אני "ערה". אני אחד המונולוגים בספר "ערות" ואני משתתפת גם בסדרה, אחת המרואיינות בפרק הראשון, כלומר של בנות שישים ומעלה. אני נוגעת בדבר ובכל זאת, אני רוצה להגיב על הסדרה, על התופעה והמשמעות שלה עבורי ואולי עבור צופים רבים.
כאשר סיפרה לי תמר על הפרויקט עליו היא עובדת, שאלתי אותה האם יש לה קול של "אלמנה". אישה שחייה השתנו ולא ביוזמתה, שהאדם איתו חלקה ימיה ולילותיה, נוטש אותה לבדידותה ולהתמודדותה עם משפחה ללא אב ללא בעל ללא חבר. איך אישה קמה מתוך המציאות הזאת ולאן מוליכה את גופה, את נפשה, את משפחתה? ומתוך זה התגלגלה השיחה בינינו אל הספר. יש לי זהות :אני אם לארבע בנות, משוררת, עורכת, סופרת מייסדת ומנהלת אומנותית של פסטיבל "כיסופים" ואני כותבת ומפרסמת מיצירותיי מאז 1980 והשנה אני יכולה לחגוג 30 שנה לצאת ספרי הראשון. כלומר, זו אינה שאלה של חשיפה או פרסום, בדרך כלל אני מעדיפה לפרסם ולהתפרסם בזכות יצירתי. אין לי גם צורך מיוחד לפרסום הצד הארוטי בחיי, משום שהאירוס, החשק והתשוקה שוכנים בכלל שירתי ובכל שלב מחיי והאהבה, נמצאת כל חיי תחת בדיקה. בכתיבתי, אין לי גבולות ולא שאלות של "מותר" ו"אסור". אז מדוע כן שמחתי להיות "ערה" מתוך "ערות"? מספר סיבות, כי אהבתי את העובדה שלא אני כותבת את השיחה, אלא, תמר מור סלע היא הכותבת והספר הוא שלה. אני אחת הגיבורות או הקולות בספר. לא הופעתי בשמי, מה שאפשר לי להתבונן מהצד ולהקשיב ולהבין, האם מה שאמרתי מעניין אנשים מלבדי? ואני מעדיפה להיות מזוהה כ"משוררת". חשובה לי העובדה שמדובר בנשים שתמר בוחרת ושאינן בהכרח סלבריטאיות או "גיבורות".
לשימחתי הספר זכה להצלחה חסרת תקדים. ובכך נפתח עידן חדש, נמצאה "שפה" לכתוב
את סיפור מיניותה של אישה העכשווית ויש הלימה בין השפה לבין הזמן. וכשהגיעה שאלת הסדרה וה"צילום" בשיחה של אחת על אחת. בדיבוב, שאלתי עצמי, למה אני צריכה את זה. הרי אני כבר מבוגרת יחסים לשאר הנשים, איני זקוקה לחשיפה מתוך עולמי האינטימי כדי להתפרסם, אבל, רציתי להתעמת עם עצמי ועם השיח מסביב. רציתי גם להגיד כמה דברים על העובדה הפשוטה שבמהלך חיי ראיתי את מהפכת הדיבור על האינטימי ועל המין מתרחשת. בנעורי ובבגרותי, הבנתי שאין "שפה" בעברית לתיאור איברי המין וחיי המין. אנחנו משתמשים בכינויים המנמיכים את השיחה ואת תיאור האיברים ואין לנו גם כינוי, שם או מושג מדויק למעשה האהבה והזוגיות. השימוש הנפוץ הוא במילה הבאה מהסלנג: "זיון" והפועל המכוער בעיני שאני מסתייגת להשתמש בו ביחס לעצמי ובן זוגי "להזדיין" מקורו בנשק. הקרבה בין מין לנשק מעורר שאלות רבות על החברה בה אני חיה. וכאשר אנחנו רוצים להשתמש בלשון נקיה וגבוהה אנחנו משתמשים בצירוף מילים מתורגם מאנגלית: לעשות אהבה. אז מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו עושים אהבה בעברית? ואולי משהו בתרבות שלנו, בשפה שלנו נמנע מלדבר על האהבה ומעשה האהבה באופן ישיר במשך דורות רבים? באין שפה, איך אפשר לדבר או לתאר בעולם המודרני, בעולם שהקולנוע, הטלויזיה והספרות משפיעים עלינו סצנות סקס, על אהבה והדרך בה הגוף מבטא אהבה? הפשרה היא: סקס. גם זו מילה שמקורה אינו עברי. במילון ספיר, המילה המפרשת "זיון" בהקשר מיני (והיא מופיעה כהערה בלבד, לא כפירוש) בעילה. אז מה המילה בה אישה יכולה להשתמש ולהזמין את בעלי למיטה?
תמר מור-סלע, דילגה על הקושי שליווה אותי כל חיי, שפה לדבר בה את האינטימיות. לשמחתי, מה ששיחרר אותי מהקושי לדבר על יחסים אינטימיים, זו השירה. השירה מאפשרת לי לדבר אינטימיות ואירוטיקה (שתי מילים לא עבריות) שניתן אולי להחליף ב"קרבה" ו"חשק" באמצעות תיאור, דימוי, ציור לשוני, כפל משמעות או מטאפורה שם אני משוחררת כמו המשורר של שיר השירים.
תמר וצעירים ממני בדור, עברו תהליך שחרור מהחברה השמרנית, מהפטריארכלי, מהעולם בו המושג "פמיניסטי" הוא מהפכני .לעולם בו קשר ויחסים אינטימיים מנותק ממחויבות ומשפחה. הוא יכול להתקיים בפני עצמו בצורה לגיטימית.
וכשתמר הציעה רציתי לדעת האם יש לי (דגש על "לי") שפה לדבר את המיניות בפרוזה ולא בשירה. להיות מדויקת בתיאור המציאות שאני חווה.
הספר "ערות" , הבנוי על "כמו מונולוגים" של נשים, המספרות את החוויה מינית שלהן כאוטוביוגרפיה וכמו כל ביוגרפיה, לכל אישה יש את סיפור כניסתה אל המיניות ורגע יציאתה ממנה, וכמו כל מרכיב ביוגרפי אחר, יש בזה רגעי שיא, ורגעי נפילה. רגעי חשק ורגעי דחיה, המיניות שלפני הריון והמיניות שאחרי הריון, המין הנעדר בשעות וימים של מתח והמין המתפרץ ברגעי פיוס ואהבה. הסדרה בעקבות "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל הבמאית והמפיקה, הינו מעבר דרמטי מהכתוב והספרותי אל הגלוי הנראה והחשוף.
הדרך בה מתנהלת הסדרה, היא באמצעות שיחות של תמר עם כל אחת מהנשים או הזוגות, המרואיינים גלויים, נראים, המצלמה חוקרת אותם ברזולוציות גבוהות, מקיפה מכל כיוון ובשעה שהמראיינת אינה גלויה ואינה משתפת עצמה וחוויותיה , "השיחה" הופכת לווידוי. וכידוע, אין חזק מהווידוי באמנות. הווידוי, הוא אמירת האמת המוחלטת, הווידוי מעורר אימון בלב השומע, הוא מרוכז במתוודה המדבר והצד השני תפקידו להקשיב.
וידוי במקור, קשור לריטואל דתי בנצרות, והן בעולם היהודי ,אדם מתעורר בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והכך הוידוי מתקשר גם לאמירת התודה. ואם יש לאדם וידוי להתוודות בו, הרי יש לו סוד. "ערות" הוא סוג של ריטואל שחרור מהסוד המכביד עלינו שנים. הסוד על מה שכולנו יודעים שהוא קיים בכל בית ובכל חדר שינה, אך אינו גלוי ואינו מדובר, הוא הסוד שבין השניים. נשים המצטלמות לספר את סודן, זה מסקרן וגם משחרר. אם אישה שנראית "נורמלית" ו"רגילה" מספרת על נער שנכנס לחדרה בקיבוץ והפשיט אותה ממכנסי הפיג'מה והכאיב לה, זהו "סוד" שהושתק ויוצא לאור. הוידוי עליו, משחרר את המספרת מהסוד שלה ומאפשר לנשים אחרות שהן נשאות סוד, להזדהות. כשדיברתי על הרגשתי כאישה אלמנה צעירה, על העדר הנמען האהוב, על הדרך בה החברה רואה אותי כאישה שהיא "הפקר" (את גם צריכה "לספק" את עצמך, אז יאללה בואי) ובשנה הראשונה לאלמנותי חוויתי שתי תקיפות מיניות מגברים בסביבה המוכרת שלי. איך ומתי אפשר היה לומר זאת? ואיך אפשר למצוא שפה להבדיל, בין גבר/ חבר שאין לנו מחויבות ואנחנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים לבין נהג מונית שנהג עבור המשפחה שמציע את שירותיו? יש מילה אחת שמפרידה והיא הרגש. האהבה. אז גם אני עברתי תהליך מטהר ביני לבין עצמי וביני לבין החברה באמצעות ה"וידוי" , בזכות היותי "ערה". הווידוי, הוא אחד הצדדים של האינטימי, אדם מתוודה בפני מי שהוא נותן בו אמון ובכך, הווידוי מקרב והופך לחלק מהתקרבות לאהבה. אנו רגילים לראות באומנים, אנשים המחפשים אהבה דרך החשיפה באומנות, אולי גם כאן, נשים "רגילות" מתוך החיים, יוצאות אל המסך מדברות על אהבה ומחפשות את אהבת הצופים לבחירות וליסורי האהבה שלהן.
ספרות הרומן הרומנטי או כמו שנהוג לקרוא לז'אנר רומן משרתות, היא הספרות שהעלתה חוויות מיניות מאונס ועד תיאורים מפורטים של זוגות במעשה האהבה, ובדרך כלל, מעשה אהבה אסור , אך תמיד זה היה חלק מסיפור גדול יותר, מעשה האהבה לא היה מנותק מהקשר סיפורי או ספרותי, והמין או מעשה האהבה הביא בעקבותיו תוצאות של הריון ולידה או של אכזבה ושבר נפשי (זוכרים את הסערה סביב "מאהבה של לידי צ'טרלי"). ברומן, או בקולנוע המין והאהבה, האהבה האסורה או הבלתי אפשרית, לחילופין גם האונס, מניעים את העלילה, הם הסיבה והמסובב.
בסדרה "ערות", מופיעות נשים רגילות, לא שחקניות ולא סלבריטאיות, בפנים גלויות, עם סימני גוף וסימני גיל ואומרות וידוי על מה שהיה סמוי מהעין במשך דורות (ואני ביניהן)כמו אהבה לא מספקת, החיפוש אחר העונג, מציאת העונג עם תחושת אשמה ושיחרור מתחושת האשמה באמצעות הוידוי ב"ערות". ההמרה לאמנות באמצעות סיפור, סדרת מונולוגים או סרט קולנועי יכול היה לשחרר את החוויות האלה לעולם מבלי להישפט. ואולי זה המסר המרכזי של הסדרה.
האהבה, הרגש, הפריון שבא בעקבותיה היא מרכזית בחייהם של בני האדם בכל העמים ובכל התרבויות ומאז ומתמיד הזנות והנזירות היוו את הקצוות של התופעה, מהו הדבר שגורם להתרגשות מהספר ומהסדרה. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא שאנו חיים בעידן בו הפרטי הוא הכללי, ברשתות החברתיות ניתן לקרוא חוויות מעולמם הפרטי ביותר של הכותבים. הבלוג הוא גם יומן פרטי וגלוי לעין כל. נעלם הריחוק המבדל את האינטימי מהעולם החיצון. נוצרה שפה בינלאומית לתיאור החוויה האינטימית, לסיפורים מתוך הזוגיות, ליחסי ילדים הורים, לשיתוף של החלטות חשובות בחיים, ליחסי זוגות חד מיניים שהיו בעבר טאבו, היום הם גלויים בקולנוע, באומנות הפלסטית ובמדיה החברתית. חדשות יכולות להיפתח בתיאורי רצח או גילויי עריות מפורטים בתוך המשפחה. סף הגירוי השתנה ומי שפורץ או פורצת את גבולות השמרנות והאינטימיות נחשבים לאמיצים ומושכים את תשומת לב המדיה. ובעידן מסכי הכיס, החוויה הקיומית היא שמי שאין לו מסך או אינו מופיע על מסך כחלק מהחוויה הקולקטיבית, אינו קיים. משוררים מכירים את הבקשה של יחסי הציבור בהוצאה: תן לי "סיפור" כדי שתתפרסם כתבה במוסף לספרות. או במוסף שישי. משוררים זוכים לחשיפה לפעמים, בזכות חשיפת גילוי עריות במשפחה, או סיפור ביוגרפי יוצא דופן ולא בהכרח היצירה היא נושא הכתבה.
כל אלה, אפשרו, לפתוח וידוי ושיחה על מה שעד כה היה מכוסה או לא נגיש. הדיבור על החוויה המינית הוא חלק מהשפה החדשה בין האישי לקולקטיבי. בין הפרטי, האינטימי, למקומו של האדם, ובמקרה הזה של האישה בתוך המרחב שלה.
עד כה סיפור האהבה והחוויה המינית מסופרת על ידי שחקנים בקולנוע, סצנות מין ועירום משולבות בסיפור הקולנועי והן חלק מהפיתוי ויחסי הציבור של הקולנוע למשוך קהל. בקולנוע ניתן לראות מה שבלתי אפשרי בבית , מהקולנוע אפשר ללמוד איך נראה המין אצל ה"אחר". אך הסיפור הקולנועי, איבד את אמינותו, הוא מספר סיפור של אחרים וברוב המקרים הצופה אינו יכול להזדהות עם החוויה האינטימית של הגיבורים (ניתן לצפות ב"אישה יפה" pretty Woman 1990 בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר, עשרות פעמים ולדעת שזה סיפור לסרטים). בעידן בו ה"ריאליטי" הוא הוא הז'אנר המרגש ורב צפייה, רק קולנוע תיעודי יכול ליצור אמון והזדהות. רק פנים חשופות של אישה מדברת על כאב החדירה, או עונד מיוחד ביחסים עם אישה, יכול לעניין ולהיות מודל בבחינת "אם היא יכולה אז גם לי מותר להרגיש כך או לחוות כך".
בעידן בו הגבולות בין המציאות לדמוי מציאות אינם ברורים וה Virtual Reality , הוא המציאותי עבור רבים, כוחו של הקולנוע התיעודי הולך וגובר. ככל שאנו מתרחקים מתחושת המציאות, מהגדרות של מה "נכון" או "לא נכון" , "צודק" ו"לא צודק", אין מקום לאמיתות מוחלטות , והסובייקטיבי הוא קנה המידה לדברים. אז התיעודי והממוסמך ממלא את מקומה של תחושת המציאות, של האובייקטיביות. לא מקרה הוא שבמקביל להופעת הסדרה "ערות" הופיעה מיני סדרה בעלת אופי יותר קולנועי בשם: "המורדת" או Unorthodox , המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן המספרת את סיפור עזיבתה של הגיבורה את קהילת סאטמר בויליאמסבורג, ניו יורק. תוך חשיפת חייה האינטימיים עם בעלה, את העובדה שכל חייה האינטימיים, עבור משפחתה מסתכמים בשאלה האם יהיה פריון, האם תהיה לידה? ואילו, היא היתה שרויה בחוויה שונה, המעשה המיני בשכבה עם בעלה היה כרוך בכאב והיה חסר עונג ובעיקר חסר אהבה. העונג הגיע עם הבריחה, עם הגילוי העצמי והחופש.
דומני שאם יש משמעות ומסר לסיפור של "ערות" ושל "המורדת" הוא אותו מסר, היי קרובה אצל עצמך, אל תחמיצי את העונג, הוא שלך ומגיע לך.
"ערות" הספר והסידרה זה מעשה חלוצי ומשחרר, אסתטי ומעניין שיש לו משמעויות רבות שעוד תהיינה הזדמנויות לדבר עליהן, אך הקושי שלי ב"ערות", שאומנם באמצעות הווידויים נוצר תיקון. אפשר לדבר על הסוד המשותף לכולנו. אך, הדיבור על מיניות בעיקר בדור הצעיר יותר, אינו ביטוי של אהבה ושייכות, של מיניות כחלק מפריון, המשכיות, שייכות ומשפחה, המיניות על פי ערות היא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי ולא בהכרח מימוש רגשי.
לכתוב זה לזכור 