בימים אלה יצא לאור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, בעריכת יגאל שוורץ וזיסי סתוי, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון והקשרים. ספר עב כרס בכריכה רכה ודיוקנה של יונה וולך הצעירה והיפה עליו. משוררת קנונית מתה, אם כבר בחרו במשוררת ולא בסופר/ משורר גבר, אז היא יפה כמו דוגמנית ומתה מעבר לכל מחלוקת. הכריכה על כל פנים, מרשימה ביותר. שאלה גדולה מי צריך בימים של "ויקיפדיה" , לקסיקון של סופרים, מי ירכוש ומי יפתח ספר כה גדול שכולו עשוי מידע המשתנה מדי יום.
ובכל זאת, מלאכת הכינוס והעריכה יש לה משמעות.
הכינוס והעריכה, מהווים אמירה מול הכאוס האינטרנטי ומול חומרים ועובדות המצויים ומסתובבים ברשת ללא יד מכוונת, ללא דיוק ואבחנה בין "נכון" "לא נכון". שני העורכים הינם דמויות בעלות עבר והווה במפעלים ספרותיים, תחת חסותם של אוניברסיטת בן גוריון ומכון הקשרים. כלומר, נוצרת פירמידת סמכות שהעידן הפוסט מודרני הדיר אותה מתוך העשייה האומנותית ובדרך כלל היתה גם נטיית לב, לשלול או לבקר את עצם העבודה הממיינת וממדרת כמלאכה שאינה מאופיו של הזמן שלנו. זמן התרבות שלנו, מבטל , שובר , הורס כל מבנה היררכי , כל אמירה מעריכה נחרצות והעדרה של ביקורת ספרותית ראויה הוא אחד התוצרים של התופעה.
בתרבות פועלות היום לפחות שתי תנועות הפוכות, האחת המנסה ליצור אלטרנטיבה עצמאית, כלומר, יוזמות של סופרים צעירים להוציא לאור ספרים בהוצאה פרטית כקוראי תגר על המערכות הכבדות והיקרות, קריאת תגר על העורכים. מתן לגיטימציה לאומנות מחוץ לממסד כאומנות גרפיטי, כמו שירים המתפרסמים באינטרנט ללא ניקוד וללא עורך, מצד שני, חיפוש אחר גורם מארגן מסוג חדש שיאפשר לקאנון ולשוליים לחיות יחדיו. לאחר הדה קונסטרוקציה שהביא איתו המצב הפוסט מודרני, התרבות מחפשת את הגורמים שיארגנו אותה מחדש. הוצאות הספרים מתפרקות מכוחן כסמכות, הן עסוקות ברדיפה אחר הכסף, להישרדות או לרווח. לא עוד שאלות של איכות ותואם בין סוג וסוגת הספרים לבין אופייה של ההוצאה, אלא, על המחבר להביא את כספו כדי לרכוש את המותג של ההוצאה. הסופר אינו מביא עוד מוצר שמישהו יצרוך אותו וישלם עבורו, אלא, היוצר מודע לעובדה שימי המחשב והאינטרנט הפכו אותו לאחד מתוך רבים. הוצאות הספרים אינן לוקחות סיכון השקעה בספר חדש, ספר עיון או ספר שירה. עד שלא הוכחה יכולת המכירה של המוצר, עליו לחפש כסף לייצור ולשיווק. מרכז הכובד מצוי מחוץ להוצאות הספרים, מחוץ לתיאטראות, מחוץ למוזיאונים, מצוי במקום בו הכסף בוחר במי יתמוך. מכאן, הדרך קצרה לשאלה שצריכה לחפש ניסוח מחדש: מיהו משורר? מי הוא סופר? מי הוא אמן? ואיך ימצא הסופר בים הגרפומניה המפוזר באינטרנט ,ים הבינוניות הזוכה לנראות התלויה בזמן הפנוי וביכולת השיווק של החתום לצידן היצירות הדיגיטליות.
כיוון שאחד הממדים לנוכחותו של אמן או של סופר/משורר היא מידת ה"נראות" שלו, הרי כל קבוצה של משוררים אמנים שמחליטה שהיא "קבוצה" על פי מרכיב אדאולוגי, או מחאה חברתית או במקרה היותר טוב, מרכיב אסתטי, היא דרך למשיכת תשומת לב של צעירים בתחילת דרכם שעוד לא יצרו זהות אישית בכתיבה, לא עמדו במבחן האיכות אך, מבינים את רוח הזמן, בו "היראותו" של הסופר אינה על פי איכות הספר, אלא, על פי ההיראות התקשורתית שלו. סף הגירוי של הציבור הוא מאד נמוך ואדם היום חשוף לשפע מידע ולגירויים רבים, קשה למשוך תשומת לב במאמר ביקורתי טוב , בפרסום מחזור שירה מאתגר. חבורות נאחזות במסרים חוץ אומנותיים ובחגורת חברים כדי להיות "קיימים". באופן מסורתי, הספרות העברית לדורותיה יצרה מרכז כוח אומנותי ותרבותי באמצעות כתבי עת, באמצעות עורכים ומערכת. עריכת כתב עת בעל מצע ואידיאולוגיה, זה עניין להתמסרות למשימה, זה עניין לחיפוש כסף, התמסרות וזמן של אינקובציה והבשלה, נדמה שהיום מתקשים אמנים צעירים לעבור תהליכים דורשי זמן והבשלה. הדרך הקצרה יותר היא דרך ההתחברות והצעקה, הפרובוקציה. איני מבקרת זאת, איני יודעת מה הייתי עושה, לו הייתי נולדת שלושה עשורים מאוחר יותר. אך ללא ספק זו תופעה שהמדיה אוהבת.
דרך מסורתית נוספת לקיים שיח תרבותי ולהביא לתשומת לב, היא על ידי אצירה של תערוכות אומנות פלאסטית בעלות אופי של רטרוספקטיבה תרבותית או עריכה של אנתולוגיות ספרותיות על פי נושא . אלה תופעות המעידות על הצורך בכינוס וברור וחיפוש אחר ביקורת וסמכות.
לכסיקון הקשרים, יוצר מיפוי של סופרי ישראל, אך גם יוצר הגדרות חדשות. למושג "סופרי ישראל" הסתפחו חוקרים, אנשי אקדמיה שאין להם ולו ספר פרוזה או שירה אחד. הסתפחו גם חוקרים מאוניברסיטאות אמריקאיות כגון :מאן, ברברה, עמ' 568, מאוניברסיטה מה- JTS בארה"ב. מחקריה מעניינים מאד, אך הם מחקרים ואינם יצירה אינם עונים להגדרה של "ספרות יפה" ולאופן עבודתו של סופר. כך גם דוד ג'יקובסון, חוקר ספרות המשמש כראש המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת בראון עמ 260 . האם מערכת הקשרים מעוניינת בזה להעביר מסר, כי גם חוקרים בעלי דוקטורט, מתפרנסים מהממסד, בזכות התעודה, הם בחזקת סופרים.
יתכן שמערכת הקשרים, עשתה כאן מעשה ואולי פעולה בעלת שני כוונים הפוכים, מחד, כינוס, יצירת סדר והיררכיה בידע, ומצד שני, זהו מעשה פירוק ואגון מחדש. כך, החליטה המערכת להרחיב את מושג ה"סופר" גם לחוקרים, אנשי אקדמיה. כלומר, חוקריו של אהרון אפלפלד הם גם סופרים, חוקריה של יונה וולך, הם גם סופרים? או שזהו מעשה "פוליטי" תרבותי המאתגר את המושגים ופותח שער לשינוי הגדרות על פי קריטריונים חדשים. אם כך, תמהתי מאד, שחוקר מרכזי וחשוב בתחום הפילוסופיה והתרבות ויחד עם זה גם משורר (הוציא עד כה 3 ספרי שירה בהוצאת כרמל) נעדר מהלכסיקון. לפי עבודת העריכה הוא עומד בשני הקריטריונים של הלקסיקון.
מערכת הקשרים הרחיבה את מושג ה"סופר ישראלי" לסופרים ישראלים הכותבים בשפות זרות כמו
איציק מאנגר, משורר, סופר, מחזאי בשפת היידיש, כך גם לדיסלב גרוסמן, סופר יהודי בשפה הצ'כית גם מחמוד דרוויש, סופר פלשתינאי בשפה הערבית, יליד הגליל, נחשב למשורר הפלשתינאי הלאומי נכלל בהגדרה: "סופר ישראלי". לדעתי, במקרה זה הורחבה ההגדרה מעבר לגבולותיה, שכן, לו אני סופר או משורר פלשתינאי הייתי כועסת על ניכוסו של דרוויש לאחד מ"סופרי ישראל".
ובכך ברור שההגדרה סופר ישראלי אינה מוגבלת לסופרים כותבי עברית. אינה רק לסופרים מהלאום היהודי, לאנשי אקדמיה מאוניברסיטאות חשובות בארה"ב, ולסופרים יהודים החיים בארץ והם כותבים בשפות זרות.
ושתי הערות אחרונות לכותבי הערכים ולמערכת, הערה ראשונה, היא העובדה התמוהה שלא לכל משורר או סופר יש תמונה המייצגת אותו, וברור, שתמונה היא יתרון שיווקי, ויוצרת רושם שיש בין דפי הלקסיקון היררכית משנה הנקבעת על פי התמונות וכמות המילים המוקדשת לכל אחד מהיוצרים. שווה לבדוק. הערה שנייה, בדקתי את הערך ששמו: חוה פנחס-כהן, היו שם כמה דברים לא מדוייקים, המשוררת עדיין חיה, מדוע אי אפשר היה לתת לה להגהה או לאימות העובדות?
לכתוב זה לזכור 