שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.
במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.
כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.
בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.
לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.
לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.
ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.
לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.
הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.
סרצ'קו קוסובל /
אירופה גוססת
Europe dying
אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.
חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת
כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.
פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!
אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.
עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים
יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:
שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים
וְהַשָּׂדוֹת
וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים
וַאֲנִי צוֹעֵק.
הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב
יִהְיֶה שֶׁקֶט.
לכתוב זה לזכור 