית ואוצרת היא סיפרה שהבית הזה היום הינו בית תרבות ומקום מפגש אומנים.

שני דברים נוספים קרו בהיותנו בדרך. היה טלפון מיהודה בן הרוה בן דודו של אב, איש חד מבט ונושא זיכון . הוא שאל היכן אני וכשעניתי שאני ברוסה החל לשתף בידע מרשים על העיר ועל הקהילה ועל קהילה המשכילה שחיתהשם. וציין במיוחד שזוהי עיר הולדתם של ויקטור שם טוב,זיקו גראציאני ופרופ משיח, מנתח הלב הראשון. ואני מוסיפה שגם הרב אברמיקו בכר פע ל ברוסה. עודנו מטיילות הגיע גבר רזה גבה קומה עם חיוך מתוח ופתוח על פניו ואזי נפלה על כתפיו באהבה רבה והציגה לי את וורבן, צייר יליד רוסה שחי כבר למעלה משלושים שנה בנינט שבצרפת. מאותו רגע הוא הצטרף למסע שלנו והיה למורה דרך בין הרחובות והבתים.

תוך הליכה ברובע היהודי וורבן ואזי הראו לי את הבית של קאנטי , הבית המשפחתי בו הוא כתב. לצערי ולצערם הבית מוזנח למדי אך הוא בלב הרובע היהודי וורבן הוסיף שכאשר הוא קורא את כתביו של קאנטי הוא מוצא בהם תיאורים רבים מהשכונה . ועוד הוסיף שלמרות שהוא חי כבר שנים רבות בצרפת מקור ההשראה שלו הוא השכונה בה גדל. הלכנו בית בית והוא הצביע אילו בתים היו יהודים ואיזה בית היה של משפחה ארמנית ,תורכית או בולגרית כשהוא מציין שמי שגדל בשכונה לא יכול להיות גזעני. " גדלנו בין תרבויות רבות והחברים הטובים שלי היו ג'קי אשר ואחיו. הם המשפחה היהודית האחרונה שעזבה את השכונה והסבתא והסבא נשארו ונפטרו בבית "הזה" הוא מציין. הם היו חברים שלי והיום הם בתל אביב. העדות של בן השכונה שינה את פני הבתים שחלפנו על פניהם והם קמו לחיים. ניתן לראות שרוב בתי היהודים הם בתי מידות , עם חלונות גבוהים שעליהם גמלונים מעוטרים חצרות גדולות וגדרות וסורגים מעוטרים. מה שנשאר מאחור אלה קליפות ריקות של מה שהיה פעם תוסס ומלא תוכן .

לפני צאתי לרוסה ביקשתי מיעל אליאב ביתו של אדי חברו הקרוב של אבי למסור לי פרטים עלביתו ומקום בית המרקחת של משפחת זילברשטיין אליאב, שלי שמם האשכנזי כנראה בעבר הרחוק יותר חצו את הדנובה מרומניה והתישבוברוסה שנראית עיר מרכז אירופאית למהדרין.

בבוקר מוקדם יצאתי על פי הוראות של פקידת קבלה נחמדה לחפש את הרובע היהודי. רציתי למצוא סימנים לסיפורים של אימי מתקופת המלחמה. קבעתי עם אזי בשעה תשע ולהפגש לארוחת בוקר ומייד אהבתי את האישה הקטנה והצבעונית שכולה אומרת אומנות ניהלנו שיחה ערה באבע עינים על מרפסת המלון , באור רך של ספטמבר ורוחות קרות מגיעות כבר מהנהר. אזי נעתה לאתגר והתחלנו יום טיול והליכה ברוסה מבלי לדעת לאן ישאו אותנו רגלנו. והאם אמצא מה שמנע את המסע שלי.

יצאנו לחפש את בית המרקחת של זילברשטיין- אליאב , אדי אליאב יצא עם אבי מסופיה לאונית המעפילים "בונים ולוחמים" ומשם לקפריסין לאחר שהות בהסגר של כמעט שנה בקפריסין הם הגיעו ליפו ומשם התגיסו לצבא ולהקמת ישוב בנגב, משאבי שדה. ואכן, סמוך מאד למדרחוב ומרכז העיר מצאנו את אולימפי פאנוב מס 19 שם היה בית המרקחת של משפחת אליאב שם התחיל סיפור שנפגש עם סיפור אחר.

אזי הובילה אותי למרכז הרובע שם בגן מאחורי האמריקן מרקט , רחוב שהוא שוק והוא מול בית הכנסת שכמעט אין עליו סימני בית כנסת , אך החזית מזכירה חזיתות מסורתיות של בתי כנסת קטנים ועליו טבלט נחושת עם המילה : שלום. בלב הגן נמצאת אנדרטה קטנה בעיצוב מגן דוד ובה כמה מילים בבולגרית ובעברית לזכרם הנצחי של חללי השואה והכרת תודה כלפי העם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה בשנת 1943.

עוד לא אמרתי מילה ואזי חברתי אמרה, הם ממשיכים לטפח את הסיפור הזה, הופתעתי קצת מעמדתה אך שמחתי שלא אני אמרתי זאת. המיתוס על הצלת יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי הגיע זמנו לקבל תפנית ובמקום מילים כלליות תהיינה כתובות עובדות.

רוסה היתה העיר אליה גורשה משפחת אימי בימי המלחמה, זוהי משפחת שמלי . אימי היתה אז כבת עשר או אחת עשרה. הם גרו במרתף של משפחת לוי בין הפחמים ושאר החפצים המצויים במרתף. היה קר מאד וגם רעב תדיר . סבתא אסרה על אימי לצאת לרחוב פן יתנכלו לה הנערים ההיטלראים או חילים גרמנים חלילה. בכל אופן היא יצאה מדי פעם לשוטט. באחת הפעמים הגיעה לרחוב וראתה תור ארוך של אנשים היא הצטרפה לתור והסתבר שזהו בית חרושת למקרוני היא התקבלה לעבוד ליד אחת המכונות ובתום יום עבודה קיבלה שקית עם מקרונים שהביאה הביתה ובאותו ערב אימה בישלה אותם וכך היה גם בימים הבאים.

שאלתי את אזי האם ידוע לה על בית חרושת למקרוני בסביבה והיא אישרה. היא אמרה שלמיטב זכרונה בבית החרושת הזה יש היום בתי מלאכה לתפירת טקסטיל. חצינו את הכביש יצאנו מהגן ופגשנו אדם מבוגר שאלנו אותו היכן בית החרושת למקרוני והוא הצביע והוסיף שהוא מקווה שמישהו כבר יהרוס אותו ויבנה בניין מגורים חדש. הלכתי וצילמתי וחיפשתי כל אות אפשרי מאותם ימי מלחמה .

סיפור טראומטי נוסף של אותה ילדה שיוצאת מהמחסן למרות התנגדות אימה, לראות את העולם סביבה הוא על שוקת קטנה שהיא שתתה מברז הברזיה, שוקת תורכית מצויה וכשהרימה עיניה היתה מוקפת חילים גרמנים שהקיפו אותה. פעמים רבות חזרה על הסיפור ועל הרעד שתקף אותה כשהרימה עיניה . פחד קשה תקף אותה שהיא לא שכחה וחזרה עליו פעמים רבות. בלב הגן מצאתי את הברזיה שמן הסתם כבר התחדשה.

כתובת בבסיס האנדרטה בעיצוב מגן דוד בעברית ובבולגרית
בית הכנסת שלום ליד השוק האמריקאי
שמות הרחובות בלב השכונה
חצר בית הכנסת מאחור
השוק אמריקאי
בית מידות יהודי שהיום הוא גן ילדים
הגן בלב השכונה ובו השוקת המחודשת

לובץ' בולגריה 21.9.2020

אנחנו עושות דרכנו זה היום השני מסופיה לניקופול שעל שפת הדנובה ( לסופיה וסיפורה של סופיה אקדיש מקום מיוחד) את הדרך לניקופול בחרה עדה . את התחנות ,את אטרקציות הטבע והאדם. נסענו בסקודה האדומה את הדרך בהרי הגולמה פלנינה שנקראים גם הרי הבלקן. ההרים מיוערים וניתן לראות את סימני השלכת , קצות הצמרות מצהיבים ומזהיבים. הנסיעה בטבע , בדרכים עם מהמורות , מעט מאד תחבורה מאפשרות להתרכז במה שקורה סביב ולעצור להתבונן ולצלם. היעד הראשון שקבעה עדה הוא מנזר גרוז'נה . מנזר משנת 1230 ובו כנסיה קטנה לבנה ונישאה על הר גבוה מעל רכס ההרים. בדרכנו למנזר טעינו והמשכנו לכפר גרוז'דה שם פגשנו זוג מבוגר הסוחב עגלה קטנה ובה חבילות, עצרנו ושאלנו ושמחתי לשוחח בבולגרית וכששאלו מהיכן אנחנו ועניתי שמישראל, ענו לי : אההה אצלכם הפאנפאדמיה במצב קשה. אישרנו ולרגע הנוף לא הפריד בינינו למציאות. הדרך למנזר טיפסה על פסגת ההר הגבוה ביותר בסביבה , איתנו עלו עוד מכוניות מקומיות רבות ואכן, יום ראשון בבוקר לא היו איתנו תיירים אלא רק ביקורים של משפחות מקומיות.

והבוקר התעוררנו במלון שהוא בניה במסורת מקומית שילוב קורות העץ ועבודת עץ בקירות הלבנים בוהקים וגפן מטפסת. למרות שהסיפור מתרחש במסע הוא למעשה בתודעה . אני רואה בין היש ליש את השאלה על שהיה. הנעדר.

המנזר והכנסיה על פי הציורים מוקדשים לעליית מריה השמים. קדושתה בעתיקותה והציורים מחודשים איקוניות רבות בסגנון הביזנטי ואחרות בסגנון ימי הבינים. להפתעתי הכנסיה מאד מוארת. בחצר המהנזר המרובעת ניתן לראות את החיים הפשוטים במרובע מרפסות עץ הנפתחות לחדרי תפילה ומגורים. שולחנות העץ שסמוכים אליהם כסאות ושתי נשים מבוגרות יושבות לשיחה קטנה בתחושה שהן במקום קדוש המקדש אותן. והתמסרו בחיוך לצילום שלי. ההתבוננות דרך מרפסותת ההתפעלות סביב מעל רכסי ההרים אכן מביאה אותי לתחושת ההודיה על העולם הנפלא שניתן לנו ודרכו של הנגיףף לקרב ולהרחיק. המנזר הקטן המושך אליו את אנשי האזור. נשים מכסות ראשן מדליקות נר ושוהות בעינים עצומות מול תמונת האם הקדושה. רבים פונים לנזיר בשאלות אישיות והוא צעיר וחייכן עונה במתינות וגובה כסף עבור כל נר.

כמה פעמים בהם פגשתי את אלול.

.

לך בכיוון החץ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁכּוֹסוֹת דְּבִיקוֹת

כְּמוֹ מִגְדַּל קֻבִּיּוֹת שֶׁנָּפַל בַּכִּיּוֹר. וְהַסִּפּוּר

הִסְתַּיֵּם כְּשֶׁאָלָדִין בָּנָה אֶת אַרְמוֹן הַזָּהָב

עוֹד בְּכִי מְכֹעָר וְעָלוּב מְצַפֶּה

לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים יַעֲזֹב אוֹתִי. בְּכִי,

עַל אֵינְאוֹנוּת בָּרְגָעִים וּבַמִּקְרִים בְּגִיל אַחֵר

מְזַנְּבִים אַחַר נְקֻדַּת זִנּוּק אוֹ תַּצְפִּית

נוֹחָה לַחַיִּים. בִּירוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו הָאַשְׁכְּנַזִּים

קוֹרְאִים סְלִיחוֹת. הַסְּפָרַדִּים הִתְחִילוּ לִפְנֵי שְׁלֹשָה שָׁבוּעוֹת

הֵם שָׁרִים בְּקוֹל אֵל מָלֵא וְרַק עֲקֵבוֹת שֶׁהִשְׁאַרְתִּי

בְּשׁוּלֵי דַּפִּים בֵּין מְגֵרוֹת מְאַשְּׁרִים שֶׁהַבְּכִי אָרֹךְ

וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ שִׁיר מִזְרָחִי חֲסַר פִּתְרוֹן

חֲסַר רַחֲמִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשִׁיר מִתּוֹךְ גְּלִימָה וְתָוִים

אֵל מָלֵא וְלָדַעַת שֶׁרַחֲמָיו כְּלוּאִים בְּבַקְבּוּקִים בִּמְעָרוֹת נִסְתָּרוֹת.

הַמִּלִים שֶׁבְּיָדֵינוּ כְּמוֹ כְּנִיסָה לְמָבוֹךְ מְצֻיָּר. שָׁלֹש

אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַק אַחַת נְכוֹנָה, לֵךְ בְּכִוּוּן הַחֵץ

הסתיו האחרון

חָזַרְתִּי לִמְקוֹם הַסְּתָו הָאַחֲרוֹן

הַקּוֹצִים עוֹד מָשְׁכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לָהָר

הָלוֹךְ וּבָכֹה

אַחֲרֵי תַּלְמֵי אֱלוּל פְּרִיכִים וּפְעוּרִים לְהַזְרִיעַ

נִמְשַׁכְתִּי וְהָיְתָה בִּי

מְנוּחָה לְהַרְגִּיעַ.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא

מִנְחַת זִכָּרוֹן. לֹא רֵיחוֹ שֶׁל שֶׂה תָּמִים

יְגָרֵשׁ אֶת שִׁכְבַת הַדְּבָרִים שֶׁנִּסְתְּרוּ

בֵּין כְּלֵי הַבַּיִת: חֶרֶס, בַּרְזֶל וּזְכוּכִית.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא מִנְחַת זִכָּרוֹן

אַף לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיַּנִּיחַ

שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הָרַכּוֹת עַל יָדַי הַקְּטַנּוֹת

יְכוֹלִים לִמְנֹעַ

מֵהַגּוּף וִדּוּי:

יָרֵךְ נוֹפֶלֶת בֶּטֶן צָבָה וְחָרִיץ בַּנְּשָׁמָה.

זכרון אבותינו

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ

בְּמַלְכֻיּוֹת, אֲנִי יָלַדְתִּי, הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם לְבַדּוֹ.

הִתְכַּסֵּיתִי זִכְרוֹנוֹת. אָבִי, אָבִי,

כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל כְּתֵפָיו נָשָׂא אוֹתִי

לִרְאוֹת בְּעַד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

בְּסוֹף רְחוֹב "שֶׁבַע טְחָנוֹת" לְיַד הַיַּרְקוֹן

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַקָּהָל

הַלָּבָן וְהַנּוֹשֵׁם

בְּרֶגַע תְּרוּעָה

בִּנְשִׁיפָה, בְּצִמְצוּם –

שְׁעַת פְּתִיחָה

וּנְעִילָה

בֶּחָצֵר, פֶּרַח יַסְמִין

מַנְדָרִינָה וְגוּיָאבָה בְּתֹם לֵב נָשְׂאוּ סְתָו.

לַגֶּשֶׁם אֵין רֵיחַ, הָאֲדָמָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ רָקָב וְשָׁרָשִׁים

וַעֲלֵי שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפִים עַל הָאֲדָמָה הַמְאֻוְרֶרֶת

הֵם כְּבָר אָז יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם הָרוּחַ מְטַאטֵא סִימָנִים

יָבוֹא הַזִּכָּרוֹן

לְטוֹבָה וְחֵן

לְחֶסֶד וּבְעִקָּר לְרַחֲמִים

הַאִם יָדַע אָז אָבִי

שֶׁאֵין מַשְׁאִירִים יֶלֶד לְבַד

לְיַד חַלּוֹן הוֹמֶה

שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר

קוֹרֵעַ מִתּוֹכוֹ

הַאִם יָדַע.

בְּרֶגַע חָטוּף שֶׁל אֱלוּל

הָלַךְ אָבִי

וּמִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ

זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן –

שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר הָעוֹלָם

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי –

בְּרֶגַע הֲנָקָה

הָמוּ מֵעַי לוֹ

על החלב ועל הדם

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָלָב נִשְׁבָּר וְנֶעְכָּר

לְדָם. וּבִמְקוֹם שָׁם הַדָּם נֶעֱצָב

לְנֶפֶשׁ וְלִפְעָמִים לֹא מֻפְרֶה

וְלֹא רָב

אוֹתוֹ מָקוֹם שָׁם –

וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ לַיְלָה

יִקַּח טִפָּתְךָ, שֶׁרֵיחָהּ נָעַם לִי מְאֹד, וְיָלוּשׁ בְּיָדוֹ

בְּחִבָּה יְתֵרָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁמָּזַגְתִּי לְךָ

(בְּלֵיל אֱלוּל מָלֵא) מִתּוֹךְ כַּד חֲלֵב עִזִּים מֻבְחָר

וּמִתּוֹךְ הַחֹם שֶׁבְּכַף יָדוֹ יִפָּרְדוּ כָּל אֵיבָרָיו

וְיִהְיוּ לְאֶחָד –

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה

וְאַדְלִיק לוֹ נֵר לְרֹאשׁוֹ

וְאֶזְכֹּר בַּעֲבוּרוֹ זַכְרוּתוֹ

עַד שִׁבְתִּי עַל מַשְׁבֵּר

עוֹמְדִים מוּל הַדְּבָרִים סְדוּרִים בִּכְרוֹמוֹ

בְּיָדַיִם עֲרֻמּוֹת

וּמוֹכֵר הַסְּפָרִים בְּרַכּוּת

שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָל רָגִישׁ וְצִבְעוֹנִי

אוֹמֵר מֵעַל רֹאשִׁי

"יֵשׁ לָהּ יָדַיִם לֹא מְפֻתָּחוֹת, יָדַיִם עֻבָּרִיּוֹת"

הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ בְּבֶטֶן תְּפוּחָה

הָפַכְתִּי אֶת הַצְּלִילִים לִתְמוּנָה

הָיָה לִי רַע

בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן שְׂדוֹת הַחַמָּנִית הַשְּׂרוּפָה לְיַד הַגֶּפֶן הַמַּבְכִּירָה

גֵּוָן הַצָּנוּם הוֹ מַה זָּקוּף וְרֹאשָׁן כָּבֵד וְשָׂרוּף וּמֻרְכָּן לְכִוּוּן

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן הַפְלוֹרֶנְטִינִית

בְּסֵדֶר עַתִּיק שֶׁמֵּעַל לַזֵּיתִים שֶׁמֵּעַל טֶרָסוֹת אַבְנֵי גִּיר

הַכֹּל נִצְרָב בְּרֶשֶׁת עֵינַי

חוֹבָה לְעָבְדָהּ

מלחמת תרבות בחסות הקורונה

קהל בית הכנסת מול קהל תיאטרון

המגפה המשתוללת ועוברת מאדם לאדם, ניתקה אדם מאדם וחשפה באופן בוטה ביותר, שמתחת למגפה הבריאותית, משתוללת כאן מגפה אחרת. מלחמת תרבות שכל כלי הנשק כשרים עבורה. מי שמעמיד את שאלת כמות המתפללים בבתי הכנסת מול קהל המגיע לתיאטרון, יוצר דימוי מטריד ולא נכון כאילו מתפללי בתי הכנסת אינם צורכים תיאטרון וקונצרטים וקולנוע. או להיפך, כאילו אין אנשי תיאטרון החובשים בתי מדרש ובתי כנסיות. האם רק אני מכירה כאלה? האם אני שייכת לתת תרבות ישראלית שלוחמי חירות המגזרים חדי הגבולות מכירים?

נסיעת אלפים לאומן מול אלפי מפגינים ברחוב בלפור בירושלים

כאשר מעמידים את חסידי רב נחמן מברסלב הרוצים לנסוע לתפילת ראש השנה לאומן באלפיהם, כתופעה ישראלית, ומעמידים את שאלת לגיטימיות הנסיעה מול הפגנות האלפים מול הבית בבלפור וברחבי הארץ. כאילו יש משוואה בה התקבצות המונים להפגנות כאב תסכול וכעס על מצבה של המדינה והשלטון עומד מול נסיעת ההמונים לאומן. האם אין בין חסידי ברסלב, או תלמידי רב נחמן ואוהבי סיפוריו וכתביו (כמוני למשל) שיוצאים להפגנות מתוך אחריות אזרחית? מי המנוול שמעמיד אלה מול אלה והרי אנו האזרחים יודעים שאיננו אלה מול אלה, אנחנו מעורבים אלה באלה ואיש מאיתנו אינו חד ממדי.

אז אולי מדובר במאבק כלכלי ופוליטי? כי במקום לדבר במונחים של פיקוח נפש. הצטופפות המונים היא פיקוח נפש לא רק לנוסע אלא לכל הקרובים לו. האם פיקוח נפש אינו דוחה נסיעה לאומן? מה היה רב נחמן אומר על סוגיה של נסיעה מתוך דבקות לאומן בראש השנה מול סכנת מחלה ומוות?

ולגבי ההפגנות, היתי שם מספר פעמים, לא התערבתי ולא התערבבתי בעומק ההפגשה. אפשר היה לראות שאין אדם ללא מסכה, יש זהירות מכל מגע. יש תנועה בלתי פוסקת.

החתונה של נכד האדמו"ר מבעלז מול ישיבה במסעדות וקהל ההפגנות.

לחסידויות השונות בארץ, יש תרבות מעניינת של חתונות המוניות ולהבדיל, לוויות המוניות. זה אינו רק מפגן של שמחה וכאב, זה ביטוי של קודים חברתיים שאינם מוכרים לציבור הכללי בישראל. אלה קודים שאין לציבור החילוני מתנכר וחסר אמפאטיה אליהם. מתנהלת מולנו מלחמה על הזהות, על קודים חברתיים, על נאמנויות פנים חברתיות של קבוצות שונות. ולפעמים נדמה, שדווקא ההשתתפות בחתונות (במגזר הערבי למשל) היא סוג של הפגנה נגד ההגמוניה שמורידה הוראות והחלטות. לא שואלים האם זה לטובת כולם, מהם המניעים להוראות, האם הן פוליטיות או מקצועיות.

אז אולי הגיע הזמן, להתעניין בקודים התרבותיים של ה"אחר" לפני שמגייסים כלי נשק לשוניים ותרבותיים אלו כנגד אלו. אולי הגיע הזמן להודות שהגבולות בין הקבוצות והמגדרים, הם מדומים וארכאיים. אזרחי ישראל אינם חד ממדיים. אולי עבור תוכנית טלויזיה או רדיו, מעניין יותר להעמיד אלה כנגד אלה , אבל המציאות אינה כזאת.

ואולי הקורונה חשפה את משבר המנהיגות של מדינת ישראל ומשבר המנהיגות בחברה החרדית ויש תנועה מרשימה של חיפוש דרך . אנשים יוצאים מהריבוע של הזום ואינם מוותרים על נוכחות במרחב הציבורי.

מולנו מלחמת תרבות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות היהודית של תרבות חילונית, ספרות ואומנות מול רבנות (שהחלה באמצע המאה התשע עשרה) . ומצד שני, כל אלה משתנים מול עינינו. אז בואו ניתן כבוד לימי המגפה ונשנה את ההמשגות, נתעניין ב"אחר" שחרדי, ערבי, דתי, חילוני או דל"ש או כל ואריאציה אחרת. הנגיף בדרכו, משנה את נקודת המבט. אז בוא נשנה את השפה אלה כנגד אלה.

מוצאי שבת קו על פרשת המים של ירושלים

מוצאי שבת, פרשת שופטים.  יצאתי עם חבר יקר לרקוד גאגא בסטודיו בשלומציון המלכה, אמצע העיר, קרוב לעיר העתיקה ולא רחוק מהרחובות המטפסים לקו פרשת המים, זה רחוב קינג ג'ורג'  שיורד לקרן היסוד. כל יציאה מהבית היא גם בריחה מהחדשות והדיבורים על אונס הנערה באילת, על הגננות והסייעות שפוגעות בילדים חסרי ישע, בריחה מחוסר האונים של הפוליטיקאים לא אמרתי מנהיגים, כי בעת הזאת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אין מלך, אך אני בדרכי לרחובות מלכי ירושלים. מהמלך דוד והמלכה שלומציון ועד המלך דוד וקינג ג'ורג'. ירושלים עיר מלוכנית בטבעה הראשוני. מלכים נלחמו עליה ושלטו בה.

כל הרחובות הבאים מהמזרח, כלומר ממילא והעיר העתיקה, עולים דרך יפו או דרך שלומציון המלכה או אגרון מעלה לכיכר הקטנה של טרה סנטה, של מלון המלכים שממנו יוצא רמב"ן , הרחוב המרכזי של רחביה המחבר את קו פרשת המים עם עמק המצלבה, שלמעשה, בסופו, כשהוא נפתח למערב הוא נופל לעמק המצלבה ונפתח נוף מוזאון ישראל והמוסדות הלאומיים. צריך ללכת ברגל כדי להכיר את הניואנסים של העיר הזאת. היא לא מובנת מאליה , כל רחוב יש בו סוד. לפעמים זה סוד שמו ולפעמים הכיוון, או מי בנה ואיך . מול כיכר פריז בפינת אגרון, עומד בניין מרובע שמתחתיו השופרסל הראשון המפורסם של רחוב אגרון, פעם היה פתוח כל הלילה וכשלמדנו עד מאוחר, היינו הולכים לשם לקניות. מעליו בניין סימטרי, מרובע שקשה להתעלם ממנו המרחף על עמודים אלכסוניים, מרכז אמיר. אמיר אינו שמו של אדם, אלא שמה של שכונה ערבית – נוצרית אל אמירה (הנסיכה, גם כאן מתתרת מלוכה) שאדמות השכונה נרכשו על ידי חברת הכשרת הישוב בשנת 1944 הבניין תוכנן בשנת 1958 על ידי האדריכל דוד רזניק האגדי, חתן פרס ישראל לאדריכלות 1995. זהו בניין דירות משותף שנבנה בשנת 1961 כאשר ירושלים היתה מחולקת. בניין חדשני ויוצא דופן לאותם ימים, משותף אך אינו נראה משותף. דירות גדולות , אך אינן נראות כך מבחוץ, הבניין נבנה בבניה טרומית חדשנית של אותם ימים, שבע קומות (במקום תשע קומות שתוכננו במקור), עם הסקה משותפת ואיוורו על ידי חצרות פנימיות. המרפסות שהקיפו את הבניין בצורה שלמה וסימטרית, שימשו בתקופת הבניה במקום פיגומים. היום, חלק מהמרפסות נסגרו, הבניין הוזנח וחלק מחומרי הבניה שקבע האדריכל הומרו על ידי הקבלנים לחו

היורדים ברחוב אגרון לכיוון העיר העתיקה, היו נעצרים בשכונת ממילא, כי הגבול עבר בתוכה. הייתי סטודנטית לתולדות האומנות בסוף שנות השבעים, ובאותם ימים משך את תשומת ליבי הבניין הבודד יוצא הדופן עם המרפסות המקיפות את הריבוע . פניתי למשרדו של דוד רזניק וראיינתי אותו לעבודה שעשיתי על הבניין. ורזניק סיפר לי שזה בנין שאמור היה להיות אחד משלושה, מבחינה טכנולוגית ואדריכלית זו היתה בנייה חדשה , תפיסה שונה לבניה המשותפת בירושלים. לא רק בנייני רכבת ושיכונים, אלא אורח חיים אחר. שאלתי אותו מדוע הבניין מרחף על עמודי בטון (שהיו אז חידוש טכנולוגי) עמודים דוגמת האות V והוא אמר את הדבר המעניין הבא. בתחילת שנות השישים ירושלים היתה מחולקת . רחוב קינג ג'ורג' גבוה יותר מבחינה טופוגרפית מהעיר העתיקה, הוא תכנן בית שלמרות מקומו האסטרטגי, לא רק דיירי הבית יהנו מנוף העיר העתיקה שאז היה בלתי נגיש אלא גם המטיילים והעוברים ושבים על המדרכה. היום, ירושלים העתיקה נגישה. וממילא כהר לא מפרידה אלא מחברת את חלקי העיר ותושביה, בכל זאת, אני ממליצה לעולים לרגל להפגנה, להתבונן בין רגלי הבניין מזרחה. לראות ולהבין מהי העיר הזאת.

אבל אני התחלתי את הכתיבה הפעם ביציאה שלי לריקוד גאגא בסטודיו שברחוב שלומציון המלכה (כמה רחובות על שמות מלכות יש בירושלים?)  היה ברור שחניה אינה עניין פשוט בערב מוצאי שבת שעשרת אלפים עולים לרגל עם דגלים לירושלים. לכן חנינו ברחוב המלך כורש . רחוב כורש יוצא מתוך דוד המלך (עוד מלך) , מול הכניסה לשדרת ממילא , רחוב אחורי לרחוב יפו הסואן ולרחוב שלומציון המלכה שגם הוא סואן ורב מסעדות ופאבים. אבל רחוב כורש, הוא רחוב מתחבא בכיוון מזרח-מערב, ובו שורות של בניינים שהם שיכונים צפופים, בנינים על עמודים. בין העמודים שמתוכם עולים המדרגות לחדרי המדרגות, ריצוף שיש להניח שנועד לרכז לחלל הזה את הילדים ומשפחות שרצו להתאוורר ללא סיכון חשיפה ליריות.אגב, סימני יריות עדיין יש על הקירות הפונים למזרח של הבניינים. אלה שיכונים שנבנו מאחורי רחוב יפו, כאשר הגבול היה קרוב, והיתה בעיה של שיכון עולים והבניה היתה מהירה וזולה. בניגוד לחוק הירושלמי שבמקורו הוא בריטי, הבניה אינה בנייה באבן , היא בציפוי דל של לוחות כמו אבן. המרפסות כולן סגורות בתריסים או תריסולים שברורי לוחות, סורגים מסוגים שונים סוגרים על החלונות והתחושה שמדובר בחצר האחורית של העיר. היום זה אזור מבוקש ביותר, יקר, וקרוב למרכז העיר, אך עדיין חבוי אל תוך הצל.

חנינו בחניה שנפערה כנראה בעקבות הרס בניין ישן וכל הקיר השבור של הבניין הנעדר, מכוסה בציורי גרפיטי מסקרנים ושווים התבוננות בשעות היום.

עוד אנו חונים ועל פנינו עוברים אנשים בזוגות או בחבורות וגם משפחות עם ילדים, שלפי כיוון ההליכה כנראה חנו בחניון ממליא או ברחובות הסמוכים ופניהם מעלה, מערבה לעבר קו פרשת המים של העיר, לעבר מלון המלכים מפגש טרה  סנטה (כלומר "אדמה קדושה") רמב"ן פינת קינג ג'ורג' , לפינה צפון מזרחית של בלפור פינת רחוב עזה המסתיים בכיכר פריז.

מי ראש העיר שקבע את סמיכות השמות האלה? שכל אחד מהם הוא נתח מההיסטוריה והסיפור של ירושלים, הוא חלק מהמתח המובנה של העיר הזאת .

כשאתם עוברים במעבר החציה מפינת רמב"ן לעבר גן העצמאות ורחוב אגרון, הסתכלו בין הרגלים של "מרכז אמיר" אימרו תודה לדוד רזניק שמאפשר לנו לראות את מזרחה של העיר ואת התנועה מעלה ומטה. הסתכלו סביב ונסו להזכר בשנות העלייה הגדולות שבנו כאן שיכונים מהירים, על המאמץ שהושקע לבנות את הארץ הזאת ולשמור עליה מבית ומחוץ.  

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב

פגישה בשש עם רחל אליאור על ספרה האחרון עד כה: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות."  . הוצאת כרמל.

רחל אליאור

פגישה עם רחל אליאור היא צירוף מרתק בין ידע, מחקר ואישיות של מורה . הפעם אני מזמינה אתכם לתוכנית הרדיו: שיחה בשניים בארבע עינים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם רחל אליאור. והפעם אנחנו משוחחות על הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב". משפט הלקוח מספרו של חיים באר, האומר משהו על הלא מובן מאליו. דור או שניים לאחור ובמשך מאות דורות, נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט הודרו מתוך מרחבי ההשכלה והלמידה. בשיחת הרדיו לקחנו נשימה עמוקה, כמעט ללא מגבלות זמן והתחלנו מהאישי, אל המרחב הגדול. מהעתיק אל העכשווי. השיחה הזאת היא מסמך נדיר . רחל אליאור בשיחה אישית, רחל אליאור אשיית הפייסבוק על מה מניע אותה לחלוק ידע ודעה במרחב הא-היררכי וא-אקדמי עם אחרים. איך נוצרת קהילה של מתכתבים ומדברים. רחל אליאור למשפחת פאלאג'י, משפחה ספרדית (מצד אביה) וכמה סיפורי פיראטים יהודים על המשפחה והמיתוסים שלה.

ובעיקר, הספר. ספר מפתיע , באר ידע על עולם הכתב והכתיבה ומשמעותו בעולם היהודי מאז ועד ימינו. על היות החברה היהודית קהילת זיכרון ומה גורלן של נשים ברגע שהודרו מהנחלת הזיכרון. לדעתי, זהו ספר שכל מורה ראוי שיהיה תחת ידיו, וכל אדם כותב שיהיה מודע למסורת שמתחת לאותיות המקלדת ומהי התשוקה הגדולה שלנו ומאין היא באה לאותיות וללימוד ולתורה. אתם מוזמנים.

בפעם הבאה ניפגוש את רחל אליאור בשיחה על משיחיות בעולם היהודי ובמיוחד על דמותו של שבתאי צבי.

וכך נאמר על הספר:

הסדר הפטריאכלי, מאז העת העתיקה עד המאה ה־20, ראה את האישה כחוטאת ונאשמת, כמקוללת ונענשת על חטא גן עדן. הדיון מתמקד בנשים יהודיות שחיו בעולם המסורתי שבו נאסר עליהן ללמוד ולרשת את חלקן ברכוש משפחתן; הן שודכו בראשית העשור השני לחייהן, נישאו הרו וילדו בשנים הראשונות של עשור הזה ובמשך שלושה עשורים נוספים הן הקדישו את כל חייהן לשירות הבעל והמשפחה. הדיון עוסק גם בסמכות הדעת הגברית בעם היהודי ובמשמעות העובדה שאין בספרייה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19 ולו ספר שנכתב על ידי אשה יהודייה בלשון הקודש והביאה לדפוס בימי חייה, וכן אף חיבור של אשה יהודייה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה.הספר מתמקד בחקירת הצידוקים לאפליה ולשעבוד, להרחקה ולהדרה, להשתקה, לדיכוי ולאלימות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעם ישראל ובאומות העולם, שגברים, אשר האמינו 'כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון', נקטו בהם ביחס לבנותיהן ולנשותיהן. הספר עוסק בבחינת משמעותם החוקית, המוסרית והחברתית של סדרים הפטריארכיים הכוחניים שנקבעו בשם האל ('והוא ימשול בך') ובניתוח תוצאותיהם החברתיות והשלכותיהם ההיסטוריות. הספר נחתם באוסף עדויות ספרותיות לא מוכרות על נשים כותבות וקוראות מהעת העתיקה ועד המאה התשע־עשרה.

עפרה והנעדר הנוכח שלצידה.

עפרה חזה

על סדרת הדוקו : עפרה .

סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן בהוט 8, פרץ לחיינו בעיצומם של ימי הקורונה וההפגנות נגד בנימין נתניהו ונגד השחיתות. פתאום פורץ סיפור סינדרלה. עפרה חזה, זמרת ישראלית בת למשפחה תימנית בת תשע נפשות. דלת אמצעים וחלשה משכונת התקוה, שההשג הגדול של משפחה כזאת, היא לאפשר לבניה ללמוד ולהתחתן ולהקים משפחות, זה המודל וזו המטרה. בתוך מציאות כזאת צומחת ילדה יוצאת דופן בכשרונה וביופיה ומתפתחת לזמרת לאומית ובינלאומית. הסרט מתחיל בשאלת מותה של עפרה חזה. ממי הדביק את מי באידס, האם דורון אשכנזי בעלה של עפרה בשנתיים האחרונות לחייה הדביק אותה או שמא, בפעם הראשונה עולה ספק בפיו של שי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי , או אולי דווקא עפרה, הזמרת בעלת הדימוי השמרני והשמורה תחת חסותו השל בצלאל אלוני, המנהל והאמרגן והתחליף אב שהלך עם עפרה את כל הקריירה שלה? מי הדביק את מי.

ברגע שהחל הפרסום, גיליתי עניין רב בנושא מכמה סיבות. רציתי לדעת האם יש תשובה לסיבת מותה של עפרה חזה, שהלכה לעולמה בגיל 42 והסיבה השניה נוגעת למפגש שלי איתה ועם בצלאל אלוני, בשנת ה40 למדינת ישראל היתי שליחה מטעם הנוער והחלוץ בארה"ב בלואיוויל קנטאקי. כאשר התחלתי בהכנות לקראת אירועי יום העצמאות, פנתה אלי אחת ממנהיגות הקהילה שהיתה אישה אמידה ויוצאת דופן. היא היתה באמצע שנות הארבעים שלה, לא נשואה אך ילדה שתי בנות וגידלה אותן כאם חד הורית. היא פנתה אלי בJCC בפגישה לכאורה מקרית, כאשר באה לקחת את בנותיה מגן הילדים ואמרה שהיא רוצה להציע לי משהו, ואמרה: כשהיתי במסע עם הפדרציות של יהודי ארה"ב בישראל, נוכחתי בפתיחה של ספריה חדשה בגדרה, מאחר ותרמתי לספריה, נוכחתי שם והופיעה שם זמרת צעירה ויפה עם קול נדיר ושרה שירי ארץ ישראל, האם תוכלי להביא אותה לחגיגות יום העצמאות?

הופתעתי מאד מהבקשה . לא ציפיתי  שמכל הזמרים העבריים בעלי השם, דווקא עפרה חזה (שאז עדיין לא היתה מוכרת בציבור היהודי-אמריקאי) תייצג את מדינת ישראל ותהיה הפנים של שנת הארבעים. אותה גברת מיד הסבירה שהיא תיקח על עצמה את כל עלויות הבאתה של עפרה חזה. וכך היה.

אם איני טועה, שנת 1987, הייתה הנסיעה הראשונה של עפרה חזה עם בצלאל אלוני להופעות בארה"ב. לאחר ההופעה בלואיוויל קנטאקי, הם נסעו ללוס אנג'לס והשאר, זו היסטוריה.

אין צורך לתאר את ההתקבלות של עפרה חזה בקהילה . היא הלהיבה את הקהל ונתנה פתיחה ראויה לחגיגות הארבעים למדינת ישראל. בין לבין ארחתי אותה בשתי ארוחות וגם שוחחנו על השירה ועל ההצלחה, ואיכשהו בין לבין תמיד התגנבה השאלה על העדר הזוגיות או יש הזוגיות ואני זוכרת היטב שעפרה סיפרה בחן רב שיש לה חבר ובקרוב , לא אמרה בדיוק מתי, תהיה גם חתונה. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, בתמימות שמדובר בסקופ. בדיעבד, הבנתי שמדובר במתח מוכר, של נשים צעירות הגדלות על הסף בין עולם מסורתי לעולם מודרני משתנה במהירות . עולם שאישה חיה חיי אישות מלאים ללא נישואין מתוך בחירה. עפרה בתשובותיה לשאלות המתעניינים והסקרנים בחרה לעטוף את הנושא כסוד, ברפרטואר השירים שלה לתפילות ולפנייה לאלוהים בבקשה, יש מקום חשוב. עפרה היא אישה שבאה ממקום שמרני בו לאישה תפקיד ידוע ומוגדר מראש, היא בחרה למדר את חייה האישיים המיניים, כדי שתוכל לחיות חיי קריירה מלאים. היא נשאית של סוד . סוד חיי האישות והאהבה שלה וסוד חייה עם או לצד בצלאל אלוני. הסוד הזה ליווה את הביוגרפיה שלה והיה במרכז השאלות העיתונאיות בראיונות אתה. אם יש סוד, אז יש גם סדרה.

הנושא ששמרה עליו רחוק מהעין הציבורית ככל יכולה, נושא חייה הפרטיים, קשרי האהבה והזוגיות והמיניות , זה הנושא שבאופן פרדוכסלי רדף אותה ואיים לחשוף אותה עד מותה. מחלת האידס בה חלתה נגרמת כתוצאה מיחסי מין אקראיים ובלתי מוגנים, בדיוק היפוכו של הדימוי האישי והציבורי שלה. לכן, היתה צריכה לשאת גם את סוד מחלתה וחייה לקברה. הדימוי השמרני לפתע נגע בהתפרצות והתפקרות. הזוהר והנקיון והדיוק שמוקרן ממנה נגע בפרוץ, באקראי.

מה שעולה מתוך הסדרה הקצרה על חייה של עפרה חזה, שאם מדובר על אישה צעירה ומוכשרת שפרצה את דרכה, והיא ללא ספק עשתה זאת. אך בכל  זאת, גם אחרי איסוף הסרטים והחומר הדוקומנטרי, איננו יודעים דבר על אישיותה ועל עולמה הפנימי של הנערה והאישה הצעירה הזאת. לפנינו דיסוננס טראגי. הרצון לממש את הצד הקרייריסטי, את ההצלחה האמנותית כזמרת לא קרתה כמו שראוי יהיה בכל קריירה ובכל מקצוע, שהמהלך המקצועי מביא בעקבותיו התפתחות אינטלקטואלית או אישיותית. אומנם צומחת לעינינו נערה אל תוך עולם הזוהר והבמה וכובשת את הבמה ואת הקהל הישראלי והבינלאומי, אך, היא חלולה. התמונה שלה בביתה ביהוד כשמאות בובות צבעוניות וכל תקליטי הפלטינה מקיפים אותה, מעידה יותר מכל על עולמה הריק והחד ממדי.

ועוד מסתבר מתוך הסדרה הדוקומנטרית, שמי שגבה ממנה את המחיר הגבוה הזה, מחיר בדידותה וריקנות עולמה, ואולי גם גנב ממנה את נעוריה ונשיותה ומיניותה הוא בצלאל אלוני.  בצלאל  אלוני, הוא הנוכח נעדר בסדרה וכנראה יש סיבה להאלמותו של האדם שתפקד כאלוהים כל יכול בחייה של ילדה-נערה שחיפשה את דרכה לשיר.

ואולי לא שאלת מותה הבלתי מוסבר , היא השאלה שהיתה אמורה להיות במרכז הסדרה, אלא השאלה, מי גנב את ליבה ואת חייה של אישה צעירה מוכשרת כל כך. ושאלה נוספת האם באותן שנים, ההגמוניה התרבותית בגלי צה"ל ובשאר הבמות לצעירים לא היתה מקום לכשרונות מצבע מסויים, מהשתייכות ברורה למרכז ההגמוני?  על הגזענות המוסוות? על המחיר שנערה צעירה לשלם כדי "להתקבל" למועדון הנכון.

עניין אחר, שריתק אותי, הוא נושא הסביבה ממנה באה עפרה חזה. שכונת התקווה שהיא לא מפסיקה לשאת בגאווה כמדליה על החזה. המשפחה , ההורים, שמצד אחד היא מספרת עליהם בגאווה אך מצד שני, היא נוטשת ביודעין לטובת המטרה שהיא "לצאת מהשכונה אל העולם הגדול, אל ההכרה" כלומר, אין סיכוי לנער או נערה מהשכונה להצליח, ולהוכיח את כישוריו אם לא תבוא יד חזקה ואלימה ותמשוך אותו משם.

זוהי עדות חשובה מאין כמוה, על העובדה שלא הצלחנו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים והשמונים, לבנות מסגרות, בתי ספר שיהיו חממה לילדים מוכשרים מכל סוג, ש"תלמה ילין" לא יהיה מקום צמיחה רק למשפחות מבוססות או כאלה שיודעים את הדרך אל המקומות האלה. במקרה של עפרה חזה, אין מה להתגאות בכך שילדה מהפרברים, מהשכונה הדלה הצליחה לפרוץ את דרכה אל העולם באמצעות אמרגנות וניהול של בצלאל אלוני. הצלחה במחיר גנבת הנעורים והנשיות והאימהות , אינה הצלחה, היא  האקדח המעשן המודיע על רצח, או מוות טראגי בסיום הדרמה הנוצצת.

אגב, האם היינו יודעים על בצלאל אלוני ואוגניה , ללא עפרה חזה? האם הם יצרו משהו? עשו משהו שיש להתברך בו?

הסדרה מרתקת. היא מרתקת בעיקר בגלל הזוהר והקליפים הנוצצים המעידים על ריק, על חלל עמוק וקר ועל מוות מיותר. אולי זו לא היתה כוונתם המרכזית של יוצרי הסדרה, אך בדיעבד, זהו מסמך מאשים לחברה הישראלית שלא מוצאת דרך עד היום הזה, לפתוח דלתות לכישרונות הבאים ממקומות של דלות וחולשה. המאמץ הנדרש לפעמים מהנערים והנערות הרכים האלה, גובל או בויתור או במחיר גבוה מאד. והסדרה הדוקומנטרית הזאת, מעידה שוב, שכוחו של הסיפור הצומח מתוך המציאות הישראלית רבת הפנים והסתירות גדול מכל רומן פנטסטי או רומן הסטורי.

האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

אני "ערה" ואני נוגעת בדבר

אני "ערה". אני אחד המונולוגים בספר "ערות" ואני משתתפת גם בסדרה, אחת המרואיינות בפרק הראשון, כלומר של בנות שישים ומעלה. אני נוגעת בדבר ובכל זאת, אני רוצה להגיב על הסדרה, על התופעה והמשמעות שלה עבורי ואולי עבור צופים רבים.

כאשר סיפרה לי תמר על הפרויקט עליו היא עובדת, שאלתי אותה האם יש לה קול של "אלמנה". אישה שחייה השתנו ולא ביוזמתה, שהאדם איתו חלקה ימיה ולילותיה, נוטש אותה לבדידותה ולהתמודדותה עם משפחה ללא אב ללא בעל ללא חבר. איך אישה קמה מתוך המציאות הזאת ולאן מוליכה את גופה, את נפשה, את משפחתה? ומתוך זה התגלגלה השיחה בינינו אל הספר. יש לי זהות :אני אם לארבע בנות, משוררת, עורכת, סופרת מייסדת ומנהלת אומנותית של פסטיבל "כיסופים" ואני כותבת ומפרסמת מיצירותיי מאז 1980 והשנה אני יכולה לחגוג 30 שנה לצאת ספרי הראשון. כלומר, זו אינה שאלה של חשיפה או פרסום, בדרך כלל אני מעדיפה לפרסם ולהתפרסם בזכות יצירתי. אין לי גם צורך מיוחד לפרסום הצד הארוטי בחיי, משום שהאירוס, החשק והתשוקה שוכנים בכלל שירתי ובכל שלב מחיי והאהבה, נמצאת כל חיי תחת בדיקה. בכתיבתי, אין לי גבולות ולא שאלות של "מותר" ו"אסור". אז מדוע כן שמחתי להיות "ערה" מתוך "ערות"? מספר סיבות, כי אהבתי את העובדה שלא אני כותבת את השיחה, אלא, תמר מור סלע היא הכותבת והספר הוא שלה. אני אחת הגיבורות או הקולות בספר. לא הופעתי בשמי, מה שאפשר לי להתבונן מהצד ולהקשיב ולהבין, האם מה שאמרתי מעניין אנשים מלבדי? ואני מעדיפה להיות מזוהה כ"משוררת". חשובה לי העובדה שמדובר בנשים שתמר בוחרת ושאינן בהכרח סלבריטאיות או "גיבורות".

לשימחתי הספר זכה להצלחה חסרת תקדים. ובכך נפתח עידן חדש, נמצאה "שפה" לכתוב

את סיפור מיניותה של אישה העכשווית ויש הלימה בין השפה לבין הזמן. וכשהגיעה שאלת הסדרה וה"צילום" בשיחה של אחת על אחת. בדיבוב, שאלתי עצמי, למה אני צריכה את זה. הרי אני כבר מבוגרת יחסים לשאר הנשים, איני זקוקה לחשיפה מתוך עולמי האינטימי כדי להתפרסם, אבל, רציתי להתעמת עם עצמי ועם השיח מסביב. רציתי גם להגיד כמה דברים על העובדה הפשוטה שבמהלך חיי ראיתי את מהפכת הדיבור על האינטימי ועל המין מתרחשת. בנעורי ובבגרותי, הבנתי שאין "שפה" בעברית לתיאור איברי המין וחיי המין. אנחנו משתמשים בכינויים המנמיכים את השיחה ואת תיאור האיברים ואין לנו גם כינוי, שם או מושג מדויק למעשה האהבה והזוגיות. השימוש הנפוץ הוא במילה הבאה מהסלנג:  "זיון" והפועל המכוער בעיני שאני מסתייגת להשתמש בו ביחס לעצמי ובן זוגי "להזדיין" מקורו בנשק. הקרבה בין מין לנשק מעורר שאלות רבות על החברה בה אני חיה.  וכאשר אנחנו רוצים להשתמש בלשון נקיה וגבוהה אנחנו משתמשים בצירוף מילים מתורגם מאנגלית: לעשות אהבה. אז מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו עושים אהבה בעברית? ואולי משהו בתרבות שלנו, בשפה שלנו נמנע מלדבר על האהבה ומעשה האהבה באופן ישיר במשך דורות רבים? באין שפה, איך אפשר לדבר או לתאר בעולם המודרני, בעולם שהקולנוע, הטלויזיה והספרות משפיעים עלינו סצנות סקס, על אהבה והדרך בה הגוף מבטא אהבה? הפשרה היא: סקס. גם זו מילה שמקורה אינו עברי. במילון ספיר, המילה המפרשת "זיון" בהקשר מיני (והיא מופיעה כהערה בלבד, לא כפירוש) בעילה. אז מה המילה בה אישה יכולה להשתמש ולהזמין את בעלי למיטה?   

תמר מור-סלע, דילגה על הקושי שליווה אותי כל חיי, שפה לדבר בה את האינטימיות. לשמחתי, מה ששיחרר אותי מהקושי לדבר על יחסים אינטימיים,  זו השירה. השירה מאפשרת לי לדבר אינטימיות ואירוטיקה (שתי מילים לא עבריות) שניתן אולי להחליף ב"קרבה" ו"חשק" באמצעות תיאור, דימוי, ציור לשוני, כפל משמעות או מטאפורה שם אני משוחררת כמו המשורר של שיר השירים.  

תמר וצעירים ממני בדור, עברו תהליך שחרור מהחברה השמרנית, מהפטריארכלי, מהעולם בו המושג "פמיניסטי" הוא מהפכני .לעולם בו קשר ויחסים אינטימיים מנותק ממחויבות ומשפחה. הוא יכול להתקיים בפני עצמו בצורה לגיטימית.

וכשתמר הציעה רציתי לדעת האם יש לי (דגש על "לי") שפה לדבר את המיניות בפרוזה ולא בשירה. להיות מדויקת בתיאור המציאות שאני חווה.   

הספר "ערות" , הבנוי על "כמו מונולוגים" של נשים, המספרות את החוויה מינית שלהן כאוטוביוגרפיה וכמו כל ביוגרפיה, לכל אישה יש את סיפור כניסתה אל המיניות ורגע יציאתה ממנה, וכמו כל מרכיב ביוגרפי אחר, יש בזה רגעי שיא, ורגעי נפילה. רגעי חשק ורגעי דחיה, המיניות שלפני הריון והמיניות שאחרי הריון, המין הנעדר בשעות וימים של מתח והמין המתפרץ ברגעי פיוס ואהבה.  הסדרה בעקבות "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל הבמאית והמפיקה, הינו מעבר דרמטי מהכתוב והספרותי אל הגלוי הנראה והחשוף.

הדרך בה מתנהלת הסדרה, היא באמצעות שיחות של תמר עם כל אחת מהנשים או הזוגות, המרואיינים גלויים, נראים, המצלמה חוקרת אותם ברזולוציות גבוהות, מקיפה מכל כיוון ובשעה שהמראיינת אינה גלויה ואינה משתפת עצמה וחוויותיה , "השיחה" הופכת לווידוי. וכידוע, אין חזק מהווידוי באמנות. הווידוי, הוא אמירת האמת המוחלטת, הווידוי מעורר אימון בלב השומע, הוא מרוכז במתוודה המדבר והצד השני תפקידו להקשיב.

וידוי במקור, קשור לריטואל דתי בנצרות, והן בעולם היהודי ,אדם מתעורר בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והכך הוידוי מתקשר גם לאמירת התודה. ואם יש לאדם וידוי להתוודות בו, הרי יש לו סוד. "ערות" הוא סוג של ריטואל שחרור מהסוד המכביד עלינו שנים. הסוד על מה שכולנו יודעים שהוא קיים בכל בית ובכל חדר שינה, אך אינו גלוי ואינו מדובר, הוא הסוד שבין השניים. נשים המצטלמות לספר את סודן, זה מסקרן וגם משחרר. אם אישה שנראית "נורמלית" ו"רגילה" מספרת על נער שנכנס לחדרה בקיבוץ והפשיט אותה ממכנסי הפיג'מה והכאיב לה, זהו "סוד" שהושתק ויוצא לאור. הוידוי עליו, משחרר את המספרת מהסוד שלה ומאפשר לנשים אחרות שהן נשאות סוד, להזדהות. כשדיברתי על הרגשתי כאישה אלמנה צעירה, על העדר הנמען האהוב, על הדרך בה החברה רואה אותי כאישה שהיא "הפקר" (את גם צריכה "לספק" את עצמך, אז יאללה בואי) ובשנה הראשונה לאלמנותי חוויתי שתי תקיפות מיניות מגברים בסביבה המוכרת שלי. איך ומתי אפשר היה לומר זאת? ואיך אפשר למצוא שפה להבדיל, בין גבר/ חבר שאין לנו מחויבות ואנחנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים לבין נהג מונית שנהג עבור המשפחה שמציע את שירותיו?  יש מילה אחת שמפרידה והיא הרגש. האהבה.  אז גם אני עברתי תהליך מטהר ביני לבין עצמי וביני לבין החברה באמצעות ה"וידוי" , בזכות היותי "ערה". הווידוי, הוא אחד הצדדים של האינטימי, אדם מתוודה בפני מי שהוא נותן בו אמון ובכך, הווידוי מקרב והופך לחלק מהתקרבות לאהבה. אנו רגילים לראות באומנים, אנשים המחפשים אהבה דרך החשיפה באומנות, אולי גם כאן, נשים "רגילות" מתוך החיים, יוצאות אל המסך מדברות על אהבה ומחפשות את אהבת הצופים לבחירות וליסורי האהבה שלהן.

ספרות הרומן הרומנטי או כמו שנהוג לקרוא לז'אנר רומן משרתות, היא הספרות שהעלתה חוויות מיניות מאונס ועד תיאורים מפורטים של זוגות במעשה האהבה, ובדרך כלל, מעשה אהבה אסור , אך תמיד זה היה חלק מסיפור גדול יותר, מעשה האהבה לא היה מנותק מהקשר סיפורי או ספרותי, והמין או מעשה האהבה הביא בעקבותיו תוצאות של הריון ולידה או של אכזבה ושבר נפשי (זוכרים את הסערה סביב "מאהבה של לידי צ'טרלי"). ברומן, או בקולנוע המין והאהבה, האהבה האסורה או הבלתי אפשרית,  לחילופין גם האונס, מניעים את העלילה, הם הסיבה והמסובב.

בסדרה "ערות", מופיעות נשים רגילות, לא שחקניות ולא סלבריטאיות, בפנים גלויות, עם סימני גוף וסימני גיל ואומרות וידוי על מה שהיה סמוי מהעין במשך דורות (ואני ביניהן)כמו אהבה לא מספקת, החיפוש אחר העונג, מציאת העונג עם תחושת אשמה ושיחרור מתחושת האשמה באמצעות הוידוי ב"ערות".  ההמרה לאמנות באמצעות סיפור, סדרת מונולוגים או סרט קולנועי יכול היה לשחרר את החוויות האלה לעולם מבלי להישפט. ואולי זה המסר המרכזי של הסדרה.

האהבה, הרגש, הפריון שבא בעקבותיה היא מרכזית בחייהם של בני האדם בכל העמים ובכל התרבויות ומאז ומתמיד הזנות והנזירות היוו את הקצוות של התופעה, מהו הדבר שגורם להתרגשות מהספר ומהסדרה. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא שאנו חיים בעידן בו הפרטי הוא הכללי, ברשתות החברתיות ניתן לקרוא חוויות מעולמם הפרטי ביותר של הכותבים. הבלוג הוא גם יומן פרטי וגלוי לעין כל. נעלם הריחוק המבדל את האינטימי מהעולם החיצון. נוצרה שפה בינלאומית לתיאור החוויה האינטימית, לסיפורים מתוך הזוגיות, ליחסי ילדים הורים, לשיתוף של החלטות חשובות בחיים, ליחסי זוגות חד מיניים שהיו בעבר טאבו, היום הם גלויים בקולנוע, באומנות הפלסטית ובמדיה החברתית. חדשות יכולות להיפתח בתיאורי רצח או גילויי עריות מפורטים בתוך המשפחה. סף הגירוי השתנה ומי שפורץ או פורצת את גבולות השמרנות והאינטימיות נחשבים לאמיצים ומושכים את תשומת לב המדיה. ובעידן מסכי הכיס, החוויה הקיומית היא שמי שאין לו מסך או אינו מופיע על מסך כחלק מהחוויה הקולקטיבית, אינו קיים. משוררים מכירים את הבקשה של יחסי הציבור בהוצאה: תן לי "סיפור" כדי שתתפרסם כתבה במוסף לספרות. או במוסף שישי. משוררים זוכים לחשיפה לפעמים, בזכות חשיפת גילוי עריות במשפחה, או סיפור ביוגרפי יוצא דופן ולא בהכרח היצירה היא נושא הכתבה.

כל אלה, אפשרו, לפתוח וידוי ושיחה על מה שעד כה היה מכוסה או לא נגיש. הדיבור על החוויה המינית הוא חלק מהשפה החדשה בין האישי לקולקטיבי. בין הפרטי, האינטימי, למקומו של האדם, ובמקרה הזה של האישה בתוך המרחב שלה.

עד כה סיפור האהבה והחוויה המינית מסופרת על ידי שחקנים בקולנוע, סצנות מין ועירום משולבות בסיפור הקולנועי והן חלק מהפיתוי ויחסי הציבור של הקולנוע למשוך קהל. בקולנוע ניתן לראות מה שבלתי אפשרי בבית , מהקולנוע אפשר ללמוד איך נראה המין אצל ה"אחר". אך הסיפור הקולנועי, איבד את אמינותו, הוא מספר סיפור של אחרים וברוב המקרים הצופה אינו יכול להזדהות עם החוויה האינטימית של הגיבורים (ניתן לצפות ב"אישה יפה" pretty Woman   1990 בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר, עשרות פעמים ולדעת שזה סיפור לסרטים). בעידן בו ה"ריאליטי" הוא הוא הז'אנר המרגש ורב צפייה, רק קולנוע תיעודי יכול ליצור אמון והזדהות. רק פנים חשופות של אישה מדברת על כאב החדירה, או עונד מיוחד ביחסים עם אישה, יכול לעניין ולהיות מודל בבחינת "אם היא יכולה אז גם לי מותר להרגיש כך או לחוות כך".

בעידן בו הגבולות בין המציאות לדמוי מציאות אינם ברורים וה Virtual Reality ,  הוא המציאותי עבור רבים, כוחו של הקולנוע התיעודי הולך וגובר. ככל שאנו מתרחקים מתחושת המציאות, מהגדרות של מה "נכון" או "לא נכון" , "צודק" ו"לא צודק", אין מקום לאמיתות מוחלטות , והסובייקטיבי הוא קנה המידה לדברים. אז התיעודי והממוסמך  ממלא את מקומה של תחושת המציאות, של האובייקטיביות. לא מקרה הוא שבמקביל להופעת הסדרה "ערות" הופיעה מיני סדרה בעלת אופי יותר קולנועי בשם: "המורדת" או Unorthodox , המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של  דבורה פלדמן המספרת את סיפור עזיבתה של הגיבורה את קהילת סאטמר בויליאמסבורג, ניו יורק. תוך חשיפת חייה האינטימיים עם בעלה, את העובדה שכל חייה האינטימיים, עבור משפחתה מסתכמים בשאלה האם יהיה פריון, האם תהיה לידה? ואילו, היא היתה שרויה בחוויה שונה, המעשה המיני בשכבה עם בעלה היה כרוך בכאב והיה חסר עונג ובעיקר חסר אהבה. העונג הגיע עם הבריחה, עם הגילוי העצמי והחופש.

דומני שאם יש משמעות ומסר לסיפור של "ערות" ושל "המורדת" הוא אותו מסר, היי קרובה אצל עצמך, אל תחמיצי את העונג, הוא שלך ומגיע לך.

"ערות" הספר והסידרה זה מעשה חלוצי ומשחרר, אסתטי ומעניין שיש לו משמעויות רבות שעוד תהיינה הזדמנויות לדבר עליהן, אך  הקושי שלי ב"ערות", שאומנם באמצעות הווידויים נוצר תיקון. אפשר לדבר על הסוד המשותף לכולנו. אך, הדיבור על מיניות בעיקר בדור הצעיר יותר, אינו ביטוי של אהבה ושייכות, של מיניות כחלק מפריון, המשכיות, שייכות ומשפחה, המיניות על פי ערות היא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי ולא בהכרח מימוש רגשי.