שבת היתה היום החמישי של המבצע, המלחמה.
לא יכולתי להימנע מראות קשר לפרשת השבוע, פרשת פנחס. קנאתו של פנחס, קנאה קדושה שנוגעת ללב, ואולי אפילו מהווה מודל מיתי .
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.
פנחס בן אלעזר , עצר את המגפה, כאשר הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור , גבר ואישה ששמם נשאר ונשמר לעולמים בזכות ובגלל העבירה הדתית והמינית . עבירה שטימאה חברה שלמה ואיימה עליה במגפה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; אלוהים מתגלה כאן כאל קנא, הוא אינו יכול לשאת את בגידתם של בני עמו והליכה אחר נשים נוכריות המביאות איתן את אלוהיהן. "ויצמד ישראל לבעל פעור" , ביטוי חזק מאד, המבטא את המשיכה החזקה לבנות המקום, לחופש המיני ולחופש הדתי שלקחו לעצמם בני ישראל בשבתם בשיטים. פנחס בן אלעזר, רוכש את התכונה האלוהית ומקנא לאלוהיו , הוא מקבל את האות והכוון לא פחות מאשר, ממשה
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.
הגדול לוקח רומח בידו, והולך אחר הגבר התאב לאישה המדינית, והורג אותם ברומח, משפד אותם למוות נורא הן במראה והן בייסורים. דקירה זו בליבו של המעשה המיני שמהותו אף היא חדירה, יוצרת נקודת מפגש של חיים ומוות. תאווה הבלתי מרוסנת לחיים של זימרי וכזבי נפגשה בכוח גדול יותר של קנאת האל הבלתי מתפשר על ייחודו, על מעמדו, על נוכחותו הבלעדית, המונוגמית בקרב בני עמו. פנחס, הכהן, אינו רק שליח לפולחן הוא גם שליחו של האל למעשים מיוחדים, הוא הורג את השניים לעיני העם. הם נמצאים בקובה, בהתייחדות והוא בדקירה הגורלית הזאת, מבטא באמצעות הרומח, שאין לאן לברוח. האינטימיות אינה מקלט מפני האל. הדקירה מחברת בין חיים למוות של שני אנשים מפרידה גם בין המוות ההמוני של המגפה לבין הרגע בו שככה הקנאה עם מותם של השניים ומתחיל רגע הברית, ברית השלום הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, שהיא המתנה לפינחס הכהן בקנאתו.ארבע פעמים מופיע שורש "קנא" בפסוקים המעטים. השורש המבטא רגש קשה המתלווה לאהבה. אהבת האל וקנאתו לבני עמו עמדה מול אהבה מתריסה של זימרי וכזבי, בן ישראל ובת מדיין, הוא ואלוהיו היא ואלוהיה, ואלוהי האישה חזקים בבית מאלוהי הגבר, לכן יש להרגם. אין אפשרות לשכנע או לשנות כאשר מדובר במשיכה אל החלק הפעור שבאישה הוא המיני והוא הדתי ושם יבוא רומח ברזל במקום איבר אנשוי וישים קץ, לתחרות ולקנאה.
דומני ששאלת הקנאה למקום, לארץ, לביטוים שלה, מלווה את השבועות האחרונים. האם חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, אינה ביטוי של קנאה ב"מתישבים" ב"מתנחלים" השכנים, המתערים באותה ארץ ועושים בה כבשלהם? העובדה שבטאו הרוצחים שמחה על רצח השלושה "תלתה תלתה תלתה" כפי ששרו עוד הגופות שרויות בדם לידם, אינה מבטאה את גודל הקנאה והשנאה על פני כל חמלה אנושית? ורצח משך לרצח נורא לא פחות, רצח מוחמד אבו חדר על ידי גבר בן עשרים ותשע ושלושה בני שש עשרה. נסיון לתגובה, בחינת רגש מול רגש, דם תמורת דם, ללא שום סובלימציה, ללא שום התעוררות של ספק מוסרי. קנאה מינית עזה שוטפת את הארץ ומביאה אותה למלחמה ולאובדן חיי אדם.
יו ם חמישי אחר צהרים, השמש כבר היתה אלכסונית, בדרך בית לחם התנהלתי באיטיות, ערכתי קניות, ישבתי "אצל איציק" ,לשם שינוי לא מיהרתי, היתה תחושת נינוחות , לשעה קלה נמלטתי מהרדיו המעדכן ללא הרף היכן נופלים טילים ומנסה לעמוד על דופק המצב רוח הלאומי ועל השאלה האינסופית, האם יכנס צה"ל לעזה, או תהיה הפסקת אש. ובתוך הרגע המתוק הזה, בין שקיות מלפפונים עגבניות, מלון וענבים, איזשהו מאפה וכוס תה קר ביד. פתאום נשמעה אזעקה, לרגע, זה לא נשמע לי אמיתי, אנשים תלו זה בזה עיניים , העמיקו ישיבתם בכיסאות והרימו ראש לשמיים, בכל זאת, נכנסתי למובאה של חנות "בית לחם" ומשם הרמתי עיני מעל אתר הבנייה שלפני עוד האזעקה נשמעת ונראתה בשמיים, התנגשות בין שני גופים, בין הטיל המשולח לבין הטיל המיירט. בשמיים נראה מפגש ובעקבותיו שני סלילים של עשן עם טבעות טבעות ההולכים ומשתלשלים מטה על רקע הכחול הבהיר של השמיים. התגובה הראשונה היא, אנשים מסתכלים אלה על אלה. מחפשים להחליף מילה, לומר משהו. אני קיבלתי סיפור מבעלת חנות הלחם שסיפרה שיצאה עם בעלה לחופש בחו"ל שילדיה נשארו לבד, והם פחדו לצאת למרחב ציבורי והזמינו הכול הביתה. ההצטופפות במבואה של החנות נתנה לי חלון לרגע למצב האנושי. ליתר דיוק לחוויה האנושית שאנו מצויים בה.
יצאתי מהמבואה שהיתה לי כמו סככה לרגע, חזרתי אל האנשים שהזיזו שוב את כסאותיהם אלה לעבר אלה, להמשיך שיחה שהופרעה וחשבתי על המציאות מפוצלת המסכים בה אני חיה. מהמדרכה ברחוב דרך בית לחם, שהיא כמו יציע לעבר מפגש טילים בעולמות עליונים, זה נראה כמו מלחמה וירטואלית, נקייה מדם, מלחמה על המסך. מישהו הזיז עכבר על מסך "כיפת ברזל" ומנע נפילות הרסניות, מחריבות בתים ורחובות, מנע הרוגים, מנע מה שאיננו יכולים לשער שמנע. מנגד מתקבלות תמונות קשות ביותר של אזרחים, תושבי עזה הרוגים ופצועים . תמונות שאינן מצונזרות, תמונות הבאות אלינו ומעידות שיש צד למלחמה שהוא כמעט פרימיטיבי, ימיביניימי. המטוסים שלנו הם, כמו הפרשים שהיו דוהרים על חרבותיהם וכידוניהם ורמחיהם לתוך המון ופוגעים ומבתרים בעיוורון. הפרש עובר עם סוסו בדהירה ומשאיר אחריו גופות אנונימיות המחכות לרופא או לקברן. על מסך שלישי, ניתן לראות את חדשות החוץ של העולם, המדווחים על קצה הכידון, על מראות הרחוב העזתי ושואלים שאלה שעצם קיומה אינו מוסרי אך מעיד על תודעה מעוותת ועל ציפיות צפויות מראש מהמושג "מלחמה". במלחמה "נורמאלית" צריכות להיות אבדות כמעט שוות לשני הצדדים וההיסטוריה תשפוט, ואילו כאן נוצרת א סימטריה מעוררת חשד, לאלה ולאלה יש נשק אלה ואלה מאיימים ומאוימים, אך צד אחד, עסוק היה לפי שעה בהגנה וצד אחר עסוק היה לפי שעה בהתקפה. חשבתי על הארץ ועל המלחמה במונחים של קנאת הפין, קנאת הרומח החודר גבר באישה וגבר ואישה המעורים זה בזה והמוות בא אלים ושרירותי להמית כדי להחיות. במשך שנים אגרו מנהיגי החמאס, שלא דאגו כלל לעמם ולארצם, אלא היו עסוקים בקנאתם, לעם השכן , העם המתיישב על פי תפיסתו בארצו, עם שבמאה שנים הקים פה חברה ומדינה חופשית, דמוקרטית, היי טקית ופורחת, בעוד שחברה שלהם, בינם לבין עצמם, עודם שבטיים, עודם רואים את אימותיהם, אחיותיהם ונשותיהם, רעולות סגורות, ובלתי שוות . עודם נוסעים בכבישים ישנים, ללא התפתחות תעשייתית, במשך עשרות שנים מונחת לפתחם האפשרות להקמת מדינה לצידה של מדינת ישראל השכנה, הבלתי "הפיכה". והם מסרבים. הם חולמים את החלום הגדול של מזרח תיכון ערבי.
הקנאה הזאת בשכן, הזר, ב"תל אביב" הגדולה הפתוחה, מביאה לחיפוש תשובה ניצחת בדמות הטילים הפאליים, הגדולים שיגיעו עד תל אביב, עד האישה הבלונדינית, הזרה, היפה, הבלתי מושגת. וככל שהפאלוס גדול, כך הטילים יגדלו וירחיבו את האגו הגברי המזרחי שאינו סובל השפלה או קבלת דין, יצר קדמון של קנאה ותשוקה ל"אחרות" הבלתי מושגת בא לידי ביטוי בטילים ובמנהרות. בפאלוס ובנקביות. איני יודעת מי ינעץ את הרומח המרגיע, הרומח המרדים והמשקיט את להט היצרים, אך עד שיבוא יפלו כאן עוד קורבנות שהם חלק מהפולחן האזורי, הגברי, השרירותי.
הרגע בו ישתנו הנתונים ומראות המוות והאבל יגברו,, הוא הרגע בו יכנסו כוחות הרגלים, השריון, אל תוך אזור הלוחמה. הרגע הזה הגיע ושינה את מסך התודעה שלי לפיצולים נוספים. הדברים נכתבו לפני כניסו של צה"ל לעזה. היו לי ימים של שתיקה, של חיפוש חסר מנוח אחר המילים שלא עמדו בקצב האירועים, עולם רגשי שהתפרץ מול חוסר האונים לעצירת האירועים, להבנה שאין כאן שפה פוליטית או חברתית משותפת. שיש כאן מלחמה עתיקה ומלחמה חדשה שהתאחדו על עדשת המצלמה והחיפוש אחר המילה.
לכתוב זה לזכור 