לחתוך בעץ לחצוב בזמן

לחתוך בעץ, לחתוך בזמן

חנה פייזר בן דור
חיתוכי עץ ורישומים
קטלוג של תערוכת חיתוכי עץ בבית האומנים בירושלים. יוני –אוגוסט 2013
אוצר: דרור בורשטיין

בבית האמנים מתקיימת בימים אלה תערוכה נדירה. נדירה מבחינת הנושא , מבחינת האמצעי האומנותי, ונדיר גם לראות תערוכה של אמנית ותיקה וטובה שלא הציגה כאן שנים רבות . אולי גם לא רבים הם המכירים את שמה של חנה פייזר בן דוד, שהיתה אמנית נוכחת ומוערכת ומוכרת בקרב אמני ירושלים ובכלל (מאז 1994 ועד לתערוכה זו,לא התקיימה תערוכה שלה בארץ ) אולי האחרונה בתחום אומנות תחריטי העץ , מתלמידיו של יעקב שטיינהארט בתחילת שנות החמישים בבצלאל. הכרתי את חנה פייזר בן דור כאשר למדנו יחד בבית מדרש "אלול" בהנחייתה של המשוררת רבקה-מרים. חנה, היתה מהותיקות והבוגרות בינינו מעט מאד השתתפה בקולה אך נוכחותה היתה מורגשת וכשבחרה לדבר, היו אלה מילים בסלע ואולי מוטב לומר מילים חתוכות בעץ.
חנה פרייזר ילידת 1927, דנציג , בשנת 1940 לאחר טלטולים רבים בשנות המלחמה עלתה עם אחותה לישראל. בין השנים 1950 ל1953 למדה גרפיקה באקדמיה לאומנות בצלאל בירושלים. ובין השנים 1953 ל1956 למדה פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטפקסקולן" שבסטוקהולם. ומאז היא חיה בירושלים.
נכנסתי לתערוכה הצנועה בבית האומנים, כמו כניסה לתוך ספר שירים. הכוונה היא שזו כניסה לתוך השפה הפואטית של האמן ולתוך עולם שהוא במהותו ואופיו לירי. עיקר העבודות הם תחריטי עץ והדפסים והנושא המרכזי הוא ציפורים ומיני בעלי כנף. אחד התחריטים יוצאי הדופן , זהו תחריט עץ ששמו "חתול רעב" ( 1959 28.5+40) , רישום שנמצא גם על כריכת הקטלוג, חתול שחור, רזה שפניו אל המתבונן והוא בעיצומה של תנועה , הגוף המקושת והרגליים מעל דג שכל בשרו נאכל ורק שדרת עצמותיו נשארה . התמונה מקפיאה תנועה, מבט, ורגע שהוא הרגע של "אחרי" אך גם הרגע ש"לפני". כך גם תחריט עץ "ציפורי" (1964 29 + 65) שם ילד היושב בפרופיל רוכן לציפור הנראית כשחרור ונחה בכפות ידיו הנראות כמו קן לציפור. גוף הילד כולו רכון וממוקד בציפור הקטנה , פניו של הילד יורדים לעבר הציפור בתוך ידו. התנועה יוצרת צורת Z מעניינת. עבודת החריטה על העץ, זוכרת את תנועת המפסלת והפטיש וכך נבדל גוף הילד בידיים וברגליים שם הוא חשוף מהחולצה השחורה והשיער השחור על ראשו.
בעבודה סמוכה "קוצים" שגם היא חיתוך עץ (1963 52 +25 ) ילד או ילדה שפניו וכל גופו אל החזית רוכן על זר קוצים הנראה כגדילנים (או ברקנים) קוץ כל כך אופייני לארץ , ומה שאולי מתכתב עם קראקוואר שכל רישומי הקוצים שלו הם בשחור לבן. הזר סגור בין שתי כפות הידיים , הידיים הסגורות על הזר, הזר ומעליהם הראש הרוכן, מצויים על ציר דמיוני, אנכי שהוא מרכז התמונה הראש, הזר וכפות הידיים הן היסוד המרכזי והכהה. סביב הגוף, כצורה מלבנית שיש בה זכרונות של תנועת הסכין היסוד הלבן, העוטף. בשתי העבודות תנועת הילד/הנער אותה תנועה והמבט מרוכז באותה נקודה אך, מזווית שונה. וכאן באים לידי ביטוי ערכי המודרניזם המקדשים את הצורה ואת היסוד האקספרסיוניסטי ההבעתי בתנועה כך גם "תרנגול" (עמ 28, 1963 62+35)
בסוף הקטלוג יש שלושה רישומים מאוחרים של טוש על נייר ועפרון על נייר, שהם ואריאציות על נושא "חיבה" . ילדה קטנה שולחת יד ללטף חתול המותח את גופו כמו מתחמק מידה. שלושה רישומים בטכניקות מאד קרובות זו לזו, בהבדלים קלים, ומעוררי רגש ביותר. והמחשבה המלווה אותי בהתבוננות, שלו לא נאספו רישומים דקים אלה לקטלוג, ודאי היו נעלמים ברעש השפע הדיגיטלי השוצף סביב. יש בהם קו מהיר, בוטח, לא מהסס ומלא חמלה וליריות. רישום המבקש שיר לדבר איתו.
סדרה של שלוש עבודות חיתוכי עץ בקדמת הקטלוג: תיבת נח 1 , תיבת נח 2, תיבת נח 3. כל שלושת העבודות משנת 1952. שם העבודה הוא "תיבת נח" אבל, ההרגשה היא שהדגש הוא על "מבול". (עמודים: 16, 17, 18) . בעבודה הראשונה,בחזית העבודה ראשו של איש צעיר שרק ראשו צף על פני המים משוך לאחור בפה פתוח ומבט לשמיים וידיו אוחזות בסלע המונח על החזה ומעל ראשו ענן שחור מוריד קווים אלכסוניים ישרים אל הסלע ועל המיים. הקומפוזיציה היא באלכסונים, אלכסון בין המיים לשמיים, אלכסוני הגשם, ואלכסון המבט הצועק של האיש והים. לו לא ניתנה ה"צעקה" לעבודה של מונק , אולי אפשר היה לקרוא לעבודה הזאת : הצעקה. במחשבה שנייה, הרי גם עבודותיו של מונק הן בחיתוכי עץ וגם הוא משיג את המימד ההבעתי בעבודותיו באמצעות טכניקת החיתוך, הגילוף וההדפס שנה מאוחר יותר בשנת 1953 חנה יוצאת ללימודי פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטםקסקולן" בסטוקהולם וכך, אולי דבר נקשר בדבר. ההתבוננות בעבודות ובתאריכים, הביאה אותי למחשבה שמדובר שלוש עבודות שהן מטאפורה אומנותית לשואה, למצוקת הטביעה, המוות, השרירותיות של כוחות חזקים , חוסר האונים , והעבודה השלישית מביעה את חוף המבטחים, את המנוחה, וההתעוררות של העולם והטבע בפרט אחרי חורבן העולם, או חורבן העולם היהודי ותחייתו מחדש. סימוכין למחשבה קיבלתי דרך קריאה במאמרו של גדעון עפרת על "הללויה" ליעקב שטיינהרדט , המורה המיתולוגי של חנה פרייזר ב"בצלאל" : " אם כן, הדפסי "הללויה". הרושם הוא שיעקב שטיינהרדט "אוסף את עצמו" מתוך בור ייאושו, מקים את עצמו מתהומות הצלמוות, שבהן הילך מאז 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד הטראומות של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, מגייס את עשתונותיו על מנת לענות לדמונים של ה"גרוטסקות" באור האלוהי הפלאי של "הללויה". וכך, בחיתוך העץ האחרון בסדרה, אף הוא קרוי "תהילים" (1953), מגיח הראש התנ"כי המוכּר מפינה ימינית תחתונה, צופה ברקיע המתגלה מעל סלעים כאשר, פעם נוספת, מפוצלים השמים בין צד ימין לילי ואפל, שמתוכו מאירים חרמש ירח ושלושה כוכבים, לבין צד שמאלי מואר מאד, בו קורנת שמש מתוך עננה. העננים האמורפיים מזכירים לנו את התצורות של ה"גרוטסקות", אך קרני השמש האדירות מבשרות לאיש הצופה בהן (ולנו) תקווה ליום חדש שיסלק וימחק את צללי האימה של אמש." (גדעון עפרת, המחסן של גדעון, wordpress.com 2013)
אותו מהלך של הליכה מתהומות יאוש לעבר "קרני השמש האדירות המבשרות לאיש הצופה בהן תקווה ליום חדש".. מבצעת חנה פייזר בשלוש עבודות מרשימות אלה, המהדהדות דיאלוג אמנותי ודיאלוג יהודי עם מיטב המודרניסטים בתחום אומנות חיתוכי העץ.
.בעבודה השנייה, שני שליש של הקומפוזיציה הם גלים אלכסוניים משמאל לימין בתנועה אקספרסיבית מאיימת שהיום ניתן לכנותם גם כ"צונאמי" תנועתם מחוץ לתמונה , מהשמיים יורדים בקווי אלכסון מיים ודימוי של תיבת נח בקצה הגלים מתנדנדת בים להשבר. התנועה האקספרסיבית, האיום, השרירותיות מהשמיים, אלה מורגשים היטב. יש להניח שאם היה מדובר על שתי העבודות הראשונות, מדוייק היה יותר לקרוא להן "מבול". ואולי רק העבודה השלישית מצדיקה לקרוא לסדרה: "תיבת נח" ובעצם שמה היא מובילה מעולם תחת חוויה של מבול ואימה, לעולם שיש בו הבטחה ותקווה.
בעבודה השלישית, הקומפוזיציה היא של ציר אנכי וציר רוחב, הנפגשים במרכז התמונה. הר גבוה, ששני עצים המעלים עלים, צומחים עליו ובראשו, תיבת נח, נחה מאוזנת ויציבה ומהשמיים , מעננים בהירים יורדות חמש קרניים בהירות של נחמה על ההר, העצים והתיבה.
המוטיב המרכזי בתערוכה, באוצרותו של דרור בורשטיין, הוא ציפורים ובעלי כנף, ינשופים בחיתוכי עץ, ברישומים, בליתוגרפיות וינשופים בטושים על נייר. הם מופיעים בדגש על צורות גיאומטרות או כינשופים רכים בעלי עיניים עגולות, כאשר העיגולים הגדולים המלאים , הם כמו עולם לעצמו המכיל את המביט ואת הניבט. עבודות שיש בהן מינימליזם, תמצות של צורה לתוכן, אקספרסיביות כמיטב מסורת חיתוכי העץ באירופה של תחילת המאה העשרים וליריות המשרה הן בתערוכה והן בקטלוג תחושה של כניסה להוויה של ספר שירים וכך כותב בורשטיין: בעלי הכנף בעבודותיה של חנה- הדפסים ופסלים –שואפים לפעמים אל השמימי, אבל הם תמיד אנושיים בהבעתם. במפעם האידאלי הם מתגלים כמלאכים העולים בסולם . מציפור של עץ למלאך על סולם. "
דרור בורשטיין במאמרו, נותן מפתחות מעניינים להבנת עולמה הצורני והפיוטי של חנה , עולם של ילדה שנהרס במלחמה, עולם של נדודים ובדידות בשנות הנעורים , עולם שהחל בכאוס גדול, בטלטלה כמו גלי הים בתחריטי תיבת נח של חנה וכל ימיה מבקש את הסדר, את ההבעה, את החיבה והחמלה המופיעים בעבודות בהם מופיעים ילדים או אימהות. הצגתה של התערוכה בימים אלה ואיתה גם הקטלוג, הם סיבה טובה, להבחין ולציין את העלמם מחיינו האומנותיים, וממסורת ארוכה של עבודה, אומנות תחריטי העץ . נדמה שהמגע עם החומר , עם העץ והאבן הולך ונעלם לטובת עולם וירטואלי, ואומנויות המגיבות מהר לרעיון המתבשל במוחו של האמן. הן מהירות יותר בתוצאה והדגש הוא על הבעתו של האמן מבלי להתחשב בסוג החומר המתמסר או מתנגד לו , המשתקף או נחבא מתחת למפסלת או לצבע של האמן.
"המדיום של חיתוך העץ לא הולם את המגמות המרכזיות באמנות ישראל, במודרניזם שלו הוא לא הלך את האוריינטליזם של "בצלאל" הישן, בפיגורטיביות הבוטה שלו הוא לא עלה בקנה אחד עם המופשט הלירי, עם האמנות המושגית ועם האמנות השכלתנית האירונית של "דלות החומר", טוען גדעון עפרת, השתלבות חיתוך העץ במגמות פוסט מודרניות המושפעות מצילום ומדימויים ממוחשבים היא בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת" כותב דרור בורשטיין במאמרו בקטלוג (עמ 9)
תערוכתה של חנה פייזר נעה עבורי בין שני קטבים. תערוכה אינטימית, לירית-אקספרסיוניסטית, עם טעם של מודרניזם שהיה פה , חלף והשאיר עקבות מרתקים ומרגשים. תערוכה איכותית ומאופקת ומצד שני, מי שמוכן להכנס למסע לעבר הזמן האבוד, זמנם של חיתוכי העץ, הליתוגרפיות , העבודה הקשה בחומר , כחלק מההבעה האומנותית, זו הזמנה למסע בעקבות אמנית אחת ומדיום אמנותי שהיא קצה השביל אליו.