יום השואה תשע"ה . נקמה

נקמה

שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

 

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

 

מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.