בין אליאס קאנטי לזיקו גרציאני ביקור ראשון ברוסה.

23.09.2020 בוקר בארנאבסי בדרך בין רוסה לפלובדייב

לאחר הביקור בניקופול נסענו בדרך סלולה אך מלאה מהמורות קרוב ככל האפשר לדנובה ולנופים המקיפים אותה. שדות תירס זהובים בין יערות ירוקים עם נגיעות סתיו ושדות חרושים בתלמים ישרים. הגענו לעיר בשעת ערביים הדנובה היתה באור שקיעה ואנחנו בעזרתו של נהג מונית חיפשנו חדר במלון. לבסוף נמצא לנו מלון אנה פלאזה בקצה רחוב סלאביאנסקה ליד הנהר. אחד הדברים הראשונים שסיפרה האישה בדלפק שבית משפחת קאנטי נמצא מעבר לכביש ואכן ביציאה הראשונה מהמלון יצאתי לחפש את בית קאנטי . מאוחר יותר כאשר פגשתי את אזי, ציירת ואומנית ואוצרת היא סיפרה שהבית הזה היום הינו בית תרבות ומקום מפגש אומנים.

שני דברים נוספים קרו בהיותנו בדרך. היה טלפון מיהודה בן הרוה בן דודו של אב, איש חד מבט ונושא זיכון . הוא שאל היכן אני וכשעניתי שאני ברוסה החל לשתף בידע מרשים על העיר ועל הקהילה ועל קהילה המשכילה שחיתהשם. וציין במיוחד שזוהי עיר הולדתם של ויקטור שם טוב,זיקו גראציאני ופרופ משיח, מנתח הלב הראשון. ואני מוסיפה שגם הרב אברמיקו בכר פע ל ברוסה. עודנו מטיילות הגיע גבר רזה גבה קומה עם חיוך מתוח ופתוח על פניו ואזי נפלה על כתפיו באהבה רבה והציגה לי את וורבן, צייר יליד רוסה שחי כבר למעלה משלושים שנה בנינט שבצרפת. מאותו רגע הוא הצטרף למסע שלנו והיה למורה דרך בין הרחובות והבתים.

תוך הליכה ברובע היהודי וורבן ואזי הראו לי את הבית של קאנטי , הבית המשפחתי בו הוא כתב. לצערי ולצערם הבית מוזנח למדי אך הוא בלב הרובע היהודי וורבן הוסיף שכאשר הוא קורא את כתביו של קאנטי הוא מוצא בהם תיאורים רבים מהשכונה . ועוד הוסיף שלמרות שהוא חי כבר שנים רבות בצרפת מקור ההשראה שלו הוא השכונה בה גדל. הלכנו בית בית והוא הצביע אילו בתים היו יהודים ואיזה בית היה של משפחה ארמנית ,תורכית או בולגרית כשהוא מציין שמי שגדל בשכונה לא יכול להיות גזעני. " גדלנו בין תרבויות רבות והחברים הטובים שלי היו ג'קי אשר ואחיו. הם המשפחה היהודית האחרונה שעזבה את השכונה והסבתא והסבא נשארו ונפטרו בבית "הזה" הוא מציין. הם היו חברים שלי והיום הם בתל אביב. העדות של בן השכונה שינה את פני הבתים שחלפנו על פניהם והם קמו לחיים. ניתן לראות שרוב בתי היהודים הם בתי מידות , עם חלונות גבוהים שעליהם גמלונים מעוטרים חצרות גדולות וגדרות וסורגים מעוטרים. מה שנשאר מאחור אלה קליפות ריקות של מה שהיה פעם תוסס ומלא תוכן .

לפני צאתי לרוסה ביקשתי מיעל אליאב ביתו של אדי חברו הקרוב של אבי למסור לי פרטים עלביתו ומקום בית המרקחת של משפחת זילברשטיין אליאב, שלי שמם האשכנזי כנראה בעבר הרחוק יותר חצו את הדנובה מרומניה והתישבוברוסה שנראית עיר מרכז אירופאית למהדרין.

בבוקר מוקדם יצאתי על פי הוראות של פקידת קבלה נחמדה לחפש את הרובע היהודי. רציתי למצוא סימנים לסיפורים של אימי מתקופת המלחמה. קבעתי עם אזי בשעה תשע ולהפגש לארוחת בוקר ומייד אהבתי את האישה הקטנה והצבעונית שכולה אומרת אומנות ניהלנו שיחה ערה באבע עינים על מרפסת המלון , באור רך של ספטמבר ורוחות קרות מגיעות כבר מהנהר. אזי נעתה לאתגר והתחלנו יום טיול והליכה ברוסה מבלי לדעת לאן ישאו אותנו רגלנו. והאם אמצא מה שמנע את המסע שלי.

יצאנו לחפש את בית המרקחת של זילברשטיין- אליאב , אדי אליאב יצא עם אבי מסופיה לאונית המעפילים "בונים ולוחמים" ומשם לקפריסין לאחר שהות בהסגר של כמעט שנה בקפריסין הם הגיעו ליפו ומשם התגיסו לצבא ולהקמת ישוב בנגב, משאבי שדה. ואכן, סמוך מאד למדרחוב ומרכז העיר מצאנו את אולימפי פאנוב מס 19 שם היה בית המרקחת של משפחת אליאב שם התחיל סיפור שנפגש עם סיפור אחר.

אזי הובילה אותי למרכז הרובע שם בגן מאחורי האמריקן מרקט , רחוב שהוא שוק והוא מול בית הכנסת שכמעט אין עליו סימני בית כנסת , אך החזית מזכירה חזיתות מסורתיות של בתי כנסת קטנים ועליו טבלט נחושת עם המילה : שלום. בלב הגן נמצאת אנדרטה קטנה בעיצוב מגן דוד ובה כמה מילים בבולגרית ובעברית לזכרם הנצחי של חללי השואה והכרת תודה כלפי העם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה בשנת 1943.

עוד לא אמרתי מילה ואזי חברתי אמרה, הם ממשיכים לטפח את הסיפור הזה, הופתעתי קצת מעמדתה אך שמחתי שלא אני אמרתי זאת. המיתוס על הצלת יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי הגיע זמנו לקבל תפנית ובמקום מילים כלליות תהיינה כתובות עובדות.

רוסה היתה העיר אליה גורשה משפחת אימי בימי המלחמה, זוהי משפחת שמלי . אימי היתה אז כבת עשר או אחת עשרה. הם גרו במרתף של משפחת לוי בין הפחמים ושאר החפצים המצויים במרתף. היה קר מאד וגם רעב תדיר . סבתא אסרה על אימי לצאת לרחוב פן יתנכלו לה הנערים ההיטלראים או חילים גרמנים חלילה. בכל אופן היא יצאה מדי פעם לשוטט. באחת הפעמים הגיעה לרחוב וראתה תור ארוך של אנשים היא הצטרפה לתור והסתבר שזהו בית חרושת למקרוני היא התקבלה לעבוד ליד אחת המכונות ובתום יום עבודה קיבלה שקית עם מקרונים שהביאה הביתה ובאותו ערב אימה בישלה אותם וכך היה גם בימים הבאים.

שאלתי את אזי האם ידוע לה על בית חרושת למקרוני בסביבה והיא אישרה. היא אמרה שלמיטב זכרונה בבית החרושת הזה יש היום בתי מלאכה לתפירת טקסטיל. חצינו את הכביש יצאנו מהגן ופגשנו אדם מבוגר שאלנו אותו היכן בית החרושת למקרוני והוא הצביע והוסיף שהוא מקווה שמישהו כבר יהרוס אותו ויבנה בניין מגורים חדש. הלכתי וצילמתי וחיפשתי כל אות אפשרי מאותם ימי מלחמה .

סיפור טראומטי נוסף של אותה ילדה שיוצאת מהמחסן למרות התנגדות אימה, לראות את העולם סביבה הוא על שוקת קטנה שהיא שתתה מברז הברזיה, שוקת תורכית מצויה וכשהרימה עיניה היתה מוקפת חילים גרמנים שהקיפו אותה. פעמים רבות חזרה על הסיפור ועל הרעד שתקף אותה כשהרימה עיניה . פחד קשה תקף אותה שהיא לא שכחה וחזרה עליו פעמים רבות. בלב הגן מצאתי את הברזיה שמן הסתם כבר התחדשה.

כתובת בבסיס האנדרטה בעיצוב מגן דוד בעברית ובבולגרית
בית הכנסת שלום ליד השוק האמריקאי
שמות הרחובות בלב השכונה
חצר בית הכנסת מאחור
השוק אמריקאי
בית מידות יהודי שהיום הוא גן ילדים
הגן בלב השכונה ובו השוקת המחודשת

לובץ' בולגריה 21.9.2020

אנחנו עושות דרכנו זה היום השני מסופיה לניקופול שעל שפת הדנובה ( לסופיה וסיפורה של סופיה אקדיש מקום מיוחד) את הדרך לניקופול בחרה עדה . את התחנות ,את אטרקציות הטבע והאדם. נסענו בסקודה האדומה את הדרך בהרי הגולמה פלנינה שנקראים גם הרי הבלקן. ההרים מיוערים וניתן לראות את סימני השלכת , קצות הצמרות מצהיבים ומזהיבים. הנסיעה בטבע , בדרכים עם מהמורות , מעט מאד תחבורה מאפשרות להתרכז במה שקורה סביב ולעצור להתבונן ולצלם. היעד הראשון שקבעה עדה הוא מנזר גרוז'נה . מנזר משנת 1230 ובו כנסיה קטנה לבנה ונישאה על הר גבוה מעל רכס ההרים. בדרכנו למנזר טעינו והמשכנו לכפר גרוז'דה שם פגשנו זוג מבוגר הסוחב עגלה קטנה ובה חבילות, עצרנו ושאלנו ושמחתי לשוחח בבולגרית וכששאלו מהיכן אנחנו ועניתי שמישראל, ענו לי : אההה אצלכם הפאנפאדמיה במצב קשה. אישרנו ולרגע הנוף לא הפריד בינינו למציאות. הדרך למנזר טיפסה על פסגת ההר הגבוה ביותר בסביבה , איתנו עלו עוד מכוניות מקומיות רבות ואכן, יום ראשון בבוקר לא היו איתנו תיירים אלא רק ביקורים של משפחות מקומיות.

והבוקר התעוררנו במלון שהוא בניה במסורת מקומית שילוב קורות העץ ועבודת עץ בקירות הלבנים בוהקים וגפן מטפסת. למרות שהסיפור מתרחש במסע הוא למעשה בתודעה . אני רואה בין היש ליש את השאלה על שהיה. הנעדר.

המנזר והכנסיה על פי הציורים מוקדשים לעליית מריה השמים. קדושתה בעתיקותה והציורים מחודשים איקוניות רבות בסגנון הביזנטי ואחרות בסגנון ימי הבינים. להפתעתי הכנסיה מאד מוארת. בחצר המהנזר המרובעת ניתן לראות את החיים הפשוטים במרובע מרפסות עץ הנפתחות לחדרי תפילה ומגורים. שולחנות העץ שסמוכים אליהם כסאות ושתי נשים מבוגרות יושבות לשיחה קטנה בתחושה שהן במקום קדוש המקדש אותן. והתמסרו בחיוך לצילום שלי. ההתבוננות דרך מרפסותת ההתפעלות סביב מעל רכסי ההרים אכן מביאה אותי לתחושת ההודיה על העולם הנפלא שניתן לנו ודרכו של הנגיףף לקרב ולהרחיק. המנזר הקטן המושך אליו את אנשי האזור. נשים מכסות ראשן מדליקות נר ושוהות בעינים עצומות מול תמונת האם הקדושה. רבים פונים לנזיר בשאלות אישיות והוא צעיר וחייכן עונה במתינות וגובה כסף עבור כל נר.

כמה פעמים בהם פגשתי את אלול.

.

לך בכיוון החץ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁכּוֹסוֹת דְּבִיקוֹת

כְּמוֹ מִגְדַּל קֻבִּיּוֹת שֶׁנָּפַל בַּכִּיּוֹר. וְהַסִּפּוּר

הִסְתַּיֵּם כְּשֶׁאָלָדִין בָּנָה אֶת אַרְמוֹן הַזָּהָב

עוֹד בְּכִי מְכֹעָר וְעָלוּב מְצַפֶּה

לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים יַעֲזֹב אוֹתִי. בְּכִי,

עַל אֵינְאוֹנוּת בָּרְגָעִים וּבַמִּקְרִים בְּגִיל אַחֵר

מְזַנְּבִים אַחַר נְקֻדַּת זִנּוּק אוֹ תַּצְפִּית

נוֹחָה לַחַיִּים. בִּירוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו הָאַשְׁכְּנַזִּים

קוֹרְאִים סְלִיחוֹת. הַסְּפָרַדִּים הִתְחִילוּ לִפְנֵי שְׁלֹשָה שָׁבוּעוֹת

הֵם שָׁרִים בְּקוֹל אֵל מָלֵא וְרַק עֲקֵבוֹת שֶׁהִשְׁאַרְתִּי

בְּשׁוּלֵי דַּפִּים בֵּין מְגֵרוֹת מְאַשְּׁרִים שֶׁהַבְּכִי אָרֹךְ

וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ שִׁיר מִזְרָחִי חֲסַר פִּתְרוֹן

חֲסַר רַחֲמִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשִׁיר מִתּוֹךְ גְּלִימָה וְתָוִים

אֵל מָלֵא וְלָדַעַת שֶׁרַחֲמָיו כְּלוּאִים בְּבַקְבּוּקִים בִּמְעָרוֹת נִסְתָּרוֹת.

הַמִּלִים שֶׁבְּיָדֵינוּ כְּמוֹ כְּנִיסָה לְמָבוֹךְ מְצֻיָּר. שָׁלֹש

אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַק אַחַת נְכוֹנָה, לֵךְ בְּכִוּוּן הַחֵץ

הסתיו האחרון

חָזַרְתִּי לִמְקוֹם הַסְּתָו הָאַחֲרוֹן

הַקּוֹצִים עוֹד מָשְׁכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לָהָר

הָלוֹךְ וּבָכֹה

אַחֲרֵי תַּלְמֵי אֱלוּל פְּרִיכִים וּפְעוּרִים לְהַזְרִיעַ

נִמְשַׁכְתִּי וְהָיְתָה בִּי

מְנוּחָה לְהַרְגִּיעַ.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא

מִנְחַת זִכָּרוֹן. לֹא רֵיחוֹ שֶׁל שֶׂה תָּמִים

יְגָרֵשׁ אֶת שִׁכְבַת הַדְּבָרִים שֶׁנִּסְתְּרוּ

בֵּין כְּלֵי הַבַּיִת: חֶרֶס, בַּרְזֶל וּזְכוּכִית.

לֹא מִנְחַת קְנָאוֹת וְלֹא מִנְחַת זִכָּרוֹן

אַף לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיַּנִּיחַ

שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הָרַכּוֹת עַל יָדַי הַקְּטַנּוֹת

יְכוֹלִים לִמְנֹעַ

מֵהַגּוּף וִדּוּי:

יָרֵךְ נוֹפֶלֶת בֶּטֶן צָבָה וְחָרִיץ בַּנְּשָׁמָה.

זכרון אבותינו

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ

בְּמַלְכֻיּוֹת, אֲנִי יָלַדְתִּי, הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם לְבַדּוֹ.

הִתְכַּסֵּיתִי זִכְרוֹנוֹת. אָבִי, אָבִי,

כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל כְּתֵפָיו נָשָׂא אוֹתִי

לִרְאוֹת בְּעַד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

בְּסוֹף רְחוֹב "שֶׁבַע טְחָנוֹת" לְיַד הַיַּרְקוֹן

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַקָּהָל

הַלָּבָן וְהַנּוֹשֵׁם

בְּרֶגַע תְּרוּעָה

בִּנְשִׁיפָה, בְּצִמְצוּם –

שְׁעַת פְּתִיחָה

וּנְעִילָה

בֶּחָצֵר, פֶּרַח יַסְמִין

מַנְדָרִינָה וְגוּיָאבָה בְּתֹם לֵב נָשְׂאוּ סְתָו.

לַגֶּשֶׁם אֵין רֵיחַ, הָאֲדָמָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ רָקָב וְשָׁרָשִׁים

וַעֲלֵי שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפִים עַל הָאֲדָמָה הַמְאֻוְרֶרֶת

הֵם כְּבָר אָז יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם הָרוּחַ מְטַאטֵא סִימָנִים

יָבוֹא הַזִּכָּרוֹן

לְטוֹבָה וְחֵן

לְחֶסֶד וּבְעִקָּר לְרַחֲמִים

הַאִם יָדַע אָז אָבִי

שֶׁאֵין מַשְׁאִירִים יֶלֶד לְבַד

לְיַד חַלּוֹן הוֹמֶה

שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר

קוֹרֵעַ מִתּוֹכוֹ

הַאִם יָדַע.

בְּרֶגַע חָטוּף שֶׁל אֱלוּל

הָלַךְ אָבִי

וּמִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ

זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן –

שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר הָעוֹלָם

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי –

בְּרֶגַע הֲנָקָה

הָמוּ מֵעַי לוֹ

על החלב ועל הדם

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָלָב נִשְׁבָּר וְנֶעְכָּר

לְדָם. וּבִמְקוֹם שָׁם הַדָּם נֶעֱצָב

לְנֶפֶשׁ וְלִפְעָמִים לֹא מֻפְרֶה

וְלֹא רָב

אוֹתוֹ מָקוֹם שָׁם –

וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ לַיְלָה

יִקַּח טִפָּתְךָ, שֶׁרֵיחָהּ נָעַם לִי מְאֹד, וְיָלוּשׁ בְּיָדוֹ

בְּחִבָּה יְתֵרָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁמָּזַגְתִּי לְךָ

(בְּלֵיל אֱלוּל מָלֵא) מִתּוֹךְ כַּד חֲלֵב עִזִּים מֻבְחָר

וּמִתּוֹךְ הַחֹם שֶׁבְּכַף יָדוֹ יִפָּרְדוּ כָּל אֵיבָרָיו

וְיִהְיוּ לְאֶחָד –

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ

אַרְבָּעִים יוֹם אֲחַכֶּה

וְאַדְלִיק לוֹ נֵר לְרֹאשׁוֹ

וְאֶזְכֹּר בַּעֲבוּרוֹ זַכְרוּתוֹ

עַד שִׁבְתִּי עַל מַשְׁבֵּר

עוֹמְדִים מוּל הַדְּבָרִים סְדוּרִים בִּכְרוֹמוֹ

בְּיָדַיִם עֲרֻמּוֹת

וּמוֹכֵר הַסְּפָרִים בְּרַכּוּת

שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָל רָגִישׁ וְצִבְעוֹנִי

אוֹמֵר מֵעַל רֹאשִׁי

"יֵשׁ לָהּ יָדַיִם לֹא מְפֻתָּחוֹת, יָדַיִם עֻבָּרִיּוֹת"

הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ בְּבֶטֶן תְּפוּחָה

הָפַכְתִּי אֶת הַצְּלִילִים לִתְמוּנָה

הָיָה לִי רַע

בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן שְׂדוֹת הַחַמָּנִית הַשְּׂרוּפָה לְיַד הַגֶּפֶן הַמַּבְכִּירָה

גֵּוָן הַצָּנוּם הוֹ מַה זָּקוּף וְרֹאשָׁן כָּבֵד וְשָׂרוּף וּמֻרְכָּן לְכִוּוּן

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן הַפְלוֹרֶנְטִינִית

בְּסֵדֶר עַתִּיק שֶׁמֵּעַל לַזֵּיתִים שֶׁמֵּעַל טֶרָסוֹת אַבְנֵי גִּיר

הַכֹּל נִצְרָב בְּרֶשֶׁת עֵינַי

חוֹבָה לְעָבְדָהּ

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב

פגישה בשש עם רחל אליאור על ספרה האחרון עד כה: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות."  . הוצאת כרמל.

רחל אליאור

פגישה עם רחל אליאור היא צירוף מרתק בין ידע, מחקר ואישיות של מורה . הפעם אני מזמינה אתכם לתוכנית הרדיו: שיחה בשניים בארבע עינים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם רחל אליאור. והפעם אנחנו משוחחות על הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב". משפט הלקוח מספרו של חיים באר, האומר משהו על הלא מובן מאליו. דור או שניים לאחור ובמשך מאות דורות, נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט הודרו מתוך מרחבי ההשכלה והלמידה. בשיחת הרדיו לקחנו נשימה עמוקה, כמעט ללא מגבלות זמן והתחלנו מהאישי, אל המרחב הגדול. מהעתיק אל העכשווי. השיחה הזאת היא מסמך נדיר . רחל אליאור בשיחה אישית, רחל אליאור אשיית הפייסבוק על מה מניע אותה לחלוק ידע ודעה במרחב הא-היררכי וא-אקדמי עם אחרים. איך נוצרת קהילה של מתכתבים ומדברים. רחל אליאור למשפחת פאלאג'י, משפחה ספרדית (מצד אביה) וכמה סיפורי פיראטים יהודים על המשפחה והמיתוסים שלה.

ובעיקר, הספר. ספר מפתיע , באר ידע על עולם הכתב והכתיבה ומשמעותו בעולם היהודי מאז ועד ימינו. על היות החברה היהודית קהילת זיכרון ומה גורלן של נשים ברגע שהודרו מהנחלת הזיכרון. לדעתי, זהו ספר שכל מורה ראוי שיהיה תחת ידיו, וכל אדם כותב שיהיה מודע למסורת שמתחת לאותיות המקלדת ומהי התשוקה הגדולה שלנו ומאין היא באה לאותיות וללימוד ולתורה. אתם מוזמנים.

בפעם הבאה ניפגוש את רחל אליאור בשיחה על משיחיות בעולם היהודי ובמיוחד על דמותו של שבתאי צבי.

וכך נאמר על הספר:

הסדר הפטריאכלי, מאז העת העתיקה עד המאה ה־20, ראה את האישה כחוטאת ונאשמת, כמקוללת ונענשת על חטא גן עדן. הדיון מתמקד בנשים יהודיות שחיו בעולם המסורתי שבו נאסר עליהן ללמוד ולרשת את חלקן ברכוש משפחתן; הן שודכו בראשית העשור השני לחייהן, נישאו הרו וילדו בשנים הראשונות של עשור הזה ובמשך שלושה עשורים נוספים הן הקדישו את כל חייהן לשירות הבעל והמשפחה. הדיון עוסק גם בסמכות הדעת הגברית בעם היהודי ובמשמעות העובדה שאין בספרייה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19 ולו ספר שנכתב על ידי אשה יהודייה בלשון הקודש והביאה לדפוס בימי חייה, וכן אף חיבור של אשה יהודייה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה.הספר מתמקד בחקירת הצידוקים לאפליה ולשעבוד, להרחקה ולהדרה, להשתקה, לדיכוי ולאלימות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעם ישראל ובאומות העולם, שגברים, אשר האמינו 'כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון', נקטו בהם ביחס לבנותיהן ולנשותיהן. הספר עוסק בבחינת משמעותם החוקית, המוסרית והחברתית של סדרים הפטריארכיים הכוחניים שנקבעו בשם האל ('והוא ימשול בך') ובניתוח תוצאותיהם החברתיות והשלכותיהם ההיסטוריות. הספר נחתם באוסף עדויות ספרותיות לא מוכרות על נשים כותבות וקוראות מהעת העתיקה ועד המאה התשע־עשרה.

אני "ערה" ואני נוגעת בדבר

אני "ערה". אני אחד המונולוגים בספר "ערות" ואני משתתפת גם בסדרה, אחת המרואיינות בפרק הראשון, כלומר של בנות שישים ומעלה. אני נוגעת בדבר ובכל זאת, אני רוצה להגיב על הסדרה, על התופעה והמשמעות שלה עבורי ואולי עבור צופים רבים.

כאשר סיפרה לי תמר על הפרויקט עליו היא עובדת, שאלתי אותה האם יש לה קול של "אלמנה". אישה שחייה השתנו ולא ביוזמתה, שהאדם איתו חלקה ימיה ולילותיה, נוטש אותה לבדידותה ולהתמודדותה עם משפחה ללא אב ללא בעל ללא חבר. איך אישה קמה מתוך המציאות הזאת ולאן מוליכה את גופה, את נפשה, את משפחתה? ומתוך זה התגלגלה השיחה בינינו אל הספר. יש לי זהות :אני אם לארבע בנות, משוררת, עורכת, סופרת מייסדת ומנהלת אומנותית של פסטיבל "כיסופים" ואני כותבת ומפרסמת מיצירותיי מאז 1980 והשנה אני יכולה לחגוג 30 שנה לצאת ספרי הראשון. כלומר, זו אינה שאלה של חשיפה או פרסום, בדרך כלל אני מעדיפה לפרסם ולהתפרסם בזכות יצירתי. אין לי גם צורך מיוחד לפרסום הצד הארוטי בחיי, משום שהאירוס, החשק והתשוקה שוכנים בכלל שירתי ובכל שלב מחיי והאהבה, נמצאת כל חיי תחת בדיקה. בכתיבתי, אין לי גבולות ולא שאלות של "מותר" ו"אסור". אז מדוע כן שמחתי להיות "ערה" מתוך "ערות"? מספר סיבות, כי אהבתי את העובדה שלא אני כותבת את השיחה, אלא, תמר מור סלע היא הכותבת והספר הוא שלה. אני אחת הגיבורות או הקולות בספר. לא הופעתי בשמי, מה שאפשר לי להתבונן מהצד ולהקשיב ולהבין, האם מה שאמרתי מעניין אנשים מלבדי? ואני מעדיפה להיות מזוהה כ"משוררת". חשובה לי העובדה שמדובר בנשים שתמר בוחרת ושאינן בהכרח סלבריטאיות או "גיבורות".

לשימחתי הספר זכה להצלחה חסרת תקדים. ובכך נפתח עידן חדש, נמצאה "שפה" לכתוב

את סיפור מיניותה של אישה העכשווית ויש הלימה בין השפה לבין הזמן. וכשהגיעה שאלת הסדרה וה"צילום" בשיחה של אחת על אחת. בדיבוב, שאלתי עצמי, למה אני צריכה את זה. הרי אני כבר מבוגרת יחסים לשאר הנשים, איני זקוקה לחשיפה מתוך עולמי האינטימי כדי להתפרסם, אבל, רציתי להתעמת עם עצמי ועם השיח מסביב. רציתי גם להגיד כמה דברים על העובדה הפשוטה שבמהלך חיי ראיתי את מהפכת הדיבור על האינטימי ועל המין מתרחשת. בנעורי ובבגרותי, הבנתי שאין "שפה" בעברית לתיאור איברי המין וחיי המין. אנחנו משתמשים בכינויים המנמיכים את השיחה ואת תיאור האיברים ואין לנו גם כינוי, שם או מושג מדויק למעשה האהבה והזוגיות. השימוש הנפוץ הוא במילה הבאה מהסלנג:  "זיון" והפועל המכוער בעיני שאני מסתייגת להשתמש בו ביחס לעצמי ובן זוגי "להזדיין" מקורו בנשק. הקרבה בין מין לנשק מעורר שאלות רבות על החברה בה אני חיה.  וכאשר אנחנו רוצים להשתמש בלשון נקיה וגבוהה אנחנו משתמשים בצירוף מילים מתורגם מאנגלית: לעשות אהבה. אז מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו עושים אהבה בעברית? ואולי משהו בתרבות שלנו, בשפה שלנו נמנע מלדבר על האהבה ומעשה האהבה באופן ישיר במשך דורות רבים? באין שפה, איך אפשר לדבר או לתאר בעולם המודרני, בעולם שהקולנוע, הטלויזיה והספרות משפיעים עלינו סצנות סקס, על אהבה והדרך בה הגוף מבטא אהבה? הפשרה היא: סקס. גם זו מילה שמקורה אינו עברי. במילון ספיר, המילה המפרשת "זיון" בהקשר מיני (והיא מופיעה כהערה בלבד, לא כפירוש) בעילה. אז מה המילה בה אישה יכולה להשתמש ולהזמין את בעלי למיטה?   

תמר מור-סלע, דילגה על הקושי שליווה אותי כל חיי, שפה לדבר בה את האינטימיות. לשמחתי, מה ששיחרר אותי מהקושי לדבר על יחסים אינטימיים,  זו השירה. השירה מאפשרת לי לדבר אינטימיות ואירוטיקה (שתי מילים לא עבריות) שניתן אולי להחליף ב"קרבה" ו"חשק" באמצעות תיאור, דימוי, ציור לשוני, כפל משמעות או מטאפורה שם אני משוחררת כמו המשורר של שיר השירים.  

תמר וצעירים ממני בדור, עברו תהליך שחרור מהחברה השמרנית, מהפטריארכלי, מהעולם בו המושג "פמיניסטי" הוא מהפכני .לעולם בו קשר ויחסים אינטימיים מנותק ממחויבות ומשפחה. הוא יכול להתקיים בפני עצמו בצורה לגיטימית.

וכשתמר הציעה רציתי לדעת האם יש לי (דגש על "לי") שפה לדבר את המיניות בפרוזה ולא בשירה. להיות מדויקת בתיאור המציאות שאני חווה.   

הספר "ערות" , הבנוי על "כמו מונולוגים" של נשים, המספרות את החוויה מינית שלהן כאוטוביוגרפיה וכמו כל ביוגרפיה, לכל אישה יש את סיפור כניסתה אל המיניות ורגע יציאתה ממנה, וכמו כל מרכיב ביוגרפי אחר, יש בזה רגעי שיא, ורגעי נפילה. רגעי חשק ורגעי דחיה, המיניות שלפני הריון והמיניות שאחרי הריון, המין הנעדר בשעות וימים של מתח והמין המתפרץ ברגעי פיוס ואהבה.  הסדרה בעקבות "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל הבמאית והמפיקה, הינו מעבר דרמטי מהכתוב והספרותי אל הגלוי הנראה והחשוף.

הדרך בה מתנהלת הסדרה, היא באמצעות שיחות של תמר עם כל אחת מהנשים או הזוגות, המרואיינים גלויים, נראים, המצלמה חוקרת אותם ברזולוציות גבוהות, מקיפה מכל כיוון ובשעה שהמראיינת אינה גלויה ואינה משתפת עצמה וחוויותיה , "השיחה" הופכת לווידוי. וכידוע, אין חזק מהווידוי באמנות. הווידוי, הוא אמירת האמת המוחלטת, הווידוי מעורר אימון בלב השומע, הוא מרוכז במתוודה המדבר והצד השני תפקידו להקשיב.

וידוי במקור, קשור לריטואל דתי בנצרות, והן בעולם היהודי ,אדם מתעורר בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והכך הוידוי מתקשר גם לאמירת התודה. ואם יש לאדם וידוי להתוודות בו, הרי יש לו סוד. "ערות" הוא סוג של ריטואל שחרור מהסוד המכביד עלינו שנים. הסוד על מה שכולנו יודעים שהוא קיים בכל בית ובכל חדר שינה, אך אינו גלוי ואינו מדובר, הוא הסוד שבין השניים. נשים המצטלמות לספר את סודן, זה מסקרן וגם משחרר. אם אישה שנראית "נורמלית" ו"רגילה" מספרת על נער שנכנס לחדרה בקיבוץ והפשיט אותה ממכנסי הפיג'מה והכאיב לה, זהו "סוד" שהושתק ויוצא לאור. הוידוי עליו, משחרר את המספרת מהסוד שלה ומאפשר לנשים אחרות שהן נשאות סוד, להזדהות. כשדיברתי על הרגשתי כאישה אלמנה צעירה, על העדר הנמען האהוב, על הדרך בה החברה רואה אותי כאישה שהיא "הפקר" (את גם צריכה "לספק" את עצמך, אז יאללה בואי) ובשנה הראשונה לאלמנותי חוויתי שתי תקיפות מיניות מגברים בסביבה המוכרת שלי. איך ומתי אפשר היה לומר זאת? ואיך אפשר למצוא שפה להבדיל, בין גבר/ חבר שאין לנו מחויבות ואנחנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים לבין נהג מונית שנהג עבור המשפחה שמציע את שירותיו?  יש מילה אחת שמפרידה והיא הרגש. האהבה.  אז גם אני עברתי תהליך מטהר ביני לבין עצמי וביני לבין החברה באמצעות ה"וידוי" , בזכות היותי "ערה". הווידוי, הוא אחד הצדדים של האינטימי, אדם מתוודה בפני מי שהוא נותן בו אמון ובכך, הווידוי מקרב והופך לחלק מהתקרבות לאהבה. אנו רגילים לראות באומנים, אנשים המחפשים אהבה דרך החשיפה באומנות, אולי גם כאן, נשים "רגילות" מתוך החיים, יוצאות אל המסך מדברות על אהבה ומחפשות את אהבת הצופים לבחירות וליסורי האהבה שלהן.

ספרות הרומן הרומנטי או כמו שנהוג לקרוא לז'אנר רומן משרתות, היא הספרות שהעלתה חוויות מיניות מאונס ועד תיאורים מפורטים של זוגות במעשה האהבה, ובדרך כלל, מעשה אהבה אסור , אך תמיד זה היה חלק מסיפור גדול יותר, מעשה האהבה לא היה מנותק מהקשר סיפורי או ספרותי, והמין או מעשה האהבה הביא בעקבותיו תוצאות של הריון ולידה או של אכזבה ושבר נפשי (זוכרים את הסערה סביב "מאהבה של לידי צ'טרלי"). ברומן, או בקולנוע המין והאהבה, האהבה האסורה או הבלתי אפשרית,  לחילופין גם האונס, מניעים את העלילה, הם הסיבה והמסובב.

בסדרה "ערות", מופיעות נשים רגילות, לא שחקניות ולא סלבריטאיות, בפנים גלויות, עם סימני גוף וסימני גיל ואומרות וידוי על מה שהיה סמוי מהעין במשך דורות (ואני ביניהן)כמו אהבה לא מספקת, החיפוש אחר העונג, מציאת העונג עם תחושת אשמה ושיחרור מתחושת האשמה באמצעות הוידוי ב"ערות".  ההמרה לאמנות באמצעות סיפור, סדרת מונולוגים או סרט קולנועי יכול היה לשחרר את החוויות האלה לעולם מבלי להישפט. ואולי זה המסר המרכזי של הסדרה.

האהבה, הרגש, הפריון שבא בעקבותיה היא מרכזית בחייהם של בני האדם בכל העמים ובכל התרבויות ומאז ומתמיד הזנות והנזירות היוו את הקצוות של התופעה, מהו הדבר שגורם להתרגשות מהספר ומהסדרה. לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא שאנו חיים בעידן בו הפרטי הוא הכללי, ברשתות החברתיות ניתן לקרוא חוויות מעולמם הפרטי ביותר של הכותבים. הבלוג הוא גם יומן פרטי וגלוי לעין כל. נעלם הריחוק המבדל את האינטימי מהעולם החיצון. נוצרה שפה בינלאומית לתיאור החוויה האינטימית, לסיפורים מתוך הזוגיות, ליחסי ילדים הורים, לשיתוף של החלטות חשובות בחיים, ליחסי זוגות חד מיניים שהיו בעבר טאבו, היום הם גלויים בקולנוע, באומנות הפלסטית ובמדיה החברתית. חדשות יכולות להיפתח בתיאורי רצח או גילויי עריות מפורטים בתוך המשפחה. סף הגירוי השתנה ומי שפורץ או פורצת את גבולות השמרנות והאינטימיות נחשבים לאמיצים ומושכים את תשומת לב המדיה. ובעידן מסכי הכיס, החוויה הקיומית היא שמי שאין לו מסך או אינו מופיע על מסך כחלק מהחוויה הקולקטיבית, אינו קיים. משוררים מכירים את הבקשה של יחסי הציבור בהוצאה: תן לי "סיפור" כדי שתתפרסם כתבה במוסף לספרות. או במוסף שישי. משוררים זוכים לחשיפה לפעמים, בזכות חשיפת גילוי עריות במשפחה, או סיפור ביוגרפי יוצא דופן ולא בהכרח היצירה היא נושא הכתבה.

כל אלה, אפשרו, לפתוח וידוי ושיחה על מה שעד כה היה מכוסה או לא נגיש. הדיבור על החוויה המינית הוא חלק מהשפה החדשה בין האישי לקולקטיבי. בין הפרטי, האינטימי, למקומו של האדם, ובמקרה הזה של האישה בתוך המרחב שלה.

עד כה סיפור האהבה והחוויה המינית מסופרת על ידי שחקנים בקולנוע, סצנות מין ועירום משולבות בסיפור הקולנועי והן חלק מהפיתוי ויחסי הציבור של הקולנוע למשוך קהל. בקולנוע ניתן לראות מה שבלתי אפשרי בבית , מהקולנוע אפשר ללמוד איך נראה המין אצל ה"אחר". אך הסיפור הקולנועי, איבד את אמינותו, הוא מספר סיפור של אחרים וברוב המקרים הצופה אינו יכול להזדהות עם החוויה האינטימית של הגיבורים (ניתן לצפות ב"אישה יפה" pretty Woman   1990 בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר, עשרות פעמים ולדעת שזה סיפור לסרטים). בעידן בו ה"ריאליטי" הוא הוא הז'אנר המרגש ורב צפייה, רק קולנוע תיעודי יכול ליצור אמון והזדהות. רק פנים חשופות של אישה מדברת על כאב החדירה, או עונד מיוחד ביחסים עם אישה, יכול לעניין ולהיות מודל בבחינת "אם היא יכולה אז גם לי מותר להרגיש כך או לחוות כך".

בעידן בו הגבולות בין המציאות לדמוי מציאות אינם ברורים וה Virtual Reality ,  הוא המציאותי עבור רבים, כוחו של הקולנוע התיעודי הולך וגובר. ככל שאנו מתרחקים מתחושת המציאות, מהגדרות של מה "נכון" או "לא נכון" , "צודק" ו"לא צודק", אין מקום לאמיתות מוחלטות , והסובייקטיבי הוא קנה המידה לדברים. אז התיעודי והממוסמך  ממלא את מקומה של תחושת המציאות, של האובייקטיביות. לא מקרה הוא שבמקביל להופעת הסדרה "ערות" הופיעה מיני סדרה בעלת אופי יותר קולנועי בשם: "המורדת" או Unorthodox , המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של  דבורה פלדמן המספרת את סיפור עזיבתה של הגיבורה את קהילת סאטמר בויליאמסבורג, ניו יורק. תוך חשיפת חייה האינטימיים עם בעלה, את העובדה שכל חייה האינטימיים, עבור משפחתה מסתכמים בשאלה האם יהיה פריון, האם תהיה לידה? ואילו, היא היתה שרויה בחוויה שונה, המעשה המיני בשכבה עם בעלה היה כרוך בכאב והיה חסר עונג ובעיקר חסר אהבה. העונג הגיע עם הבריחה, עם הגילוי העצמי והחופש.

דומני שאם יש משמעות ומסר לסיפור של "ערות" ושל "המורדת" הוא אותו מסר, היי קרובה אצל עצמך, אל תחמיצי את העונג, הוא שלך ומגיע לך.

"ערות" הספר והסידרה זה מעשה חלוצי ומשחרר, אסתטי ומעניין שיש לו משמעויות רבות שעוד תהיינה הזדמנויות לדבר עליהן, אך  הקושי שלי ב"ערות", שאומנם באמצעות הווידויים נוצר תיקון. אפשר לדבר על הסוד המשותף לכולנו. אך, הדיבור על מיניות בעיקר בדור הצעיר יותר, אינו ביטוי של אהבה ושייכות, של מיניות כחלק מפריון, המשכיות, שייכות ומשפחה, המיניות על פי ערות היא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי ולא בהכרח מימוש רגשי.  

Entela Kasi , Portrait of an Albanian (Jewish) poet

Photo: Hava Pinhas-Cohen

Tomorrow, Wednesday, July 8 at 6:00 pm During the program "Talk in Two in Four Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with writers from the Jewish world. A program that is a collaboration between Radio Melitz and the Writers Association, will talk to Albanian poet Antella Cassie. I met Entela few years ago in Belgrade. The moment we met, I liked her. I felt that she is a poet and woman involved deep in the culture of her country, of her language .Something in her eyes is different, And I liked it.

Entela Kasi  – Albanian PEN President and Ambassador for Peace. Poetess, novelist, translator and essayist. She is author of many books into Albanian and foreign languages, and also a well known intellectual in the cultural life of Albania. She has worked for ‘In search Committee’ of PEN International.

She is awarded national and international awards in literature, and her works are translated in different languages. She also writes for the Albanian journals and daily press within the focus in social movements, culture and politics. She has also been invited as the guest writer by different Universities in Albania and abroad.

Her poetry is translated and published in different anthologies, magazines and literary reviews into Macedonian, Serbian, Turkish, Bulgarian, Romanian, Italian, German, French, English  and many other languages.

She is awarded with the title ‘Univesrum Dona’ and ‘Honorary Academician’ accredited by the International University of Peace Studies, in Lugano Switzerland and by ‘Universum Academy’.Actually she works for the Catholic University- “The Lady of Good Council’, in Tirana- Albania.She writes into Albanian and English.

, 2019 Entela Kasi was invited to the 5th Kisufim conference and that was a good oportunity to translate some of her poems. Here are 2 of her poems and the first one is about her grandmother Hana, her Jewish Grandmother.

אנטלה קסי

אִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹלָם פִּרְאִי, חָנָה

הָעוֹר הָרָקוּב מִמֶּלַח הַחֲלוֹמוֹת הוּא הַנְּיָר

עָלָיו תִּכְתְּבִי אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ

עִם צִבְעֵי הָאֲדָמָה, לֶהָבוֹת וּמַיִם

תְּעַצְּבִי אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת

הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ מִדֵּי פַּעַם

בָּשָׂר וְעֶצֶם.

אִם הָאֲרֻבָּה נוֹפֶלֶת מַטָּה, חָנָה..

הָאֵפֶר יִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הָאָח

הַכּוֹכָבִים יְכַנְּסוּ מֵאַבְנֵי הַיְּסוֹד

שֶׁל בֵּית הַסָּבְתָא שֶׁלָּךְ

הָאוֹר יִמָּתַח כְּאִלּוּ יִמְתַּח אֶת יָדָיו

שֶׁבַּעֲבַר נַהָג לְכַסּוֹת טַבָּק

עִם דַּפֵּי נְיַר עִתּוֹן.

הַיָּרֵחַ יַרְאֶה לְךָ אֶת צִדּוֹ הָאַחֵר

הַמָּלֵא בַּמִּלִּות אֵם רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

עַד אֲשֶׁר יְמַלֵּא לְתוֹךְ כֶּתֶר הַשָּׂמִים..

הָעוֹנוֹת יִתְחַלְּפוּ, חָנָה

הַפֵּרוֹת יַרְקִיבוּ

רִמּוֹנִים, תַּפּוּזִים וְזֵיתִים

יִתָּכֵן שֶׁכְּמוֹ עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת

מוּאָרוֹת עַל יְדֵי עֶצֶב הַחַיִּים

הַתַּפּוּחִים יִפְּלוּ מַטָּה

וְהָעֵצִים לֹא יִשָּׁבְרוּ

הָעַרְמוֹנִים יִתְפּוֹצְצוּ עַל רֹאשֵׁךְ הַיָּפֶה

הַצֶּבַע יִשָּׁאֵר בִּשְׂעָרֵךְ

יִרְקֹד בָּרוּחַ לְלֹא הֶרֶף

אַתְּ תִּרְאִי אֶת הָאֲדָמָה בַּמָּקוֹם בּוֹ זַרְעֵי הַחַיִּים יְשֵׁנִים

מִתַּחַת לְשֶׁלֶג

גַּרְעִינִי זָעָה, זַרְעֵי תִּקְוָה

בָּלֶרִינָה שֶׁלִּי, אַתְּ תִּרְקְדִי עַל הַקֶּרַח

וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הַזֶּה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ סְבִיב הַלֶּהָבוֹת

רַק אָז, בִּתִּי

אַתְּ תִּלְמְדִי לֶאֱהֹב אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים,

לַמְרוֹת הַמְּרִירוּת, עֶצֶב, מַחֲלָה וְטֵרוּף

אַתְּ תִּרְאִי הַכֹּל, חָנָה

תִּשְׁכְּבִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ מִכְּאֵב

לִבֵּךְ יִשָּׁבֵר,

וְאָז תַּעֲלִי שׁוּב,

אַתְּ תְּטַפְּסִי מַעְלָה עַל הָהָר,

תִּשְׁתִּי דְּבַשׁ וְיַיִן

וְתִהְיִי אִם וְרַעְיָה

וּלְעוֹלָם תִּשָּׁאֲרִי בַּת וְאָחוֹת,

יַלְדַּת אוֹר מְתוּקָה

אֶת הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַחַיִּים, חָנָה

וְאִם הָעוֹלָם הוּא פִּרְאִי,

הָעוֹר הָרָקוּב הוּא הָאֲדָמָה

הַמָּקוֹם בּוֹ תָּמִיד רָצִיתָ לִשְׁתֹּל חַיִּים!

לא אני, Not I

לֹא אֲנִי,

הַשְּׁחָפִים מֵעֵבֶר לְאוֹתָן מַנְגִּינוֹת משיוֹת, זְעִירוֹת, מַבְרִיקוֹת

מִתַּחַת לָעוֹר בּוֹ אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַמִּלִּים

שֶׁל הַבַּיִת הַשָּׁבוּר

בְּאִי רָחוֹק רוֹקֵד עִם גַּמָּדִים

אַתָּה מַגִּיעַ לְדֶלֶת הַחֶדֶר בְּעֶרֶב אָפֹר קָפוּא

כֶּתֶר פְּנִינִים עַל רֹאשְׁךָ הַמַּרְשִׁים

עֲדַיִן גָּשׁוּם

אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַנִּיחוֹחַ וְהוֹלֵךְ

הַרְחֵק מִכָּל גְּבוּל

כָּבוּל בְּלֶהָבוֹת וּכְאֵבִים

עָרִים יְשָׁנוֹת הֵן קָרוֹת וּמֻזְהָבוֹת

אַתָּה נִכְנָס בְּשֶׁקֶט לְכָל עַמּוּד

אֲבָל, לֹא אֲנִי

רעב

לכבוד העובדות והעובדים הסוציאלים, ביניהם, בתי, איילת כהן, תואר שני בעבודה סוציאלית ונסיון של עשר שנים כסרן בצה"ל בתחום. לכבוד חברה ישראלית מתוקנת עם ערבות הדדית, עם עינים פקוחות לחוליות החלשות, לנוער המתבגר "הזהרו בבני עניים כי מהם תא תורה". כי הרעבים זוכרים את הרעב ושואפים יותר מכולם לתיקון עוול. לבנות חברה ובית שילדיהם יהיו כמו כולם.

לכבוד אלה שנחשבים ל"חארטה" והמקרר ריק והעלבון צורב.

אני מצרפת וידאו פואטרי שיצר שי אלכסנדרוני עם עמי דרוזד ושמו: רעב/ המקור בעברית וההמשך באנגלית

רעב Hunger

מתוך: וחצי תאוותי בידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.

רָעָב

1

עוֹד דָּבָר עַל וַיְהִי רָעָב בַּבַּיִת.

בַּשִּׁיר הַזֶּה לֹא יִהְיֶה דִּמּוּי וְלֹא מֶטָאפוֹרָה

בְּלָשׁוֹן מְדֻבֶּרֶת רָזָה וְדַקָּה כְּדִיקְט,

דַּלּוּת הַחֹמֶר לַמְהַדְּרִין, לָשׁוֹן צְמוּדָה

כְּמוֹ חֻלְצָה רְטֻבָּה לְחָזֶה עָרֹם. אִישׁ לֹא יֹאמַר

שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת הַשִּׁיר הַדַּק דַּק הַזֶּה.

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,

זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ.

אַחַר כָּךְ בָּא בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה מֵרְעַב יַלְדוּתִי.

חָמֵשׁ אֲבָנִים וְכִמְעַט נִצַּחְתִּי אֶת תָּמִי עַד שֶׁאָמְרָה

"רוֹאִים לָךְ אֶת הַחוֹר בַּנַּעֲלַיִם". קִפַּלְתִּי אֶת

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מִתַּחַת לַבִּרְכַּיִם וּמִתַּחַת לָאֲדָמָה,

וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם נָגְעוּ בָּאַסְפַלְט וּבַמִּדְרָכָה הָרוֹתַחַת

מִשֶּׁמֶשׁ צָהֳרַיִם. מִקּוֹצִים לֹא פָּחַדְתִּי, הֵם הָיוּ דִּגְדּוּגִים

לַיּוֹם וּדְמָעוֹת לַלַּיְלָה. טוֹב הָיָה לָלֶכֶת עַל חוֹל לוֹהֵט בַּחוֹף,

הָרַגְלַיִם צָרְבוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ אִפְּרָה אוֹתִי בְּאָדֹם

הָיִיתִי אָז יָפָה מְאֹד. הָיִיתִי כֹּה יָפָה כְּשֶׁהָעוֹר צָרַב

וְהָעֵינַיִם צָעֲקוּ בְּאוֹר יָרֹק גַּם אֲנִי גַּם אֲנִי.

חוּצְמִזֶּה דּוֹד אַבְרָם שָׁאַל: "הַכֹּל בְּסֵדֶר?"

"הַכֹּל בְּסֵדֶר" וְחָזַרְתִּי לִקְרֹא בַּסֵּפֶר. הַגְּבֶרֶת מַדְלֶן

אָמְרָה, שׁוּב לָקַחְתְּ אַסְקָדִינְיוֹת מֵהָעֵץ

אָז יָדַעְתִּי שֶׁפֶּסַח מִתְקָרֵב.

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. שׁוּב הִתְקַלְקֵל הֶחָלָב

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְהַכְנִיס מֵהַסַּף, שָׁם הִשְׁאִיר הַחַלְבָן,

שֶׁהִפְחִיד אוֹתִי עַם מִסְפָּר עַל אַמַּת הַיָּד

וּמוֹכֶרֶת הַבֵּיצִים שֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ נִקְטְמוּ בַּפְּרָקִים.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר הַכֹּל בְּסֵדֶר צָרִיךְ לְטַפֵּל בֶּחָצֵר וְהַגַּג דּוֹלֵף

לְכִי לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת לֶחֶם, גְּבִינָה לְבָנָה וְצֶמֶר גֶּפֶן"

בְּפִנַּת הָרְחוֹב מִתַּחַת לַקָּזוּאָרִינָה מַרְסֶל צָבַט וְהִשְׁאִיר כָּחֹל

עַל יְרֵכַיִם לְבָנוֹת. לֹא נוֹרָא. אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַבָּקַלְנִיק אָמְרָה:

"הַכֹּל בְּסֵדֶר רַק תַּגִּידִי לְאִמָּא שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה תָּבוֹא בְּעַצְמָהּ".

אֲבָל הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר, אַבָּא עָלָה בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם לַשָּׁמַיִם.

כְּלֵי הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֲרוּ זְרוּקִים בֶּחָצֵר, הוּא לֹא בָּא לִגְזֹם,

עֵץ הַקְּלֶמֶנְטִינָה הִתְיַבֵּשׁ, גַּג הִתְחִיל לִדְלֹף, הַקִּירוֹת

הֶעֱלוּ מֵהָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית רְטִיבוּת וְהַמִּרְצָפוֹת נָעוּ

שָׁרְשֵׁי הַקָּזוּאָרִינָה דָּחֲקוּ בַּבַּיִת לִפֹּל. הַכֹּל בְּסֵדֶר.

הַבַּיִת הַמָּט הוֹצִיא אֶת אִמָּא וּשְׁתֵּי הַבָּנוֹת לַגָּלוּת.

2

בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי, לֹא הָיוּ סֶנְדְוִיצִ'ים לְבֵית הַסֵּפֶר.

כָּל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה נִרְשַׁם כִּכְתֹבֶת זְמַנִּית בְּעִקָּר אִם

עֵץ רוֹכֵן מֵעָלָיו, בַּיִת לְלֹא דֶּלֶת עִם קוֹרוֹת וְחַלּוֹנוֹת לַנּוֹף.

הַבַּיִת הַשֵּׁנִי כֻּסָּה בְּטַפֶּטִים דְּמוּיֵי אַרְמוֹן

אִמָּא קָרְאָה לָנוּ לֶאֱכֹל אַחֲרֵי שֶׁהָאִישׁ קָם

וְהִשְׁאִיר עַל הַצַּלַּחַת עַצְמוֹת הֶרִינְג, חַרְצַנֵּי זֵיתִים דְּפוּקִים

לֶחֶם קִימֶל אוֹ פּוּמְפֶּרְנִיקֶל לִפְעָמִים הָיָה גַּם אֹכֶל

שֶׁאֵינוֹ בֵּיצָה קָשָׁה בְּעִקָּר לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הָאוֹרְחִים:

"כָּאן הַכֹּל נִרְאֶה בְּסֵדֶר מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת". אִמָּא

הָיְתָה מַחְבִּיאָה בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים אוֹ בַּאֲרוֹן הַמִּרְפֶּסֶת

מָאתַיִם גְרַם גְּבִינָה בּוּלְגָרִית וְלֶחֶם לָבָן בִּשְׁבִיל הַמֵּעַיִם הַמַּרְגִּיזִים

רַק אָז הָיוּ הַבּוּרֶקַס טְרִיִּים, וְהַגְּבִינָה הָיְתָה רַכָּה

וְהַסָּלָט הָיָה עָשִׁיר בְּעַגְבָנִיּוֹת וּמְלָפְפוֹנִים קְצָת בָּצָל

לְיַד צַלַּחַת קְטַנָּה עִם זֵיתִים. הַבִּיסְקְוִיטִים סְגוּרִים

בָּאָרוֹן הָעֶלְיוֹן, הִתְמַחֵיתִי בַּעֲלִיָּה לְלֹא נְפִילָה

כִּסֵּא עַל כִּסֵּא, מַלְאָךְ עִם סִימָנֵי מַכּוֹת וּפַרְצוּף

רֵיק מִזִּכָּרוֹן. אִישׁ זָר יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן וּמַקְשִׁיב לַסְּפּוֹרְט

אוֹ לַחֲדָשׁוֹת בְּפוּל ווֹלְיוּם וְאוֹר נֵיאוֹן יְקָרוֹת

כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ בַּבַּיִת.

מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁ"נַּעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת עִם צִיצִים

בַּפְרוֹנְט בְּעָיָה גְּדוֹלָה וְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת". זֶה מִשְׁפַּט הַתְחָלָה

לְסִפּוּר שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב עַל גּוֹרַל יָתוֹם אַלְמָנָה גֵּר וְגָלוּת.

3

גָּלוּת בְּתוֹךְ גָּלוּת כְּמוֹ חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר עַד שֶׁאֵין רוֹאִים

בַּיִת. אֲבָל חֲדַר מַדְרֵגוֹת יֵשׁ גַּם פַּעֲמוֹן בְּדִירָה 5.

כָּל הַיּוֹם עָבַד וְעַכְשָׁו קְצָת נַחַת וְשֶׁקֶט עַד יִגְבַּר סַעַר –

כּוֹס תֵּה עַל מַגָּשׁ, קְצָת דַּג מַטְיַאס כָּבוּשׁ וּמְבֻצָּל

יֵשׁ עוּגָה לְקִנּוּחַ. הָרָעָב הַמִּיתוֹלוֹגִי הוֹצִיא אֶת הָאָבוֹת,

הָרָעָב אֶצְלֵנוּ שָׂבַע בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן אֲבָל מַהוּ רָעָב שֶׁל יַלְדָּה

בַּתִּיכוֹן לְעֻמַּת רָעָב סִפְרוּתִי שֶׁהִתְפָּרֵץ לַסָּלוֹן בְּאִחוּר

לְאַחַר שֶׁנָּקַב חוֹרִים בַּמֵּעַיִם.

רָעָב שֶׁנִּמְשַׁךְ שֵׁשׁ שָׁנִים בְּחֶסֶד הַשֶּׁלֶג הָאֵירוֹפִּי מְתֻבָּל,

הָאַלְכּוֹהוֹל חַי וּבְפַחַד מָוֶת לִפְעָמִים הָיוּ אֵלֶּה הַנָּאצִים,

הָאוּסְטָאשִׁים, אַחַר כָּךְ הַקּוֹמוּנִיסְטִים הַטּוֹבִים, שֶׁהִגִּיעוּ רְכוּבִים עַל סוּסֵי

הַצָּלָה לְפָרֵק אֶת בְּצֵק הָרְגָשׁוֹת לִתְמוּנוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה

מִלִּים בִּצְעָקָה מְטַפְּסוֹת עַל קִירוֹת. הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר

הָיוּ כְּמוֹ כְּבִיסָה יְבֵשָׁה, שֶׁאֵינָהּ מִתְקַפֶּלֶת גַּרְבַּיִם בְּזוּגוֹת

שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים. הַמַּגָּבוֹת מְקֻפָּלוֹת

עַל סְדִינִים וְהַמַּפּוֹת הִתְעָרְבוּ בְּחֻלְצוֹת לְבָנוֹת

וְשִׂמְלַת הַשַּׁבָּת נִצְבְּעָה בְּאָדֹם.

4

הַכֹּל בְּסֵדֶר בַּבַּיִת תִּינוֹק חָדָשׁ נוֹלַד עִם חִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ

חֲסַר זִכָּרוֹן הַפּוֹתֵחַ לְבָבוֹת וּבוֹנֶה אֶת חִידַת מוֹתוֹ טֶרֶם זְמַנּוֹ.

זָרָה וּרְעֵבָה בְּבֵיתָהּ מִתְחַפֶּשֶׂת לְיַלְדָּה רְגִילָה

לְלֹא סִימָנִים, תָּמִיד קְצָת שְׁמֵנָה וּרְגִישָׁה לְמִלִּים

כְּמוֹ גּוּף עָרֹם בַּקֹּר רָגִישׁ וּמֵגִיב.

תִּלְבֹּשֶת אֲחִידָה וְגַרְבֵּי נַיְלוֹן לְכִסּוּי פִּצְעֵי בֶּרֶךְ,

הָאַמְבַּטְיָה נְמוּכָה לְהַבְרָקָה וּמִרְצָפוֹת מְשֻׁפְשָׁפוֹת שֶׁאֵין חֹמֶר לְרַצּוֹת.

"הַכֹּל בְּסֵדֶר", הִנֵּה כָּתַבְתִּי אֶת רֹב הַשִּׁיר לְלֹא מִלָּה מִשְׁנָאִית

הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר מִלְּבַד עִלָּפוֹן קַל שֶׁל בֹּקֶר,

אוֹ אֲרוּחָה גְּנוּבָה קַלּוֹת בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית הַסֵּפֶר.

בֶּאֱמֶת, הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר. נַעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת הִיא קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת

רַק קְצָת אַהֲבָה, רָעָב קַל וְכַמָּה מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת בּוֹנוֹת

אוֹטוֹפִיקְצְיָה לְתִפְאֶרֶת הַשִּׁיר הַדַּק

כְּמוֹ הָעוֹר שֶׁלֹּא הִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ, קֹר אוֹ מַכּוֹת.

לָעוֹר תָּאֵי זִכָּרוֹן מַמְאִיר מִזַּן אַחֵר.

AUTOFICTION, ADVANCED LEVEL

Hunger

1.

One more thing, and there was hunger in the house.

In this poem there will be neither simile nor metaphor

in colloquial diction thin and flattened like plywood

the matter thin enough to satisfy the strictest standard, a language tight

as a wet shirt on a bare chest.  No one will say

that he didn't understand this thin thin poem.

In our house famine was not mythical, no one went down to Egypt

it was just hunger, part of the materials that formed the memories

 of our childhood bones.

Afterward came the second house, which was built, from my childhood hunger.

Five stones and I had almost beaten Tami until she said

The hole in your shoe is showing."  I folded

my feet under my knees and under the earth

and my feet touched the asphalt and the sidewalk that was broiling hot

with the noonday sun.  Thorns didn't scare me, they were a tickling

by day and tears by night.  It was good to walk on the burning sand at the beach,

My feet burned and the sun painted my face red

Then I was very beautiful.  I was so beautiful when my skin burned

and my eyes screamed in green light me too me too.

Besides Uncle Avram asked, "Everything all right?" and I went on reading my book. 

Mrs. Madlen Said, pick some loquats from the tree

so I knew Passover was coming.

Everything was all right. The milk was spoiled again

I forgot to bring it in from the doorstep, where the milkman had left it.

He frightened me with the number on his forearm

and the egg lady whose fingers were crumpled at the joints.

"Everything's all right everything's fine the garden needs

 taking care of and the roof is leaking

Go to the grocery store and buy bread, white cheese and cotton."

At the corner under the casuarina Marcel pinched and left blue

on white thighs.  Never mind. The wife of the grocer said: "It's all right, just tell your

mother next time she should come herself."

But everything was fine, Daddy had gone up to heaven in fire and water.

His tools lay abandoned in the yard, he did not come and prune,

The tangerine tree dried out, the roof started leaking, the walls

drew up dampness from the treacherous ground and the floor tiles shifted

The roots of the casuarina pushed against the house till it fell.  Everything was fine.

The falling house drove the mother and two daughters out into exile.

2.

In the second house, there were no sandwiches to take to school.

Every bench on the avenue was registered as a temporary address especially if

it had a tree bending over it. A house without a door or walls or windows with a view.

The second house was covered with wallpaper like chestnut

Mother called us to eat after the man got up

leaving on his plate herring bones, worthless olive pits

caraway bread or pumpernickel sometimes there was also food

that was not a hard-boiled egg mainly after the guests had left.

"Here everything looks fine, a model family." In the clothes

closet or the cabinet on the balcony Mother

would hide two hundred grams of feta cheese for the irritable intestines

Only then were the borekas fresh, the cheese soft,

the salad rich with tomatoes and cucumbers and a bit of onion

beside a little dish of olives. The biscuits were locked away

in the upper cabinet.  I became expert at climbing without falling,

chair upon chair, an angel with the marks of blows and a face

empty of memories.  A strange man sits in the living room and listens to sports

or the news at full volume and bright neon light

as if no one was home.

Someone said that "A teenage girl who's sprouting

in front is a big problem and a lot of trouble."   This is the first sentence

of a still-unwritten story about the fate of orphan widow stranger and exile.

3

Exile within exile like a room within a room until no one sees

a house. But there is a stairwell also a bell in apartment 5.

He worked all day and now there is a bit of peace and quiet till the storm breaks –

a cup of tea on a tray, a bit of pickled herring with onion

There's cake for dessert.  Mythological hunger drove our fathers out of the land

Hunger with us is sated with shame and insult but what is the hunger of a high school

girl in comparison to the literary hunger that crashed the living room late

after drilling holes in the intestines.

A hunger that lasted six years flavored with the snows of Europe,

raw alcohol and the fear of death sometimes it was the Nazis,

the Ustaša, after that the good Communists who came on horseback

to the rescue to break up the dough of feelings to isolated pictures of silence

words in a scream climbing the walls.  Truth and falsehood

were like dry laundry that won't fold like socks in pairs

that don't match. The towels are folded

on top of the sheets and the tablecloths got mixed up with the white blouses

and the Shabbat dress was dyed red.

4.

Everything is fine in the house a new baby is born with a winning smile

without memory that opens hearts and builds the riddle of his premature death.

Alien and hungry in her home she disguises herself as an ordinary girl

without marks, always a bit plump and sensitive to words

like a naked body in the cold, sensitive and reacting.

A uniform and nylons covering the sores on the knees,

the bathtub low for polishing nothing could get those tiles clean

“Everything’s fine,” here I’ve written almost the whole poem without one word from

 the Mishna,

everything was fine except for faintness in the morning

הגיבור הטראגי, ורעש נפילת הפסלים

בנימין נתניהו

"גיבור טרגי הוא אדם, בדרך כלל של לידה אצילה, עם תכונות גבורה או פוטנציאל גבורה.

אדם זה נחרץ על ידי גורל, כמה כוח טבעי להיהרס, או לשאת סבל רב. הגיבור נאבק

להפליא נגד גורל זה, אך נכשל בגלל פגם או טעות"

זו ההגדרה של "גיבור טראגי" על פי האנציקלופדיה. אני זוכרת את נילי סדן המורה שלי לספרות מגדירה את הגיבור הטראגי הוא אדם נעלה ובעל ערכים המנסה להתנגד לגורלו, הוא מודע למהלך שלו אך סופו ידוע מראש. זה בדיוק מה שקורה נגד עינינו ואיש אינו יכול למנוע את הגיבור הטראגי, בנימין נתניהו. הוא בן למשפחה מכובדת במונחים ישראלים, אדם ערכי ומסור לארצו ולמדינתו, אך הוא כבול בכבלי גורלו שהוא הכניס עצמו אליהם. הוא אינו יכול לפתור את הפלונטר והוא הולך ומסתבך עד שיפיל את עצמו ואת כולנו איתו.

בשעה זאת, חברי מפגינים מול בית הממשלה, משם יכניסו את השבת לירושלים. אני מודה, אני עכשיו במטבח, מבשלת לארוחת שבת, והראש שלי במקומות אחרים. תערובת של חרדה ואחיזה במה שהתרגלנו לקרוא לו "שיגרה". כל הביטחונות המדומים שלי מיטלטלים. בריאות, פרנסה, כתיבה , ותכניות, מוות מוזמן מראש שבא לבקר ולראות מה נשמע בארצות החיים. ברגעים אלו הודיעו בחדשות שראש ממשלת צרפת התפטר ועלה ראש ממשלה צעיר, בן 55 מי שעד כה עמד בראש המלחמה בקורונה (מלחמה שהצליחה עד כה בצרפת)

בשבועות האחרונים, התודעה שלי מלווה את יציאת מצרים, סיימנו ללמוד את עשר המכות בחברותא המתכנסת בשיגרה מתאמצת ולמדנו ללמוד דרך הזום. שגם זה הםך עבורי לסמל המצב. כולם במרובעים שלהם, מוציאים את הראש כמו צבים מתוך שריון ולשעתיים, מזכירים לעצמנו שיש נושא מחבר בינינו, אבל העובדה שאיננו נפגשים ואיננו לוחצים יד או מתחבקים ושומעים משהו על החיים הפרטיים, הכניס אותנו לקופסאות שימורים מרובעות וכולם מרוצים שאיננו בפקקים. ש"איננו מבזבזים זמן בדרכים". אבל, העובדה שה"זום" אפשר לנו להמשיך וללמוד, זו שמחה בפני עצמה. ובכן, אנחנו לומדים ספר שמות, עברנו את עשר המכות בזמן הקורונה ובימים אלה נצא ממצרים.

בפעם הראשונה הבנתי את המהלך של הקב"ה בעשר המכות והקשחת לב פרעה. פרעה, היה במעמד אל, ראש האימפריה העתיקה והחזקה בעולם העתיק. לטובת הכלכלה שלו, היה עם של עבדים שחי בארץ גושן ונשא את הכלכלה המצרית על כתפיו. הבנתי שאימפריות נופלות בגלל שתי סיבות מרכזיות. שליטים שמאבדים את הקשר עם המציאות ובטוחים בכוחם, ביכולתם למשוך בחוטים, לקבוע גורלות, ולחיות לנצח, יש ביניהם כאלה שגם עלו בזכות ערכים ואידאלים שייצגו. וסיבה שניה, כאשר פורצת מגפה , או התפשטות של חידקים או בעלי חיים קטנים, כמעט בלתי נראים, חלק מהטבע הלא מובן שפוגעים בגוף האדם כמו: כינים, שחין (מגפה), צפרדעים שחורגות ממקומן ביאור או בכל מקור מים ומשתלטות  על המרחב הפרטי. כאשר הטבע, אינו מובן, החוקיות שלו משתנה כמו בחושך המוחלט וכשהיועצים שלו אומרים לו, שחרר אותנו מהצרה הזאת והוא לא שומע, השליט, ראש האימפריה, יפול, הוא יצא מההסטוריה כמו הפסלים  והפסילים שנופלים במרחבי "אמריקה", תמונות בעלות ערך סימבולי הנצרב בתודעה .  

בעידן שלנו, אימפריות ושליטים אינם נופלים בגלל מלחמות, בגלל שימוש בכוח, ראו מקרה אסאד בסוריה, ראו שלטון החומייניזם. לא טנקים ולא מטוסים מכריעים את מלחמות העתיד. מה שמכריע זה יצור שאין לו חיים ואין לו שם הוא חתיכת ד.נ.א עטופה בחלבון שברח ממעבדה בסין, האימפריה הגדולה.  הוא כמו הכינים, כמו השחין, כמו היתושים וכל הקטנים הנצמדים לגוף האדם, מוצצים או נטפלים לדם, לעור, מפריעים לישון ומשפילים אותו לעפר ומקצרים חייו עד שהם תלויים במכונה מנשימה.

לפנינו מאבק הירואי של גיבור טראגי בנגיף קטן שאינו נראה לעין. בגל הראשון, הופיע כל ערב על המסך מול הנתינים הסגורים בחדריהם ומציצים מתוך המרובעים של המחשב, הוא הופיע בהיבריס שאין לו שיעור, סיפר על ההצלחה של המנהיג בנגיף, לכתפיו הוצמדו רגות מדומות של הכל יכול.

 עכשיו הוא נעדר מהמסך ומתפתל באסורים שהקיף עצמו ומשפיל בלי בושה את שותפו לממשלה, את מי שקרא ושיכנע להצטרף ו"להיכנס מתחת לאלונקה".  מי שמשפיל, יושפל, זה עוד אחד מהחוקים בטבע הלא מובן.

כל העולם ובתוכו המזרח התיכון מצוי ה"הולד". המתנה. שום שליט לא יתניע טנק או ישלח פלוגה מעבר לגבול, כי האויב האמיתי הוא בפנים .