מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו

מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו – 4 שירים

לוליאטה לשאנאקו. משוררת אלבנית ילידת 1968. ארבעה שירים. תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

לוליאטה לשאנאקו – Luljeta Liesanku

משוררת אלבנית ילידת 1968, היא זוכת פרס 2009 Vilenice Kristal prize for world poetry. זוכים קודמים בפרס זה היו: מילן קונדרה, אדם זגייבסקי, פיטר הנדקה, וזביגנייב הרברט. לוליאטה לשאנאקו למדה ספרות באוניברסיטת טיראנה והייתה עורכת ראשית של עיתון שבועי "קול הנעורים". כתבה עבור כתב עת ספרותי: דריטה. בשנת 1996 קיבלה פרס על הספר הטוב ביותר של השנה מהוצאת אירוילינדיה. בשנת 1999 השתתפה בתכנית הספרות לסופרים באוניברסיטת איווה בארצות הברית, הוציאה לאור ארבעה קובצי שירה וספרה: פרסקו תורגם לאנגלית.

הסופר והמבקר פטר קונסטנטין בהקדמה ל"פרסקו" כתב: "לוליאטה לשאנאקו היא חלוצה בשירה האלבנית, יש לה קול מקורי ושפתה חדשנית ואינה צפויה. לשירתה יש מעט קשר לסגנונות פואטיים שונים בעבר ובהווה באמריקה, באירופה, או בשאר העולם. ומעניין לא פחות, שירתה אינה קשורה לשירה האלבנית , לשאנאקו היא ללא ספק משוררת מקורית לגמרי.אחד המרכיבים בשירתה הוא העדרה של פרשנות פואטית ישירה לנושאים חברתיים ופוליטיים. לשירתה מגוון נושאים בלתי רגיל המונע תגובות פשטניות לעבר הקשה ולהווה ועתיד בלתי יציבים , זהו אולי אחד האלמנטים ההופכים את שירתה לקלאסיקה עכשווית בשירה העולמית. "

פגשתי את לוליאטה לשאנאקו בפאנל בו השתתפה בפסטיבל ברלין לשירה 2013, המשורר המקדוני ניקולא ראיין אותה בפאנל הנוגע לשירה ו"בית", עיסוק בשאלת המתח בין המולדת לבין ההגירה. היא ריתקה אותי בהופעה רצינית, ביכולת ביטוי ובקריאה מרשימה. בחרתי שלושה שירים שקיבלתי מקור מול תרגום לאנגלית (מאלבנית: הנרי ישראלי) ותרגמתי לעברית. במהלך התרגום נהנתי מאד מהדרך בה השיר הלך והתקלף הלך ונפתח והתגלה עולם מוכר וזר. ומערכת אסוציאטיבית ומיתית הקרובה לי מאד ובין השאר, עלתה דמותו של יעקב , הסולם מהחלום והסולם בחצר ודמותו של עשו ברקע. תיאורי הילדות שלה, הדרך בה היא מתארת אנה קרנינה התקועה בין אגסים בתוך ילקוט בית ספר או השכנה ה"מכשפה" שראוייה לשמה כי היא ישנה עם שני גברים. אמת, מיתוס ורכילות בחברה כפרית סגורה שהמרחק בין הידיעה לדמיון אינו ידוע, בפער הזה , לוליאטה עושה נפלאות בשירה.

**

המסתורין שבתפילות

במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטם כואב
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.

מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
נשען על הקיר במשך כל השנה,
מוכן לשימוש, לתיקון הרעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מסכיאטיקה

הם התפללו כי רצו לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.

״אלוהים, תן לי כוח״, הם אמרו
כי היו צאצאיו של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.

בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו לאחר שעושים אהבה
בא לילה ארוך וקר
של הגוף.

זה לא זמן ל..
זה לא הזמן בשביל…
לא הזמן לשנות
ככל שאני יכולה לזכור
זה מעולם לא היה זמן לשינוי.

הבית קיבל רטיבות. אולי כל דבר הוא זיוף.
אגסי הבר, טבעות נישואין, משאית החלב,
הילדים המתנדנדים כמו מחטי חייט
במקטורן לא גמור
מחכים לניסיון נוסף.

עוברים מדור לדור כמו המופיליה,
השינוי נישא על ידי הכרומוזום הזכירי
ניתן לזהות את הגברים האלה על ידי הדיוקנאות שלהם
כמו פניו של קיסר, זר על ראשו,
בוהה אל הכישלון
מוטבע לנצח על מטבעות רומאיים.

נשים, לעומת זאת
מאוחר בערב לעולם אינן שוכחות להדליק את האור במרפסת.
הנורה מכוסה ביתושים,
המאמינים שלמרות מה שהם עושים,
מה שכתוב, יקרה.

חדשות ישנות

בכפר השוכן בין שני הרים,
החדשות מגיעות תמיד חודש מאוחר יותר
משופצות במעבר, מלאות שבח, מזכירות רק
את המת שהצליח להגיע
לגן עדן ו.. העושה את "רצון האל".

אביב הורג בדידות עם בדידות, הדמיון
הוא המגונן עלייך מגופך. עצי אגוז.
מתעוררים, גברים שתויים
משעינים את כתפיהם הקרות אל הקיר.

הנערות כאן תמיד מתחתנות עם זרים וממשיכות הלאה
משאירות את הפסלים הבתוליים של עצמן
כבנות חמש עשרה מאחריהן.

אבל הנערים מביאים נשים אל הכפר
מכפרים רחוקים,
נשים ההולכות לעבוד בערמות של עשב וקש באסם
ונושאות בתוכן נביאים.
סלחו לי, רציתי לומר ש״רק אחד יהיה נביא״ .
האחרים יבלו את חייהם בזריקת אבנים
(זהו גם חלק מהנבואה).

בצהרי יום סתוי כמו היום
הם יברחו מבית הספר
כמו רוצח עורבים המגורה בריח הדם
ורודף אחר שלד המכונית של הדוור
ברגע שהיא נעלמת מעבר לפינה
ומשאירה אחריה רק אבק.
הם יגנבו אז אגסים מחצר ה״מכשפה״
ואיש לא יעצור אותם. אחרי הכל, מגיע לה. היא ישנה
עם שני גברים.

בתיק בית הספר של אחד הנערים בין האגסים
שוכב עותק של אנה קרנינה.
מישהו יציץ בו בקוצר רוח ויתחיל מהדף האחרון
נקי ומלא שבח, כמו חדשות ישנות.

מציאות מאונכת

התעוררות זו חובה.
בכל בוקר שלושה דורות פוקחים עיניהם
בתוכי.

הראשון הוא ילד זקן, אבי,
הוא תמיד בוחר את מזלו או את בגדיו מידה אחת קטנה יותר עבורו.

אחריו בא סבי, בימיו המילה ,דיאגנוזיס, לא היתה קיימת.
הוא פשוט נפטר מאומללות שישה חודשים אחרי אשתו.
הזמן לא בוזבז. על גופותיהם
צמח בית חרושת שנועד לתפור מדים עבור הסבלים.

והסבא רבא, אם אי פעם היה קיים
איני יודעת אפילו את שמו. כאן, הזיכרון לי בהפסקה זמנית,
המקורות האיכריים שלי נחתכים כמו ציפורניים עבות וצהובות
של פלחים..

שלושה צללים מאירים כמו יער מעליי
אומרים לי מה לעשות
ומה לא לעשות.

הקשבת לי כשאמרתי, בוקר טוב
אך היה זה אולי פיל הולם על פסנתר
או תפרים מתפוררים בז׳קט הקטן של אבי.

אכן, אבי, אביו, ואביו לפניו
אינם מנסים לשנות שום דבר
גם לא מסרבים לשנות שום דבר. סבון הארעיות
מאפשר להם להרגיש רעננים ונקיים.

הם מקווים רק לגעת בעדינות, דרכי,
שוב בעולם כמו כפפות גומי
הנוגעות בחיבה בעדויות
סצנת פשע.

תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

משוררים והגירה (נגיעה קלה וראשונה)

איליה קמינסקי, משורר צעיר בשפה האנגלית. יליד אודסה שהיגר עם הוריו לארה"ב. שמעתי את קריאתו המיוחדת בחודש האחרון
בפסטיבל בברלין, קריאתו המיוחדת כמשורר חרש שזכרון הקולות מהבית הרוסי נשמעים מתוך קריאתו. תרגמתי שני קטעים ראשונים

לרקוד באודסה
בעיר הנשלטת בשיתוף על ידי יונים ועורבים יחד , היונים כיסו את האזור המרכזי, והעורבים את השוק. נער חרש ספר כמה ציפורים היו בחצר השכן שלו, מפיקים מספר בעל ארבע ספרות. הוא חייג את המספר והתוודה על אהבתו לקול שעל הקו.
הסוד שלי: בגיל ארבע נעשיתי חרש. כאשר איבדתי את השמיעה שלי , התחלתי לראות קולות. בחשמלית צפופה, איש חמוש אחד אמר שחיי יהיו קשורים באופן מסתורי להסטוריה של ארצי, ובכל זאת ארצי אינה יכולה להימצא, אזרחיה נפגשים בחלום כדי לנהל בחירות. הוא לא תאר את פניהם, רק מספר שמות: רולנד, אלאדין, סינבד.

הטנגו של אימי

אני רואה את חלונותיה פתוחים בגשם, כביסה בחלונות
היא דוהרת על פוני פרוע ליום הולדתי,
פוני לבן בקומה השביעית

"והיכן נשמור עליו"? "על המרפסת".
הפוני צהל על המרפסת במשך תשעה שבועות
במרכז חיי; אימי רוקדת.

כן כאן, כמו בילדות, אימי
מבקשת לתאר את דרגות אושר שלי
היא מדברת על מרקים, היא אומרת להם:

בין גדודים של צלחות ומגבות
היא נעה כה מהר – ללא תנועה,
פותחת וסוגרת דלתות .

אך מה היה האושר? פוני על המרפסת!
עברה של אימי, גלימה שלבשה על זרועה.
ציירתי ציר דרך אחר הצהרים

לראות אותה, בת שישים, מחזרת אחר שפה זרה
צעירה, לא צעירה- אימי
דוהרת על פוני בקומה השביעית.

היא נעשית זרה ומשחקת עצמה, פותחת
מה שסגור, סוגרת מה שפתוח.

Luljeta Lieshanaku
המסתורין שבתפילות

במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטמים צורבים
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.

מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
במשך כל השנה נשען על הקיר,
מוכן לשימוש,לתיקון רעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מנשית

הם התפללו כדי לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.

״אלוהים, תן לי כוח״ , הם אמרו
משום שהיו צאצאים של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.

בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו כשעושים אהבה
אחרי זה, בא לילה ארוך וקר
של הגוף.

לוליאטה לשנקאו, משוררת אלבנית שחיה שנים רבות בארה"ב ובאנגליה ובשני האחרונות חזרה לטיראנה שבאלבניה. שמעתי את קריאתה בפסטיבל ברלין, ואשתדל להמשיך ולעקוב אחר כתיבתה.