"הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה"

שיחה בשניים בארבע עינים עם ג'קי קומפורטי על הספר החדש שכתב: הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה , רדיו מליץ.

הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות

במסגרת התוכניות שלי ברדיו מליץ: שיחה בשנים בארבע עינים , שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים, הפעם, שוחחתי כהרגלי עם סופר יהודי מהעולם, והפעם עם ג'קי קומפורטי שעד לפני כמה שנים חי בתל אביב וחזר לחיות בארה"ב בבלומינגטון אינדיאנה. הנה השיחה ניתן להקשיב לרדיו בלינק המצורף ולקרוא את התמליל.

http://radio.melitz.org
https://drive.google.com/file/d/10qqSjbe1q_WO3D89F0eNo5bTlViNTgDq/view

חוה: שלום ג׳קי.

ג׳קי: שלום חוה.

חוה: איזה כיף הנה יש לנו הזדמנות לשוחח מעבר לכל הימים והזמנים על נושא ששנינו קשורים אליו, אוהבים אותו. הנושא של יהדות בולגריה. היהדות שממנה גם אתה וגם אני מגיעים ובעצם אנחנו שייכים לאותו דור, ואולי כמי ששייכים לאותו דור יש לנו גם את אותו חשבון גם. אני שמחה מאוד מאוד להזדמנות לשוחח אתך ושהתכנית שלנו תשודר לראשונה בערב יום השואה. ג׳קי אני רוצה להכיר אותך למאזינים. הם בוודאי לא מכירים אותך כסופר, אולי מכירים אותך כאיש קולנוע וכחוקר שואת יהודי בולגריה. אני מבקשת שתציג את עצמך בכמה מילים ככה מאין באת ואיפה אתה היום.

ג׳קי: אני ג׳קי קומפורטי. נולדתי ביפו בבית חולים דג׳אני בשנת 1954 להורים שעלו לארץ כ4 שנים קודם לכן. גדלתי בתל אביב ליד כיכר דיזינגוף ובבית ספר תל נורדוי א.ד גורדון, עירוני ה׳, השומר הצעיר, הנח״ל ואחרי זה קצת לימודים והתערבתי בכל התחום הזה של מדיה וקולנוע. בהתחלה התעסקתי בקולנוע עלילתי כתסריטאי, כבמאי של קומדיות קצרות של דברים כאלה. הקרבה שלי להורים שלי הייתה מאוד גדולה. הם עודדו אותי לעסוק בקולנוע ותמכו בי וכשהם יצאו לפנסיה הם הלכו ללמוד קולנוע וטלוויזיה כדי שנוכל להשתעשע ביחד. הייתי מאוד קרוב להוריי. העניין שלי בקומדיה, התברר לי מאוחר יותר, היה בעצם הקשר שלי לאבי. בשנות ה80 הייתי בגרמניה, התחתנתי עם איזה מישהי ,איכשהו הגעתי לגרמניה וחייתי שם והוריי היו באים לבקר אותי כל קיץ והיינו עושים סרטים ביחד ללא תקציב. קומדיות שהיינו כותבים ביחד. אבי היה משחק אני הייתי מביים ואמי הייתה משתתפת בכל מיני דרכים שהיא רק יכלה פעם אחת באחד מהביקורים האלה בקיץ שהם באו אלי הם אמרו: אתה יודע יש סיפור אחד שאתה חייב לספר וזה איך אנחנו ניצלנו במלחמה. זה היה 1984 ה 14 לספטמבר. אני יודע את זה כי כתבתי את התאריך על הקסטה שהקלטתי את השיחה הזאת. הקלטתי אותה כדי שלא אשכח. זה היה דבר חדש לי כל מה שהם רצו לספר וזה בעצם התחיל את המסלול האחר שלי של התעסקות בנושא על יהודי בולגריה, על ההיסטוריה המשפחתית ועל ההיסטוריה של הקהילה שלנו.קצת מאוחר אחרי זה אבי נפטר ולי פשוט לא התחשק להצחיק אף בנאדם אחר חוץ ממנו. איבדתי כל עניין בלעשות קומדיה.הייתה דירה של סבתי שנפטרה כמה שנים קודם לכן ואבי לא רצה להיכנס לדירה הזאת. הוא לא רצה להתעסק בשום דבר ממה שנשאר משם, אז אחרי שהוא נפטר הלכנו לדירה הזאת ושם מצאתי 2000.. חשבתי שזה 2000 צילומים, גלויות, חומרים כאלה, פתקאות. אם עד אז, בכמה שנים שחלפו מאז הוריי דיברו איתי הם אספו לי מאמרים ונורא רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה עושים בדיוק, פתאום היה לי הרגשה שיש לי עם מה לעבוד וזה איכשהו התחיל את המסע שלא נגמר, שכבר אורך יותר מ 30 שנה. ההבדל והאבולוציה זה הייתה בזמנו כשהתחלתי דיברו על איך לא הייתה שואה בבולגריה? וככל שחפרתי יותר ויותר התברר שהייתה שואה בבולגריה והיו המון המון המון דברים שמנסים להסתיר, לכסות, להסיט את תשומת הלב ואיכשהו ככל שעשיתי, זאת אומרת זה היה תהליך של גדילה כי כל פעם נתקלתי במשוכות שהיו הרבה הרבה יותר גבוהות ממני וכל פעם חששתי ליכולת שלי לעשות עבודה שהיא תהיה סבירה מבחינת האיכות שלה. מבחינת היכולת שלי להבין מה קורה. הייתי צריך לגדול מאוד כדי להשלים את הסרט שהתחלתי לצלם, בשנת 90 התחלתי לצלם. בניתי בעצם רשימה מאוד מאוד גדולה של אנשים שהייתי רוצה לראיין אותם שיוכלו להעיד על הספקטרום של החוויה היהודית הבולגרית. ראיינתי בארץ כ-55 משהו כזה אנשים באותו שלב.

חוה: בתחילת הסיפור שלך אתה השארת אותנו בגרמניה וחזרת לארץ..

ג׳קי: נכון אני חזרתי לארץ והייתי כבר בארץ כשאבי נפטר ואיכשהו התחלתי להתעסק בכל הנושא הזה. ככל שלמדתי הבנתי כמה אני בור ומאוד חששתי שהבורות שלי וחוסר הניסיון שלי יהיו דומיננטיים בתהליך. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד. מה שידעתי על השואה עד אז היה מה שיודע האיש ברחוב שזה לא אומר הרבה. בעיקר זה היה נושא שלא רצו לדבר עליו בשנות ה80 או רק אז התחילו לשוחח עליו, התחילו אנשים לפתוח. ניסיתי ללמוד על השואה במקומות אחרים. ההבנה שלי וההיכרות שלי האינטימית עם השפה הגרמנית אפשרה לי להבין הרבה מאוד ניואנסים בשפה הנאצית ובטרמינולוגיה הנאצית. ביכולת להגיע לחומרים שמקורם מגרמניה.

חוה: ומה עם השפה הבולגרית? היא הייתה שגורה בפיך?

ג׳קי: השפה הבולגרית הייתה השפה שדיברו איתי כשהייתי ילד ובין הילדים של הוריי והחברים אני הייתי הילד שדיבר הכי הרבה והכי טוב בולגרית איכשהו. זו הייתה שפה שלימדו אותי כדי לדבר עם הסבתות וגם זו הייתה שפה שאמי רצתה מאוד שאני אדע אותה כדי שאני אוכל להעריך אותה כבנאדם שמסוגל לדבר בשפה אחרת בצורה עשירה ומלאה ולא בשפה הקצת שבורה של עולה חדשה מבולגריה שמעולם לא עשתה קורס בעברית והעברית שלה הייתה מאוד מאוד לא איכותית. אמי הייתה גם דיסלקטית נוסף לכל. יש לי למשל רצפטים לקרם קרמל שיש שם בערך ארבע שפות שונות שבהן הדיסלקציה משחקת תפקיד וזה חמוד. היא קיבלה את זה ואנחנו קיבלנו אותה כפי שהיא אבל היו לזה היבטים חמודים ומצחיקים לפעמים.

חוה: זה מוכר לי. מוכר מהדור של הורינו שהם באו עם הבולגרית ולפעמים עוד שפה גרמנית או צרפתית במקרה הטוב. במקרים רבים עם אספניולית והעברית נשארה עברית קיימת אבל לא התפתחה לרמה של השכלה גבוהה בעברית וכן הלאה. זה מעניין מאוד. רבים מההורים שלנו היו כאלה.

ג׳קי: אמי הייתה כותבת לי הודעות בבולגרית או בעברית באותיות לועזיות. או לפעמים היא הייתה כותבת בגרמנית. לא הייתה לנו שום שפה שבה יכולנו להתכתב. יש לי מכתבים שהיא כותבת בגרמנית לי באמריקה, כל מיני דברים מוזרים ביותר מבחינת היכולת לתקשר על אותו המישור, אבל הייתה קרבה מאוד גדולה בינינו ואני מנצל את ההזדמנות לומר שאלמלא אמי לא חושב שהייתי מגיע כל כך רחוק וכל כך עמוק. היא תמכה בי ועודדה אותי ועזרה לי בתחקיר. היא קראה עבורי ספרים והקליטה אותם על קלטות. ספרים שהיו בבולגרית כי בזמנו, ידעתי לשוחח בבולגרית אבל לא ידעתי לקרוא או לכתוב. אמי הייתה מקליטה לי ספרים בבולגרית שאוכל לשמוע אותם, הייתה עוברת על ספרות ומסמנת לי דברים חשובים. למשל ביומן של בוגדאן פילוב ראש ממשלת בולגריה בזמן השואה. כל מיני דברים כאלה שעזרו לי מאוד ואספה עבורי צילומים ממשפחה אפילו ראיינה אנשים עבורי והקליטה את זה. הייתה לה מעורבות מוחלטת בפרויקט וזה היה כיף גדול לעבוד איתה על זה.

חוה: שזה דבר נדיר וזה רובד חשוב בתוך העבודה. נעשה כאן הפסקה קלה ונשמע שיר לאדינו נוסף. אולי אחר כך נתייחס למקומה של השפה הזאת.

1:52 שיר adio cerida

חוה: הפעם אנחנו בבלקן במבט מעמיק ליהודי בולגריה ולשואת יהודי בולגריה. שואה שלקח זמן להודות בה שאכן הייתה שואה בבולגריה ליהודי בולגריה. מבחינת העובדות אני רוצה לציין שיהודי בולגריה היו בין 48,000 ל-50,000 בשנות מלחמת העולם השנייה, מפוזרים בכמה ערים ובכפרים בבולגריה, וכאשר התחילו לנוע לכיוון ארץ ישראל באוניות העפלה או בכל דרך שהיא בעצם 50,000 יהודים הגיעו לארץ מבולגריה. איש מהם לא הגיע לאושוויץ או לטרבלינקה שלשם יועדו באיזה שהוא שלב ועל זה נדבר ועל התפנית הזאת בעלילה אנחנו רוצים גם לדבר ואולי להפריך כמה מיתוסים ואגדות משונות בעניין הצלתם של יהודי בולגריה.ג׳קי אנחנו ממשיכים את הסיפור שלך ובוא תספר על הסרט שלך ״האופטימיסטים״. אני רק אזכיר. אני פגשתי אותך בבית השגריר הישראלי בבולגריה והקרנת את הסרט ״האופטימיסטים״ שם הוקרן הסרט ואני כל כך התרגשתי ושמחתי כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסמך מסודר המספר את התהליך של קורות הקהילה היהודית בבולגריה בימי מלחמת העולם השנייה ואת הפנים השונות, את השניות שבמלחמה הזאת לגבי יהדות בולגריה שניצלה, על יחסם של המקומיים אל היהודיים ועל השניות. מצד אחד עזרה ואחווה ושכנות טובה ומצד שני אכזריות ופשיזם ונאציזם ואת כל הכיעור שאנחנו מכירים. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי אתך ומאז למדתי ממך הרבה ואני עושה את המסע שלי במקביל ואתה האורח שלי. בבקשה. .ג׳קי: האופטימיסטים היה התוצר של עבודת המחקר שלי. אני רוצה שנייה לומר מה הקדים את זה. בשנת 1989 התחלתי לאסוף חומר מצולם. זה התחיל בשלושה ראיונות שעשיתי בניו יורק ואחרי זה, זה עבר ליותר מ50 ראיונות שעשיתי בארץ. נסעתי לבולגריה לשלושה וחצי חודשים ושם תיעדתי בכ20 ערים. הייתי בספרד ושם תיעדתי קצת היסטוריה יהודית בספרד. ראיינתי שם את המלך הבולגרי שבזמנו היה בגלות שם. איכשהו התחלתי את תהליך האיסוף. הרגשתי מאוד נוח עם תהליך העיבוד כי לא היה לי שום ניסיון בזה וכמויות החומר שגדלו מול עיניי והצורך שלי כל הזמן ללמוד דברים חדשים גרמו לי להתמקד במשך תקופה מסוימת קודם כל בהשבחת היכולות שלי לטפל בחומר. לפתח איזה שהיא טכניקה של ניהול חומרים: לבדוק פרטים, למצוא צילומים, לסרוק. היו לי כ5,000 צילומים חשבתי ולא ידעתי כמה. חשבתי שהיו לי 3,000 והתברר שבפועל היו לי 5,000. לקח לי כחמש שנים לסרוק את כל הדברים, לארגן אותם. אלה היו הצעדים הראשונים של המחשב הביתי עוד לא היו כלים בכלל לעיבוד תמונה או לארגון תמונה. כל הזמן הרגשתי גם כחיית המעבדה של תעשיית המחשוב כי הטכנולוגיות האלה לא היו עושות את מה שהן הבטיחו לעשות והצורך להיכנס לזה. מה שזה עשה בשבילי זה אפשר לי לשים על מסך גדול תמונות פיצקלך שעד אז היו מסתכלים עליהן עם זכוכית מגדלת. האיסוף שלי כלל ראיונות, צילומים, מסמכים וכשהייתי בבולגריה חפכתי שם את הארכיון. חזרתי משם עם כ2,000 צילומים ארכיוניים מכ20 ספריות שהעתקתי אותן. התחושה הייתה כאילו אני נמצא באי המטמון ואין לי מספיק כיסים לגדוש אותם בכל הדברים הנפלאים שאני מצליח למצוא. אספתי גם כ4 שעות של סרטים ארכיונים.

חוה: באיזה נושא?

ג׳קי: על תקופת המלחמה בבולגריה. במשך שלושה שבועות ישבתי באיזה שהוא ארכיון וצפיתי בכל מה שצילמו בבולגריה מתחילת הקולנוע ועד 1950. ידעתי שאני מחפש מחט בערמת שחת אבל לא ידעתי בדיוק איזה מחט והייתי צריך לראות את הכול, אז ראיתי ואספתי המון חומרים. ברגע שהיה לי את החומרים האלה התחלתי להתיידד איתם בעין. פתאום אני מסוגל לזהות דמויות היסטוריות. אני לא מדבר על המלך אבל פתאום אני יכול לזהות את הקומיסר לענייני יהודים וניגש לרכבת שמגרשת את יהודי יוון. כל מיני דברים כאלה. ההתיידדות הוויזואלית עם החומרים והיכולת לראות בתמונות דברים שאחרים לא ראו כי לאיש לא היה את תנאי העבודה האלה שהוא יכול להביא את כל מה שיש דוקומנטרי הביתה ובמשך שנים להתבונן בזה ולפתח איזה אינטימיות עם החומר הזה.

חוה: אז מה הנושא של האופטימיסטים?

ג׳קי: מה שאותי עניין אז היה הדברים שרצוי לשבח נקרא לזה כך. רציתי לשבח את הדברים הפוזיטיביים שקרו שם ומצד שני לא רציתי להסתיר או להחביא שום דבר מהדברים הנוראיים שקרו שם, אבל הפוקוס היה בהחלט על החברים, העזרה, מי שעזרו, מה הייתה המוטיבציה שלהם, החברות בין אנשים. לא התחשק לי להתעסק בנושא התעמולה, למעשה להפוך את הנושא שהיה מאוד פופולרי ועדיין פופולרי של לנסות לחלק קרדיט לכל מיני אנשים שלא מגיע להם על דברים שהם לא עשו ולהוריד מהם אחריות על הדברים שהם כן אחראים להם. ואני רוצה לומר שחלק מהבעיה שהייתה תמיד ברקע היה הסיפור על הצלת יהודי בולגריה וברקע הדהדה השאלה: מי הציל את יהודי בולגריה? השאלה הזאת היא שאלה מניפולטיבית שמנסה בעצם להחביא ארבעה שקרים שונים.

חוה: מהם השקרים?

ג׳קי: השקרים הם כמה. קודם כל ברגע ששואלים מי הציל? ההנחה היא שיש מישהו אחד שהציל. השאלה האחרת היא: הציל את היהודים? כאילו כל היהודים ניצלו , ולא נכון הוא. וגם יש איזה מין הרגשה שהיה איזה שהוא אקט של הצלה ובסופו הפסיקה הסכנה והדבר האחר שמדובר על כל היהודים. השאלה הזאת מניפולטיבית ומי ששואל אותה הוא לא מי שסקרן. מי שסקרן שואל מה היו התנאים שאפשרו את ההצלה? וזאת הייתה שאלת המפתח בסרט שלי.

חוה: מאחורי הדברים שלך עומד המיתוס השקרי על האגדה שהמלך בוריס הוא זה שהציל את יהודי בולגריה וככה אני אפילו גדלתי בבית. אמא שלי אמרה: המלך הציל אותנו. כשאתה מדבר עם אנשים ברחוב, תמימים הם אומרים: אה יהודי בולגריה הם ניצלו על ידי המלך, ואתה בעצם אחרי כל הדברים שאתה אומר כתוצר מהמחקר שלך בעצם אומר לא היה כזה דבר. המיתוס הזה הוא שקר. איך אתה אומר את זה?

ג׳קי: אני רוצה לומר שהסיטואציה עוד הרבה יותר חמורה. הפוליטיקה הבולגרית ניסתה לחלק ציונים. במשך תקופה די ארוכה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית היה זה שהציל את היהודי. השאלה הזאת מי הציל את היהודים והחיפוש אחרי איזה מין גיבור גדול רק מאפשרת מציאה של מישהו שהוא גדול מהחיים וזה היה או יושב ראש המפלגה הקומוניסטית או המלך לחילופין. בכל המקרים האלה, במקרה הקומוניסטי זה הפרזה של התפקיד שלהם כי הם באמת התנגדו למשטר הפשיסטי אבל הם לא היו במצב של להתערב בדפורטציות ובכל הקשור במלך אני יכול לומר דבר כזה: הסכנה ליהודי בולגריה חלפה ביום שהמלך נפטר.

חוה: באיזה תאריך זה היה?

ג׳קי: זה היה ב28 לאוגוסט 1943. מלך בולגריה התנדב למסור חצי מהיהודים לגרמנים, כ25,000 איש שהוא הבטיח למסור אותם ,הוא אמר שהם אלמנטים נגטיבים מין קומוניסטים משהו כזה שהוא שמח להיפטר מהם והוא רוצה לשמור את הגברים שיעבדו במחנות העבודה. ה25,000 האחרים זה הנשים והילדים והזקנים של אותם אלה שעובדים במחנות העבודה. יש גם המון מסמכים של השגריר הגרמני בסופיה שאומר: מלך בולגריה אומר שהוא אמנם הסכים לגירוש של יהודי תראקיה ומקדוניה שהם כ11.5 אלף יהודים שבולגריה סיפחה ומסרה לנאצים אלה היו אזרחי בולגריה וסבלו מאותם קשיים של יהודי בולגריה בתקופת המלחמה. הם נשאו אותו כוכב צהוב, הם עבדו באותם מחנות עבודה, הם נושלו מהבתים שלהם מכל מה שהיה להם באותה צורה שעשו ליהודי בולגריה ואז חוק בולגרי קבע שבתאריך מסוים, כל זה לפי המתודיקה של הפתרון הסופי שנוצרה בוואנזה. בולגריה לא פעלה בחלל. בולגריה השתתפה בשואה באופן וולנטרי . בולגריה לא הייתה חייבת להשתתף בפתרון הסופי. היא השתתפה באופן וולונטרי בשואה כי היו לה אינטרסים לקבל אדמות מכל מיני חשבונות היסטוריים וגישה לים התיכון ולים השחור ולים האדריאטי. היו להם כל מיני אמביציות וחלומות ועבור זה הם היו מוכנים לתת את היהודים לנאצים.

המטרופוליט סטפאן

חוה: תודה רבה. יהיה לנו רגע מוזיקלי עם שיר בשפה הבולגרית.28:07

חוה: הפעם אנחנו משוחחים על שואת יהודי בולגריה, על יהדות הבלקן עם ג׳קי קונפורטי שנמצא ברגעים אלה בבלומינגטון באינדיאנה. שלום ג׳קי אנחנו ממשיכים את השיחה שלנו

המטרופוליט קיריל

.ג׳קי: אני רוצה לומר משהו לגבי הפתרון הסופי ובולגריה. בולגריה הצטרפה למעצמות הציר כי הייתה לה אינטרסים טריטוריאליים והיא הייתה מוכנה לשתף פעולה בפתרון הסופי. בולגריה לא רצתה לשלוח חיילים להילחם בחזית המזרחית נגד רוסיה בגלל איזה שהיא קרבה וסנטימנט וחשש שתהיה מרידה או שהצבא יהיה נגד זה והאזרחים יהיו נגד זה אבל בולגריה הייתה הכוח הכובש ביוגוסלביה והיא הייתה זאת שאבטחה את הדרכים, הרכבות, היא הייתה זאת שסיפקה מודיעין לכיבוש הנאצי והיא הייתה מודעת בהחלט לחיסול יהדות יוגוסלביה שהתחילה כבר ב1941. כלומר, יהדות סרביה באמצע 42׳ כבר סרביה הייתה ״יודן ריין״ ו״ציגויינריין״ (נקיה מיהודים ומצוענים) . כבר לא היו יהודים וכבר לא היו צוענים או רומים, נקרא להם בשם שהייתי מעדיף לקרוא להם. זה היה באמצע 42׳. בולגריה הייתה הכוח הכובש שמה. היא לא הייתה זאת שעסוקה בחיסול אבל היא ידעה הכול. היא הייתה זאת שדיכאה את האוכלוסייה ואת הפרטיזנים. הם היו שותפים ומודעים לחלוטין לפתרון הסופי. זה עוד הרבה לפני שזה הגיע לבולגריה. כשהגיע החלק של גרש את יהודי בולגריה, בולגריה מלבד הבעת הרצון לעשות את זה היא ביקשה לשלוח אליה מומחה ואכן בינואר 43׳ הגיע המומחה. הוא הגיע מצרפת אחרי שהשלים את הדפורטציות של יהודי צרפת, תיאודור דנקר שמו היה. דנקר הגיע בינואר 43׳ לסופיה וחודש אחרי זה הוא והקומיסר לענייני יהודים שכל התפקיד שלו נוצר בסוג התכנון למבצע ריינהארט בWannsee Conference . שהיה בוילה ואנזה בברלין.

חוה: שם הוחלט על הפתרון הסופי.

ג׳קי: שמה בעצם תוכננה האדמיניסטרציה והארגון של הפתרון הסופי. הצורה שבה כל מיני סוכנויות מתקשרות עם אחת. זה היה הפרויקט בינלאומי ללכת וליצור את תעשיית המוות שדרשה טרנספורטציה (שינוע), ארגון, אכסון, כל מיני דברים כאלה שבהם היה צריך לערבב הרבה מאוד סוכנויות וכמובן את כל השלב של החקיקה הליגאלית כדי שכל הדבר הזה, כל הרצח עם הזה יהיה במסגרת החוק כמובן. בולגריה שלחה נציג, הוא לא ישב מסביב לשולחן, זה אותו קומיסר לענייני יהודים שהוא התמחה בכל הנושא הזה ואחרי שהוא חזר בולגריה הכינה כמה חוקים וחלק מהחוקים היה להכין את התשתית לקראת הדפורטציה על ידי זה שיהיה קומיסריון שזה יהיה התפקיד שלו. קומיסריון לענייני יהודים שבראשו עמד אותו עורך דין אלכסנדר בלב ואת כל התשתית הלגלית שאומרת שנגיד ביוני היה חוק שהתקבל בבולגריה שאמר: ב1 למרץ 1943 כל אזרחי השטחים הכבושים שגרמניה כבשה ומסרה לבולגריה: בתראקיה ובמקדוניה, חלקים שנכבשו מיוון ומיוגוסלביה באותו הזמן, נאמר שכל מי שגר שם יקבל אזרחות בולגרית אוטומטית מלבד מי שלא יקבל אזרחות לא יכול להישאר שם. ליהודים לא התאפשרה היכולת לקבל את האזרחות הבולגרית ועכשיו האנשים שחיו שם מאז ומתמיד צריכים איכשהו להישלח. זאת אומרת, חוקית 9 חודשים לפני הדפורטציות היה כבר חוק שהופך את היהודים ב1 למרץ ללא חוקיים בארצותיהם.

.חוה: וזה נושא הסרט האופטימיסטים?

ג׳קי: הסרט שלי חלק מזה עסק בזה וחלק בפעילות של אנשים שניסו לעצור את זה. ואז בולגריה חתמה בפועל הסכם שהיא הולכת להעביר 20,000 יהודים. חלקם מהטריטוריות הכבושות, חלקם לא ואיכשהו כשהתחילה הדפורטציה הסוד התגלה והיה ברור לעין. ברגע שאנשים ראו את זה , שמעו על זה, היה קשה לבלום את ההתנגדות כי לא הייתה היסטוריה כזאת של שנאה עמוקה בין יהודים לבולגרים. בבולגריה לא הייתה אנטישמיות כפי שהיתה במקומות אחרים. לא רוצה לומר שלא היו אנטישמים וזה לא היה לגמרי חף מזה אבל לא הייתה היסטוריה של שנאה שמה.

חוה: גם אם זה בזכות העובדה שהכנסייה הדומיננטית בבולגריה היא הכנסייה הפרבוסלבית?

ג׳קי: אני חושב גם שזה שהם רק קיבלו את עצמאותם קודם נתן להם איזה שהוא סוג של סולידריות עם הקורבן. מלבד זה היהודים חיו שם הרבה הרבה לפני שהבולגרים אי פעם הגיעו לאזור הזה. היהודים מעולם לא נחשבו זרים או אחרים. הם חיו באותן שכונות, הם לא חיו בגטאות או בצורה מסוגרת. הייתה קרבה בין יהודים לבולגרים, יחסי שכנות וחברות, ואם יש משהו שהשפיע על זה שהיהודים שם שרדו, לא הייתי אומר ניצלו, לא כי היה בבולגריה איזה הרואיזם גדול. היה מאבק והם שרדו. ניסו לגרש אותם והם, יהודי בולגריה, יהודי סופיה כ20,000 מהם, באמצע 1943, הם היו אמורים להיות מגורשים לטרבלינקה או אושוויץ ,אני לא יודע מה הייתה המטרה הסופית, אבל בשלב ראשון גירשו אותם מעיר הבירה והפכו אותם לפליטים. אנשים היו צריכים למכור את הבתים שלהם או לבטל את הסכמי השכירות, למכור את הריהוט שלהם והם הפכו לפליטים עם 20 או 30 קילו של דברים הכרחיים עליהם באיזה עיר שדה שקרובה לדנובה ומשם יהיה קל יותר לגרש אותם ואין מי שיגן עליהם. כך שלהפוך את העובדה שהפכו אותם לפליטים ובסופו של דבר הם לא גורשו, להפוך את מעשה הבולגרים למשהו הרואי אין בזה. לעומת זאת יש משהו הרואי בהתנהגות של היהודים, ביכולת שלהם לשמור על המורל, ביכולתם שלהם להתארגן, באי הנכונות שלהם לקבל דה-הומניזציה והמזל שלהם שרק חלק מהם עבר דה-הומניזציה. בולגריה, הרקורד אצלה הוא חלוק. הממשלה הייתה בלתי נסבלת, פשיסטית, משתפת פעולה באופן וולונטרי. למזלם של היהודים היחסים, החברות והיכולת של הקהילה היהודית וההנהגה של הקהילה היהודית לארגן את כל המעורבים שהיו בציבוריות הבולגרית, זה היה מה שעזר לעכב, לטרפד איכשהו ובסופו של דבר להציל את יהודי בולגריה. ברגע שמלך בולגריה מת הסכנה חלפה, כך שמלך בולגריה לא רק שלא הציל את יהודי בולגריה, המלך מת מהתקף לב וניסו להפוך את זה לאיזה מין סיפור הרואי שהנאצים הרגו אותו בגלל שהוא לא רצה לתת את היהודים, ומה שקורה במקום ההבנה שהיהודים הם קורבנות המלך פתאום, המלך הוא הקורבן של היהודים. אני מאוד מבקש לשמור על פרופורציות ולא לתת להם את הקרדיט שלא מגיע להם.

חוה: אתה רוצה לספר על קיריל וסטפן שני הפטריארכים הפרבוסלבים בהקשר הזה?

ג׳קי: כן. בסינוד הבולגרי של הכנסייה הפרובוסלבית היו 11 מטרופוליטניים או בישופים של ערים שונות שהבכירים ביניהם היה מטרופוליט סטפן בסופיה שרצה להציל את היהודים ורצה להגן עליהם וכבר בשלב החקיקה נגד היהודים היה מעורב, ומאוחר יותר ניסה להמיר יהודים לנצרות כי חשב שהוא יוכל להציל אותם. היה אחד אחר בפלובדיב, בעיר השנייה הגדולה מטרופוליט קיריל שאותו אני עוד יותר מעריך כי הוא לא ניסה להמיר את דתו של אף אחד כדי להציל אותו. הוא רצה להציל אותם כפי שהם כך שאני עוד יותר מעריך את ההומניות שלו. שניהם היו מעורבים והופעלו גם במידה מסוימת, המטרופוליט סטפן הופעל על ידי חברים מהקהילה היהודית כי הם שמעו והם ידעו מה מתרחש ומה הבעיה ואיפה צריך כרגע להפעיל לחץ. הוא באמת הפעיל לחץ על הארמון. דמות נוספת הוא דימיטרי פשב ,סגן ראש הפרלמנט , הוא היה סגן ראש הפרלמנט מעיר קטנה בשם קיוסטנדיל שמה המשפחה שלו חיתה ביחסי קרבה מאוד גדולים עם משפחה יהודית, משפחת ברוך..פשב בילדותו הלך לבית ספר היהודי וגם כל האחים שלו הלכו לבית הספר היהודי, כי אביו חשב שהיהודים חכמים והוא רצה שהם ילמדו ויהיו כמוהם. הקרבה בין המשפחה של פשב ומשפחת ברוך הייתה כזאת קרובה שהאימהות היו מניקות אחת את הילדים של השנייה. כשרצו לגרש את היהודים מקיוסטנדיל הדבר נודע ליהודים והם פנו למישהיה מקורב לפשב והפעילו את סגן יושב ראש הפרלמנט לנסות ולעצור את הדפורטציות. הם הצליחו לעצור את הדפורטציות של חלק מהאנשים אבל הם לא הצליחו לעצור את הדפורטציות של כ 11.5 אלף יהודי שהיו קודם יהודי יוון ויוגוסלביה .

חוה: מקדוניה ותראקיה

ג׳קי: מקדוניה ותראקיה שהיו ביוון ויוגוסלביה לפני המלחמה. זהו ואחרי זה היו עוד ניסיונות והיו המון קשיים. אני רוצה לומר שהיה משהו מרגש בזה זה החברות והכוח של החברות והכוח של אנשים בודדים להכניס מקלות בגלגלים ולעצור את השלמת רצח העם. זה משהו שאותי ריגש ביותר וזה היה כאילו המסר אני חוזר של האופטימיסטים. היכולת של אנשים להשפיע בצורה חיובית על המציאות.

חוה: פה אתה נוגע בנקודה חשובה ביותר גם אז ואני חושבת שגם היום שכאשר יחידים מגלים התנגדות, resistance, למציאות שהיא טוטליטרית באופייה זה תחילתו של סדק בתוך המהלך אם הם מצליחים, אבל היכולת של יחידים להתנגד למשהו שהם רואים בו רע מוחלט היא זאת שמשנה את המציאות וזה בדיוק הסיפור של שני המטרופוליטים ושל אותם יחידים שאתה מתאר באופטימיסטים.

עכשיו נעשה הפסקה למוסיקה ונחזור לשוחח על הספר שהכנסת לאחרונה לדפוס.-44:57 שיר-

חוה: והפעם אנחנו משוחחים עם ג׳קי קונפורטי על שואת יהודי בולגריה. על ההצלה או על ההישרדות של יהדות בולגריה ואת הקטע האחרון של השיחה שלנו אני רוצה להקדיש לספר שכתבת בשנים האחרונות. זכיתי לקרוא את כתב היד, אולי לא את כולו אבל חלק ניכר ממנו ושמחתי לשמוע שלאחרונה כבר הגשת אותו לדפוס. אתה רוצה לספר עליו?

ג׳קי: כן.

חוה: קודם כל מה שמו?

ג׳קי: שם הספר ״הנרטיב הגנוב של יהודי בולגריה״.

חוה: אוקי.

ג׳קי: היסטוריה אוראלית וויזואלית. יש פה איזה שכן שקוצץ את הדשא ואני מצטער על הרעשים ברקע. מה שרציתי לומר זה תהליך האיסוף אצלי והנושא הזה שכל הזמן לא הפסיק להטריד אותי כי ככל שעשיתי את הסרט קיוויתי שהוא עשוי לשנות דעה והנה אני רואה שהתעמולה מבולגריה והניסיון להפוך משתפי פעולה למצילים ממשיכה ואני כל הזמן הרגשתי שאספתי כל כך הרבה חומר כי ראיינתי כ150 אנשים וצילמתי אותם. ואספתי כ10,000 צילומים וכיותר מ10 שעות של סרטים ארכיוניים וכל הזמן היה לי הרגשה של פספוס. זה שעשיתי את האופטימיסטים במקור ניסיתי לעשות סדרה של 4 פרקים ובגלל איזשהו שוב, אינטריגה שקשורה בפוליטיקה של ניסיון לנצל את זה נאלצתי לגמור את סרט אחד ולא סדרה של 4 פרקים שתהיה מקיפה. אחרי זה הלכתי ועשיתי סרט אחר שקראו לו ״בלקן ג׳אז״ שעוד פעם שיחקתי עם החומרים אבל תמיד היה לי הרגשה של פספוס והיה לי הרגשה שאני לא מילאתי את הפוטנציאל של מה שאני יודע ומה שהבנתי. והיה לי תחושת כישלון מסוים.

חוה: מה הנושא המרכזי שרצית לגעת בו ולא הצלחת לגעת בו ביצירות הקודמות?

ג׳קי: פרטי הפרטים והניואנסים. ברגע שאנחנו מדברים בסרט הסרט צריך לזרום. אנחנו מוגבלים בסגנון הסיפורי. הסיפור צריך לזרום וקשה לדבר על כל מה שרוצים. קשה לשנות כיוון או לחזור חזרה בזמנים. זאת אומרת, אפשר לעשות דברים אבל מתחילים להיות גימיקים שאי אפשר לחזור עליהם יותר מדי, או איך אני מייצר ״פאראלר אקשן״, או איך אני מספר מה היה כאן ומה היה שם בלי שאני צריך להיות קצר ובלי שאני צריך להיות תמציתי בצורה שהיא לא מתאימה. כל הזמן הרגשתי שקודם כל מה שהצלחתי להבין מבחינת התחקיר הוויזואלי של דוקומנטציה של השואה ויזואלית שלאף אחד אין את ההתמחות הזאת, וההיכרות שלי האינטימית, למשל מצאתי סרטים ארכיוניים של הדפורטציות זה נראה בלגן מוחלט. הצלחתי לסדר את כל ה200 קטעים האלה בצורה כרונולוגית. הצלחתי לאתר איפה כל אחד מהם צולם. המודעות וההבנה לזה וזה שעדיין כאילו מדברים על דברים בלי שיודעים עליהם הציקה לי מאוד והרגשתי שפספסתי. כתבתי על חוברת לימודית, חשבתי לעשות איזה ספרון, כל פעם ההסתכלות הייתה.. אני רק רציתי להיות מדיום. הגישה שלי כדוקומנטריסט היא: אם לא שמו לב שהייתי פה סימן שעשיתי את העבודה שלי הכי טוב. ופה היה לי איזה שהוא בעיה לעשות את זה. ראיתי שרק כמדיום אני לא מצליח לחבר את הכול. זהו ואז החלטתי לעשות את הספר שיש בו קטעים.

.חוה: הוא בעצם בנוי על ראיונות נכון?

ג׳קי: ראיונות עם כ80 איש, בערך חצי מהאנשים שדיברתי איתם והוא גם ניסה להיות ויזואלי. זאת אומרת היו שם 500 תמונות בגרסה הראשונה. בסוף אין את זה ועדיין אני מרגיש שהצד הוויזואלי מפוספס ולכן אני מנסה לעשות סדרה טלוויזיונית כדי שאוכל להראות את כל מה שיש לי. אנשים שמבינים היסטוריה הם מבינים מסמכים, הם מבינים עדויות, הם לא בהכרח מתמחים בצורה ויזואלית בהיקף שבה היה לי הזדמנות לעסוק.

חוה: ג׳קי במה עוסק הספר?

ג׳קי: הספר מנסה לבסס חזרה את הנרטיב היהודי. שלא יספרו לנו: אנחנו הצלנו אתכם ותגידו תודה, שזה בעצם המון פעמים השיקוף) שבא מבולגריה. זה סיפור שלנו ותנו לנו לספר אותו כפי שאנחנו מבינים אותו בלי שמנסים לעשות לנו השתלטות עוינת על הנרטיב שלנו. והנרטיב שלנו הוא לא רק יהודי- בולגרי הוא יהודי. הוא יהודי-ספרדי והוא יהודי כללי והוא יהודי של האזור של המזרח התיכון ויהודי בולגריה וכל מה שקרה בבלקן שמה זה בעצם מין היה כור היתוך של ארבע תרבויות יהודיות שונות: של התרבות היהודית הספרדית, התרבות היהודית האשכנזית, התרבות היהודית הרומניוטית והתרבות היהודית של אלה שבאו מארצות ערב. שמה באימפריה העותומנית ובאזור הזה של הבלקניים באסיה הקטנה שמה היה הכור ההיתוך היהודי הגדול והקהילה המיוחדת הזאת שבעצם שיקפה היסטוריה יהודית כללית היא נמחקה בחלקה, היא נעלמה. החלק הגדול שלה נעלם ואין ידע עליה ואין מי שממשיך אותה ואין גם מי שמתאבל כל כך עליה כי לא נשארו מי שיתאבלו עליה. אני רציתי לבסס חזרה את הנרטיב שלנו, לספר מה קרה לנו מזווית יהודית. לספר על השואה, לספר על הדברים שמכחישים כי בולגריה רשמית עדיין מכחישה שהייתה שואה שמה. היא עדיין מכחישה אחריות לקורבנות של השואה שבולגריה מסרה לגרמנים. כל הזמן הפוליטיקה הבולגרית ממשיכה לרחוש ברחש בחש כזה של תעמולה של כמה הם טובים ואין עם כל כך נפלא כמו הם. אז נכון היו באמת אנשים נפלאים אבל כמו כל חברה אחרת בכל חברה יש אנשים נפלאים ויש אנשים לא נפלאים ובכל חברה יש מלחמה בין כוחות השחור וכוחות האור ולכן אני מאוד רציתי לספר את האמת ולספר גם על החלק של בולגריה המוכחש כי אם הם מכחישים את הדברים שאנחנו יודעים, מה אם הדברים שאנחנו עוד לא יודעים שהם מחביאים לנו ולא רוצים לדבר עליהם? כמו למשל מה היה תפקידה של בולגריה באזורים הכבושים של יוגוסלביה? מה היה החלק שלהם בפתרון הסופי שם? כל הדברים האלה רציתי להציף אותם, רציתי להוריד קצת את כל הסנטימנטליות הזאת ולתבוע לעצמנו את הנרטיב שלנו, הנרטיב הגנוב שגנבו לנו ומנסים לספר לנו: ניצלתם והיה טוב ותגידו תודה ואין כמונו.

חוה: עכשיו יש לי שאלה אליך. גם אתה הרגשת שהנושא הזה של יהדות יוגוסלביה ובולגריה לא נוכח בחברה הישראלית במשך הרבה מאוד שנים? לא נכנס לדיון. הפוקוס היה, כמו שגם מסעות החיים לפולין ,הפוקוס היה על מערב ומרכז אירופה ופחות אם בכלל על הבלקן ואזורי האימפריה העותומנית ?

ג׳קי: אני חושב שכל אחד בדרך כלל מתעניין בהיסטוריה המשפחתית או של הקהילה שלו, וכיוון שהמספרים היו כאלה שבמרכז אירופה ובמזרח אירופה ובפולין, בכל המקומות האלה הייתה כמות גדולה מאוד של יהודים, וגם למרות שהשואה הייתה שמה נוראית מספר השורדים היה הרבה יותר גדול מאשר השורדים הספרדיים, אז לא היה מי שיספר את הסיפור כי לא היה מהדור הזה, מיהדות יוגוסלביה אני חושב שזה ארבע חמישיות אם לא יותר מזה..

חוה: 85 אחוז מיהדות יוגוסלביה הושמדה. שזה המספר הגבוה ביותר, שלא לדבר על כך שיהדות מקדוניה הושמדה עד האחרון. אולי מדובר על אחד או שניים. לא חזרו אנשים מטרבלינקה ולא שרדו. מי ששרד או נשאר זה כאלה שהצליחו לברוח דרך אלבניה בדרך כלל או דרך האזור תחת השליטה האיטלקית ומתראקיה אין לנו אף סיפור. אנשים לא חזרו משם

ג׳קי: נדמה לי שחזרו איזה כמה עשורים אחרי המלחמה אבל לא הייתה לי הזדמנות לראיין מישהו כזה. יצא לי לראיין כאלה שהיו במקדוניה. מישהו שהגיע עד בוכנוואלד ומשם חזר. השורד היחידי

חוה: צדיקריו

ג׳קי: לא, מישהו שקוראים לו ישראל בכר מסקופיה. הוא נפטר לפני איזה חצי שנה.

חוה: תראה איך אנחנו סופרים את השמות היחידים שאנחנו יכולים איכשהו לאתר. בעצם לא היה מי שיספר את הסיפור.

ג׳קי: הבולגרים שניצלו ונורא שמחו שהם ניצלו ולא בדיוק הבינו מה קרה שם כי המציאות הייתה קצת אחרת והם לא בהכרח עסקו בדברים אחרים והם לא עברו את הד-הומניזציה או חלקם הגדול לא עבר דה-הומניזציה. איכשהו הם לא הרגישו כניצולי שואה. תראי זה קשה לאנשים לראות בצורה דיפרנציאלית. קשה לראות גם את הטוב וגם את הרע. רוב מי שעשו את הסרטים על הנושא תמיד הסרט צבוע בוורוד ואני לא רציתי למשל לצבוע שום דבר בוורוד מה שלא מגיע לו ולא רציתי לצבוע בשחור את מה שמתאים לו להיות בוורוד. זה מאוד קשה ליצור משהו שהוא לא חד משמעי או חד צבע. אנשים אמרו: אוקי אנחנו ניצלנו הם לא יכולים להבין מה קרה ביוון או מה קרה בתראקיה.

חוה: אני רוצה פשוט להוסיף כאן. אמא שלי הייתה ילדה בתקופת המלחמה בין גיל 9 לגיל 14 פחות או יותר וכשהייתי שואלת אותה על השואה היא הייתה אומרת: אנחנו לא היינו באושוויץ. זאת אומרת אם אנחנו לא הגענו למחנות הריכוז השואה לא עברה עלינו. כל הניסיון שלי לקבל ממנה תמונת מצב על אותה תקופה בדרך כלל נתקלה באיזה: טוב זאת הייתה תקופה קשה, רעבנו אבל שום רצון לספר את הפרטים. הפרטים הגיעו בשלב מאוד מאוד מאוחר בחייה ובחיי וזה נושא אחר בפני עצמו אבל דרך העדות הזאת שהיא חזרה עליה כמה פעמים: אנחנו לא היינו באושוויץ הבנתי יום אחד שהייתה היררכיה של השואה מבחינת השיחה הישראלית שמי שהיה באושוויץ זאת הייתה השואה. זה היה הרע המוחלט וכל רע שהוא רלטיבי הוא לא נחשב בשנות ה50 ה60 ה70 אי אפשר היה עדיין להפריד את השיח לממדים היחסיים שלו של מהו רע מוחלט ומה הייתה הכוונה האמתית של הדפורטציה ושל מחנות הכפייה. מישהו אפילו אמר לי: מה מחנות הכפייה זה היה הקייטנה של הגברים. כלומר דברים מזעזעים בגלל התחושה הרלטיבית הזאת ביחס לשואה הגדולה שאנחנו מכירים אותה.

ג׳קי: אני רוצה להוסיף על זה ולומר שכדי לעשות את הסיפור הבולגרי היה לי מאוד חשוב להבין מה זה שואה במקומות אחרים וחלק מתהליך ההכנה שלי היה לעשות ולעבוד במשך כשלוש שנים כמעט על מוזיאון שואה בסנט לואיס שבו אני אספתי חומרים על השואה בכל אירופה ולמדתי להתעסק עם חומרי גלם ועם עדויות ולהבין ספקטרום של חוויות או פרויקט של שואה במוזיאון השואה באילינוי או סרט שעשיתי על לידיצה ( Lidice) שזה סיפור שואה שקרה לא ליהודים אלא לנוצרים ומה שראיתי זה ששואה זה מיליונים של סיפורים שכל אחד והסיפור שלו. נכון, היו כאלה שהגיעו למחנות ההשמדה ושם חיסלו אותם, והיו אנשים שכל הזמן בבריחה או מתחבאים בזהות בדויה או איכשהו שורדים בכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת הספקטרום של סיפורי השואה הוא הרבה הרבה יותר רחב מאשר אושוויץ או לא אושוויץ. הדבר האחרון שאני רוצה לומר בבולגריה למשל הגטאות לא היה להם גדר קוצנית, תייל קוצני מסביב אבל היו גטאות ועד לא מזמן לא קראו לזה גטו כי לא ידעו איך לקרוא לזה. ברגע שמבינים את המתודיקה של הפתרון הסופי מצליחים לגלות בבולגריה אותם דברים ולתת לדברים את השם שלהם בהקשר של השואה וזה היה לי מאוד חשוב בספר וזה הסיבה של הספר למסמר את בולגריה לשואה ולהעמיד אל מראה שמראה את כל ההכחשות ואת כל הדברים ומעוררת המון שאלות שצריכות עוד להיפתר כי הנושא של התפקיד של הצבא הבולגרי ומה בדיוק הם עשו שמה ואיך בדיוק הם היו מעורבים לא הצלחתי למצוא חומרים ואני אשמח שאחרים יעשו את העבודה הזאת.

חוה: ג׳קי תודה רבה לך. אני מאוד שמחה שהנרטיב היהודי הגנוב יוחזר למקומו ונוכל לדבר עליו ברצף כרונולוגי ותרבותי ולראות את יהדות הבלקן כיהדות אחת ספרדית על גווניה. זה בעצם אותן משפחות שהיו מפוזרות והתחברו והתנתקו במשך 500 שנה אלו עם אלו, אותם שמות בכל בתי הקברות חוזרים אותם שמות והשפה האספניולית והמוסיקה, האוכל, ההווי המנהגים. אותה יהדות מפוארת שלצערנו נשאר ממנה מעט אחרי השואה בבלקן.תודה רבה לך זה היה מפגש מעניין ומרגש ואני מקווה שניפגש עם הפרויקט הבא.

ג׳קי: תודה רבה וכמו שאת רואה כשאני מתחיל לדבר אז קשה לי לגמור. תודה על הסבלנות להקשיב.

חוה: תודה רבה לך. להתראות כאן קפה בשניים בארבע עיניים. חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים מהעולם היהודי. שיתוף פעולה של רדיו מליץ ואגודת הסופרים העבריים. והפעם שוחחנו עם ג׳קי קומפורטי שנמצא באינדיאנה ושוחחנו על הספר החדש בנושא שואת יהודי בולגריה

תודה לאורי אילון, מרדיו מליץ שהקליט וערך את השידור ותודה לגילי סולומון שתמללה את השמע לטקסט.