יעקב ופי הבאר

כמה דברים על יעקב במפגש הראשון עם רחל, בהשראת הלימוד בחברותא
מוקדש לאורי פלג שהעדיף את פי הבאר על פני מלאכים

מפי הבאר לפה הנושק

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם–וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל–לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים

לאחר המפגש של יעקב עם הסולם, המלאכים, והאלוהים הניצב מעליו. לאחר התגלות הדוחפת אותו אל הגלות, אל היציאה מתוך הבית , המשפחה, יחסי האחים אל מחוץ למוכר, לגלות את הגלות, את החיים בתוך הזרות, ודווקא שם להקים לעצמו משפחה. מעניינת אותי מאד, הדרך בה התנ"ך בונה את האקספוזיציה, ואת המעבר מההתגלות עם האל-האב אל המפגש עם האישה, עם האהבה ולאחריה בניית המשפחה.
לקראת המפגש יש הכנה מרובה הן פיזית והן רגשית, היא מתרחשת בנוף ליד הבאר. לעומת זאת, המפגש עם האישה הראשונה, עם לאה, נעשה ללא כל הכנה, ללא תהליך הוא פשוט מוצא אותה לאחר שנחגגו נישואיו לאישה אחרת לאחר שכל הלילה אהב וחיבק אישה שקרא לה בשם אחר למפגש עם לאה, אין כל הכנה. היא מתרחשת רגע לאחר ההתייחדות באוהל אז יאמר: "והנה לאה".
מרגע שעזב את לוז לכוון חרן, אין אנו שומעים דבר ואין יודעים על הקורות אותו וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. הליכה ארוכה שמבחינת המספר אין לה משמעות כי החשיבות היא בעצם ההליכה ובהגיעו למטרה. ובבוא לארץ חרן, הדבר הראשון שהוא פוגש, או שהוא הולך אליו היא הבאר.
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.
וירא והנה באר. החוש המקדים לו הוא חוש הראייה הוא רואה אותה ואז מופיעה המילה המוליכה למרכז הקומפוזיציה ולמרכז תשומת הלב "והנה" המילה הזאת תלווה את יעקב בארץ חרן, בכל פעם שזרקור יטיל אור על אחת הדמויות במחזה , תופיע המילה "הנה". באר בשדה. הבאר היא נובעת, הבאר היא נקבית, הבאר הזאת המיוחד ליעקב, היא בליבו של שדה. יש סביבה מרחב המקיף אותה , היא נקודה בתוך מרחב כמו כתם אדום או כתום בתוך משטח ירוק.
ומייד מופיע ה"הנה הבא" הממקד את ראייתו (ורעייתו) של יעקב בפי הבאר ומה שסביבה. שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כלומר, אינם בתנועה אלא בהמתנה והרביצה הזאת מזכירה את שם אמו: רבקה ששמה גזור מרביצת הצאן. ובאופן עקיף ואולי גם לא מודע, אמו נמצאת אתו ברביצה הזאת על פי הבאר. הרביצה הזאת אומרת לו שהוא במקום הנכון ועליו לעשות מעשה. ומכאן מתחיל מהלך:
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא
יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים
הבאר המסוימת הזאת שהיא כמו עין בשדה, עין שהיא מלה נרדפת למעיין , לנביעה, מקור מים בטבע ובגוף ובכך היא דומה לבאר. וממנה "ישקו" העדרים. והרי ההשקיה שעבורה מחכים העדרים, ההשהיה הזאת היא השהיה לקראת בואה של רחל, הרועה הקטנה המתמהמהת ולמה לה למהר, הרי היא יודעת את סיפור פי הבאר הסגורה. אך מעבר לזאת, הכתוב משתמש במילה "להשקות" את העדרים ועוד מעט יהיה הדהוד למילה גם ב"וישק" את הצאן וגם ב"וישק" לשון נשיקה. כל הפעלים האלה נובעים מהבאר שעדרים רובצים עליה.
גם "עדרים" אינה מילה תמימה המתארת מצב. המושג עדר, ופעילותו ובניית משפחתו של יעקב, תלויה ביכולת הרעייה וההתרבות של העדר, אבל, זה ידובר בהמשך.
והנה מספר הסופר המקראי על האתגר העומד בפני יעקב, הוא מספר זאת לא מזוית הראייה של יעקב הרואה את השדה, אלא כמספר כל יודע:
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר,
וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר,
לִמְקֹמָהּ
אבל במעט המילים האלה גנוז בשפה סימבולית כל העומד לקרות עם יעקב. על פי הבאר, על פי הנביעה של המיים שהם כה חיוניים לעדרים ולרועים רובצת אבן גדולה וכבדה שאדם אחד לבדו, אינו יכול להרימה, לכן ההתכנסות הקבוצתית היא חשובה. ויש במקום נוהג, תרגול קבוע מדי יום ביומו, כל הרועים נאספים, ממתינים זה לזה כדי לגלול את האבן מעל פי הבאר. משקים את הצאן ומחזירים את האבן למקומה.
רגע אחר כך תחזור נקודת המבט לזוית הראייה של יעקב, הרועים יבשרו על בואה (היא תמיד מאחרת הבת החולמנית של לבן הארמי ..מה היא חושבת לה שהיא לא מקדימה ולא עוזרת בגלילת האבן..)
סדר הפעולות הזה המקדים את השיחה עם הרועים, אינו מקרי כאן. פי הבאר, היא באופן מובהק, מטאפורה לנשיות ולאיבר הנשי, הנובע ומנביע ומקור החיים. הוא מקור נביעה וחיוניות וחיים בדיוק כפי שהבאר היא לעדרים הרובצים עליה ולרועים הממתינים. האבן הגדולה מכל גודל רגיל (בדרך כלל מעל פי הבאר אבן בגודל המאפשר לנשים להרים אותה ולשאוב מיים מהבאר) אך הפעם האבן גדולה ומאתגרת. והיא על פי הבאר. היא מבטאה חסימה נפשית ופיזית של ירידה על הבאר אליה מתאווה יעקב. הדרך אל האישה הפתוחה, הנובעת, האישה באמצע השדה, האישה שהיא כמו עין קוראת לו, אינה פתוחה. יש מכשול גדול שעדיין אינו מזוהה. המפגש בין האלמנט האופקי, היורד אל הבאר לבין הבאר, המקבלת ונותנת, אינו מתאפשר עדיין. אין התייחדות ואין יחידות יש ריבוי אנשים, יש מהומה סביב והמתנה.
ואז יעקב פונה אליהם בשאלה דקה ומדוייקת כאילו אימו נמצאת מאחורי גבו: או אולי אלה השאלות המדוייקות ששמה בפיו רגע לפני צאתו חרנה.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם;
וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר;
וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם–
וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן.

יעקב שואל את הרועים לזהותם, למקומם. ברגע שקיבל את התשובה לה ציפה, הוא שואל בצורה מדוייקת על לבן, דודו, עצם השאלה מצידו של איש הבא מרחוק, מעידה בפני הרועים, עליו, מזהה גם אותו. ולכן הם עונים מידית ומזהים את רחל. המילה "והנה" מפנה את הזרקור לעבר מורד הגבעה ממנה גולשת נערה רועה שהרועים נותנים לה את שמה: "והנה רחל" . יעקב רואה אותה וליד פי הבאר הנקבית, הוא שומע את לחישת אימו ואת גופו המגיב לנוכחותה של האישה.אבל, לפני שיהיה המפגש הנוגע בינו לבינה, יש השהייה הוא מדבר איתם על השקית הצאן כאילו אינו יודע שיש לגלול את האבן מעל פי הבאר. הוא מתעלם לכאורה. בזמן השיחה ביניהם על גלילת האבן מהעל פי הבאר, על הסרת המכשולים בדרך לאישה, כותב לנו המספר על דחיפות האירועים "עודנו מדבר עימם ורחל באה"

וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל–לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.
וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי
עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רֹעָה, הִוא.
רחל מגיעה כי זה טבע הדברים להוליך את העדר אל המיים בטרם ילכו למכלאות

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,
וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ;
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב,
וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר,
וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל;
וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ

הפעלים חושפים את התהליך הנפשי שעובר יעקב, הוא "רואה" ומבין את משמעות הראייה, יש כאן מפגש עם האישה המיועדת המיוחסת למשפחת אימו, כלומר, הוא ממלא את היעוד ששלחה אותו אימו, הוא מתמלא בכוח, כוח שאינו אופייני לו בבית אמו, שם היה תם ויושה אוהלים, ליד הבאר הוא חווה השתנות שאינה רק בנפש אלא גם בגוף. הכתוב אינו מספר עכשיו איך נראה יעקב בגלותו את האבן מעל הבאר. הקוראים הוכנו לקראת כובדה של האבן בפסוקים הקודמים, ומכאן, פעולת ההרמה של האבן מתפרשת על ידי הקורא. ניתן לראות את יעקב בלב מעגל הרועים והצאן המצויים בהמתנה, פושט גלימתו וחולצתו, משפשף את ידיו זו בזו, רוכן, מתרכז ובבת אחת גולל את האבן מפי הבאר, הוא גולל מכשול כבד בדרך אל האישה שהיא כרגע כגן נעול עבורו. כמי שגולל את הקושי, הוא לוקח לעצמו זכות להחליט על סדר ההשקייה ומשקה את צאן לבן, ובכך מבצע פעולת התקרבות לרחל, היא מוליכה את הרחלות והוא נותן להן לקרב לבאר ולשתות מהשוקת היוצאת ממנה. ללא מילים הם כבר בפעולה שיש בה חיות וחיים. יעקב שחש את מגע המיים ושפתי הרחלות על כפותיו, מההשקייה עובר לנשיקה לרחל הנערה המיועדת לו. הסרת מכשול פיזי היא הסרת מכשול אירוטי , המביא בעקבותיו, את הנביעה הפנימית המשחררת של הבכי , בכי שחיכה בתוכו עצור ואצור כבר ימים רבים, מרגע פרדתו מאביו הזקן ומאימו האהובה, מרגע שעזב את הבית אל הלא נודע. הבכי הזה קושר ביסוד המימי שבו, את רגע ההגעה והנגיעה. את ההשקה שבין פרדה לפגישה, לילות של הליכה ובדידות ורגע ראשון של מגע ברחלה וברחל ליד המיים, מי הבאר המבטאים את תנועת הארוס והחיים.