רגע עם פאריד אבו יוסוף בלאהיטי בפינלנד, רגע ממסע לא מדומה

זה היה הבוקר השלישי בלאהיטי , פינלנד.

ואיפה אני בתוך הבוקר הזה.

ארוחת בוקר עם פאריד אבו יוסף האלג׳ראי. אנחנו כבר מדברים כחברים ומכרים. אך, מזה יומיים אנחנו מחזרים זה אחר זו, כמו שני חתולים אחר שני זנבות, יודעים שאפשר וצריך ומסקרן לדבר ומאידך מאיטים מהלכים, לא ממש מתקרבים. עד שהזמנתי אותו לארוחת בוקר משותפת.

ישבנו צלחת מול צלחת, עין בעין, לקחנו את הזמן שלנו קפה ועוד קפה ודיברנו צרפתית. דיברנו על השפה ועל התרבות , על המחבר ועל המפריד בינינו. פאריד, חייכן ודינמי, כלכלן במקצועו יועץ לבנקים באפריקה . הצרפתית שלו קולחת כשפת אם, ודווקא על הפרדוכס הזה אנחנו מדברים. על העובדה

שהוא, בן אלג'יר כותב ומעדיף לכתוב בצרפתית, הוא מעדיף לצאת לאור בשפה הקולוניאליסטית שהוא נלחם בה לגרשה. הוא נלחם בשפה אך זו השפה שפותחת  שער לעולם. תוך שהוא חותך את הסלט בצלחת הוא מסביר את התסכול על כך שהוא נזקק לצרפת ולתרבותה, על כך שהרומנים שלו נכתבים בצרפתית ולא בערבית.

בהרצאה שלי שהתקיימה יום לפני כן, נתתי שעור קצר בעברית , דיברתי על אדם שהוא הזכר של אדמה בעברית, על הדם, המצוי בתוך האדם , ועל איש ואישה שהמילה אש, מחברת ומפרידה  ביניהם ץפאריד, פאריד התייחס לדברי והשווה לערבית וכך נסחפנו לשיחה ארוכה המשווה בין תרבויות ושפות.

הבטנו בעיניים זה אצל זה ושאלנו עצמנו איך נוכל להמשיך ולשמור על קשר תרבותי.

כל זה קורה לאחר שיחה קצרה עם י. שוב שאלתי האם אני חסרה לו, הרי זו השאלה היחידה העולה בדעתי מתוך המרחק והגעגוע. שאלה שאינה רק מופנית אליו, אלא גם אל תוכי.  האם תחכה לי, שאלתי והתשובה שקיבלתי; נראה.

סיפרתי לפאריד על שיחת הטלפון שנשפה בעורפי והוא הבין למרות שמדובר בצרפתית.

לא יכולתי לשאת את התשובה המילולית שאין בה תשובה פנימית , משהו מן האמת ואמרתי שזו אינה תשובה.

למה נתתי בידי מישהו שאלה כשהתשובה בידי.

עוד רגע ממסע לא מדומה בברלין

על תות גרמני שנוגע בכלניות של נולדה,

יום שני, שהוא גם היום השני שלי בברלין, רוב הבוקר היתי עסוקה בעריכה וכתיבה הכל התנהל באיטיות.
אנחנו ממשיכות לדבר תוך ישיבה על המרפסת הקטנה הקרובה לשמיים ופתוחה אליהם. יש משהו קרוב ובה בעת גם רחוק.

גרבורג. ירדה לקנות כמה מצרכים וחזרה עם תיק מלא ובו גם תותים אדומים ויפים .
"אלה תותים גרמניים" אמרה
למה את מתכוונת, שאלתי.
"יש בסופרמרקט תותים המגיעים מכל העולם כל השנה אפשר אפילו בדצמבר למצוא תותים
אבל אלה, תותים מגרמניה הם בעונה והם טעימים יותר "
נזכרתי בדבריה של מרי לפני יומיים או שלושה בהם סיפרה שבימי המלחמה אי אפשר היה לאכול תותים מבלי שרחצו אותם היטב
כי היה חשש שנפל על התותים, אפר. למה היא אמרה זאת ניסיתי להזכיר.
אלה תותים יפים ואדומים,, עניתי לגרבורג אבל האדום האדום הגרמני הזה שינה ברגע את מצב רוחי. כאילו טעמתי בו משהו אחר.

לא פרסמתי את הרגע הזה השארתי אותו בצד. חשדנית לגבי עצמי, לגבי מערכת האסוציאטיבית שלי, אבל היום, כאשר טיילנו מתוך מטרה להגיע למוזיאון נתקלתי שוב ושוב במה שלא התכוונתי, כאילו הונחו מכשולים של זמן ומקום. נכנסנו למוזאון לראות
את התערוכה של אמיל נולדה Emile Nolde הצייר הגרמני האקספרסיוניסטי . צייר שהרבה שעות לימוד השקעתי בו אי שם בשנות האוניברסיטה. והנה בתוך הביוגרפיה עולה שבתחילת שנות השלושים , אמיל נולדה העריץ את התנועה הנאצית. הוא ראה בהם כוח עולה חדש. אולם מהר מאד הנאצים הביעו דעתם על אומנותו המודרנית, והחרימו את הציורים .
הוא לא הורשה להציג או לצייר , לא לרכוש צבעים ובאתם ימים צייר בהיחבא ציורי מים בגדלים קטנים. שקרא להם, ״לא ציורים״ .
שאלה שמעסיקה אותי לא מעט מה קרה לאמנים הגדולים במלחמה. האם יכלו לשבת בסטודיו ולצייר כשמסביב יורים באנשים? איני יכולה לשכוח תערוכה נפלאה בפאריס שמעמידה כצמד את פיקאסו ומאטיס. תוך כדי התבונות בעבודות, עקבתי גם אחרי התאריכים והבחנתי כמה מהעבודות החשובות ביותר של פיקאסו נעשו בשנות המלחמה, הוא צייר כאשר מסביב אספו את חבריו למטה הגסטאפו והוא לא עשה דבר בנידון.

ובחזרה לאמיל נולדה, הנאצים פגעו בו וחדרו לסטודיו שלו, ורק אז הוא שינה כוון בדעותיו.
וכאן מתחבר אודם התות לאדום האמריליס והכלניות האדומות הנודעות של נולדה. אדום באדום נוגע.

עוד רגע ממסע לא מדומה בברלין

דבר בדבר נוגע

1933-2013 שנת שרפת הספרים צרובה ברחוב

ברגע שנוחתים ביוני בפינלנד נחשפים  לירוקים השונים שנפתחים מכל עבר , אחו ועצים ומרחבים ומכל מקום מנצנצים המיים. לאורך הדרך עמודי תורמוסים סגולים ורודים ולבנים יוצרים כתמים סגולים וכחולים. הלב נפתח, אבל בעיקר האור והשמיים שונים לחלוטין ממה שמוכר באזור הים התיכון. כשאומרים כאן מזג אויר זה תקף לחמש דקות הבאות. הכל בר שינוי מרגע לרגע . כשאת מגיעה לאזורים האלה לא מה שידעת עד כה על זמן, אור ,חום וקור יום ולילה חייב להשתנות.

מבחינה פיזית וגם מבחינת הנפש והסקרנות אני נמצאת באוהל ההתכנסות של הסופרים והמשוררים במסילה שליד להיטי. מהדלת והחלון נפתח הנוף של האגם המתוק ב Vesijarvi ברקע. כולנו עם אוזניות שומעים את המקור והתרגום באוזן'.

הדברים עוברים על פני ובתוכי במהירות ואיני יכולה לעקוב בכתיבה בקצב הראוי. הטמפרטורה נעה במהירות מחום לקור. תנועה האופיינית לקיץ. ברקע דוד, הסופר השחקן האיטלקי קורא סיפור על סבא שלו שנלחם נגד הפשיסטים' ,ששרד את המלחמה בהם כי הריקוד עמד בינו לבין המוות.  ארוע שהתנסה בו סבו במלחמה מול הפשיסטים. האיש נורה והמשיך לרקוד. דוד השחקן הכותב' מספר סיפור באופן דרמטי על רקע הנוף הפסטורלי. הקשבתי ואמרתי לעצמי הפשיסטים רודפים את הזכרונות שלנו לכל מקום.

"קירות אינם מטאפורות' קירות הם קירות והם חזקים .. אני שונא קירות."

הוא מספר וכל גופו נע בתנועה קלה .

הסיפור שלו סוחף ואני רוצה להתרכז בעצמי ולא להתמסר לסיפור של האחר ומנסה להשאיר אותו ברקע,הוא רק ברקע אבל הסיפור, יש בו הכח לחדור כל מחיצת תודעה. הצורך של האיש הצעיר והרזה מרעב  מתרחש ברקע, אי שם בסיציליה של שנות המלחמה סיפור שמזכיר שכולנו נידונים מול הרוע. איש צעיר רזה ורעב בורח מפני הפשיסטים הרודפים אחריו להורגו והוא רוקד ורוקד והריקוד שהוא כה רוצה לרקוד משהה את הוצאתו להורג, והם רודפים אחריו והם צוחקים עליו להרגו.

בטיילנו בברלין, לאחר מוזיאון אמיל נולדה, בדרכי לתערוכה של פול קליי, עברנו דרך צומת הצ'ק פוסט המפורסמת , זו שהפרידה בעבר בין ברלין המזרחית למערבית, נקודה המהווה נקודת מפגש לתיירים. לתלמידים, לכל מי שרוצה לדעת איך נראו הדברים לפני נפילת החומה ההיא.

היתי בדרכי  לתערוכה במוזיאון לאומנות מודרנית שם תערוכתו של פול קליי , היתה בי תאווה גדולה לצפות בתערוכה נגיעה בראשיתה של האומנות המודרנית מהתקופה שחיפוש אחר השפה הפרטית של האמן היתה לגיטימית. כדי להגיע למוזיאון היה עלינו לעבור בתוך התערוכה הפתוחה ברחוב, ליד החומה שהוסרה , שם שוב תערוכה פתוחה המותחת קו של זיכרון באמצעות צילומים אותנטיים בין 1933 ל-2013 ,השנה בה, שרפו את הספרים של סופרים, משוררים, פילוסופים ופסיכולוגים בככר , סופרים שהם עצם מעצמה של גרמניה הוכרזו ברגע כבלתי שייכים. שנה בה הנאצים סימנו בתים וחנויות של יהודים. שנה בה היטלר קיבל את כוחו .התערוכה היא קיר שקוף ופתוח, קיר צנוע ליד שרידי המרתפים של השרות החשאי של המשטרה הגרמנית הנאצית. ברגע שהבנתי שזה מתחם המשטרה הנאצית, התחלתי לשמוע צעקות כאב מתוך הלבנים האדומות חומות קטנות ומוקפדות זו על גבי זו. נוף אורבני שמוכר לי רק מצילומים ארכיוניים ומסרטים, נוף שמתקשר לי מיידית עם דיכוי, פחד, טרור, כאב. הרגשות דבקו במראה הלבנים. כשאמרתי משהו בנושא, אמרה לי חברתי.

"את לא יכולה להשליך את הרגשות האלה על האבנים, כל צפון גרמניה נראית כך."  חשבתי לעצמי שעברו כבר עשרות שנים מאז הארועים אך הדרך בה הזיכרון בוחר להטביע בתוכנו, היא מעל הזמן. עוצמת הפחד כעוצמת משך הזיכרון. זה מעבר לשליטה . זו שפה שהתלכלכה.

 קיר פתוח ומעוצב היטב מציג תמונות עיתונאיות של אירועים מאותה שנה ארורה בגרמניה. תמונות המצעדים, הרחובות המתפנים לצעדות החיילים, קטעי עיתונות, דמויות ברחוב המשתנה.

אבל שתי תמונות עצרו אותי וגרמו לי לשהות דקות ארוכות ולהתבונן במה שיקרה אחר זמן, כבנאליות של הרוע, בלשונה החדה והשנונה של חנה ארנדט.

התמונה הראשונה היא של חייל צעיר מכוון רובה לעבר שורה של גברים העומדים בגבם לקיר, רגע לפני שהוא יורה רגע לפני שהם יירויים. המצלמה קלטה את המבט הער הפתוח, האחרון, את החרדה. את הרגע של מה שעומד להיות. ותהיתי האם הצלם הכיר את היצירה של גויה, נדמה היה התמונה המפורסמת של גויה, עמדה לעיני הצלם. הוא מצטט את התמונה ומגיב מעבר לזמן.

הגברים לבושי מעילים וידיהם מורמות וקשורות , גבם אל הקיר והם עומדים למות. תמונה בעלת כח עצום על המתבונן ומעוררת שאלות רבות. שאלתי עצמי האם החייל הצעיר הזה, הובא אי פעם לדין? האם הגברים המצולמים זוהו, האם משפחותיהם ידעו את גורלם? האם זה מתרחש במקום הזה שהוא חורבות בניין הגסטאפו, בניין בו עינו את אלה שנתפסו בעוון היותם חשודים כקומוניסטים, יהודים, אינטלקטואלים לא רצויים, נתפסו ועונו עד מוות,

הבניין חרב בסוף המלחמה על ידי הפצצות בנות הברית ומעולם לא נבנה מחדש, אלא היה חורבה מאחורי החומה בצד המזרחי של ברלין. אנחנו מהלכות במעבר לאט לאט מתמונה לתמונה מטכסט לטכסט ואני מרגישה איך הדובדבנים שקניתי בשקית מחנות הפרות וירקות של המוכר התורכי, עולה מתוך בטני ומציף את חלל הפה. אני רוצה להקיא מול התמונות.

התמונה השנייה שאינה מרפה ממני, זו תמונה יפה של איסוף הספרים על ידי שני נערים ארים נאים, שתי נשים לבושות לבן בורגניות למדי יוצאות בתנועה מבויימת היטב מסף הבית ומגישות ספרים ארוזים מפתח הבית לעבר נער צעיר בלבוש תנועת הנוער ההיטלראי, ילד גרמני טוב אוסף ספרים מבית לבית , נער אחר עומד לידו ומקבל ספרים משני גברים על שפת הדירה הסמוכה וכך נוצרה קומפוזיציה מאורגנת מאוזנת ובורגנית ונעימה, של מעשה שהתמונה מאשרת את החיוב שבו, את האיזון הפנימי בו. אישור שזה המעשה ה"נכון" לעשות. לאסוף ספרים שאינם רצויים בעיני המשטר הנאצי ולהביא אותם למדורה, לאש. לשכחה ולאובדן הערכים של מה נכון ולא נכון. של שיבוש השפה המשותפת, שיבוש השפה הגרמנית והשפה הויזואלית לטובת פשע כלפי האדם, כלפי היצירה האנושית והעתיד. הפשע הזה חרט עצמו בתמונות ובזכרון , הפשע הזה , חשף צד באישיות הגרמנית ובפחד היהודי שאין אפשרות עוד לתקן אלא לספור את הזמן לפני ואחרי.

הלכתי לאיטי לאורך התערוכה מתעכבת וממשיכה ולשמחת העניים הקטנה שלי, ראיתי אנשים צעירים רבים, תלמידים ומשפחות נכנסים למסלול התערוכה ברחוב וקוראים בתשומת לב את הטכסט ומתעכבים על התמונות ומצלמים.

אחרי תערוכה הרחוב הזאת , לא יכולתי לאכול שעות ארוכות ולא יכולתי לראות את תערוכתו של קליי. ג. חברתי הלכה לצפות בה ונראה שהיא מהלכת בין הזמנים ומיומנת היטב במעברים והשאלות המטרידות אותה אינן בהכרח השאלות שלי. אבל, צפינו יחד בתערוכה. אחת השאלות שהטרידה אותי , מה עשו האמנים הגדולים כשסביבם נשרפו ספרים ואנשים.

בינתיים, דוד, ליד השולחן מסיים את הפרזנטציה שלו במילים "בסיציליה המילה הטובה ביותר, היא המילה הלא מדוברת. השקטה. השקט של אבי, הביע הכל, הדיבור דרך הגוף היא שפה. כשאני כותב אני רוצה שהדף יריח מריח הים או הפרחים. כשאנחנו מחייכים או בוכים זו תנועה פנימית המשנה לנו את הפנים ואת שפת הגוף"

ההתבוננות שלי שהיתה רק ימים ספורים לפני השקט הפיני, לפני הירוק והאור רודף אותי לכאן. ההתבוננות שינתה לי את היום, ואת טעם הדובדבנים והטביעה חותם על הזיכרון ואפילו כאן, על שפת האגם המתוק והחמים בלילה המואר, תערוכת רחוב בברלין רודפת את מחשבותיי.

17/6/13