שפת החלונות, סיפור קצר מתוך הספר "אני, הגבר"

שפת החלונותפורסם ב"כרמל" גליון 17 בעריכת שלמה לאופר.

שפת החלונות

"אין דבר בקולה של הציקדה/ שרמז כמה מהר / היא תמות. "
הן נמצאות בכל מקום. הציקדות בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה אבל בעיקר בצמרות העצים. אלה, מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר-גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו עם כפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת הענפים ענפי הדולב והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום בו ישבו הכנענים לא היו ציקדות בחצר, מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלני נע בין לילה אחד לבוקר ושוב לילה ובוקר.

בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי, כל העיר נהרה אל החוף. הבתים נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, נמוכים ומאחורי וילון התחרה, אפשר לראות מיטה סתורה, או גבר יושב ליד מחשב לבוש בגופיה לבנה וכרס גדולה. אהבתי במיוחד, חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה ובלילה כשדלק האור מפנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים , ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוזיה שהיא כנראה מעבר לקיר החיצוני ועיניה עסוקות בסריגה, משמאלה, כלומר מימינו של החלון הבחנתי במיטה גדולה שם שוכב גבר מבוגר . את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך הליכה לצידו של יאן שקיויתי שלא יכעס על סקרנותי ונימוסי .
יצאנו מהסמטאות בעלות שמות רחובות ערים, ערים בדרך כלל בצד התורכי שמשם הגיעו מהגרים יוונים. אפסיס, איזמיר. יצאנו מתוך הסימטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוסיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפנויים לירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוסיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך, היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גיאוגרפית הוא בארץ אחרת. מבחינתי, הוא היה נוכח עד כאב ונעדר המשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרון הריק.
אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טכסט כתובות, השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר . יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
הגענו אל מפרץ , צפונה מהנמל. קטן ואפל.
עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד , יאן כבר שחה אל הים כשהוא מחכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר להוריד ממני את משקל משא המועקה . בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המיים בעור, בהצפה. אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה למצולות. המיים מכסים את ראשי כמו שמיכה כאילו אומרים לי, כבר לילה. נוחי. שני. שקעי ושקי למנוחה בתוך המיים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפייה חודרת לגוף, את הויתור על המשאות הרובצים בין על כתפי ובין שני שדי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידי פשוטות לצדדים ועיני עצומות חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף ורק הראש היה בועה מלאה ריכוז ובין הראות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון התמכרתי לתנועה של המיים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי יגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי עצמי מבחוץ כאילו יש מצלמה מתחת למיים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי חשבתי על דג שחולף על פני ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי בעד המיים, קול. קול שחדר דרך המיים הרבים שהיו מעלי אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הראות שלי החלו להסגר וחשתי קלה קלה מאד . הראש היה כבד ומשך מטה והרגליים בעטו בשארית כולן במיים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעלי ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות בה אספתי אויר לראות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות לחוף החשוך. ראיתי את הצללית של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני לימיני. קראתי לו והוא ענה בפשטות :
"yes".
שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי.
I want to tell you something and forgive me.
What? Go on
I feel very lonely tonight
You shouldn’t feel this way; I am here with you all day and night
מתי שמעתי מילים חמות ופשוטות כל כך. היה משהו בקול שלו שמילא את החור הגדול בבטן, את החרדה המציפה בכוח אחר. ידעתי שאיתו, אוכל לעבור את הלילה הבוגדני שהעיק עלי במלוא עוצמתו. ביקשתי שמישהו יחכה לי על החוף. לאט הבחנתי בצללית הגבוהה של יאן. הוא שחה מהר ממני ועמד שם מביט אל הים. מגבת הקיפה את מותניו. עמידתו פסוקת הרגליים וידיים על המתניים ועיניים אל תוך החושך המואר.
פרשתי את הצעיף התורכי הפרחוני על החול והאבנים. הוצאתי מהתיק שני אפרסקים ושני שזיפים. ישבנו מול הלילה והים זה ליד זה, הוא ליטף את כתפי לרגעים חטופים והיה ובנגיעה הזאת הפעיל מתג פנימי ודמעות החלו לזרום מעיני בחסות החושך הגדול. דמעות קטנות, לא הדמעה הגדולה הרותחת שבכוחה ולהביא סערה . דמעות של עלבון דמות אחת מתוכי היתה שקועה בעלבון ובכאבי הגוף ודמות אחרת התבוננה מחוצה עלי בעין אחרת. דמעות הילדה הקטנה, העזובה מתעוררת ותובעת את מקומה בחייה של אישה גדולה. איך אספר ליאן בחושך הזה מהו הנוזל האפור והצמיג המציף אותי . איך אומר לו. אל תעזוב אותי לבד. אתה מפריד ביני לבין השד האורב לי בתוכי. ישבנו זה ליד זו מגירים את מיץ הפרי המתוק לתוכנו. לאט ובשקט שום דבר לא האיץ בנו וכבר התחלנו לדבר על הכוכבים על שמותיהם בשפות שונות וביקשתי בתוכי שלא יגמרו שמות הכוכבים שלא ייגמר הרגע הזה שלא אשוב לחדר. לא אוכל להיות לבד בלילה הזה. ישבנו לאיטנו כשמיץ הפרי זחל על עורי ונספג בבגד הים מורגש ולא נראה, עד שהרוח שינתה כוון . ישבנו בשתיקה , ליאן היה ברור שבתוך האישה שלידו יש ים פנימי סגור ואינסופי. יש משהו שהתגנב מתוך עולמה אל המקום המיוחד הזה המנותק בין החצר למסלול הסימטאות היורד אל הים. משהו זחל ותפס מקום ושינה את צבע הפנים, את החיוך והצחוק. הוא לקח ממני את תרמיל הגב עם המגבות והתחלנו את הדרך מעלה דרך הסימטאות אל החדר , אל הדירה.. עולים לאט מהעיר התחתונה, מהמפרץ אל העיר העליונה העתיקה. אל הסמטאות המוליכות בתים בצורות שונות לעבר כנסיית סנט אנטוניוס. המקום היה חדש לי ויאן דאג לתת לי מפתחות וסימנים למצוא את דרכי.
הנה אחרי המאפייה , מתעקל הכביש ומגיעים לכיכר קטנה שבמרכזה עץ דולב גדול ועתיק מתוכו צועקות אלף ציקאדות ומימינו הסופרמרקט הקטן שמאחורי הקופה יושבת אישה גדולה כחולת עיניים כמו מלכה ומזיעה בחום יולי הימתיכוני. מנקודה זו הכביש עולה ויאן החל מצביע ואומר. הנה המרפסת העותמנית החומה בעלת סורגי העץ וחלונות זכוכית חלבית הבולטת אל הרחוב, ואחר כך הרחוב עולה ומימין חומת אבן ארוכה ממנה יוצאים ענפי תאנה ולימון, והנה פינת רחוב שיש בה מזלג ואת עלולה להתבלבל, קחי את הדרך הימנית הצרה יותר משמאל הבית צבוע בחום. משמאל בית, כנראה מבנייה חדשה יחסית עם מרפסות רחבות מוצלות בצלון וצמחים נשפכים אל הרחוב, שם תמיד עומדת אישה ומשקה. תמיד יש משפך בידה, היא נשענת על המעקה וצופה בהולכים ברחוב. בשעות הערב היא מדברת ומדברת באלט צרוד , בשעה בה עלינו שמענו את קולה ושיחתה עם גבר נסתר מהעין שענה לה כמו כניסות של בס קטוע לתוך המוסיקה. הדרך מתלילה ומאחורינו עולה קטנוע מצרצר בתנופה ועוצר ליד הדלת האדומה משמאל, נערה ארוכת רגליים בגופייה צהובה ושיער זהב נופל על הכתפיים, יוצאת מהבית ויושבת מאחוריו, ומחבקת אותו מגבו על הקטנוע. הם עולים ברעש ונעלמים מעלה בין הסמטאות העולות.
"תזכרי את האישה הזאת, היא תמיד פה." אמר לי יאן וחייך. הוא נשמע כמי ששותל לי שורה בזיכרון. מכאן נכנסנו לסימטאות צרות יותר, וניכר עליהן שהן עתיקות יותר, יאן אמר שהספרים אומרים שרובן ממהמאה השבע עשרה ויש כאלה שנשמרו משלהי ימי הביניים.
אחר כך הבית הירוק מימין ולפנות שמאלה ליד הבית עם שני הכסאות שיוצאים מהדלת ומחכים ולידם עציץ בוגנויליה גדול. ללכת שמאלה ולעבור את הבית בצבע הורוד שלידו יאמר יאן כמה פעמים "לפעמים נדמה לי שהצבע של הבית נקבע על פי צבע שהיה במבצע, אותו יום, בחנות הצבעים " אמר וחייך. ואני עניתי לו שאני דווקא אוהבת את החופש בבחירת הצבעים לבתים , צבע בלתי צפוי וצירופים מלאי חיים מה שמאפיין את הבתים של תושבי הבלקן. בזה הם שונים מאירופה האפורה כל כך. אמרתי והעברתי מסר של העדפה.
בסוף הסימטה שהלכנו בה לרוחב, היה פיצול משולש שאני עתידה לטעות בו כמה פעמים עד שאזכור שבדלת העץ שפעם היתה צבועה בכחול והיום היא סגורה כמו עין סתומה, סביר להניח שמאחוריה חדר או שניים מתפוררים ומעלים אבק וטיח, שם עלי לפנות שמאלה למעלה, לעלות במשיכה חזקה בכוחות אחרונים כשלושים מטרים לצידם של בתים המתקלפים בקירותיהם בעיקר סמוך לפתחי חלונות ודלתות וניתן לראות בנייה המשלבת אבני גיר מקומיות עם טיט לבן אולי בוץ ובעיקר, ביקשתי רגע לעצור ולדחוף אצבעות לתוך לוחות עץ ישנים, הבנויים במעין סנדויץ' שתוכו מלא בטיט לבן. הפלסתר החיצוני נושר ומשאיר "חלונות" לבנייה הישנה. בימים הבאים צילמתי ללא הרף חלונות כאלה, הם היו בעיני פטנה וסימני זמן בשפתו של קופפרמן או מישהו אחר.
שם ליד הכנסייה בעיקול לשמאל יש כניסה לחצר פנימית ליד עץ דפנה ועץ תאנה . לשם אנחנו הולכים. יש חלון שתריסיו נפתחים לחצר והחלון והתריסים בגובה שניתן להתכופף ולהסתכל פנימה. בגובה שמספר סיפור.
לא רצינו להכנס איש לחדרו ואני לא רציתי להשאר לבד הלילה הזה, לילה גדול כמו הים לספינה שעושה את דרכה, עמד לפני. היתה לי הרגשה שעלי לעמוד על המשמר כמו ספן או מלח, להחזיק בהגה שיחזיק אותי לחוף הבוקר. ידעתי שהשינה לא תבוא. ידעתי שמשהו מטעם השקיעה במיים יצוף אלי ויהיה נוכח . אני כאן. תרפי ותשקעי לתוך האפלה הזאת. יאן הדליק נרות ואני הכנתי כוס תה וצלחת עם גבינות ועגבניות. השעה לא היתה ידועה לאף אחד מאיתנו. הכוכבים היו שם בהירים כמו תמיד . והחצר הוארה באור נרות .לפתע הוא קם והלך לדירתו, שמעתי את קול צעדיו על מדרגות העץ התכולות. ישבתי במנוחה והרפתי את גופי על הכסא . יאן חזר עם בקבוק יין. יין אדום יבש . הוא מזג לשתי כוסות ובירך אותי לחיים, את ברכת היין אמרנו ביוונית, בשוודית ובעברית . שתיתי כוס ועוד כוס והרגשתי את היין נוגע בדפנות הגרון. בדפנות הגוף. דיברנו ודיברנו וכל דקה שעברה היתה לי חוט הצלה. רציתי שיחבק אותי וישכב איתי במקום האיש שסגר את הטלפון ואת החלון. אני יודעת שאיני חסרה לו. רציתי להתרומם ולעלות מתוך המיים בהם שקעתי כדי לשקוע. הנרות הבהבו בינינו והיין ירד אל תוכי כמו תרופה ללא נחמה. ויאן ישב מולי על הכסא, פשוט איברים וחיוך של חיבה בעיניים. כאילו גם הוא לא מאמין על הלילה שנפל בחלקנו. כבר החלו רוחות הבוקר הקרירות לנשב ויאן הפסיק את הדיבור שהיה לשתיקה ואמר בנימוס שהוא רוצה בכל זאת קצת לישון. הרגשתי איך העולם נסגר עלי ומשהו חונק אותי. פחדתי שהדלת תיסגר והוא יהיה מאחוריה. שאשאר לבד עם הפחדים, עם העלבון והמחשבות. ניסיתי לראות לפני את כל הרגעים הקשים שכבר חציתי ושרדתי. ניסיתי לומר שאוכל גם לרגע הזה. אבל, לא יכולתי, זה היה רגע אחד יותר מדי. בשבילי הוא היה בלתי אפשרי היתי מלופפת בתוך חבלים בתוך סיפורים שזורים.הרגשתי איך המתח שבתוכי מקבל כוחות קוסמיים וחוצה ים ויבשה ומגיע אלי ולוחץ בשני צידי הגרון. למתח הזה אין שם. אם אקרא לא אהבה אבגוד ביופי ובפעימת העור של אוהב, אם אקרא לו ציפייה, הרי זו נראת פה קטומה ואם אקרא לו בגידה, הרי כל כוחות הנקמה היו שואגים מתוכי. היתי קמה לעשות מעשה. אבל האיש ההוא והאישה הזאת שזו אני, נמצאנו רוקדים בצעדים גדולים על סיפה של תהום. הרגשתי את נשימתה של התהום לקראתי.
ישבתי על המדרגות והחלה הגאות מתוכי . אמרתי שאיני יכולה לישון לבד, אולי אקח כדור שינה.
הוא שאלAre you afraid? : ,
עצם השאלה היתה כמו מי שמניח קרש גשר מעל בור אפל. איך אומר שאני מפחדת מהלילה שאני מפחדת להיות לבד עם השדים שבתוכי שיספרו לי הסיפור שאיני רוצה לדעת. אולי בטרם היא תספיק לפעול, אקח איזה שיר של משורר שוודי ואתרגם. אני יודעת שהשירים מלאי נוף ושקט אז אחפש מילה למדרון תלול ולמדרון מיוער שהחלטתי בשבתי על מדרגות הדירה לקרוא לו: מדרון יעיר.ואיך אקרא לערוץ נחל אכזב שיאן קורא לו באופן מטאפורי "מיטה" אולי אקרא לו "מצע" אבל אמרתי משהו אחר, אמרתי, שאני מפחדת מאד .שלחתי את המילים אל חלל המטבח ולא האמנתי שאני מבטאה אותן בקול. היה שקט במטבח, שום דבר לא זז, הוא הגיב בשתיקה, הוא נראה נרעש, הלך הלוך ושוב ולפתע נעלם. חשבתי שהלך לחדרו, לדירתו, כדי לשים קץ ללילה הזה ולישון. שוב שמעתי את צעדיו עולים ויורדים כמו מישהו שמחפש צל מהשמש החזקה מדי. ריצפת העץ הגיבה לכל אחד מהצעדים הבטוחים שלו .
אמרתי לעצמי שאלך למטבח ואקח מתוך שקית העזרה ראשונה גלולת שינה. בטרם קמתי הוא נראה בפתח הדלת, חושך מאחוריו ואין אור בתוך הבית שם ישבתי על המדרגות, הוא סחב בידיו משהו. מבלי לדבר ובעניניות רבה, עלה למעלה לחדר השינה עליתי בעקבותיו תוהה האם ראה בדברי הזמנה. מפינת החדר הוציא מיטה מתקפלת, פתח ופרש אותה מתח וסידר על המיטה מצעים שהביא איתו מקופלים תחת בית שחיו.
I am here. You will not be afraid to sleep alone.
נזכרתי בשורות "קומי נא אשתי היקרה, ונעל למיטה למען/ נהנה גם אנו משינה מתוקה בשכבנו" (שורות 254-255, אודיסאה בתרגום ש. טשרניחובסקי הוצ. עם עובד), ולא ידעתי איך לתרגם זאת ליאן להביא מהעברית הרחוצה לאנגלית גולמית המתקשה להזכיר את היוונית. והרי אנו בארץ היוונים. שם אודיסאוס בשובו, ניסה למשוך את פנלופה למיטה, למנוחה אחר מסעותיו, והיא כבר מורגלת בחוסר שינה.
אמר בקול רגוע ועמוק. הוריד את מכנסיו, בתנועה מדוייקת קיפל את המכנס הבהיר ואת חולצת הטריקו בצבע כחול טורקיז שאהבתי כל כך, והניח אותם לצד הנעליים ליד המיטה. נשאר בתחתוניו, תחתונים ירוקים בגזרה צעירה וחלק גופו העליון, השעיר מעט לאורך קווי המתאר של החזה , משהו נערי היה בו. לא הספקתי להתבונן דיי והוא נכנס למיטה. ראיתי את הגוף הארוך שהמיטה קצרה עבורו, מתפרש לאורכה וכפות רגליו הגדולות וארוכות האצבעות בולטות החוצה מקצה המיטה. כשאימי רצתה להמחיש ולספר לי עד כמה אבי היה גבר גבוה, סיפרה שהיה צריך לבנות את מיטתו לבדו, על פי מידותיו, כי מיטות הסוכנות שקיבלו , מיטות ברזל, היו קצרות למידותיו וכפות רגליו היו יוצאות מתוך המסגרות. פתאום האבא הנעלם שלי היה לקנה מידה בפחד.
פשטתי את השמלה ואיכשהו,לבשתי כותונת לבנה ונכנסתי למיטה. תהיתי האם גם הוא מתבונן בי כפי שאני מתבוננת בו. בהיתי זמן רב בתקרה והקשבתי לרעש הציקדות שחדר מהחלון, לקולות הלילה הנוגעים בקולות הבוקר עד ששמעתי את נשמתו . עצמתי עיני ולא ידעתי מי האיש המעיר את נשמתי ומי מעיר את גופי. חשבתי שלו היתי מביימת סרט בשנות החמישים כאשר מותר היה לדברים להיות צפויים, היתי מבקשת מהשחקנית לרדת מהמיטה, להרים את השמיכה הקיצית שמעט מגופו היה נראה להכנס למיטה הצרה ולשכב לצידו אין כאן מקום לשכב למרגלותיו כמעשה רות, אבל היתי רוצה שהשחקנית שלי תגלה את כל אורך רגליו ותיגע בנגיעה קלה לאורכה של השוק . או אולי היתי מבקשת ממנה לקחת את ידו ולהניח אותה על השד השמאלי, השד הרגיש יותר. זוהי הסצנה הצפויה, ואצלי הכל קורה אחרת.
היתי אומרת לה לעשות משהו שיקרב את הגוף באותה מידה בה קרבה כבר הנפש. באותו רגע נוכחתי שוב כמה קשה לגוף המחונך להדביק את הנפש וחשבתי על כל אותן פעמים בהן הגוף הקדים את הנפש. וכשאישה אוהבת אומרת אני ישנה וליבי ער, איזה מחלקי הנפש מצוי בשינה ומיהו הער. פעם ברגע של קרבה סיפר לי חבר כמי שמפקיד בידי סיפור סודי רב שנים וראיתי את הניצוץ השובב בעיניו. סיפור הבגידה של ליל נישואיו, כאילו היה עניין של מה בכך. בליל חתונתו, יצא עם אישתו, אז סטודנטית מבטיחה לפסיכולוגיה, בירח הדבש לצימר קטן על שפת הים, בהיכנסם לחדר כלולותיהם, אישתו הצעירה התלוננה שכואב לה הראש והקדימה ללכת לישון, הוא חיכה לשנתה, נכנס לאוטו ונסע לאהובתו הסודית שלוותה אותו בשנים האחרונות עוד טרם הנישואין, אישה נשואה, אם לילדים שבעלה מאס בה ואליה תשוקתו. אהבתם הסודית היתה סם החיים שלה. הוא סיפר לי בחדווה את התשוקה שזרמה ביניהם והביאה אותם למקומות בלתי צפויים של אהבה. האיש שכבר היה סב, סיפר שיותר מאשר קרא ספרים בחייו עשה איתה אהבה בספריה שם היתה ספרנית ממונה. היתה לו העדפה ברורה למדף ספרות הקודש כי היה רחב מכולם. וכל זאת הוא סיפר לי כדי לומר: תביני, אם גבר עוזב מיטה חמה ומוכן לשכוח את הבטחותיו בעבור אישה שמחכה בחוץ, כנראה שגם האהבה נמצאת מחוץ למיטה החמה.
שאלתי אותו, האם זו היתה בגידתו האחרונה באשתו הטרייה. לא, הוא ענה לי בחיוך מתחת לשפם ימתיכוני מלבין, תוך שאנו שותים ערק תורכי.
אני גבר בוגדני, אמר.
למה? שאלתי בין חיוך לכאב.
זה פשוט, ענה לי. זה התחיל עם אמא שלי שעוד באיזמיר היתה אישה בוגדנית.
זה נשמע כמו עניין גנטי, צחקתי . תסביר, ביקשתי וכבר נמתחתי לקראת סיפור.
אמא שלי התאלמנה צעירה מאד, היא היתה אישה יפה מאד ונשארה עם שני ילדים קטנים. אני היתי בן ארבע , חמש. והיא היתה נוהגת לשלוח אותי לאחותה, דודתי, מרחק כמה רחובות מהבית שלנו, עם פתק ביד והיתה אומרת שאבקש מהדודה שתקרא ותתן לי מה שכתוב בפתק. הדודה היתה משאירה אותי אצלה ומעסיקה אותי. יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותה עם גבר שלא הכרתי. כנראה שכן מוסלמי. עמדתי בפתח הדלת של החדר והם ניסו להסתיר את העירום מתחת לשמיכה. מאז לא יכולתי לסבול אותה ואת השקרים שלה. לא אהבתי את אמא שלי עד יום מותה.
ואני לא שוכחת את האיש, את המבט הממזרי מרצד בעיניו. הוא סיים במשפט שכוון אלי ואל כל הנשים. "מאז אני לא סומך על נשים ולא מוכן לסבול אישה בוגדנית, אבל, לי זה מותר. "

והנה יאן ישן כאן על מיטה צרה ומתקפלת הוא ממלא אותה בגופו ושומר את מרחק הגוף ומקרב את הנשמה. והמיטה המתקפלת הצרה נראתה לי כמדף הנושא על גבו קדושה. הקשבתי לנשימתו שהרגיעה את נפשי ועוררה את גופי.
חשבתי על האיש הישן בקרבתי ולא על האיש הרחוק שעשאני חולת אהבה. על כך ששיחת טלפון ממנו יכלה להשקיט את גופי ולא את נשמתי. ראיתי אותו בדמיוני המיוסר שותה יין עם אישה אחרת, ונוטל אותה בידה ומוביל אותה לחדרו ראיתי את התנועה שהיתי כה חסרה בחלל החדר. עיני כאבו מעייפות וכולי היתי מרוכזה בנשימה הקצובה הנשמעת בחדר שהיתה לי כמו מוסיקת לילה זעירה ומרגיעה. כמו מראה המשתקפת בתוך מראה, או מחול זוגות בריקוד אמריקאי בו עוברים ומעבירים בשני מעגלים, המעגל הפנימי נע ימינה והמעגל החיצוני שמאלה וכך עוברים באופן בלתי נספר ואינסופי מיד ליד. סוד התנועה. רעב גדול לתנועה המסתיימת בקידה ועצירה. בחיבוק, כמו חיבוקה של אם לבן האובד. אב לביתו השבה מהטרק בהימליה. בגידת המילים של האיש .
סיפרתי לעצמי איך אשנה את חיי ולא יהיה עוד איש שיביאני למידת הכאב בה ארצה שמיים רבים יכסו אותי. יש דרך חשבתי. כמי שמצאה מוצא. בבוקר, אלך לחפש מפה של האי. את צריכה להיות ב"מקום" הזה אמרתי לעצמי ולצאת מהמקום של הדיבור שם המילים איתו מחוללות מציאות שאין בה את טעם המיים המלוחים ואור השמש המקומי. תפתחי מפה ותראי את המרחב. כמו בהפלגה אכוון את עצמי על פי הרוח . שהרוח תמלא את המפרשים ולא המילים שאינן יכולות להניע ספינה. הן יכולות להניע אותי בחלום על מקום שיש בו אהבה. הרוח תיגע בעור שלי, היא אמיתית. אפתח עם יאן מפה ונבדוק את הכוונים.
"נטלו הרימו התורן העשוי עץ אורן, קבעוהו/ בקנו, העמידוהו , אף מתחו חבליו והדקום,' קשרו מפרשיו הלבנים ברצועות של עורות חזקות/" (שיר שני 420-425) אין לי ספק שאת האודיסאה כתבו ספנים. מי שידעו להכניס תורן לקינו ולכוון לרוחות , שידעו להתבונן על החוף מבחוץ ומבפנים והומרוס תרם את המילים.
עודי מחזיקה את עיני פקוחות ונותנת לזמן לעבור על פני ידעתי שברגעים האלה את גופי חוצות המילים להיות דבר לעצמו. שהלילה הזה הוא סיפור ואין לדעת האם הוא מסגרת ללילה שהיה פה לאחר שלילה קודם, חלון בתוך חלון בתוך חלון מחשב זה מול זה כמו במראת מבוך ראינו ודיברנו מאותה קרבה המעידה על ריחוק ועל ריחוק המבקש קרבה, החזיק את עיני פקוחות במילים רחוקות דרך כל החלונות העומדים לרשותו. בלילה שאחרי, נעדר. הרגשתי את המילים מטפסות על איברי כדי להתהוות וידעתי שגם יאן כאשר שחה ושמע את דברי בלב המפרץ, בלב המיים החמים המלוחים , נכנסתי לתוך תיבת התהודה של גופו ומי יודע מתי תצאנה המילים הרטובות להיות משפט בסיפור על כאב שמודיע על נוכחותו כסימפטום מבלי לומר מה מקורו.
"אתה בודד ידידי, שעל כן…
אנחנו, במילים וביד מצביעה,
קונים אט אט אחיזה בבריאה,
אולי בחלקה החלש, המסוכן" *
למחרת בבוקר, לאחר ששתיתי קפה שחור ולבשתי בגדי הליכה ומצלמה והרגשתי את המשקל העודף בגופי, משקל המיים העכורים של הכאב. פניתי לסימטא מערבית שעוד לא הכרתי כדי ללמוד את הסביבה בה אני הנמצאת. שתהיה לי מפה בעיניים ומפה בלב. יצאתי אל היום המואר באור בוקר אלכסוני וורדרד מקווה למלא את החלל , את הריק המכאיב בתוכי. ההתעוררות סביב בעצלתיים, אישה יצאה ועם מטאטא טיאטאה וניקתה את המדרגות היורדות מביתה אל הרחוב שלפעמים הוא מעבר ולפעמים חצר ולפעמים מרפסת שלא קיימת. היא טאטאה את העלים שבאו עם הרוח ואת מעט העפר שהצטבר מהלילה. במורדה של סימטה מתעקלת ששני הבתים נישאו מעליה למספר קומות שמעתי שיחת אם ותינוק. היא נושקת לו בנשיקה רמה ומצלצלת ומגרגרת בחיזור והוא עונה לה בקולות גרגור ונהמה. עמדתי בצל הבית והקשבתי לקולות המתפזרים בסמטה בין הבתים שלא יכולתי לצלם אלא להקשיב. לא ידעתי להחליט מאיזה חלון יוצאים קולות האם והתינוק אבל נמלאתי געגועים לאותה אהבה שאין לה שיעור. שפה שיש לה הד וחודרת בקול האנושי שלה לחלון השכנים, לאישה זרה החולפת בסימטה שפה שנבלעת בדברים כמו נשיקה בטבורו של תינוק. ונזכרתי בבוקרו של שבת שירדתי משיאו של ההר המתרומם מעל פיראן בים האדריאטי. איש לא היה ברחובות או בסימטאות, רק אני והמצלמה לוכדת
* רילקה, מתוך סונטות אורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק

הקולות שלי. הגעתי לסימטאות הצרות המסמנות דרך לשתי בהמות הנושאות משא לעבור זו ליד זו . זה מדד רוחב הסימטה ובעודי יורדת מהמדרגות למישור שמעתי בסימטא קולות רמים קולות מאבק ואנחות וקשה היה להבין מהם הקולות אם מצוקה או עונג. עמדתי והקשבתי וניסיתי להבין איזה מן החלונות נושא את הקולות וידעתי שיחד אתי בשתיקה, ואולי גם בערגה מקשיבים עוד אנשים בחדרים אחרים מעבר לסימטא מתחת לחלון או מעליו. ולאחר שגעו הקולות מפיו של גבר נשמעה אנחת רווחה ואחריה המילים: בוז'ה מוייה. צילמתי את הסימטה הלכתי וחייכתי בזכות החלון הפתוח לרוח הים, היתי לרגע שותפה נסתרת לתפילת הבוקר של אותו האיש שמתוך ירכיה של אהובתו פנה לאלוהים . המצלמה הפרידה בין המראה לקול כמו ההפרדה שאני עושה בין החלמון לחלבון, מפרידה את העובר של העוף לשתי צלחות, הפרדה שרק הזיכרון יוכל לאחד את הסיפור מחדש.

*
בלילות הבאים לא ישנתי יותר. אם היו נעצמות עיני היתי מתעוררת ליקיצה חוזרת. האשמתי את היתושים, את הציקדות והתרנגולים, כל הלילה עבר על פני. מחר, נעלה לקפלת עליית אליהו הנביא לשמיים. לשם כך עלינו לטפס אל ההר. יאן הודיע שיבוא להעיר אותי בשש בוקר. היתי כבר מוכנה עם תרמיל ארוז ובו פירות סנדויצ'ים ומיים. אין צורך אמר לי , יהיה שם אוכל. לא הבנתי מהו ה"שם" ומה עושה אליהו הנביא באי היווני והרי הוא שייך להרי הכרמל. אבל, מיתוסים דרכם לחצות גבולות ומקומות ואליהו הנביא ראוי לא שייצא מגבולות הארץ לעולמות רבים. נעלתי נעלי הליכה , חבשתי כובע והלכתי בעקבותיו. חשבתי על אליהו הנביא וסיפור האלמנה מצרפת, על האיש הקנא הזה, האיש שאש אדאולוגיה דתית נשבה בעצמותיו, איש של אש שעלה באש השמימה.
הוא הוביל אותנו החוצה מהכפר, לתוך שביל מרוצף באבנים עתיקות משולבות זו בתוך זו ובשני צידי השביל אבני שפה גסות יותר. במרכז השביל עבר חריץ שנועד לאפשר למי גשם לחרוץ ולזרום. השביל העתיק היה מוקף צמחייה ולצידו, נחרץ ערוץ נחל ישן ויבש. שכולו מכוסה בצמחיית נחלים ועצי דולב ועצי תות מכסים. במפנה הערוץ עמד ופניו אלי ואמר: Do you recognize? , רציתי לומר, לו, כן, זה נראה כמו הליכה לצידו של ואדי בהרי ירושלים, אולי באזור נחל מטע. ובמקום זאת, חיכיתי שיאמר את דברו, ואז אמר בחיוך גדול על פניו "זה שביל החמורים של מינוליס. זה השביל שתרגמת אתמול " לפתע הכל הסתדר לי בראש, אם כן המרלברי טריי הוא עץ התות אמרתי. וזהו ערוץ הנחל. אבל,
אמרתי באכזבה מסויימת "It is not a river, it is more like a Wadi "
"You mean Wadi, in Arabic?"
אישרתי את ההנחה שלו. וטיפסתי על אחד מענפי העץ למשוך משם תותים לבנים, תותים ראשונים של העונה שיש בהם עדיין מטעם היובש. תוך כדי הליכה , התנשפתי והואדי הלך והתכסה במילים.
בתיה, אמה המבוגרת של דבורה חברתי מהקיבוץ דגניה שבעמק הירדן, השאירה לנו בהריוני הראשון את ביתה להתארח בו. נכנסתי מהחצר המוארת באור בקעת הירדן, אור גדול ובוהק לתוך חלל המבואה ומשם המטבח הקטן וחדר מגורים ומשמאל שרותים ומקלחון ומימין חדר השינה הקטן. רהיטים וחפצים מסויימים היו עטופים במפות לבנות קטנות או גדולות וסדינים, כמו הגנה מפני אבק או מזיקים אחרים. הדירה הקטנה התכתבה איתנו . על מתג אחד כתוב היה: מרפסת. על מתג שני: מטבח. על מתג שלישי בתוך הדירה פנימה: שירותים. ובמתג הכניסה לחדר: חדר שינה. על המקרר היה פתק שלוש שורות בכתב יד גדול:
לא לשכוח בצאתכם
לכבות את האורות
ואת המזגן
על ידית המקלחת היה פתק בכתב יד דבוק לקיר עם צלוטייפ לבן: ימין חמים ושמאל קרים. כל השקעים של המזגן ושל הטוסטר ושל הקומקום החשמלי, הוצאו מהשקעים וליד כל שקע היתה מילה בכתב יד נוטה מייד ומסולסל: טוסטר, מזגן, קומקום. לסגור את המכסה היטב. מנורת לילה. בתוך המקרר היו שני בקבוקים זהים מזכוכית על האחד היה כתוב: חלב ועל השני: מיים. אלמלא המילים לא היינו יכולים להבחין ביניהם.
*
מילים שביני ובינו ומילים שכיסו את הנוף, לפתע התפרשה לי תנועתו של מנוליס הזקן בלכתו מהכפר אל ההר.
"מנוליס, השאיר את הכפר מאחוריו והמשיך בשביל החמורים מעלה מעלה, השביל התנהל לצידו של ערוץ הנחל. כשהחמור היה צמא, הוא יכול היה להעצר ולשתות כל אימת שרצה. הקרבה אל המיים שמרה על החיה רגועה. לראות ולשמוע מיים כל הזמן, היה בזה נחמה. ערוץ הנחל היה יבש כבר שנים רבות. העירייה לקחה את המיים והעבירה אותם בצינורות מתחת לאדמה." מה זה משנה איפה נכתב הסיפור על הדרך, על המיים, ועל האיש הזקן ההולך .

יאן המשיך ללכת, כשגופו הארוך מושך בקלות כלפי מעלה. כשמדי פעם מפנה ראשו ופניו לאחור לראות האם אני בקצב שלו. עוד מעט יסתיים השביל ונגיע לככר ולרחוב ומשם ניכנס לכפר . בקצה הכפר, בצומת בה הכביש נפגש עם דרך עפר המובילה לשביל
העולה מעלה במעלה ההר אל הקאפלה של הנביא אליהו. בצומת כבר יכולנו להבחין בהתקהלות של כמה מכוניות המחפשות חניה בשולי השביל. אנשים החלו לצאת, ולמרות שמדובר בטיפוס במעלה הר, טיפוס של כמה מאות מטרים, הם היו לבושים בבגדי יום טוב. ורק הנעליים או הסנדלים שטוחות. היו שם בעיקר אנשים מבוגרים וכמה בשנות החמישים שלהם אמא וילדה קטנה ועוד שני בני נעורים שהצטרפו לסבא או הסבתא. הרגשתי כבר מקומית הנה בעלת המכולת שליד עץ הדולב הגדול , הנה הדוור הזקן שמדווש באופניים בין הסימטאות שאין להן שם או מספר, אבל הוא מכיר ויודע מי ישן מאחורי הדלתות .
הנה האופה, בת החמישים ומשהו, כחולת עיניים שפניה נראים כמו קמטוטי אדוות על מי הים, שטוחת חזה שגופייה ילדותית עוטפת אותה בימים החמים נטולי המזגן, האופה ממאפיית הלחם והמתוקים. מישהו סידר את השביל מבעוד מועד, פינה אבנים וסייד סלעים לצד השביל. מישהו קבע ספסלי מנוחה לאורכו של השביל וגם הם סוידו בלבן חדש ובוהק. מריה ואביה הרוקח של הכפר הצטרפו אלינו, או ליתר דיוק, ארחו אותנו בהדרכה וסיפור הדרך. מריה הסבירה שהיום הוא היום של הקדוש אליהו לפיכך, עולים לקפלה הקטנה שבקצה ההר כדי להתפלל ולקיים טכס. שאלתי , איך הגיע אליהו הנביא מהכרמל להר יווני בסאמוס?
אביה ישב על הספסל בחצר הקאפלה, הסתכל בי במבט אלכסוני ואמר, הוא עלה השמימה באש ואף אחד לא יודע מאין יבוא. באמת התפלאתי על עצמי למה ניכסתי את אליהו הנביא לכרמל ולעברית. בינתיים עיני נמשכו אל העצים סביב ולשמחתי מצאתי ביניהם קרובים לי לנפשי ולליבי. ראיתי אורנים וקטלבים ואלה ארץ ישראלית , וסירה קוצנית , ראיתי שיזף ומוללתי מרווה הצעתי ליאן מהריחות שגיליתי וסיפרתי לו על נפלאות המרווה והזעתר. לשמחתי הוא הגיב בעיניים סקרניות של ילד ואני רשמתי את שמות העצים בשפה היוונית. כאן, הם אינם העצים שלי, אינם הצמחים שלי, כאן, קוראים להם בשם המקומי המבדיל בין הפה לשם.
בכל זאת עצרתי ליד עץ חרוב ושאלתי מה שמו ביוונית ומריה ענתה: "חרופיה" עניתי לה ב"חרוב" ומהי האלה ? "קומריה" ענתה. השמות המקומיים לעצים נגעו לי . כמעט כמו האדם הראשון הנותן שמות. אני צריכה לשכוח את השמות שידעתי כדי לפנות מקום לשמות החדשים.
אבל, שפתיה הדקות, הצרות משהו, חוורות ומתנצלות העסיקו אותי מאד. המשכנו לעלות מתנשפים, וראיתי את מריה, מקדימה מעט ותולה עיניים גדולות ביאן. בדרך היא סיפרה שלמדה ארכאולוגיה ופילוסופיה. ושהחיים קשים באתונה.
בפסגת ההר, בסוף השביל המסוייד היתה הקאפלה הקטנה. לבושה לבן ותכלת כמו כלה. אפילו אבני המדרכה והמרצפות סויידו לבן לקראת היום החגיגי של עליית אליאס הנביא לשמיים. מחוץ לקפלה, בחצר הקטנה ישבו אותם אנשים שטיפסו איתנו אל ההר ועוד אחרים והקשיבו לקולות השירה והתפילה שיצאו מתוך הקפלה הקטנה והחגיגית. השירה בפנים היתה דו קולית . יאן ישב על הגדר מרוכז ומקשיב. מריה סובבה סביבנו והגישה לנו מיים ועוגייה והסבירה מה קורה בפנים, כובע קש רחב שוליים כיסה את פניה ועורפה ושפתייה היו צבועות בשפתון אדום כיין. בכל זאת היה רישול בלבושה שהעניק לה מראה הנערה. שאלתי אותה מדוע אימה לא באה, היא חייכה והרימה את הכתף קרוב ללחי הימנית ואמרה, שאת אימה הטכס לא ממש מעניין.
יצאתי מהחצר אל החורש המקיף סביב חושבת על השפתיים של מריה ועל עיניה המבוישות. יצאתי בעיקבות השביל היוצא מהקפלה אל ההר, אל הים הנראה סביב סביב כמו משיכות צבע כחול הרגשה של פתוח וסגור. סביב חגו סנוניות בלהקות חגו וקראו קריאות ציפוריות. עמדתי בקרחת החורש תחת עץ אלון בודד והסתכלתי סביב על הנוף הכרמלי, הימתיכוני , חשתי קטנה מול ההר והים, הר וים ללא הפרעה של בית או עיר, או אוניית תענוגים. הר וים ואני. חשתי איך גופי ונפשי פנויים למפגש של שמיים וארץ. מאחורי שמעתי את קולות צעדים על הענפים הנשברים הפנתי ראשי וראיתי את יאן , עמד סמוך אלי, הניח את ידו על כתפי הפנה את מבטו לכוון שאליו הלך מבטי ושאל אותי "נו מה את אומרת על האי שלי?" תודה שהזמנת אותי, אמרתי לו, זה אי קסמים. אי שקורים בו דברים. רוצה לשמוע סיפור? שאל. כן. עניתי, כאילו יש אפשרות לתשובה אחרת. יש באי אישה מבוגרת מאד אולי למעלה מתשעים שפעם היתה האישה הכי יפה באי. ושמה הלני היפה. לבעלה היה עדר של עיזים מהן היו מתפרנסים. בעלה אהב את העיזים בכל ליבו וגם נתן להן שמות מיוחדים "רוח טובה" או "העיזה של החלב המתוק" או "מזל טוב" או "העז שחלבה טוב לאהבה" , אבל היתה בעיה אחת, בבוא יומן לשחיטה, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת . הוא היה מביא את העז היעודה להלני היפה, והיא היתה שוחטת את העז, פושטת את עורה מבשרה, הולכת לשוק ומוכרת ומביאה הביתה את הכסף. בעלה אהב אותה מאד. יום אחד חזר מהטברנה בפינת הרחוב בה נהג מדי בוקר לשתות ולעשן עם השכנים.אותו בוקר הוא נכנס הביתה בדיוק כאשר אישתו סיימה לשחוט את אחת העיזים, הדם עוד היה בקערה על הריצפה והעז מופרדת מעורה היתה קשורה בחבלים, הלני התארגנה ללכת לשוק בעלה ראה אותה לובשת את שמלתה וקושרת את החמור לעגלה, לקח את הסכין שהיתה מונחת על שולחן המטבח, שהיתה עדיין אדומה מדמה של העז האהובה, ושחט את עצמו בתנועה חדה מהצואר".
זה אחד מסיפורי האי, הסיפור על הלני היפה ובעלה, אמר וחייך. ומה הסיפור של מריה שאלתי? אתמול בלכתי ברחוב היורד אל הים פגשתי בבית המרקחת את אימה, אישה גדולה שזופה , הכל בה גדול, החזה , הזרועות, הירכיים שנצמדות אלהן מכנסיים שחורות. שפתיה בשרניות ואדומות ושערה צבוע בשחור. ראיתי את האישה הגדולה והאיש, אולי בן גילי, שעיניו כחולות ומבוישות לצידה. איש נאה שצלב זהב על החזה. הוא הרוקח והיא האישה הגדולה שזופת עור ושפתיים אדומות ולבוש שחור נצמד לממדיה , עומדת מאחורי הקופה בבית המרקחת הקטן, שאישה נכנסה לקנות שמפו ואם לילד קטן, חולה הביאה מרשם מהרופא.
אהה, מריה היא צמח שגדל בערוגה הלא מתאימה. היא גדלה כאן באי, ורוצים שתהיה כמו כולם, תתחתן ותגדל ילדים ותירש את בית המרקחת , אבל, היא למדה ארכאולוגיה ונפשה יוצאת למרחקים והתאהבה בעורך ומשורר מפורסם המבוגר ממנה, ממלאת את רצונו בכתיבתה אבל, לא זוכה לאהבה שהיא ראוייה לה.
סיפור ידוע , אמרתי לו. הוא חייך אלי ואמרתי לו, בכל אישה יושבת מריה קטנה. לפעמים היא גדלה וגדלה ונהיית לאימה של מריה עד שאין מקום בחדר לשתי מריות.

*
הסיפור חייב להסתיים לפני שאעזוב את האי. יש סיכון שאשאר עם הסיפורים שאינם הולכים בקצב שלי. הם ממלאים את המחשב ולא יכולים להסתיים, הפיתול של השביל כבר עקף ועבר אותם. אבל, תמיד מדובר באותו סיפור . שניים הולכים יחדיו לזמן מה בדרך, לפעמים על החוף, לפעמים לאורכה של דרך חמורים עתיקה. שניים הולכים ומדברים ומעבירים מילים מפה לפה ומגלים את הטעם השונה . מגלים שאם מורידים את האלף המסתורית מהאמת, נשארים עם גוש עפר מתפורר של אפר. ולכן עליהם לדבר ולהחליף מילים מפה לפה ולחוש את הטעם הקר של ההר הטובל בים השוודי וטעמו של הר בים האגאי שמפיץ ריחות של עשבי תיבול עם שמן אתרי.

אני פותחת את הבלוג הספרותי שלי. בלוג ליצירה, שירה, תרגום ביקורת וסקירה.

הרשימה הראשונה שלי היא פרק מתוך סיפור קצר: שפת החלונות . נובלה המתרחשת באי סאמוס שבין יוון לתורכיה, שיש אומרים שאנשי האי אנשים קשיםוהסיבה לכך, היא מקומו שין שני עמים הניצים זה לזה למרות ההסטוריה המשותפת.

שפת החלונות

"אין דבר בקולה של הציקדה/ שרמז כמה מהר / היא תמות. "

הן נמצאות בכל מקום. הציקדות בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה אבל בעיקר בצמרות העצים. אלה, מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר-גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו עם כפתור או בכל דרך אחרת.  נוכחות בלתי פוסקת הענפים ענפי הדולב והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום בו ישבו הכנענים לא היו ציקדות בחצר, מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלני נע בין לילה אחד לבוקר ושוב לילה ובוקר.

בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי, כל העיר נהרה אל החוף. הבתים נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, נמוכים ומאחורי וילון התחרה, אפשר לראות מיטה  סתורה, או גבר יושב ליד מחשב לבוש בגופיה לבנה וכרס גדולה. אהבתי במיוחד, חלון תחרה הנעוץ בדלת  נמוכה ובלילה כשדלק האור מפנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים , ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוזיה שהיא כנראה מעבר לקיר החיצוני ועיניה עסוקות בסריגה, משמאלה, כלומר מימינו של החלון הבחנתי במיטה גדולה שם שוכב גבר מבוגר . את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך הליכה לצידו של יאן שקיויתי שלא יכעס על סקרנותי ונימוסי .

יצאנו מהסמטאות בעלות שמות רחובות ערים, ערים בדרך כלל בצד התורכי שמשם הגיעו מהגרים יוונים. אפסיס, איזמיר. יצאנו מתוך הסימטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו  צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוסיקליות לעבר  חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר.  חוף ומפרץ הפנויים לירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוסיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך, היינו נסתרים.  הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גיאוגרפית הוא בארץ אחרת. מבחינתי, הוא היה נוכח עד כאב ונעדר המשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרון הריק.

אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טכסט כתובות, השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר . יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.

הגענו אל מפרץ , צפונה מהנמל.  קטן ואפל.

עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד , יאן כבר שחה אל הים כשהוא מחכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר להוריד ממני את משקל משא המועקה . בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המיים בעור, בהצפה. אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה למצולות. המיים מכסים את ראשי כמו שמיכה כאילו אומרים לי, כבר לילה. נוחי. שני. שקעי ושקי למנוחה בתוך המיים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפייה חודרת לגוף, את הויתור על המשאות הרובצים בין על כתפי ובין שני שדי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידי פשוטות לצדדים ועיני עצומות חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף ורק הראש היה בועה מלאה ריכוז ובין הראות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון התמכרתי לתנועה של המיים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי יגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי עצמי מבחוץ כאילו יש מצלמה מתחת למיים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי חשבתי על דג שחולף על פני ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי בעד המיים, קול. קול שחדר דרך המיים הרבים שהיו מעלי אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא.  הראות שלי החלו להסגר וחשתי קלה קלה מאד . הראש היה כבד ומשך מטה והרגליים בעטו בשארית כולן במיים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעלי ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות בה אספתי אויר לראות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות לחוף החשוך. ראיתי את הצללית של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני לימיני. קראתי לו והוא ענה בפשטות :

"yes".

שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי.

 I want to tell you something and forgive me.

What? Go on

I feel very lonely tonight

You shouldn’t feel this way; I am here with you all day and night

מתי שמעתי מילים חמות ופשוטות כל כך. היה משהו בקול שלו שמילא את החור הגדול בבטן, את החרדה המציפה בכוח אחר. ידעתי שאיתו, אוכל לעבור את הלילה הבוגדני שהעיק עלי במלוא עוצמתו. ביקשתי שמישהו יחכה לי על החוף. לאט הבחנתי בצללית הגבוהה של יאן. הוא שחה מהר ממני ועמד שם מביט אל הים. מגבת הקיפה את מותניו. עמידתו פסוקת הרגליים וידיים על המתניים ועיניים אל תוך החושך המואר.

פרשתי את הצעיף התורכי הפרחוני על החול והאבנים. הוצאתי מהתיק שני אפרסקים ושני שזיפים. ישבנו מול הלילה והים זה ליד זה, הוא ליטף את כתפי לרגעים חטופים והיה ובנגיעה הזאת הפעיל מתג פנימי ודמעות החלו לזרום מעיני בחסות החושך הגדול. דמעות קטנות, לא הדמעה הגדולה הרותחת שבכוחה ולהביא סערה . דמעות של עלבון דמות אחת מתוכי היתה שקועה בעלבון ובכאבי הגוף ודמות אחרת התבוננה מחוצה עלי בעין אחרת. דמעות הילדה הקטנה, העזובה מתעוררת ותובעת את מקומה בחייה של אישה גדולה. איך אספר ליאן בחושך הזה מהו הנוזל  האפור והצמיג המציף  אותי . איך אומר לו. אל תעזוב אותי לבד. אתה מפריד ביני לבין השד האורב לי בתוכי. ישבנו זה ליד זו מגירים את מיץ הפרי המתוק לתוכנו. לאט ובשקט שום דבר לא האיץ בנו וכבר התחלנו לדבר על הכוכבים על שמותיהם בשפות שונות וביקשתי בתוכי שלא יגמרו שמות הכוכבים שלא ייגמר הרגע הזה שלא אשוב לחדר. לא אוכל להיות לבד בלילה הזה. ישבנו לאיטנו כשמיץ הפרי זחל על עורי ונספג בבגד הים מורגש ולא נראה, עד שהרוח שינתה כוון . ישבנו בשתיקה , ליאן היה ברור שבתוך האישה שלידו יש ים פנימי סגור ואינסופי. יש משהו שהתגנב מתוך עולמה אל המקום המיוחד הזה המנותק בין החצר למסלול הסימטאות היורד אל הים. משהו זחל ותפס מקום ושינה את צבע הפנים, את החיוך והצחוק. הוא לקח ממני את תרמיל הגב עם המגבות והתחלנו את הדרך מעלה דרך הסימטאות אל החדר , אל הדירה.. עולים לאט מהעיר התחתונה, מהמפרץ אל העיר העליונה העתיקה. אל הסמטאות המוליכות בתים בצורות שונות לעבר כנסיית סנט אנטוניוס. המקום היה חדש לי ויאן דאג לתת לי מפתחות וסימנים למצוא את דרכי.