בלגרד – העיר יפה­­­­­­­ ועל דניאלה שחתמה חוזה עם אלוהים

 

יצאתי שוב לבלקן, ליתר דיוק לבלגרד. הימים ימי אלול האחרונים והחום הגדול בלתי נסבל בארץ אך גם  בעיר היושבת בין שני נהרות, בין הדנובה לסאווה, בין האימפריה העות'מנית לאוסטרו הונגרית. גבול אירופאי פנימי. וגבול בתוך העולם היהודי בין הספרדי לאשכנזי. אך, זה כבר אינו רלוונטי. מסע אישי בן עשרה ימים ובתיק שלי שמתי ספר קטן בן 60  עמודים של אלן אלקאן, סופר יהודי איטלקי. בפתח הדבר כותב הסופר אהרון אפלפלד  "אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבט ואל אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוכסלי יהודי שמגונן על יהדותו." הפרדוכס המתואר על ידי אפלפלד ומבטא אלקאן, הוא שליווה את המסע שלי בין סוף אלול לתשרי.

נוביבלגרד, דניאלה וסשה

על השולחן במטבח הקטן של דניאלה וסשה בבלגרד החדשה, עיר שיכונים ומרכזי קניות על חוף נהר, הונחו בפיזור תמונות שסשה הוציא מתוך ארגז שחור שעליו פרושה מפה רקומה ומשמש כשולחן סלוני מעוצב. הבנתי שבליבו של הסלון בתחפושת שולחן סלוני, מתחבא ארכיון משפחתי שהוא גם ארכיון זוטא של העם היהודי. ואולי ליתר דיוק בכל בית יהודי יש במרכז הסלון או חדר השינה ארכיון סמוי ומחכה להתגלות של משפחה יהודית, וכל משפחה כמוה כטיפה של הים האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי בגורל האישי. דניאלה היא חברתי מאז 1976 כאשר הגעתי לראשונה למחנה הקיץ של הנוער היהודי בפירובץ שביוגוסלביה אז וקרואטיה של היום. היא בתו של הרב צדיק דנון, שהיה פרטיזן ולוחם וחזר להיות רבה של יהדות יוגוסלביה. היום, דניאלה עובדת מאותו חדר בקהילה היהודית ברחוב Karlija Petra 1 ממנו פעל אביה עד מותו ומאחורי שולחן הכתיבה עליו היא כותבת, מתנוסס דיוקנו בבגדי רב ספרדי. דניאלה נושאת בתפקיד השני בהיררכיה של הקהילה היהודית, המזכ"לית של הקהילה היהודית בסרביה. ומספיק לראות אותה כדי להתרשם מהסתירה הפנימית שמתחוללת בתוכה. היא צנומה מאד, שערה האפור הפרוע עוטף אותה כמו הילה. שיער שיבה שיד ספר לא נגעה בו כבר עשרים שנה. היא אם לאיוון וסבתא לנתן וחנה. החתונה של איוון וליאורה (יסנה) הייתה החופה הראשונה בבית הכנסת לאחר עשרות שנים. דניאלה היא משוררת, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בלגרד, היא תרגמה מאנגלית את ספרו של הרב ריסקין ארבעה ספרים של אריה קפלן ואחד מספרי הרמב"ם. זו אישה  שאינה קוטפת פרחים ומחבקת גזעי עצים מתוך הכרת תודה ליופיים בעולם. השאלה שמלווה אותי כל הזמן, איך קרה שדניאלה היפה , השבירה, הפיוטית מצויה כבר שנים רבות בלב הבירוקרטיה של השואה, תקועה בין דור הניצולים לדור השני. בימים אלה, לאחר שנחקק חוק המחייב את המדינה להחזיר רכוש יהודי לניצולי שואה, דניאלה דנון היא האחראית על העבר ועל העתיד של שארית הפליטה . היא מעורבת במחקרים ותחקירים שונים על גורלם של יחידים מהקהילה היהודית ביוגוסלביה לשעבר ובגורלה של הקהילה היהודית.  בשנים האחרונות, היא עוסקת בעיקר  בתביעות של ניצולי השואה לגרמנים מתוך מטרה להשיג את הפנסיה המגיעה להם. (יש כמובן אופוזיציה, וקבוצה משמעותית המבקשת שהכסף הגדול הזה לא ילך ליחידים אלא לקהילה היהודית באופן קבוצתי ללא פיקוח על התנהלותו). כל מי שהגיע אליה סיפר את סיפור הישרדותו, הביא מסמכים והיא המתווכת בינו לבין הכתובות לתביעה. עליה מוטל להגיש את התביעות ולדאוג שהניצולים יקבלו את המגיע להם. העבר חודר להווה ומעצב אותו . ואני אמרתי לה, מתי תכתבי את ספר הסיפורים ששמעת כאן. מתי תחלקי את הסיפור המקומי איתנו. היא מביטה בי עמוק לעיניים ואומרת "כשאסיים את תפקידי".

"אני הבירוקרטיה. את מבינה את זה , אני הבירוקרטיה." וסביב עיניה קמטים של חוסר שינה. של ייסורים פנימיים שזר לא יבין. "אבל אני עשיתי הסכם עם אלוהים" היא אומרת וברק עוצמתי יוצא מעיניה, "ובינתיים זה עובד." פניה הרזים המוארכים ועיניה החומות, בוערות. עורה דק וקמטים צמחו על מצחה ותחת עיניה הרבה בטרם זמנם. נראה כאילו גופה ופניה אינם עומדים בלחץ של הסיפורים הנמסרים לה, פנים אל פנים מתוך תקווה שהיא תביא ישועת מה בערוב ימיהם. מה ההסכם שלך? שאלתי.

" אני אעשה את עבודתי ואתה, אל תאכזב אותי! תן לי לייצג בכבוד ולהצליח עבור מי ששלח אותי ." ומוסיפה: "ועד היום כל ההגשות שהגשתי קיבלו תשובה חיובית. כלומר הוא עומד בחוזה בינינו.״ אומרת ומחייכת מעומק פניה המסוגפים . החרדה שמא לא תצליח לעמוד בציפיותיהם של הקשישים ניצולי השואה מלווה את כל ביקורי הנוכחי. בבית, יש לי אם ניצולת שואה מהאזור הזה, שבכל פעם שאני צריכה לעמוד מול נציגי הממסד ולבקש את המגיע לה, אני צופה כישלון שברוב המקרים מתממש. פרנסנו כמה עורכי דין, מתווכים, הגובים עשרה אחוזים מגובה הפנסיה או התשלום. דניאלה לא מקבלת כל תשר או תשורה. היא שם עבורם.

הימים ימי תשרי, בבניין הקהילה מעמיסים חבילות שי, אוכל לנזקקים, לישישים של הקהילה.

בספרו אלן אלקאן כותב: "מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש 'להרגיש יהודי'? להיות אני עצמי."

אימרה קרטש כותב  בספרו "קדיש לילד שלא נולד" (בתרגום איתמר יעוז קסט בהוצאת המעורר) שכילד כבר הבין שלהיות יהודי, זה להרגיש אשם. בהמשך כותב אלקאן "להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים "(שם, עמ' 15). אני יוצאת מבניין הקהילה למדרחוב של קנזה מיכאילובה, כל פסיעה וכל נגיעה מביאה אתה רשרוש עלים נושרים, זהב יבש עף ברחובות. הימים הפכפכים בין חום מעיק ולח לגשם שירד כל הלילה לבוקר קר וערפילי מעל הנהר. השינויים חדים ואני מוטרדת בענייני לבוש . כאילו כל העניין הוא האם אצליח להתאים עצמי לזמן ולשינויים בסתיו האירופאי.

סשה, בעברו הוא עיתונאי והיום העורך של עיתון הקהילה היהודית. אמו, ניצולת שואה בת למשפחת ענף ולמשפחת אלטרץ, הוא סרבי יהודי בזהותו וכשנפתח ארגז התמונות והמסמכים ונפתח סיפור ועולים שמות הדודים והסבא והסבתא, נחשפים שורשים סמויים כמו בצל המחכה באדמה לטיפות ראשונות של גשם להתעורר. לאט לאט מתוך הצילומים הכרתי את המשפחה, את אמו שניצלה בעור שיניה, את עיניה השחורות, הגדולות, שערה השחור וכל מראיה כשל יהודייה ממוצא ספרדי.  כך הכרתי את האחים שלה, האח יוסף שנראה לבוש בחליפה תפורה היטב וידיו בכיסיו, ענוב עניבה ושביל צד בשערו בפתחו של שער ברזל ומחייך חיוך נעורים למצלמה. זה האח שנתפס ונרצח בירייה לתוך בור.

שירה וראש השנה

המסע שלי נע בין זהותי כמשוררת שהוזמנה לפסטיבל ספרות בינלאומי בבלגרד לבין זהותי הישראלית יהודית .בין פסטיבל המתקיים כבר 54 שנים וניתן להבין שהוא חצה את שנות הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקות יוגוסלביה והתקופה העצמאית החדשה של הסרבים. זה אומר מפגש עם מנהיגות ישנה, ממסדית,  אך גם עם דורות צעירים דוברי אנגלית המחפשים את מקומם בעת החדשה. הפסטיבל התקיים בחלקו בחפיפה לראש השנה, מבחינתי, מפגש בעייתי של הזמן היהודי עם הזמן האוניברסלי. שני צירי זמן שאני חיה באופן חד כשאני מחוץ לארץ. השאלה היתה איך אני מתנהלת בתוך צירי הזמן והמרחב המקבילים. אני חייבת להסביר שכאשר אני שומעת את צלילי השפה הסרבית או המקדונית או הקרואטית או הבולגרית, הלא מודע האישי והלא נוכח מתעורר ומבקש מקום וזמן ושפה. ואני, כאדם פרטי ואישה כותבת נמצאת במאבק פנימי בלתי פוסק. לראות ולקרוא את הגלוי והנראה ולחוות ולהתחקות אחר הסמוי והמפגש ביניהם. לחיות את הסכיזופרניה אך להעמיד פנים שהכול בסדר. לכאורה החיים הם הווה מתמשך. אבל התודעה שלי קוראת את המציאות בפנים כפולים, אין סיכוי שאהיה כאן רק תיירת, או רק משוררת. אני הולכת ברחובות או נוסעת בכבישים והתודעה שלי מתבוננת בשני זוגות משקפיים לפחות, אחת עכשווית והאחת נעה בתוך שנות הארבעים ולפעמים חופרת לאחור לתחילת המאה העשרים כשברחובות אפשר היה לשמוע ספניולית. כל מקום מהדהד עצמו בכמה קולות וביחסים בין היש והאין היהודי ולאן ואיך נעלם היש. אני יודעת שדברי אלה יכולים לקומם עלי חברים רבים ואף בני משפחה. תשכחי, תנוחי. אומרים לי. די.  אלקאן עוזר לי לחצות את הזמן "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי , עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריס לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עלי לחפש את שורשי ולשאוב את כוחי. מי האנשים שיהיו גאים בי אם אצליח לעשות דבר מה טוב". (שם, עמ' 19). ולי, אין בית כנסת לחזור אליו, אני צריכה לעשות את בית הכנסת שלי. אבל ברגע מסוים בשחרית יום א' בבית הכנסת ,סוכת שלום" ברחוב  Birjuzova 19 Marshala, כשיורדים את כל המדרגות ממפלס המדרחוב, ליד מלון מג'סטיק, בין בתי הקפה המוארים, חנויות המותגים לתיירים, למפלס הסמטה, ומוצאים את השער ועוברים את הביטחון ונכנסים לחצר הסגורה, אז שמעתי ולא האמנתי  פיוטים בלדינו, בכיתי מהמקום בו מרגישים את  מקום החיתוך  של השורשים.

בית הקברות היהודי בבלגרד

בית הקברות היהודי של בלגרד. שם מצאתי בין המצבות את המטאפורה למצב היהודי באזור הזה במאה העשרים. בכניסה מימין מצבה מרשימה משיש המתפרשת על מרחב של עשרה מטרים לאורך וחמישה לרוחב, כולה עשויה שיש לבן ושני אריות ניצבים משני צדיה ושתי אבוקות בוערות בשיש לבן. מצבה מוקדשת לחיילים היהודים חללי מלחמת העולם הראשונה. חיילים שחשו חלק מסרביה ומחויבים לה ובלב שלם הקריבו חייהם על מולדתם. בהדרכתו של סשה חציתי את בית הקברות, עקבתי אחר המצבות העומדות, שעל כולן שמות עבריים-ספרדיים, כתב עברי, תאריך עברי ולועזי. גם אם אין לי קרובים קבורים בבלגרד, הרגשתי קרובה לאבנים, לאנשים ולשמות.  הגעתי למצבה מרכזית ביותר, מבנה בעל שתי כנפיים שביניהן מנורת ברזל, המצבה הזאת  שאינה בוהקת, עשויה מחומרים דלים יותר, בטון וברזל חשוף. הבטון שינה צבעו והברזל השאיר שבילי חלודה על האבן והבטון. סשה הסביר בגאווה שזאת המצבה לקורבנות השואה שבנה אמן ידוע בשם בוגדן בוגדנוביץ'. לא התפעלתי . על המצבה לוח זיכרון עליו כתוב; זכר ליהודים קורבנות הפשיזם ולוחמים שנפלו ברפובליקה העממית סרביה. התש״א – תש״ה. ככה בצמצום ובהגדרה שאינה נוטלת אחריות. אני חייבת להודות שתופעת הכתובים על אנדרטאות ומצבות ברחבי יוגוסלביה לשעבר, מעוררת כעס ותסכול, אף פעם לא מצאתי עובדות מדויקות, מספרים, תהליך ותוצאות. הנה כמה עובדות: לפני המלחמה היו ביוגוסלביה 39000 יהודים סרבים ועוד 1200 פליטים משאר אירופה. שמונים ושניים אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הושמדו. אך בכלל האנדרטאות שמוצבות במקומות שונים, מתקבל רושם שהיהודים, כמו כולם, הקומוניסטים, הסרבים, הצוענים, הם קורבנות הפשיזם ותו.

התשובה נמצאת במתח בין שתי המצבות. במלחמת העולם הראשונה היהודים היו בעיני סביבתם ובעיני עצמם אזרחים סרביים לעל דבר. הם החזיקו באזרחותם ובאהבתם למולדת ומצד שני, היו מחויבים לקהילה היהודית ולשפה המשותפת ולא הייתה בעיניהם כל סתירה. שני עשורים מאוחר יותר התמונה משתנה ובתהליך מתמשך הם מאבדים את זהותם הסרבית בעיני הסביבה וזהותם היהודית הופכת אותם למטרה. המצבה של חללי מלחמת העולם הראשונה מתייחסת אליהם כאל גיבורים. הם חלק ממיתוס הגבורה כמו האריות שבראש המצבה. לאחר השואה אין להם שמות הם "קורבנות הפשיזם" האויב הכללי והאנונימי המאפשר לשלטון הקומוניסטי לא להתמודד עם שאלת האשמה. לא אשמתם של הסרבים ולא אשמתם של הקרואטים או העמים האחרים של "ה­­­­אחווה היוגוסלבית" שהיתה ערך מעל כל ערך. סשה מספר לי שיש כוונה לבנות שלושה אתרי זיכרון באתר סמיישטה,  לשם קיבצו למעלה מ 7000 יהודי העיר להרגם. ליהודים, לסרבים ולאחרים. סשה מקבל זאת כפתרון, אך פיליפ דוד, הסופר היהודי שפגשתי בהמשך, הביע זעמו. עצם המחשבה לבנות שלושה אתרי זיכרון זהים, היא בבחינת הכחשת השואה, הוא כבר ראה בדמיונו את האורחים מחו"ל מניחים זרים וכל מיני טקסים ריקים מול שלוש מצבות זהות. זה המקום בו רצחו יהודים בגלל היותם יהודים ואין לקשור זאת לקורבנות אחרים.

 

קפה ג'אז והכנות ליום הכיפורים

 

ביום האחרון, יומיים לפני יום הכיפורים, ישבתי שוב בקפה ג'אז הסמוך למדרגות היורדות לבית הכנסת "סוכת שלום" וניסיתי לארגן לעצמי את חווית הימים האחרונים. חוויה שהיא בעיקר פרטית ואינה מובנת לאלה שסביבי, לא לחברי היהודים ולא לחברי הסופרים. הבדידות חנקה אותי. שום דבר לא היה מובן מאליו. לא שעת התפילה ולא האם יהא השער פתוח, האם אמצא את בית הכנסת?  האם יקבלו אותי לקהלם. והאם אצליח להיכנס לאווירת התפילה למרות שלא הכנתי את החג, לא בישלתי ולא טרחתי על סימני החג. לא ידעתי. רק ברגע שנכנסתי לחלל בית הכנסת המואר ושמעתי את תפילת ערבית לראש השנה וניגון הפיוטים מילא את החלל. הרגשתי הקלה. חששתי שפני שישקפו את המתח המורא שהיתי שרויה בו בעוד סביבי קהילה שלמה שלבשה חג.

לאחר שהצטלמנו ליד פסלו של איוו אנדריץ' שספרו "גשר על הדרינה" מלווה אותי במסעותיי. האיש שתפס את יופיו וקשיו של הבלקן העות'מני, שבתוך הפסיפס האנושי, מוסלמי ונוצרי שתל את משפחתה של לוטי היהודייה, בעלת המלון שליד הגשר, אישה יפה ואמיצה בעולם גברי. בדרכו הספרותית השאיר לנו מסמך על החיים הקשים אך המשותפים שהיו לתושבי הבלקן.  לשלושה ימים הצפנתי עם חברי מהפסטיבל לעבר מחוז בשקה בחבל ויבודינה בצפון סרביה. העיר המרכזית היא נובי סאד, אך פסטיבל השירה התקיים באינדיג'ה. עיר מחוז קטנה יותר. מבחינת העובדות הייתי שם, עליתי על במות וקראתי ואף קיבלתי פרס הוקרה. אך, מבחינת הנפש הדו-קוטבית שלי,  ראיתי במפולש את הכיכר, המדרחוב והחנויות ובתי הקפה ­-­עיר מרכז אירופית היושבת על הדנובה, יפהפייה. צילמתי והצטלמתי בכיכר הגדולה שלפני הכנסייה אבל העיניים שלי הלכו בחיפוש אחר השדרה המרכזית שהייתה רחוב היהודים ובית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה העשרים מתוך תחושה של בטחון שיכון לעד. לידו בית הספר היהודי ובית המדרש, מבנים ששינו תפקידם. כל אלה נראו לי כמו כלים ריקים שהחללים הגדולים שלהם נושאי זיכרון. ב21 בינואר 1942 בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בשעה ארבע בבוקר הוציאה המשטרה ההונגרית  שמונה מאות יהודים  מבתיהם ורצחה אותם על ידי הטבעה בדנובה הקפואה או ברגע של חסד על ידי יריות לבור. אירוע שלא למדתי עליו בבית הספר ועד שלא הגעתי לעיר לפני ארבע שנים לא ידעתי עליו ולא על שמו בשפה הסרבית, ה"ראצ'ה". אני יודעת שאני "שרוטה" לגמרי אם אני מספרת על האירוע הזה שלא מספיק לרדוף את דמיוני. ומעכיר את מי הדנובה הכחולה היפה והרומנטית שאני אוהבת לשבת על שפתה עם כוס קפה, לשוט עליה, לצלם את נופיה או לספור ברבורים. אז מה. תשכחי, אני אומרת לעצמי, לכי תפגשי אנשים, את אלה שהם אחרי המאה העשרים, שפניהם קדימה ואולי לא יודעים מה עשו אבותיהם בשמם. תשכחי.

עזבתי את המשוררים על שפת הדנובה וחזרתי ל"סוכת שלום" ממהרת להחליף בגדים ולא לאחר. לאחר למה? שאלו אותי. איך אסביר להם את "ונתנה תוקף". עברתי את העיר הבוערת באורות חולין לבית הכנסת המסתתר מואר באור אחר. פעם שאלתי את דניאלה, איך קרה שבית הכנסת "סוכת שלום" נשאר עומד במקומו ולא ניזוק והתשובה היתה פשוטה: הגרמנים הפכו את מבנה בית הכנסת לבית זונות וכך זכה לשרוד.

פיליפ דוד, מהפכן בלתי נלאה

התחבאתי בבית הקפה בתוך עשן הסיגריות החוקי כאן בכל חלל סגור וחזרתי לראיון שעשיתי עם פיליפ דוד, סופר אהוב שדינה קטן בן ציון תרגמה כמה מספריו והאחרון "בית הזיכרונות והשכחה" בהוצאת כרמל, נכנס מתחת לעורי וטרד את מנוחתי. הספר הזה, קרא אותי ואת פחדיי. הספר הזה אין בו רחמים והוא יודע שהכול כפול, כך הגיבור שלו, אלברט שבחייו מקופלת טרגדיה של פרידה אלימה בזמן דהירת הרכבת, מההורים ומאחיו הצעיר, בבגרותו, אפילו בניו יורק הוא נשאר כפול מבט: "המסע התיירותי נהפך לסיוט לילי. הקרון של פולמן הפך לקרון בהמות" (עמ 122).  מספר פעמים בעשור האחרון נפגשנו.  הפעם ראשונה היתה בשנת 2007 במסגרת כנס "כיסופים" הראשון, הוא היה מהמוזמנים והיה הפתעה לסופרים ממערב אירופה. בשיחת הסיכום, קם פיליפ דוד ובדרכו המיוחדת, העצמאית, האופוזיציונית קרא להקמת ארגון סופרים יהודיים בינלאומי מתוך הנחה שנוכל כך לבטא סולידריות ולהילחם יחד אותן מלחמות בשפות שונות. דבריו התקבלו במחיאות כפיים אך דבר לא נעשה בכיוון. עדיין הקריאה נשמעת והנה אנחנו בפגישה שלישית או רביעית. העיניים הכחולות שלו עדיין בורקות ואש לבנה ומחויכת יוצאת מהן. נפגשנו בבניין הקהילה היהודית בבלגרד באולם הישיבות שידע ימים מפוארים. לאחר שהכנתי לו כוס תה, הוא התיישב מולי מעבר לשולחן הגדול ומאחוריו תמונתו של דנילו קיש צעיר, מחייך ובידו הימנית בין האצבעות סיגריה בוערת. ועוד לפני שפתחתי בשאלה או הסבר מדוע אני כאן, הוא כבר היה עמוק בתוך מונולוג ובדאגה שלו למה שקורה בעולם הסובב, והעולם הסובב הינו מעגלים, הראשון, בלגרד, אחריו סרביה ואחריו העולם היוגוסלבי לשעבר והעולם היהודי אחריו . הוא מבהיר שהשפה שדוברים אותה בקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה היא הסרבית קרואטית ורק הלאומנות מעבירה אנשים על דעתם והם נפרדים בשפה. מאותו רגע ה"לאומנות" היא מוטיב מרכזי בשיחה. היא אם כל רע. הלאומנות משנה נרטיב היסטורי. הלאומנות באה ממקום רגשי שדוחה עובדות היסטוריות. הוא אומר ומדגיש באצבעות הנוקשות על השולחן. היום בו ערכתי את המאמר, זה היום בו נבחר לקנצלר אוסטריה ראש מפלגה ימנית לאומנית. פיליפ דוד עסוק במונולוג פוליטי ספרותי בו הוא מנסח את המציאות כפי שהיא בעיניו. " הבעיה היא תמיד העבר " אומר פיליפ דוד  "הדור החדש מנסה לשנות את העבר, לעשות רביזיה. פתאום הקורבנות היהודיים בסרביה אינם קורבנות אלא הם הפושעים. אנשים אינם יודעים את העובדות, הם לא יודעים שבטופוסקה שופה רצחו בשנת 1941 5000 יהודים ואחר כך באתר שהיה גני תערוכה בינלאומי ליד הדנובה סטארו סיימשטה, שם רוכזו 7000 יהודים שחלקם נשלחו למותם במשאיות הגז ורובם נשלחו למחנות הריכוז בפולין. " והוא ממשיך מבלי לעצור " מאבק הפרטיזנים נגד הכיבוש, כמעט נשכח. מנסים לומר שהפרטיזנים נשלטו על ידי יהודים."

בבוקר כמעט אחרון כאשר שתיתי  במטבח בשש וחצי בבוקר, תה ראשון עבורי וקפה עם סיגריה עבורם. בעד החלון והמרפסת, ענני סתיו מבטיחי גשם ודניאלה נראתה כמי שלא ישנה הלילה. שאלתי אותה: מה קרה? "אני חוששת שלא אצליח להשיג את התביעה לכמה זקנים.  הסיפור שלהם נשמע אמין לחלוטין. אני מכירה את המסלולים, התאריכים בהם עברו את שנות המלחמה, הכול אמין. אני יודעת מי נפל ומי נשאר.  אבל חסרים להם מסמך או שניים. אני חוששת שהתביעה תיפול. ועדת התביעות לא מכירה הכול, הם בירוקרטיה קשוחה."

זר לא יבין זאת. ואני אולי מתקרבת להבנה בזכות או בגלל אמא שלי, ניצולת שואה מחלק אחר של הבלקן  מבולגריה שיהודייה נצלו על חודו של יום. אולי בזכות ספריהם של דנילו קיש , דוד אלבחרי ופיליפ דוד ועוד אחרים וטובים. אולי כי ההיסטוריה והמילים הגדולות כמו: שואה, קומוניזם, פשיזם, מחנות ריכוז, ראצ'ה, סמיישטה, בניצה, מונופול. זוהי מעילה באמת, אלה מעילים המכסים על האדם והופכים אותו כמו כולם. רק סיפורו של היחיד שבא לידי ביטוי בספרות או בדמויות יחידניות כמו דניאלה שלוקחות אחריות על העבר לטובת פני האדם, רק לפני היחיד , ייחודו ומקומו בתוך הכאוס ההיסטורי, יש סיכוי להיזכר בעתיד. יצאתי מבלגרד לפני יום הכיפורים, גשם ירד על העיר ונשאתי איתי משפט מהווידוי של אלן אלקאן : " " לדעתי, הווידוי חשוב מאד לחיים שלווים יותר. הכומר אומר מה עלינו לעשות כדי שיסלח לנו. ביום הכיפורים, לעומת זאת, עלינו לפרש את הסליחה בעצמנו…מוזר עד כמה היהודים הינם מערביים ויחד עם זאת גם מזרחיים. היהודים צריכים להיות אנשי המזרח, לחיות באזור המדבר. הייתי רוצה לצאת עם רוזי יום אחד למדבר, וביום הכיפורים להתמסר בכל מאודי לבורא. בניסיון להקשיב לו ולאהבו, אך לעולם לא להבינו" . אז חזרתי למקום שלי שלעולם לא אוכל להבינו, אך יש בו מדבר ממנו מדבר אלינו אלוהים.

מסע. נופים שבחוץ ונופים שבפנים

נופים שבחוץ ונופים שבפנים

 

בדרך למסע בן שלושה שבועות

 

.8 . 7 שדה התעופה באיסטנבול

 

תחושה של צומת בינלאומית. קצוות של מפגש מקרי ובלתי אפשרי בין אנשים ממקומות שונים בהתנהגות על פי קוד ידוע מראש לכאורה . קוד ההליכה של יחדים אך בעדר השבילים המסומנים בשפה בינלאומית, לא בשדות פרחים לא בשבילי טבע, אלא בשדות טכנולוגיים.

לאחרונה, סיגלתי לעצמי דפוס התנהגות בו אני מחפשת את הפינה, את המקום בו ניתן להתחבר לשקע שבקיר. לחשמל שיוליך אותי למחשב, החשמל שיחבר אותי אל עצמי ואל הצד הכתוב המלווה אותי כל רגע בחיים בתוך הבינלאומיות הזאת אני מחפשת את הפינה שארגיש בה נוח שממנה אתחיל את ההתבוננות שלי נקודת מוצא אל המסע שלי. התיישבתי בקצה שולחן ומשפחה הודית מורחבת  הקיפה אותי והפכה אותי לאי קטן ביניהם ואז השאלה הקיומית שעמדה לפני היתה האם אסתגר ואכתוב ,או אצא מתוך עצמי ואנסה לדבר ליצור קשר עם שכני. אדם לאדם, עין לעין.

בינתיים אני מסתגרת. בינתיים אני מוצפת חרדה מפני המסע הבא, האם הדברים בכוחי, האם אצליח לסיים את המשימה. התכוונות לשבוע ימים במקום מוכר, בביתה של אימה של ב. בליובליאנה, הדירה מוכרת, ההליכה על חוף הנהר הרך נהר הברווזים והישיבות עם ברברה על התרגום. כתף לכתף מילה למילה. המציאות המקרבת אך גם מרחיקה.

 

מולי משפחה תורכית סביב השולחן אב משופם שחור עיניים ואישה צעירה, אסופת שיער ובת מתבגרת מימין ותינוקת בת כמה חודשים עוברת מידי האם והאב. במרכז השולחן צלחת עם פיצוחים , הוצאתי את שקית השקדים והתחלתי לקלף ולאכול. ככל שהזמן חולף ערמת הקליפות הולכת ונערמת הולכת וגובהת

 

אני מדברת אל עצמי כדי שאהיה ברורה ומרוכזת. כדי להקדים את המראות והתחושות.

הפגישה המיועדת עם ב. משמחת אותי סוג של המשכיות, של חברות עבודה משותפת. אך זו פגישה גם עם עולם פנימי סוער שמשתלט וצובע כל מה שבא במגע. מפגש של יופי ואפלה. דיוק עד הפרט האחרון עם חוסר יכול ליצור מסגרת. מה אעשה עם המתח שהיא מייצרת?  אני חושבת על תוכנית עבודה על מסגרת שתכנס אותנו לסיום ותפתח לי אפשרות כתיבה. מחשבות על תרגום השירה.

 

בינתיים המשפחה ההודית שביקשה לשבת לידי, השתלטה על השולחן הביאה מגשים דומים של בורגר. וצ'יפס ארוז לשקיות קרטון אדומות הקטצ׳ופ מימין, לחמנייה ארוזה היטב בנייר שמנוני ובה המבורגר, עלה חסה, כל הלחמניות של המבורגר קינג נראות אותו גודל אותו דבר אותו טעם וליד, כוס קרטון עם קש ובה קוקה קולה דייט או סתם.

מכאן אני רוצה לתת כל יום את זמן הצלילה, זמן ההליכה אל תוך הדברים. משהו מחכה בי ומשהו גם חרד. השאלה איך להפוך את הזר למוכר וקרב. איך לחצות ולקרב בין עולמות ולפעמים בין אישיויות.

איך שמים את הגשר על המרחקים.

 

ה"גשר" החל להיות נושא עבורי. אני מחפשת את הגשר בין הזר למוכר ואת הגשר ההולך מגדה לגדה ובדרך מרחף.

 

8/8/14     Ljublijana, Fujina,

 

 

יום שישי בבוקר, מתוך חלון המטבח שפתחתי נכנס שקט ורק רעש המכוניות על הכביש הסואן מלווה את הבוקר המתעורר. מהחלון בקומה השישית שני שליש חלון אלה העננים בגוונים של אפור המונעים מהשמש לחדור.

״הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות כגם הן מגזע הנוודים. אלה המשייטים את חייהם על אוניות, כמו אלה המזדקנים כשהם מוליכים סוסים, עושים את ימיהם מסעות והמסעות הם ביתם. גם אנשי קדם רבים מתו בדרכים . וכמו ענן בודד שנסחף ברוח , לא הפסתי גם אני – איני זוכר מאיזו שנה – לחשוב על נדודים״

אלה השורות שהייתי רוצה לכתוב והן נכתבו על ידי באשו היפני ותורגמו על ידי יעקב רז.

וכך קורה שאני מתבוננת סביבי אל המטבח הקטן, הצבעוני שניכר בכל פרט שהוא מנוהל באהבה ותשומת לב לפרטים. קערות קרמיקה מצוירות, כל אחת מהן בצורות ובשפה אומנותית שונה, מפה ארוגה באריגת יד עם קישוטי מרובעים ביומטריים צבעוניים אך יש בהם סדר ושקט. נשיות ורגישות לצבע ולאומנות בכל. חלון גדול פתוח במטבח אל החוץ חלקו נוף אורבני, מבני תעשייה בין עצים ושליש עליון אלה שמיים אפורים בחמישים גוונים מהלבן הבוהק עד האפור הכהה, עננות ההופכת את השמש למטבע בוהק.

לפני ימים אחדים הלכתי על החוף ביום קיץ שהתחיל תחת אדרת עננות ורוח קלה מהמערב , הליכה מהירה תוך שיחה והרוח חטפה את המילים שהחזרתי אלי בשאלה. עוד מעט אצא ללכת שוב לאורכו של הנהר . הנהר שהלכתי על שפתו כארבע  פעמים ובדרך כלל בקיץ או בסתיו. אם איני זוכרת את העונה. אני זוכרת את הערמונים הנופלים והאישה שהתכופפה ואספה אותם אל הסינור. אני זוכרת את גווני העלים ומה ברווזים שלפעמים היו מלווים בבריונים שרק נולדו ולפעמים נסחפו בזרם הנהר עד שבא מקור בוגר והחזירם לשורה.

אני חושבת שאני כמו באשו מנסה לפענח את הריתמוס בחיים את הריתמוס של ההולך מהבית והשב אליו. לפעמים נשארת השאלה האם יוכל לשוב אליו. המרווחים בהם הולכים ממקום כמו ליובליאנה . וחוזרים אליו, החדר שדריה נתנה לי בו מקום שהוא החדר לנכדים המשאירים את הצבעים והעפרונות ולגו ועוד כמה משחקים לפעם הבאה שיבואו אליה ואליו. החדר או הנהר קיימים לעצמם הם הקבוע המשתנה עם העולם אבל אני, האדם הנודד בהלוך ושוב מניח משיכת מכחול ועוד אחת ועוד אחת . המקום בו הולכים לאהוב וחוזרים ממנו, ולא נשארים ללילה שאחרי.

אני יודעת שאת הדברים האלה אני כותבת לפני שב. התעוררה ולפני שהיא ממלאה את החלל בקולה ובסיפוריה ובגופה, הגוף היפה בדיוקו הנשי , אך אינו חסר כאבים. הפנים היפות עד כאב , חוכמה ורגישות, אך אלה אינם פונים אל הזולת אלא רק אל עצמה.

יצאתי בהליכה אל הנהר, לפגוש שוב את הגשר הפשוט, גשר ברזל עם מעקה שלבים מאוזנים זה מעל זה

חציתי אותו מכוון השכונה , שביל הולכי רגל פנימי המוביל אליו וההליכה על גבו, משמיעה קול צעדים קל ועמום, עברתי על פניו ועצרתי להקשיב לנקישות הנקר על גזע העץ. האין זה קולו של אלוהים מתחתיתה של שבת ואתחנן . ברווזה אפורה החליקה לנהר ואז נשמע קולו כאומר דבר מה בדממה ללא זעם הנביא הנשמע בארץ, קולו המלווה את דבר האלוהים בעברית.

המשכתי את ההליכה על הנהר זו ההליכה המלווה את ימי התרגום, את השפה את החיפוש אחר המילה, זה הנהר המרכך את אי ההבנה.

 

 

 

ספר סיפור ועומר. ארבעים ותשעה ימים זמן אחד ומקומות רבים

יום ב, השישי לעומר, שביעי של פסח

שתי תנועות הולכות זו כנגד זו, התנועה מיום ליום, מסעודת הפסח, מדפדוף יומיומי מיום ליום, מספירת העומר שסופרת ומונה ומוסיפה כל יום את היום העוקב עליה ובעקבותיה. ספירה שהיא כמו זמזום רקע עבורי. אינה מצמחת לי זקן. אינה עוצרת אותי לשנות את דרכי או מסלולי. ותנועה אחרת היא תנועה ספירלית, או תנועת רוחב של רצוא ושוב. של בואי ולכי.
ישבנו במרפסת, לא אחת ולא שתיים, אך בכל פעם זוהי הפעם האחרונה וגם הפעם הראשונה ורק התודעה מצרפת את הדברים לדפי זיכרון, פנינו אל הדשא, אל הגינה ומסביב קולות הציפורים, קולות הרוח בענפי הדקל, ארוחת הבוקר, עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים גס, כמה מצות, הקפה המשובח ממכונת האספרסו, מגש גבינות, זיתים ושני ספרים פתוחים. הבוקר שלאחר נסיעת הלילה, הבוקר שלאחר האהבה בתאווה ומתוך תשוקה, להתעורר ועדיין לגלות את הגוף כאילו השנים שעברו בינינו, לא עברו. האם יכול להיות שהזמן לא נערם? שהוא נעלם לחלל בלתי מוכר שאין לו ארכיאולוגיה או גיאולוגיה, הוא פשוט שם, מקבל את הזכרונות והזמן האבוד, בולע ללא משמעות. על מה דיברנו? דיברנו.
המילים היו קצרות ומדוייקות, אך בתוכי התנהל פירוש למילים ומדרש למראה ולדברים. בסוף אנחנו נאחזים בגוף שלא מפסיק להפליא ולהתפלא. אחרי זה הדרך.

יום ג, שבעה לספירת העומר.
הקפטריה בבר אילן, כמעט ריקה, ברדיו מדווחים על מסיבות המימונה, יש הקוראים לה "חג האמונה". אני בודקת את מפלס המועקה שלי, עד כמה משפיעה עלי השיחה מאתמול. ממה אני נפרדת ולאן אני הולכת, מהו הר סיני שלי ואיזו תורה אקבל עלי.
אמש ישבתי והקשבתי לסיפורים של בלש משטרה, לחיים של אחרים, קיוויתי שתהא בזאת תרופה. הצצה לעולם של אחר תביא איתה רגיעה ואולי גם הגוף יתעורר וילבש אדום לקראתו. הסיפורים משכו אותי לעולמו, לעולמות אחרים בהם מככבים נשים אחרות ואיש אחר. פורע גבולות ומחפש אותם שוב. שאלת הגורל או הבחירה עולה מסיפוריו של האחר. באותה עת, עומד לפני ספר הסיפורים שנפרדתי מנו, לפני זמן ועדיין לא יצא לאור. הסיפור המדובר , הסיפור המסופר והסיפור הכתוב.
בבוקר התעוררתי ללחישות שתי נשים בשפה הבולגרית. שפה חיה מתה. שפה מתחייה לפני המוות שמעבר לדלת, לא אתן לה לחמוק.

יום ה' תשעה לעומר

אתמול, לא הגעתי לכלל כתיבה. משהו מעכב אותי. משהו מנסה להתבהר משהו מנסה להתהוות. כמה שורות מספרה של אווה אילוז, אומרות לי שאני אחת מתוך תופעה ואין לי כח בזרועות להלחם נגד הזרם ולהיות מה שהוא "אני" נשכחת.
הלילה איבד את צורתו הלילית. כל רגע שהוא רגע כמו רגוע, כמו נחיתת ציפור על ענף, תנועה קלה באויר שאיש אינו חש מלבדה. חשבתי להבלע בתוך חיבוק שכל הדרך אליו היתה מלווה במנגינה ובריח אביב כבד הנכנס בעד החלונות, האם החיפוש היה למטרה היה לתנועה שאין לה משמעות לבד עצמה search, research, Such, Iskanje מילה שלא תעדר משום שפה. חיפוש גזור מחופש שתקועה בו וו, כמו יתד, כמו אמירה שאין חופש ללא חיפוש ואין דרך לצאת מהוו העוצרת את כל המהלך לקראת מה שאינו בר חיפוש הוא פשוט נקרה על הדרך ומאיר את הלילה, כמו בית נתיבות, כמו חדר מיון, כמו מזנון לקפה לילה בתחנת רכבת.
בלילה הזה, יצאתי לדרך ואיש זר אמר שצריך לשמור עלי, ברחתי והוא באורות נמוכים אחרי, מאיר לי את הלילה, טעיתי בדרך, והוא עצר והחזיר אותי ברוורס אל הדרך שאיבדתי למצוא ולהגיע למקומי. זו היתה דאגה כמו אם או אב, המכסים ילדשאיבד שמיכתו בלילה.
אישה זרה וקרובה נכנסה להביתה, אישה כמו תרגום .
אני סופרת את הימים לקראת העומר והיא מספרת על נאמנות ובגידה בארץ רחוקה. אקלע את החוטים כמו צמה לאחדות.

מיני תרגימא: לואיז גלוק Louise Gluck

Louise Gluck    לואיז גלוק

 נתקלתי בשירים בודדים שלה שמשכו את תשומת ליבי, בנגיעות הרגישות האנושיות שלהם. ביכולת שלה להעמיק ולגעת במקומות חבויים של הנפש האנושית והנשית. כתיבה מתוך כנות מפוקחת ואירונית. ובכל זאת רבת חמלה.

תיאוריה של זיכרון

לפני זמן רב מאד, לפני שהיתי אמנית מיוסרת ,נגועה בגעגועים ובכל זאת לא מסוגלת ליצור  יחסים מתמשכים, זמן רב לפני זה, היתי שליט מהולל המאחד את כל חלקי הארץ המחולקת – כך, נאמר לי, על ידי מגדת עתידות שבחנה את  כף ידי. דברים גדולים, היא אמרה, לפניך, או אולי מאחוריך, קשה להיות בטוח. ועוד, היא הוסיפה, מה ההבדל? ברגע זה את ילדה המחזיקה ידה של מגדת עתידות. כל השאר הוא השערה וחלום.

 

פנטזיה

 

אגיד לכם משהו : בכל יום

אנשים מתים וזוהי רק ההתחלה.

בכל יום בבתי לוויות, נולדות אלמנות חדשות,

יתומים חדשים. הם יושבים עם ידיים שלובות,

מנסים להחליט על החיים החדשים האלה.

ואז הם בבית הקברות, לכמה מהם

זו הפעם הראשונה שם, הם מפחדים לבכות,

לפעמים מפחדים לא לבכות, מישהו נשען מעליהם

אומר להם מה הדבר הבא לעשות , שלפעמים משמעותו

לומר כמה מילים, לפעמים

לזרוק עפר לקבר הפתוח.

ואחר כך , כולם שבים  אל הבית ,

אשר לפתע הוא מלא במבקרים.

האלמנה יושבת באופן מאד רשמי  על הספה ,

אנשים אז עומדים בשורה כדי להתקרב אליה,

לפעמים לוקחים את ידה, לפעמים מחבקים אותה,

היא מוצאת משהו לומר לכל אחד,

היא מודה להם על בואם.

ובליבה, היא רוצה שהם ילכו כבר.

היא רוצה להיות שוב בבית הקברות,

חזרה במחלקה, בבית החולים, היא יודעת

שזה בלתי אפשרי. אבל זוהי תקוותה היחידה,

המשאלה לנוע לאחור. ואך מעט

לא כה רחוק כמו הנישואין או הנשיקה הראשונה.

זיכרון ראשון

לפני שנים רבות, נפצעתי . חייתי

לנקום עצמי

נגד אבי, לא

בגלל מה שהוא היה –

בגלל מה שאני הייתי: מראשית הזמן,

בילדות, חשבתי

שכאב משמעותו

לא הייתי נאהבת .

כלומר, אני אהבתי.

וידוי

לומר שאני חסרת פחד –

זה לא יהיה נכון.

אני מפחדת ממחלה, השפלה.

כמו כל אדם יש לי חלומות

אך למדתי להחביא אותם,

להגן על עצמי

מהגשמתם: כי כל אושר

מושך אליו את כעס אלות הגורל.

הן, אחיות  פראיות—

בסופו  של דבר,

אין להן רגשות, מלבד קנאה.

לואיז גלוק, מהמשוררות המובילות בארה"ב, ילידת 1943, גדלה בניו יורק, בלונג איילנד. למדה ב Sarah Lawrence College   וב  Columbia University. היא נחשבת לאחת המשררות המובילות בארה"ב וזכתה בפרס פוליצר לשירה בשנת 1993 עבור קובץ השירים:  Wild Iris  היא זכתה ב the National Book Critics Circle Award ובפרס האקדמיה למשורר האמריקאי. היתה עמיתה של גוגנהיים מספר פעמים . היא חיה בקמברידג' ומלמדת בוויליאמס קוללג'. באוניברסיטת ייל ובמספר מחלקות באוניברסיטת איוואה.

היא פרסמה עד כה אחד עשר ספרי שירה, קובץ מאמרים אודות השירה ומחקרים. היא חברה באקדמיה האמריקאית לאומנות ובשנת 1999 נבחרה להיות הקנצלר של האקדמיה של משוררים אמריקאים. בשנת 2003 מונתה להיות שופטת לסדרת ספרים של משוררים צעירים ומאז היא מכהנת בתפקיד זה. ובשנים 2003-2004 מונה להיות  US Poet Laureate המינוי הנכבד ביותר למשורר אמריקאי בן זמננו.

מאנגלית: חוה פנחס-כהן

בַּאֲרִיזָתה היְּהוּדִית טְמוּנָה נַפְשִׁי הַסְלָבִית/ משירתו של דוד שרייר -פטרוב

מיני תרגימא – דוד שרייבר-פטרוב. מבחר שירים וראיון

דוד שרייבר-פטרוב ביקר כאן בדצמבר 2012. בראיון המתפרסם פה מספר שרייבר-פטרוב
לחוה פנחס-כהן: "יש לי חלום להיות מתורגם לעברית, אני מרגיש שייך אך לא מתורגם".
זהו פרסומו הראשון בעברית

חוה כהן-פנחס | 14 בנובמבר 2013, 12:31

דוד שרייר-פטרוב. תרגם מרוסית ד"ר רומן כצמן

דוד שרייבר-פטרוב

נַפְשִׁי הַסְלָבִית

בַּאֲרִיזָתה היְּהוּדִית טְמוּנָה נַפְשִׁי הַסְלָבִית,
הִיא תְּקַלֵּל אֶת הַשִּׁגְרָה, בְּפִי הַכּל זֹאת אֲרוּרָה,
הִיא תִּתְהַפֵּך כאקְרוֹבָּט בְּסַלְטָה קַרְנַבָלִית,
כְּמוֹ פֶּלֶא של אֶבֶני-פֶּחָם – הִיא תִּשָּׂרֵף, מְשֻחְרַרָה.

אָרוּץ, אֶצְעַק: חַכִּי! חַכִּי! מָה אֶעֱשֶׂה בֵּין שַדָרִים
בַּאֲרִיזָה הַיְּהוּדִית שֶׁכֹּה רֵיקָה, כֹּה טִיפּוּסִית?
הַתְּעָלוֹת וְהַבּוֹרוֹת, שֶׁהֶחֱשִׁיבוּנִי בֵּין פִּכְּחִים,
יָבִינוּ שֶׁאֲנִי רֵיקָן כַּכִּרְכָּרָה הַקּוֹלָנִית.

חִזְרִי, חִזְרִי אֵלִי נַפְשִׁי! אֲנִי נַכֶּה, אֶת מַדְרִיכָה.
פַּרְצוּף רָחָב של סְלָבִים לִי לֹא נָתַן גּוֹרָל,
חִזְרִי, חִזְרִי, הֲרֵי אֲנִי דָמִיתִי אז לְבֶן-אָדָם,
לֹא מָאֲסוּ לִשְׁתּוֹת אִתִּי, הַשַּׁעַר לֹא נִנְעַל.

אֵי-שֵׁם בַּעֲלִיַּת הַגַּג, בְּהִתְחַפֵּר בְּמַתְבְּנִים,
בִּבְהוֹת עֵינַיִם עְרֹמוֹת, כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁל תְּמָנוּן,
נַפְשִׁי אָמְרָה לִי: אֶזְדַּחֵל אֶל הַשְּׁתוּיִים, הָאֲבוּדִים,
וְלֹא אֹבָד עוד כדִּמְעָה בִּנְפּוֹל אֵל לֵיל מִן הַחַלּוֹן.

1975

וִּילָה בּוֹרְגֵזֶה

בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה כְּלָבִים בַּעֲלוּ,
כְּלוֹמַר בְּמוּבָן – מִתְבַּיְתִים וְשׁוֹכְנִים,
כְּלוֹמַר בּוֹרְדֶלְיֵזַת כְּלָבִים חָצְצְרוּ,
תָּקְעוּ בִּזְנָבוֹת. הוֹ, פְּרָטִים קְטַנְטַנִים!

קוֹנְקְרֵטִי – נִגּוּן הַגּוּפִים בְּרַחְשָם,
בַּלֵטִי – רִיקוּד גוּפֵיהֶם שֶׁל כְּלָבִים,
קוֹנְקְרֵטִי – עַל רוּסְיָה כוֹאֶבֶת בִּכְיָּה,
בַּלֵטִי – בִּכְיָּה. הִיא בָּרְחָה לְתָמִיד.

הַכֶּלֶב הָרוֹמִי בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה,
הַדָּג הַמַּחְלִיק מִן הַטִּיבְּר לְאָחוּ,
האֶשְׁכַּח אֶת הָעֹשֶׁק, הָרֵדֶף, הַגֵּזֶל?
האֶשְׁכַּח אֶת אִימְפֶּרְיַת סְדוֹם וְהַשָׁחַת?

הַוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה, לֵילוֹת בְּאִיטַלְיָה,
פְּאֵר פַּרְבַרֵיהּ שֶׁל רוֹמָא, וְהוֹד,
כְּמוֹ כֶּלֶב חוֹצוֹת, אֲבַכֵּה לֵילוֹת רוּסְיָה,
שֶׁלֹּא יַחַזְרוּ וְשֶׁלֹּא יִשָנּוּ עוֹד.

דָּחוּק בְּתוֹךְ סְבַךְ עֲשָׂבִים וְשֵׂעַר,
אָקִיץ, מְהֻדָּק בִּזְנָבוֹת לִמְחִצָּה,
אָקִיץ תַּחַת שְׁמֵי רוֹמַאִים ואֹמָר,
אָחוּז שִׁגָּעוֹן: אָח, נַדֵזְ'דָה-נַדְיָה,

אָח, לוּבּוּשְקָה-לוּבָּה, אָח, וֵרָה-וֶרוּנְצִ'יק,
וַּלוּשָה, מַרִנָה, קַטְיוּשָׁה וְזִינָה.
מוֹשִׁיט כָּאן אֵלַי אֵת שִׂפְתֵי פּוּרִטָנִים
הַחֹרֶף מלא הַפִּכְּחוּת שֶׁל ניוּ-אִנְגְלֶנְד,.

וביומי האחרון, שִׂפְתוֹתַי הַגּוֹוְעוֹת
בְּלַחַשׁ הַקֶּבֶר יִפְצוּ וְיַשְׁמִיעוּ:
רוּסְיָה אֲנַחְנוּ זָרִים לָךְ, וְלַמְרוֹת
שהָיִינוּ יְהוּדִים שֶׁלּך, , מִיָּמִימָה.

הִנֵּה שַׁעֲשׁוּעַ: בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה
לַחֲבֹק אַתְּ אַחֲרוֹן בַּקְבּוּקִים וּשְׁלוֹמוֹת,
זָרוּק וְנִשְׁכַּח כְּמוֹ תַּצְלוּם בְּמִזְבֶּלֶת
הַזְּמַן, וּכַנְפֵי הַמִכְתָּב הַקְּרוּעוֹת.

לַחֲבֹר לכלבים בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה,
כְּלָבִים עַתִּיקִים בְּהֶחְלֵט, מְרִיעִים.
אֵלִי! מָה לְךָ וּלְנֶפֶשׁ כוֹאֶבֶת,
לְשַׁיִשׁ אָנֵמִי – אוֹתָם יְצוּרִים

תְּקוּעִים פֶּה וְשָׂם בֵּין גִזְעֵי הַעֵצִים.
הָיִינוּ בַּלַיְלָה בַּ"גַן הַקֵּיצִי" מְטַיְּלִים ורוֹקְמִים אֶת תִּפְרֵי הַשְּׁבִילִים,
עוֹמְדִים תַּחַת שְׁמֵּי הַמָּרוֹם הַחִוְּרִים.

כַּמָּה מַלְאָכִים שָׁם תָּקְעוּ בשוֹפָרִים,
כַּמָּה הִשְמִידוּנוּ אוֹפְּרִיצְ'נִיכְּלָבִים,
כַּמָּה יְהוּדִים-בְּנֵי-קְרָיוֹת אוֹהֲבִים!
וְאֶרֶץ אָהַבְנוּ זָבַת הַפְּגָעִים!

הָאָרֶץ דָּחֲתָה וְהַדִּירָה אוֹתָנוּ,
כִּלְּתָה וְחִסְלָה אֶת יַלְּדֵי חֲטָּאָה.
וְעוֹד לֹא רָגַעְנוּ, וְעוֹד לֹא שָׂבַעְנוּ,
עֲדֵי עֲדָתֵנוּ תֻּשְׁמַד, אֲרוּרָה.

עֲדֵי הַגִיעוֹתִי עַד וִּילָהּ בַּרְבָּרִית –
הָמוֹן שֶׁל כְּלָבִים וּבְתוּלוֹת עַתִּיקוֹת
הוֹלֵךְ בין תִפְרֵי הַשְּׁבִילִים, כְּמוֹ בַּבַּיִת
הָיִינוּ הוֹלְכִים, יַקִּירִי, הַתִּזְכוֹר?

1987 – 1990

**

נפש יהודית באריזה סלאבית – ראיון עם דוד שרייר- פטרוב / מאת חוה פנחס-כהן

דוד שרייר-פטרוב , סופר, משורר, מתרגם ומסאי יהודי רוסי-אמריקאי, מתרגם וחוקר רפואי. ספרו" הרברט ונלי" המתאר את חייו כ"רפיוזניק" זכו לתהודה גדולה אך טרם תורגם לעברית. הוא נולד בלנינגרד לשני הורים יהודיים שהגיעו לעיר ללמוד לימודים גבוהים ובשנות המלחמה פונתה המשפחה להרי אורל ודוד חזר עם אימו ללנינגרד בשנת .1944 בשנת 1966 סיים את לימודי הרפואה ושירת כרופא בצבא הסובייטי ובשנת 1962 נשא לאישה את אמיליה פולק ובנם מקסים שרייר נולד לאחר שעברו מלנינגרד למוסקבה בשנת 1967. משנת 1967 ועד 1978 הוא עבד במכון מחקר במוסקבה ולאחר שהגיש בקשה לויזה, ליציאה מבריה"ם ועלייה לארץ הוא פוטר והפך לרפיוזניק. הוא נכנס לסצנה הספרותית בסוף שנות החמישים בעזרתו של בוריס סלוצקי ואז גם שינה את שמו לפטרוב רק לאחר ההגירה לארה"ב החזיר את שם המשפחה לשרייר. בשנת 1987 יצאה המשפחה לאיטליה ומשם המשיכו לפרובידנס שבארה"ב.

את דוד שרייר פגשתי בכנס : "מסביב לנקודה: הלשונות, הספרויות והתרבויות של היהודים" באוניברסיטת בר אילן. ד"ר רומן כצמן הכיר לי אותו ואת שירתו וכך מצאתי עצמי בין לבין יושבת איתו ועם בנו מקסים שרייר) סופר, משורר וחוקר מעניין בפני עצמו המכהן כפרופסור לספרות בבוסטון קולג') בקפטריה , מנהלים שיחה שהפכה לראיון. דוד הוא איש שיחה מרתק עם הרבה חוש הומור הנעזר בבנו כדי להתנהל בעולם בין השפות .

"נולדתי בסנט פטרבורג, וחייתי מחצית מחיי בסנט פטרסבורג וחצי האחר במוסקבה. התחלתי לכתוב מגיל 15 ושירה כתבתי מגיל עשרים ואחת. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לרפואה, חייתי בתוך אוירה ספרותית ביליתי חברים משוררים וכתבתי אז בעיקר שירת אהבה ולצרכי עבודה תרגמתי משפות סלאביות שונות לרוסית ועל תרגומי מהשירה הלטבית קיבלתי פרס ספרותי חשוב.

החל מאמצע שנות השבעים התחלתי לכתוב יותר על נושאים יהודיים, שירה לירית עם מוטיבים יהודיים. באופן לא מפתיע שירתי נדחתה על ידי הצנזורה. חייתי תחת לחץ אגודת הסופרים שלא קיבלה את אופי הכתיבה שלי ולכן לאורך תקופה ארוכה פרסמתי רק ספר אחד.

תן לי דוגמא למוטיבים יהודיים שנמצאים בכתיבתך באותן שנים?

כתבתי למשל על הנשמה הסלאבית בעטיפה יהודית, או דוגמא נוספת אלה שירים קצרים על שאגאל. רציתי לכתוב אחרת, רציתי לפרסם את שירי ומצד שני, זו היתה כתיבה אסורה וכך חייתי בתוך קונפליקט .

מתי חל השינוי ?

באמצע שנות השמונים החלטנו להגר מרוסיה, הגשנו בקשה להגר וכתוצאה מכך בין השנים 1979 ל-1987 סורבנו והיינו ל" רפיוזניקים" אלה היו שנים שלא יכולנו לעזוב את רוסיה. כל ספרי שהיו מוכנים לפרסום ספרי שירה, פרוזה ותרגום וביניהם שני ספרי שירה שהיו בשלב ההגהות הושמדו על ידי הק.ג.ב .

וכאשר קיבלת אישור הגירה מדוע בחרת בארה"ב?

הגרנו לארה"ב כי לא רציתי להיות במקום בו יש מלחמה. הגעתי לישראל בפעם הראשונה בשנת 1992

בזכות הרומן "הרברט וניל" וכך גם פגשתי את בני משפחתי. החלק הראשון של הרומן העוסק בעולמם של הרפיוזניקים הוברח לישראל ופורסם בשפה הרוסית תחת השם: "בסירוב" ויצא לאור בהוצאת "ספרית העלייה" בשנת 1986.

מאותו רגעשפורסם בארץ החל גל חדש של רדיפות אחרי. 1985 שנת זכורה לי כתקופה הקשה מכולן. היה עלי לחץ להפסיק לפרסם את שירתי ואילו אני, הגבתי בגופי, חליתי וקיבלתי התקף לב.

מקסים שישב כל העת ליד השולחן ותרגם את השאלות לאביו ומדי פעם גם התערב והגיב הוסיף שבאותה תקופה בעבודה משותפת עם אביו תרגם וערך מספריו. וברוסיה הוציא ספר שירה אחד ושני ספרי מאמרים בלבד.

מה היה מצבכם כשעזבתם את רוסיה?

הדבר הראשון שעשינו שינינו את שם המשפחה . אמיליה אשתי הייתה אז בת ארבעים ושבע, אני הייתי בן חמישים ואחת ומקסים היה בן עשרים. עזבנו את מוסקבה ומשם לקיץ אחד באיטליה ואחר כך עברנו לפרובידנס, לאוניברסיטת בראון.

האם אתה יודע יידיש?

ידעתי קצת. סבתי ידעה יידיש ודיברה יידיש ואילו אני הייתי צעיר מדי ולא למדתי את השפה. באותה עת

היה עלינו להיות דומים ככל האפשר לרוסים סביבנו, הרגשתי אז שאני חי בחלל עברי אך ללא השפה העברית.

מאז שהגענו לאמריקה עובד איני עוד כרופא פרסמתי שישה רומנים ואוסף של סיפורים קצרים,שי שה ספרי שירה ושני ספרי ממואר המתייחסים ומתארים חיי סופרים וחברים מסנט פטרבורג.

האם אפשר לומר שלכתיבתך , לטקסטים שלך יש זהות יהודית?

כל חיי אני חש יהודי. אבל, היה עלי להסתיר זאת על ידי מסורת רוסית. הרגשתי שיש הבדל מהותי ביני ובין הדור של הורי . הדור שלי היה במצב קשה, היה חשש גדול שנאבד את זהותנו היהודית אבל אולי בזכות קיומה של מדינת ישראל נשארנו יהודים.

כתבתי על עצמי, על הפואטיקה שלי וחלק מהשקפת עולמי זה לכתוב על יהודים , על ההגירה, אני מוקף במהגרים רבים וחלק גדול מהגיבורים שלי הם מהגרים. בעבר, ברוסיה, לא יכולתי לדבר באופן חופשי ואילו עכשיו אני מביע את עצמי בחופש רב והדבר מתבטא בכתיבתי על חיי ועל זהותי. בחיי יום יום אני חי בין עמים שונים ואם לא אכתוב כיהודי יש חשש שאלך לאיבוד בין הלאומים השונים בארה"ב.

באמריקה, אני יכול לבטא עצמי בכל נושא ובבואי לכאן, היתה הפתעה, גיליתי שיש הוצאות לאור וכתבי עת רבים בשפה הרוסית ובהם אני מפרסם בשפת הכתיבה שלי.

תאר לי את המהלך הפואטי, איך התפתחה שירתך?

בשנת 1977 התפרסם השיר "נפשי הסלבית", היתי אז חבר באיגוד המשוררים הרוסיים, מושפע ממשוריים כאלכסנדר בלוק, בוריס פסטרנק, אוסיפ מנדלשטאם וסלבינסקי. מאוחר יותר הושפעתי גם מאלכסיי צווטקוב , וירה פבלובה, ומיכאיל גנדלייב שלצערי לא הכרתי אותו באופן אישי.

קראתי את הפואמה הזאת באופן גלוי בפגישות המשוררים. חברי האיגוד לא רצו כל מוטיבים יהודיים בשירה הרוסית. עם הזמן שירתי התבהרה כשירת אהבה ושירת הגות. יש תקופות בהן אני כותב יותר פרוזה ויש תקופות בהן אני כותב יותר שירה ולאחרונה סיימתי נובלה בסגנון פרוזה לירית.

האם אתה חושב שיש מן המשותף בינינו , בין סופרים ישראלים הכותבים עברית לבין סופרים יהודיים בעולם?

ודאי שיש מכנה משותף והוא: הנשמה היהודית שלנו. אני מרגיש שאנחנו משפחה. שדה הכתיבה שלי הוא הנפש היהודית חלק ניכר מהגיבורים שלי הם חצי יהודים וחצי רוסים ובכתיבתי אני מנסה לומר שהנשמה היהודית היא חלק מהאלוהות ולדעתי אנחנו עדיין מחכים למשיח, כוונתי היא שאנחנו מחכים שיחול שינוי, שתיפסק השנאה ליהודים. אולי אפשר לומר זאת במונחים תיאולוגיים שיהודים קרובים יותר לאלוהים.

האם אתה מכיר גם ספרות עברית או ספרות ישראלית?

קראתי את עגנון בתרגום רוסי, קראתי הרבה מהספרות העברית שתורגמה לרוסית ומהספרות הרוסית הנכתבת בישראל אני אוהב את דינה רובינא, את דוד מרקיש וכנער צעיר קראתי את השירים של פרץ מרקיש .

האם תורגמו יצירותיך לעברית?

יש לי חלום להיות מתורגם לעברית, אני מרגיש שייך אך לא מתורגם.

**

דוד שרייר-פטרוב. תרגם מרוסית ד"ר רומן כצמן

עֲלִילוֹת הַתַּנַ"ךְ

ציירי אִיטַלְיָה לֹא הִתְקַשּׁוּ
לְצַיָּר מָדוֹנָה עִם יֶלֶד: הֶעֱבִירוּ
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַלְפֵי נוֹצְרִים רִאשׁוֹנִים
גֵּנִּים יְהוּדִיִּם מִפַּלֶשְׂתִינָה לְאִיטַלְיָה.
כַּמָּה עָבְרוּ הֵנָּה דֻּגְמָנִים!
בְּסִמְטָאוֹת עֲקַלְקַלּוֹת שֶׁל פִירֵנְצָה
בָּאוּ לִקְרָאתִי זְקֵנִים בְּמִקְטָרְנִים חוּמִים גַלְמַנִים כְּשַׂקִּים,
בְּכוֹבָעִים חוּרִיים,
בְּפָנִים מְחֹטַמוֹת
וְעִם עֵינַיִם עֲצוּבוֹת בְּצַבָּע קִנָּמוֹן.
לֹא יָדַעְתִּי אִיטַלְקִית, מִלְּבַד הַמִּלִּים הַזְּמִינוֹת:
ciao! buon giorno! buona notte!
הָיָה צָהֳרַיִם, כָּחֹל בְּהֶחְלֵט מָעַל הַגַּגּוֹת,
שֶׁנּוֹשְׁקִים בְּמָעַל בְּעֵיִן טְרַפֵּז,
שֶׁחָסְמוּ אֶת שֶׁמֶשׁ אִיטַלְיָה,
וְיָצְרוּ רֹשֶׁם שֶׁל בֵּיִת תְּפִלָּה.
אֶחָד הַזְּקֵנִים עָמַד כְּגֹלֶם תּוֹהֶה,
התְחִיל בּוֹהֶה בְּפָנַי,
תּוֹחֵב בְּשַׂקֵּי עֵינָיו אֶת בְּגָדַי,
וְשָׁם פִּשְפְּשַׁם כְּאַלְטֶה זַאכְן.
הוּא זִהָה בִּי מָשִׁיחַ?
האם מֻטָּל עָלַי לְהוֹצִיאוֹ מֵהַסִּמְטָה הַחֲשׁוּכָה?
האם מֻטָּל עָלַי להביאולאֳנִיָּה?
מֻטָּל עָלַי לְהַסִיעוֹ לְפַּלֶשְׂתִינָה?
מֵאוֹת כֹּה רָבוֹת שֶׁל שָׁנִים הוּא עָרַג אֵלַי, בְּהִתְּפָּלֵלו בִּכְנֵסִיָּה.

2009

מִדָּה מְסֻיְמֶת שֶׁל כְּמִיהָה לַמָּשִׁיחַ

כְּמִיהָה לַמָּשִׁיחַ, בְּמִדּוֹת קְטַנּוֹת,
מְאֻזֶנֶת בְּהֶבֶל הֲבָלִים.
צַפָּחוֹת בְּלִי תּוֹכֵן אֵינָן עוֹמְדוֹת:
הַגִּישׁוּ נָא יַיִן לְאוֹרְחִים!
קַדְמוֹנִים הָיוּ לָשִׂים חַרְסִית,
לֹא כְּדֵי שְׂאַתְּ, בִּרְעֹד כְּתֵפַיִם,
תַּגִּידִי: לֹא!
אֲנִי מְזָהֵה אֶת סִבַּת נְגַעִים
בְּכָך שֶעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ אוֹבְדוֹת.
הוּא בָּא וְהָלַך,
כָּל אֶחָד – וְשֶלוֹ,
בִּכְתֵפַיִם מָשַׁך,
וְהֶנִיד רֹאשׁוֹ:
"זָר, לֹא קָרוּי אֲנִי פֹּה".
תַחְשְׁבִי בְּעַצְמֵךְ: עַל מִפְרָץ – צַהֲבוּת,
יוֹם כָּחֹל וְשִׁמְשַׁי,
יוֹם יַרְקוּת אֲזוֹבִי שֶׁל האֹרֶן הַבָּלְטִי,
הוּא הִגִּיעַ, עָבַר בְּסָמוּך
לָנוּ,
הוּא הוֹתִיר עֲקֵבוֹת-אֳנִיּוֹת,
וּמַדּוּעַ אֹמר: הוּא הִגִּיעַ, עָבַר בְּסָמוּך
לָנוּ?

הוּא נָשָׂא
אֶת מַטֵּהוּ מֵעַל גּוּפֵךְ הַזָּהֹב-הַכָּחֹל-הַיָּרֹק,
הוּא דִשְדֵש מֵעַל גּוּפִי הנִמוֹק.
הוֹ, וַדָּאִי, לְגַמְרֵי אֶל-נָכוֹן,
שֶׁעַל גַּבֵּי גַּל חַד-חַרְטוֹם
הוּא הִפְלִיג לְתָּמִיד.
כָּל אֶחָד – וְשֶלוֹ.
הַמָּשִׁיחַ שֶׁלָּךְ.
הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי.
אַתְּ – וְשֶׁלָּךְ:
אֲנִי.

2009

איך בין דײַן יִד (אֲנִי הַיְּהוּדִי שֶׁלָּךְ)

יִקְשֶׁה גּוּפִי, יִקְפָּא סוֹפִית –
אֶדְבַּק אֵלָיִך, נָא חֲמְמִי,
נוֹשַעְתִי מִפְּסִיעָה שְׁפַנִּית.
איך בין דײַן יִד.
הוֶּה אוֹמֵר, זֶה יְעוּדִי –
רֹך-לֵב וְחֵטְא בְּעַד רֵעִים.
אָבוֹא אֵלָיִך, רַעְיָתִי,
איך בין דײַן יִד.
מַסְפִּיק וְדָי הֻמְתוּ תְּשׁוּקוֹת,
אֲשֶׁר הִגִּידוּ לַךְ קְלָפִים.
הִשְתַחְרְרִי, צְאִי לִדְרוֹר
איך בין דײַן יִד.
בָּך אֲצוּרוֹת, אֲנִי יוֹדֵעַ,
תִּקְווֹת שֶׁל שֹרֶש קַמָּאִי.
יָרֵאתִי בִּי מְשִׁיחַ שֶׁקֶר.
איך בין דײַן יִד.

2009

מעתקים

מן השירה האנגלית

תרגום ואחרית דבר מנחם לורברבוים

ברשימה השנייה שלי, אני משתפת בספר תרגומי שירה נדיר בעיני,  שפעמיים קראתי בו בהתהוותו. ובכל פעם הרגשתי שנגעתי בדבר מה שיישאר עימנו ימים רבים שיהיה כמו גב מיים בנואדי ישראלי, לגשת אליו ולטעום מהקרירות הבאה מרחוק, ומהשפה שהיא כה מהמקום הזה. משהו שאפשר ללכת ממנו ולשוב אליו עוד ועוד.

מדובר בתרגמוים משירתם  של וורדסוורת  ושל ט.ס. אליוט. ואלה מלווים בקולאז'ים של האמנית שרון אתגר. הספר יצא בסדרת דברים  בהוצאת כרמל וגם עיצובו יפה בעיני. כריכת קרטון מחוספסת ואותיות מוטבעות. שילוב של צניעות ואלגנטיות . נקיון אומנותי ונקיון פואטי. הכל מוקפד וראוי. (עיצובה  של אנה מוניה-שראייר)

שירתו של וורדסוורת פותחת את הספר, בהתבוננות בטבע שהיא כהתפרצות לשונית של  השפה הנובעת מהעין. העו המתבוננת והעין כמקור מיים.  המעקב אחר התפתחות תמונת הנוף

מעידה על  יכולת לשונית מרשימה להגדיר את הנראה , להמשיג, לתאר ולהפוך אותו לחושי ולחושני, וכקוראי עברית, לראות את הפלא במעבר לעברית המגמישה עצמה ומתמסרת לאוצר מילים ולנופים . התאור כמעט כמו תאור של התגלות , מקום שאתה רואה אותו שוב ושוב אבל, יש רגע שהוא מפתח אלייך באופן שונה. הוא מתגלה: שוב פעם רואה אני צוקים אלה/רמים ונשאים, מטביעים על נוף פראי /מופרש הגיגי פרישות עמוקה/ עוד יותר' והמחברים  את תבנית הארץ/לשתיקת השמים."

המעקב אחר מתפרשים התמונות והמילים, הרגש וההתרגשות לכלל תמונה ואמירה, חושפת את מה שאולי כבר נשכח כאן (בתוך ים בינוניות והבל)  היכולת ליצור עולם המדובב את הנראה את הנוף ונותן לו עומק ומשמעות ונצח כמו שלימים תבוא המצלמה והקולנוע ושאר אמצעים טכנולוגיים  שפתרו אולי את הצורך העמוק הזה להיות עד לנוף הקיים והמשתנה  ואכן, עניינו של הספר

בבחירת היצירות, בדרך התרגום ובדברים שבאחרית הדבר היא בנסיון מעקב ונסוח אחר תהליך התהוות המילים, היצירה הנבנית מתוך מחשבה התבוננות, מעקב ודיבור  . היצירה ואחריה התרגום שגם הוא מהלך בתוך מהלך  עד כדי יצירה עברית חדשה שיש בה כבוד רב ל מקור, לשפה האנגלית וליצירה העברית העכשוית המתמודדת עם אפיקה קלאסית בתוך המודרניזם.

ב"מעתקים" לורברבוים ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, ספר מרשים ומרתק "נצחנו בנעימותו"  תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, דיון בשלושה משוררי ענק  עבריים מימי הביניים: הרמב"ם אבן גבירול ויהודה הלוי. בואם של שני הספרים זה אחר זה, מעמידים את עיסוקו ומחקרו של לורברבוים בסוגיה כיצד השירה  מתבוננת באלוהי וכיצד השירה

היא כלי ניסוח  להבעה תיאולוגית. ואולי היא התפילה בטרם מיסוד וגיוס המילים לשירות הממסד הדתי באשר הוא.

ויליאם וורדסוורת

שורות

❖

חוברו מספר מילים מעל מנזר טינטרן

בביקור חוזר לגדות ]נהר[ הוואי

בעת טיול.

13 ביולי, 1798 .

חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ; חֲמִשָּׁה קֵיצִים,

וּמִשְׁכָּם חֲמִשָּׁה חֳרָפִים! וְשׁוּב אֶשְׁמַע

מַיִם אֵלּוּ, מִתְגַּלְגְּלִים מֵעֵינוֹת

הָרִים שֶׁלָּהֶם רִשְׁרוּשׁ פְּנִים-אֶרֶץ מָתוֹק.

שׁוּב פַּעַם רוֹאֶה אֲנִי צוּקִים אֵלֶּה

רָמִים וְנִשָּׂאִים, מַטְבִּיעִים עַל נוֹף פִּרְאִי

מֻפְרָשׁ הֲגִיגֵי פְּרִישׁוּת עֲמֻקָּה

עוֹד יוֹתֵר, וְהַמְחַבְּרִים אֶת תַּבְנִית הָאָרֶץ

לִשְׁתִיקַת הַשָּׁמַיִם.

וַיְהִי הַיּוֹם וְשׁוּב אֲנִי נוֹפֵשׁ

כָּאן תַּחַת דֹּלֶב זֶה, הַכֵּהֶה, סוֹקֵר

חֶלְקוֹת אַדְמַת בְּקָתוֹת אֵלּוּ, וּפְלוּמוֹת פַּרְדֵּס

שֶׁבְּעוֹנָה זוֹ עִם פְּרִי בָּסְרָם עוֹטִים

גּוֹנֵי יָרֹק אָחִיד, אוֹבְדוֹת בֵּינוֹת יְעָרִים

וָחֹרֶשׁ, וְלֹא קוֹטְעוֹת תַּבְנִית אֶרֶץ

יְרֻקָּה, פְּרָאִית. שׁוּב פַּעַם אֶרְאֶה שׁוּרוֹת

גָּדֵר אֵלּוּ, בְּקשִׁי שׁוּרוֹת גָּדֵר

קַוִּים קְטַנִּים שֶׁל יַעַר פֶּרֶא מִשְׁתּוֹלֵל:

חַוּוֹת עֵדֶן אֵלּוּ עֲטוּרוֹת יֶרֶק

ברשימה הבאה אעסוק בשירתו של ט.ס. אליוט כפי שהיא מתגלה בתרגומו של לורברבוים.