אני האישה בטרם

במהלך נסיעה ושהות בסרייבו אשר בבוסניה, בשעה שאני שוהה בתוך טקסטים של מקובלים שחיו ופעלו בבלקן, החלטתי לשלוח לאויר את השיר שחיכה בטיוטת הספר בעבודה: המצב המשפחתי (שם זמני)

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית
שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי
טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ
חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי
הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ
וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר
שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן
וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת
וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן
מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת
וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים
עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד
כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם
מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר
וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה
מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס
שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ
תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט
כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי
בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן
שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף
כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן
מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן
וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת
הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.
וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח
שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ
כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת
וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו
פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ
וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים
וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ
וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם
כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל כִּימֵי הַכִּפּוּרִים
וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים
מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים
וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי
אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת
וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת
כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,
אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים
שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק
זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם
עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב
שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה
וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

אייכמן בירושלים, הצגה קרואטית בסרייבו.

לאחר ימים מוארים של סוף הקיץ והסתיו שמוריד עלים מהעצים . כמו שאומרים בסרייבו ובסביבה: פדה קישה (הגשם יורד)

אתמול, בשיחת צהרים במסעדה שכונתית קטנה ונעימה, חמישה שולחנות עם מפה משובצת ופרחים על כל שולחן,  Buric Ahmed משורר בוסני שהכרתי לפני זמן רב, התברר שבערב יש הצגת של התיאטרון הקרואטי בתיאטרון המקומי :

אייכמן בירושלים.? ביקשתי ושאלתי האם יש כרטיס עבורי.

בערב חיכיתי בשעה הנקובה על מדרגות התיאטרון. הערב הסתיים בשתיים לפנות בוקר בפאב מערב לתיאטרון.  במשך שלוש וחצי שעות, באולם התיאטרון הבנוי בסגנון הקיסרות האוסטרו – הונגרית עמודי

זהב ויציעים מעוטרים זהב, עמודים יווניים גדולים נושאים את התקרה והאולם, בשעה שהתכנים והתיאטרון משדרים דלות החומר. תוכניית ההצגה היא קובץ דפים וצילומים ממכונת צילום משרדית. הכסאות עליהם ישבנו, אלה כסאות מתקפלים מהסוג המצוי במתנסים ולפעמים יש כרית לרכך את הישיבה הארוכה בכסא לא נח. אבל, לאחר שהתרשמתי מהצד החומרי, לא יכולתי שלא להתפעל מהקהל הגדול שהגיע להצגה מתיאטרון קרואטי בנושא השואה.

הבמה היא כחלק מהאולם על אותו מישור בו יושב הקהל. מאחורי שולחן רוחבי, עשרה שחקנים צעירים משוחחים לכאורה שיחה של חולין, אין דרמה בדיבור או בשיחה. מתחילים בעובדות, על משפט אייכמן בירושלים. מתי וכמה ימים וכמה שעות היכן התרחש ואיך היה האולם ומי בנה את התא בו ישב אייכמן . כמה אנשים שמרו עליו ולאט לאט נכסו לסיפורי  העדים. השחקנים מספרים את העדים וסיפוריהם, ללא העצמה ללא דרמטיזציה. הם ציטטו את חנה ארנדט וייצגו את קולה ואת דעותיה. וכך מצאתי עצמי בירושלים שבסרייבו שבאה לכאן הערב מקרואטיה. ומתוך סיפור משפט אייכמן הם עברו לסרט של קלוד לנצמן "שואה", סרט של תשע וחצי שעות של עדויות של ניצולי שואה ושל עדים פולנים ואחרים. השחקנים הציגו את העדויות כמי שמתארים את קלוד לנצמן השואל ומיתמם וחוקר ואת סיפור העדים, כמו סיפורו של הזונדרקומנדר. השחקנים שמשחקים את קלוד לנצמן השואל את הניצול השואה "מה זה זונדרקומנדר" והתשובה לבדה מכה בצופים. ואחר כך מבקש השחקן קלוד לנצמן מזונדרקומנדר לספר פרט פרט. איך פתח את דלת חדר הגז ואיך נראו הגופות, פרט אחר פרט כולל תיאור מה קורה בתוך חדר הגזים בו האנשים החזקים מנסים לעלות מעלה ודורכים על זקנים וחלשים ומפוצצים את ראשי הילדים. הכל בתיאור יבש ומדויק. שלוש וחצי שעות נמשכה ההצגה וככל שהתקדמה וככל אשר עלו עדויות על הבמה, וההצגה החלה להביא עדויות מהפשעים שהתרחשו בקרואטיה בכלל ובפרט בזאגרב.

עד אותו רגע חשבתי שההצגה חשובה בהביאה את החומרים המוכרים מספרה של חנה ארנדט, מהסרט הקיים ביו טיוב המביא את משפט אייכמן כפי שהוא , דקה דקה. ולאחר שעתיים הבנתי שהשחקנים (אחר ההצגה שוחחתי איתם והם סיפרו שאין מחזאי להצגה, הם אספו את החומרים וכתבו אותם וביימו אותם יחד). והגיע הרגע בו אספו את החומרים  

מהמרחב שלהם, מהמשפחות שלהם, מקרואטיה בה מחנה הריכוז יאסנוביץ' היה מהאכזריים שבמחנות. ישבתי מתפעלת בהצגה ולא משום שהיה בה חידוש כלשהו מבחינת תוכן או מבחינת בימוי מיוחד . ההפך הוא הנכון, יש העדר בימוי. הבימוי הוא מינימליסטי. כלי הביטוי המרכזי היה, הכנות. השחקנים שיכנעו את הצופים שהם מתעניינים בעדויות ובאירועים שבשואה, הם אינם רק "מציגים". הם חוקרים את עצמם ואת עברם. "עברם" קרי: בנים למשפחות קרואטיות שהיו מעורבות בשואה מכיוון הפוגעים. אחרי ההצגה, ניגשתי למאחורי הקלעים, ניגשתי לאחד השחקנים היותר מבוגרים, הצגתע את עצמי ואמרתי שאני מירושלים , ואני שייכת לדור שזוכר את משפט אייכמן, את השעות והימים שכולם דבקו למכשיר הרדיו  והקשיבו למהלך המשפט ולעדויות שנשמעו ממנו. לאט התקבצו סביבנו שחקנים והחלה שיחה ערה שהמשכנו אותה כמעט עד לפנות בוקר בפאב שמעבר לכביש. במהלך ההצגה, הגשם ירד והחל לשטוף את הרחובות.

סרייבו , אניה ללא נמל

" תאהבי את סרייבו" , ביקשה האישה בתוך חנות קטנה ברובע הישן של סריבו, Skenderija' , ביו החנויות הקטנות והסימטאות התורכיות, בתי תה ציבעוניים ובתי קפה. נערות בחיג'אב יושבות זו עם זו, זוגות וחבורות, אבל את עיני צד ציור של אוניה אגדתית, ישנה שספר אם היא מפליגה. ובתוך החנות-סטודיו קטנה שעל הקירות ציורים מקוריים ותמונות של אניות על יבשה . נכנסתי פנימה וראיתי אותה צובעת מסגרות והיא בחיוך פנתה אלי וסיפרה שאלה עבודות של בנה המוכשר, קאמאל. הוא בן 31 והוא צייר אקדמי. והראתה לי את הגלויה ומה שכתוב אחריה ושם הוא הגדיר את סרייבו כך: זהו החיזיון שלי על סרייבו, בלתי נגועה וחבויה מעינים רבות ובכל זאת חיה עבור כמה שמסוגלים לראות. סרייבו היא אניה ללא נמל ועוגן. היא מופיעה כאניה תקועה על צוק חד. היא נראת כאילו היא עדיין צפה, האין זה נס?" קאמל מאהמדוביץ'.

אני יושבת "אצל מישל" במדרחוב, כבר מאוחר, על כוס קפוצ'ינו אחרון ליום, אין כאן סימנים של חג, זה חול נטו ללא כל הבדלה מקודש. תחושת הגלות בתוך גלות קיימת וגוברת. המוכר והזר מתערבים אלה באלה. הרגשה שהכל מוכר. שבכל עיר פוסט יוגוסלבית, אמצא את כל הסימנים המוכרים. את הארכיטקטורה, את חיפוש העצמי בתוך המשתנה.

בצהרי ערב החג נסעתי משדה התעופה הקטן, הגעתי במונית זועפת לשכונה של שלושה בנינים גבוהים כוורת של דירות בסגנון טיטו. בדרך ראיתי רבים בסגנון הזה חלקם משופצים ומתוחי פנים בצבע וחלקם מתפוררים לאיטם , אנדרטה לימים אחרים . מ. גרה באחת הדירות האלה כסטודנטית. מהכרותי עם דירות דומות של חברי בבלגרד בליובליאנה או זאגרב , אני מכירה את הגאונות האדריכלית הפונקציונלית .ואת העובדה שיש יחסי פנים חוץ בעזרת מרפסות. קטנות או ארוכות, אך לכל בית יש מרפסת עם מקום לתליית כביסה וגידול עציצים. הכוונה המקורית היתה ליצור בנינים שיש ביניהם קרבה היוצרת גם חלל פנימי ביניהם המאפשר יחסי קהילה, יש נדיבות במרחב הציבורי על חשבון המרחב הפרטי , אך בפועל ,  המרחב הקהילתי חדר לפרטיות .  בכל אופן בכל פעם שאני מזדמנת לשכונות ה"חדשות" כלומר של התקופה הקומוניסטית, איני יכולה שלא להשוות ולהבין את דמות האדם שניסו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה . כך קורה שיש מאפיינים דומים במרחב הבלקני. מה קרוי " העיר העתיקה" היא העיר בעלת המאפיינים העותמניים והעיר החדשה , בדרך כלל מעברו השני של הנהר שהלכה והתפשטה ברחובות רחבים ושכונות בנייני שיכונים פונקציונלים, רבי דיירים, חסרי חן כאילו האזרחים קיבלו הוראה מהשילטונות, היכנסו לקופסאות השוות בגודלן, גדלו משפחות שוות בגודלן, רהטו ברהיטים דומים והפריחו עציצים דומים, בחצר או במעלית המגושמת והמתכתית תפגשו אנשים דומים לכם, טרודים כמוכם, סוחבים שקיות ניילון כמוכם עם חלומות דומים לכם, כי זה האושר האמיתי. בתוך השכונות האלה בדרך כלל גדלו חברי בני גילי וצעירים יותר. אבל הדור הצעיר של היום יודע שזה מה שיש אך חולם הרחק יותר.

אבל, אני הגעתי לסרייבו, כי הכנס על רבי נחמיה חיא חיון שיזם אליעזר פאפו, יליד סרייבו , פרופסור באוניברסיטת באר שבע והרב הראשי של בוסניה הרצגובינה, זימן גם אותי לתהות על הדמות הזאת שנולדה כאן ומכאן הגיע לארץ ישראל בסוף המאה השבע עשרה ומהארץ חזרה לכאן, לבלקן ולפראג ואמסטרדאם ועוד אעשה סדר בסיפור הזה.

אבל, בינתיים, ערב חג וחג בסרייבו, שבשבילי היא גלות בתוך גלות, אך ההתכנסות עם הקהילה והשיחות עם בני הקהילה בעברית ובסרבית-בוסנית עושה בית לרגע כמו אניה התקועה על צוק ומניעה משוטים כאילו היא שטה. אז אני נמצאת על חרטום האניה הדמיונית הזאת.

2.

מחזור ראש השנה הזה מבית הדפוס של יוסף שלזינגר בוינה מלווה אותי בדרך כלל בחגי תשרי ויש מחזור שלושת הרגלים ממנו אני מקדשת בשלושת הרגלים וקוראת בהעדפה ברורה את ההגדה של פסח. אלה שני ספרים שהצלתי מהליכה לגניזה לאחר מות אבי. מחזור זה הגיע איתי לסרייבו, משום מה היתה לי הרגשה שלמרות שהוא דהה ומתרפט לאיטו לקחתי אותו איתי עטוף ומחותל בבד ובשקית. רבים מהפיוטים מתורגמים בו ללדינו ולפרקי התורה מצורף פירוש רש"י ועוד יש בו אוצרות ומטמונים הראויים להתיחסות. אבל זה המחזור הולך איתי כך וכך עשורים והוא נושא סיפור שאין לי מפתח עבורו. מי קנה והביא אותו מוינה לסופיה ובאיזו הזדמנות. איך הגיע לארץ ישראל בימי בהלה והעפלה . אבל הסיבה שאני מביאה אותו כאן היא כדי לספר שזו הפעם הראשונה שבערב ראש השנה החזקתי בידי מחזור ראש השנה ועקבתי בצורה שוטפת אחר התפילה והפיוטים ללא חיפוש ומעצורים כי היתה הלימה מלאה בין התפילה על הבימה של בית הכנסת העתיק בסרייבו שנחנךStara Sinagoga או Il Kal Viejo בשנת 1581 ומשמש היום כמוזיאון יהודי. הוא הוקם בשכונת החצר היהודית . בית הכנסת מרשים בגודלו ועובי קירותיו מעיד על הבניה במאה השש עשרה , על פי דגם שהביאו איתם יהודי הקהילה מספרד. הוא נשרף ושוקם פעמיים לאורך השנים במהלך מלחמת העולם השניה הושחת בית הכנסת ונבזז ושימש כבית מעצר וכמחסן . לאחר המלחמה שופץ בית הכנסת והיה ל " המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה". לכאורה סוף טוב לעבר מפואר שסופו רע. אך האמת העצובה היא שהקשר בין בתי כנסת שננטשו בעקבות רצח הקהילה והפיכתם למוזיאונים או גלריות לאומנות, זו סוגיה שאין לעבור עליב בפשטות. בעיני, זו דרך "מכובדת" להקים מצבה מכובדת על ולהשתיק סיפורי רצח ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית. בית הכנסת הישן כבר שנים אינו מתפקד כבית כנסת פעיל אך פעם בשנה , ערב ראש השנה מתכנסים בני הקהילה ומתפללים בו. בארון הקודש עומד מבויש ספר תורה אחד, גם הוא כמוצג סימלי וסביב בתוך ויטרינות מוצגים ספרי קודש, תפילין, תשמישי קדושה של יהודי המקום. כששאלתי מדוע רק פעם בשנטה, קיבלתי הסבר, כי זו הדרך של הקהילה להזכיר לכולם שהמקום הוא בית כנסת ורכוש יהודי. לאט לאט נכנסתי לעולם שבו רב המאמץ המושקע לשמור על העבר הן כזיכרון והן נכסים, מאשר חיי יום יום יהודיים. ואמנם היה מניין בערב חג וביום א של ראש השנה היו נשים וגברים יחדיו כמניין וחצי אך לא היה מניין גברים וביום ב של ראש השנה פשוט אין תפילה. לא באתי לבכות על המצב. כי הפרדוכס גדול, הרי אני באה מארץ ישראל ומדינת ישראל , אני באה ממקום בו התממש חזון הגאולה . כאן בערי הבלקן בסופיה,סלוניקי, סקופיה , אולצין, סרייבו, הסתובבו דמויות כמו שבתאי צבי ונתן העזתי וקרדוזו ורבי נחמיה שחלמו על גאולה ( לא אכנס כרגע לסוגיה איזה סוג של גאולה) , והגאולה התממשה . אך לפני כן היה חורבן פיזי ואנושי של הקהילה היהודית ברחבי הבלקן ויוגוסלביה. והנה עומדות רגלינו במבנה בית כנסת שבנו מגורשי ספרד בדגם של בית כנסת בטולדו , ומתפללים. והתפילה כמנהג יהודי ספרד, כולה בשירה . ליד הדוכן עומדים הרב אליעזר פאפו, תלמידו של הרב צדיק דנון, רבם המיתולוגי של יהודי בלגרד ויוגוסלביה ( ראוי להתיחסות מיוחדת) ואיגור קוזמיאקין החזן הצעיר, ומובילים תפילה בדרך שהיתה נהוגה במקום הזה על ידי יהודי סרייבו דורות רבים. הרב אליעזר פאפו מקפיד ללבוש גלימה וכיפה נוסח "חכמים" ספרדים וגם איגור לבש גלימה לבנה גלימת חזנים. יש בזה משהו קצת משעשע ושאינו מתאים לזמננו, אך ברור הכיוון שאליעזר פאפו מוביל להתחדשות יהודית ספרדית בבלקן, בחינת נשיפה בגחלים ובאודים העשנים כדי להוציא מהם להבה. המתפללים החזיקו בידם קובץ מודפס של התפילה בתעתיק לאותיית לטיניות ובתרגום לבוסנית ועקבו אחר הנעשה על הבימה. מדי פעם פאפו עצר ופנה לקהל והסביר את מהלך התפילה ומשמעותה. לאחר התפילה הלכנו לעבר בית הכנסת האשכנזי, כך הוא נקרא , בית הכנסת בסגנון מאורי שם מתנהלים חיי הקהילה. חברי הקהילה ישבו סביב שולחנות לברך את הברכות הנהוגות בין יהודי ספרד. ברכות על פירות ועל ריבות " יהי רצון". שם נפתחה עבורי שיחה חדשה.

וגם הים הוא מקום

לכתוב זה לזכור

אסתר אורנר, משוררת ומתרגמת נפלאה של שירה עברית לצרפתית הפתיעה אותי עם פרסום השיר הנסתר הזה לצרפתית באתר ששחתי להכחר: כף ישראל. ותרגומים ל"לכה דודי".

Et je savais que la mer aussi était un Lieu, Hava Pinhas-Cohen
Esther Orner et moi-même continuons notre nouvelle aventure, la traduction à deux de poèmes en hébreu vers le français. Voici notre quatrième traduction de ce qui semble devenir un rendez-vous bimensuel.
Pour lire le poème en français et en hébreu Pour lire les trois autres poèmes déjà traduits : Sept interprétations de Le’ha Dodi, le chant de l’accueil du Shabbat
Comme me le rappelle Guylain-David Sitbon, le mois d'Eloul (la date hébraîque d'aujourd'hui est le 13 Eloul) est aussi le temps des retrouvailles. Les 4 lettres en hébreu se lisent Ani Ledodi Vedodi Li, Je suis à mon bien-aimé, et mon bien-aimé est à moi, un verset du Cantique des Cantiques.
Pour écouter…

View original post 44 מילים נוספות

וגם הים הוא מקום

אסתר אורנר, משוררת ומתרגמת נפלאה של שירה עברית לצרפתית הפתיעה אותי עם פרסום השיר הנסתר הזה לצרפתית באתר ששחתי להכחר: כף ישראל. ותרגומים ל"לכה דודי".

       
Et je savais que la mer aussi était un Lieu, Hava Pinhas-Cohen
Esther Orner et moi-même continuons notre nouvelle aventure, la traduction à deux de poèmes en hébreu vers le français. Voici notre quatrième traduction de ce qui semble devenir un rendez-vous bimensuel.
Pour lire le poème en français et en hébreu   Pour lire les trois autres poèmes déjà traduits :   Sept interprétations de Le’ha Dodi, le chant de l’accueil du Shabbat
Comme me le rappelle Guylain-David Sitbon, le mois d'Eloul (la date hébraîque d'aujourd'hui est le 13 Eloul) est aussi le temps des retrouvailles. Les 4 lettres en hébreu se lisent Ani Ledodi Vedodi Li, Je suis à mon bien-aimé, et mon bien-aimé est à moi, un verset du Cantique des Cantiques.
Pour écouter les différentes versions
Shabbat Shalom dans la sérénité et l'amour !   Déjà le matin, encore la nuit       ©2019 Kef Israel | Dizengoff 131, Tel aviv, Israel   Web Version  Web Version   Preferences  Preferences   Forward  Forward   Unsubscribe  Unsubscribe      
Powered by Mad Mimi®
A GoDaddy® company

דבר קטן בעניין דביר הי"ד

דבר ודביר

 

מהיום בכל פעם שאחזיק ביד את "איתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן, שמרכזו גיבורה יהודיה צעירה שנולדה ביוגוסלביה עברה שרדה את השואה, התאהבה בקצין סרבי ועמדה בפני בחירה לנטוש את בתה בת השש או להגן על שמו של בעלה שהואשם בבגידה, כמו שהאשימו במשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, עונשה היה גירוש לאי הנידונים, לגולי אוטוק, שם בגולג היוגוסלבי, עברה חיי גיהינום נפשיים ופיסיים על שחרורה ועלייתה לארץ והתיישבותה עם ביתה בקיבוץ. את הסיפור הזה שנכתב על ידי אותו סופר שכתב את "הזמן הצהוב" ואת "אישה בורחת מבשורה", אב שכול ממלחמה ארורה, קנה דביר שורק, וזה הדבר האחרון שאחז בידו במותו. ושמו של דביר אינו שם סתמי, הוא ערגה למקום פנימי, חדרי חדרים בכל הסיפורים עליו ועל משפחתו מזכירים את סבו בנימין הרלינג שנרצח בשנת 2010 בפיגוע בטיול משפחות בשומרון, מזכירים את היותו דור שלישי או רביעי לניצולי שואה. דור שלישי למתיישבי עפרה. משפחה מודעת היטב לסיפור ולמסר ולמשמעות בתוכו היא חיה.

וההרגשה היא שהנער הרך , הרגיש, בעל נפש משוררית, סקרנות אין קץ ורגישות לעולם סביבו, מרכז בתוכו  את הסיפור כולו. הסיפור הישראלי שמבקש להתפרש. מרגע לרגע מאדם לאדם ולפעמים במחיר חיי אדם. גם אם רציתי לומר לעצמי שמול גופת נער צעיר, חייל שבידו החזיק נשק יהודי עתיק: ספר. מול התמונה הקשה הזאת, אין מילים.

אבל, מתבקשות מילים. לתאר  אין פריבילגיה לשתוק. ומתוך חשיפה לרשתות החברתיות, הסתבר לי בכאב גדול, שאת הנער הזה, שלא הכרתי עד אשר נשפך דמו, גם שמים בליבה של המחלוקת הפוליטית שהחלה לפני שלושה דורות. מחלוקת שקורעת את העם הזה, אבל, קיויתי או חשבתי שיש רגעים של סולידריות משפחתית, לאומית. אבל מסתבר שאין זה כך. והכאב הוא על דביר, על אימו ועל אביו, על אחיו ואחיותיו, והכאב זורם כמו הדם ומחלחל וצובע את המילים והרגשות. אולי לרגע אפשר לפנות מקום לאבל ולחמלה ולעצב ולהזדהות, בלי המחלוקת הפוליטית שלא היתה מזוהה עם דביר.

 

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.