היית לי סוכה

מתוך: מסע אחר עם עורב שחור וSain Claire ' הוצאת קשב, 2016

מסכֶת סוכה

1.

רֹב יְמוֹת הַשָּׁנָה רֹאשִׁי וְרֻבִּי בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת

בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהִשְׁאַרְתָּ 

בַּיּוֹם בּוֹ סָגַרְתָּ אֶת הַדֶּלֶת וְהָלַכְתָּ מִכָּאן. 

וְאוּלַי זוֹ הָיִיתִי

אֲנִי שֶׁסָּגַרְתִּי דֶּלֶת

מִסְתּוֹבֶבֶת אַחֲרַי.

2.

כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מַסֶּכֶת אַחַת

כִּי לַהֲלִיכָה עַל פָּנֶיהָ אֵין הֲלָכָה בְּרוּרָה

וְתִקְרָתָהּ פְּתוּחָה לַיָּדַיִם וְלַשָּׁמַיִם 

קִירוֹתֶיהָ מִתְקַפְּלִים וְנִגְמָשִׁים 

וְיוֹצֵאת מֵהֶם בֶּטֶן לָרְחוֹב בַּלֵּילוֹת

בָּהֶם בָּאוֹת הַבָּנוֹת 

מִכֹּחַ חַסְדֵי אָבוֹת

הַסְּכָךְ סוֹכֵךְ עַל כֻּלָּם וְגָדְלוּ הַמִּרְוָחִים

בֵּין עַנְפֵי הַתָּמָר הַיְבֵשִׁים

הָיָה דֵּי מָקוֹם גַּם לַמֵּתִים וְגַם לַתִּינוֹק.

וְזוֹכֵר הַסְּכָךְ אֶת שָׁרְשׁוֹ.

3.

כָּל הַיָּמִים בֵּיתִי עֲרַאי

וּמִרְפַּסְתּוֹ קֶבַע 

צְחוֹק עָשִׂיתָ לִי קוֹנִי

כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי כָּל יָמַי סֵפֶר אֶחָד 

וּבְבוֹאִי לְאַחֲרִית הַדָּבָר 

שָׁפַכְתָּ קִיתוֹן עַל פָּנָיו

וְנִמְחַק. 

4.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי מִתּוֹךְ חֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל הַמְרַשְׁרְשׁוֹת מֵיתָרִים בָּרוּחַ

מִתּוֹךְ הֶעָלִים הַפְּרוּצִים כְּאֶצְבְּעוֹת כֹּהֲנִים

זֶה בָּזֶה לְבַיִת שֶׁל קֶבַע

נִשְׁמַעַת.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

וְיָרַד הַגֶּשֶׁם וּבָאוּ מַיִם וּמָהֲלוּ אֶת הַיַּיִן

כְּמַרְאֵה הַזֶּרַע בַּדָּם

וְטָבַלְתִּי אֶצְבַּע בְּכוֹס

וּמָרַחְתִּי אֶת הַמַּשְׁקוֹף

בַּחֲרִיץ הַמְּזוּזָה שֶׁיְּהֵא רֵיחַ

הַיַּיִן אוֹת הַבָּא וּמֵבִיא אֶל הַסַּף

עוֹלֵה רֶגֶל רָעֵב

וְיִהְיֶה אַרְעַי נוֹגֵעַ בְּ־Nomad

וְרַעַד בִּלְתִּי נִרְאֶה יִגַּע

בְּרִמּוֹנֵי הַסֻּכָּה

וּמִתַּחַת לַסָּדִין

הָאִשָּׁה.

5.

הִשְׁכַּמְתִּי בְּחַדְרוֹ שֶׁל מִי שֶׁחַי כָּל הַשָּׁנָה

עֲבוּר שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה וְכָל זַכְרוּתוֹ כְּלוּלָב

בְּטֶרֶם יִפְרְצוּ עָלָיו וּלְפִטְמוֹתַי קָרָא

פִּיתוֹמַיִךְ לְאֶתְרוֹגַיִךְ.

רַק שִׁבְעָה יָמִים בְּשָׁנָה

טָבַל הָאִישׁ לוּלָבוֹ

וְכָל הַשָּׁנָה הָיְתָה עַל שֻׁלְחָנוֹ

צַלַּחַת אַחַת וְכוֹס יַיִן אַחַת וּפְרוּסָה אַחַת.

אני האישה בטרם

במהלך נסיעה ושהות בסרייבו אשר בבוסניה, בשעה שאני שוהה בתוך טקסטים של מקובלים שחיו ופעלו בבלקן, החלטתי לשלוח לאויר את השיר שחיכה בטיוטת הספר בעבודה: המצב המשפחתי (שם זמני)

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית
שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי
טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ
חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי
הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ
וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר
שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן
וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת
וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן
מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת
וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים
עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד
כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם
מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר
וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה
מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס
שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ
תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט
כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי
בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן
שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף
כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן
מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן
וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת
הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.
וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח
שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ
כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת
וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו
פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ
וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים
וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ
וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם
כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל כִּימֵי הַכִּפּוּרִים
וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים
מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים
וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי
אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת
וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת
כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,
אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים
שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק
זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם
עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב
שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה
וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

אייכמן בירושלים, הצגה קרואטית בסרייבו.

לאחר ימים מוארים של סוף הקיץ והסתיו שמוריד עלים מהעצים . כמו שאומרים בסרייבו ובסביבה: פדה קישה (הגשם יורד)

אתמול, בשיחת צהרים במסעדה שכונתית קטנה ונעימה, חמישה שולחנות עם מפה משובצת ופרחים על כל שולחן,  Buric Ahmed משורר בוסני שהכרתי לפני זמן רב, התברר שבערב יש הצגת של התיאטרון הקרואטי בתיאטרון המקומי :

אייכמן בירושלים.? ביקשתי ושאלתי האם יש כרטיס עבורי.

בערב חיכיתי בשעה הנקובה על מדרגות התיאטרון. הערב הסתיים בשתיים לפנות בוקר בפאב מערב לתיאטרון.  במשך שלוש וחצי שעות, באולם התיאטרון הבנוי בסגנון הקיסרות האוסטרו – הונגרית עמודי

זהב ויציעים מעוטרים זהב, עמודים יווניים גדולים נושאים את התקרה והאולם, בשעה שהתכנים והתיאטרון משדרים דלות החומר. תוכניית ההצגה היא קובץ דפים וצילומים ממכונת צילום משרדית. הכסאות עליהם ישבנו, אלה כסאות מתקפלים מהסוג המצוי במתנסים ולפעמים יש כרית לרכך את הישיבה הארוכה בכסא לא נח. אבל, לאחר שהתרשמתי מהצד החומרי, לא יכולתי שלא להתפעל מהקהל הגדול שהגיע להצגה מתיאטרון קרואטי בנושא השואה.

הבמה היא כחלק מהאולם על אותו מישור בו יושב הקהל. מאחורי שולחן רוחבי, עשרה שחקנים צעירים משוחחים לכאורה שיחה של חולין, אין דרמה בדיבור או בשיחה. מתחילים בעובדות, על משפט אייכמן בירושלים. מתי וכמה ימים וכמה שעות היכן התרחש ואיך היה האולם ומי בנה את התא בו ישב אייכמן . כמה אנשים שמרו עליו ולאט לאט נכסו לסיפורי  העדים. השחקנים מספרים את העדים וסיפוריהם, ללא העצמה ללא דרמטיזציה. הם ציטטו את חנה ארנדט וייצגו את קולה ואת דעותיה. וכך מצאתי עצמי בירושלים שבסרייבו שבאה לכאן הערב מקרואטיה. ומתוך סיפור משפט אייכמן הם עברו לסרט של קלוד לנצמן "שואה", סרט של תשע וחצי שעות של עדויות של ניצולי שואה ושל עדים פולנים ואחרים. השחקנים הציגו את העדויות כמי שמתארים את קלוד לנצמן השואל ומיתמם וחוקר ואת סיפור העדים, כמו סיפורו של הזונדרקומנדר. השחקנים שמשחקים את קלוד לנצמן השואל את הניצול השואה "מה זה זונדרקומנדר" והתשובה לבדה מכה בצופים. ואחר כך מבקש השחקן קלוד לנצמן מזונדרקומנדר לספר פרט פרט. איך פתח את דלת חדר הגז ואיך נראו הגופות, פרט אחר פרט כולל תיאור מה קורה בתוך חדר הגזים בו האנשים החזקים מנסים לעלות מעלה ודורכים על זקנים וחלשים ומפוצצים את ראשי הילדים. הכל בתיאור יבש ומדויק. שלוש וחצי שעות נמשכה ההצגה וככל שהתקדמה וככל אשר עלו עדויות על הבמה, וההצגה החלה להביא עדויות מהפשעים שהתרחשו בקרואטיה בכלל ובפרט בזאגרב.

עד אותו רגע חשבתי שההצגה חשובה בהביאה את החומרים המוכרים מספרה של חנה ארנדט, מהסרט הקיים ביו טיוב המביא את משפט אייכמן כפי שהוא , דקה דקה. ולאחר שעתיים הבנתי שהשחקנים (אחר ההצגה שוחחתי איתם והם סיפרו שאין מחזאי להצגה, הם אספו את החומרים וכתבו אותם וביימו אותם יחד). והגיע הרגע בו אספו את החומרים  

מהמרחב שלהם, מהמשפחות שלהם, מקרואטיה בה מחנה הריכוז יאסנוביץ' היה מהאכזריים שבמחנות. ישבתי מתפעלת בהצגה ולא משום שהיה בה חידוש כלשהו מבחינת תוכן או מבחינת בימוי מיוחד . ההפך הוא הנכון, יש העדר בימוי. הבימוי הוא מינימליסטי. כלי הביטוי המרכזי היה, הכנות. השחקנים שיכנעו את הצופים שהם מתעניינים בעדויות ובאירועים שבשואה, הם אינם רק "מציגים". הם חוקרים את עצמם ואת עברם. "עברם" קרי: בנים למשפחות קרואטיות שהיו מעורבות בשואה מכיוון הפוגעים. אחרי ההצגה, ניגשתי למאחורי הקלעים, ניגשתי לאחד השחקנים היותר מבוגרים, הצגתע את עצמי ואמרתי שאני מירושלים , ואני שייכת לדור שזוכר את משפט אייכמן, את השעות והימים שכולם דבקו למכשיר הרדיו  והקשיבו למהלך המשפט ולעדויות שנשמעו ממנו. לאט התקבצו סביבנו שחקנים והחלה שיחה ערה שהמשכנו אותה כמעט עד לפנות בוקר בפאב שמעבר לכביש. במהלך ההצגה, הגשם ירד והחל לשטוף את הרחובות.

אש התמיד של טיטו וכיפת בית הכנסת שנעלמה

3.

אמש הלכתי מהמדרחוב ברחוב , Perhadija  לאחר שניצבתי מול אש התמיד שהצית טיטו, אש מול הנישה בה דבריו מצוטטים. אש תמיד לזכר הנופלים במלחמת העולם השניה. להפתעתי, דבר לא כיבה את האש הזאת של האחווה היוגוסלבית גם לא המלחמה והצלפים הסרבים על העיר בתחילת שנות התשעים. האש בוערת לזכר הנופלים. תוך הליכה לאורך המדרחוב, הגעתי לעיר העתיקה , לסמטאות הצרות, המאפיות ובתי התה והקפה. כל השפה הויזואלית היא תורכית, ומזכירה גם את הבזאר בסקופיה בפרישטינה, בקוסובו. בסופיה, בבלגרד, לכל מקום שהגיעה האימפריה התורכית השאירה חותמה במסגד מרכזי שלידו הבזאר, והחאן, החמאם, וחנויות התכשיטים עמוסות הזהב למתארסים ומתחתנים, בתי מלאכה לרוקעי נחושת, לרצענים ומסעדות הקבב והשווארמה עם אין סוף המזאטים. את החותם הזה השאירה האימפריה גם ביפו ובעיר העתיקה בירושלים. ומעל הנהרות הגשרים התורכים שחיברו את איסטנבול עם כל נקודה בבלקן עד דוברובניק שהיוותה שער לסחורות ולאנשים, ביניהם גם מגורשי ספרד שהביאו איתם זיכרונות וגם בדים וסחורה לסחור בה בעולם החדש. לו הינו חיים ברצף ללא המלחמות הגדולות של המאה העשרים, היינו מרגישים מן הסתם חלק מהעולם הפועם בים התיכון ובבלקן.

4.

היום הראשון של ראש השנה, הסתיים עם תקיעת שופר אחת במוסף, יותר מזה לא תהיה כאן תקיעה. אליעזר פאפו הציע את השופר למי שירצה לתקוע ולזכות עצמו בשמיעת שופר. אני החלטתי שתפילת יחיד מתוך המחזור הישן שלי, תהיה הכרחית, אחרת החול יגבר על כל תחושת קודש. רק המילים העבריות יצילו אותי מתחושה שהכול  עלול להעלם באינסוף השום דבר. שמא

ראש השנה בגלות מעצמי יהיה סימן לשנה כולה. ואז אני מזכירה לעצמי שדווקא כאן, רק כאן שמעתי לראשונה את תפילת "ונתנה תוקף" בניגון עתיק,

בניגון ספרדי ובלדינו. דווקא הפיוט האשכנזי התאזרח בלב הקהילה היהודית ספרדית בבלקן ותורגם ללדינו וכך "גיירו" אותו לעולמם, לנשמתם. וכך, אליעזר פאפו ואיגור החזן, שרו בשמחה ובתשומת לב את אחד הפיוטים המזוהים ביותר עם יהדות אשכנז. מזה ניתן ללמוד שתפילה ומילים שנוגעות יכולה לחצות את הגבולות.

ככל שאני פוגשת את הקהילה היהודית במדינות השונות של יוגוסלביה לשעבר, קשה לתפוס את הקיום וההתקיימות של בני הקהילה. החיים על חוט דק של ידיעה שפעם היו כאן חיים עשירים עם יצירה פורחת. בסרייבו לדוגמא, לפני מלחמת העולם השניה, כל אדם חמישי היה יהודי ואילו היום, אפילו בחגים קשה לכנס כאן מניין לתפילה. בערב החג הצטרפתי לשולחן של אלי ומרים טאובר. בני הזוג דוברים עברית יפה במבטא יוגוסלבי מוכר. הם עלו לישראל בשנות התשעים ושתים עשרה שנים חיו בראשון לציון, שנים מהבנים חיים בארץ והבת חיה איתם בסרייבו. מרים מעידה על בעלה שהוא זה שמשך לחזור לסרייבו, מתוך תחושה שיש עוד מה לעשות "כאן". ואכן, מאז שחזרו הם עסוקים במחקר וכתיבה על תולדות הקהילה ואיסוף שמות הנספים ואפילו ספר בישול קטן, של מאכלים בוסנים יהודיים. מרים עובדת בחנות מזכרות קטנה בגבו של מחתם תרבות גדול, חנות הנקראת "אגדה מההגדה" ועליה ציור מנורה. חנות המזכרות הקטנה היא המאחז האחרון של הקהילה היהודית במתחם בית הכנסת הגדול והחדש. במהלך ארוחת ערב החג ניסתה לתאר לי ולהסביר שבית הכנסת הגדול שנבנה ב1930 ולא הכיפה הגדולה ביותר באירופה של תחילת המאה, בית כנסת על שפת הנהר שנועד להכיל למעלה משמונה מאות מתפללים. בית הכנסת הזה נעלם. הכיפה היפהפייה נעלמה ואינה נראית עוד. היא לקחה אותי מתוך חנות המזכרות הקטנה להקיף מתחם שנראה כולו מוקף מסעדות ובתי קפה ופאבים הפונים לנהר. נכנסנו מפתח שנראה כמו חניה מאולתרת והיא הצביעה למעלה ואמרה: תראי, את רואה את הכיפה? נשאתי עיניים וראיתי בנין לבן, עם חלונות מאורכים סתומים, עם עיטורים

מעודנים כמו תחרה מתחת לכיפה, הקפנו את הבנין שמסביב לו נבנו בניני מגורים קומוניסטים, מתפוררים בכיעור ויוצרים מחיצה בין המבנה המונומנטלי והמרשים של בית הכנסת המסתתר לבין הנהר. רק כאשר התרחקנו מזרחה וראיתי את שער בית הספר הסמוך פתוח, יכולתי דרך מגרש הספורט הפנוי ממבנים מכוערים ואלימים לצלם את בית הכנסת שמשמש היום כמבנה לתרבות. מרים, שהתגיירה לפני נישואיה בבלגרד אצל הרב צדיק דנון, ולכאורה יכלה לא להזדהות כל כך עם גורלו של בית הכנסת שלפני זמנה, לא מפסיקה להביע את כעסה ותסכולה על ה"טמטום" של היהודים, המעטים ששבו או שרדו את המלחמה ומצאו שהקהילה נעלמה ורשויות העיר שאלו אותם "מה לעשות במבנה בית הכנסת הגדול והחדש, שהיה למבנה ריק" והם בחוסר אונים מובהק הציעו אותו כ"מתנה" לסרייבו, בתנאי שיהיה מבנה המוקדש לתרבות. המבנה אומנם מוקדש לתרבות, אך סביב לו בנו הרשויות מבני מגורים מכוערים שהעלימו את בת הכנסת ואת זהותו, בדיוק כמו שהעלימו לפני כן, את יהודי העיר.

סרייבו , אניה ללא נמל

" תאהבי את סרייבו" , ביקשה האישה בתוך חנות קטנה ברובע הישן של סריבו, Skenderija' , ביו החנויות הקטנות והסימטאות התורכיות, בתי תה ציבעוניים ובתי קפה. נערות בחיג'אב יושבות זו עם זו, זוגות וחבורות, אבל את עיני צד ציור של אוניה אגדתית, ישנה שספר אם היא מפליגה. ובתוך החנות-סטודיו קטנה שעל הקירות ציורים מקוריים ותמונות של אניות על יבשה . נכנסתי פנימה וראיתי אותה צובעת מסגרות והיא בחיוך פנתה אלי וסיפרה שאלה עבודות של בנה המוכשר, קאמאל. הוא בן 31 והוא צייר אקדמי. והראתה לי את הגלויה ומה שכתוב אחריה ושם הוא הגדיר את סרייבו כך: זהו החיזיון שלי על סרייבו, בלתי נגועה וחבויה מעינים רבות ובכל זאת חיה עבור כמה שמסוגלים לראות. סרייבו היא אניה ללא נמל ועוגן. היא מופיעה כאניה תקועה על צוק חד. היא נראת כאילו היא עדיין צפה, האין זה נס?" קאמל מאהמדוביץ'.

אני יושבת "אצל מישל" במדרחוב, כבר מאוחר, על כוס קפוצ'ינו אחרון ליום, אין כאן סימנים של חג, זה חול נטו ללא כל הבדלה מקודש. תחושת הגלות בתוך גלות קיימת וגוברת. המוכר והזר מתערבים אלה באלה. הרגשה שהכל מוכר. שבכל עיר פוסט יוגוסלבית, אמצא את כל הסימנים המוכרים. את הארכיטקטורה, את חיפוש העצמי בתוך המשתנה.

בצהרי ערב החג נסעתי משדה התעופה הקטן, הגעתי במונית זועפת לשכונה של שלושה בנינים גבוהים כוורת של דירות בסגנון טיטו. בדרך ראיתי רבים בסגנון הזה חלקם משופצים ומתוחי פנים בצבע וחלקם מתפוררים לאיטם , אנדרטה לימים אחרים . מ. גרה באחת הדירות האלה כסטודנטית. מהכרותי עם דירות דומות של חברי בבלגרד בליובליאנה או זאגרב , אני מכירה את הגאונות האדריכלית הפונקציונלית .ואת העובדה שיש יחסי פנים חוץ בעזרת מרפסות. קטנות או ארוכות, אך לכל בית יש מרפסת עם מקום לתליית כביסה וגידול עציצים. הכוונה המקורית היתה ליצור בנינים שיש ביניהם קרבה היוצרת גם חלל פנימי ביניהם המאפשר יחסי קהילה, יש נדיבות במרחב הציבורי על חשבון המרחב הפרטי , אך בפועל ,  המרחב הקהילתי חדר לפרטיות .  בכל אופן בכל פעם שאני מזדמנת לשכונות ה"חדשות" כלומר של התקופה הקומוניסטית, איני יכולה שלא להשוות ולהבין את דמות האדם שניסו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה . כך קורה שיש מאפיינים דומים במרחב הבלקני. מה קרוי " העיר העתיקה" היא העיר בעלת המאפיינים העותמניים והעיר החדשה , בדרך כלל מעברו השני של הנהר שהלכה והתפשטה ברחובות רחבים ושכונות בנייני שיכונים פונקציונלים, רבי דיירים, חסרי חן כאילו האזרחים קיבלו הוראה מהשילטונות, היכנסו לקופסאות השוות בגודלן, גדלו משפחות שוות בגודלן, רהטו ברהיטים דומים והפריחו עציצים דומים, בחצר או במעלית המגושמת והמתכתית תפגשו אנשים דומים לכם, טרודים כמוכם, סוחבים שקיות ניילון כמוכם עם חלומות דומים לכם, כי זה האושר האמיתי. בתוך השכונות האלה בדרך כלל גדלו חברי בני גילי וצעירים יותר. אבל הדור הצעיר של היום יודע שזה מה שיש אך חולם הרחק יותר.

אבל, אני הגעתי לסרייבו, כי הכנס על רבי נחמיה חיא חיון שיזם אליעזר פאפו, יליד סרייבו , פרופסור באוניברסיטת באר שבע והרב הראשי של בוסניה הרצגובינה, זימן גם אותי לתהות על הדמות הזאת שנולדה כאן ומכאן הגיע לארץ ישראל בסוף המאה השבע עשרה ומהארץ חזרה לכאן, לבלקן ולפראג ואמסטרדאם ועוד אעשה סדר בסיפור הזה.

אבל, בינתיים, ערב חג וחג בסרייבו, שבשבילי היא גלות בתוך גלות, אך ההתכנסות עם הקהילה והשיחות עם בני הקהילה בעברית ובסרבית-בוסנית עושה בית לרגע כמו אניה התקועה על צוק ומניעה משוטים כאילו היא שטה. אז אני נמצאת על חרטום האניה הדמיונית הזאת.

2.

מחזור ראש השנה הזה מבית הדפוס של יוסף שלזינגר בוינה מלווה אותי בדרך כלל בחגי תשרי ויש מחזור שלושת הרגלים ממנו אני מקדשת בשלושת הרגלים וקוראת בהעדפה ברורה את ההגדה של פסח. אלה שני ספרים שהצלתי מהליכה לגניזה לאחר מות אבי. מחזור זה הגיע איתי לסרייבו, משום מה היתה לי הרגשה שלמרות שהוא דהה ומתרפט לאיטו לקחתי אותו איתי עטוף ומחותל בבד ובשקית. רבים מהפיוטים מתורגמים בו ללדינו ולפרקי התורה מצורף פירוש רש"י ועוד יש בו אוצרות ומטמונים הראויים להתיחסות. אבל זה המחזור הולך איתי כך וכך עשורים והוא נושא סיפור שאין לי מפתח עבורו. מי קנה והביא אותו מוינה לסופיה ובאיזו הזדמנות. איך הגיע לארץ ישראל בימי בהלה והעפלה . אבל הסיבה שאני מביאה אותו כאן היא כדי לספר שזו הפעם הראשונה שבערב ראש השנה החזקתי בידי מחזור ראש השנה ועקבתי בצורה שוטפת אחר התפילה והפיוטים ללא חיפוש ומעצורים כי היתה הלימה מלאה בין התפילה על הבימה של בית הכנסת העתיק בסרייבו שנחנךStara Sinagoga או Il Kal Viejo בשנת 1581 ומשמש היום כמוזיאון יהודי. הוא הוקם בשכונת החצר היהודית . בית הכנסת מרשים בגודלו ועובי קירותיו מעיד על הבניה במאה השש עשרה , על פי דגם שהביאו איתם יהודי הקהילה מספרד. הוא נשרף ושוקם פעמיים לאורך השנים במהלך מלחמת העולם השניה הושחת בית הכנסת ונבזז ושימש כבית מעצר וכמחסן . לאחר המלחמה שופץ בית הכנסת והיה ל " המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה". לכאורה סוף טוב לעבר מפואר שסופו רע. אך האמת העצובה היא שהקשר בין בתי כנסת שננטשו בעקבות רצח הקהילה והפיכתם למוזיאונים או גלריות לאומנות, זו סוגיה שאין לעבור עליב בפשטות. בעיני, זו דרך "מכובדת" להקים מצבה מכובדת על ולהשתיק סיפורי רצח ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית. בית הכנסת הישן כבר שנים אינו מתפקד כבית כנסת פעיל אך פעם בשנה , ערב ראש השנה מתכנסים בני הקהילה ומתפללים בו. בארון הקודש עומד מבויש ספר תורה אחד, גם הוא כמוצג סימלי וסביב בתוך ויטרינות מוצגים ספרי קודש, תפילין, תשמישי קדושה של יהודי המקום. כששאלתי מדוע רק פעם בשנטה, קיבלתי הסבר, כי זו הדרך של הקהילה להזכיר לכולם שהמקום הוא בית כנסת ורכוש יהודי. לאט לאט נכנסתי לעולם שבו רב המאמץ המושקע לשמור על העבר הן כזיכרון והן נכסים, מאשר חיי יום יום יהודיים. ואמנם היה מניין בערב חג וביום א של ראש השנה היו נשים וגברים יחדיו כמניין וחצי אך לא היה מניין גברים וביום ב של ראש השנה פשוט אין תפילה. לא באתי לבכות על המצב. כי הפרדוכס גדול, הרי אני באה מארץ ישראל ומדינת ישראל , אני באה ממקום בו התממש חזון הגאולה . כאן בערי הבלקן בסופיה,סלוניקי, סקופיה , אולצין, סרייבו, הסתובבו דמויות כמו שבתאי צבי ונתן העזתי וקרדוזו ורבי נחמיה שחלמו על גאולה ( לא אכנס כרגע לסוגיה איזה סוג של גאולה) , והגאולה התממשה . אך לפני כן היה חורבן פיזי ואנושי של הקהילה היהודית ברחבי הבלקן ויוגוסלביה. והנה עומדות רגלינו במבנה בית כנסת שבנו מגורשי ספרד בדגם של בית כנסת בטולדו , ומתפללים. והתפילה כמנהג יהודי ספרד, כולה בשירה . ליד הדוכן עומדים הרב אליעזר פאפו, תלמידו של הרב צדיק דנון, רבם המיתולוגי של יהודי בלגרד ויוגוסלביה ( ראוי להתיחסות מיוחדת) ואיגור קוזמיאקין החזן הצעיר, ומובילים תפילה בדרך שהיתה נהוגה במקום הזה על ידי יהודי סרייבו דורות רבים. הרב אליעזר פאפו מקפיד ללבוש גלימה וכיפה נוסח "חכמים" ספרדים וגם איגור לבש גלימה לבנה גלימת חזנים. יש בזה משהו קצת משעשע ושאינו מתאים לזמננו, אך ברור הכיוון שאליעזר פאפו מוביל להתחדשות יהודית ספרדית בבלקן, בחינת נשיפה בגחלים ובאודים העשנים כדי להוציא מהם להבה. המתפללים החזיקו בידם קובץ מודפס של התפילה בתעתיק לאותיית לטיניות ובתרגום לבוסנית ועקבו אחר הנעשה על הבימה. מדי פעם פאפו עצר ופנה לקהל והסביר את מהלך התפילה ומשמעותה. לאחר התפילה הלכנו לעבר בית הכנסת האשכנזי, כך הוא נקרא , בית הכנסת בסגנון מאורי שם מתנהלים חיי הקהילה. חברי הקהילה ישבו סביב שולחנות לברך את הברכות הנהוגות בין יהודי ספרד. ברכות על פירות ועל ריבות " יהי רצון". שם נפתחה עבורי שיחה חדשה.

וגם הים הוא מקום

לכתוב זה לזכור

אסתר אורנר, משוררת ומתרגמת נפלאה של שירה עברית לצרפתית הפתיעה אותי עם פרסום השיר הנסתר הזה לצרפתית באתר ששחתי להכחר: כף ישראל. ותרגומים ל"לכה דודי".

Et je savais que la mer aussi était un Lieu, Hava Pinhas-Cohen
Esther Orner et moi-même continuons notre nouvelle aventure, la traduction à deux de poèmes en hébreu vers le français. Voici notre quatrième traduction de ce qui semble devenir un rendez-vous bimensuel.
Pour lire le poème en français et en hébreu Pour lire les trois autres poèmes déjà traduits : Sept interprétations de Le’ha Dodi, le chant de l’accueil du Shabbat
Comme me le rappelle Guylain-David Sitbon, le mois d'Eloul (la date hébraîque d'aujourd'hui est le 13 Eloul) est aussi le temps des retrouvailles. Les 4 lettres en hébreu se lisent Ani Ledodi Vedodi Li, Je suis à mon bien-aimé, et mon bien-aimé est à moi, un verset du Cantique des Cantiques.
Pour écouter…

View original post 44 מילים נוספות

וגם הים הוא מקום

אסתר אורנר, משוררת ומתרגמת נפלאה של שירה עברית לצרפתית הפתיעה אותי עם פרסום השיר הנסתר הזה לצרפתית באתר ששחתי להכחר: כף ישראל. ותרגומים ל"לכה דודי".

       
Et je savais que la mer aussi était un Lieu, Hava Pinhas-Cohen
Esther Orner et moi-même continuons notre nouvelle aventure, la traduction à deux de poèmes en hébreu vers le français. Voici notre quatrième traduction de ce qui semble devenir un rendez-vous bimensuel.
Pour lire le poème en français et en hébreu   Pour lire les trois autres poèmes déjà traduits :   Sept interprétations de Le’ha Dodi, le chant de l’accueil du Shabbat
Comme me le rappelle Guylain-David Sitbon, le mois d'Eloul (la date hébraîque d'aujourd'hui est le 13 Eloul) est aussi le temps des retrouvailles. Les 4 lettres en hébreu se lisent Ani Ledodi Vedodi Li, Je suis à mon bien-aimé, et mon bien-aimé est à moi, un verset du Cantique des Cantiques.
Pour écouter les différentes versions
Shabbat Shalom dans la sérénité et l'amour !   Déjà le matin, encore la nuit       ©2019 Kef Israel | Dizengoff 131, Tel aviv, Israel   Web Version  Web Version   Preferences  Preferences   Forward  Forward   Unsubscribe  Unsubscribe      
Powered by Mad Mimi®
A GoDaddy® company