זעקי ארץ אהובה, ניחום אבלים בבית חנינה, ובין טיל לטיל היו גם גולים

לאחר לבטים רבים  הגעתי אמש, בשעת צהרים חמה עם שלוש מאות וחמישים אנשים נוספים  בשישה אוטובוסים של תג מאיר לבית חנינה, שועאפת.

ימי תמוז הארוכים והחמים אלה גם ימי צום הראמאדן  כשברקע כבר כמה ימים נופלים טילים על הנגב, על אשדוד ואשקלון, על באר שבע ומישהו

אמר שהלילה יהיו גם טילים על תל אביב, חשבתי שמרגע שזה נאמר, הנבואה גם תגשים עצמה למצער. היתי לי הרגשה שעלי לקחת את ההזדמנות,

לחצות את הקווים וללכת לשם,  למקום האבל, למקום בו האם בוכה על בנה , בנה בן ה16  שבלב החג, ליד ביתו, נחטף ונרצח על ידי  נערים יהודים, בני ישיבה  חרדית.

למרות שלא היה כל תיאום מוקדם מצאתי עצמי עם עוד אנשים מוכרים, חברים, מירושלים  וממקומות שונים, הסתכלתי סביב ולא יכולתי לאפיין את האנשים,

היו שם אנשי אוניברסיטה, מרצים,  אנשי תקשורת חילוניים, דתיים, חרדים, גילאים שונים , נשים וגברים. מבניני האומה לשכונה הירושלמית הצפונית,

מרחק של דקות ספורות, אך ההרגשה היא של חציית גבולות בלתי נראים.

עם הכניסה לשכונה, העין תופסת את תחנות הרכבת הקלה השרופות. חרוך ועקום. המבט השני קולט את כרזות הענק המתוחות על הבתים והגדרות

בהן תמונתו של מוחמד אבו חאדר שנרצח וכיתוביות בערבית  שאיני יכולה לקרוא אלא רק לנחש.  ירדנו מהאוטובוס בשכונת מגורים על דרך שועפת,

מימין גדרות ושערים לחצרות ומשמאל  דרכה של הרכבת הקלה על התחנות החרוכות. בפתח  אחת החצרות מימין  עמדו מספר נשים  ודיברו

אל  הקבוצה המשונה של ישראלים שירדה מהאוטובוסים.  כולן עטופות בחיג'אב,  עומדות על סף השער ומתוכו פתחו בדיבור , אולי זה לא ממש דיבור אלא, צעקה, בקולניות. ו

מייד נמצאה כתבת טלויזיה זרה שהפנתה את המצלמה לרגע התבלבלתי, לא הבנתי האם הגענו לבית המיועד האם אלה נשים אבלות?

מאותו רגע התמקד מבטן של הנשים במצלמה ופאטמה אבו חאדר, אחת מבנות משפחת הנרצח  (קרובה רחוקה) עברה לאנגלית שבורה

בנפנוף ידיים: We want peace. Alla wants peace..

We dont like this killing but they kill us. . We want that this 6 boys that killed Muhamed will go to international court.

העיתונאית שואלת אותה באנגלית , האם היא רוצה צדק? פאטמה השיבה  Look at me..   האם אנחנו הורגים אותם? שאלה,

הם הורסים בתים, הם שמים את הבנים שלנו בבית סוהר, אם אחד משלנו עושה משהו.. הולך לעזאזל. שיהרסו גם להם את הבתים.

נראה אותם. עמדתי והקשבתי ובעיקר התבוננתי , הבנתי שאלה נשים על הדרך, אבל, בית האבלים עוד לפנינו.

הרגשתי את המבוכה, את תחושת אי הנוחות. באתי בידיעה שברצוני  לבוא ולהביע את צערי העמוק מהמעשה, שאני כמו רבים אחרים, איני מזדהה איתו ולא חשוב מהן הנסיבות.

שזהו רצח שפל  שעוטה עלי ועל עמי, תרבותי ודתי, בושה גדולה. רציתי לחצות את הגבול המפריד בינינו ולגעת בצד האנושי, האישי.

אבל, קריאותיה של פאטמה אבו ח'אדר ואינטונציית הדיבור העלו בי ספק. לאט התגלגלתי יחד עם כל הקבוצה הגדולה לעבר אוהל האבלים ,

אוהל גדול וכסאות לפסטיק לבנים מסודרים בשורות לכיוון שורת גברים עומדת שהמנחמים עוברים על פניה ולוחצים יד, לאחד אחר השני.

היה בזה, מגע ולחיצת יד, אך לא היתה שום אפשרות לדיבור אישי. המסה הכבדה של האנשים בצהרי יום תמוז חמים, בעיצומו של חודש הראמאדן,

כאשר סביב האבלים צמים וצמאים, לא איפשרה דיבור כן וישיר. מאחורי האוהל ראיתי את הכניסה למבואת הבית, שם ישבו הנשים,

מיהרתי אל  מקום הנשים ומייד חשתי את השינוי, כאן, אפשר היה לגעת, לדבר, להביע אמפאטיה.  כאן בצל הגפן  הפוריה של הקיץ

אולי אפשר לדבר  כאישה אל אישה, כאם אל אם.  שורה ארוכה של נשים ישבו  ופניהן לעבר האורחים, כולן בלבוש מסורתי,

מכוסות במעילים שחורים למרות חום הקיץ. ראיתי את האם  במרכז טור הנשים היושבות ולאיטי התקדמתי ,

אך כדי להגיע אל האם האבלה היה עלי לעבור וללחוץ יד למספר נשים , ביניהם מי שישבו ושתקו בכאב

ויש מי שראיתי סוג של רצון להגיע למגע, לדיבור. אחת מהן,   בלבוש חום  פנתה אלי באנגלית ואמרה :

"חטפו אותו מהחזית של הבית, אם הילד לא בטוח ליד ביתו, איפה יהיה בטוח.?

למה נתנו "להם" (התכוונה למשפחות היהודיות)  להתפלל בכותל במערבי, ולנו לא נותנים להתפלל באל אקצה? שאלה.

שיהרסו להם את הבתים  כמו שהורסים לנו. ולפתע מבלי שאבין ברגע הראשון את ההקשר אמרה:

"כאן זה לא גרמניה, למה הם שרפו אותו כמו שהטלר, אומרים שרף את היהודים, אם באמת הוא שרף אותם "

נזכרתי בשאלה של העיתונאית: את רוצה צדק?

הקשבתי בתשומת לב, הבנתי את הפערים בינינו, ואמרתי לה, לא באתי לדבר פוליטיקה, באתי להקשיב ולהביע צערי, אני מתביישת במה שקרה לילד מוחמד, על ידי נערים יהודיים.

היא הנהנה בראשה והניחה לי להמשיך הלאה לעבר האם.

הגעתי לאיטי אל האם  , ראיתי את העייפות, את הכאב בעיניה.  לחצתי ידה,  היא הביאה את פניה לנשיקה , הצגתי עצמי והיא אמרה בפשטות:

"חטפו אותו ליד הבית ליד הבית. לידה אישה צעירה דוברת אנגלית שוטפת הסבירה עד כמה הבטחון האישי רופף כאן

ותרגמה את שאלתה של האם "למה שרפו אותו, יכולתי להבין יותר לו היו יורים בו, אך למה שרפו אותו? "

מצאתי כסא ריק לשבת בו  , התבוננתי סביב במגוון הנשים שהגיעו בקבוצה וחיפשו דרך לדבר עם אישה ועוד אישה .

היה נסיון למגע  דרך הכאב. לאחר שעה קלה יצאתי החוצה לרחוב ושמעתי מתוך אוהל האבלים קול גבר מדבר בקול  רם אל המקרופון

ומדבר אל ביבי, אל ממשלת ישראל,  הוא לא ביטא כאב, לא אמפאטיה, הוא קיבל במה עם מקרופון מול מצלמה והתלהם.

ברחוב, עוד גבר עמד מול מצלמה וצעק, נכנסתי לתוך שיירת האנשים שהלכו לכוון האוטובוסים,  היה לי חם וכואב,

לא ידעתי שאנחנו הולכים לעבר לילה בו ברזיל תפסיד לגרמניה  7:0  ומאות טילים  יפלו על הארץ מהנגב, עד תל אביב, ירושלים  וחדרה .

לילה של חצי גמר המונדיאל  וגשם של טילים  בגל פתוח עטף את הארץ האהובה והמיוסרת שכמו מחכה לאבדות שאחריהן, אי אפשר יותר.

זעקי ארץ אהובה

זעקי ארץ אהובה

בימים בהם כתבתי לי הערות בפנקס ואחר כך גם כתבתי את הדברים הנ"ל, הארץ משתנה לנגד עיני, מחברה ישראלית שיש בה קבוצות שונות ודעות שונות הולכת ומתגלה חברה שסועה, מאוגרפת, שנמצאת תחת גשם טילים על הדרום וקרבות רחוב בין יהודים וערבים בירושלים ובישובי המשולש. המילה "פרעות" חזרה לשימוש יומיומי. ובכל זאת, אני יושבת בחדרי וכותבת בשקט, נוסעת מירושלים לתל אביב, ומלבד ריח שריפות מהרי ירושלים, דרכי, פתוחה. באופן הזוי, כמעט כמו מסך טלויזיה מפוצל לכמה חלקים בו בחלקו הימני, שידורים על רצח על חיפוש ועל אבל ובחצי השמאלי, מונדיאל. בצד הימני, גברים צעירים, לובשי חקי ונשק בידם, מסתובבים בהרים והופכים אבן אחר אבן, דופקים על דלתות בתים, נכנסים לפרטיות, לאינטימיות משפחתית ומחפשים. בצד השמאלי של הצג, גברים צעירים בבגדי ספורט צבעוניים, נלחמים על מגרש ירוק, ועולם שלם לומד את שמותיהם, בספרדית, פורטוגזית, אנגלית או הולנדית. עולם שלם עוקב אחריהם מתוך יריבות או מתוך הזדהות. הרבה זעה נשפכת שם, אך לא נשפך דם. באופן מעורר תקווה ומחשבה גברים ערבים במזרח ירושלים, מעשנים נרגילה ומסתכלים על אותו מסך, בו בזמן בבית קפה ברחוב ביאליק יושבים ישראלים וצועקים באופן מתואם.. גווול. ויש חלק שלישי למסך , שהוא פסקול נפילת הטילים והפצמרים והגרדים על ישובי הנגב המערבי ואפילו על באר שבע. קשה להתרכז בתוך הפיצול הזה. בשולי המסך, אולי בחלון הנפתח בקצה המחשב, לאלה העוקבים אחר משחקי הטניס בווימבלדון. שם זה מרגיע.

על המסך הפנימי שלי, מפנים העיניים, במחתרת המודע שלי, מתחילות התרוצץ כיתוביות:

מלחמת אזרחים ישראליים, עברים בערבים כולם עיוורים. מתחילה בכבישים ועוברת להרים ולמערים.

והנה כיתובית חדשה מתפרצת: מלחמת אחים באחים השפלה בהרים וההרים בשפלה, אחים, העיירה בוערת. אחים.

תמונת מראה מעוותת

טרם, התאוששתי מהמתח שליווה אותי ואת הארץ במהלך שלושה שבועות שהם ח"י ימים, מהכרות עם שלושה אבות ושלוש אימהות, מלוויה שתפסה אותי כמו אחרים בגרון.עוד זה הולך והנה באה גופתו של הנער הערבי מוחמד אבו חדר, משועפת. וכמו התהפך העולם עלינו שוב ובעוצמה שאין לה שיעור.מי שהיו שלושה שבועות הקורבנות היו לעילה לפגיעה בפלשתינאי חף מפשע. אני כותבת את הדברים ברגעים שעדיין אין ידיעה ברורה מה קרה באותו לילה אומלל ומי הביא קץ לחייו של הנער משועפת. אבל, דווקא אי הודאות יוצרת "שמועת רחוב" שאת הפשע הנורא עשו נערים יהודים השייכים ל"תג מחיר". השמועה מקבלת צורה של עובדה, או כמו שנאמר בתקשורת: "הנחת העבודה שהרצח נעשה על ידי יהודים".שאלת הקשר בין מציאות לבדיון , אינה שאלה ומושג ה"ספק" אינו קיים בשיח או בשיחה. הכל נאמר בודאות של דמיון שהוכיח עצמו. בזמן שחשבתי שאני מסיימת כתיבתי, יצאה הודעה כי נמצאו שישה חשודים יהודים, קיצוניים יהודים, שניים מהם בני שש עשרה. בושה גדולה ותסכול ופחד עטפו אותי. כאילו נמחקה הדיברה "לא תרצח" מספר הספרים.

כמו בתמונת מראה, הקורבנות שהכרנו כבר את שמותיהם, את פניהם: אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, ידענו שהם נחטפו, אך לא נודע גורלם ולא מקום גופתם. ואילו רצח הנער משועפת, מתרחש בכוון הפוך, נמצאת גופה מושלכת באופן גלוי ביער ירושלים, הגופה מושחתת, אביו מעיד ומדבר באמצעי התקשורת הישראלית בעברית שוטפת. הציבור הערבי נמצא במתח ומתפרע ברחובות, יש לגיטימציה לפרוק את הכעס והתסכול בשרפת תחנות, הרס, והפצצה מעזה על הנגב המערבי. הציבור היהודי במתח, ציפייה הנמתחת מרגע גילוי הגופה ועד רגע מציאת האשמים, שבוע של דם ואש אשמה ובושה. הגבול הדק בין אונים רבים לחוסר אונים הולך ונעלם בתוך אובך ימי תמוז החמים על ההרים.

גופת נער מול גופות נערים, אנו יודעים את שמות החוטפים-הרוצחים מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה, אך איננו יודעים עדיין מי רצח את מוחמד (כך כתבתי לפני יומיים, לפני שהתהפכו מעי פעמיים).

אמהות מקוננות ב"קדיש" על הבנים מזה, ומנגד כבה אור הרמאדן בבית אבו חאדר בשועאפת. למרות שאין סימטריה, למרות קונטקסט שונה, הרחוב אינו יכול ואינו מעוניין להבחין בשוני ובדקויות. המלחמה נכנסת הביתה, אל הארץ המשתנה בזמן שבין סיוון לתמוז משעה לשעה. ככל שהעלילה מסתבכת בסיפור הזה, אמרתי לעצמי, שהגאולה ואולי גם מניעתה של מלחמה, תהיה בפרטים הקטנים. אם נדע את הסיפור של כל אחד מהדמויות הפועלות חיות או מתות. אם נדע, למה שני גברים צעירים, אחד מהם בן 33 אב לשניים ואשתו בהריון, יוצא לחטוף נערים מהצומת בגוש. מה יכול היה לדחוף אותו לרצוח נערים שנראים כמו בניו. מה עלה בדעתו כשיצא למבצע. מהו ה"פרס" הגדול שמחכה לו בסופו של יום כזה. למה הוא כל כך שונא?

בשבילי, כמו עבור רבים מאזרחי ישראל, החל שעון חול פרטי לפעול מרגע ששמעתי בחדשות את ההודעה על חטיפתם בטרמפ של שלושה תלמידי ישיבה בגוש עציון או כמו שנהוג לומר בקצור ב"גוש". עבור ההורים זה החל ברגע פחות מדוייק וברור, ברגע אחר, ברגע בו לא ענו לטלפונים או באותם רגעים ארוכים מלאי ציפייה שתפתח הדלת הביתה.ואצלנו, בשבת בבוקר, ברגע שהיתה תפילה בבית הכנסת המאולתר של בית המדרש "בבלי ירושלמי" בנחשולים, בלהה קריצר עלתה לתורה ואמרה את שמם המפורש של הנערים בתפילה לשלומם ולשובם. מאותו רגע תו מוסיקלי חתרני של העדר וחרדה ליווה את חיי כמו חיי רבים מחברי. וכך החל להיווצר מילון המלווה את האירועים ואת יומי.

טרמפים

לאותו תו העדר התלווה גם סדק. סדק שהפך לסדק הצצה. סדק לתגובותיה השונות של החברה הישראלית, לשסעים הגלויים והמסתתרים. הביטוי הראשון שלי, מול האין אונות בחיפוש אחר הנערים, מציאת אות חיים מהם, היתה הכעס על השימוש בטרמפים, על העובדה שזו דרך התנועה באזור מסויים המכונה גם "שטחים". בין התנחלויות, בין ישובים ביהודה ושומרון. לאחר ששחררתי זעם ושמעתי את הביקורת בפי אחרים, הבנתי שמקור הזעם והתסכול שלי, הוא שונה. חבר מהשפלה התבטא בפני בכעס, שהנסיעות בטרמפים הם אחת מצורות הביטוי של מתנחלים, החיים ב"שטחים", במקום של "אחרים" ומתנהגים כ"אדוני הארץ". התנועה החופשית הוא ביטוי לאדנות ואי ראייה את תושבי האזור הערבים, המקומיים.

חברים אחרים מחברי, אלה החיים בישובים בין ביהודה ובין בשומרון , חזרו והזכירו שזו דרך מאד מקובלת של תנועה באזור, גם חסכונית גם אקולוגית וגם מחברת בין אנשים. הקשבתי וחשתי זרה. אני, למשל, מתקשה להיכנס ל"טריטוריה" של מישהו אחר. מתקשה ליצור "חיברות" מיידי עם מי שנכנס למכוניתי באקראי או שמא, נכנסתי אליו באקראי, הרי שאני ודומים לי, אינם יכולים ליהנות מאורח חיים כזה. לו קבעתי חיי ב"גוש" או בפסגות, הייתי נידונה לסוג של בידוד.

אבל, הסדק הזה פתח הצצה לשאלה יסודית יותר, ולרגע נאחזתי ב"פורמליות" היכן הרשויות, איפה המועצה מקומית שיודעת לתכנן ערים, ישובים, בתי מידות ובתי ציבור. ודאי בתי כנסיות מהודרים בשיש ובמדרגות. היכן בתוכניות היה סעיף: תחבורה ציבורית. איזה מקום הוא תפס ומדוע לא לחצו בנושא כמו שהמועצות יודעות ללחוץ על בנייה או פוליטיקה, על הפעלת תחבורה ציבורית ראויה שתמנע את הצורך של אנשים לעמוד בצידי דרכים, להיות פגיעים בעמידה חשופה, עומדים ומחכים לרכב המקדים אוטובוס או הסעה? העובדה שמכל הנושאים נושא זה הוזנח, מעידה גם היא על בעיה חברתית, משמעות הדבר שאפשר לחיות בגוש רק אם יש מכונית אחת ורצוי שתיים. אנשים מעוטי יכולת אינם יכולים להרשות לעצמם להתפרנס בירושלים, ולחיות בגוש ללא מכונית.

אנשים דומים, חברה אחת

דרך הסדק ראיתי את ה"חטא הקדמון" שהוא לטעמי, התכנסותה של החברה הדתית הלאומית מאז סוף שנות השבעים, לגטאות חברתיות, בה כולם, לפחות באופן החיצוני, דומים לכולם. אין חיכוך ב"אח" ב"אחר". אפשר להישאר ימים רבים בישובים ולפגוש רק באנשים הדומים לך באורח חיים ובמראה החיצוני ובשפה ובקודים הפנימיים שלה. מצב זה מזמין ראייה סטריאוטיפית, תחושת בטחון מדומה. אנשים צעירים הקולטים את הדימוי השולי: סוג הכיפה, הלבוש שהוא כתחפושת מזהה. המציאות היא שמדובר בחברה מגוונת, שיש בה קבוצות שונות, עמדות פוליטיות וחברתיות שונות, אך, ההסתגרות הקהילתית, אורח החיים והלבוש, יוצרים דימוי, הדימוי יצר את המושג "מתנחלים". ההופך את כולם לבעלי מדים ופנים דומים. ובאופן פאראדוכסלי, גם ערבים המתראיינים בחברון או ברמאללה לתקשורת הישראלית, קוראים לנערים החטופים "מתנחלים" , כלומר, אלה שייכים למגזר ה"שנוא" , ה"אחר". אלה אינם סתם יהודים, אלא יהודים מסומנים מה"שטחים" וכך הקצה האחד של החברה הישראלית מוצא שפה משותפת עם הפלשתינאים שברגע זה מנסים להסביר לעצמם ולאחרים, למה נחטפו ונרצחו שלושה בנים, כלומר, לא בגלל היותם "יהודים" או "כובשים" , אלא בגלל היותם מתנחלים. סדקים ומשברים פותחים חלון להבין ולהכיר.

בעיות בתרגום: עם ישראל

לפיכך, היה גם קשה לי לשמוע מחאתם של חברים שאינם מסוגלים לקבל שיש כנות באמירות של האם בכאבה הפרטי אומרת דברים שיש בהם משום ראיית הכלל: "עם ישראל אני מחבקת אותך" או, "תודה , עם ישראל". אלה ביטויים פנימיים, המביעים את האינטימיות השבטית שזרים לאוזן הישראלית החיה בשפלת החוף או במושב גלילי. לפעמים חשתי כ"מתרגמת" עבור מי שאינו מצוי בשפה הזאת. לפעמים, גם אני ביקשתי תרגום מאלה הקרובים יותר.הסדק שנפתח ברגע של משבר, הראה את הצורך בתרגום, והתרגום מעיד על כמה שפות, על מרחקים שנפערו כתוצאה ממחלוקת פוליטית עמוקה שהובילה אחים לאובדן אמפטיה הדדית. כשאין אמפאטיה, זו קרקע ליצירת סטריאוטיפים והסלמה של שנאה עד להתפרצות. ומאז שנודע מי הם הרוצחים של מוחמד אבו חדר, נדמה לי שאיני מכירה עוד את עמישראל.

גטו או אפרטהייד

הגטו היהודי של ה"גוש" , שלא ידע להקים בתוכו ולו ישוב מעורב אחד, או לפתוח שכונת מגורים גם לסתם "מסורתיים" או חילונים, יצר דימוי מוטעה של סביבה הומוגנית בטוחה בגבולותיה ובטוחה בעצמה,כולם דומים לכולם, כולם חושבים כמו כולם, סקטוריאליות במיטבה, עד כדי כך שהחוטפים ידעו להקשיב לרשת ה"נכונה", רשת מורשת. ההתנהגות היא כאילו אין אוכלוסיה ערבית באזור, כאילו הם אינם משתמשים באותם כבישים, ליעדים סמוכים. מראית עין שהיוותה כסות טובה לשוחרי רע. גם אם אין כל כוונה רעה להפליה, המציאות מתדמה לחיים בתוך אפרטהייד, אתם ה"אחר" הנפרד, הנחות ואני ה"העליון" המובטח והמוגן. מראית עין לפעמים חזקה מהמציאות הסמויה, מהאמת כפי שבן המקום רואה אותה.

אש או דם

בהתחלה שמענו את קול צפירת מכוניות כיבוי אש ואמבולנסים ואחר כך, בא ריח העשן ואחר כך, באו הודעות מהרדיו על שריפה במדרונות הרי ירושלים, בכרמל ובמקומות שונים. איני יכולה להבין איך אפשר לאהוב את הארץ, הריה ויערותיה ובו בזמן להצית את היער ואת האדמה ואת האדם ואת החיה המהלכים עליה ומחפשים צל ומיים. והאש הזאת נגעה באש המכונית שחטפה את הנערים ונגעה באש ששרפה את הנער מוחמד בליל רמאדאן חם, בעודו בחיים. טיל נורה מהרצועה, צה"ל השיב אש. בשמי הנגב המערבי, במקום שבילי חלב, שבילי אש באש. מהיכן יבואו המיים, חכמת מנהיגות שתכלא את האש לארבע אמות מגודרות? מישהו אמר, שאויר הארץ רווי אדי דלק והכול נפיץ, גפרור אחד קטן יצית הכל. נדמה לי שהגפרור כבר יצא לדרכו. ועוד נדמה לי, שהאש הפנימית, נפגשת בגבולות הארץ עם גבולות השכנים מצפון, ממזרח ומדרום. אש פנימית, אש אחים ואזרחים נוגעת חלילה באש זרה תאבה ורעבה. יש מקום לדאגה.

קדיש

רחלי פרנקל אמרה "קדיש" על בנה, היתה לי הפתעה על הפתעת המדיה, על התגלית שאישה אורתודוכסית אומרת "קדיש" על קרוב משפחה ובמקרה זה, על בנה. בבתי הכנסיות בירושלים ובמקומות אחרים בהם נגעה ההתחדשות היהודית, נשים אומרות "קדיש" ומתפללות בציבור ועולות לתורה, אישה במידתה. הסדק הטראגי פתח למדיה מבט ונדרש תרגום לעיתונאים, גם לצד הזה בחיי הקהילה הדתית.

רחלי פרנקל אמרהה "קדיש" על בנה מהי "פיאטה" יהודית. תפילתה של אם, שרואה את בנה המת ויודעת שהוא קורבן של הרבים. צערה הפרטי על פרי בטנה נמצא בזירה הציבורית, אמירת הקדיש מחזירה אותו לרגע, לחיקה.

מילים הורגות

יש צורך דחוף לרענן את המילים:

ירושלים מאוחדת, לגנות את האלימות, לנקות את האורוות, ירושלים לנצח נצחים, ישיבה, לא תרצח, "הילדים", המשטרה חוקרת, אזרח ישראלי, סולידריות יהודית, טילים על הנגב, מוקד 100 של המשטרה, טיל נפל בשטח פתוח, צהל השיב אש. מהומות בירושלים. תלטה, תלטה, תלתה. חמאס. נקמה. נקמה.

ניסיתי ליצור גבולות מילוליים למציאות שהתפרעה לעיני, ניסיתי לפרש לעצמי, מה אני אני רואה בעד המילים שפתחו סדק נורא ואיום למלחמה המתבשלת לעינינו בין הבית לשדה ולכביש.

7/7/2014