רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

בין אליאס קאנטי לזיקו גרציאני ביקור ראשון ברוסה.

23.09.2020 בוקר בארנאבסי בדרך בין רוסה לפלובדייב

לאחר הביקור בניקופול נסענו בדרך סלולה אך מלאה מהמורות קרוב ככל האפשר לדנובה ולנופים המקיפים אותה. שדות תירס זהובים בין יערות ירוקים עם נגיעות סתיו ושדות חרושים בתלמים ישרים. הגענו לעיר בשעת ערביים הדנובה היתה באור שקיעה ואנחנו בעזרתו של נהג מונית חיפשנו חדר במלון. לבסוף נמצא לנו מלון אנה פלאזה בקצה רחוב סלאביאנסקה ליד הנהר. אחד הדברים הראשונים שסיפרה האישה בדלפק שבית משפחת קאנטי נמצא מעבר לכביש ואכן ביציאה הראשונה מהמלון יצאתי לחפש את בית קאנטי . מאוחר יותר כאשר פגשתי את אזי, ציירת ואומנית ואוצרת היא סיפרה שהבית הזה היום הינו בית תרבות ומקום מפגש אומנים.

שני דברים נוספים קרו בהיותנו בדרך. היה טלפון מיהודה בן הרוה בן דודו של אב, איש חד מבט ונושא זיכון . הוא שאל היכן אני וכשעניתי שאני ברוסה החל לשתף בידע מרשים על העיר ועל הקהילה ועל קהילה המשכילה שחיתהשם. וציין במיוחד שזוהי עיר הולדתם של ויקטור שם טוב,זיקו גראציאני ופרופ משיח, מנתח הלב הראשון. ואני מוסיפה שגם הרב אברמיקו בכר פע ל ברוסה. עודנו מטיילות הגיע גבר רזה גבה קומה עם חיוך מתוח ופתוח על פניו ואזי נפלה על כתפיו באהבה רבה והציגה לי את וורבן, צייר יליד רוסה שחי כבר למעלה משלושים שנה בנינט שבצרפת. מאותו רגע הוא הצטרף למסע שלנו והיה למורה דרך בין הרחובות והבתים.

תוך הליכה ברובע היהודי וורבן ואזי הראו לי את הבית של קאנטי , הבית המשפחתי בו הוא כתב. לצערי ולצערם הבית מוזנח למדי אך הוא בלב הרובע היהודי וורבן הוסיף שכאשר הוא קורא את כתביו של קאנטי הוא מוצא בהם תיאורים רבים מהשכונה . ועוד הוסיף שלמרות שהוא חי כבר שנים רבות בצרפת מקור ההשראה שלו הוא השכונה בה גדל. הלכנו בית בית והוא הצביע אילו בתים היו יהודים ואיזה בית היה של משפחה ארמנית ,תורכית או בולגרית כשהוא מציין שמי שגדל בשכונה לא יכול להיות גזעני. " גדלנו בין תרבויות רבות והחברים הטובים שלי היו ג'קי אשר ואחיו. הם המשפחה היהודית האחרונה שעזבה את השכונה והסבתא והסבא נשארו ונפטרו בבית "הזה" הוא מציין. הם היו חברים שלי והיום הם בתל אביב. העדות של בן השכונה שינה את פני הבתים שחלפנו על פניהם והם קמו לחיים. ניתן לראות שרוב בתי היהודים הם בתי מידות , עם חלונות גבוהים שעליהם גמלונים מעוטרים חצרות גדולות וגדרות וסורגים מעוטרים. מה שנשאר מאחור אלה קליפות ריקות של מה שהיה פעם תוסס ומלא תוכן .

לפני צאתי לרוסה ביקשתי מיעל אליאב ביתו של אדי חברו הקרוב של אבי למסור לי פרטים עלביתו ומקום בית המרקחת של משפחת זילברשטיין אליאב, שלי שמם האשכנזי כנראה בעבר הרחוק יותר חצו את הדנובה מרומניה והתישבוברוסה שנראית עיר מרכז אירופאית למהדרין.

בבוקר מוקדם יצאתי על פי הוראות של פקידת קבלה נחמדה לחפש את הרובע היהודי. רציתי למצוא סימנים לסיפורים של אימי מתקופת המלחמה. קבעתי עם אזי בשעה תשע ולהפגש לארוחת בוקר ומייד אהבתי את האישה הקטנה והצבעונית שכולה אומרת אומנות ניהלנו שיחה ערה באבע עינים על מרפסת המלון , באור רך של ספטמבר ורוחות קרות מגיעות כבר מהנהר. אזי נעתה לאתגר והתחלנו יום טיול והליכה ברוסה מבלי לדעת לאן ישאו אותנו רגלנו. והאם אמצא מה שמנע את המסע שלי.

יצאנו לחפש את בית המרקחת של זילברשטיין- אליאב , אדי אליאב יצא עם אבי מסופיה לאונית המעפילים "בונים ולוחמים" ומשם לקפריסין לאחר שהות בהסגר של כמעט שנה בקפריסין הם הגיעו ליפו ומשם התגיסו לצבא ולהקמת ישוב בנגב, משאבי שדה. ואכן, סמוך מאד למדרחוב ומרכז העיר מצאנו את אולימפי פאנוב מס 19 שם היה בית המרקחת של משפחת אליאב שם התחיל סיפור שנפגש עם סיפור אחר.

אזי הובילה אותי למרכז הרובע שם בגן מאחורי האמריקן מרקט , רחוב שהוא שוק והוא מול בית הכנסת שכמעט אין עליו סימני בית כנסת , אך החזית מזכירה חזיתות מסורתיות של בתי כנסת קטנים ועליו טבלט נחושת עם המילה : שלום. בלב הגן נמצאת אנדרטה קטנה בעיצוב מגן דוד ובה כמה מילים בבולגרית ובעברית לזכרם הנצחי של חללי השואה והכרת תודה כלפי העם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה בשנת 1943.

עוד לא אמרתי מילה ואזי חברתי אמרה, הם ממשיכים לטפח את הסיפור הזה, הופתעתי קצת מעמדתה אך שמחתי שלא אני אמרתי זאת. המיתוס על הצלת יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי הגיע זמנו לקבל תפנית ובמקום מילים כלליות תהיינה כתובות עובדות.

רוסה היתה העיר אליה גורשה משפחת אימי בימי המלחמה, זוהי משפחת שמלי . אימי היתה אז כבת עשר או אחת עשרה. הם גרו במרתף של משפחת לוי בין הפחמים ושאר החפצים המצויים במרתף. היה קר מאד וגם רעב תדיר . סבתא אסרה על אימי לצאת לרחוב פן יתנכלו לה הנערים ההיטלראים או חילים גרמנים חלילה. בכל אופן היא יצאה מדי פעם לשוטט. באחת הפעמים הגיעה לרחוב וראתה תור ארוך של אנשים היא הצטרפה לתור והסתבר שזהו בית חרושת למקרוני היא התקבלה לעבוד ליד אחת המכונות ובתום יום עבודה קיבלה שקית עם מקרונים שהביאה הביתה ובאותו ערב אימה בישלה אותם וכך היה גם בימים הבאים.

שאלתי את אזי האם ידוע לה על בית חרושת למקרוני בסביבה והיא אישרה. היא אמרה שלמיטב זכרונה בבית החרושת הזה יש היום בתי מלאכה לתפירת טקסטיל. חצינו את הכביש יצאנו מהגן ופגשנו אדם מבוגר שאלנו אותו היכן בית החרושת למקרוני והוא הצביע והוסיף שהוא מקווה שמישהו כבר יהרוס אותו ויבנה בניין מגורים חדש. הלכתי וצילמתי וחיפשתי כל אות אפשרי מאותם ימי מלחמה .

סיפור טראומטי נוסף של אותה ילדה שיוצאת מהמחסן למרות התנגדות אימה, לראות את העולם סביבה הוא על שוקת קטנה שהיא שתתה מברז הברזיה, שוקת תורכית מצויה וכשהרימה עיניה היתה מוקפת חילים גרמנים שהקיפו אותה. פעמים רבות חזרה על הסיפור ועל הרעד שתקף אותה כשהרימה עיניה . פחד קשה תקף אותה שהיא לא שכחה וחזרה עליו פעמים רבות. בלב הגן מצאתי את הברזיה שמן הסתם כבר התחדשה.

כתובת בבסיס האנדרטה בעיצוב מגן דוד בעברית ובבולגרית
בית הכנסת שלום ליד השוק האמריקאי
שמות הרחובות בלב השכונה
חצר בית הכנסת מאחור
השוק אמריקאי
בית מידות יהודי שהיום הוא גן ילדים
הגן בלב השכונה ובו השוקת המחודשת

לובץ' בולגריה 21.9.2020

אנחנו עושות דרכנו זה היום השני מסופיה לניקופול שעל שפת הדנובה ( לסופיה וסיפורה של סופיה אקדיש מקום מיוחד) את הדרך לניקופול בחרה עדה . את התחנות ,את אטרקציות הטבע והאדם. נסענו בסקודה האדומה את הדרך בהרי הגולמה פלנינה שנקראים גם הרי הבלקן. ההרים מיוערים וניתן לראות את סימני השלכת , קצות הצמרות מצהיבים ומזהיבים. הנסיעה בטבע , בדרכים עם מהמורות , מעט מאד תחבורה מאפשרות להתרכז במה שקורה סביב ולעצור להתבונן ולצלם. היעד הראשון שקבעה עדה הוא מנזר גרוז'נה . מנזר משנת 1230 ובו כנסיה קטנה לבנה ונישאה על הר גבוה מעל רכס ההרים. בדרכנו למנזר טעינו והמשכנו לכפר גרוז'דה שם פגשנו זוג מבוגר הסוחב עגלה קטנה ובה חבילות, עצרנו ושאלנו ושמחתי לשוחח בבולגרית וכששאלו מהיכן אנחנו ועניתי שמישראל, ענו לי : אההה אצלכם הפאנפאדמיה במצב קשה. אישרנו ולרגע הנוף לא הפריד בינינו למציאות. הדרך למנזר טיפסה על פסגת ההר הגבוה ביותר בסביבה , איתנו עלו עוד מכוניות מקומיות רבות ואכן, יום ראשון בבוקר לא היו איתנו תיירים אלא רק ביקורים של משפחות מקומיות.

והבוקר התעוררנו במלון שהוא בניה במסורת מקומית שילוב קורות העץ ועבודת עץ בקירות הלבנים בוהקים וגפן מטפסת. למרות שהסיפור מתרחש במסע הוא למעשה בתודעה . אני רואה בין היש ליש את השאלה על שהיה. הנעדר.

המנזר והכנסיה על פי הציורים מוקדשים לעליית מריה השמים. קדושתה בעתיקותה והציורים מחודשים איקוניות רבות בסגנון הביזנטי ואחרות בסגנון ימי הבינים. להפתעתי הכנסיה מאד מוארת. בחצר המהנזר המרובעת ניתן לראות את החיים הפשוטים במרובע מרפסות עץ הנפתחות לחדרי תפילה ומגורים. שולחנות העץ שסמוכים אליהם כסאות ושתי נשים מבוגרות יושבות לשיחה קטנה בתחושה שהן במקום קדוש המקדש אותן. והתמסרו בחיוך לצילום שלי. ההתבוננות דרך מרפסותת ההתפעלות סביב מעל רכסי ההרים אכן מביאה אותי לתחושת ההודיה על העולם הנפלא שניתן לנו ודרכו של הנגיףף לקרב ולהרחיק. המנזר הקטן המושך אליו את אנשי האזור. נשים מכסות ראשן מדליקות נר ושוהות בעינים עצומות מול תמונת האם הקדושה. רבים פונים לנזיר בשאלות אישיות והוא צעיר וחייכן עונה במתינות וגובה כסף עבור כל נר.

כמה פעמים בהם פגשתי את אלול.

.

לך בכיוון החץ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁכּוֹסוֹת דְּבִיקוֹת

כְּמוֹ מִגְדַּל קֻבִּיּוֹת שֶׁנָּפַל בַּכִּיּוֹר. וְהַסִּפּוּר

הִסְתַּיֵּם כְּשֶׁאָלָדִין בָּנָה אֶת אַרְמוֹן הַזָּהָב

עוֹד בְּכִי מְכֹעָר וְעָלוּב מְצַפֶּה

לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים יַעֲזֹב אוֹתִי. בְּכִי,

עַל אֵינְאוֹנוּת בָּרְגָעִים וּבַמִּקְרִים בְּגִיל אַחֵר

מְזַנְּבִים אַחַר נְקֻדַּת זִנּוּק אוֹ תַּצְפִּית

נוֹחָה לַחַיִּים. בִּירוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו הָאַשְׁכְּנַזִּים

קוֹרְאִים סְלִיחוֹת. הַסְּפָרַדִּים הִתְחִילוּ לִפְנֵי שְׁלֹשָה שָׁבוּעוֹת

הֵם שָׁרִים בְּקוֹל אֵל מָלֵא וְרַק עֲקֵבוֹת שֶׁהִשְׁאַרְתִּי

בְּשׁוּלֵי דַּפִּים בֵּין מְגֵרוֹת מְאַשְּׁרִים שֶׁהַבְּכִי אָרֹךְ

וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ שִׁיר מִזְרָחִי חֲסַר פִּתְרוֹן

חֲסַר רַחֲמִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשִׁיר מִתּוֹךְ גְּלִימָה וְתָוִים

אֵל מָלֵא וְלָדַעַת שֶׁרַחֲמָיו כְּלוּאִים בְּבַקְבּוּקִים בִּמְעָרוֹת נִסְתָּרוֹת.

הַמִּלִים שֶׁבְּיָדֵינוּ כְּמוֹ כְּנִיסָה לְמָבוֹךְ מְצֻיָּר. שָׁלֹש

אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַק אַחַת נְכוֹנָה, לֵךְ בְּכִוּוּן הַחֵץ

הסתיו האחרון

חָזַרְתִּי לִמְקוֹם הַסְּתָו הָאַחֲרוֹן

הַקּוֹצִים עוֹד מָשְׁכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לָהָר

הָלוֹךְ וּבָכֹה

אַחֲרֵי תַּלְמֵי אֱלוּל פְּרִיכִים וּפְעוּרִים לְהַזְרִיעַ

נִמְשַׁכְתִּי וְהָיְתָה בִּי

מְנוּחָה לְהַרְגִּיעַ.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא

מִנְחַת זִכָּרוֹן. לֹא רֵיחוֹ שֶׁל שֶׂה תָּמִים

יְגָרֵשׁ אֶת שִׁכְבַת הַדְּבָרִים שֶׁנִּסְתְּרוּ

בֵּין כְּלֵי הַבַּיִת: חֶרֶס, בַּרְזֶל וּזְכוּכִית.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא מִנְחַת זִכָּרוֹן

אַף לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיַּנִּיחַ

שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הָרַכּוֹת עַל יָדַי הַקְּטַנּוֹת

יְכוֹלִים לִמְנֹעַ

מֵהַגּוּף וִדּוּי:

יָרֵךְ נוֹפֶלֶת בֶּטֶן צָבָה וְחָרִיץ בַּנְּשָׁמָה.

זכרון אבותינו

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ

בְּמַלְכֻיּוֹת, אֲנִי יָלַדְתִּי, הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם לְבַדּוֹ.

הִתְכַּסֵּיתִי זִכְרוֹנוֹת. אָבִי, אָבִי,

כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל כְּתֵפָיו נָשָׂא אוֹתִי

לִרְאוֹת בְּעַד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

בְּסוֹף רְחוֹב "שֶׁבַע טְחָנוֹת" לְיַד הַיַּרְקוֹן

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַקָּהָל

הַלָּבָן וְהַנּוֹשֵׁם

בְּרֶגַע תְּרוּעָה

בִּנְשִׁיפָה, בְּצִמְצוּם –

שְׁעַת פְּתִיחָה

וּנְעִילָה

בֶּחָצֵר, פֶּרַח יַסְמִין

מַנְדָרִינָה וְגוּיָאבָה בְּתֹם לֵב נָשְׂאוּ סְתָו.

לַגֶּשֶׁם אֵין רֵיחַ, הָאֲדָמָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ רָקָב וְשָׁרָשִׁים

וַעֲלֵי שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפִים עַל הָאֲדָמָה הַמְאֻוְרֶרֶת

הֵם כְּבָר אָז יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם הָרוּחַ מְטַאטֵא סִימָנִים

יָבוֹא הַזִּכָּרוֹן

לְטוֹבָה וְחֵן

לְחֶסֶד וּבְעִקָּר לְרַחֲמִים

הַאִם יָדַע אָז אָבִי

שֶׁאֵין מַשְׁאִירִים יֶלֶד לְבַד

לְיַד חַלּוֹן הוֹמֶה

שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר

קוֹרֵעַ מִתּוֹכוֹ

הַאִם יָדַע.

בְּרֶגַע חָטוּף שֶׁל אֱלוּל

הָלַךְ אָבִי

וּמִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ

זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן –

שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר הָעוֹלָם

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי –

בְּרֶגַע הֲנָקָה

הָמוּ מֵעַי לוֹ

על החלב ועל הדם

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָלָב נִשְׁבָּר וְנֶעְכָּר

לְדָם. וּבִמְקוֹם שָׁם הַדָּם נֶעֱצָב

לְנֶפֶשׁ וְלִפְעָמִים לֹא מֻפְרֶה

וְלֹא רָב

אוֹתוֹ מָקוֹם שָׁם –

וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ לַיְלָה

יִקַּח טִפָּתְךָ, שֶׁרֵיחָהּ נָעַם לִי מְאֹד, וְיָלוּשׁ בְּיָדוֹ

בְּחִבָּה יְתֵרָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁמָּזַגְתִּי לְךָ

(בְּלֵיל אֱלוּל מָלֵא) מִתּוֹךְ כַּד חֲלֵב עִזִּים מֻבְחָר

וּמִתּוֹךְ הַחֹם שֶׁבְּכַף יָדוֹ יִפָּרְדוּ כָּל אֵיבָרָיו

וְיִהְיוּ לְאֶחָד –

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה

וְאַדְלִיק לוֹ נֵר לְרֹאשׁוֹ

וְאֶזְכֹּר בַּעֲבוּרוֹ זַכְרוּתוֹ

עַד שִׁבְתִּי עַל מַשְׁבֵּר

עוֹמְדִים מוּל הַדְּבָרִים סְדוּרִים בִּכְרוֹמוֹ

בְּיָדַיִם עֲרֻמּוֹת

וּמוֹכֵר הַסְּפָרִים בְּרַכּוּת

שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָל רָגִישׁ וְצִבְעוֹנִי

אוֹמֵר מֵעַל רֹאשִׁי

"יֵשׁ לָהּ יָדַיִם לֹא מְפֻתָּחוֹת, יָדַיִם עֻבָּרִיּוֹת"

הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ בְּבֶטֶן תְּפוּחָה

הָפַכְתִּי אֶת הַצְּלִילִים לִתְמוּנָה

הָיָה לִי רַע

בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן שְׂדוֹת הַחַמָּנִית הַשְּׂרוּפָה לְיַד הַגֶּפֶן הַמַּבְכִּירָה

גֵּוָן הַצָּנוּם הוֹ מַה זָּקוּף וְרֹאשָׁן כָּבֵד וְשָׂרוּף וּמֻרְכָּן לְכִוּוּן

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן הַפְלוֹרֶנְטִינִית

בְּסֵדֶר עַתִּיק שֶׁמֵּעַל לַזֵּיתִים שֶׁמֵּעַל טֶרָסוֹת אַבְנֵי גִּיר

הַכֹּל נִצְרָב בְּרֶשֶׁת עֵינַי

חוֹבָה לְעָבְדָהּ

מלחמת תרבות בחסות הקורונה

קהל בית הכנסת מול קהל תיאטרון

המגפה המשתוללת ועוברת מאדם לאדם, ניתקה אדם מאדם וחשפה באופן בוטה ביותר, שמתחת למגפה הבריאותית, משתוללת כאן מגפה אחרת. מלחמת תרבות שכל כלי הנשק כשרים עבורה. מי שמעמיד את שאלת כמות המתפללים בבתי הכנסת מול קהל המגיע לתיאטרון, יוצר דימוי מטריד ולא נכון כאילו מתפללי בתי הכנסת אינם צורכים תיאטרון וקונצרטים וקולנוע. או להיפך, כאילו אין אנשי תיאטרון החובשים בתי מדרש ובתי כנסיות. האם רק אני מכירה כאלה? האם אני שייכת לתת תרבות ישראלית שלוחמי חירות המגזרים חדי הגבולות מכירים?

נסיעת אלפים לאומן מול אלפי מפגינים ברחוב בלפור בירושלים

כאשר מעמידים את חסידי רב נחמן מברסלב הרוצים לנסוע לתפילת ראש השנה לאומן באלפיהם, כתופעה ישראלית, ומעמידים את שאלת לגיטימיות הנסיעה מול הפגנות האלפים מול הבית בבלפור וברחבי הארץ. כאילו יש משוואה בה התקבצות המונים להפגנות כאב תסכול וכעס על מצבה של המדינה והשלטון עומד מול נסיעת ההמונים לאומן. האם אין בין חסידי ברסלב, או תלמידי רב נחמן ואוהבי סיפוריו וכתביו (כמוני למשל) שיוצאים להפגנות מתוך אחריות אזרחית? מי המנוול שמעמיד אלה מול אלה והרי אנו האזרחים יודעים שאיננו אלה מול אלה, אנחנו מעורבים אלה באלה ואיש מאיתנו אינו חד ממדי.

אז אולי מדובר במאבק כלכלי ופוליטי? כי במקום לדבר במונחים של פיקוח נפש. הצטופפות המונים היא פיקוח נפש לא רק לנוסע אלא לכל הקרובים לו. האם פיקוח נפש אינו דוחה נסיעה לאומן? מה היה רב נחמן אומר על סוגיה של נסיעה מתוך דבקות לאומן בראש השנה מול סכנת מחלה ומוות?

ולגבי ההפגנות, היתי שם מספר פעמים, לא התערבתי ולא התערבבתי בעומק ההפגשה. אפשר היה לראות שאין אדם ללא מסכה, יש זהירות מכל מגע. יש תנועה בלתי פוסקת.

החתונה של נכד האדמו"ר מבעלז מול ישיבה במסעדות וקהל ההפגנות.

לחסידויות השונות בארץ, יש תרבות מעניינת של חתונות המוניות ולהבדיל, לוויות המוניות. זה אינו רק מפגן של שמחה וכאב, זה ביטוי של קודים חברתיים שאינם מוכרים לציבור הכללי בישראל. אלה קודים שאין לציבור החילוני מתנכר וחסר אמפאטיה אליהם. מתנהלת מולנו מלחמה על הזהות, על קודים חברתיים, על נאמנויות פנים חברתיות של קבוצות שונות. ולפעמים נדמה, שדווקא ההשתתפות בחתונות (במגזר הערבי למשל) היא סוג של הפגנה נגד ההגמוניה שמורידה הוראות והחלטות. לא שואלים האם זה לטובת כולם, מהם המניעים להוראות, האם הן פוליטיות או מקצועיות.

אז אולי הגיע הזמן, להתעניין בקודים התרבותיים של ה"אחר" לפני שמגייסים כלי נשק לשוניים ותרבותיים אלו כנגד אלו. אולי הגיע הזמן להודות שהגבולות בין הקבוצות והמגדרים, הם מדומים וארכאיים. אזרחי ישראל אינם חד ממדיים. אולי עבור תוכנית טלויזיה או רדיו, מעניין יותר להעמיד אלה כנגד אלה , אבל המציאות אינה כזאת.

ואולי הקורונה חשפה את משבר המנהיגות של מדינת ישראל ומשבר המנהיגות בחברה החרדית ויש תנועה מרשימה של חיפוש דרך . אנשים יוצאים מהריבוע של הזום ואינם מוותרים על נוכחות במרחב הציבורי.

מולנו מלחמת תרבות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות היהודית של תרבות חילונית, ספרות ואומנות מול רבנות (שהחלה באמצע המאה התשע עשרה) . ומצד שני, כל אלה משתנים מול עינינו. אז בואו ניתן כבוד לימי המגפה ונשנה את ההמשגות, נתעניין ב"אחר" שחרדי, ערבי, דתי, חילוני או דל"ש או כל ואריאציה אחרת. הנגיף בדרכו, משנה את נקודת המבט. אז בוא נשנה את השפה אלה כנגד אלה.

מוצאי שבת קו על פרשת המים של ירושלים

מוצאי שבת, פרשת שופטים.  יצאתי עם חבר יקר לרקוד גאגא בסטודיו בשלומציון המלכה, אמצע העיר, קרוב לעיר העתיקה ולא רחוק מהרחובות המטפסים לקו פרשת המים, זה רחוב קינג ג'ורג'  שיורד לקרן היסוד. כל יציאה מהבית היא גם בריחה מהחדשות והדיבורים על אונס הנערה באילת, על הגננות והסייעות שפוגעות בילדים חסרי ישע, בריחה מחוסר האונים של הפוליטיקאים לא אמרתי מנהיגים, כי בעת הזאת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אין מלך, אך אני בדרכי לרחובות מלכי ירושלים. מהמלך דוד והמלכה שלומציון ועד המלך דוד וקינג ג'ורג'. ירושלים עיר מלוכנית בטבעה הראשוני. מלכים נלחמו עליה ושלטו בה.

כל הרחובות הבאים מהמזרח, כלומר ממילא והעיר העתיקה, עולים דרך יפו או דרך שלומציון המלכה או אגרון מעלה לכיכר הקטנה של טרה סנטה, של מלון המלכים שממנו יוצא רמב"ן , הרחוב המרכזי של רחביה המחבר את קו פרשת המים עם עמק המצלבה, שלמעשה, בסופו, כשהוא נפתח למערב הוא נופל לעמק המצלבה ונפתח נוף מוזאון ישראל והמוסדות הלאומיים. צריך ללכת ברגל כדי להכיר את הניואנסים של העיר הזאת. היא לא מובנת מאליה , כל רחוב יש בו סוד. לפעמים זה סוד שמו ולפעמים הכיוון, או מי בנה ואיך . מול כיכר פריז בפינת אגרון, עומד בניין מרובע שמתחתיו השופרסל הראשון המפורסם של רחוב אגרון, פעם היה פתוח כל הלילה וכשלמדנו עד מאוחר, היינו הולכים לשם לקניות. מעליו בניין סימטרי, מרובע שקשה להתעלם ממנו המרחף על עמודים אלכסוניים, מרכז אמיר. אמיר אינו שמו של אדם, אלא שמה של שכונה ערבית – נוצרית אל אמירה (הנסיכה, גם כאן מתתרת מלוכה) שאדמות השכונה נרכשו על ידי חברת הכשרת הישוב בשנת 1944 הבניין תוכנן בשנת 1958 על ידי האדריכל דוד רזניק האגדי, חתן פרס ישראל לאדריכלות 1995. זהו בניין דירות משותף שנבנה בשנת 1961 כאשר ירושלים היתה מחולקת. בניין חדשני ויוצא דופן לאותם ימים, משותף אך אינו נראה משותף. דירות גדולות , אך אינן נראות כך מבחוץ, הבניין נבנה בבניה טרומית חדשנית של אותם ימים, שבע קומות (במקום תשע קומות שתוכננו במקור), עם הסקה משותפת ואיוורו על ידי חצרות פנימיות. המרפסות שהקיפו את הבניין בצורה שלמה וסימטרית, שימשו בתקופת הבניה במקום פיגומים. היום, חלק מהמרפסות נסגרו, הבניין הוזנח וחלק מחומרי הבניה שקבע האדריכל הומרו על ידי הקבלנים לחו

היורדים ברחוב אגרון לכיוון העיר העתיקה, היו נעצרים בשכונת ממילא, כי הגבול עבר בתוכה. הייתי סטודנטית לתולדות האומנות בסוף שנות השבעים, ובאותם ימים משך את תשומת ליבי הבניין הבודד יוצא הדופן עם המרפסות המקיפות את הריבוע . פניתי למשרדו של דוד רזניק וראיינתי אותו לעבודה שעשיתי על הבניין. ורזניק סיפר לי שזה בנין שאמור היה להיות אחד משלושה, מבחינה טכנולוגית ואדריכלית זו היתה בנייה חדשה , תפיסה שונה לבניה המשותפת בירושלים. לא רק בנייני רכבת ושיכונים, אלא אורח חיים אחר. שאלתי אותו מדוע הבניין מרחף על עמודי בטון (שהיו אז חידוש טכנולוגי) עמודים דוגמת האות V והוא אמר את הדבר המעניין הבא. בתחילת שנות השישים ירושלים היתה מחולקת . רחוב קינג ג'ורג' גבוה יותר מבחינה טופוגרפית מהעיר העתיקה, הוא תכנן בית שלמרות מקומו האסטרטגי, לא רק דיירי הבית יהנו מנוף העיר העתיקה שאז היה בלתי נגיש אלא גם המטיילים והעוברים ושבים על המדרכה. היום, ירושלים העתיקה נגישה. וממילא כהר לא מפרידה אלא מחברת את חלקי העיר ותושביה, בכל זאת, אני ממליצה לעולים לרגל להפגנה, להתבונן בין רגלי הבניין מזרחה. לראות ולהבין מהי העיר הזאת.

אבל אני התחלתי את הכתיבה הפעם ביציאה שלי לריקוד גאגא בסטודיו שברחוב שלומציון המלכה (כמה רחובות על שמות מלכות יש בירושלים?)  היה ברור שחניה אינה עניין פשוט בערב מוצאי שבת שעשרת אלפים עולים לרגל עם דגלים לירושלים. לכן חנינו ברחוב המלך כורש . רחוב כורש יוצא מתוך דוד המלך (עוד מלך) , מול הכניסה לשדרת ממילא , רחוב אחורי לרחוב יפו הסואן ולרחוב שלומציון המלכה שגם הוא סואן ורב מסעדות ופאבים. אבל רחוב כורש, הוא רחוב מתחבא בכיוון מזרח-מערב, ובו שורות של בניינים שהם שיכונים צפופים, בנינים על עמודים. בין העמודים שמתוכם עולים המדרגות לחדרי המדרגות, ריצוף שיש להניח שנועד לרכז לחלל הזה את הילדים ומשפחות שרצו להתאוורר ללא סיכון חשיפה ליריות.אגב, סימני יריות עדיין יש על הקירות הפונים למזרח של הבניינים. אלה שיכונים שנבנו מאחורי רחוב יפו, כאשר הגבול היה קרוב, והיתה בעיה של שיכון עולים והבניה היתה מהירה וזולה. בניגוד לחוק הירושלמי שבמקורו הוא בריטי, הבניה אינה בנייה באבן , היא בציפוי דל של לוחות כמו אבן. המרפסות כולן סגורות בתריסים או תריסולים שברורי לוחות, סורגים מסוגים שונים סוגרים על החלונות והתחושה שמדובר בחצר האחורית של העיר. היום זה אזור מבוקש ביותר, יקר, וקרוב למרכז העיר, אך עדיין חבוי אל תוך הצל.

חנינו בחניה שנפערה כנראה בעקבות הרס בניין ישן וכל הקיר השבור של הבניין הנעדר, מכוסה בציורי גרפיטי מסקרנים ושווים התבוננות בשעות היום.

עוד אנו חונים ועל פנינו עוברים אנשים בזוגות או בחבורות וגם משפחות עם ילדים, שלפי כיוון ההליכה כנראה חנו בחניון ממליא או ברחובות הסמוכים ופניהם מעלה, מערבה לעבר קו פרשת המים של העיר, לעבר מלון המלכים מפגש טרה  סנטה (כלומר "אדמה קדושה") רמב"ן פינת קינג ג'ורג' , לפינה צפון מזרחית של בלפור פינת רחוב עזה המסתיים בכיכר פריז.

מי ראש העיר שקבע את סמיכות השמות האלה? שכל אחד מהם הוא נתח מההיסטוריה והסיפור של ירושלים, הוא חלק מהמתח המובנה של העיר הזאת .

כשאתם עוברים במעבר החציה מפינת רמב"ן לעבר גן העצמאות ורחוב אגרון, הסתכלו בין הרגלים של "מרכז אמיר" אימרו תודה לדוד רזניק שמאפשר לנו לראות את מזרחה של העיר ואת התנועה מעלה ומטה. הסתכלו סביב ונסו להזכר בשנות העלייה הגדולות שבנו כאן שיכונים מהירים, על המאמץ שהושקע לבנות את הארץ הזאת ולשמור עליה מבית ומחוץ.  

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב

פגישה בשש עם רחל אליאור על ספרה האחרון עד כה: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות."  . הוצאת כרמל.

רחל אליאור

פגישה עם רחל אליאור היא צירוף מרתק בין ידע, מחקר ואישיות של מורה . הפעם אני מזמינה אתכם לתוכנית הרדיו: שיחה בשניים בארבע עינים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם רחל אליאור. והפעם אנחנו משוחחות על הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב". משפט הלקוח מספרו של חיים באר, האומר משהו על הלא מובן מאליו. דור או שניים לאחור ובמשך מאות דורות, נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט הודרו מתוך מרחבי ההשכלה והלמידה. בשיחת הרדיו לקחנו נשימה עמוקה, כמעט ללא מגבלות זמן והתחלנו מהאישי, אל המרחב הגדול. מהעתיק אל העכשווי. השיחה הזאת היא מסמך נדיר . רחל אליאור בשיחה אישית, רחל אליאור אשיית הפייסבוק על מה מניע אותה לחלוק ידע ודעה במרחב הא-היררכי וא-אקדמי עם אחרים. איך נוצרת קהילה של מתכתבים ומדברים. רחל אליאור למשפחת פאלאג'י, משפחה ספרדית (מצד אביה) וכמה סיפורי פיראטים יהודים על המשפחה והמיתוסים שלה.

ובעיקר, הספר. ספר מפתיע , באר ידע על עולם הכתב והכתיבה ומשמעותו בעולם היהודי מאז ועד ימינו. על היות החברה היהודית קהילת זיכרון ומה גורלן של נשים ברגע שהודרו מהנחלת הזיכרון. לדעתי, זהו ספר שכל מורה ראוי שיהיה תחת ידיו, וכל אדם כותב שיהיה מודע למסורת שמתחת לאותיות המקלדת ומהי התשוקה הגדולה שלנו ומאין היא באה לאותיות וללימוד ולתורה. אתם מוזמנים.

בפעם הבאה ניפגוש את רחל אליאור בשיחה על משיחיות בעולם היהודי ובמיוחד על דמותו של שבתאי צבי.

וכך נאמר על הספר:

הסדר הפטריאכלי, מאז העת העתיקה עד המאה ה־20, ראה את האישה כחוטאת ונאשמת, כמקוללת ונענשת על חטא גן עדן. הדיון מתמקד בנשים יהודיות שחיו בעולם המסורתי שבו נאסר עליהן ללמוד ולרשת את חלקן ברכוש משפחתן; הן שודכו בראשית העשור השני לחייהן, נישאו הרו וילדו בשנים הראשונות של עשור הזה ובמשך שלושה עשורים נוספים הן הקדישו את כל חייהן לשירות הבעל והמשפחה. הדיון עוסק גם בסמכות הדעת הגברית בעם היהודי ובמשמעות העובדה שאין בספרייה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19 ולו ספר שנכתב על ידי אשה יהודייה בלשון הקודש והביאה לדפוס בימי חייה, וכן אף חיבור של אשה יהודייה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה.הספר מתמקד בחקירת הצידוקים לאפליה ולשעבוד, להרחקה ולהדרה, להשתקה, לדיכוי ולאלימות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעם ישראל ובאומות העולם, שגברים, אשר האמינו 'כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון', נקטו בהם ביחס לבנותיהן ולנשותיהן. הספר עוסק בבחינת משמעותם החוקית, המוסרית והחברתית של סדרים הפטריארכיים הכוחניים שנקבעו בשם האל ('והוא ימשול בך') ובניתוח תוצאותיהם החברתיות והשלכותיהם ההיסטוריות. הספר נחתם באוסף עדויות ספרותיות לא מוכרות על נשים כותבות וקוראות מהעת העתיקה ועד המאה התשע־עשרה.

עפרה והנעדר הנוכח שלצידה.

עפרה חזה

על סדרת הדוקו : עפרה .

סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן בהוט 8, פרץ לחיינו בעיצומם של ימי הקורונה וההפגנות נגד בנימין נתניהו ונגד השחיתות. פתאום פורץ סיפור סינדרלה. עפרה חזה, זמרת ישראלית בת למשפחה תימנית בת תשע נפשות. דלת אמצעים וחלשה משכונת התקוה, שההשג הגדול של משפחה כזאת, היא לאפשר לבניה ללמוד ולהתחתן ולהקים משפחות, זה המודל וזו המטרה. בתוך מציאות כזאת צומחת ילדה יוצאת דופן בכשרונה וביופיה ומתפתחת לזמרת לאומית ובינלאומית. הסרט מתחיל בשאלת מותה של עפרה חזה. ממי הדביק את מי באידס, האם דורון אשכנזי בעלה של עפרה בשנתיים האחרונות לחייה הדביק אותה או שמא, בפעם הראשונה עולה ספק בפיו של שי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי , או אולי דווקא עפרה, הזמרת בעלת הדימוי השמרני והשמורה תחת חסותו השל בצלאל אלוני, המנהל והאמרגן והתחליף אב שהלך עם עפרה את כל הקריירה שלה? מי הדביק את מי.

ברגע שהחל הפרסום, גיליתי עניין רב בנושא מכמה סיבות. רציתי לדעת האם יש תשובה לסיבת מותה של עפרה חזה, שהלכה לעולמה בגיל 42 והסיבה השניה נוגעת למפגש שלי איתה ועם בצלאל אלוני, בשנת ה40 למדינת ישראל היתי שליחה מטעם הנוער והחלוץ בארה"ב בלואיוויל קנטאקי. כאשר התחלתי בהכנות לקראת אירועי יום העצמאות, פנתה אלי אחת ממנהיגות הקהילה שהיתה אישה אמידה ויוצאת דופן. היא היתה באמצע שנות הארבעים שלה, לא נשואה אך ילדה שתי בנות וגידלה אותן כאם חד הורית. היא פנתה אלי בJCC בפגישה לכאורה מקרית, כאשר באה לקחת את בנותיה מגן הילדים ואמרה שהיא רוצה להציע לי משהו, ואמרה: כשהיתי במסע עם הפדרציות של יהודי ארה"ב בישראל, נוכחתי בפתיחה של ספריה חדשה בגדרה, מאחר ותרמתי לספריה, נוכחתי שם והופיעה שם זמרת צעירה ויפה עם קול נדיר ושרה שירי ארץ ישראל, האם תוכלי להביא אותה לחגיגות יום העצמאות?

הופתעתי מאד מהבקשה . לא ציפיתי  שמכל הזמרים העבריים בעלי השם, דווקא עפרה חזה (שאז עדיין לא היתה מוכרת בציבור היהודי-אמריקאי) תייצג את מדינת ישראל ותהיה הפנים של שנת הארבעים. אותה גברת מיד הסבירה שהיא תיקח על עצמה את כל עלויות הבאתה של עפרה חזה. וכך היה.

אם איני טועה, שנת 1987, הייתה הנסיעה הראשונה של עפרה חזה עם בצלאל אלוני להופעות בארה"ב. לאחר ההופעה בלואיוויל קנטאקי, הם נסעו ללוס אנג'לס והשאר, זו היסטוריה.

אין צורך לתאר את ההתקבלות של עפרה חזה בקהילה . היא הלהיבה את הקהל ונתנה פתיחה ראויה לחגיגות הארבעים למדינת ישראל. בין לבין ארחתי אותה בשתי ארוחות וגם שוחחנו על השירה ועל ההצלחה, ואיכשהו בין לבין תמיד התגנבה השאלה על העדר הזוגיות או יש הזוגיות ואני זוכרת היטב שעפרה סיפרה בחן רב שיש לה חבר ובקרוב , לא אמרה בדיוק מתי, תהיה גם חתונה. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, בתמימות שמדובר בסקופ. בדיעבד, הבנתי שמדובר במתח מוכר, של נשים צעירות הגדלות על הסף בין עולם מסורתי לעולם מודרני משתנה במהירות . עולם שאישה חיה חיי אישות מלאים ללא נישואין מתוך בחירה. עפרה בתשובותיה לשאלות המתעניינים והסקרנים בחרה לעטוף את הנושא כסוד, ברפרטואר השירים שלה לתפילות ולפנייה לאלוהים בבקשה, יש מקום חשוב. עפרה היא אישה שבאה ממקום שמרני בו לאישה תפקיד ידוע ומוגדר מראש, היא בחרה למדר את חייה האישיים המיניים, כדי שתוכל לחיות חיי קריירה מלאים. היא נשאית של סוד . סוד חיי האישות והאהבה שלה וסוד חייה עם או לצד בצלאל אלוני. הסוד הזה ליווה את הביוגרפיה שלה והיה במרכז השאלות העיתונאיות בראיונות אתה. אם יש סוד, אז יש גם סדרה.

הנושא ששמרה עליו רחוק מהעין הציבורית ככל יכולה, נושא חייה הפרטיים, קשרי האהבה והזוגיות והמיניות , זה הנושא שבאופן פרדוכסלי רדף אותה ואיים לחשוף אותה עד מותה. מחלת האידס בה חלתה נגרמת כתוצאה מיחסי מין אקראיים ובלתי מוגנים, בדיוק היפוכו של הדימוי האישי והציבורי שלה. לכן, היתה צריכה לשאת גם את סוד מחלתה וחייה לקברה. הדימוי השמרני לפתע נגע בהתפרצות והתפקרות. הזוהר והנקיון והדיוק שמוקרן ממנה נגע בפרוץ, באקראי.

מה שעולה מתוך הסדרה הקצרה על חייה של עפרה חזה, שאם מדובר על אישה צעירה ומוכשרת שפרצה את דרכה, והיא ללא ספק עשתה זאת. אך בכל  זאת, גם אחרי איסוף הסרטים והחומר הדוקומנטרי, איננו יודעים דבר על אישיותה ועל עולמה הפנימי של הנערה והאישה הצעירה הזאת. לפנינו דיסוננס טראגי. הרצון לממש את הצד הקרייריסטי, את ההצלחה האמנותית כזמרת לא קרתה כמו שראוי יהיה בכל קריירה ובכל מקצוע, שהמהלך המקצועי מביא בעקבותיו התפתחות אינטלקטואלית או אישיותית. אומנם צומחת לעינינו נערה אל תוך עולם הזוהר והבמה וכובשת את הבמה ואת הקהל הישראלי והבינלאומי, אך, היא חלולה. התמונה שלה בביתה ביהוד כשמאות בובות צבעוניות וכל תקליטי הפלטינה מקיפים אותה, מעידה יותר מכל על עולמה הריק והחד ממדי.

ועוד מסתבר מתוך הסדרה הדוקומנטרית, שמי שגבה ממנה את המחיר הגבוה הזה, מחיר בדידותה וריקנות עולמה, ואולי גם גנב ממנה את נעוריה ונשיותה ומיניותה הוא בצלאל אלוני.  בצלאל  אלוני, הוא הנוכח נעדר בסדרה וכנראה יש סיבה להאלמותו של האדם שתפקד כאלוהים כל יכול בחייה של ילדה-נערה שחיפשה את דרכה לשיר.

ואולי לא שאלת מותה הבלתי מוסבר , היא השאלה שהיתה אמורה להיות במרכז הסדרה, אלא השאלה, מי גנב את ליבה ואת חייה של אישה צעירה מוכשרת כל כך. ושאלה נוספת האם באותן שנים, ההגמוניה התרבותית בגלי צה"ל ובשאר הבמות לצעירים לא היתה מקום לכשרונות מצבע מסויים, מהשתייכות ברורה למרכז ההגמוני?  על הגזענות המוסוות? על המחיר שנערה צעירה לשלם כדי "להתקבל" למועדון הנכון.

עניין אחר, שריתק אותי, הוא נושא הסביבה ממנה באה עפרה חזה. שכונת התקווה שהיא לא מפסיקה לשאת בגאווה כמדליה על החזה. המשפחה , ההורים, שמצד אחד היא מספרת עליהם בגאווה אך מצד שני, היא נוטשת ביודעין לטובת המטרה שהיא "לצאת מהשכונה אל העולם הגדול, אל ההכרה" כלומר, אין סיכוי לנער או נערה מהשכונה להצליח, ולהוכיח את כישוריו אם לא תבוא יד חזקה ואלימה ותמשוך אותו משם.

זוהי עדות חשובה מאין כמוה, על העובדה שלא הצלחנו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים והשמונים, לבנות מסגרות, בתי ספר שיהיו חממה לילדים מוכשרים מכל סוג, ש"תלמה ילין" לא יהיה מקום צמיחה רק למשפחות מבוססות או כאלה שיודעים את הדרך אל המקומות האלה. במקרה של עפרה חזה, אין מה להתגאות בכך שילדה מהפרברים, מהשכונה הדלה הצליחה לפרוץ את דרכה אל העולם באמצעות אמרגנות וניהול של בצלאל אלוני. הצלחה במחיר גנבת הנעורים והנשיות והאימהות , אינה הצלחה, היא  האקדח המעשן המודיע על רצח, או מוות טראגי בסיום הדרמה הנוצצת.

אגב, האם היינו יודעים על בצלאל אלוני ואוגניה , ללא עפרה חזה? האם הם יצרו משהו? עשו משהו שיש להתברך בו?

הסדרה מרתקת. היא מרתקת בעיקר בגלל הזוהר והקליפים הנוצצים המעידים על ריק, על חלל עמוק וקר ועל מוות מיותר. אולי זו לא היתה כוונתם המרכזית של יוצרי הסדרה, אך בדיעבד, זהו מסמך מאשים לחברה הישראלית שלא מוצאת דרך עד היום הזה, לפתוח דלתות לכישרונות הבאים ממקומות של דלות וחולשה. המאמץ הנדרש לפעמים מהנערים והנערות הרכים האלה, גובל או בויתור או במחיר גבוה מאד. והסדרה הדוקומנטרית הזאת, מעידה שוב, שכוחו של הסיפור הצומח מתוך המציאות הישראלית רבת הפנים והסתירות גדול מכל רומן פנטסטי או רומן הסטורי.