משוררים והגירה (נגיעה קלה וראשונה)

איליה קמינסקי, משורר צעיר בשפה האנגלית. יליד אודסה שהיגר עם הוריו לארה"ב. שמעתי את קריאתו המיוחדת בחודש האחרון
בפסטיבל בברלין, קריאתו המיוחדת כמשורר חרש שזכרון הקולות מהבית הרוסי נשמעים מתוך קריאתו. תרגמתי שני קטעים ראשונים

לרקוד באודסה
בעיר הנשלטת בשיתוף על ידי יונים ועורבים יחד , היונים כיסו את האזור המרכזי, והעורבים את השוק. נער חרש ספר כמה ציפורים היו בחצר השכן שלו, מפיקים מספר בעל ארבע ספרות. הוא חייג את המספר והתוודה על אהבתו לקול שעל הקו.
הסוד שלי: בגיל ארבע נעשיתי חרש. כאשר איבדתי את השמיעה שלי , התחלתי לראות קולות. בחשמלית צפופה, איש חמוש אחד אמר שחיי יהיו קשורים באופן מסתורי להסטוריה של ארצי, ובכל זאת ארצי אינה יכולה להימצא, אזרחיה נפגשים בחלום כדי לנהל בחירות. הוא לא תאר את פניהם, רק מספר שמות: רולנד, אלאדין, סינבד.

הטנגו של אימי

אני רואה את חלונותיה פתוחים בגשם, כביסה בחלונות
היא דוהרת על פוני פרוע ליום הולדתי,
פוני לבן בקומה השביעית

"והיכן נשמור עליו"? "על המרפסת".
הפוני צהל על המרפסת במשך תשעה שבועות
במרכז חיי; אימי רוקדת.

כן כאן, כמו בילדות, אימי
מבקשת לתאר את דרגות אושר שלי
היא מדברת על מרקים, היא אומרת להם:

בין גדודים של צלחות ומגבות
היא נעה כה מהר – ללא תנועה,
פותחת וסוגרת דלתות .

אך מה היה האושר? פוני על המרפסת!
עברה של אימי, גלימה שלבשה על זרועה.
ציירתי ציר דרך אחר הצהרים

לראות אותה, בת שישים, מחזרת אחר שפה זרה
צעירה, לא צעירה- אימי
דוהרת על פוני בקומה השביעית.

היא נעשית זרה ומשחקת עצמה, פותחת
מה שסגור, סוגרת מה שפתוח.

Luljeta Lieshanaku
המסתורין שבתפילות

במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטמים צורבים
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.

מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
במשך כל השנה נשען על הקיר,
מוכן לשימוש,לתיקון רעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מנשית

הם התפללו כדי לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.

״אלוהים, תן לי כוח״ , הם אמרו
משום שהיו צאצאים של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.

בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו כשעושים אהבה
אחרי זה, בא לילה ארוך וקר
של הגוף.

לוליאטה לשנקאו, משוררת אלבנית שחיה שנים רבות בארה"ב ובאנגליה ובשני האחרונות חזרה לטיראנה שבאלבניה. שמעתי את קריאתה בפסטיבל ברלין, ואשתדל להמשיך ולעקוב אחר כתיבתה.