כחום היום, מדרש בוטיצ'לי על ה"בשורה" למרים על ידי מלאך

עם בואה של "הבשורה" לבוטיצ'לי למוזיאון ישראל, גלריית יצירות מופת.
אוצרת: שולמית שטיינברג.
במוזיאון ישראל מוצגת "הבשורה" של בוטיצ'לי, ארוע חשוב ומרגש עבורי. אני שייכת לדור שלמד את יצירות בוטיצ'לי מההרצאות של פרופסור פוסק המיתולוגי, המומחה לרנסאנס ואוהב גדול של הרנסאנס האיטלקי. את ה"בשורה" כמו את שאר היצירות ראינו דרך מקרן שיקופיות , כשפס הקול היה קולו של פוסק המכה במקל על הלוח כשהוא מדגים את הפרט עליו הוא מדבר. לראות את ה"בשורה" בירושלים, זו חוויה שרק אומנות גדולה יכולה לתת. נכנסתי לגלריה והרגשתי את הנשימה נעתקת מול הגודל והיופי. נכנסתי לראות את הבשורה, לאחר ביקור בתערוכה המרשימה "הורדוס" שראויה לדיבור בפני עצמה. התודעה הישראלית שלי, יצרה מייד קישור בין תקופתו של הורדוס להולדת ישו. הברית החדשה קושרת בין תקופת הורדוס להולדת ישו " ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישוע בבית-לחם יהודה" מתי ב 1.
בתערוכה אחת, אפשר לראות את הורדוס, כדמות משוחזרת דרך שרידי הבנייה המרשימים, דרך מפעלי הבנייה שעדיין מסמנים את הארץ: קיסריה, אשקלון, ירושלים הר הבית, הרודיון, קבר הורדוס מוזולאום יחיד במינו על נוף הארץ. יריחו ומצדה. דמותו של השליט הגר האדומי, איש כל יכול הרוצח את נשותיו וילדיו בגלל הפחד מהדברים הקורים מחוץ ליכולת השליטה שלו. בין הר הבית להרודיון, הכפר הקטן, בית לחם, באסם, נולד ילד ששלושה מלכים מגיעים לברכו ומשתחווים לו. הורדוס מפחד מהבלתי נודע בחייו ואחר מותו ועושה ככל יכולתו לשלוט על העתיד לבוא ונכשל. הרך הנולד, ישוע, הנולד באסם הוא ביטוי של מי שיחיה אחר מותו.
בחזרה ל"בשורה",כָּךְ הָיְתָה הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ: מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם הִתְאַחֲדוּ נִמְצְאָה הָרָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 19 יוֹסֵף בַּעֲלָהּ, שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא רָצָה לְהַצִּיג אוֹתָהּ לְחֶרְפָּה, הֶחְלִיט לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ בַּסֵּתֶר. 20 בְּעוֹד שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בָּזֶה נִרְאָה אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה בַּחֲלוֹם וְאָמַר: "יוֹסֵף בֶּן דָּוִד, אַל תַּחְשֹׁשׁ לָקַחַת אֵלֶיךָ אֶת מִרְיָם אִשְׁתְּךָ, כִּי אֲשֶׁר הוֹרָה בָּהּ מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא.
21 הִיא יוֹלֶדֶת בֵּן וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם."
ארוע בשורה על לידה העומדת להתממש מוכרת לנו מהתנ"ך. ובשבועות האלה אנו נמצאים בפרשות השבוע המכילות בשורות כמו בואם של המלאכים לבשר לשרה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" . ואח"כ מוכרת הבשורה לרבקה. עשרים שנים לא ילדה רבקה ויצחק מתפלל בעבורה לאלוהים, כתוצאה מהתפילה היא מתעברת וחולמת חלום המבשר לה על תאומים המתרוצצים בבטנה ששיום אחד יהיו לגויים גדולים. ובשורות נוספות אנחנו מכירים מלידת שמואל לחנה בעקבות תפילתה בשילה, או ירמיהו . הבשורה למרים היא בשורה אחת מבשורות רבות, אבל ההבדל מבשורות אחרות, שהריונה של מרים אינו צפוי, היא מאורשה ליוסף ועדיין בבתוליה , היא אינה עקרה ואינה צריכה לתפילה, המלאך בא ומבשר לה שהריונה אינו הריון מבעלה, אלא לא פחות ולא יותר, זהו הריון מאלוהים . לכן, גם המלאך שמבשר את הבשורה, אינו כמלאכים שפוגש אברהם כחום היום,מלאכי אברהם , נראים כבני אדם נושאי בשורה, נראים כבני אדם בשר ודם ונוהגים כמוהם, הם מתלכלכים מהדרך ורעבים. אין להם כנפיים, יש להם רגליים שאברהם מבקש לרחוץ. והההדל הדק הזה, אני מנסה לציין לעצמי את ההבדל החשוב העושה את הבשורה למרים כה שונה מהבשורות המקראיות. הבשורות המקראיות, אינן בגדר נס, אלא הן באות מתוך החיים. אברהם מבשל לאורחים בשר וחלב, שרה מכינה בצק, הוא צוחק בקרבו למשמע הבשורה, שרה צוחקת בליבה בחוסר אמון. זה קורה ביום חם, ואנחנו יכולים לשער את החום הארצישראלי, שיכול להתיש ויכול גם לגרום לאדם לומר לעצמו, "דווקא עכשיו, כשחם כל כך באים אורחים? מה אתן להם, למי יש כוח לבש בחום הזה". אבל אברהם, קם לארח את המבשרים אותם ברוח המקום . הוא צוחק ושרה מפקפקת באפשרות הלידה, אבל דווקא הצחוק שאברהם ושרה שותפים לו, הצחוק הזה,, משחרר אותם לאהוב וללדת.
ה"בשורה" של בוטיצ'לי מתארת סצנה המתרחשת בארץ הזאת, בנצרת, לאישה שיש להניח דומה יותר לשרה כהת העור והשיער, מאשר לנערה הפלורנטינית, זהובת השיער וארוכת האצבעות שקוראת בחדרה אצל בוטיצ'לי. הקונטקסט של ה"בשורה" המגיעה לירושלים, משמעותו היא שהבשורה גם חוזרת לירושלים, או ליתר דיוק לארץ ישראל, הארץ בה יהושוע עובר את כל חייו, הארץ בה הביוגרפיה שלו מצוייה במלואה.
מרים הרתה בגליל וילדה בבית לחם, ישו נע כל חייו בין הגליל לירושלים ולמדבר יהודה. ואילו הסצנה שמתאר בוטיצ'לי היא מדרש פלורנטיני על הבשורה. קומפוזיציה סימטרית והרמונית כאשר בקצה האחד מרים יושבת בחזית התמונה קוראת בספר כשמשמאל מרחף בכנפיו מלאך מתוק יפה תואר אל חלל החדר והבית. כנפיו פרושות , וענף פרח השושן צחור בידיו כשהוא מוחזק באלכסון על פי התנופה. מרים (מריה) נמצאת בתוך הבית (אינה באוהל, או בחוץ כחום היום) כאישה בורגנית בעלת בית רחב ידיים היא ספונה בחדריה, אישה צנועה, חסרת חושניות, מאחוריה חדר השינה ודרך הפתח ניתן לראות את החצר ואת הר תבור העגלגל, שגם הוא בן הארץ הזאת. (ניתן לכתוב ולדבר שעות ארוכות על יחסי הפנים-חוץ ביצירה הזאת, על מיקום האיש ומיקומו של המלאך, על האשלייה האופטית שיוצרת ההפרספקטיבה הליניארית אך על הדברים האלה חוקרים כפרופסור פוסק אמרו כבר הכל.)
חווית ההתבוננות ב"בשורה" על פי בוטיצ'לי, על פי המדרש המצוייר שלו, היא חוויה מורכבת, ראשיתה התפעלות מהיופי, מההרמוניה הצבעונית ומהקומפוזיציה המאוזנת כל כך, מדרך סיפור הסיפור המיתולוגי, אך כישראלית, הרואה את "נוף" הגליל בפרשנות פלורנטינית, היא מעלה חיוך, הדמויות "גוירו" למראה אירופאי ולמקום אירופאי בלי כל זיקה למקור ולמקום. מה שמונע מישראלים לראות בישו, אחד מהם, איש שקם על רקע התקופה והקים אופוזיציה למלכותו המושחתת של הורדוס ושל הכוהנים המושחתים במקדש,ישו שהיה מורה, ואיש עם חושים חברתיים הרגיש לצערו של העני, היתום, האישה החולה . איש רגיש לשוליים החברתיים צול הקליקות הממוסדות של אנשי ירושלים.
העתקת הסצנה לפלורנס בפרט ולאירופה בכלל, מונעת מהמתבונן האירופאי לראות את הארץ, ארץ ישראל, קודם כל כ"מקום" בעל זהות. גיאוגרפיה, פני אדם (כמו הפרסקאות ברחבי הים התיכון , או הפסיפסים הביזנטיים בהם דמות הגבר המקומי, כהה עור וזקן ועיניים חומות עזות מבט) . הבשורה הושבה לארצה לתקופה קצרה, עם מדרש בוטיצ'לי על מהות רגע ההתעברות ודמות האם האידאלית . היא מעוררת מחשבה על הולדת המיתוס המערבי מהמקום הזה ועל פרשנותו על המקום, על המרחק והקרבה , על הצורך המגולם ב"הסבת הבשורה" למראה פלורנטיני, המעורר הזדהות של אנשי המקום עם אם האלוהים, אישה תמה, רכה, מכונסת בחדריה שעוברה על ידי האל כנראה בשכבה על המיטה הרחבה הנמצאת מאחוריה. אישה שניטלה ממנה המיניות או הנאת המין, לטובת הדימוי הנשי החסוד . אישה שאנו רואים אותה בטרם לידה, לאחר הלידה , כאישה מניקה ולמעשה זה האיקון המרכזי שלה, האם המניקה . המיניות המנוטרלת עוברת אל החזה שהוא ייצוג של חזה אישה. ובקפיצת זמן נראה את מרים המבושרת, מקוננת אחר כך על בנה המורד מהצלב. אותו צלב שנבנה מברוש ארצישראלי ומן הסתם נצלבו עליו לפני יהושע ואחריו גנבים קטנים מירושלים על ידי בית המשפט המקומי של פונטיוס פילאטוס. אבל, ה"בשורה" או ה"פיאטה" אין להן חלק בראליה האנושית הם הועברו למחוזות אחרים. מחוזות בהם נוצר צורך עמוק לחפש את אביו של יהושע, אל או אב בשר ודם, מן הסתם מהשוק בנצרת, צורך עמוק להורגו שוב ושוב כמעשה אדיפוס, כמו שיפרש לימים זיגמונד פרויד היהודי הוינאי את הצורך הבלתי מוסבר ב"רצח אב" , כצורך אנושי. ותרבותי.
חידת אבהותו של יהושוע , זו החידה החותרת תחת התרבות המערבית , פוגעת במיניות הטבעית שלה, ומעוררת כעס ותסכול כלפי אחיו של יהושוע, אחיו היהודים שלא הורידו אותו בזמן מהצלב ולא הבינו את משמעות ההדרה של פעיל חברתי , נגד עוולות הממסד. איש רגיש אחד לצערם של האחרים, כמו שלימדונו הנביאים.
ברוך שובך מרים מפלורנס לירושלים.