ברברה פוגצ'ניק Barbara Pogacnic

ברברה פוגצניק משוררת ומתרגמת בת ארבעים, מהמשוררים המרכזיים בסלובניה היום. עורכת המהווה מרכז תרבותי בחיי לובליאנה . פגשתי אותה לפני שבע שנים בזכותו של דוד אלבחרי David albachari הסופר היהודי הסרבי, ששתינו מעריכות מאד.דרכה ודרך קבוצת אמנים סלובניים וקרואטים הבנתי את מקומו המוערך, המרכזי בתרבות הפוסט יגוסלבית ובאירופה בכלל. ברברה היא בעלת מאפיינים של משוררת פוסטמודרנית, שיריה קשים מאד לתרגום בגלל מערכת אסוציאטיבית אינטנסיבית מאד, אישית מאד ואינטרטכסטואליות תרבותית, אירופאית. היא נעה בין חוויות אישיות, מערכות יחסים מסובכות לבין התבוננות בעולם, על נופיו התרבותיים. היא מתורגמת לשפות רבות ביניהן צרפתית, גרמנית, אנגלית ועוד.

מנופים לוהטים

כאשר חזרתי הביתה, הדירה נאנחה,
כמו סוס עבודה הסוחב משקל רב.
החדר שעזבתי נשאר פתוח לרווחה
כמו חולצה לא מכופתרת,
נשימה פתוחה קמעא,
נשימה שהייתה חסומה זמן רב.
המרפסת הייתה תלויה מעלינו כמו ארך רגליים
בוקר מלא של מנופי ברזל הפוכים.
ניסיתי לכרסם דרך פקעת צמר בגרוני.
הדקל שזה עתה נשטף לרגע, נשמט
מעלה: הם בונים כמו אלפי סוסים.
להרוס אהבה זה תהליך ממושך
לפעמים זה מרגיש כמו מריטת גבות,
או כמו ניתוח ללא הרדמה.

המקרר גונח, כירת הגז זורקת
הבזקי ברקים ומזג האוויר זועף
טיפה ממשיכה ליפול מקצה כלים מלוכלכים.
זה נראה כאילו מישהו בזמן שנסעתי,
עבר לדירה שלי, נכנס אל בין השכבות שלי
ובסבלנות, המתין לשובי.

עכשיו יש כאן בית ציפורים
והאש הטובה זוללת אותו,
מכות כנף חזקות, מפרידות אותו מהמים,
נופים לוהטים, מנופים לוהטים.

ברברה פוגצ'ניק. צלמה: חוה פנחס-כהן

נימה ביוני

ולא רק הבכי,
וכמו בעניין רעד הפרחים של גברת דלוואי,
אבל זה בעניין שוב הדמעות למקורן,
כאילו נסיעות בעד שורשי הורידים
מעלה בתוך חוט שדרה של עץ גדול,
מסע מאיר עיניים על טבעם של נוזלים,
על הסמביוזה שלהם עם האויר שבשנתנו אנו נושמים

כל אלה הם סימנים של רגשות לאחיזה דרך הזמן,
של מילים, שאחרים אומרים בזמנים כאלה אל תוך הבקרים
זקן אפור של אור, בין הלילה לשחר,
הם התחבקו וצהלו כמו עכברי תיאטרון
על החיים ואת מצאת עצמך בין התבוננות פנימה אל תוכך
לבין אחר שאת חולקת עם מי שהוא לידך
גולם של משמעויות בין שני גופים
אשר דרכם, אפילו בזמן החלום, רץ
השרף של כל המחשבות.

בריחה מהסרט

שון פן מתאהב, אבל על פתח דלתו נושים מופיעים.
שון פן עובר דרך יערות ורחובות , אבל הם נחושים,
הם רודפים אחריו עוברים בתי קולנוע, כנסיות של כל הדתות.
באופן גורלי, ילדה יחפה צופה בסרט פעולה.
שון פן עומד בחזית לימוזינה גדולה עם גבו אליה.
על ירכיו שני אקדחים מבריקים והוא מסובב אותם.
הילדה הקטנה עם העיניים היחפות חשה מחט חודרת בבטנה.
בסוודר אפור ופשוט היא עומדת ברחוב והכל סובב אותה –
רק קלטות וידיאוטייפ, די וי די, וסרטים לקולנוע בייתי
הצע לא מוגבל , מהמם, חול טובעני גורלי
תקוע כמחיצה במי עינה, אתה עדיין יכול לראות חלק מצילום הסצנה
אך, באשר לכאב, זה ייקח שעות.

מעבר דירה

אל תוך חיוך וכל כנועי הדירה לאיחור.
הבחורים המפנים מגיעים מהצדדים, תוקעים
את סרטי המטר אפילו דרך הסדקים שבקיר,
את הסרטים הדביקים שלהם סוחבים כל הדרך לרחוב למטה.
אני מחכה להם כדי לעטוף את כל הדימויים מהטלויזיה,
ריחות מהמסעדות, מחוות, זרם האנשים.
המודדים של ימי אושר ושעות של צריחת משפחות
החודרים אל תוך השקעים והצינורות. כל מה
שאי פעם הסתרנו מאחורי ארונות או מתחת לרצפות
עכשיו, מתחבר עם דביבונים בעלי זנב.

בעיניים ערומות עמדנו במרכז כל החדרים.
תחת השפעתם של צללים שבורים
והרבה משקעים למטה בתחתית כוסות של תה שתוי,
כמה פירורים מחליקים הלאה
מהרשרושים הבלתי נראים של בואנו ולכתנו

מצחיק: כאילו הפירורים שמו עצמם
בין כל הציוויים ואני לכודה איתם בקשב
כאילו החדרים הצולבים הרימו אותי מעלה
במקום לקרוע אותי לרבעים

תרגמה מסלובנית: חוה פנחס-כהן