נופים שבחוץ, נופים שבפנים

בין השירים , שכבות של שתיקה

 

יושבת בסטרוגה, בלובי, לאחר ששתלנו את העץ של המשורר הקוריאני, הזוכה בפרס הזהב השנה.

חוזרת אל הדפים הצהובים של המחשב כדי לנסות ולכתוב את אשר נכתב. אחרת, או אותו דבר. אך מבחינת תהליך הכתיבה מעניין לראות את נקודות האחיזה במה שכבר נכתב כדי לכתוב את העכשיו. גם הטכסט הזה הוא נקודת אחיזה למה שיבוא אחריו וגם הוא אינו כולל שום מימד שיכול להיות רגשי. כל הרגש צריך להיות מכונס. דרך החלונות הגבוהים של מלון "דרים" האגם מאבד את הצבעים שלו והופך ללבן, לערפילי. המבנה על כל האסתטיקה שלו, החדר, על שטיחי מקיר לקיר האדומים ומוכתמים, הוילונות הבהירים והוילונות הכמו כבדים, אסתטיקה של עולם שמתפורר מול העיניים. עולם קומוניסטי שנשלח לאיטו לפחי האשפה של ההיסטוריה ומהווה מקור געגועים לנהגי מוניות שכועסים על המצב הכלכלי. נהג מונית בליובליאנה התלונן באוזני על המצב הכלכלי ואמר, אין תעדשייה אין שום דבר. מיוגוסלביה הגדולה התפרקה למדינות שכל אחת שני מליון תושבים, הקטנים לא יכולים להחזיק את עצמם "אני קומוניסט" אמר "יותר טוב קומוניסט טוב מקפיטליסט רע" . וכאשר שאל אותי, מהיכן אני, ואמרתי שאני מישראל, השיב לי "למה אתם יורים טילים על עזה?" . ניסיתי לתקן את הרושם שלו והוא השיב שאנחנו מקבלים טילים מאמריקה, כי כל היהודים עשירים. למזלי, כל נסיעה במונית מסתיימת רק השיחה אינה נשכחת.

 

שדה התעופה של לובליאנה , מכאן לסקופיה לקצה השני של הבלקן. אנחנו נוסעים שניים, אני עם תוכניותי ויש מי שהולך לראות את העולם הזה דרך עיני, או לצידי.

הבינלאומיות חוזרת על עצמה. התכתבות פעילה עם מי שנוסע לנקודת המוצא שלו ואני ממשיכה במסע שלי בחיפוש הלא נגמר אחרי מה שאני מתקשה להגדירו. איך נראית האהבה איך היא חוזרת אל הגוף כדי לאהוב כמו מהתחלה. מה המתח בין הכתיבה לאי כתיבה האם ניתן להגדירה כשתיקה, כהמתנה.

 

לנסוע למקדוניה, לבולגריה, לצד הדרומי של הבלקן, פירושו מסע אל התת מודע של השפה. לפני הנסיעה למקדוניה לשפה של התת מודע או אולי נדמה לי שזה התת מודע? ליתר דיוק מסע אחר שפה אבודה שהלכה לאיבוד בדרך אלי ואני בדרך אליה, אלה אותות מהבהבים של ילדות.

האם אני כותבת תוך הליכה והתבוננות או שאני שוכחת מה כתבתי ומה אכתוב.

 

בשיחת הטלפון היומית שאני משתדלת לדבר עם אמא, לפעמים דווקא וניה עונה לי ואני מנסה לדבר איתה בשפתה. אני מרגישה איך אוצר מילים מסוים חוזר אלי. אני חושבת על המצה האירוני הזה בו גויה בולגריה מפלובדיב עיר ואם בישראל עד מלחמת העולם השנייה, באה לטפל באישה יהודיה מבוגרת בארץ שנבנתה מחורבות העיירות שאבדו. היא אינה יכולה עוד להתפרנס בארצה היא באה לארצם של הגולים מארצה. פליטים שבנו את ביתם והיו לבעלי ביתם. התהליך הזה שיש בו קריעה , הנתקות, חיבור מחדש והמשכיות, אינו גלוי לעין עבור הדמויות הפועלות. הדמויות רואות רק את קצות החוטים של הדברים.

 

שוב שואלת את אמא מה שם המשפחה שלנו שאבדה במקדוניה. בין 7000 היהודים שנשלחו לטרבלינקה היו בני משפחה רבים.

 

חוה?

אהה לא ידעתי חשבתי שזו את. חשבתי שאת אתי, הקול שלכן דומה.

אז איפה את? אההה במקדוניה? שכחתי

אמא, מה שם המשפחה שלנו שהיתה כאן במקדוניה?

נשארו שתי בנות של בן דוד שחיות בסקופיה , היא אומרת.

אז מי הן? מה השמות?

לא יודעת את מי לשאול, מתי גיסתי יודעת אבל היא כבר מתה.

 

השיחה הזאת בלתי נשכחת בשבילי אך היא מלאה בשכחה. בשתיקות שבין המילים ואולי מכאאן אני נסעתי ונוסעת לשכבות של שתיקה.