חיים גורי – עשוי מאותיות, עוד מהלך נביא בירושלים

חיים גורי- עשוי מאותיות
נביא אחרון בירושלים הזאת

שלושה ימים מתקים בראשון לציון כנס "לשון -ראשון" לכבודה של השפה העברית, במסגרתו זכיתי בפרס ע"ש מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית, זה היה ארוע משמח ומרשים, שיש עימו הכרה, ועל כך אני מודה לידידי פרופ' משה עמירב שהאמין בי והגיש אותי לפרס ולמר דב צור, ראש עריית ראשון לציון ולצוות השופטים המכובד. וכל זה אינו אלא, סיבה טובה להביע התפעלות מכך, שמזה שמונה שנים, עיריית ראשון לציון, העמידה את נושא השפה העברית במרכז תשומת הלב והשקיעה מאמצים להביא את השפה ואת הדיון על השפה למרכז השיח הישראלי, ונדמה לי שעל זה יש להודות במיוחד לרות מקבי, מנהלת אגף תרבות ומארגנת הארועים.

אמש בכנס ראשון ללשון העברית, היה ערב מיוחד "חיים גורי, עשוי מאותיות" , ערב מיוחד לכבוד יציאתו לאור של ספר- דיסק "חיים גורי, עשוי מאותיות" שהוא יוזמה של ערן דורון ומיכל בהרב עוזרד שיזמו והפיקו.

אולי זו רק פתיחה
למשהו אחר,
שיעלה ויבוא.

אולי זו רק שתיקה
ממושכת,
הדומה למוות,
אבל היא
לא הוא,
כמו מחלה שתעבור.

שיר שמילותיו נכתבו בשנת 1971 שהלחין ושר ארז לב ארי .ושיר אחר שנכתב בשנת 1975 שרה רונה קינן:
אני גר כעת בספר ישן,
אני גר כעת בסביבה הנכונה
המיצאת תפוזים ואנחות
למחצית העולם

—— — —–

אני נע כצל עובר
ברחוב שאין דומה לו ברחובות,
בין לבבות המחשבים להשבר
אל המלכות העתידה תמיד לבוא.

אני נע בין אנשים קדושים
וחולי אהבה.
אני רואה נשים ואנשים
השבים מן העולם הבא.

זכות גדולה, לחיות בתרבות עברית-ישראלית, שבה יוצרים צעירים, הצעירים מחיים גורי בעשרות שנים, לוקחים שירים משנות הארבעים של המאה שעברה, ומאמצים אותם לעולמם ומפרשים אותם על פי רוחם, על פי הפרשנות המוסיקלית שלהם. הדור הזה קורא את חיים גורי באופן שונה ומחזיר לו את שירתו בעטיפה שונה. כמספר המלחינים והזמרים, מספר הגוונים והסגנונות.
זו היתה חוויה מטלטלת עבורי לשמוע את שלמה בר, מסלסל את "שעה אחרונה" של גורי. שיר הנפרד מחברים שנפלו

הניחני כעת על ליבה של הדרך הזאת
והיו אבניה רעי ועדי השותקים עד חצות,
וכוב המזרח הבוער יהבהב בעיני.
ולבי המכה את דמיו לה ילחש כי עוד חי אנוכי
בסימן הברזל ובאות החוצה את מצחי.
—- — —–
אח לכל הלילי ואפל וידיד התועים כמותי,
העולים בסולם רקיעם, כחיי העולים ממותי
ושבילי החוצה את שבילם כמפגז מזלות זה בזה.

אני מודה שלפעמים הרגשתי חוסר תואם בין שיר העוסק במות לוחמים לשירתו של שלמה בר או לזמרתה של זמרת נפלאה, מאיה אברהם, אך פרשנותה לשיר שהוא שיר קינה, שפת הגוף החושנית, בנגיעות של ריקוד בטן, כאשר המילים מושכות לכוון האלגי.
אך היה רגע בו שלמה גרוניך ליד הפסנתר שר את באב אלוואד והקהל שר איתו ואחריו, או חיים טופול שר א-קפלה את שיר הרעות והקהל שר איתו וענה לו מתוך הפזמון, שהרגשת איך שירה עברית יכולה להיות לפעמים תפילת רבים. והיכל התרבות, הופך לרגע לבית כנסת שיש לו שליח ציבור גלוי ראש.
היה מעניין לראות על הבמה זמרים ונגנים צעירים מזרמים שונים, רונה קינן התל אביבית מעניקה קול ופרשנות מיוחדים ל"היה היה פנס בודד בקצה שכונה". איך התיאור של זמן אחר , הנמסר דרך השפה, נשמר כמו שכבה גיאולוגית של השפה העברית והשירה העברית ועדיין רענן, ולאחריה הזמר יוסי יטיב, שציציותיו יוצאות מכנפי בגדו וזקנו המאמין, מתחרה בזקן חברו הסקספוניסט המחובר לראסטות מאחוריו, שר את "האדמה שותקת" כמעט כתפילה

האדמה שותקת
השמים רחבים באינותו.
המשך ללכת.
יש המון מקום.

אל תאשם את השקט.
הוא יודע לא פחות ממך.
הוא רק עיפות נמשכת
אחרי הצעקה.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ואיש לא אמר שבקולה של זמרת נמצא דבר ערווה. כוחו של גורי ניכר כמי שיכול להוות גשר מהעל דיכוטומיות וזרמים.
הקשר בין המילים למוסיקה יכול למשוך למספר כוונים, לפעמים אל הזיכרון הקולקטיבי, אל הדורות ההולכים ושרים את השירים הנעוצים בהם כצלקת או רסיס שנשאר בגוף נעוץ ואין איזמל שיוציא אותו, ולפעמים, אל פרשנות אמיצה ולא מחוייבת למילים של דורות אחרים. פלא האומנות מול הזמנים המשתנים.
בסופו של הערב חיים גורי, שר בקולו הצרוד, חרוך המקטרת, ודיבר כמו שרק גורי נביא ירושלים האחרון יכול לדבר. ערב זיכרון ימים אחרים ורחוקים עם הזמן הזה. עמד שם בתשעים ואחת שנותיו כמי שנושא את הזיכרון הקולקטיבי במילותיו. הוא עמד שם ואשתו עליזה במקומה, בקהל שחוט דק נמשך ביניה. חיים גורי הוא מצפן של אחריות ועדות לזמן הזה.

הספר -דיסק מסתיים בשורות:
ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים,
לא ימחקו אותך,
אתה תימשך, עשוי מאותיות.
זה לא מעט.
משהו, בכל זאת, ישאר ממך.