Knut והבית הלבן במורד הגבעה.
בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה. הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.
ככה היה כשעננים כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים נחשפו כאשר אלה חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.
מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.
קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.
השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.
האור.
אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום, הופכים האפורים לכחולים.
האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.
במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.
במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.
יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.
אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .
מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.
(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)
הכומר
דוד קנוט היה כומר .
הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית
היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד
וחפר את האתר לבית החדש
כאשר ליבו ותר.
הוא היה יותר חשמלאי
מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו
במילים: איני ממש אדם של מילים
והוא צדק.
לא היה לו הרבה מה ללמד
כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם
הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות
לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.
אבל קנוט ביקר אנשים בביתם
ולמד איך לתקן חוטים
תיקן מעגלים חשמליים וקצרים
בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן
ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.
בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.
אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.
בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.
באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.
לכתוב זה לזכור 