אני יוסף, העוד אבי חי?

 

אני יוסף, העוד אבי חי

הדיבור והבכי משנים משנה למלך, לאח ובן.

 

לאחר שיוסף, המשנה למלך, מבקש באופן שרירותי, לכאורה, שבנימין, ישאר במצרים, בעוון גניבת הגביע, יהודה לוקח את האחריות, יוצא מהשורה ומדבר אליו בוידוי. במונולוג ארוך הוא מתאר לפני יוסף את קורות עשרים השנים האחרונות, ומלבד הדווח, ניתן לראות את הנסיון לפנות לצד הרגשי של המשנה לפרעה, לשבור את רצף השרירותיות ולפתוח את ליבו. ואכן, יהודה מצליח, ברגע שסיים את דבריו הבאים מתוך כנות ודאגה לאב הזקן ולבן הצעיר, מתחולל שינוי. יוסף יוצא מתוך עמדת המתנכר: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו "

ההתנכרות של יוסף, בהכירו את אחיו היתה יזומה, ויש רגע, בו כנותו של יהודה, החושב שהוא מספר את הסיפור המשפחתי למי שאינו מכיר אותו, שוברת את המחסום הרגשי של יוסף והכתוב, אינו מתאר רק את המעשים, את הפעולות של מה שמתרחש בחדר בו נמצאים יוסף ובניו של יעקב, אלא את ההסבר הנפשי לתגובה הרגשית ולעיני הקורא עולם רגשי שלם נפרץ: לא יכול להתאפק, בהתוודע/ אני יוסף, העוד אבי חי/ ולא יכלו לענות/ נבהלו/ . בחלק הראשון של המפגש, דמותו של יוסף, שהדמעות עולות לגרונו, והרגש מתגבר על יכולת הדיבור ויפרוץ בבכי, הרגש מופיע כאן כמדד לאמת. הבכי, הוא רגע ללא מילים. הוא ירידה אל תהום הנפש, המקום של אובדן הגבול הפנימי. הוא מתוודע, הוא יוצא מתוך מסכת המשנה למלך, מבקש שכל אדם זר יצא מהחדר ואומר שני דברים, את זהותו, ושואל על אביו. האם עדיין חי. התגובה של האחים, היא בשתיקה, באין מילים שהיא מקבילה מדוייקת להעדר המילים שלו בראותו אותם. אך הכתוב מסביר את השתיקה בבהלה. תוצאת המפגש עם אחיו, עם נאומו של יהודה, היא אובדן מילים ובכי, ותוצאות המפגש עם יוסף, היא אובדן מילים ובהלה. הסופר המקראי, טורח לספר מיד לאחר הבכי "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" , העולם החיצון מחוץ לחדר, שומע את השמועה. האחים נותרו לבדם, יוסף ואחד עשר אחיו . נאומו של יהודה נגע בנימי נפשו. יהודה התכוון לפרוץ את קשיות ליבו של המשנה למלך, הוא הצליח מעל ומעבר לכוונתו. עברו של יוסף, ועברה של המשפחה נוכחים בחדר. יוסף, היתום מאימו, ודאי נזכר לא פעם, ברגע הפרדה מאביו, שאל את עצמו מדוע אביו לא יצא לחפש אחריו. ויהודה מקשיב ועונה לליבת השאלה: אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח ?

הוא עונה בתשובה שהיא מתוך האינטימיות של בית יעקב, הוא משלים את התמונה במרכיב החסר ליוסף. יהודה מנכיח את יעקב בשיחה, הוא עונה גם על השאלה שלא נשאלה ,מה היתה תגובתו של אביו, להעלמו. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. מכאן הוא מבין שיעקב לא שכח אותו. ואם במשך השנים הוא תהה האם אביו, אוהבו, שלח אותו במודע לאחיו, לגורלו. מחשבה זאת מתבדה. הוא מבין שגם אביו הוטעה על ידי אחיו ששותקים כבר עשרים ושתיים שנים על אשר קרה מסביב לבור. יהודה משתף את המשנה לפרעה, בחרדתו, לגורל אביו, שאם ילקח גם הבן הצעיר, יקרב הדבר את מותו. הוא מתאר תסריט של מפגש האב עם הבקשה השרירותית. " כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה."   ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה. "

יהודה לוקח אחריות ומביע דאגה לאחיו הצעיר ולאביו, יחסי הקרבה המתוארים מתוך בית האב, כל אלה חושפים את הגעגועים של יוסף לאחיו ולבית אביו ושוברים את חומת הניכור והאיפוק ומביאים לפרץ בכי מחזירים את יוסף לזהותו. יוסף המודע לסיטואציה ומכיר ומזהה את אחיו בטרם הם הכירוהו, מהיר מהם להיחשף ולהגיב, והם מגיבים, בבהלה. הבהלה, גם היא תגובה רגשית, המכילה את ההבנה שהסוד הנורא, של מכירת יוסף, נגלה, הסוד חשוף, שיוסף יודע את כל הסיפור, בהלה מההכרה שהחלומות לא שווא דיברו. מהמעמד החדש, בו הם תלויים בדברו ובהחלטתו של אחיהם הצעיר שהתנכלו להרגו. בהלה, היא כמו להבה (בהיפוך אותיות) היא רחוקה מסדר או הגיון רגשי, ברגע זה העלילה המשפחתית מתהפכת על פיה.יוסף מרגיע אותם, למרות שהתוודע אל אחיו, הם אינם נופלים על צוארו משמחת המפגש. ממציאת אחיהם. הם נשארים קבוצה, גוש, מולו. הם מבוהלים. ובחוכמתו מוריד מהם אשמה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה" ומיד אחרי:

כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  זוַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;

מוריד מהם כל אשמה או אחריות, ורואה בזה מהלך אלוהי. הוא חולק איתם את התובנה שהם רק כלים בתוכנית אלוהית שהובילה אותו מהבור למעמדו הנוכחי. הוא מזכיר את "אלוהים" שלוש פעמים בשיחה, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד.  י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ"   ההכרה וההתודעות לאלוהים ולמהלכיו, מביאה בעקבותיה גם הכרה עצמית ושיבה הביתה לאב.

רשימה שנכתבה עבור פרויקט 929 , בגליון "נשים" של מקור ראשון. עורכת הילי ורטמן.