ישראל פנקס, על הולדת השירה מתוך הפרוזה

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2559000

הולדת השירה מתוך הפרוזה
"הסרט התיעודי על אישיותי עומד להסתיים ואחדים מן הצופים החלו לעזוב.
הסוף בנאלי תמיד וידוע מראש" סרט אילם

ישראל פנקס, המשורר, חתן פרס ישראל הגיע השבוע לגבורות. "האם את עדיין רואה אותי" ספר חדש בהוצאת אבן חושן, ראה אור. הספר מוקדש לאהובה, אשתו, אך בעיקר מדבר אל אימו, ואל הזמן שחלף פה. עשרים וארבעה שירים בהם פנקס עורך מסע פנימי, עם דמויות וזמנים, זמנים עברו ודמויות שחלקן בין החיים וחלקן מביא אותן מהמתים. מסע מאופק ומדויק חסר כל פאתוס, המילים מונמכות לגובה העיניים יוצאות מהפרוזה אל השירה. מילים שעושות חשבון עם מה שהוא משאיר אחריו. מעטות המטאפורות והמוות נוכח כבר מעבר לפינה, המשורר מודע שיש לו יותר רטרוספקטיבה ופחות פרספקטיבה. והשירים נראים כמסע המארגן את הזיכרון האישי, לכל שיר צמוד תאריך ולפעמים גם מוטו. התאריכים מעידים שרוב השירים נכתבו במהלך שתים עשרה שנים אחרונות , והם מעין המשך ל"אנטנות וחיישנים" שם השירה כתובה בפרוזה פרגמנטרית לא מנוקדת.
"חיים אלה לא היה בהם עניין או מופת לאחרים/ הם התפרשו על פני שלוש יבשות ובפרק זמן קצר/ מכדי להעמיד דיוקן מוגמר/ ונרשמו בהם המראות חפוזות ונחיתות / שנסתימו על פי רוב בלא כלום/ לפני הסוף ניתן עוד להבחין/ בתנועות קטועות של מי שנראה כטבוע /זעקות ולחישות לא נקלטו//" התבוננות והגדרת החיים, על דרך השלילה כמי שלא היה בהם עניין או מופת, אין בהם תהילה ולכאורה אין סיפור יוצא דופן שיש לספר מתוכם או עליהם.מבחינת המרחב, הם התפרשו על פני שלוש יבשות, אך הם חסרות דיוקן. אינם משאירים רישום או התרשמות. פנקס, כדרכו, מנמיך ואינו מאפשר לשום פאתוס להכנס בין המילים גם ברגע בו הוא לכאורה מסכם את החיים, על הסף בין החיים למוות, אין כל דרמה, אלא רק תנועות קטועות של מי שנראה כטובע.
לאחר שני השירים הפותחים, מתחיל מסע אל הזיכרון, שיחה עם דמויות שחלקן בין המתים, שיחות עם האם מלוות בגעגועים גדולים, כמו בשיר משנת 2009 "החול" : "יֵשׁ לוֹמַר תָּמִיד אֶת הָאֱמֶת," אָמְרָה אִמִּי, שֶׁהוֹפִיעָה לְפֶתַע מֵאָחוֹר./ היא הָיְתָה אוֹמֶרֶת כָּךְ תָּמִיד./"אֲבָל הָאֱמֶת אֵינָהּ עוֹזֶרֶת לִי!" צָעַקְתִּי, "וּבִכְלָל, מַהִי אֱמֶת?"/ "לֹא חָשׁוּ "ב אָמְרָה אִמִּי, "אֱמֹר תָּמִיד אֶת אֲשֶׁר אַתָּה חוֹשֵׁב לֶאֱמֶת,/ נִתָּן לְהִסְתַּפֵּק בְּכָךְ"// הדיבור, הציטוט, המוסיקה של המילים, העמדה הדיאלוגית, כל אלה עושים פיסת זיכרון, כמו רגע נדיר המנותק מרצף, לשיר. או השיר אִם תָּבוֹאִי פִּתְאֹם /לְמולִּי/ בּמַעֲלֵה רְחוֹב גוֹרְדוֹן,/ עם הַכּוֹבַע הַהוּא מִשְּׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים,/ אֲחַבֵּק אוֹתָךְ לִבְלִי דַּי וְאֵדַע/ שֶׁבָּאת לָקַחַת אוֹתִי, כְּמוֹ אָז, מִבֵּית הַסֵּפֶר,/ וְשֶׁהִנֵּה הַמַּסָּע הָאָרֹךְ וְהַמְפֻתָּל שֶׁלָּנוּ קָרוֹב סוֹף־סוֹף לְסִיּוּמוֹ//" כוחם של השירים בתמונה מעוצבת ומדויקת, שירה לירית דקה בה עין המתבונן פונה פנימה לעבר ספרית מראות הזיכרון שלו משם הוא דולה את המילים. התמונה נשלפת מהעבר הרחוק אך, היא נבנית לעינינו ומתרחשת בהווה ומביאה למפגש האפשרי רק באמצעות השפה והשירה את האם המתה והבן הרואה את סוף המסע. שילוב נדיר ומאופק של געגוע ללא נוסטלגיה, של הבעת רגש באיפוק, בשליטה, דרך התנועה.
השיר שמבטא אולי יותר מכל שיר בקובץ את המהלך של הספר, הוא "גבול הזיכרון 1938-1948", בתמצית דקה חדה ומדייקת , כמו משיכות מכחול קלות ומהירות הוא משרטט מהלך ביוגרפי הנתון בתוך מהלך הסטורי לאומי מ1938 עשר שנים מאז מותו של אביו ערב מלחמת העולם השניה ועד הבריחה מבולגריה והעליה דרך היבשה לארץ ישראל ומלחמת העצמאות. " הַתְּמוּנוֹת הִתְחַלְּפוּ בִּמְהִירוּת/ אבִי הֶחֱוִיר כְּסִיד/ לְמִשְׁמַע הַנְּאוּם שֶׁהָעֳבַר יְשִׁירוֹת מִבֶּרְלִין/ " הוא מדווח לכאורה על כרוניקה של אירועים הסטוריים המתרחשים בשתי יבשות שונות בין מספר לשונות, ושותפים להם כמה דמויות מלבדו, "בְּסוֹף אוֹגוּסְט הוּא נִפְטַר פִּתְאֹם/ אַחֲרֵי שֶׁהוּבֵאתִי אֵלָיו לְבֵית הַחוֹלִים, בְּמַאי,/ סֻפַּר לִי שֶׁבָּכָה./ בשְּׁלֹשִים לָקְחוּ אוֹתִי דּוֹדָתִי וְאִמִּי/ לִרְאוֹת אֶת הַמַּצֵּבָה וּלְהַנִּיחַ אֶבֶן./ בְּאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע הִגַּעְנוּ לָאָרֶץ,/ אָחִי נֶהֲרַג תֵּכֶף עִם פְּרוֹץ הַקְּרָבוֹת/ בְּיוּנִי אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה,/ פנקס מוצא את הדרך שלו, המזוקקת הנמנעת מכל עודפות לומר ארועים הסטוריים ואישיים שהספרות העברית כבר סיפרה ורוויה בהם.
וכך כרוניקה משפחתית, פרוץ המלחמה, העליה לארץ ונפילתו של האח, כולם נארגים לשיר אחד. בראיון הסביר פנקס, את השירה כנולדת מתוך הפרוזה, דומני שאלה שירים המבטאים פואטיקה זו במיטבה. שבסופו של השיר יאמר פנקס, כמה מילים אמיצות שהם אמירה שאינה ברוח הבון-טון של הזמן על הציונות: "הַצִּיּוֹנוּת הָיְתָה חֲזָקָה,/ מֵאָז הִיא כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת אֶצְלִי / שִׁשִּׁים ושְׁשֵׁ שׁנָיִם אחַרֵיֲ זהֶ //" כך הוא מצליח מתוך מקצב השיר להביא את אינטימי והלאומי למשפט אחד לרוח דברים המאפשרת לקפל את האמירה ההיסטורית, לחוויה אישית אינטימית אך לא מינורית.
באוקטובר 2014, בסופם של חגי תשרי, בתוך סוכה, במסגרת פסטיבל שירה "מטר על מטר" בירושלים, התקיימה ספק שיחה ספק ראין עם ישראל פנקס, אני מביאה את הדברים, ללא השאלות וללא המקטרת . פנקס הוא מרואיין קשה, מעוניין בראיון, אך קובע גבולות לשיחה, מעדיף לתת מידע אך ממעט בגילוי, ההומור המיוחד שלו, לפעמים גם ההתנגדות לעצם השאלות פותחים חלונות לעולם שיש בו, אירופה בתוך ארץ ישראל, הגירה, אהבה וגעגוע, ושכול מתפרץ. עולם מסומן בשפה גיאוגרפית, במסעות אך עם מקום רב לאינטימי ולמוסיקלי. עולם פרטי על השפה המזרחית של הים התיכון.
" אני בא ממשפחה בורגנית, בה אבי, דניאל פנקס היה רופא , אז קראו לזה: "רופא שיער עור ומין", אבי וגם אימי היו חניכים של אוניברסיטאות בברלין, הם נעו בין שלוש ערים, וינה, פאריס ברלין. ובבית שמעו הרבה מוסיקה ודיברו: בולגרית, גרמנית וצרפתית. אבי מת כשהייתי בן שש. ובשנת 1944 אימי ואני עזבנו את בולגריה לארץ ישראל. אין לי שום זיקה תרבותית לבולגריה. העברית הקסימה אותי והייתי ברומן גדול איתה. משהו מעין קונארד הפולני שכתב אנגלית.
לכתוב התחלתי מגיל צעיר, אפילו לסבי כתבתי רומנים בלשיים. כאשר בתקופה הנאצית גורשנו מסופיה, לטרגובישצה. סבא היה חולה סוכרת והיו לו התקפים חזקים, היה לו פסיון גדול לקרוא בלשים, חסרו אז ספרי בלש והוא ביקש: כתוב לי כתבתי וקראתי לו ערב ערב ספרי בלש, הוא היה מרותק, בתום כל ערב הוא היה מרותק היה עלי לכתוב את הפרק הבא. כאן נגמרת הבולגריה שלי ומתחילה התקופה הפלשתינית, בגיל חמש עשרה, בגמנסיה "שלוה" בתל אביב, אבידן, מוקד ואני הוצאנו עיתון "הגמנסיה" שם פרסמתי שירים ראשונים. ובאופן רציני התחלתי לכתוב בגיל שבע עשרה. בגימנסיה למדנו לטינית ולימודים הומניים, אבידן, מוקד, שלמה אבינר, דליה רביקוביץ הצטרפה באמצע שנות השישים ואחר כך גם הייתה לשכנתי."
בשתי שיחות שונות חזרתי ושאלתי על הזיכרונות מילדותו בסופיה, ישראל פנקס חזר ודחה אותי וחזר ואמר : "אנחנו מדברים על תקופה קצרה בין 1935 ל 1944, אין מקום לעניין הזה של בולגריה. הוציאי מהלכסיקון כל קשר בולגרי, כל הסקטנטיות אינה נכונה. אין לי שום זיקה תרבותית למקום הזה, ומבחינה שירית, שום קשר!" חזר והדגיש בתקיפות. "הבולגרית למרות שאני מקיים אותה לא מזכירה לי שום דבר. הזיכרונות שלי לא מתחבאים בשפה, אלא בתמונות.
אבי נפטר כשהיתי בן שש. דמותה של אימי נוכחת יותר, היא חיתה הרבה יותר. בשנות העשרים אמא היתה בפאריס שמונה שנים ושש שנים בוינה, ובברלין, התענינתי מה עשתה שם באותן שנים שפעלו בפאריס אמנים גדולים כמו פיקאסו והיא אמרה: "איך יכולתי, ניגנתי שמונה שעות ביום". החיים בורחים לאנשים בלי דעת. גדלתי בבית ששלטה בו תרבות של אירופה, נולדתי בתוך תרבות אירופה, כאשר הגעתי לארץ, שאלתי את עצמי, מה אני עושה עם העברית הזאת, איך אוכל לקשר בין מה שבתוכי, מה שגדלתי עליו לבין העברית, אחת הדרכים היתה להתבונן על המקום מבחינה גיאוגרפית. המבט מזרחה, לא קסם לי. ניסיתי לקשור בין הדברים. אנחנו, בארץ, יושבים על הקצה המזרחי ביותר של הים התיכון והקצה המערבי, הוא ספרד. מה שקושר בין שני הקצוות הוא בעיקר, הים התיכון. האטריבוטים התרבותיים של המקומות האלה לא היו קיימים עבורי, מה שהיה קיים זה התנ"ך. שאלתי את עצמי איך אני חי בתוך העיסה הגדולה הזאת. הלכתי למה שקרוב אלי ומה שמדבר מגרוני. לא יכולתי ללכת להודו או לבודהיזם, זה היה זר לי. אם את שואלת אותי , ואם נדבר על מוסיקה, שהיא לא פחות קרובה לי משירה, אני לא יכול לשער אפשרות בה יצירה של היידן, או מוצארט תיווצר בקונטקסט מזרחי. הקלאסיקה בשירה, במוסיקה, בציור, היו בשבילי השמות והמקומות שציינתי וניסיתי לחבר ביניהן דרך הלשון העברית. גדלתי פה מגיל תשע, העברית היתה עבורי חזקה מאד, אני אוהב אותה מאד.
הדבר הראשון שהשפיע על השירה שלי, היה המפגש עם השירה האנגלו סקסית עם אליוט, פאונד, אודן, לואל ואחרים. באמצעות השירה של אליוט, גיליתי סוג של פרוזאיזם שהתאים לי יותר ממסורת השירה העברית שהכרתי פה. ואני מתכוון לאלתרמן. ט.ס.אליוט הראה לי שאפשר להגיע לשיא הרגש באמצעות הפרוזה ולאו דווקא בהתפייטות מחורזת. השירות הגדולת, האפוסים הגדולים כמו האיליאדה והאודיסאה זו פרוזה שנכתבה בהקסמטר, כך גם התנ"ך זו שירה בפרוזה, באותן שנים צריך היה לפתוח את זה מבחינה מוסיקלית ומבחינה אומנותית."
ישראל פנקס עבורי, הוא יחיד במינו בשירה העברית, נוכחותה של אירופה בתוך תל אביב, מבטאת מה שהרגשתי בילדותי ולא ידעתי להגדיר, אך יש משהו ב"קול" המיוחד, נעדר כל עודף ריגשי,ובכל זאת סוער מתחת למילים, שהעלתה בי את המחשבה על העדרו של הבלקן, של חוויות ילדות בסופיה שישבה בין הממלכה העותמנית לאוסטרו הונגרית ולעומת זאת, דווקא "איטליה" חוזרת בשירים. למרות שחשתי התנגדות מצידו לשאלה, העזתי ושאלתי.
"היה מושג כזה: "מיד אירופה". זו תרבות שצמח מתוך האזור הזה. מבחינה זאת, קאנטי היה דמות קרובה לליבי, הוא נולד בבולגריה ברוסה, היגר עם אמא שלו לוינה והשפה שלו היתה גרמנית. הוא כתב את ספריו בגרמנית, האוריינטציה שלו לא היתה בולגרית.
ניסיתי לאחות את הקרעים, אנשים שאלו אותי, איך זה אתה יושב ברחוב גורדון בתל אביב וכותב על איטליה או יוון. ניסיתי להסביר זאת גם לעצמי. כתבתי את הפואמה "רישום גיר, הזמן שהיה" על תל אביב של שנות הארבעים, משפחתי התיישבה ברחוב גורדון בתוך ריכוז גבוה של יקים והיה נוח לבני משפחתי לא לדבר עברית. הפואמה "רישום גיר" ניסתה להעביר, משהו מן הסינקרטיות הזאת.
איטליה היא לא רק מקום היא מושג. למה דווקא איטליה זו לא שאלה שצריכה להישאל כי איני מכיר שום סופר גדול שלא כתב על איטליה. שקספיר, גתה, מי לא? את מבינה, "איטליה" היתה מקום של הרשאה. בבית שלנו כשמדובר היה על מדיניות, תמיד צחקו על הפרוסים שהם כה אורתודוכסים וכה תקיפים בכל עניין. לעומתם, האיטלקים, כאשר הם הולכים לצבא, יוצא הסמל עם כובע הנוצות וצועק: "כשישרוק הכדור הראשון,ינצל מי שיכול" מאד מצא חן בעיני הרעיון. לפעמים צריך לחרוג מהמעשיות כדי להבין את המגוחך. אצל מוצארט, רוב האופרות מתרחשות באיטליה, ללא אידיאולוגיה. איטליה היא מושג, גם מבחינת תרבות הרנסאנס. וגם התרבות של העם הנוכחי. איטליה היא סוג של עיר מקלט.
הים שלי הוא הים שלנו, הים הלטיני, הרומאים נתנו לים הזה את השם: Mare Nostrum ויש בזה מידה לא מבוטלת של יוהרה, הם ראו עצמם כשליטי האימפריה ויכלו להרשות לעצמם להגיד זאת, מבחינה תרבותית שאלתי את הביטוי כי זה הים של התרבות שלנו. התרבות שלנו נחצבה באבן, וכתב היד שלנו נחקק באבן במקבת, זה לא אומר שום דבר, זה אומר שבקצה הזה של הים התיכון עשו ככה, אך זה הים התיכון. אני פוזל קצת מערבה. בארץ, יש התעלמות מהים, אבל הבאוהאוז ששלט בתל אביב של שנות השלושים, נתן תשובה מאד מתאימה לנוכחות הים. אני חי בבית של הבאוהאוז."

שמות אמנים מהאומנות הפלאסטית, משוררים עבריים מופיעים בשירתו של פנקס, כסוג של אינטרטכסטואליות חילונית. טוביה ריבנר, דליה רביקוביץ, ניסים מרקדו הפסל ואברהם אופק הצייר חוזר בשירתו וגם בספר הנוכחי יש שיר שמוקדש לו.
" מבחינתי אברהם אופק היה האדם הכי אותנטי שהכרתי, הוא הלך עם האותנטיות עד לדברים מוזרים כמו הענקת תכונות אנוש לעורבים. זה היה אדם מתוק ביותר ולא היה אדם באומנות שלא התייחס אליו. הוא יכול היה לומר "תראה זה קיטש, אבל הוא מייסטר" היתה לו אהבה לאדם הוא דיבר לפרופסור כמו לערביה מוכרת סברס או לילד כמו למבוגר. לא כמו סארטר למשל."
בשיחה מקדימה בינינו בביתו אמר לי פנקס: " אני זוכר הכול אבל אין לזה משמעות בעיני. מה שקרה כאן, יש לו יותר משמעות בעיני, כל זה חשוב לי יותר. כשאדם עומד על דעתו, מה מחבר אותי לארץ, למקום והיה משהו שדחה שהיה זר לי מאד והיה דבר מה שחיפשתי והוא, המיזוג של תרבות אירופית עם שפה עברית. המבט שלי מופנה ממזרח הים התיכון, מערבה. לא מעניין אותי להסתכל מהמזרח התיכון, מזרחה. אני רוצה להרגיש בן המקום כמו קוואפיס."

פורסם בתרבות וספרות, הארץ, 6/2/2015

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.