אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית

עיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית משמעותה,
אובדן צדקת הדרך של מדינת ישראל.
בסוף השבוע האחרון הודיעה ישראל על הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המסים שהיא מעבירה לפלסטינים זאת בתגובה לפניית הרשות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון של האו"ם.
זוהי העובדה. אלה הדברים. הם נשמעים הגיוניים מאד, אבו מאזן החליט לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נגד מדינת ישראל, ולמועצת הבטחון, שני מקומות שהם מרגישים בהם בטוחים, תמיד יקבלו שם תמיכה ותמיד מדינת ישראל תגונה. עצם העובדה שמתרחשת פעולה שסופה ידוע מראש, מעידה על חולשתה, על אי תקינותה. כלומר, אין לצפות לצדק, או להתיחסות עניינית לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלשתינאים. מראש, ישראל נאשמת והפלשתינאים הם הקורבן הנצחי של הסיטואציה. הדברים יקבלו הטייה, וישראל תקבל איזו אמפאטיה רק אם יהיה אירוע בו ישראל היא הקורבן. פיגוע גדול, הרוגים, חטופים, או אירוע בסדר גודל כזה.
ובכל זאת, נראה שההחלטה על עיכוב כספי המיסים של הפלסטינאים, אינו מתקבל על הדעת ומקומם. איני מתכוונת, שאינו צודק. איני מתכוונת שאי אפשר לראות ולהבין את כוונת הענישה שמאחוריו על מה שכה מקומם. חיילי ישראל הם בנינו והם שלוחים שלנו, והם המגנים על גבולות הארץ, על העם החי בארץ. לטעון על חיילי ישראל ומפקדיהם שהם פושעי מלחמה, זה עיוות תיאור המצב ועיצובו מחדש על ידי השפה והמשפט.
אבל, הבעיה שלי אינה הפנייה של הרשות הפלסטינית לבית המשפט בהאג. הם מנהלים מלחמה ללא נשק קונבנציונלי. הם קטנים מולנו למרות כל הטילים והמנהרות. יש כאן איזו אי סימטריה שעובדת לטובתנו בתוצאות המלחמות אך עובדת לרעתנו מבחינת יחסי הציבור ומבחינת מקומנו בעולם המערבי, בעיקר באירופה המתבוססת בין תוצאות מלחמת העולם השניה, תחושת האשמה שאין לרחוץ אותה אלא למצוא אשמים כדי לחלוק איתם את האשמה (לפעמים אלה אנחנו,הישראלים) . אך, רגע אחרי שהמלחמה או המבצע, או החטיפה או הפיגוע עוברים האי- סימטריה הזאת עובדת לרעתנו. העוני, ההרס, האומללות מצטלמים היטב והאמפאטיה עוברת אליהם. ובתקופה שאין ערך לעובדות ואין כוח לאנשים לחקור ולדעת יותר מאשר ליומי ולמיידיOnline משמעות ידיעה כל עיכוב כספי המיסים וחשיפה של אלפי משפחות תמימות שאינן מעורבות באופן ישיר למאבק בין שני העמים, מקומם.
המשמעות היא שממשלת ישראל משתמשת בנשק של אתמול במציאות של היום. המשמעות היא, וזה בעיקר מה שמטריד אותי, שאיבדנו את תחושת צדקת הדרך לנו, את היכולת שלנו לספוג מהלומות ולהשיב מלחמה שערה מתוכננת ומבוססת מול הטיעונים של הפלסטינאים והאיחוד האירופאי, שבית המשפט בהאג, באמת מטריד אותנו, הרי יש ביכולתנו להעמיד את האמת ואת העובדות ואת הצדק שלנו, של בנינו וחיילנו מול כל גורם עוין בעולם. לרשותנו עומדת רשת עולמית של אינטלקטואלים יהודים חכמים, של ארגון בינלאומי של עו"ד יהודים המכירים את המוסדות ואת כללי המשחק ואנחנו, כלומר ממשלת ישראל משתמשת בכלים מיושנים ובעיקר, מתוך עיוורון הומאני בלתי מובן.
בשבילי, להיות יהודי, פירושו להיות אדם רגיש ל"אחר". לחלש, בחינת גר יתום ואלמנה אך, גם לאוייב מנוצח או שבוי. לראות אותו גם באשמתו, גם בהיותו אויב, גם בסבלו וגם בעתיד המשותף שלנו בארץ הזאת. בתגובתו על החלטתו של ביבי נתניהו על הפנייה לבית הדין בהאג בעיכוב כספי המיסים הערכתי את תגובתו של הנשיא ריבלין: "אנו צריכים ללמוד לחיות יחד, השלום יבוא כאשר נבנה בין עצמנו יחסי אמון ונבין שלא נגזר עלינו לחיות יחד – אלא נועדנו לחיות יחד. לאחר מכן נוכל לדבר על גבולות פתוחים, קונפדרציה, שתי מדינות, מדינה דו לאומית וכדומה".