בוקר תשעה באב, מהחלון שלי רואים את הר הזיתים החלק הנקרא : טור מלכא , שעל שמו קרא אורי צבי גרינברג לאשתו: עליזה טור מלכא. ומתחת רואים את בית הקברות אולי העתיק בעולם, כבן שלושת אלפים שנה, משתרע ומביט. אל שער הרחמים הסגור תמיד. ואם אטרח ואצא אל הרחוב, אל הטיילת, הרי כל ירושלים על אגנה הלא שקט, שהוא תמונה כטכסט המבקש כל יום מחדש להתפרש, כל בוקר מחדש מבקש להיות צירו של עולם, להיות המקום המאתגר ביותר להיות מכיל עצבי רגש של לאומים
ודתות, מאתגר בנוכחות שלו, כמו אומרת ירושלים, או תכילני או תקיאני. ואם תכילני, הכילני על כל קטבי, כי כזאת אני, עם אגן גדול שכל מגדל או כיפה הם קוטב אנושי אחר. ואולי אחת היצירות הגדולות של העם היהודי לאחר ספר התנ"ך , זו ירושלים. הספר הוא אותיות ורוח ושפה וסיפור. ואילו ירושלים היא בבחינת אקסיס מונדי. היא ציר העולם. היא יצירתו של דוד המלך (בנוסף על תהילים) יצירה של "מקום" שיש בו משמעות מעבר לעצמו. הפעולה החוזרת של העלייה לרגל במשך עשרות ומאות בשנים שהחלה עם מעגל השנה העברי, עם הפולחן המקדש את הזמן ואת בית המקדש, המשיכה אל הצליינות הנוצרית והמוסלמית אל ירושלים. ההליכה אל ירושלים וממנה, היא ממהות המקום. זו אינה עיר על נהר ואינה עיר על הר, כי ההרים סביב לה. זו עיר ללא פשר למקומה , על סף המדבר ועל הדרך בין יפו ליריחו שהיו חשובות ממנה. לכן, ירושלים במשמעות המיתית שלה, היא מעבר לעצמה, היא מולידה ויוצרת תנועה סביבה.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת–הָיְתָה, לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
מגילת איכה בחרה לתאר אותה כאישה וכאישה אלמנה, אישה נטושה שבלילות מתבוננת אל עומק בדידותה ובוכה. עצם ההעתקה של האירוע ההיסטורי של חורבן ירושלים אל הדימוי הנשי, האישה האלמנה הבוכה, זו העתקה של הארוע מעבר להסטורי אל המיתי, אל החוויתי. העתקה הזאת מעלה את ירושלים מעבר לזמן ולמקום ואת החורבן והקינה לבכי שמעבר לבכי על חורבן הבית על אבניו, כהניו, קרבנוצתיו וקדושתו. זו אם הקינות על אובדן וחורבן.
בהמשך, ירושלים , האישה חווה חווית נידוי, הרחקה וחשה כאישה נידה. אישה שכתמי נידתה נראים בשולי בגדה. וכאן יש נגיעה במקום רגיש מאד בעולמה של אישה, המקום של הבושה. הבושה מפני העיניים החברתיות, הבושה שמקורה בגופה של האישה. כל נערה וכל אישה מכירה את הרגעים האלה, בהם איזו חברה אומרת" אוי נדמה שיש לך כתם על השמלה, ואז מסובבת הנערה/אישה את גופה ומחפשת אחר הכתם הנוגע בשוליה וממהרת ללכת ולהחליף בגד בטרם סודה יתגלה , סוד העונות הפנימיות שלה. הדם המנדה אותה מאיש או מחברה (בחברות מסויימות).
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. {ס} ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. {ס} י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ–אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. {ס} יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. {ס} יב לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. {ס} יג מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר–נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. {ס} יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי–הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם. {ס} טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה. {ס} טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. {ס} יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ–צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם.
במונולוג המיוחד הזה של ירושלים פעמיים נזכרת המילה "נידה" בתחילה ובסוף, בתחילה: היתה נידה ובסוף "היתה ירושלים לנידה" והיא מתארת את בדידותה על בסיס המטאפורה של אישה בימי נידתה. "טומאתה בשוליה" "לא יבואו בקהל לך" "נתנני שוממה כל היום דוה"
החוויה הבסיסית של ירושלים האישה (שמורגלת בעליות לרגל, בתחושה של מרכזיות ) היא של בכי, קינה, ריחוק מבן זוגה והרחקה חברתית . לא מדובר על פשעים גדולים, אין דרמות הסטוריות, יש דרמה של הנפש הכואבת, יש תיאור לשוני מרתק ויפה של ביטויי כאב של אישה. היא פונה אל עוברי דרך, אל אנשים אנונימיים ושואלת : היש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי ..אש בעצמותי.. . אלוהים גם פגע בבחוריה, אנשי עירה, שבר אותם ובזה היא מסבירה את קינתה עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב.
העתקת החוויה הלאומית אל האישי, אל מה שאינו צריך תרגום , כי הוא גורם להזדהות וליצירת שפה פנימית לאומית דרך העברית, אך מאידך נוצרת שפה אוניברסלית שלימים תיצור את הקשר המיוחד של התנ"ך עם שאר הדתות באמצעות התרגום. על הדברים האלה אומר אליאדה מירצ'ה חוקר הדתות כמה דברים ואצטט קטע קטן מתוכם:
"שינוי הצורה הזה של ההסטוריה למיתוס אבל מפרספקטיבה שונה, קיים גם בחזונם של המשוררים העבריים. כדי שיוכלו "לשאת את ההסטוריה", כלומר את התבוסות הצבאיות ואת ההשפלות הפוליטיות , פירשו העברים את האירועים בני הזמן לפי המיתוס הקוסמוגני הירואי הקדןם שכלל כמובן את הניצחון הארעי של "התנין" אבל גם את חיסולו הסופי על ידי המלך-משיח. " (המיתוס של השיבה הנצחית, עמ 40)
ואני מביאה את אחת מאגדות החורבן המפורסמות כדי לראות את ההעתקה הגאונית מההסטורי אל האנושי ובאופן פאראדוכסלי העמדתו בתוך התודעה מעבר לזמן ולמקום.
יוחנן בן זכאי ואספסיאנוס
רבי יוחנן בן זכאי מול אספסיאנוס מחריב ירושלים. שאין באגדה זוועה. יש בה רגעים אנושיים, של דיאלוג, של שאלות ותשובות משני קטבים, משני עולמות של ערכים הפוכים. רגע בו מודיעים לגנרל שהוא עומד להיות מלך, אבל ברגע הזה בדיוק לחצה לו הנעל. הנעל הלוחצת על היבלת לפעמים חזקה יותר מבשורה על מלכות. ניהול שיחה בחכמה והכרת ה"אחר" יש בה לפעמים, יותר גאולה ממלחמות ונצחונות . הדרמה היהודית לפעמים נמצאת בקטנות:
"רבי יוחנן בן זכאי ניגש למחנה רומי וקרא לאספסיאנוס: שלום המלך! אספסיאנוס אמר לו שהוא חייב מיתה פעמיים, ראשית על כך שמזלזל בו שקורא לו מלך שעה שאינו מלך, שנית אם חושב שהוא מלך למה לא הגיע עד עכשיו. רבי יוחנן בן זכאי אמר לו שהוא יתמנה למלך כיוון שכתוב בפסוק שבית המקדש יכבש על ידי מלך[1], ולשאלתו השנייה אמר לו שהבריונים לא נתנו לו. אספיסיאנוס שאלו במשל אם יש נחש על חבית יין לא שוברים את החבית בשביל שהנחש יסתלק? כלומר: הייתם צריכים לשבור את החומה וכך הבריונים יסתלקו. רבי יוחנן בן זכאי לא ענה לו[2]. בינתיים הגיע שליח מרומא שאספסיאנוס מונה לקיסר. אספסיאנוס היה באמצע לנעול נעליים, ולא הצליח לנעול את הנעל השנייה או להסיר את הנעל הראשונה. שאל אספסיאנוס את רבי יוחנן בן זכאי למה אינו מצליח, אמר לו רבי יוחנן ששמועה טובה מרחיבה את העצמות ועליו למצוא אדם שאינו סובל ולמראהו עצמותיו יתכווצו. העצה הועילה ואספסיאנוס התפעל מחכמתו ושאלו שוב למה לא הגיע עד עכשיו, רבי יוחנן בן זכאי אמר לו שכבר ענה על שאלה זו, אספסיאנוס אמר שגם הוא הוא ענה על תשובתו ושוב רבי יוחנן בן זכאי שתק. אספסיאנוס אמר לו שכעת נוסע לרומה ושולח מישהו אחר, ואם רוצה ממנו משהו שיבקש כעת. רבי יוחנן ביקש שלא יחריב ויהרוג את יבנה וחכמיה, שלא יהרוג את שושלת הנשיאים של רבן גמליאל (שהתייחסה עד דוד המלך) ושירפא את רבי צדוק. אספסיאנוס הסכים ובכך המשיכה מסורת התורה אחרי החורבן"
לכתוב זה לזכור 