הערב, אלף חנוכיות ועוד אחת לזכרה של יהדות מקדוניה

הערב, נר שמיני של חנוכה תשפ"א על שולחנו של נשיא צפון מקדוניה  מר סטמבו פנדרובסקי תעמוד יצירת אמנות כה עתיקה וכה חדשה. זו תהיה חנוכיה, תשעה כנים. ארבעה , ארבעה ואחד. זהו אחד הסמלים העתיקים ביותר והמזוהים ביותר של העולם היהודי. החנוכיה או בשמה המוכר בעולם, המנורה שתגיע למשרדו של הנשיא, היא יצירה של מתי גרינברג. פסל, צייר, אמן יליד מקדוניה מרץ 1943, תאריך טעון ביותר, זה השבוע בו המשטרה הבולגרית אספה וריכזה את יהודי מקדוניה מונסטיר, סקופיה ושאר הערים לבית החרושת לטבק "מונופול" הנמצא במרכז סקופיה ומשם ברכבת לטרבלינקה. חייו של מתי וחיי הוריו ניצלו והם הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בבת ים.

הערב, אעמוד יחד עם השגריר דן אוריין ועם רחל דרומר לוי נשיאת העמותה ורבים אחרים במשרד החוץ בירושלים ונעלה אור בכל העולמות. בשנים האחרונות, מידי שנה בהתקרב חודש מרץ, החלה התארגנות בהנהגתם של דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ולארצות הבלקן ורחל שלי דרומר לוי, העומדת בראש העמותה למורשת קהילת מונסטיר-ביטולה והמזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר אילן. שלוש פעמים נסעתי בזכות יוזמתם של דן אוריין ושלי לוי דרומר, להשתתף במסע החיים בין ה-8 ל11 במרץ וראיתי את מתי גרינברג מקים את פסל שעון השמש, הגדול, פסל שיוצב בלב בית הקברות היהודי בביטולה , לזיכרה של יהדות מקדוניה. פסל שעון השמש כבר מוכן ואמור היה להיות מוצב במרץ האחרון, אך הוא עומד ומחכה בבית מלאכה סמוך לבית הקברות שעד שיוצב על מכונו. שעון השמש יצור את הקשר הסיפורי שבין חייו של מתי גרינברג ובני משפחתו לבין הקהילה שעלתה השמימה ללא קבר ומצבה. ההעדר והנוכחות ידובבו זה את זה באמצעות השעון והשמש. האור והזמן שנולדו יחד באותו יום בו נאמר על ידי האלוהים: "יהי אור". החושך והכאוס הם המובנים מאליהם, הם טרם הבריאה , האור והזמן הם היצירה הראשונה של האל בבואו לברוא את העולם, בלעדיהם לא יכון עולם ובהשאלה, בלעדיהם לא תוכל ליכון תרבות אנושית. שעון השמש המחבר את האור הקוסמי עם הסדר האנושי , יחזיר את זיכרונה של הקהילה שניספתה ונעלמה אל התודעה.

מרץ 1943, אלה הימים בהם  אספו את יהודי מקדוניה, גברים, נשים ותינוקות וגירשו אותם  לטרבלינקה. השנה, שנת הקורונה, בחודש מרץ 2020 לא יצא מסע החיים לדרכו. וביצירתיות מיוחדת נמצאה דרך אחרת לציין את האירוע  ולקשור את האירועים אל האור, להאיר ולהדליק אלף חנוכיות במקדוניה, בישראל וברחבי העולם לזיכרה של הקהילה ולזכרם של חבריה שנספו.

מתי גרינברג סיפר לי על החנוכייה שהוא מכין עבור האירוע המיוחד הזה, שנשיא מקדוניה ידליק בה את הנר השמיני. והוסיף שהיא מיוצרת בבית היציקה שבבית נקופה. ביום היציקה הצטרפתי לסדנה לראות איך יוצאת החנוכיה מהחומר אל האור. שורשיה של החנוכיה שיצאה למקדוניה בספר שמות פרק כ"ה בהוראות שקיבל בצלאל בן אורי , האמן העברי הראשון. הוא קיבל הוראות מילוליות מדויקות והיה עליו לפרש את ההוראות ולממש את היצירה הלכה למעשה. בצלאל בן אורי פרש ובנה, את המנורה שהוצבה במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש. לאורך דורות, קמו פרשנים להוראות המילוליות של בניית המנורה שבמקור היהת מזהב טהור. ולאחר החורבן, אנו מוצאים העתקים ופרשנויות של אמנים שונים בחומרים כמו\ פסיפס, ואמני תבליט , ברזל. המנורה הפכה לסמל שהעם היהודי נושא אותה לכל מקום אליו הלך וראייה המנורה החרוטה בתבליט המפורסם של שער טיטוס ברומא. השער שבישר על ניצחונה של ממלכת רומא הגדולה על ממלכת יהודה הקטנה והמרדנית בקצה האימפריה.  מתי גרינברג, הצטרף לשורה ש אמנים יהודיים הממשיכים לקרוא את ההוראות בספר שמות ולהעביר מה מהמילה אל הפירוש התלת ממדי.

א וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ.  לב וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ:  שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.  לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה.  לד וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים:  מְשֻׁקָּדִים–כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ.  לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה.  לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר.  לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.  לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר.  לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ–אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה.  מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר.  {

זה המקור לבניית מנורת בית המקדש. שמות כ"ה. הנחיות ברורות איך לבנות ומאלו חומרים תיבנה המנורה. ובשני מקומות חוזרת ההנחיה : "מקשה תעשה המנורה" ו"כלה מקשה אחת, זהב טהור".  תיאור המנורה מפורט ביותר. נדמה שניתן לראות את המנורה על פי התיאור. ברור המבנה שישה קנים המסודרים באופן סימטרי והקישוט הינו כפתור ופרח. כל העיטור הוא מעולם הצומח. ומהתיאור ברור שברגע שמדליקים בה אור, יש השתקפות האור בחומריות של המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה" .

אולי ההוראות המפורטות על החומר שממנה תיעשה המנורה, המבנה שלה והקישוטים שלה, הם דרך לומר שגם מתוך החומר הנבחר ניתן לבטא רוחניות ושגב. ברגע שפרויקט הדלקת 1000 החנוכיות יצא לדרך, היה ברור שאחת החנוכיות תהיה של מתי גרינברג ואכן השגריר דן אוריין הגיע לסטודיו של מתי גרינברג וראה את המודל והחליט שזו החנוכיה תאיר במקדוניה על שולחן נשיא המדינה.

האב טיפוס של החנוכיה ה1001, היא החנוכיה של מתי גרינברג,  נמצאת בניו יורק בHebrew Union College , זו חנוכיה בגובה מטר שנבנתה עבור בית הכנסת של ההיברו יוניוון קולג'. היא הוזמנה על ידי תורם יהודי בשם ריצ'רד שרייר , החנוכיה תוכננה על פי מודל המנורה של בצלאל בן אורי. היא תוכננה על פי ההוראות שנמסרו בספר שמות פרק כ"ה. ההוראות אומרות שהיא להבנות כמקשה אחת והקנים באורנמנטיקה של צמחיה.

ביום היציקה נפגשנו בסדנה בבית נקופה. המקום בו מתחילות כל היצירות הגדולות, במעבר ובמהלך מהחומר הגולמי ההיולי לעבר יצירה. בחוץ היה יום מואר וחורפי בהרי ירושלים. מסביב לסדנה זרוקים כאברים כרותים תבניות של יציקות פסלים שכבר יצאו לעולם. עוד בטרם נכנסנו לסדנה לראות את הדגם של החנוכיה, חזר וסיפר מתי על הולדת החנוכיה שלו לפני שנים רבות בניו יורק מתוך ספר שמות ועל העובדה שהמושג "מקשה אחת" חוזר פעמיים.

מתי מספר שעבור החנוכייה שהקים בבניין ההיברו יוניון קולג', נזקק לארבעה קילוגרמים של כסף , כאשר הביא את הפרויקט לבית יציקה בלונדון, אמר בעל בית היציקה שזה בלתי אפשרי ליצוק  במכה אחת. יש ליצוק חלקים שונים של החנוכייה ולאחר כך להלחים אותם זה לזה. מתי ענה לו , אבל כבר עשו זאת לפני אלפי שנים, זה כתוב בתנ"ך.

לבסוף הגיע לבית יציקה של אירי זקן , שעבור שני בקבוקי אייריש ויסקי, התמסר לפרויקט ומתי תיאר את התהליך : "יצקנו מהשורש כלפי מטה לענפים. חיממנו עם להביורים ושואב אבק משך את הכסף מטה. כאשר שברנו את התבנית, ראינו שהכסף עבר לכל הענפים . האירי הזקן אמר, שזו הייתה היציקה הכי מורכבת שיצק אי פעם. " ומוסיף מתי: "אם בצלאל בן אורי עשה זאת לפני אלפי שנים, אני לא אוכל לצקת חנוכייה במקשה אחת?  התפיסה שלי היא שאין דבר שלא ניתן לביצוע מבחינה טכנית".

את השיעור הזה למדתי בפתחו של בית היציקה בבית נקופה.

בפנים, בתוך הכאוס של מתכות וחלקי עבודות, על שולחן עמד דגם של החנוכייה כשהיא יוצאת מתוך לוח, שהוא כמצבה עליה כתוב:

"לזכר יהודי מקדוניה שנלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ומשם איש לא חזר".

הדגם שלם, אך החנוכייה המיועדת, עדיין לא היתה מחוברת לכן שלה. כולה יצוקה ועיטורים צמחיים מרהיבים ובקצה הקנים, בקצה הענפים, פרשנותו של מתי לגביעים המשוקדים המהווים את הבסיס לנרות החנוכה, למקור האור.

עוד אני מתבוננת הגיעו אילן בעל הסדנה ואיברהים אחד היוצקים, להלחים ולחבר את החנוכייה לכן ולמצבה, מתי גרינברג חתם על היצירה והוסיף הוראה: הצבע צריך להיות ירוק זית בהיר" והחלה מחלוקת מה טיבו של הצבע שבדמיונו של האמן. האם להוסיף לירוק שיבוא על הברונזה לבן או שחור. למחרת ראיתי את הצילום של החנוכייה לאחר שיבשה והבנתי שאיברהים הבין היטב את בקשתו של מתי.

הערב, נר שמיני של חנוכה. החנוכייה של מתי גרינברג לזכר יהודי מקדוניה , קהילה שלמה שהושמדה במרץ 1943 ולא היה שם איש שיבוא לעזרתה. אור נ1000 החנוכיות שידלקו הלילה יאיר את זכרה.

סלבדור, אניה שטבעה בלב ים ובלב אדם

על הספר: ספינת המעפילים סלבדור, בעריכת ד"ר שלמה שאלתיאל ובהוצאת עמותת סלבדור למורשת יהודי בולגריה

סלבדור – אוניה ששקעה בלב ים ובלב האדם.

ספינת המעפילים סלבדור בעריכת ד"ר שלמה שאלתיאל ובהוצאת עמותת סלבדור למורשת יהודי בולגריה.

בדיוק לפני 80 שנה, בליל דצמבר 1940 חורפי וקר  יצאה אוניה מעפילים מנמל ורנה על חוף הים השחור בבולגריה ועל סיפונה 352 עולים ומטרתה להגיע לחופי ארץ ישראל. ב12 בדצמבר, בליל סערה בים השיש הסוער התפרקה ספינת העץ מול חופי העיירה התורכית סיליבריה . 238 מעפילים ביניהם 66 ילדים טבעו 114 מעפילים ניצלו.

לאחר שמונים שנה יוצר ספר: ספינת המעפילים סלבדור, ספר בעריכתו של ד"ר שלמה שאלתיאל שפתח את הספר במאמר מקיף ומדייק את פרטי יציאתה ומסעה וסופה של אנית המעפילים "סלבדור".

האירוע המיוחד הזה, נתן חותם בקורותיה וזיכרונה של קהילת יהודי בולגריה, קהילה ציונית מובהקת  שקורות מאבקה בשלטון הפאשיסטי ראויים ללמוד ולסיפור. וסיפורה של סלבדור, סיפור של יוזמה, נחישות , הקרבה ואסון, עדיין לא נלמד כחלק מהתקופה של בריחת יהודים מאירופה כשבגבם נושף השלטון הנאצי ולפניהם המנדט הבריטי בארץ ישראל.

" אקדים את המאוחר ואציין שפרשת "סלבדור" כולה הייתה תולדה של גורמים אחדים, שחברו יחד והולידו אסון מחריד, צפוי מראש. הגורמים הם: משטר פוליטי גזעני בבולגריה העוין ליהודים , באשר הם יהודים, אומץ בלתי רגיל של היהודים וחוסר הברירה שלהם כפליטים, חסרי נתינות. בנוסף לכך, לקחת סיכון מחושב על ידי נוער יהודי בדרכו אל ההגשמה הציונית וראיית הנולד שלו את העתיד חסר התקווה בבולגריה, הדומה להליכה על גחלים לוחשות, בתוך סערה המתקרבת במהירות. כל זה חיזק את הרצון להקדים ולהציל את נפשו ואת משאת נפשו. תפקידו של ד"ר קונפינו , בעל הספינה ועסקן ציוני ידוע, בתוך המסכת הזאת, שנוי במחלוקת. אך אין לגזול ממנו את זכות הנבואה לאשר עומד להתרחש ולהמעיט את מידת רצונו ותרומתו להצלת נפשות רבות ככל האפשר, מקרב יהודי בולגריה ולא רק מארץ זו, נדמה לי ששר ההיסטוריה יעניק לו יותר נקודות זכות מאשר נקודות חובה." כך כתב צבי סוזין, בספרו האוטוביוגראפי חבר קיבוץ מזרע, מניצולי ספינת המעפילים סלבדור, פרקים מהספר מופיעים בתוך הספר בעריכתו של שלמה שאלתיאל.

ספינת המפרשים

ספינת המפרשים היאמן,/ כי לנו היא היתה הקן/ בו קיננו ביחד/ תקוה ופחד?/ היכן המילה עוגן?/ אתם ודאי תתמהו,/ אי-שם על חוף המות! //  מתוך שירו של סימצ'ו איסאקוב, בתרגום רפאל אליעז  המופיע בספר מקור ותרגום וכן שירו של לאו כהן בבולגרית בלבד.

מאחורי סיפורה של הטראגי של סלבדור, נמצאת דמותו השנויה במחלוקת של ברוך קונפינו (1891-1982) רופא עיניים במקצועו ועסקן ציוני וחבר "אגודת הציונים הכלליים" בבולגריה. קונפינו היה ער למציאות בבולגריה שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית והתגברות הפעילות האנטישמית בעיתונות ובציבור. הוא הגיע למסקנה שאין עתיד ליהודי בולגריה וגורלם יהיה כגורל היהודים בשאר מדינות אירופה. הוא דרש מהתנועה הציונית פינוי  מאורגן של יהודי בולגריה לארץ ישראל באמצעות עליה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. שלמה שאלתיאל עוקב במאמרו אחר דרכי ההתארגנות ופעילותו של קונפינו לארגון העלייה מבולגריה. המאמר חושף את הדמות ודרכי פעולתה, את התובנות ואת היצרים מאחורי פעולתו ושל חברי ועד הפעולה . זה אחד המקרים היחידים והמיוחדים בתולדות העלייה הבלתי ליגלית , של עליה פרטית בה המעפילים ברובם שילמו בעד העלייה ועלו בספינות שהשיג והפעיל קונפינו. במקרה של "סלבדור" , היו כאלה ששילמו בעד מותם.

האמת, שהקריאה בספר קשה מאד. דצמבר 1940, בורנה שנתפסת כעיר נופש מתקבצים פליטים מיהודי בולגריה ומארצות אחרות כאשר כולם מחפשים דרך לצאת מאירופה לכיוון ארץ ישראל. בתוך המהומה הזאת, מתקבצים אנשי מוסד, עסקנים ציונים מקהילת יהודי בולגריה ואחרים. כל כלי שייט אפשרי מגוייס לטובת הבריחה והעפלה , וביניהם ספינת המפרשים (ללא מנוע) ששמה הקודם היה: "צאר קרום", ספינה רעועה . ספינה שנוספו לה דרגשים על הסיפון, ספינה שכל איש ים יכול היה להעריך שהיא לא תצלח משימתה. כאשר קראתי את המאמרים ואת העדויות שבספר, כמו סיפור בלתי יאמן.

של מוות ידוע מראש, ובכל זאת, אני מלאת התפעלות לנחישותם של אנשים לעלות על כל קרש צף כדי לברוח מבולגריה, מאירופה לארץ ישראל. אני חושבת על האמביוולנטיות כלפי אותם אנשים יצירתיים וחסרי מנוח כמו ברוך קונפינו שהניעו תהליכים בנתונים כמעט בלתי אפשריים.

כך כתב מישל פמוקוב לחברתו טרם עלה על האניה בדרכו לארץ ישראל :

דעי לך יקירתי, שקיימות שתי אפשרויות: או שנגיע לארץ ישראל תוך שנים עשר יום, או שלעולם לא תדרוך כף רגלנו על אדמתה. בתוקף הנסיבות ולמזלי הרע, אני בין היחידים השותף לידיעה על האימה הצפויה לנו בים הפתוח.. דברים איומים יתרחשו על ספינה זו.. אם אגיע, אכתוב ויהיה זה , אני מאמין , רומן דמים על האכזריות האנושית".

אחד הדברים העושים את הספר הזה מיוחד, זו העטיפה האומנותית שלו, יצירה של אברהם אופק (אלג'ם). מהאמנים החשובים ביותר באומנות הישראלית, יצירתו : "ישראל, חלום ושברו" 1985-1988 חלק מציור קיר באוניברסיטת חיפה. ויצירה אחרת:  פרט מתוך "ללא שם", 1976, אוניברסיטת תל אביב, הספריה המרכזית, מקטע הציור מתאר את סלבדור, זנב ספינה ובה בצפיפות דיוקנאות המעפילים.

אברהם אופק הוא אחד האמנים היחידים בדורו שהעלה את הנושאים הלאומיים ביצירתו, וביניהם את נושא העפלה, נושא הרואי שראוי להיות חלק מהאתוס הלאומי הנלמד ומסופר בכל תוכנית לימודים וכנושא לקולנוע ויצירות אומנות. הספר הוא מסמך חשוב ביותר המחזיר את נושא ההעפה הבלתי ליגאלית בכלל ואת מקרה סלבדור לשיח הישראלי.

בין הכותבים בספר זה: דוד כהן, משיריו של סימצ'ו איסאקוב, איזי אלמוג, צבי סוזין, משה מוסק, ושלמה שאלתיאל, כותב ועורך.

הקשר הסמוי בין קלמנטינות מיכל לבית הכנסת של יהודי שנחאי ולחודש נובמבר הגורלי

הבוקר ראיתי בין ארגזי הירקן ארגז קלמנטינות זן מיכל. ירוק וכתום מעורבים זה בזה על הקליפה, צבע מזמין ומפתה וכאשר מקלפים את הקליפה, רסס ריח משכר ומזמין מתפרץ ואחר כך, הטעם המתוק.

 ב.11.79 , עשרות קילוגרמים של קלמנטינות מיכל נערמו על שולחנות בחצר בית הכנסת של עולי שנחאי ברחוב הגולן בתל אביב. רחוב בתוך השכונה בה גדלתי עד נעורי. שם היתי ילדה ולשם חזרתי כאישה. הקלמנטינות הגיעו מהמושב. נקטפו מהעץ ישר לשמחה.

היום זה התאריך. תאריך יפה וקצת רגיש. האחד עשר בחודש נובמבר שגם הוא האחד עשר  שנת 2020 . לפני ארבעים אחת שנים, היתי אז אישה צעירה בת עשרים וארבע, זה היה ערב נובמבר סתווי ולא קר. החתן ואחיו תלו את המנורות בחצר, סידרו את השולחנות בצורת ח גדולה, החופה הייתה בכניסה לבית הכנסת. כאשר סיימו לסדר את חצר בית הכנסת וכל האורות דלקו החתן,  חזר בחיפזון לבית הקטן בו גרנו כדי להתקלח ולצאת ברגל או בסוסיתא הסגולה לבית הכנסת, לחתונה שלו, שלנו. ההורים שלו הגיעו מהמושב קודם לבית בו גרנו, אביו, הרב והחקלאי, רבי שמעון בחליפה ועניבה ואימו בשמלה חדשה בצבע אפרסק ושערה אסוף לאחור. הם דפקו בדלת וראו את בנם החתן בגופיה ומכנסי עבודה ואביו אמר: מה קרה? אתה החתן. הוא היה המום מהאפשרות שהחתן ביום חתונתו יעבוד ויגיע לא מוכן לחופה. החתן נכנס למקלחת לבש את החולצה הלבנה החדשה מכנסים ארוכים (לאחר ויכוח האם להעדיף קצרים) ולאחר שראה את מבטו של אביו העדיף נעלים על פני סנדלים. אני בשמלה לבנה כפרית והוא בחולצה לבנה ומכנסים ארוכים יצאנו לעבר בית הכנסת כאשר סינן לעברי: איפה היית כל היום? כלומר, למה לא באת לעזור.

אותו יום צמתי כמנהג הבנות, לא כך אמרה לי אימי, אך כך למדתי מהספרים.

הסתובבתי כה וכה ברמת אביב, לא מצאתי לי מקום ולא ידעתי האם אני שמחה או מודאגת, או פשוט לא יודעת איך לשמוח ואיך להכיל את היום. ככל שהוא יום גדול ומשמעותי, כך השתדלתי להמעיט ולא לראות עצמי בשמלה לבנה עם קרינולינה ולא היה עם מי לפענח את ההתרגשות הלא מובנת, את היום שלא הייתה לי כל מסורת לדעת מה בדיוק עושים איתו. עכשיו כשאני כותבת את הדברים אני מבינה שמלבד האגדות על היום הגדול והשמלות הלבנות ואלבומים. מלבד העובדה שרצינו להתחתן אבל שללנו כל אפשרות של אולם, או הזמנה של אורחים רבים גם כל אחד מאיתנו התמודד עם הרקע ממנו בא אל החתונה, יוסי בא ממשפחה מרוקאית שיודעת לשמוח ברוב עם, ומדרך הטבע היו אמורות לחגוג ולשמוח כל אחיותיה ובעליהן וילדיהן של אימו, בני ובנות דודיו  מהמושבים ומקרית מלאכי. כל אחיו של אביו ובני ביתם. כל חברינו מהאוניברסיטה וחברי מ"כרם" ומשפחת אימי ובני דודי, משפחת אבי, נעלמה מעיני. יוסי הודיע שבחתונה שלנו, למורת רוחם של הוריו, לא יהיו יותר מחמישים אנשים. אימא נשאה ונתנה איתו והתפשרו על שבעים. אימא ניסתה לומר לו "יש לנו משפחה כל כך קטנה ממילא, אי אפשר להזמין רק חלקה. הרבה שנים מחכים במשפחה למעט שמחה". יוסי, היה עיקש, הוא חשש מהבעת רגשות המונית. אולי התבייש הוא כבר לא חש שייך.

הרבה זמן חיפשנו מקום שיתאים לנו להתחתן בו. לא מצאנו ובשלב מסוים יוסי אמר "אולי אין מקום בשבילנו ". ידענו שאנחנו צריכים מקום פשוט שיוכל להכיל את שני הקצוות, משפחה בולגרית, חילונית, שיש בה חלקים הבועטים בכל מסורת דתית (אז עוד לא ידעתי מי הם סבי וסבתי קונפינו-הלוי) .ומשפחה מרוקאית ענפה ואביו של יוסי, רב. משפחה מסורתית, דתית. עולמות שונים ובמובן מסוים אולי הפוכים. בתוכי לא הרגשתי כך. אהבתי מאד את החיים המשפחתיים של הכהנים במושב וחיתי בשלום עם משפחתי שבאותה עת היתה מרוסקת אנשים בתוך הקשר וזיכרון משותף, תמיד נתונים לאילוצים . היה ברור שאני מקימה בית על משהו שלא ברור לי עברו והאם יש או היתה לו מסורת. רסיסים של עולם. קצה של משהו שחשתי קיומו ולא ידעתי מהו.

שנינו מנותקים ממשהו ומחוברים למשהו שאין לו שם ומשם צריך להתחיל משהו חדש.

למה בית כנסת סיני?

בהיותי ילדה, בית הכנסת של יהודי שנחאי, היה הכי רחוק והכי יפה. ובלילות שמחת תורה הייתה שם שמחה גדולה וסוכריות בשפע. וכשחזרתי לבית לאחר שנים, הרגשנו שזה הזמן  להינשא ולבנות את הבית שלנו, שללא ספק יהיה שונה.

ערב אחד טיילתי בשיכון ישגב, עם גוגול, כלב בוקסר צעיר. לפתע עצרה לידי מכונית ומישהו שאל האם אני יודעת היכן נמצא בית הכנסת הסיני. עניתי שכן, אבל לדעתי, אין שם עכשיו מניין והוא ענה תשובה שהיתה עבורי גורלית. "יש שם חתונה". ירדתי ממעלה הגבעה למטה לעבר רחוב הגולן וחיפשתי את בית הכנסת והנה הוא שם. כמו שהיה בילדותי, מוקף חצר קטנה ירוקה, ובאותה שעה בין העצים נמתחו חוטי חשמל ונורות דלקו ומוסיקה נשמעה. החצר נראתה לי שמחה. חזרתי הביתה ואמרתי ליוסי: מצאתי מקום.

הוא ענה: לא יכול להיות.

אמרתי לו: בוא.

הלכנו לשם עם הכלב. כשהתקרבנו, השמחה כבר הייתה כמעט בסופה, אבל האורות והמוסיקה וצלליות האנשים מראו מבחוץ. יוסי העיף מבט מבחוץ ואמר : זה נראה טוב. תבדקי מחר. ידעתי שמה שהשפיע עליו, היתה העובדה שזה צירוף של בית כנסת ואירוע בחוץ, באויר הפתוח, אך לא ידעתי שהיה גורם נוסף מכריע .

ואכן בדקתי ונפגשתי עם ג'וקוב, הסיני האחרון משנחאי וכאשר שאלתי

באיזה תאריך אפשר להתחתן בבית הכנסת?

 הוא ענה: מתי שתרצי.

כמה זה יעלה לנו?

הוא ענה, כמה שתוכלו.

זה בדיוק התאים לנו. הודעתי לאימא שבתוך שבועיים אנחנו מתחתנים. התגובה המיידית שלה היתה: למה תוך שבועיים? איך נספיק?.  וזה לא היה מחיפזון, אלא כי לא רצינו לטבוע בהכנות ואולי גם כי באופן לא מודע, ניסינו לשדר, שאין צורך בהכנות. זה אירוע שצריך לעבור ולהמשיך הלאה.  איפקנו התרגשות. אסור היה להתרגש כלפי חוץ.

לא שאלנו את ההורים משום צד, איך מתחתנים, לא שאלנו מה הם רוצים, לא התעניינו, כאילו אין מסורת. כאילו אנחנו יתומים. הרגשנו שאנחנו מספיק בוגרים כדי להחליט. הכתבנו מה שחשבנו שמתאים לנו. לא בררנו איפה מתאים להם שאנחנו נתחתן. פשוט הודענו להם.

לא הבנתי אז את משמעות ההחלטה שלנו לא, לשאול לדעת ההורים, אלא להכתיב. ניסיתי לשכנע את יוסי שירחיב את המוזמנים בני משפחתו, ידעתי שלאימו יהיה קשה לשמוח כאשר אחיותיה אינן לצידה וכאשר תצטרך לנמק מדוע הזמינה רק חלק ואחרים נשארו מחוץ לשמחה ואכן, כאשר הגיעו תמונות הסטילס מהחתונה, מתחת לחופה נראתה חמותי בפנים סגורים ועצובים. לא היה שם חיוך או שמחה ועבורי זה היה בבחינת חטא קדמון.

רציתי שהרב שיקדש אותנו יהיה הרב דניאל טרופר שעבורי הוא היה מורה ומורה דרך לחיים, אך היה עלינו לקבל את מרות הרבנות ולקבל את רב בית הכנסת כמקדש. יוסי, לא הראה כל סימנים של מאבק בעניין הרב, הרי היה מדובר ברב אשכנזי ואילו אביו, רב מרוקאי. רק לאחר החופה, הסביר לי שהבחירה בבית כנסת סיני, הייתה בחירה מצוינת, כי זה אינו אשכנזי ולא ספרדי ולא מרוקאי וכך אביו היה מנוע מביקורת . לו היה מדובר ברב אשכנזי, זו הייתה יכולה להתפרש כבגידה, רב מרוקאי, חס וחלילה יכול היה להיות לטעות בניגון או בפיוט, להרבות או לחסר במילים. ויוסי, שהכיר את הדרך הרצינית והכבדה בה אביו רואה את הדברים והחתירה שלו לשלמות, חשש מביקורתו.

לא שלחנו הזמנות אך, התמונה היתה זאת: חתן מרוקאי בנו של רב ממראקש, וכלה ממוצא בולגרי חילוני, מזמינים את אורחיהם לחופה בבית כנסת של יהודי סין.

נכון, זה נשמע כמעט כמו התחלה של בדיחה. לכן, כאשר שאלנו כמה חברים מהאוניברסיטה מדוע לא הגיעו לשמחתנו, התשובה היתה:

 "מה אתם רציניים? חשבנו שזו בדיחה".  צחקנו מהבדיחה ומההחמצה. אך לאחר כל כך הרבה שנים, אביו ואימו של בעלי כבר אינם בין החיים, וגם יוסי, הלך לעולמו צעיר. אני יודעת ששנינו הלכנו זה אל זו כאשר שנינו שקועים בעצמנו ובשאלת אהבתנו, עדיין לא מודעים למהלך ששנינו עשינו כדי להיות משפחה יהודית – ישראלית המחברת את שני צידיו של הים התיכון, את שני הקצוות של העולם הספרדי.

ב24 בנובמבר 1998, הלך יוסי, לעולמו לאחר שהבאנו ארבע בנות . הראשונה, שירה שהשבוע מלאו לה 40, נולדה ב8 בנובמבר 1980. הרביעית, זוהר, הצעירה ביותר נולדה ב24 בנובמבר 1992. ב22 בנובמבר 1998 הלך לעולמו יוסי, בעלי. סיבת המוות, סרטן שהתפתח מטיפולי קרינה נגד גזזת שקיבל בגיל חמש עם עלית המשפחה ארצה. זה המחיר ששילמנו על הישראליזציה שלנו, על אהבתנו למקום הזה, לשפה הזאת ועל תהליך גדול שסוחף וממית בתוכו את הפרט הלא מודע לעיוורון והחלטות ושרירותיות השלטון. במקרה הזה, השלטון הוא שלנו.

הבוקר קניתי שני קילו קלמנטינות מיכל, זה היה המיץ הראשון שהאכלתי בכפית את התינוקת שלי. הקלמנטינות היו מהפרדס של הסבא שלה במושב. סבא שבא לארץ והלך בעקבות חז"ל , לא הפך את התורה קרדום לחפור בה, אבל אחז באת ובמעדר ובמגרפה ובטרקטור כדי שיצמח כאן פרדס.    

מישהו כותב עכשיו רומן בסימטת מאוריציו גוטליב

במסלול הליכתי הבוקר משכה אותי אליה סימטת רוחב קטנה המחברת את עמק רפאים עם רחוב כרמיה שגם הוא סימטה. הבתים בתי אבן חצרות מוקפות בגדרות אבן, אל הכל עטוף ומחותל בצמחיה מהבוגנויליה הסגולה ועד בושמת מעצי ברוש שמושכים את המבט מעלה ועד עצי אורן שסוחבים את העננים על המחטים. אבל העין נמשכת אל האבן שרטטים של אור וצל מציירים אותה ומורידים ממשקלה. שערי ברזל ירוקים ותריסי מתכת כחולים. אין לי ספק שמשהו באחד החדרים שמאחורי התריסים יושב וכותב רומן . המקום הזה מושך אליו את המבט המקלף את הקליפות ונכנס פנימה לדמויות שבאות ויוצאות בחצרות. האם כל אלה שחיים בסימטת מאוריציוס גוטלב מאושרים.

גם שם הסימטה מושך את העין והלב לצייר היהודי פולני שהשאיר לנו את הציור של בית הכנסת ביום כיפור. להעניק לסימטה שם של צייר, נראה לי מדוייק.

רגע לפני שהמשכתי בדרכי, הצצתי בעד שער ברזל כחול לחצר , שאיש אחד אי שם בעומק השביל המוצל עסוק בגירוף וטאטוא עלי שלכת מהשביל. שני גורי חתולים ישבו בשלולית של שמש והתבוננו בשקט באיש הגורף עלי שלכת. אני התבוננתי בגורים המסתכלים באיש וראיתי את כל החצר באור וצל.

ש

האם ידיעות אחרונות לא מכיר את ההבדל בין "בידור" ל"תרבות"?

"בזמן שישראל מתחילה לצאת מהסגר השני, תעשיית המוזיקה חסרת אונים לקראת החורף הקשה בתולדותיה: אחרונים בתור להקלות, עם תמיכה אפסית מהמדינה וסיכוי סביר שלא יהיו הופעות בחצי השנה בקרובה. עכשיו הזמרות והזמרים הגדולים מכריזים: זה מצב חירום, אנשים על סף התאבדות ואי אפשר להמשיך ככה" 

זו הטיזר, זוהי התת כותרת  למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות. 24.10.2020 ובכותרת, שוב הסלבריטאים, הזמרים שהשיגו הפעם מבלי לשלם ליחסי ציבור את כותרת המוסף. אלה שבדרך כלל, אנחנו ציבור צורכי הבידור ומוסיקה הקלה משלמים הון תועפות לכרטיס כניסה, עכשיו הם בוכים. ובאים בתלונה לחילי טרופר שר התרבות או מספרים על חברים שמנסים להתאבד. המנסים לשים קץ לחייהם אינם על כותרת המוסף, הרי הם החדשות, מדוע אינם על כותרת המוסף?

מה בדיוק רוצה העיתון להגיד?

גידי גוב אומר: "המושג "תרבות" –בוטל. אנחנו במצב איום ונורא. כאבא אני לא יכול להגיד לילדים שלי, "יהיה בסדר".

תהלוכת הסלבריטאים המוכשרים :גידי גוב, אביב גפן, דודו אהרון, ריטה ונועה קירל . ובחלק הפנימי נכתב: "הם חזקים וישרדו את הקורונה. אבל כשהתעשיה קורסת והעתיד שחור, מה הפלא שדחוף להם לצרוח" ובכן, אכן זוהי תעשיית בידור. זו תעשייה ולא אומנות. כי אומנים, כי סופרים, משוררים, מחזאים, שחקנים, במאים הם לא תעשיית בידור. הם אומנים. ואומנים ממשיכים לעבוד ולחבור לאומנים אחרים ולעבוד בכל מחיר. האופק אבד לכולנו לא רק לזמרים. אי הודאות זה תיאור המצב של הסנדלר, של החייט, של חנות הלבנים, של חנות המוסיקה והספרים, של הרופאים ושל החקלאים.

דמעות התנין של תעשיית הבידור, לא משכנעות אותי , כל הסלבריטאים המרוחים על הכותרת זוכים למאות אלפי שקלים על כל הופעה על הבמה וגידי גוב, ממשיך להופיע בטלוויזיה (לשמחתי) הוא לא ירד מהבמה. וכל האחרים ממלאים את המסכים והיום הבמה היא המסך. הם אינם מושתקים ולא איבדו את הנראות שלהם, הם פשוט פחות מרוויחים.

והגיע הזמן להבדיל בין תעשיית הבידור שתופסת גם את יח"צ הבידור וגם את כל תכניות התרבות. כל סינגל בודד וחדש עולה מיד בתוכניתה של ורד יפתחי גרין , דמיינו לכם שכל שיר חדש של משורר היה מוזכר בתוכניתה, עזבו שיר, לו היתה מקדישה מקום לספר שירה. , כל יום הולדת של זמרת זוכה לאייטם בתוכנית תרבות (יואב גינאי)  ולא הייתי מציינת זאת, אלמלא זה בא על חשבון שירה וספרות ומחזאות ותיאטרון ויצירה מוסיקלית.

המציאות כרגע היא כמו ימי מלחמה. בימי מלחמה, תעשיית הבידור יודעת לצאת מעורה במחווה של ערבות הדדית ולצאת ולשיר בחזית לחיילים. למה איני רואה את ריטה יוצאת לחזית והולכת לשיר לרופאים, או לשיר בזום עבור חולים, או לשיר בזום ואת הכסף להעביר לחבריהם המתאבדים הפוטנציאלים. יאלללה צאו מהקופסאות ומהאהבה העצמית

שלכם לטובת מישהו אחר שיקר לכם. זהו שיתוף פעולה של המוסף עם מערכת שיווק וזיוף ואנחנו אמורים לקבל זאת כתיאור מציאות.   

בתוך העיתון, במוסף לספרות מרואיינים חמישה מול"ים מרכזיים, כולם פותחים במילים

"ההוצאה בחופשה, לא מדפיסים ספרים חדשים, לא מקבלים כתבי יד, רק מנגנון השיווק עובד"  הבנתם? הספרות גוססת, מתה, לא מקבלים כתבי יד ולא מדפיסים ספר בישראל ואתם שותקים? פעם ראשונה מאז המאה השש עשרה בתי הדפוס מפסיקים להדפיס ספרות

עברית ואתם שותקים? האם הספרות העברית אינה סלבריטאית מספיק?

האם העובדה שמשתיקים אותה ואת צאתה לאור אינה מעוררת שאלות? כלומר משתיקים

אותנו הסופרים והמשוררים וכתבי היד שלנו אינם יוצאים לאור.

סופרים ומשוררים ומחזאים ותסריטאים כותבים ולא יכולים לראות את פרי היצירה שלנו.

הרשתות מלאות כאילו הפרסום הדיגיטלי ימלא מקום, אז לא. זה לא ממלא את החוויה של

לקחת בן או נכד לספריה או לחנות ספרים ולבחור ספר. לא יצאו סרטים חדשים אם לא

יצאו ספרים ולא יכתבו תסריטים. לא יהיה חומר איכותי לזמרים אם לא תיכתב מוסיקה

לשירים.

הקורונה, הנגיף שיצא כנראה ממעבדה הכניס את כולנו לתנאי מעבדה. לשאלה מה יקרה

אם.. מגפה עולמית תתפשט בעולם ובישראל, מה יהיו תוצאותיה מלבד מותם של אלפים?

איש לא ידע שכלכלה יודעת למות, איש לא דמיין שיש נגיף שהורג ספרות עברית .

הבידור קצת נח, מבידור להמונים. בידור, בעברית זה פיזור. לבדר אנשים זה כמו לבדר

שיער. זה כמעט אותו דבר.

תרבות, זו יצירה שנבנית על יצירה. זה הקשר שבין מילה למשפט, לסיפור. זה הקשר

שבין שיר למוסיקה, בין מחזה לבמה. ספרות נכתבת מתוך ידיעה שהיא על הרצף מהתנ"ך

ועד בכלל. זה שונה, תפנימו שיש צרכני בידור ויש צרכני תרבות וזה לא אותו דבר. רק

השיווק מדמה.  אם לא תהיה ספרות, מה יקרה לבתי הדפוס? לגרפיקאים? למעצבים?

לכורכים? זו התעשייה הנסתרת שמאחורי האומנות.

מוסף ידיעות אחרונות, רצה לחשוף את מצב הבידור וחשף את השקרים המוסכמים שהתמכרנו אליהם.

תודה לאמילי עמרוסי ויובל אלבשן, היחידים שהתייחסו למוסף ולמסרים המשתמעים ממנו בתוכניתם ברשת ב'.

שיחה בשניים בארבע עיניים עם רן יגיל

רדיו מליץ, 17:30 radio.melitz.org

רן יגיל

בחודשים האחרונים וליתר דיוק מאז שנכנסה הקורונה לחיי , התחלתי לראיין ולהקליט ברדיו מליץ תוכנית ששמה: שיחה בשניים בארבע עיניים" ובה אני משוחחת עם סופר/ משורר או איש רוח, על על חייו, כתיבתו, על השפעת ימי הקורונה על חיו, על התובנות שלו. שיחה אינטימית ופתוחה ששנינו רוצים להנות ממנה. זו שיחה במקום כוס קפה בבית קפה.
השבוע, מיד אחרי החגים, שוחחתי עם רן יגיל, עם רחל אליאור (שיחה שניה מתוך שלוש) ועם רבקה מרים. אלה שעות של אושר צרוף. של למידה ושל הכרות אינטימית עם עולם.
היום בשעה 5:30 תשודר שיחה עם הסופר והמבקר והעורך רן יגיל. רן יגיל, שייסד את כתב העת "עמדה" ומאז הוא מעורב ב"יקוד תרבות" ב"סלונט" וכתבי עת נוספים, כותב ביקורת על ספרי שירה חדשים היוצאים לאור בעברית. ביקורתו חדה ובלתי מתפשרת שיש לה אמפאטיה לאדם הכותב אך רחוקה מלהיות מתחנפת.
השיחה עם רן, הפתיעה אותי בעומק הידע שלו ובעיקר ביושרה שזה זמן רב לא נחשפתי ליושרה כמוה. רן משוחח ומדבר מתוך ידע, מדייק בפרטים ואינו חושש להעמיד פנורמה של משוררים בהגדרה ומאפיינים. התיחסנו לעבודת העריכה ומשמעותה היום, לשירה הנכתבת היום בשפה העברית, למרחב בו היא מתקיימת ולמקומה על סקלה דמיונית. בלי חשש להעריך , בלי חשש לבקר. משוררים וסופרים מוזמנים לשיחה מרתקת, מסע מלא קונפליקטים לעולמו של אדם שהספרות העברית חשובה לו מאד.

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

הדרך למנזר גרוז'נה, תמיד בראש ההר ותמיד לבד.

1.

בדרכנו לדנובה, עצרנו במנזר גרוז'נה. הרבבה מעבודות הפרסקו והאומנות במנזר מוקדשות לעלייתה של מרים השמיימה. אחד החגים הנוצרים החשובים בנצרות ובנצרות האורתודוכסית בפרט. מידי שנה בין ה25 ל28 באוגוסט חוגגים בירושלים מאות צליינים את החג של מריה. הם משכימים ויוצאים בחמש בבוקר לפני הנץ לכנסית גת שמנים ומשם מתחילים בתהלוכה שהיא "הלוויתה" של מריה. הצליינים מחזיקים בנרות דולקים והולכים אחרי הפאטריארכים הפרבוסלבים, המסע חולף על פני הויה דה לרוזה ולבסוף מגיע לכנסיית קברה של מריה. אחד הציורים המפורסמים של עלייתה של מריה השמיימה זה הציור של טיציאן הנמצא מעל המזבח בכנסיה בונציה. ולמעשה, העבודות הנמצאות במנזר הקטן והנדח, הן יצירות אומנות המתכתבות עם יצירות אחרות מימי הבינים ועד היום. העבודות במנזר הקטן והנישא, המחייב את המאמינים לעשות מאמץ ולתפס אליו, להגביה, ולשאת עינים. אך מה שעורר בי מחשבה, זו ההבנה, ששתי הדמויות המרכזיות בנצרות, הן יהודיות, שתיהן נולדו בארץ וכל הביודגרפיה שלהן פרושה מנצרת, ועד ירושלים, בית לחם והגליל. שתיהן מתו מוות אנושי, מאד. ישו בצליבה ומריה מתה מוות טבעי למדי במיטתה. אך גם ישו וגם מריה תלויים בין החיים לבין המוות. ישו תלוי חי-מת על הצלב ומליוני מאמינים נושאים אליו עינים. רואים אותו בסבלו אך איש לא יעלה בדעתו להורידו ולהפסיק את הסבל המתמשך. גם ישו וגם מריה הם מתים וממשיכים בחיים שיש בהם מהשגב והסבל. מדוע אם כן, סמל מרכזי כל כך בתרבות המערבית משאיר את אלוהיו תלוי בין החיים לבין המוות. ואיך כל זה משפיע על אופיה של התרבות המערבית בכלל ועל התרבות היהודית בפרט..

2.

יצאנו  מסופיה ב21 בספטמבר לכיוון צפון, לכיוון ניקופול ורוסה על שפת הדנובה. את הדרך לשם בחרה ע, על נקודות העניין שבדרך. רוב הנסיעה בימים הבאים הייתה בדרכים צדדיות או כפי שהן מתוארות במפה בצבע צהוב (כביש דרגה 3 ) או דרך סלולה בצבע לבן, שמשמעותה, דרך כפרית יותר מלאה מהמורות. הדרכים האלה חשפו אותנו לנופים הטבעיים של הבלקן ובולגריה בפרט. רכסי הרים, יערות המשתנים לצבעי הסתיו, שדות חרושים, או שדות תירס יבשים המחכים להיאסף. נחלים קטנים או גדולים וגשרים כפריים מעליהם. פה ושם סוס מושך עגלה הבנויה עץ ועגלון מדרבן את הסוס להגביר את הקצב. הכל פשוט ומזמין.

נסענו לכיוון מנזר גרוז'נה , מנזר מתחילת ימי הבינים 1230 , המנזר בראש אחד ההרים ברכס. החמצנו את הפניה, והגענו לכפר שם פגשנו שני אנשים מבוגרים, זוג, גבר ואישה שעצרנו לשאול על הדרך למנזר שדיברו איתנו בבולגרית שהבנתי היטב, שפה שהזכירה באינטונציה שלה את הבית.  הם החזירו אותנו לאחור לפניה בדרך שחלפנו על פניה. חזרנו לאחור ומצאנו את הדרך שהתפתלה וטיפסה על ההרים לעבר המנזר. מצאנו שאנחנו נוסעים ביום ראשון בבוקר בתוך שיירה של אזרחים בולגרים העולים לתפילה במנזר.

הגענו למנזר הלבן, הצנוע והיפה. ורכסי ההרים נפרסים מסביב, המבט מקיף מרחבים וגובה וצבעוניות הסתיו ההררי. לפעמים העין קולטת דאייה של ציפור טורפת מעל הרכסים.

המנזר נבנה כנראה בתחילת המאה ה13, וככל שהוא עתיק יותר, הוא קדוש יותר. מגדל המנזר נוגע בענני הכבוד ובשמים. עצם מקומו, מזמין עליה ושהות פרטית של האדם המאמין עם תפילתו. קירות המנזר מכוסים פרסקאות וציורים שחלקם משוחזרים. ויתן לראות שהמנזר מוקדש לעלייתה השמימה של מרים, אימו של ישו. חלקן של האיקונים בסגנון ביזנטיני והציורים על הקירות בתערובת של ציור ביזנטי ורנסאנסי..הסתובבתי בטיול קצר סביב למנזר ואהבתי את השילוב של הסיוד הלבן עם קורות העץ, צורת בניה שנראה בדרכנו בערים העתיקות. ואהבתי במיוחד את השולחן הגדול המרובע במרפסת הנזירים, לידו ישבו שתי נשים, במנוחה והתבוננו סביב, ספק כבעלות בית, ספק כמתארחות. ניכר היה שהעולים לרגל נוהגים במנזר כמנזר "שלהם".

השהות במנזר ובמושג הנזירות, מעלה את ההבדל והשוני, לא ראיתי ואיני מכירה בית כנסת מרוחק מקהילה, על ראש הר. מהותו של בית כנסת שהוא חלק ובתוך הקהילה, וכל תפילה, היא במניין. תפילת יחיד שאינה במניין, יכולה הליות בשדה. ונדמה לי שימי הקורונה, מביאים איתם שינויים ואחד מהם הוא, התפילה המשותפת בשדה, או

בדרך למנזר, נופי הסתיו של ההרים

ניקופול, אין מקום כזה חפשו אותו בספרים. או על הדנובה. קפה? רק בלישכת ראש העיר.

עזבנו את העיר פלבן  את ההרים והשדות המעובדים ניקופול נמצאת באותו מחוז כמישים וחמישה ק"מ מצפון לפלבן, על שפת הדנובה, עיר נמל קטנה כשהדנובה מהווה גבול טבעי מרומניה.  וככל שהתקרבנו לדנובה האזור נראה פרוע יותר, הכביש צדדי והנהיגה היתה תימרון בין מהמורות, בדרכנו פגשנו שני נהרות גדולים הנשפכים לדנובה הויט והאוסם ושניהם מובילים אל העיר הקטנה שכוחת האל, אך ככל שמתבוננים סביב לה, עברה היה שונה.

ואלה הדברים המתארים אותה ב"כולנו בולגרים" : יקופול בנויה על הגדה הדרומית של הדנובה, באחד המקומות הצרים של אפיק הנהר, דבר שהקל את המעבר אל הגדה שמנגד. עובדה זו, וכן הסמיכות לשני הנהרות הנשפכים לדנובה והמוליכים אל מרכז בולגריה, האוסם (Osm) והויט (Vit), הפכו את העיר עוד משחר ההיסטוריה שלה למרכז אסטרטגי, מסחרי וכלכלי.

העיר ניקופול, ובעיקר מבצרה על גדת הנהר, מוזכרים כבר במאה ה-11, עם שורה של מבצרים אחרים לאורך הנהר, שנוסדו בימי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני (ידוע בשם פוקאס, 969-963, Nicephorus II)

חשיבותה של העיר עולה בשלהי הממלכה הבולגרית השנייה, כאשר נוכח הכיבושים העות'מאניים והתפשטותם לעבר הבלקנים, מצא כאן המלך איבן-שישמן (Ivan-Şişman) מסתור, ולשם כך חיזק את ביצוריה. לאחר נפילת טרנובו (Târnovo) הבירה (1393) נכבשה גם ניקופול (1395).

המערכה שהתנהלה סביב ניקופול על ידי הקואליציה הצלבנית, בראשותו של המלך סיגיזמונד (Sigismund) מהונגריה, הייתה תפנית בתולדות השלטון העות'מאני. הקואליציה הטילה מצור על חיל המצב העות'מאני בעיר, תחת פיקודו של דוע'אן בּיי (Doğan Bey), בשנת 1396, אך ניגפה ובכך עברה בולגריה סופית תחת הכיבוש העות'מאני. ניקופול הפכה לבירת המחוז, מקום מושבו של הסנג'ק-ביי (המושל).

נוסעים רבים תיארו את העיר על מבצרה האיתן, המסגדים הרבים שבה ומיקומה הנוח כצומת מסחרי. כן חוזרים ונשנים השבחים לפוריות אדמותיה, ובמיוחד לגפנים, שמהן ייצרו את היין המשובח של האזור."

במהלך המאה ה16, מצויים לאורך הדנובה, בוידין, בניקופול וברוסה מספר בתי אב, הנספרים בכל עיר במאות יהודים. השינוי מתרחש עם השלטון העות'מני ובואם של היהודים הספרדים מגירוש ספרד. וכך נאמר באתר כולנו בולגרים : שינויים דמוגרפיים. הארגון הפנימי של קהילת ניקופול

ממסמך עות'מאני מראשית המאה ה-17 עולה, שקהילת ניקופול גדלה והכפילה את מספרה ב-1,579, פי חמישה, לעומת המספרים משנות ה-20 וה-30 של אותה מאה. מאותו מקור אנו למדים, שסביב 1580 היו בניקופול 186 בתי-אב יהודיים (האנה – hane) וכן עוד 87 לא נשואים (müccered) משלמי מס. סך הכול 1,017 נפשות, לעומת כ-200 בשליש הראשון של אותה המאה. באותו מסמך רשומים כ-3,650 מוסלמים וכ-3,800 נוצרים, בולגרים, ארמנים וואלאכים. היהודים הוו באותה עת, אם כן, 13.6% מכלל האוכלוסייה. הדבר מצביע על כך, שניקופול הייתה לאבן שואבת ליהודים רבים, שהגיעו אליה משום האפשרויות הכלכליות שנפתחו לפניהם ובשל היותה המרכז השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הסנג'ק. למרות נידחות הקהילה, והעובדה שלא תמיד היה בה בית דין וחכם שישב בראשה, דאגה קהילת ניקופול גם לסוחרים עוברי אורח, שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע, מעבר לדנובה, ברחבי ואלאכיה. בהיותה מעין "משלט קדמי" של הציביליזציה היהודית באימפריה העות'מאנית, נטלה על עצמה הקהילה משימה זו."

ואת הפרטים האלה למדתי והבאתי לבלוג, כדי להסביר מדוע בחרתי בביקור בעיר נידחת זאת. עיר שיש לה עבר מפואר ושנים רבות של נידחות ואי נראות. לא שמעתי על תירים ישראלים, הרואים בניקופול יעד לביקור .

הגענו לקראת צהרים לעיר. נכנסנו רחוב שנראה כרחוב ראשי ומוביל לנהר. הרחוב הופרד על ידי פארק פנימי תוך נהיגה הפנתי מבט לעבר הפארק כשאני מחפשת איזו אנדרטה או ציון המיוחס לרב יוסף קארו. ידעתי על הציון הזה, כי שמעתי זאת מפיו של ההסטוריון שלמה שאלתיאל שביקר במקום עם בני משפחתו וזאת בעקבות מחקר שעשה נכדו על הרב יוסף קארו ואכן, תוך נהיגה העין קלטה פסל של ספר פתוח. הדימוי של ספר , נראה לי מתאים לנושא החיפוש שלי. סיבוב נוסף ומצאנו חניה. עדה החלה לפנות לכיוון הנהר ולשאול, מישהו הפנה אותה לספריה (ביבליותקה)  בעודנו הולכות בחום היום, בבוהק האור הבא מן הנהר לכיוון הספריה, מימין לדרך, הרחתי את הריח המוכר הכה מקומי וכה ביתי, ריחם של פלפלים צלויים וקלויים על האש , ריחם של פצ'ני צ'ושקי. הפניתי מבט וראיתי אישה מבוגרת, עומדת במרפסת הבית וצולה את הפלפלים על אסכלה בחצר. נפנפתי לה בידי, וצעקתי פצ'ני צ'ושקי. היא חייכה לעברנו והצביעה על הפלפלים הנצלים ומפיצים את ריח מותם המתוק.

המשכנו בדרכנו לספריה, שם בתוך חדר בין מכונות צילום יצאה לקראתנו קריסטינה המנהלת , אישה עגולה וחייכנית , זה היה מפגש משנה מציאות. ברגע שהזכרתי את שמו של יוסף קארו היא הוסיפה את שם ספרו שנכתב כאן על שפת הדנובה: הבית יוסף.  היא יצאה איתנו לחום היום, לרחוב הבוהק לעבר המקום ממנו באנו לפארק הקטן ועבור רגע עמדו לפני הספר הפתוח בעמוד הימני כתוב:

מצבת זיכרון

לרבי יוסף קארו זצוק"ל

מחבר השולחן ערוך

שהתגורר בעיר זו – ניקופול

וכתב בה את

"בית יוסף" ה'רס"ג – ה"ררצ"ו

1523-1536

ובכן מהו אותו הספר "בית יוסף" שיוסף קארו החל לכתוב אותו באדירנה שבתורקיה, התיכו בניקופול וסיימו בצפת והדפיסו בקושטא?

הספר הוא אומנם פירוש והקמת נתבך נוסף ל"ארבעת הטורים" של רבי יעקב בן אשר. שיטת הפסיקה של הטור על פי אביו הרא"ש שרוב פוסקיו הם רבני אשכנז , רבי יוסף קארו נכנס לחלל הספרותי-הלכתי – ספרדי וחיבר את ספרו שהוא פירוש ומענה לארעת הטורים. ואלה הדברים שכתב כדי להסביר את מניעיו:

ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית, להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות, וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי הוא זה אשר יערב ליבו לגשת להוסיף טענות וראיות? ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים, הררי אל, להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם, או להכריע במה שלא הכריע הם? כי בעוונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד, אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה – לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת – נפסוק הלכה כמותם…  (ויקיפדיה)

עוד אנחנו עומדות מול מצבת הזיכרון ואני לא מאמינה לעיני שואלת אותי קריסטינה אם ארצה לראות את הבית של יוסף קארו ואת ה"אוניברסיטה" שלו. הבנתי שמדובר בישיבה של הרב יוסף קארו, או בית המדרש ובית הכנסת. והנה הופיע גבר גבה קומה ושחום עור, ניכר עליו כמי שעובד חשוף לשמש, עמד מולנו בסרבל כחול וחיוך רחב וסיפר בבולגרית שהוא הקים את המצבה והשלט לבית הקברות היהודי, ומכאן הבנתי שקיימים כאן שרידים של בית קברות יהודי . וסיפר שלפני שנתיים הגיעו לכאן שני רבנים וביקשו ממנו להקים לוח ולקבוע אותו בכניסה המשוערת לבית הקברות העתיק, והוסיף שיש לו בבית עותק נוסף למקרה, שחלילה יפגע הלוח שהוצב בבית הקברות. ניקולאי אמר שיגיע לאחר שנסיים את הסיבוב ויקח אותנו לבית הקברות. התעכבנו ליד ביתו המשופץ של יוסף קארו שיש עליו שלט המעיד עליו, מולו מצויים חרבות של בני בתים ישנים, שיש להניח שהיו בתי יהודים שבינתיים, נהרסו וחלקם נשרפו , הם מן הסתם רכוש פרטי שבעליו אינו כאן ואין לו דורש. חצינו פלג קטן החוצה את העיירה ועברנו ליד כנסיה עתיקה מהמאה הארבע עשרה וברחוב המקביל התנשא בית יוצא דופן בגודלו ובגובהו, קריסטינה הצביעה עליו, "זה האוניברסיטה של יוסף קארו" אמרה. על פי גודלו וגובהו, כשלוש קומות על חצר רחבת ידים, ניתן להבין שזה היה בית בעל חשיבות ציבורית , כרגע צבעיו דהים בין צהוב לאפור, הגן מוזנח, ושאלתי את קריסטינה מי חי בבית הזה. היא סיפרה שבמשך שנים חיו שם שתי משפחות והיום נותרה שם אישה זקנה אחת. צילמתי ושמרתי את הדברים בליבי, לאט לאט המרחב החל לספר סיפור על קהילה קטנה שחיה כאן עם מתח רוחני גדול מאד. קהילה על פרשת דרכים. בין שתי אימפריות וכמה לשונות.

חזרנו לגן בית יוסף ואספנו את ניקולה למכונית ועל פי הדרכתו יצאנו מהעיירה לגבעות שמחוצה לה. לאחר שנכנסנו לדרך עפר , הוא כיוון אותנו לשלט למצבת בטון שעליה אותיות עבריות:

בית הקברות דק"ק ניקופול

מקום זה נטמנו גדולי ישראל

במשך מאות שנים ובתוכם:

רבי אברהם בן עזוז (בן בורגיל) זיע"א

מחבר הספר "לחם אבירים"

תלמיד המהרשד"ם

רבי שמואל די מודינה

ת.נ.צ.ב.ה.

ולמעלה מימין יש חתימה של אגודת אהלי צדיקים –גדרי אבות

איתור, שימור ושיקום בתי קברות בעולם

בראשות הר"ר ישראל מאיר גבאי שליט"א.

הפתיעה אותי העובדה שאין זה שלט כללי המודיע על קיומו של בית הקברות, אלא זוהי מצבה ללא קבר. עדות על קבורתו של בעל "לחם אבירים". https://winners-files.s3.eu-central-1.amazonaws.com/116-public/170041.png

וכך מצאתי את הספר "לחם אבירים" , ספר הלכה מפורט ומדוקדק שנכתב בניקופול והודפס בונציה בשנת שס"ה.

עודנו בצלע ההרובשדה הפרוע מצמחייה כשניקולה מעיד שכאן בית הקברות קבור מתחת לצמחיה , ולמרות שהשתדלנו לא ראינו ולא זיהינו שום סימן לאבן או מצבה, שמנו פעמינו מהשדה חזרה למרכז העיירה,אבל אז ניקולה קיבל טלפון מהמעבידה שלו, סגנית ראש עריית ניקופול שהזמינה אותנו ללישכתה. ואכן הוזמנו אחר כבוד לקומה השלישית בלישכת ראש העיר וכובדנו בכוס מים קרים וקפה תורכי כמנהג המקום כפי שהוא שמור מאז ימי האימפריה העות'מנית. וכך ניהלנו שיחה בין בולגרית עילגת לאנגלית לא מובנת , אבל היה ברור מאד על מה אנחנו מדברים, על רבי יוסף קארו, על חשיבותו למקום ועל השאלה, איך מעלים את המקום לתודעה. עוד ידובר בזה.

בחוץ, הדנובה נצצה באור צהרים מנגד, התעשיה הפטרולכימית שזיהמה את הנהר שנים רבות, נרגעה. ליד הנהר טיילת יפה וגינון שמח ואדניום פורחות לנהר, לפתע סגנית ראש ערית ניקופול, עזבה את השיחה ורצה על עקביה אחר אישה סורחת אחת שהעזה קטוף מענפי האדניות שבתקציב דל ומאמץ רב נשתלו לאחרונה.