विभाजन को मिटाते हुए

हावा पिन्हास कोहेन की चुनिंदा कविताएँ

प्रस्तावना

हावा पिन्हास कोहेन के साथ मेरी पहली मुलाक़ात कुछ ऐसी थी कि वह मेरे लिए आज तक उल्लेखनीय रूप से गम्भीर है। २००४ की गर्मियों की बात है; मैं जेरूसलम के एक सम्मेल्लन में अपने विचार प्रस्तुत कर रही थी जब मेरा मेनाकम लोर्बेरबौम, जो कि टेव अवीव विश्वविद्यालय में दर्शनशास्त्र के अध्यापक हैं, के साथ वार्तालाप शुरू हुआ। जब उन्हें पता चला कि मैं और मेरे पति इज़्रेल में कुछ और दिनों के लिए हैं, मेनाकम ने हमें नम्रतापूर्वक अपने घर चाय पर आमंत्रित कर लिया। जब हम वहाँ पहुँचे तो वहाँ एक और मेहमान उपस्थित थे जिन्होंने हमें देखते ही अपना परिचय दिया। उन्होंने अपना नाम धीरे से बोला और मुझे समझ ना आने पर, मैंने उनसे क्षमा माँगते हुए एक बार दोहराने को कहा। जब उन्होंने कहा, "मेरा नाम हावा पिन्हास कोहेन है," मैं हक्की बक्की रह गयी। "हावा पिन्हास कोहेन!" मैं चिल्लायी और खुद को समेटने का प्रयास करने लगी। 

"आप मेरी सबसे प्रिय इज़्रेली कवि हैं! मक आपकी कविताएँ टोरोंटो के विश्वविद्यालय में पढ़ाती हूँ।"

हावा भी मेरे जितनी ही आशचर्यचकित लग रही थी। उन्होंने आशचर्य के साथ कहा, "आप मेरी कविताएँ कनाडा में पढ़ाती हैं? मुझे तो विश्वास ही नहीं हो रहा!" उनकी आँखें नाच सी रही थी जब उन्होंने मुझे अपनी बाहों में भर लिया।

इस आदान-प्रदान ने आज तक चली आ रही दोस्ती और सहयोग की शुरुआत को चिह्नित किया।

मुझे यह उल्लेख करना चाहिए की एक अनुवादक बनना मेरा उद्देश्य नहीं था। अतीत में मैंने जो भी अनुवाद किया, वह मौजूदा अनुवादों से निराश हो कर था, जिन्हें मैं हिब्रू साहित्य पर मेरे पाठ्यक्रम में उपयोग करने के लिए मजबूर थी। जिस तरह से एक कविता अंग्रेजी में प्रस्तुत की गई थी, उससे यदि मैं खुश न होती, तो उसका अनुवाद मैं स्वयं ही कर लेती। इसलिए हावा से २००४ में मिलने से पूर्व मैं उनकी कुछ कविताओं का अनुवाद अपनी कक्षा में उपयोग के लिए पहले ही कर चुकी थी। हावा को जब मैंने यह बताया, उन्होंने पूछा की क्या मैं उनकी और कविताओं का अनुवाद करना चाहूंगी। उस समय, मेरे मुँह से ईमानदारी से बस एक 'शायद' निकला। लेकिन जल्द ही, यह विचार मेरे अंदर उत्कृष्ट वाइन की तरह रिसने लगा। उनकी कविताएं मुझ तक ऐसे पहुंची जैसे पहले कोई नहीं। क्यों न मैं उनकी और कविताएं अनुवादित करने का प्रयास करूँ?

उनसे उस मुलाक़ात को अब दस साल से अधिक समय हो गया है, और मुझे यह बोलते हुए अत्यंत प्रसन्नता हो रही है की मैं हावा की सौ से अधिक कविताओं का अनुवाद कर चुकी हूँ। उस श्रमसाध्य लेकिन गहन संतुष्टिदायक उद्यम का परिणाम यह पुस्तक है।

बहुत से लोग और संस्थानें हैं जो मेरे धन्यवाद के पात्र हैं। सबसे पहले, मैं इजरायल के प्रकाशन घरों एम ओवेड और हा'कीबुत्स हामे'उचड की आभारी हूँ, जिसने मुझे हावा पिनास-कोहेन की कविताओं के अनुवाद के साथ-साथ उन्हें मूल हिब्रू में पुनर्मुद्रित करने का अधिकार दिया। मैं टोरंटो विश्वविद्यालय में कला और विज्ञान संकाय में अनुसंधान अवसर कार्यक्रम की भी ऋणी हूं। न केवल इस कार्यक्रम ने मुझे अपनी परियोजना को अमल करने के लिए निधिकरण प्रदान किया, बल्कि इसने मुझे चार प्रतिभाशाली स्नातक छात्रों के साथ काम करने का मौका दिया, जिनकी सहायता अत्यधिक उपयोगी थी: शेरोन नोवाक, ओरेन क्राउस, नोआ जसोविच और कोबी बार।

मैं सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस में मेरी उत्कृष्ट संपादक डेबोराह मनइयन के लिए अपना धन्यवाद व्यक्त करना चाहूँगी, जिसकी संपादन प्रक्रिया के प्रत्येक चरण की मदद में सदैव हर चीज़ की ओर सूक्ष्म ध्यान के साथ साथ प्रोत्साहन भी मौजूद था। इस पुस्तक की बेहतरीन कॉपी-संपादन का श्रेय एन यूमेन को जाता है।  मैं उन दो पाठकों को भी धन्यवाद देना चाहूंगी, जिन्हें ये पुस्तक सबसे पहले भेजी गयी थी। मैं वास्तव में उनकी उपयोगी टिप्पणियों और प्रोत्साहन की सराहना करती हूं। इसके अलावा, मैं हेरोल्ड ब्लूम और केन फ्राइडेन, सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस के श्रृंखला संपादकों, की उदार सहायता के लिए आभारी हूं, जिन्होंने शुरुआत से ही इस परियोजना में गहरी दिलचस्पी ली और इसे प्रकाशन की प्रक्रिया को पूर्ण करने में हाथ बंटाया।

 एक गर्मजोशी से धन्यवाद मेरे चार इज़राइली दोस्तों के लिए भी जाता है जिनकी दोस्ती मेरी लिए बेहद अनमोल है: मज़ल वीकमैन, श्लोमित कोहेन, रोची बुक, और शुलमित मोरोज़ोफ़। टोरंटो में उनके साथ समय गुज़ारने से न केवल मेरी हिब्रू सशक्त हुई, मुझे उनके जीवन का भाग बनने का भी अवसर मिला। इज़राइल में मेरी अगली यात्रा पर मैं उन्हें यह पुस्तक प्रस्तुत करने के लिए उत्सुक हूँ।

बेशक, हावा पिनास-कोहेन बहुत धन्यवाद की पात्र हैं, क्योंकि उन्होंने मुझे इस परियोजना पर काम करने के लिए प्रोत्साहित किया। जिस तरह से, जब भी जरूरत पड़ी, उन्होंने हमेशा मेरी मदद करने के लिए अपना समय दिया, अनुवाद के साथ सहायता करी, और इस लम्बी परियोजना को पूरा करने में वह मेरी जिस तरह सहायता कर सकतीं थीं, उन्होंने करी।

सबसे अधिक, मेरे पति केन मेरे गहनतम धन्यवाद के पात्र हैं। शुरू से ही, उन्हें मेरी क्षमताओं पर भरोसा था। उन्होंने मेरी अनुवादों की प्रशंसा करी, परन्तु जब ज़रूरत थी, वह आलोचना से भी पीछे नहीं हटे। मुझे पता था कि एक युवा के रूप में, अकादमिक बनने से पहले वह कविता लिखा करते थे। भले ही उन्होंने वर्षों में कविता नहीं लिखी हो, लेकिन उन्हें अभी भी पद्य की भलीभांति समझ है। मैं उनके आश्वासन, बुद्धिमान विचार, और विशेष रूप से उनके प्यार के लिए आभारी हूं।

  • शेरोन हार्ट-ग्रीन 

(सम्पादक, अनुवादक (हिब्रू से अंग्रेजी))

कवि परिचय 

आधुनिक यहूदी जीवन के मूल में धर्म और धर्मनिरपेक्षता के बीच द्वंद्वात्मक तनाव को दर्शाते हुए, हावा पिनास-कोहेन की कविता आधुनिक हिब्रू पद्य में एक नया पाठ्यक्रम है। वह ऐसी कविताएँ लिखती हैं जो शैली और आत्मा में धर्मनिरपेक्ष हैं, फिर भी यहूदी धर्म के जीवन चक्र में निहित हैं। बेशक, ऐसे इजरायली कवि असामान्य नहीं है जो धार्मिक विषयों को अपने आधुनिक कविता में बुनते हैं। यहाँ तक कि यह भी कहा जा सकता है कि यह आधुनिक हिब्रू कविता की परिभाषित विशेषताओं में से एक है, बालिक और तचर्नोवोवस्की के समय से। फिर भी हावा पिनास-कोहेन और अन्य आधुनिक हिब्रू कवियों के बीच एक अंतर है। उनके पद्य में, धर्म एक महत्वपूर्ण अंग की तरह है: यह यहूदी जीवन का एक अनिवार्य तत्व है जो वर्तमान में पूरी तरह से रहता था, फिर भी यह गोंद के रूप में कार्य करता है जो यहूदियों को उनके इतिहास और पवित्र ग्रंथों से बांधता है। उनके लिए, एक आधुनिक यहूदी होने के नाते यहूदी परंपरा की गहराई को नापना केवल एक बौद्धिक व्यायाम या उदासीन उद्यम नहीं है बल्कि जीवन का एक तरीका है। जरूरी नहीं कि यह रूढ़िवादी यहूदी धर्म के लिए एक प्रतिबद्धता है। लेकिन यह धार्मिक प्रथाओं और विश्वासों के साथ घनिष्ठ अंतरंगता का अर्थ है जो यहूदी जीवन को आकार देता है, इसे लय, संरचना और अर्थ देता है। साथ के साथ, उनकी कविताओं से पता चलता है कि धार्मिक जीवन की सीमाओं के भीतर एक आधुनिक लेखक के रूप में किसी की स्वतंत्रता को बनाए रखना कितना मुश्किल हो सकता है। इस कारण से, उनकी कविता को कवि की आत्मा में इस संघर्ष के एक उत्पाद के रूप में देखा जा सकता है। इससे यह कम नहीं होता है कि  साथ ही साथ इजरायली समाज में उनकी कविताएँ इन दो दुनियाओं के गतिशील खिंचाव को पकड़ने का प्रबंधन करती हैं।

हावा पिनाहस-कोहेन उनकी पीढ़ी की एकमात्र ऐसा व्यक्ति नहीं है, जिसका धार्मिक जीवन में पालन काव्य रूप में अभिव्यक्ति पाता है। उनके समकालीनों में, कई इज़राइली कवि हैं,  जैसे रिवका मिरियम और एडमिल कोसमैन, जो समान मार्ग पर चल रहे हैं। फिर भी, रिवका मिरियम की कविता के विपरीत, जो बड़े धार्मिक प्रश्नों पर ध्यान केंद्रित करता है, हावा पिनाहस-कोहेन की कविताएँ धार्मिक जीवन के रोजमर्रा के विवरण में दृढ़ता से निहित हैं। अपनी कविताओं में, पिनहास- कोहेन धर्म को एक जीवित इकाई के रूप में स्वीकार करते हैं, भले ही कई बार वह अपनी मांगों के लिए झुकने में असमर्थ (या अनिच्छुक) हो। इस संबंध में, कोई भी एडमिल कोसमैन की कविता के समानांतरों का पता लगा सकता है, जिसकी धर्म के साथ आंतरिक लड़ाई इसकी कटू तीव्रता से चिह्नित है। फिर भी कोसमैन के दृष्टिकोण के विपरीत, धार्मिक जीवन के पिन्हास-कोहेन के दृष्टिकोण को न केवल उसके कड़े संघर्ष के साथ, बल्कि उसके खुशियों की सराहना के द्वारा भी परिभाषित किया गया है: दूसरे शब्दों में, धर्म उतना ही देता है, जितना वह ले जाता है। उनकी कविता में पिन्हास-कोहेन का धर्म के प्रति झुकाव राजनीति तक नहीं पहुँचता। वास्तव में, राजनीति एक ऐसा क्षेत्र है जिसे वह अपनी कविता में आत्मसात करती है; यद्यपि उनकी कविता में राजनीति के लिए कभी-कभार कोई भ्रम हो सकता है, वह राजनीतिक मैदान से ऊपर मंडराते हैं। इस संबंध में, उनकी कविता इजरायल में युवा धार्मिक कवियों जैसे योनद कपलोउन और एलियाज़ कोहेन से अलग है, जिनके लिए अपने पैतृक मातृभूमि में यहूदियों का राष्ट्रीय संघर्ष उनकी कविता का जीवन बन जाता है। 

अनुवादक के लिए, हावा पिनास-कोहेन की कविताएँ चुनौतियों का अपना समूह प्रस्तुत करती हैं। किसी अन्य भाषा में हिब्रू का अनुवाद करने वाली सामान्य कठिनाइयों के अलावा (जैसे कि कई अर्थों और निहित बारीकियों के साथ हिब्रू शब्दों की विशाल संख्या का अनुवाद कैसे करें), पिनास-कोहेन की कविता का अनुवादक कई अद्वितीय बाधाओं के साथ मिलता है। शायद प्राथमिक कठिनाई यह तय कर रही है कि उनकी कविता में साहित्यिक शब्दों की अधिकता के साथ क्या करना है। उत्तरार्द्ध को चुनने के पीछे तर्क यह है कि भले ही कोई अंग्रेजी समकक्ष उपलब्ध हो, लेकिन यह पाठक के साथ उतना अधिक गूंज नहीं सकता, जितना कि हिब्रू मूल में, इस प्रकार इसका काव्यात्मक अखंडता को बनाए रखने के लिए अनुवाद करना लगभग असंभव है। इस कारण से, मैंने आम तौर पर दूसरा विकल्प चुना है और लिप्यंतरण और नोट्स का उपयोग किया है। पिनहस-कोहेन की कविता का अनुवाद करने में सबसे कठिन चुनौतियों में से एक यह तय करना है कि उन कुछ कविताओं के साथ कैसे आगे बढ़ना है जिन्हें अनुवादित करना असंभव लगता है। एक कविता विशेष रूप से सामने आती है: "कदीश यतोमा" ('ओर्फेहा की कविताए’ से) जिसमें कवि प्रसिद्ध कदीश या मातम की प्रार्थना के आसपास कविता के प्रमुख तत्वों का निर्माण करता है। इस कविता का अंग्रेजी में अनुवाद करने का प्रयास (या अनूदित हिब्रू में आधी कविता को रखने का विकल्प) न केवल एक भाषाई दुःस्वप्न बन गया, बल्कि अंततः कविता की भव्यता के लिए एक असंतोष था। अंत में, मैंने इसे अंग्रेजी में अनुवाद करने से परहेज करने का फैसला किया, यह निष्कर्ष निकाला कि कुछ काम न अनुवादित हों तो ही बेहतर हैं। कुछ अफसोस के साथ, मैंने अंग्रेजी में यह बताने का प्रयास करने के बजाय इस मार्ग को चुना कि मूल से ज़्यादा कुछ भी अच्छा नहीं कहा जा सकता है।

——————————–

हावा पिन्हास-कोहेन का जन्म 1955 में जेफ्फा में सेपहार्डिक यहूदी माता-पिता को हुआ था जो द्वितीय विश्व युद्ध के बाद इज़राइल से बुल्गारिया आ गए थे। उनके  माता-पिता कट्टर समाजवादी थे, जिन्होंने अपनी बेटी की परवरिश पूरी तरह से धर्मनिरपेक्ष माहौल में की। फिर भी, वह कम उम्र में धर्म की ओर आकर्षित हुईं, शायद उन के  लाडिनो बोलने वाले दादा-दादी से प्रभावित हो कर जिन्होंने पारंपरिक प्रथाओं के कुछ पालन को बनाए रखा था। जब वह सोलह वर्ष की थी, तब तक वह गेशर में शामिल हो गई, जो कि इस्राइल में धार्मिक और धर्मनिरपेक्ष यहूदियों को एक साथ लाने के लिए समर्पित संगठन था। इस शीर्ष के तहत, उसने यहूदी धर्म के कुछ पवित्र ग्रंथों के साथ-साथ पारंपरिक यहूदी रीति-रिवाजों और मान्यताओं का पता लगाना शुरू किया।

अपने कॉलेज के वर्षों के दौरान, वह मारकेश के एक रब्बी के बेटे योसी कोहेन से मिलीं, जो कम उम्र में ही इज़राइल आए थे। वह और योसी ने अंततः शादी करी और उनकी चार बेटियाँ हुईं। हावा पिनास-कोहेन का काव्य कैरियर इस अवधि के दौरान उनकी पहली तीन पुस्तकों: रंग मुख्य चीज़ है’ (1989), ‘एक हरिणी का सफर’ (1995), और ‘एक नदी और विस्मृति’ (1998) के प्रकाशन के साथ मजबूती से स्थापित हुआ। 1995 में प्रतिष्ठित प्रधानमंत्री पुरस्कार सहित कई साहित्यिक पुरस्कारों से सम्मानित, उनके काम ने जल्द ही राष्ट्रीय प्रशंसा हासिल की। न केवल उसे गहन संवेदनशीलता के कवि के रूप में पहचाना गया, बल्कि एक महिला के रूप में अपनी अनूठी भूमिका के बारे में जागरूकता के रूप में। उनकी कविताएँ प्रेम, कामुकता, उर्वरता और प्रसव के संदर्भों से भरी हैं। फिर भी एक महिला के रूप में उनकी पहचान शून्य में नहीं है। उनकी नारीत्व को धार्मिक अनुष्ठानों, त्योहारों, अनुष्ठानों और पवित्र ग्रंथों के साथ उनके संबंधों के माध्यम से व्यक्त किया गया है, जो सभी पारंपरिक यहूदी धर्म से जुड़े जीवन चक्र का हिस्सा हैं।

1998 में, पिन्हास-कोहेन के पति की कैंसर से मृत्यु के बाद त्रासदी हुई। इस नुकसान से तबाह, वह अंततः कविताओं के एक चक्र का निर्माण करके अपने कुछ दुःख को अपने काम में स्थानांतरित करने में कामयाब रही, जिसका शीर्षक 'ओर्फेहा की कविताए' रखा। । प्राचीन ऑर्फियस मिथ पर आधारित (ओर्फियस नाम के स्त्री रूप का प्रतिनिधित्व करने वाले शीर्षक), ये कविताएँ उसके पति को कब्र से छुड़ाने के लिए उसकी जुनूनी तड़प को दर्शाती हैं, उससे संपर्क करने का प्रयास बिना इस बात से फरक पड़े कि यह प्रयास कितना बेकार हो सकता है।

इस त्रासदी के बाद, हावा पिनहस-कोहेन की कविता के बाद के संस्करणों ने अंधेरा रंग ले लिया। ईश्वर से उसके दुख का उत्तर मांगना एक प्रमुख विषय बन जाता है। वह अपने विश्वास की सीमाओं के परीक्षण के एक तरीके के रूप में मूर्तिपूजा के लालच के साथ भी खेलती हैं। वह व्यक्तिगत अकेलेपन और क्षणभंगुर प्रेम के हितों के संघर्ष से जूझती है। और सभी समय, वह अपने पूर्वजों के भगवान के प्रति वफादार रहना चाहती है, जबकि वह उसके द्वारा परित्यक्त महसूस करती है।

एक कवि के रूप में अपने करियर के साथ, हावा पिनास-कोहेन साहित्यिक पत्रिका डिमुई की संस्थापक हैं और मुख्य संपादक के रूप में बाईस वर्षों (1989-2008) तक सेवा की है। अभी हाल ही में, उन्होंने द्विवार्षिक साहित्यिक उत्सव किसुफ़िम में कलात्मक निर्देशक की भूमिका निभाई, जिसने दुनिया भर के यहूदी लेखकों के लिए प्रमुख मंच के रूप में अंतर्राष्ट्रीय पहचान हासिल की है।

फिर भी, कविता लिखना अभी भी हावा पिनास-कोहेन के गहन आंतरिक संसाधनों का दावा करता है। हिब्रू में कविता के आठ खंड प्रकाशित होने के बाद, वह अपनी विशिष्ट संवेदनशीलता और जुनून के साथ-साथ पवित्र और अपवित्र के बीच के विभाजन को पाटने के अथक प्रयास के साथ कविता का उत्पादन करना जारी रखती है। स्पष्ट रूप से, उसकी कविता इज़रायल की सीमाओं से परे उन लोगों के साथ प्रतिध्वनि रखती हैं, क्योंकि उनकी कविताओं का अंग्रेजी, फ्रेंच, स्पेनिश, सर्बियाई-क्रोएशियाई, डच, स्लोवेनियाई, ग्रीक, मैसेडोनियन, बल्गेरियाई, हंगेरियन, नॉर्वेजियन और चीनी सहित कई भाषाओं में अनुवाद किया गया है।

यह खंड अंग्रेजी अनुवाद में प्रकाशित होने वाली उनकी कविताओं की पहली पुस्तक है। अपनी तरह का पहला होने के नाते, यह हावा पिनास-कोहेन की कविता को अंग्रेजी बोलने वाले पाठकों के लिए पेश करने का प्रयास करता है। उनके काम के पहले सात खंडों से कविताओं के चयन को शामिल करते हुए, यह पुस्तक पाठकों को उसकी कविता का स्वाद देने की उम्मीद करती है क्योंकि यह उसके अब तक के जीवन के प्रत्येक अलग-अलग समय के माध्यम से विकसित हुई है। लेकिन इससे भी महत्वपूर्ण बात यह है कि यह एक ऐसे कवि की विशिष्ट प्रतिभा को प्रदर्शित करता है, जो आधुनिक कविता में सबसे आध्यात्मिक रूप से पुष्ट आवाजों में से एक हो सकता है।

הודו למתחילים. מסע

 —
1. שבת אחר צהרים בבית הקפה במלון Ashok. מחר נפרדים לדרכים שונות. יושבים סביב השולחן ועיתונאית צעירה  מראיינת את מאיר עוזיאל ואולי את כולנו כתבה על המשלחת.
סביב העיר הגדולה הומה ועוד לא צלחתי אותה. כל נער ישראלי יודע אותה ויודע לחצות אותה ואילו אני כמו מי שעומדת על חוף האוקיינוס וחוששת לחלוץ סנדלים ולהכניס למים הבולענים. מעט מאד כתבתי בימים האחרונים  העייפות הקיפה אותי.
2. לאחר שנפרדתי מחברי למשלחת, ממלון Ashok, הגדול כמו עיר קטנה, רצפתו שיש, והוא מוקף גן. גדול ויקר, אך שדלתות חדריו אינן נפתחות בקלות ושהשוערבכניסה מחופש כמו שועריו של אחשוורוש ואולי כך נראו בגתן ותרש. צבעוניים וחובשי תרבושים. לאחר שנפרדתי מסדר היום המאורגן והידוע מראש, יצאתי אל דלהי, העיר שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה מרכז אחד. שלא כמו עיר אירופאית, אין לה קתדרלה במרכז והארמון  או המבצר מולה, מעבר לנהר. צריך, להתבונן בזרימה האינסופית של אנשים, מכוניות, ריקשות וקטנועים, צריך להבין שהרעש הנורא הזה, הוא שמייצר את הויפאסנה, את האשראם ואת היוגה. אני הולכת ומדברת לעצמי, מרגיעה ומבטיחה שלא אשוב על הטעות ואצא לבד למקומות לא מוכרים.
ידעתי שעלי לצאת מהמוכר והידוע, למגע בלתי אמצעי. בעזרתה של ראומה, פניתי לשרה ושניאור מבית חב"ד ושאלתי האם יש להם מקום לנוודת כמוני בדירת האירוח שלהם. פגשתי את משפחת קופצ'יק ומייד אהבתי. אי יהודי בעולם הודי. נקודת מפגש והפרדות. שרה בהריונה וחמשת ילדיהם מתרוצצים סביב כל אחד ועולמו, ריחות אפיה ותבשילים מהטבח שאינו מפסיק לפעול. בין המולת שיעורים להמולת ילדים ופתאום נפתחת הדלת ואיזו התרגשות, נער צנום הביא בתוך שקית, שישה אפרוחים כתומים צווחים מתוך אימה וכל הילדים סביבם, מלטפים, נוגעים ותוהים מה יאכלו והאם ישרדו את הלילה. ואכן באותו לילה מצאתי מקום לעצמי ולחפצי, בדירת האירוח הנמצאת במתחם בית הספר וגן הילדים. המקום היה לי עוגן. הרב שניאור אדום הזקן שהחיוך אינו נעלם מעיניו ואין רגע מנוחה תנועה אין סופית המדילה בין ימי החול וימות השבת בכל רגע אלה באים ואלה הולכים והשבת חייבת להיות המלכה והאם יהיה הנס שוב ושוב, האם בערב שבת יהיה מניין. האם בשבת בבוקר תתנהל תפילה וקריאת התורה מתוך התקבצות עשרה? מה יקבץ אותם לכאן? אותי, מביא הקידוש של ערב שבת הגעגוע .
3. השכמתי בבוקר לכתיבה ואחריה הליכה בפרק. בפרק הליכה קטן בין וילות שתוכנן ומתוחזק על ידי התושבים סביב  פינת חמד. הליכה וצי קונג וקולות הציפורים. הגננים עדיין עובדים על תכנון הגן. פינה חבויה בין בתים ממעמד עליון. עולם סגור.
הכניסה לדירת האירוח של חב"ד הוציאה אותי מבועת המלון. מבועת מראית העין אל המציאות אל המפגש האנושי.
בבוקר קבעתי פגישה עם ווסיף יאאר.משורר שהוא גם רופא. נפגשנו בלובי של מלון בשכונה שהיווה תפאורה שלא התאימה לנו ולשיחה. וואסיפ דיבר שוב על עבודתה של  הסאהיטה אקדמי שארחה אותנו במהלך השבוע בשעה שבאותו זמן התקיים פסטיבל "האותיות". פסטיבל שהזמין סופרים ומשוררים ומתרגמים מכל רחבי תת היבשת למפגש שנתי.
24 שפות מוכרות על ידי סאהיטה אקדמי  ביניהם הינדי, אורדו, תמהיל. קנאה. סנטאגי. בנגלי ויש להן את האותיות שלהן. מלבדן השפות האחרות הנחשבות לדיאלקטים. .2888 שפות מוגדרות כדיאלקט. דיאלקט יוגדר כשפה עד אשר יהיו לה אותיות המתאימות לדיאלקט. בתוך שיחתנו סיפרתי לו עד כמה התרשמתי מהמקדשים וצלינותם של המאמינים. וואסיף יאאר בחר לענות לי בכך שהסביר לי מדוע הוא אתאיסט. "  החיים כאן הם ללא בטחון. יש סבל רב. יש עוני. יש חרפה, פגיעה בילדים ובנשים ולכן קיימים המקדשים. אנשים  הולכים  יחפים אל המקדש כדי להגיע אל האל".
וואסיף חוזר  ומכנה עצמו אתאיסט ואינו אוהב את ריבוי האלילים. הפחד והסבל הם המוליכים אנשים לעבר ריבוי האלים. יש צורה לכל רגש לכל פחד. ייצוג לכל דבר  זה קל מאד אומר וןאסיף. שיחתנו נמשכת על תכנים אמנותיים. על שירה. במהלכה שאלתי אותו האם שירתו עוסקת גם בנושאים החברתיים שכה מעסיקים אותו, והוא ענה שלא. הוא מעדיף לכתוב שירי אהבה. הקשבתי, הפנמתי ואהבתי את האיש שמסמן לו טריטוריה של שפיות בתוך העולם הסובל.
חזרתי לשניאור , רציתי להתייעץ וללמוד איך הולכים כאן לבד.הרב שניאור, הבין את הבלבול שלי והוא משלח אותי. קחי טיסה וסעי מכאן , תראי את הודו. לאן? שאלתי. לרישיקש אמר. ואצלי כל הפעמונים צל צלו זכרתי את הסיפורים של חברים צעירים שהפכו את הודו לבית. רכשתי כרטיס לארבע וחצי אחר צהרים ונסעתי לשדה התעופה.
4. הבנתי שהגעתי להודו למתקדמים. אני צריכה להשליך עצמי אל המקום הזה. הנהר הזה. האנשים האלה.
בעלותי במדרגות מהנהר גוררת עצמי ואת התיק הכבד ראיתי שני אנשים בני גילי שנראו לי מדברים סרבית או קרואטית. פניתי אליהם. הם אכן מקרואטיה והחזיקו ביד אשכול בננות. ניגש אליהם גבר הודי גבה קומה שער זקנו ארוך ופרוע שער ראשו מלא ופרוע והשחור נבלע בשחור והוא ביקש פרי. גורדנה הציעה לו בננה אך הוא רצה תפוח. התנצלה שאין לה והוא התעקש. אדיבותה נגעה לליבי והתחלנו לדבר. מאותו רגע ליוו אותי עד שעליתי לקטנוע לעבר המלון. עצם נוכחותם בסביבה הרגיעה אותי.
5. הרב שניאור עורר בי את הסקרנות ואת האפשרות לפרוש כנפיים הרחק. רכשתי כרטיס ונסעתי. לשלושה ימים של הבלתי ידוע. בלתי מוכר. מגע בלתי אמצעי ולא מתווך. במהלך הצהרים חיפשתי את המרכזים המסחריים בשכונה המטופחת יחסית של דלהי. בדרך פגשתי פרה רובצת לפתחה של וילה. שומר שרוחץ את מכונית אדונו ופועלי בניין משתרעים על המדרכה ולא ברור האם בעיצומה או בסופה של עבודתם. ולא ישכח הרגע שנכנסתי לחדרון ובו מכשירים להוצאת כסף והמכשיר לא נענה. בפתח ישב עצום עיניים כנרדם שומר לבוש מדים. פניתי אליו לעזרה. הוא ביקש את הכרטיס העביר אותו ולפתע המכשיר נענה. הקשתי קוד וסכום כסף והכרטיס עדיין בידיו. נלחצתי. הכסף עמד לצאת המכונה השמיעה רעש והכרטיס עדיין בידו. הכסף יצא והכרטיס בידו. ביקשתי את הכרטיס והוא הסתכל בכסף כמי שמגיעה לו עמלה. הפעם לקחתי בתוקף את הכרטיס ויצאתי בלי הטיפ המיותר. אבל האירוע מלווה אותי במשך היום.
6. ועכשיו בשדה התעופה הפנימי יושבת ומחכה. וכמעט החמצתי את הטיסה כי לא ראיתי את ההתכוננות ליד השער. האיש שישב לידי זרז אותי לעבר השער.
נחתתי עוד בשעות יום ולאחר שעמדתי בתור המוניות נמצאה מונית שהביאה אותי בדרך מפותלת. דרך בתוך יער שעולה בהר ויורדת עד בתי כפר שהוא עיירה על קצה הזמן. ציינתי שם של גסט האוז מומלץ הנהג לא ידע איך להגיע. ציינתי שם אחר שהוא מעבר לגשר ללא אפשרות כניסה למונית. חצינו את הגשר ברגעי השקיעה, אור אחרון של היום, חצודי אור על המים, עברתי עם הנהג בהליכה מהירה כאשר סביב נשמעת תפילת הפוג'ה על נהר הגנגס. בדרך לרישיקש ראיתי הרבה אפיקים יבשים ומראה הנהר זורם המלא חיים והשתקפויות נחרט לי למרות ההליכה המהירה.
עלייה במדרגות תלולות במעלה הגסט האוז לחדר דל  ומדכא ושירותים מאולתרים ללא מפתח. החזיר אותי החוצה אל הרחוב. רחוב מואר מפנים חנויות. ממכר תכשיטים ומזכרות וצעיפים ובדים. אל הגשר החשוך וממנו למעלה הרחוב. במהלך ההליכה  הקשתי ל"בוקינג" ובחרתי מלון שלא ידעתי עליו דבר מלבד ההמלצה האינטרנטית. מסתבר שהמלון רחוק. מאותו רגע קיבלתי טלפונים הייתי בבחינת שבויה של בעל המלון. לפחות היתה כתובת.
נער שמכר בחנות נענה לבעל המלון בטלפון וטרם הבנתי דבר, באופן טבעי, הוציא מפתח ממגרת השולחן ופנה לקטנועים החומים ברחוב ובדק לאיזה מפתח יענה הקטנוע. הוא מצא אחד מהם והציע לי לעלות,    הציע לי לשבת מאחוריו  ולעלות במעלה הרחוב הראשי שאין בו תאורת רחוב והוא מלא מהמורות נסיעה במעלה ההר מערבה לעבר המלון הנסתר מהעין. ככה ללא קסדות בלילה לפעמים נגד התנועה נסעתי מאחורי נער דק גו לעבר הלילה. כך עמד להסתיים היום הראשון ברישיקש. אך, לא כך הוא הסתיים, לאחר ששמתי חפצי בחדר נקי, יש מקלחת ושרותים, סדינים ומגבות, ובעיקר יש מים חמים. יצאתי לחפש מקום לשבת בו, בית קפה עם אפשרות חיבור לאינטרנט ולאנשים. כמהתי לאנשים, לשיחה. לחילופי מידע.
בבית הקפה בו יכולתי להזמין תה חליטה וטוסט גבינה ועגבניה וחיבור לרשת. התחברתי עם המחשב ונכנסתי לפייסבוק וחיפשתי אתרים של מטיילים בהודו. מצאתי את "הודו למטיילים מבוגרים", שם סיפרתי שאני לבד ברישיקש, אולי נשמעתי קוראת לעזרה ויונה ענתה. הציעה שניפגש מחר בעשר ליד פסל האלה גנגה.

7. למחרת בבוקר,  יצאתי מהמלון אל היום כשאני מתכוונת לפגוש את יונה בעשר ליד אלת הגנגה. ובכן טעיתי בכיוון ובהליכה ואחר כך גם הטעית את נהג הריקשה ולבסוף בזכות כרטיס הביקור של הנער שנהג אותי בקטנוע  בליל אמש, הבין נהג הריקשה לאן עליו להביא אותי.כרטיס ביקור קטן. הציל לי את הבוקר ואת היום. חציתי את הגשר ועמדתי ליד  אלת הנהר הכחולה וכעבור רגע נשמע קול קורא בשמי. זו היתה יונה עם המקל והצמה.יונה מקיבוץ דגניה. יונה שמכירה היטב את שבילי הודו, פעמים רבות כבר היתה כאן והנה אנחנו נפגשות ליד האלה גנגה.  התיישבתי לידה ודיברנו ואט אט מכלל דיבור התחלנו מעשה. חיפשנו חדר וכברירת מחדל חיפשנו  בגסט האוז שלה . לא נשארו חדרים מלבד אחד בקומה הראשונה, פונה לחצר האחורית של הגסט האוש לכאורה לגנגס, אך למעשה לאשפה ולזוהמה שבין בתי הארחה לבין הנהר הזורם אי שם מתחת. החדר פנה לחצר האחרוית אך קלט גם את כל רעשי הרחוב על הצפירות. הנחתי את חפצי ויצאנו שוב לדרך להכיר את המקום. שוב חצינו את הנהר על הגשר המתנדנד בין הולכים ושבים בצבעים שונים ובעיקר קטנועים צופרים המפנים לעצמם דרך ולצד פרות ועגלים הפוסעים מתונות החוצות את הנהר ואין לדעת למה. חצינו לעבר מזרח הגשר לשבת על המרפסת של קאמאל גסט האוז  Relax Ganga Caffe שמצויין בספרים כמקום מפגש לישראלים. לוח ועליו התפריט בעברית עם הצעות לחומוס, טחינה וסלט ישראלי וגם משקה לימונענע .ישבנו מול הנהר החולף מול עינינו, בשקט בלי שום דבר שרודף אחרי או אחר יונה. יונה יושבת עם הפנים לנהר על ראשה כובע כחול רחב שוליים. יש לה מבט של "מה כבר יכול להשתנות, הכל נשאר אותו דבר, מה כבר יכול להיות". בהשפעת תנועת השמש הצבעים השתנו מול עינינו. המעבר מתנועה של חיפוש לתנועה של התבוננות, זה היה השינוי החשוב ביותר עבורי. ובכן ישראלים לא ממש היו כאן. לאט התמלאה המרפסת בחבורה של חבורה מסקנדינביה שבאה לתרגל יוגה ולפגוש את המדריכים העוליים בתחום.

8. כל ערב לקראת השקיעה תנועת אנשים לעבר הנהר. מייד לאחר השקיעה עם אור אחרון  מתחילה הפוג'ה. תפילת מנחה ערבית של ההודים. כל הדרך ניתן לקנות סלסילות קטנות ועליהן פרחים ונר וברגע מסוים להדליק את הנר ולשלוח את הסלסילה אל המים. אלה הדברים מהם אנו רוצים להפרד. על מדרגות המקדש הפתוח לרגלי שער ועליו מרכבה דוהרת עם אלים מתי בים פרחי נזירים וכהונה. המזבח כבר דולק וסביבו אלה שייטיבו את האש לאורך שירת הפוג'ה. רבים האנשים הודים מאמינים ותיירים מדתות שונות. סינים ויפנים ומוסלמים ודוברי רוסית לא מעטים הישוב סביב מתבוננים ושותפים לטקס שארך כשעתיים שכולו שירה המלווה בתופים ומחיאות כפיים. שתי נשים הובילו את השירה ולמרבה הפלא שתיהן מערביות אחת אמריקאית על פי מבטאה. השיא היה כאשר מנהיג הגורו ירד במדרגות בשערו הארוך הפרוע, רעמה גדולה ומכסיפה המתחברת לזקן העבות ולשפם. הוא ירד במדרגות מודע לעצמו, למעמדו ולהופעתו ירד באיטיות במשעול המדרגות והוסיף את קולו  והיה ברור לחלוטין מי הדמות המרכזית כאן ומי האישה שאיתו. לקראת סוף הטקס מבעירים נערי הכהונה אש במנחות זהב גדולות וכל אחת הופכת ללפיד בוער וכל אחד מהמשתתפים מניף את קערת המנחה הבוערת ומסובב אותה לעבר הנהר. איני יודעת מה משמעות הדברים אך בהחלט אני מבינה מהו פולחן מהם סמלים ומהי שירה רפטיטטיבית החוזרת על שמות האלים ואיך עומדים אנשים עצומי עיניים ומחכים למגע האלוהי. הגנגס המשיך לזרום לרגלנו כהרגלו. הפך למראה גדולה לאש ולאורות וללילה שהחל לעטוף.

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
9. בוקר שני ברישיקש  ובלילה החלפתי לחדר במלון.

שעת צהרים והרעש מהרחוב הוציא אותי לכיוון הנהר הלכתי לחפש את האשראם. הרי הפרדוקס הוא שבלב הרעש מחפשים את השקט. בלב העזובה מתקיימת קדושה. אז הלכתי על הגדה המזרחית וירדתי לנהר ליד המפלים היורדים לגנגס שם נמצא מקדש פתוח וחבורה של אלים מיחסים אלו לאלו ובמרכז כשגבה לנהר אלת הגנגה. יפה וזקופה צבעונית ומחייכת. ודווקא שני אלים קטנים ממנה פונים אליה. התעכבתי והקשבתי לתפילה והמשכתי הלאה לאורך הגדה. על הסלעים נראו צעירים מודטים. המשכתי הלאה ופגשתי בקופה והבן השובב שלה. הוא לא פחד והסתכל לי לעיניים אך לבסוף העדיף לדלג בין ענפי העץ שעל החוף. ולבסוף הגעתי לאשראם שנשקף אל הנהר. שם ישבו ושוחחו מורה ליוגה ושני צעירים אירופאים ושוחחו בסוכה על דברי חולין ונוכחותי כלל לא הפריעה להם. עמדתי והתבוננתי בברך הנהר המשתקפת מסוכת האשראם, נוכחות ההרים המקיפים את אפיק הגנגס. השתהתי ככל שיכולתי בתוך השקט. בדרך חזרה לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי ליד המקדש הפתוח היורד לנהר, מחסה שנראה כמו ערמת זבל שהקים לו גבר הודי צעיר. ספק אוהל ספק ערמת אשפה, ספק מחסה ללילה. בכל אופן ממרפסת ערמת האשפה הבנויה, נשקף נוף הנהר ושקט של היום בו נברא העולם מקיף את המקום ואני הולכת וחושבת על כל אותם אנשים הזורמים למקום הנידח הזה, בחיפוש אחר האושר, או השלווה. מקום זא כדי להיות בו הכי קרוב לעצמך. אלה המתרגלים את היוגה כאורח חיים, אלה הבאים לפגוש את הגורו עם רעמת השיער שתמונתו נמצאת על הפוסטרים המפוזרים ברישיקש. השוטטות, העישון והסמים.

10. אחר הצהרים ישבתי שוב עם יונה על המרפסת Cafe de Goa מול המקדש לפני הפוג'ה של הערב מתוך הרמקולים נשמעת שירת גבר מונוטונית. הנהר ירוק רך  וסירות רפטינג חולפות. הקריאה ממלאה את האוויר ויונה בוחנת את התפריט ויש בו עקבות ישראליים. ארוחת בוקר ישראלית. פלאפל וחומוס ופיתה ברד. ואני חושבת על המילים הבודדות שהמוכרים שולחים לי תודה. לילה טוב. רמז שזיהו אותי כישראלית.
שליח הציבור קורא ופרחי הכהונה עונים לו. האוויר מלא אותם. בביקוש אחר השקט אין שקט. הנהר מוליך את הקולות. מחר אצא מכאן חזרה לדלהי. לא נכנסתי למרקם של המקום. תיירתי. למדתי איך הולכים בהודו. הנה הם מעבר לנהר מבעירים את המנחות והלפידים ומסובבים אותם לעבר הנהר. הברווזים עפים מעל הנהר דרומה. הערב ירד.
מתבוננת אל הנהר וכותבת לתוך פנקס הרשימות של הטלפון: בבוקר, לאחר שיונה ניגשה לדוכן כמידי בוקר ומילאה את כוס הפלסטיק הכחולה שהגיעה לכאן מדגניה, כוס צ'אי מסאלה, אני, דבקתי ביוגורט ופרי. חצינו את הגשר לעבר חניון המוניות בחיפוש אחר נהג שיקח אותנו מעלה למקדש ניקולט. לאחר משא ומתן על המחיר יצאנו עם נהג מונית צעיר במונית מקרטעת דרך ההרים למקדש נילקט. חיפשתי חגורת בטיחות, אך לא היתה, שאלתי את הנהג האם המונית החורקת תוכל לעלות את ההרים והוא השיב בחיוב. יונה שישבה מאחור אמרה לי: "מה את חוששת. המונית בסדר גמור. הדרך מצוינת. בשביל מה חגורת בטיחות?" לא עניתי, רק התפללתי שנחזור בשלום. יונה ששבילי הודו מוכרים לה,ישבה מאחור שלווה ונהנתה מהנוף ואני ישבתי מתוחה ומפחודת ובראשי תסריטי זוועה. הנהר הירוק ליווה אותנו מלמטה ואנו העפלנו מעלה במונית החורקת וללא חגורות בטיחות. היער סביב נראה יבש וסובל מחוסר גשמים. הקופים ליוו אותנו לאורך הדרך, משפחות קופים וקופיפים הנצמדים לגב אימותיהן.
למעלה, מקדש מאד לא מתויר באחת הפסגות. לאורך הדרך סוכות קטנות למכירה ממתקים וצ'יפס או מזכרות עליה לרגל וככל שמתקרבים מנחות מוכנות להביא לבית המקדש.מאות אנשים הולכים בדרך, נשים יחפות במיטב מחלצותיהן, ילדים לבושים כצליינים קטנים.
בינתיים בדיוטה תחתונה של המקדש,  הודלקה אש המזבח. מסביב ישבו ארבע נשים וגבר בלבוש כהונה החל להיטיב את האש ולשיר. ובכל פעם שצלילי ההימהום בשיר עלו, השליכו הנשים גרגרים אל האש שהגיבה בלהבה עליזה.
עולי רגל ומאמינים במיטב מחלצותיהם מגיעים למבוך סמטאות המלא ריחות טיגון ומיני מתנות לעבר חצר המקדש רחבה פתוחה בין מבנים הנראים כחדרים חדרים בנויים למחצה.
בתוך צחנה וזוהמה ומבנים מפוחמים צומח מבנה בצבעי פסטל כמו עוגת קרם לחתונה מוקף דמויות ופסלים. הצליינים המאמינים חולצים נעליים ועולים במדרגות ובין לבין באצבעות הידיים מנגבים את המדרגות ומנשקים. הנשים פוסעות בצבעוניות ובידיהן המנחות לעבר המקדש. בכל פינה יש מקום לתרומה.
התקשתי לראות את היופי והקדושה ושוב הבנתי עד כמה תלוית הקשר ותרבות וחינוך האמונה. עד כמה הרחיק אותנו משה מתרבות העגלה המוזהב וקדושת הנהר אל המדבר אל אחד ואל האחדות. איך להתפשט מהמבט המערבי המונותאיסטי  ולקבל את הדברים כמו סלסילת המנחה עם פרחים ונר וקערת אורז.
11. בוקר אחרון ב רישיקש.  הבוקר קר. וכמו שאומרת יונה עד שלא עולה השמש מעבר להרים קר מאד. רוחות חזקות מנשבות והנשים העוברות את הגשר עטופות בצעיפים כשמיכות והרוח מניפה את הכל. מוקדם בבוקר ירדו כמה נשים במדרגות לשפת המים רכנו וקמו והתנועעו בתנועות יסוד. מחלון חדרי, הן נראו כרוקדות ברוח הבוקר הקרה.
את יודעת שלקחת לעצמך זמן ללכת לזמן אחר שאינו עטוף אותיות עבריות. שאין בו זיכרון הוא רק הווה רק הווה בתנועה. בתנועה מרוכזת. אש ומים ורוח שלושה יסודות עליונים הם. וניתנו לכולם. להגיע עד כאן ולפגוש את יונה שמטיילת עם מקלה וצמתה. הכל בצמצום אינה זקוקה לעוד קניה ועוד מראה או עוד דבר.  מלווה ומתלווה. פותחת עיניים לאחר.
באתי עד כאן להתפשט ולהיות פשוטה עם הדברים.  עם הרבה יראה ופחד. בחלקם הצלחתי ובחלקם לא נפקחה עדיין העין השלישית.
בבוקר האחרון, בקור הבוקר ובאור המסונן, עוד שוטטתי ופגשתי פרה שקוראת שלט בהינדית וקוף חכם שכמו ילד סקרן מסובב מכסה של מיכל מים ומתעקש להבין מדוע אינו נפתח. ובעקבות שירה וזמזום הממלאים את החל כל הבוקר נכנסתי לאשרם נוסף שלא הבחנתי בו קודם בו אישה בסגול רכנה ופזרה לפני כל הקדושים פרחים ועלי כותרות להנעים יומם וזמרת. וסביב נשים צעירות אוספות שערן לקוקו יוגה כי עוד מעט מתחילה הרצאה ותרגול יוגה באשראם הסמוך. אבל אם מחזירים את המבט לנהר לא אשכח גנגה כמו שקוראים לה. היא מחזירה אור מופשט באלפי ניצוצות שאין טעם לבזבז מילים ולתאר. פשוט להקשיב. ומסביב לכל זה עולם הומה קולות, וצפירות וצעקות וריחות קטורת המלווים את הירידה המדרגות לנהר ולגשר.

 

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.

 

בשעה עשר לקחנו מונית לשדה התעופה הפנימי וטסתי שוב בspicejet חזרה לדלהי. הפעם, פחות חרדה. יודעת להתנהל וחזרת לדירת האירוח של שניאור ושרה מחב"ד. בערב, מוזמנת לארוחת הערב אצל Sudeeep sen עם משוררים אמריקאים וחברים. אני סקרנית. כדי להגיע אל המשורר היה עלי לחצות את העיר וחוסר הבטחון בנהג הביאו אותי  לתחושה עזה של חרדה ואי נוחות עד כדי לחץ. מיד עם בואי היתי בטוחה שאיבדתי את הטלפון. הבית היה חמים האווירה נעימה, חברית ואינטלקטואלית ובהמשך הערב חיכתה ארוחה הודית בסגנון בנגלי. אבל, אני היתי באי שקט. אובדנו המדומה של הטלפון, היה ביטוי לחוסר היכולת שלי באותו ערב להכיל את כל הניגודים והמרחקים. נמצא הטלפון ואני נרגעתי ומצאתי עצמי חוזרת לעצמי ונכנסת לשיחה. ההכרות עם ריצ'רד ברנשטיין המשורר היהודי הניו יורקי והמשורר אוניל שניהם ניו יורקים היתה לי מעניינת ובעיקר דרכו של סודייפ סן לארח ולקשור את השיחה בין מפגש חברים לארוחה ולקריאת שירה וחלומות על פרויקטים עתידיים. הבית הנאה, הספרים שמקיפים את החלל מכל כיווניו. שיחת המשוררים החוצים גבולות, כל אלה הרגיעו אותי, זה היה המוכר והמחבר.

12. שבת בדרום דלהי.בשכונת VACANT Vihar סביב בית חב"ד. ביתם של שניאור ושרה וילדיהם.
לא תכננתי מראש. הכל התהווה בתנועה. כשהשאלה המלווה היא איך יוצרים עוגן בתוך המהומה הגדולה בתוך הכאוס בין הצופרים והמסה האנושית שמטלטלת.
ביתם שלא ברורים בו הגבולות בין האינטימי לשליחות הציבורית, אך הם ודאי יודעים. הילדים והנערות החיות איתם ומסיעות בהפעלת המקום, מעין שירות לאומי של חב"ד. הסלון הפך לבית כנסת ושוב תהיתי האם יהיה מניין. נדמה היה לי ששאלת קיומו של מניין, היא השאלה החשובה לכל שבת ולקיומה של כל תפילה. ומכאן ניתן לראות את כוחו של המניין המקבץ אליו יהודים ממרחקים להיות יחד. קולה של התפילה ושירי שבת המיסו אותי מכל המסכות, מכל החרדות. ארוח וארוחה. תערובת של אנשי שגרירות ומשפחת שניאור ושרה וילדיהם. השולחן עמוס וכולם מכוונים זה לזה לשיחה ולחום הבית בגלות. אי של יהודים בלב העיר הגדולה, אורגניזם ענק המתקיים על פי חוקים משלו ובליבו אי, חסר משמעות מבחינה כמותית, אך אי של שייכות. מגנט יהודי. את החלות אפה הרב שניאור, מתוקות וריחניות. אוכל של בית.
13. שבת בבוקר. שקט הציפורים ופועלי הבניין.  יצאתי אל הפארק שמאחורי הבית. פארק קטן שעשו להם השכנים מסביב, מקום לעצמם שיוכלו לעשות בו את הליכת הבוקר, להנות מפריחה עונתית ולהקשיב לציפורים, כמעט נסתר מהעין ומזמין. שבת בבוקר ואני חושבת על תורת האיזונים. על הדרך בה אנשים המצויים בתוך הרעש הגדול עושים להם שהות והפוגה. מקום לאזן את הנפש.

14. במוצאי שבת לאחר ביקור חוזר אצל Sudeep Sen ' רצינו להפגש לבד. להיות שנינו עם הדיבור והספרים רגע לפני שאני מתרחקת אל העולם שממנו באתי. שוב יושבת ומחכה בשדה התעופה. הפעם באיסטנבול בדרך הביתה.  המסע מגיע לסופו ואני אסירת תודה על עצם היציאה ועל השיבה. על כך שלא היו מניעות בלתי צפויות . שאיכשהו היתי בתנועה בלתי פוסקת לפעמים בלתי צפויה ולפעמים גם מפתיעה. על האנשים שפגשתי בדרך. על השתיקה שכה אני נזקקת לה לפני המסע הבא.

לא דיברתי ספרות ולא הבאתי תרגום. השארתי סימנים של ימים ודברים. אולי חומר גלם לדברים אחרים.