זה היה הבוקר השלישי בלאהיטי , פינלנד.
ואיפה אני בתוך הבוקר הזה.
ארוחת בוקר עם פאריד אבו יוסף האלג׳ראי. אנחנו כבר מדברים כחברים ומכרים. אך, מזה יומיים אנחנו מחזרים זה אחר זו, כמו שני חתולים אחר שני זנבות, יודעים שאפשר וצריך ומסקרן לדבר ומאידך מאיטים מהלכים, לא ממש מתקרבים. עד שהזמנתי אותו לארוחת בוקר משותפת.
ישבנו צלחת מול צלחת, עין בעין, לקחנו את הזמן שלנו קפה ועוד קפה ודיברנו צרפתית. דיברנו על השפה ועל התרבות , על המחבר ועל המפריד בינינו. פאריד, חייכן ודינמי, כלכלן במקצועו יועץ לבנקים באפריקה . הצרפתית שלו קולחת כשפת אם, ודווקא על הפרדוכס הזה אנחנו מדברים. על העובדה
שהוא, בן אלג'יר כותב ומעדיף לכתוב בצרפתית, הוא מעדיף לצאת לאור בשפה הקולוניאליסטית שהוא נלחם בה לגרשה. הוא נלחם בשפה אך זו השפה שפותחת שער לעולם. תוך שהוא חותך את הסלט בצלחת הוא מסביר את התסכול על כך שהוא נזקק לצרפת ולתרבותה, על כך שהרומנים שלו נכתבים בצרפתית ולא בערבית.
בהרצאה שלי שהתקיימה יום לפני כן, נתתי שעור קצר בעברית , דיברתי על אדם שהוא הזכר של אדמה בעברית, על הדם, המצוי בתוך האדם , ועל איש ואישה שהמילה אש, מחברת ומפרידה ביניהם ץפאריד, פאריד התייחס לדברי והשווה לערבית וכך נסחפנו לשיחה ארוכה המשווה בין תרבויות ושפות.
הבטנו בעיניים זה אצל זה ושאלנו עצמנו איך נוכל להמשיך ולשמור על קשר תרבותי.
כל זה קורה לאחר שיחה קצרה עם י. שוב שאלתי האם אני חסרה לו, הרי זו השאלה היחידה העולה בדעתי מתוך המרחק והגעגוע. שאלה שאינה רק מופנית אליו, אלא גם אל תוכי. האם תחכה לי, שאלתי והתשובה שקיבלתי; נראה.
סיפרתי לפאריד על שיחת הטלפון שנשפה בעורפי והוא הבין למרות שמדובר בצרפתית.
לא יכולתי לשאת את התשובה המילולית שאין בה תשובה פנימית , משהו מן האמת ואמרתי שזו אינה תשובה.
למה נתתי בידי מישהו שאלה כשהתשובה בידי.
לכתוב זה לזכור 