חולמים וחלומות

שאלת נוכחותו של החלום והשפעתו, היא שאלה עתיקה המתחדשת בכל פעם מחדש. אולי יותר משאלת משמעות החלום, אופיו, המסר שקיים או נעדר ממנו, היא שאלה המזהה כנייר לקמוס את רוח הזמן. בבחינת אמור לי יחסך לחלום ואדע מי אתה, ולאיזה עידן אתה שייך. חלומותיו של אברהם, או של יעקב, משלבים תמונה ומלל, הם מגיעים ישירות מפי האל, לפעמים, חלומותנו הם כצלמנו.חלומותיו של יוסף, מעמידים אותו במרכז, הם מופיעים כתמונות המבקשות להתמלל בפיו. חלומותיו של פרויד, מסובכים כמוהו, דאלי חולם בתמונות מטאפוריות. חמותי, נוהגת להביע משאלותיה הכסמוסות שאינה יכולה לבקש מכוח עצמה, דרך החלומות. אין תרבות שאינה מפנה מקום לחלומות, או מעניקה מעמד לחולמים, יש מי שיראה בחולם או בחולמים בחינת "בעל החלומות הלזה" , כלומר זלזול בתופעה הזאת שאין בה תועלת, או מבטאה קנאה, או זלזול במי שנוהג כאילו החלומות חשובים. והרי האמת היא שאין בהם כל תועלת, אינם מרפאים, אין להם צד של תועלת כלכלית.ויש מי שרואה בחלום, את אחד הצדדים הפיוטיים של החיים, או עדות לקיומם של החיים שמעבר. ואני מביאה כאן, את רשימתו הקצרה והיפהפיה של דוד אלבחרי (בתרגומי) על החלומות, ועל הקשר בין אומנות ואמנים וחלומות. מכאן אני מעלה השערה לאלה הלומדים איתי את חיי יוסף, יוסף ואחיו, האם יתכן, שיוסף היה אמן או היתה לו נפש אמן שלא באה לידי ביטוי בדרך שאנו מבינים אותה היום, אלא בדרך סיפור ופירוש החלום.

חלומות / David Albachari

הקו המפריד בין העולם האמיתי לעולם החלומות הוא דק מאוד. רוב האנשים אפילו לא שמים לב לזה; הם חיים על פי השעון הפנימי שלהם: כאשר הם פוקחים את עיניהם, הם ערים, כאשר הם סוגרים אותן, זה הזמן לחלומות. זה אומר שכל אחד מאיתנו, ברגע שאנו נרדמים, אנחנו חולמים כל הזמן, אך רק חלק מאיתנו זוכרים את החלומות, בעוד שאחרים שוכחים אותם עוד לפני שהם פוקחים את עיניהם. נאמר גם שהאלוהים, כאשר הוא חש צורך לדבר עם מישהו הוא מדבר עם האדם הזה בחלומותיו. לו אלוהים היה מופיע לפניו , הוא היה נשרף נוכח יופיו ובהירותו.
ובכל זאת, בני אדם צריכים להיות זהירים גם בזמן החלימה. יש אנשים החולמים חלומות ארוכים ועמוקים ונודדים כה רחוק, עד שאינם מסוגלים לחזור בזמן. אחר כך, הם כורעים ליד הקו המפריד , שמצדו האחד, הוא נראה כמו קיר ענק, הם מחכים לידו עד שתיפתח הדלת לעולם האמיתי ויהיה מעבר אל הצד השני. אבל כאשר הם חוזרים אל העולם, הם מבינים ששום דבר אינו עוד כפי שהיה בעבר. אולי משום כך, יש להביא מדבריה של סוזן זונטאג שאינה מבקשת מהחלומות שלה לפרש את החיים שלה, אלא את החיים שלה לפרש את החלומות שלה.
שפינוזה, חשב שחלומות הם אמונות טפלות, אבסורדיות שנולדו מתוך פחד. אדגר אלן פו טען כי כל מה שאנחנו רואים זה רק חלום נחלם בתוך חלום אחר. מאות שנים לפני כן, צ'ואנג טסה מת מבלי שידע האם הוא היה איש שחולם שהוא פרפר או פרפר החולם שהוא איש החולם שהוא פרפר. באשר לי, כשאני הייתי ילד, פחדתי מהאפשרות שאני רק דימוי בחלום של מישהו אחר, וחששתי שמא יתעורר החולם האלמוני ויביא את חיי לקיצם. בכל פעם כאשר היה רעש חזק סביב, נבהלתי, , גופי התקשה לחלוטין ולא העזתי למצמץ, חיכיתי לסוף.
אפילו היום, איני בטוח שהחשש שלי היה מוצדק, ולפעמים, רק במקרה, אני הולך מסביב על קצות האצבעות, אני לא בטוח באיזה צד אני, האם אני בעולם האמיתי או בעולם החלומות. אולי זו הסיבה שאני מאמין בשקט, למרות שעכשיו אני יודע שאין לא חולמים וגם לא אלה שחלמו, וכי כל אחד מאיתנו הוא החלום שלנו, ואף אחד אחר לא יכול לחלום אותו, מלבד אמנים. אמנים הם היחידים היכולים לחצות את הקו הדק המפריד בין המציאות לחלומות, לבקר את הישנים בשנתם ולאחר מכן, להודיע לאלה הערים,- במילים או בתמונות, באמצעות צלילים או קולות, על מה שהם למדו בעולם שמאחורי העפעפיים הסגורות. לו לא היו אמנים, היינו כנראה חיים בעולם חסר ממדים, כמו צללים החולמים על צללים אחרים. הודות לאמנים, העולם מוצג לנו בשלמותו, ובמלאותו .יתכן, שללא התערבות האמנים , לא היינו מבחינים בו. במילים אחרות, לולא האמנים, צעיפים רבים היו מפרידים בינינו לבין העולם. וזה יכול היה להיות כמעט בלתי אפשרי לחצות את הקו בין המציאות לחלומות, משום שהקו עצמו היה לא ברור ובלתי אפשרי להבנה.
בתלמוד נאמר שחלום שאינו מפורש הוא כמו איגרת שלא נקראה.. במילים אחרות, אמנים, במיוחד אמנים חזותיים שאינם מוגבלים במילים, הופכים עבורנו לאפשרי לקרוא מכתבים שיישארו חבויים בקמרונות מוחנו שכמעט אינם נגישים. האמנים מציירים את חלומותיהם, והציורים שלהם, כמו חלונות, פותחים מעברים שדרכם אנחנו נכנסים אל עצמנו, ומגלים את פרצופו האמיתי של העולם. אנחנו העולם, העולם הוא חלום, החלום הוא תמונה, התמונה היא אנחנו . המעגל הושלם. אנחנו רק צריכים לעמוד מול הציור ולהתחיל לחלום

ספר סיפור ועומר. ארבעים ותשעה ימים זמן אחד ומקומות רבים

יום ב, השישי לעומר, שביעי של פסח

שתי תנועות הולכות זו כנגד זו, התנועה מיום ליום, מסעודת הפסח, מדפדוף יומיומי מיום ליום, מספירת העומר שסופרת ומונה ומוסיפה כל יום את היום העוקב עליה ובעקבותיה. ספירה שהיא כמו זמזום רקע עבורי. אינה מצמחת לי זקן. אינה עוצרת אותי לשנות את דרכי או מסלולי. ותנועה אחרת היא תנועה ספירלית, או תנועת רוחב של רצוא ושוב. של בואי ולכי.
ישבנו במרפסת, לא אחת ולא שתיים, אך בכל פעם זוהי הפעם האחרונה וגם הפעם הראשונה ורק התודעה מצרפת את הדברים לדפי זיכרון, פנינו אל הדשא, אל הגינה ומסביב קולות הציפורים, קולות הרוח בענפי הדקל, ארוחת הבוקר, עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים גס, כמה מצות, הקפה המשובח ממכונת האספרסו, מגש גבינות, זיתים ושני ספרים פתוחים. הבוקר שלאחר נסיעת הלילה, הבוקר שלאחר האהבה בתאווה ומתוך תשוקה, להתעורר ועדיין לגלות את הגוף כאילו השנים שעברו בינינו, לא עברו. האם יכול להיות שהזמן לא נערם? שהוא נעלם לחלל בלתי מוכר שאין לו ארכיאולוגיה או גיאולוגיה, הוא פשוט שם, מקבל את הזכרונות והזמן האבוד, בולע ללא משמעות. על מה דיברנו? דיברנו.
המילים היו קצרות ומדוייקות, אך בתוכי התנהל פירוש למילים ומדרש למראה ולדברים. בסוף אנחנו נאחזים בגוף שלא מפסיק להפליא ולהתפלא. אחרי זה הדרך.

יום ג, שבעה לספירת העומר.
הקפטריה בבר אילן, כמעט ריקה, ברדיו מדווחים על מסיבות המימונה, יש הקוראים לה "חג האמונה". אני בודקת את מפלס המועקה שלי, עד כמה משפיעה עלי השיחה מאתמול. ממה אני נפרדת ולאן אני הולכת, מהו הר סיני שלי ואיזו תורה אקבל עלי.
אמש ישבתי והקשבתי לסיפורים של בלש משטרה, לחיים של אחרים, קיוויתי שתהא בזאת תרופה. הצצה לעולם של אחר תביא איתה רגיעה ואולי גם הגוף יתעורר וילבש אדום לקראתו. הסיפורים משכו אותי לעולמו, לעולמות אחרים בהם מככבים נשים אחרות ואיש אחר. פורע גבולות ומחפש אותם שוב. שאלת הגורל או הבחירה עולה מסיפוריו של האחר. באותה עת, עומד לפני ספר הסיפורים שנפרדתי מנו, לפני זמן ועדיין לא יצא לאור. הסיפור המדובר , הסיפור המסופר והסיפור הכתוב.
בבוקר התעוררתי ללחישות שתי נשים בשפה הבולגרית. שפה חיה מתה. שפה מתחייה לפני המוות שמעבר לדלת, לא אתן לה לחמוק.

יום ה' תשעה לעומר

אתמול, לא הגעתי לכלל כתיבה. משהו מעכב אותי. משהו מנסה להתבהר משהו מנסה להתהוות. כמה שורות מספרה של אווה אילוז, אומרות לי שאני אחת מתוך תופעה ואין לי כח בזרועות להלחם נגד הזרם ולהיות מה שהוא "אני" נשכחת.
הלילה איבד את צורתו הלילית. כל רגע שהוא רגע כמו רגוע, כמו נחיתת ציפור על ענף, תנועה קלה באויר שאיש אינו חש מלבדה. חשבתי להבלע בתוך חיבוק שכל הדרך אליו היתה מלווה במנגינה ובריח אביב כבד הנכנס בעד החלונות, האם החיפוש היה למטרה היה לתנועה שאין לה משמעות לבד עצמה search, research, Such, Iskanje מילה שלא תעדר משום שפה. חיפוש גזור מחופש שתקועה בו וו, כמו יתד, כמו אמירה שאין חופש ללא חיפוש ואין דרך לצאת מהוו העוצרת את כל המהלך לקראת מה שאינו בר חיפוש הוא פשוט נקרה על הדרך ומאיר את הלילה, כמו בית נתיבות, כמו חדר מיון, כמו מזנון לקפה לילה בתחנת רכבת.
בלילה הזה, יצאתי לדרך ואיש זר אמר שצריך לשמור עלי, ברחתי והוא באורות נמוכים אחרי, מאיר לי את הלילה, טעיתי בדרך, והוא עצר והחזיר אותי ברוורס אל הדרך שאיבדתי למצוא ולהגיע למקומי. זו היתה דאגה כמו אם או אב, המכסים ילדשאיבד שמיכתו בלילה.
אישה זרה וקרובה נכנסה להביתה, אישה כמו תרגום .
אני סופרת את הימים לקראת העומר והיא מספרת על נאמנות ובגידה בארץ רחוקה. אקלע את החוטים כמו צמה לאחדות.

מיני תרגימא: לואיז גלוק Louise Gluck

Louise Gluck    לואיז גלוק

 נתקלתי בשירים בודדים שלה שמשכו את תשומת ליבי, בנגיעות הרגישות האנושיות שלהם. ביכולת שלה להעמיק ולגעת במקומות חבויים של הנפש האנושית והנשית. כתיבה מתוך כנות מפוקחת ואירונית. ובכל זאת רבת חמלה.

תיאוריה של זיכרון

לפני זמן רב מאד, לפני שהיתי אמנית מיוסרת ,נגועה בגעגועים ובכל זאת לא מסוגלת ליצור  יחסים מתמשכים, זמן רב לפני זה, היתי שליט מהולל המאחד את כל חלקי הארץ המחולקת – כך, נאמר לי, על ידי מגדת עתידות שבחנה את  כף ידי. דברים גדולים, היא אמרה, לפניך, או אולי מאחוריך, קשה להיות בטוח. ועוד, היא הוסיפה, מה ההבדל? ברגע זה את ילדה המחזיקה ידה של מגדת עתידות. כל השאר הוא השערה וחלום.

 

פנטזיה

 

אגיד לכם משהו : בכל יום

אנשים מתים וזוהי רק ההתחלה.

בכל יום בבתי לוויות, נולדות אלמנות חדשות,

יתומים חדשים. הם יושבים עם ידיים שלובות,

מנסים להחליט על החיים החדשים האלה.

ואז הם בבית הקברות, לכמה מהם

זו הפעם הראשונה שם, הם מפחדים לבכות,

לפעמים מפחדים לא לבכות, מישהו נשען מעליהם

אומר להם מה הדבר הבא לעשות , שלפעמים משמעותו

לומר כמה מילים, לפעמים

לזרוק עפר לקבר הפתוח.

ואחר כך , כולם שבים  אל הבית ,

אשר לפתע הוא מלא במבקרים.

האלמנה יושבת באופן מאד רשמי  על הספה ,

אנשים אז עומדים בשורה כדי להתקרב אליה,

לפעמים לוקחים את ידה, לפעמים מחבקים אותה,

היא מוצאת משהו לומר לכל אחד,

היא מודה להם על בואם.

ובליבה, היא רוצה שהם ילכו כבר.

היא רוצה להיות שוב בבית הקברות,

חזרה במחלקה, בבית החולים, היא יודעת

שזה בלתי אפשרי. אבל זוהי תקוותה היחידה,

המשאלה לנוע לאחור. ואך מעט

לא כה רחוק כמו הנישואין או הנשיקה הראשונה.

זיכרון ראשון

לפני שנים רבות, נפצעתי . חייתי

לנקום עצמי

נגד אבי, לא

בגלל מה שהוא היה –

בגלל מה שאני הייתי: מראשית הזמן,

בילדות, חשבתי

שכאב משמעותו

לא הייתי נאהבת .

כלומר, אני אהבתי.

וידוי

לומר שאני חסרת פחד –

זה לא יהיה נכון.

אני מפחדת ממחלה, השפלה.

כמו כל אדם יש לי חלומות

אך למדתי להחביא אותם,

להגן על עצמי

מהגשמתם: כי כל אושר

מושך אליו את כעס אלות הגורל.

הן, אחיות  פראיות—

בסופו  של דבר,

אין להן רגשות, מלבד קנאה.

לואיז גלוק, מהמשוררות המובילות בארה"ב, ילידת 1943, גדלה בניו יורק, בלונג איילנד. למדה ב Sarah Lawrence College   וב  Columbia University. היא נחשבת לאחת המשררות המובילות בארה"ב וזכתה בפרס פוליצר לשירה בשנת 1993 עבור קובץ השירים:  Wild Iris  היא זכתה ב the National Book Critics Circle Award ובפרס האקדמיה למשורר האמריקאי. היתה עמיתה של גוגנהיים מספר פעמים . היא חיה בקמברידג' ומלמדת בוויליאמס קוללג'. באוניברסיטת ייל ובמספר מחלקות באוניברסיטת איוואה.

היא פרסמה עד כה אחד עשר ספרי שירה, קובץ מאמרים אודות השירה ומחקרים. היא חברה באקדמיה האמריקאית לאומנות ובשנת 1999 נבחרה להיות הקנצלר של האקדמיה של משוררים אמריקאים. בשנת 2003 מונתה להיות שופטת לסדרת ספרים של משוררים צעירים ומאז היא מכהנת בתפקיד זה. ובשנים 2003-2004 מונה להיות  US Poet Laureate המינוי הנכבד ביותר למשורר אמריקאי בן זמננו.

מאנגלית: חוה פנחס-כהן

Nikola Madzirov משורר מקדוני

 

ניקולא מדזירוב, Nikola Madzirov

 משורר, איש הגות, ומתרגם. הוא אחד הקולות  הנוכחים ביותר בשירה האירופאית. הוא נולד בשנת 1973 בסטרומיקה, מקדוניה למשפחת פליטים בלקנית. שירתו תורגמה לשלושים לשונות שונות ולקבצים ש אנתולוגיות שונות בארה"ב, דרום אמריקה, אירופה ואסיה. על ספרו  Relocated stone         הוא זכה בשנת 2007 בפרס הוברט בורדה לסופרים ילידי מזרח אירופה. וכן בפרס היוקרתי של פסטיבל סטרוגה לשירה Miladinov Brothers Award. כמעט על כל אחד מספריו זכה בפרס.

על בסיס שירתו נעשו שני סרטים קצרים בבולגריה וקרואטיה. ושיתוף פעולה עם נגן הג'אז Oliver Lake   חיבר מוסיקה המבוססת על שירתו שהוצגה בפסטיבל ג'אז בפיטס בורג 2008.

לאחרונה פגשתי אותו מנחה שיחות בין משוררים בפסטיבל שירה בברלין בכשרון ובידע רב. נפגשנו לפני כמה שנים בסלובניה ומאז אני עוקבת אחר כתיבתו.

 אנו חושפים את הזמן

 אנו קיימים כאשר החלונות

והמסמכים הסודיים פתוחים.

אנחנו מנקים את האבק מבלי להזכיר

את המתים ואת אלה שאהבו מבלי למות.

אנחנו תמיד אורזים את הפיז׳מות

בתחתית המזוודה

ואת הנעליים שלעולם אינן פונות פנים אל פנים.

אנחנו קוראים את המכתבים פעם אחת

להחביא סוד מסוים.

בידיים מתוחות אנחנו  מגלים את הזמנים

אנחנו שקטים, שקט, לוחשים דברים

זה משנה פחות מפירוש חלומו

של פרפר החי רק יום אחד.

 when someone

בחיבוק בפינה תוכל להכיר

מישהו הולך מכאן למקום אחר.

אני חי בין שתי אמיתות

כמו אור ניאון רועד

במבואה ריקה. ליבי אוסף

יותר ויותר אנשים אליו.

I saw dreams

ראיתי חלומות שאיש אינו זוכר

בהם אנשים מקוננים על קברים לא נכונים.

ראיתי חיבוקים במטוס נופל

ורחובות עם עורקים פתוחים.

ראיתי הרי געש ישנים זמן רב יותר מאשר

שורשיו של עץ המשפחה

וילד שאינו פוחד מהגשם.

זה רק היתי אני שאיש לא ראה,

זה רק היתי אני שאיש לא ראה

מחשבות על מזג האויר

אני יודע שקולי

מושפע מהתנאים האטמוספריים,

ושבכיי תלוי

בטריטוריה של הכובשים הגדולים,

אני יודע שבכיס האחורי שלי

אני שומר גזר עיתון –

תחזית מזג האויר

בתקווה שהקשת תשוב

כמו כתר קוצים

מעל גבעה שוממה.

אני יודע שחמלה מתקלפת משם

כמו קליפת עץ

ממנה שבטים עתיקים

בנו בעבר את סירותיהם.

שלווה היא חגורה

האוחזת את ההסטוריה זקופה

אדם צריך לשבת לרגע

ולראות את השמיים

בפחית צבע פתוחה

על החוף.

בַּאֲרִיזָתה היְּהוּדִית טְמוּנָה נַפְשִׁי הַסְלָבִית/ משירתו של דוד שרייר -פטרוב

מיני תרגימא – דוד שרייבר-פטרוב. מבחר שירים וראיון

דוד שרייבר-פטרוב ביקר כאן בדצמבר 2012. בראיון המתפרסם פה מספר שרייבר-פטרוב
לחוה פנחס-כהן: "יש לי חלום להיות מתורגם לעברית, אני מרגיש שייך אך לא מתורגם".
זהו פרסומו הראשון בעברית

חוה כהן-פנחס | 14 בנובמבר 2013, 12:31

דוד שרייר-פטרוב. תרגם מרוסית ד"ר רומן כצמן

דוד שרייבר-פטרוב

נַפְשִׁי הַסְלָבִית

בַּאֲרִיזָתה היְּהוּדִית טְמוּנָה נַפְשִׁי הַסְלָבִית,
הִיא תְּקַלֵּל אֶת הַשִּׁגְרָה, בְּפִי הַכּל זֹאת אֲרוּרָה,
הִיא תִּתְהַפֵּך כאקְרוֹבָּט בְּסַלְטָה קַרְנַבָלִית,
כְּמוֹ פֶּלֶא של אֶבֶני-פֶּחָם – הִיא תִּשָּׂרֵף, מְשֻחְרַרָה.

אָרוּץ, אֶצְעַק: חַכִּי! חַכִּי! מָה אֶעֱשֶׂה בֵּין שַדָרִים
בַּאֲרִיזָה הַיְּהוּדִית שֶׁכֹּה רֵיקָה, כֹּה טִיפּוּסִית?
הַתְּעָלוֹת וְהַבּוֹרוֹת, שֶׁהֶחֱשִׁיבוּנִי בֵּין פִּכְּחִים,
יָבִינוּ שֶׁאֲנִי רֵיקָן כַּכִּרְכָּרָה הַקּוֹלָנִית.

חִזְרִי, חִזְרִי אֵלִי נַפְשִׁי! אֲנִי נַכֶּה, אֶת מַדְרִיכָה.
פַּרְצוּף רָחָב של סְלָבִים לִי לֹא נָתַן גּוֹרָל,
חִזְרִי, חִזְרִי, הֲרֵי אֲנִי דָמִיתִי אז לְבֶן-אָדָם,
לֹא מָאֲסוּ לִשְׁתּוֹת אִתִּי, הַשַּׁעַר לֹא נִנְעַל.

אֵי-שֵׁם בַּעֲלִיַּת הַגַּג, בְּהִתְחַפֵּר בְּמַתְבְּנִים,
בִּבְהוֹת עֵינַיִם עְרֹמוֹת, כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁל תְּמָנוּן,
נַפְשִׁי אָמְרָה לִי: אֶזְדַּחֵל אֶל הַשְּׁתוּיִים, הָאֲבוּדִים,
וְלֹא אֹבָד עוד כדִּמְעָה בִּנְפּוֹל אֵל לֵיל מִן הַחַלּוֹן.

1975

וִּילָה בּוֹרְגֵזֶה

בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה כְּלָבִים בַּעֲלוּ,
כְּלוֹמַר בְּמוּבָן – מִתְבַּיְתִים וְשׁוֹכְנִים,
כְּלוֹמַר בּוֹרְדֶלְיֵזַת כְּלָבִים חָצְצְרוּ,
תָּקְעוּ בִּזְנָבוֹת. הוֹ, פְּרָטִים קְטַנְטַנִים!

קוֹנְקְרֵטִי – נִגּוּן הַגּוּפִים בְּרַחְשָם,
בַּלֵטִי – רִיקוּד גוּפֵיהֶם שֶׁל כְּלָבִים,
קוֹנְקְרֵטִי – עַל רוּסְיָה כוֹאֶבֶת בִּכְיָּה,
בַּלֵטִי – בִּכְיָּה. הִיא בָּרְחָה לְתָמִיד.

הַכֶּלֶב הָרוֹמִי בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה,
הַדָּג הַמַּחְלִיק מִן הַטִּיבְּר לְאָחוּ,
האֶשְׁכַּח אֶת הָעֹשֶׁק, הָרֵדֶף, הַגֵּזֶל?
האֶשְׁכַּח אֶת אִימְפֶּרְיַת סְדוֹם וְהַשָׁחַת?

הַוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה, לֵילוֹת בְּאִיטַלְיָה,
פְּאֵר פַּרְבַרֵיהּ שֶׁל רוֹמָא, וְהוֹד,
כְּמוֹ כֶּלֶב חוֹצוֹת, אֲבַכֵּה לֵילוֹת רוּסְיָה,
שֶׁלֹּא יַחַזְרוּ וְשֶׁלֹּא יִשָנּוּ עוֹד.

דָּחוּק בְּתוֹךְ סְבַךְ עֲשָׂבִים וְשֵׂעַר,
אָקִיץ, מְהֻדָּק בִּזְנָבוֹת לִמְחִצָּה,
אָקִיץ תַּחַת שְׁמֵי רוֹמַאִים ואֹמָר,
אָחוּז שִׁגָּעוֹן: אָח, נַדֵזְ'דָה-נַדְיָה,

אָח, לוּבּוּשְקָה-לוּבָּה, אָח, וֵרָה-וֶרוּנְצִ'יק,
וַּלוּשָה, מַרִנָה, קַטְיוּשָׁה וְזִינָה.
מוֹשִׁיט כָּאן אֵלַי אֵת שִׂפְתֵי פּוּרִטָנִים
הַחֹרֶף מלא הַפִּכְּחוּת שֶׁל ניוּ-אִנְגְלֶנְד,.

וביומי האחרון, שִׂפְתוֹתַי הַגּוֹוְעוֹת
בְּלַחַשׁ הַקֶּבֶר יִפְצוּ וְיַשְׁמִיעוּ:
רוּסְיָה אֲנַחְנוּ זָרִים לָךְ, וְלַמְרוֹת
שהָיִינוּ יְהוּדִים שֶׁלּך, , מִיָּמִימָה.

הִנֵּה שַׁעֲשׁוּעַ: בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה
לַחֲבֹק אַתְּ אַחֲרוֹן בַּקְבּוּקִים וּשְׁלוֹמוֹת,
זָרוּק וְנִשְׁכַּח כְּמוֹ תַּצְלוּם בְּמִזְבֶּלֶת
הַזְּמַן, וּכַנְפֵי הַמִכְתָּב הַקְּרוּעוֹת.

לַחֲבֹר לכלבים בְּוִּילָה בּוֹרְגֵזֶה,
כְּלָבִים עַתִּיקִים בְּהֶחְלֵט, מְרִיעִים.
אֵלִי! מָה לְךָ וּלְנֶפֶשׁ כוֹאֶבֶת,
לְשַׁיִשׁ אָנֵמִי – אוֹתָם יְצוּרִים

תְּקוּעִים פֶּה וְשָׂם בֵּין גִזְעֵי הַעֵצִים.
הָיִינוּ בַּלַיְלָה בַּ"גַן הַקֵּיצִי" מְטַיְּלִים ורוֹקְמִים אֶת תִּפְרֵי הַשְּׁבִילִים,
עוֹמְדִים תַּחַת שְׁמֵּי הַמָּרוֹם הַחִוְּרִים.

כַּמָּה מַלְאָכִים שָׁם תָּקְעוּ בשוֹפָרִים,
כַּמָּה הִשְמִידוּנוּ אוֹפְּרִיצְ'נִיכְּלָבִים,
כַּמָּה יְהוּדִים-בְּנֵי-קְרָיוֹת אוֹהֲבִים!
וְאֶרֶץ אָהַבְנוּ זָבַת הַפְּגָעִים!

הָאָרֶץ דָּחֲתָה וְהַדִּירָה אוֹתָנוּ,
כִּלְּתָה וְחִסְלָה אֶת יַלְּדֵי חֲטָּאָה.
וְעוֹד לֹא רָגַעְנוּ, וְעוֹד לֹא שָׂבַעְנוּ,
עֲדֵי עֲדָתֵנוּ תֻּשְׁמַד, אֲרוּרָה.

עֲדֵי הַגִיעוֹתִי עַד וִּילָהּ בַּרְבָּרִית –
הָמוֹן שֶׁל כְּלָבִים וּבְתוּלוֹת עַתִּיקוֹת
הוֹלֵךְ בין תִפְרֵי הַשְּׁבִילִים, כְּמוֹ בַּבַּיִת
הָיִינוּ הוֹלְכִים, יַקִּירִי, הַתִּזְכוֹר?

1987 – 1990

**

נפש יהודית באריזה סלאבית – ראיון עם דוד שרייר- פטרוב / מאת חוה פנחס-כהן

דוד שרייר-פטרוב , סופר, משורר, מתרגם ומסאי יהודי רוסי-אמריקאי, מתרגם וחוקר רפואי. ספרו" הרברט ונלי" המתאר את חייו כ"רפיוזניק" זכו לתהודה גדולה אך טרם תורגם לעברית. הוא נולד בלנינגרד לשני הורים יהודיים שהגיעו לעיר ללמוד לימודים גבוהים ובשנות המלחמה פונתה המשפחה להרי אורל ודוד חזר עם אימו ללנינגרד בשנת .1944 בשנת 1966 סיים את לימודי הרפואה ושירת כרופא בצבא הסובייטי ובשנת 1962 נשא לאישה את אמיליה פולק ובנם מקסים שרייר נולד לאחר שעברו מלנינגרד למוסקבה בשנת 1967. משנת 1967 ועד 1978 הוא עבד במכון מחקר במוסקבה ולאחר שהגיש בקשה לויזה, ליציאה מבריה"ם ועלייה לארץ הוא פוטר והפך לרפיוזניק. הוא נכנס לסצנה הספרותית בסוף שנות החמישים בעזרתו של בוריס סלוצקי ואז גם שינה את שמו לפטרוב רק לאחר ההגירה לארה"ב החזיר את שם המשפחה לשרייר. בשנת 1987 יצאה המשפחה לאיטליה ומשם המשיכו לפרובידנס שבארה"ב.

את דוד שרייר פגשתי בכנס : "מסביב לנקודה: הלשונות, הספרויות והתרבויות של היהודים" באוניברסיטת בר אילן. ד"ר רומן כצמן הכיר לי אותו ואת שירתו וכך מצאתי עצמי בין לבין יושבת איתו ועם בנו מקסים שרייר) סופר, משורר וחוקר מעניין בפני עצמו המכהן כפרופסור לספרות בבוסטון קולג') בקפטריה , מנהלים שיחה שהפכה לראיון. דוד הוא איש שיחה מרתק עם הרבה חוש הומור הנעזר בבנו כדי להתנהל בעולם בין השפות .

"נולדתי בסנט פטרבורג, וחייתי מחצית מחיי בסנט פטרסבורג וחצי האחר במוסקבה. התחלתי לכתוב מגיל 15 ושירה כתבתי מגיל עשרים ואחת. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לרפואה, חייתי בתוך אוירה ספרותית ביליתי חברים משוררים וכתבתי אז בעיקר שירת אהבה ולצרכי עבודה תרגמתי משפות סלאביות שונות לרוסית ועל תרגומי מהשירה הלטבית קיבלתי פרס ספרותי חשוב.

החל מאמצע שנות השבעים התחלתי לכתוב יותר על נושאים יהודיים, שירה לירית עם מוטיבים יהודיים. באופן לא מפתיע שירתי נדחתה על ידי הצנזורה. חייתי תחת לחץ אגודת הסופרים שלא קיבלה את אופי הכתיבה שלי ולכן לאורך תקופה ארוכה פרסמתי רק ספר אחד.

תן לי דוגמא למוטיבים יהודיים שנמצאים בכתיבתך באותן שנים?

כתבתי למשל על הנשמה הסלאבית בעטיפה יהודית, או דוגמא נוספת אלה שירים קצרים על שאגאל. רציתי לכתוב אחרת, רציתי לפרסם את שירי ומצד שני, זו היתה כתיבה אסורה וכך חייתי בתוך קונפליקט .

מתי חל השינוי ?

באמצע שנות השמונים החלטנו להגר מרוסיה, הגשנו בקשה להגר וכתוצאה מכך בין השנים 1979 ל-1987 סורבנו והיינו ל" רפיוזניקים" אלה היו שנים שלא יכולנו לעזוב את רוסיה. כל ספרי שהיו מוכנים לפרסום ספרי שירה, פרוזה ותרגום וביניהם שני ספרי שירה שהיו בשלב ההגהות הושמדו על ידי הק.ג.ב .

וכאשר קיבלת אישור הגירה מדוע בחרת בארה"ב?

הגרנו לארה"ב כי לא רציתי להיות במקום בו יש מלחמה. הגעתי לישראל בפעם הראשונה בשנת 1992

בזכות הרומן "הרברט וניל" וכך גם פגשתי את בני משפחתי. החלק הראשון של הרומן העוסק בעולמם של הרפיוזניקים הוברח לישראל ופורסם בשפה הרוסית תחת השם: "בסירוב" ויצא לאור בהוצאת "ספרית העלייה" בשנת 1986.

מאותו רגעשפורסם בארץ החל גל חדש של רדיפות אחרי. 1985 שנת זכורה לי כתקופה הקשה מכולן. היה עלי לחץ להפסיק לפרסם את שירתי ואילו אני, הגבתי בגופי, חליתי וקיבלתי התקף לב.

מקסים שישב כל העת ליד השולחן ותרגם את השאלות לאביו ומדי פעם גם התערב והגיב הוסיף שבאותה תקופה בעבודה משותפת עם אביו תרגם וערך מספריו. וברוסיה הוציא ספר שירה אחד ושני ספרי מאמרים בלבד.

מה היה מצבכם כשעזבתם את רוסיה?

הדבר הראשון שעשינו שינינו את שם המשפחה . אמיליה אשתי הייתה אז בת ארבעים ושבע, אני הייתי בן חמישים ואחת ומקסים היה בן עשרים. עזבנו את מוסקבה ומשם לקיץ אחד באיטליה ואחר כך עברנו לפרובידנס, לאוניברסיטת בראון.

האם אתה יודע יידיש?

ידעתי קצת. סבתי ידעה יידיש ודיברה יידיש ואילו אני הייתי צעיר מדי ולא למדתי את השפה. באותה עת

היה עלינו להיות דומים ככל האפשר לרוסים סביבנו, הרגשתי אז שאני חי בחלל עברי אך ללא השפה העברית.

מאז שהגענו לאמריקה עובד איני עוד כרופא פרסמתי שישה רומנים ואוסף של סיפורים קצרים,שי שה ספרי שירה ושני ספרי ממואר המתייחסים ומתארים חיי סופרים וחברים מסנט פטרבורג.

האם אפשר לומר שלכתיבתך , לטקסטים שלך יש זהות יהודית?

כל חיי אני חש יהודי. אבל, היה עלי להסתיר זאת על ידי מסורת רוסית. הרגשתי שיש הבדל מהותי ביני ובין הדור של הורי . הדור שלי היה במצב קשה, היה חשש גדול שנאבד את זהותנו היהודית אבל אולי בזכות קיומה של מדינת ישראל נשארנו יהודים.

כתבתי על עצמי, על הפואטיקה שלי וחלק מהשקפת עולמי זה לכתוב על יהודים , על ההגירה, אני מוקף במהגרים רבים וחלק גדול מהגיבורים שלי הם מהגרים. בעבר, ברוסיה, לא יכולתי לדבר באופן חופשי ואילו עכשיו אני מביע את עצמי בחופש רב והדבר מתבטא בכתיבתי על חיי ועל זהותי. בחיי יום יום אני חי בין עמים שונים ואם לא אכתוב כיהודי יש חשש שאלך לאיבוד בין הלאומים השונים בארה"ב.

באמריקה, אני יכול לבטא עצמי בכל נושא ובבואי לכאן, היתה הפתעה, גיליתי שיש הוצאות לאור וכתבי עת רבים בשפה הרוסית ובהם אני מפרסם בשפת הכתיבה שלי.

תאר לי את המהלך הפואטי, איך התפתחה שירתך?

בשנת 1977 התפרסם השיר "נפשי הסלבית", היתי אז חבר באיגוד המשוררים הרוסיים, מושפע ממשוריים כאלכסנדר בלוק, בוריס פסטרנק, אוסיפ מנדלשטאם וסלבינסקי. מאוחר יותר הושפעתי גם מאלכסיי צווטקוב , וירה פבלובה, ומיכאיל גנדלייב שלצערי לא הכרתי אותו באופן אישי.

קראתי את הפואמה הזאת באופן גלוי בפגישות המשוררים. חברי האיגוד לא רצו כל מוטיבים יהודיים בשירה הרוסית. עם הזמן שירתי התבהרה כשירת אהבה ושירת הגות. יש תקופות בהן אני כותב יותר פרוזה ויש תקופות בהן אני כותב יותר שירה ולאחרונה סיימתי נובלה בסגנון פרוזה לירית.

האם אתה חושב שיש מן המשותף בינינו , בין סופרים ישראלים הכותבים עברית לבין סופרים יהודיים בעולם?

ודאי שיש מכנה משותף והוא: הנשמה היהודית שלנו. אני מרגיש שאנחנו משפחה. שדה הכתיבה שלי הוא הנפש היהודית חלק ניכר מהגיבורים שלי הם חצי יהודים וחצי רוסים ובכתיבתי אני מנסה לומר שהנשמה היהודית היא חלק מהאלוהות ולדעתי אנחנו עדיין מחכים למשיח, כוונתי היא שאנחנו מחכים שיחול שינוי, שתיפסק השנאה ליהודים. אולי אפשר לומר זאת במונחים תיאולוגיים שיהודים קרובים יותר לאלוהים.

האם אתה מכיר גם ספרות עברית או ספרות ישראלית?

קראתי את עגנון בתרגום רוסי, קראתי הרבה מהספרות העברית שתורגמה לרוסית ומהספרות הרוסית הנכתבת בישראל אני אוהב את דינה רובינא, את דוד מרקיש וכנער צעיר קראתי את השירים של פרץ מרקיש .

האם תורגמו יצירותיך לעברית?

יש לי חלום להיות מתורגם לעברית, אני מרגיש שייך אך לא מתורגם.

**

דוד שרייר-פטרוב. תרגם מרוסית ד"ר רומן כצמן

עֲלִילוֹת הַתַּנַ"ךְ

ציירי אִיטַלְיָה לֹא הִתְקַשּׁוּ
לְצַיָּר מָדוֹנָה עִם יֶלֶד: הֶעֱבִירוּ
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַלְפֵי נוֹצְרִים רִאשׁוֹנִים
גֵּנִּים יְהוּדִיִּם מִפַּלֶשְׂתִינָה לְאִיטַלְיָה.
כַּמָּה עָבְרוּ הֵנָּה דֻּגְמָנִים!
בְּסִמְטָאוֹת עֲקַלְקַלּוֹת שֶׁל פִירֵנְצָה
בָּאוּ לִקְרָאתִי זְקֵנִים בְּמִקְטָרְנִים חוּמִים גַלְמַנִים כְּשַׂקִּים,
בְּכוֹבָעִים חוּרִיים,
בְּפָנִים מְחֹטַמוֹת
וְעִם עֵינַיִם עֲצוּבוֹת בְּצַבָּע קִנָּמוֹן.
לֹא יָדַעְתִּי אִיטַלְקִית, מִלְּבַד הַמִּלִּים הַזְּמִינוֹת:
ciao! buon giorno! buona notte!
הָיָה צָהֳרַיִם, כָּחֹל בְּהֶחְלֵט מָעַל הַגַּגּוֹת,
שֶׁנּוֹשְׁקִים בְּמָעַל בְּעֵיִן טְרַפֵּז,
שֶׁחָסְמוּ אֶת שֶׁמֶשׁ אִיטַלְיָה,
וְיָצְרוּ רֹשֶׁם שֶׁל בֵּיִת תְּפִלָּה.
אֶחָד הַזְּקֵנִים עָמַד כְּגֹלֶם תּוֹהֶה,
התְחִיל בּוֹהֶה בְּפָנַי,
תּוֹחֵב בְּשַׂקֵּי עֵינָיו אֶת בְּגָדַי,
וְשָׁם פִּשְפְּשַׁם כְּאַלְטֶה זַאכְן.
הוּא זִהָה בִּי מָשִׁיחַ?
האם מֻטָּל עָלַי לְהוֹצִיאוֹ מֵהַסִּמְטָה הַחֲשׁוּכָה?
האם מֻטָּל עָלַי להביאולאֳנִיָּה?
מֻטָּל עָלַי לְהַסִיעוֹ לְפַּלֶשְׂתִינָה?
מֵאוֹת כֹּה רָבוֹת שֶׁל שָׁנִים הוּא עָרַג אֵלַי, בְּהִתְּפָּלֵלו בִּכְנֵסִיָּה.

2009

מִדָּה מְסֻיְמֶת שֶׁל כְּמִיהָה לַמָּשִׁיחַ

כְּמִיהָה לַמָּשִׁיחַ, בְּמִדּוֹת קְטַנּוֹת,
מְאֻזֶנֶת בְּהֶבֶל הֲבָלִים.
צַפָּחוֹת בְּלִי תּוֹכֵן אֵינָן עוֹמְדוֹת:
הַגִּישׁוּ נָא יַיִן לְאוֹרְחִים!
קַדְמוֹנִים הָיוּ לָשִׂים חַרְסִית,
לֹא כְּדֵי שְׂאַתְּ, בִּרְעֹד כְּתֵפַיִם,
תַּגִּידִי: לֹא!
אֲנִי מְזָהֵה אֶת סִבַּת נְגַעִים
בְּכָך שֶעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ אוֹבְדוֹת.
הוּא בָּא וְהָלַך,
כָּל אֶחָד – וְשֶלוֹ,
בִּכְתֵפַיִם מָשַׁך,
וְהֶנִיד רֹאשׁוֹ:
"זָר, לֹא קָרוּי אֲנִי פֹּה".
תַחְשְׁבִי בְּעַצְמֵךְ: עַל מִפְרָץ – צַהֲבוּת,
יוֹם כָּחֹל וְשִׁמְשַׁי,
יוֹם יַרְקוּת אֲזוֹבִי שֶׁל האֹרֶן הַבָּלְטִי,
הוּא הִגִּיעַ, עָבַר בְּסָמוּך
לָנוּ,
הוּא הוֹתִיר עֲקֵבוֹת-אֳנִיּוֹת,
וּמַדּוּעַ אֹמר: הוּא הִגִּיעַ, עָבַר בְּסָמוּך
לָנוּ?

הוּא נָשָׂא
אֶת מַטֵּהוּ מֵעַל גּוּפֵךְ הַזָּהֹב-הַכָּחֹל-הַיָּרֹק,
הוּא דִשְדֵש מֵעַל גּוּפִי הנִמוֹק.
הוֹ, וַדָּאִי, לְגַמְרֵי אֶל-נָכוֹן,
שֶׁעַל גַּבֵּי גַּל חַד-חַרְטוֹם
הוּא הִפְלִיג לְתָּמִיד.
כָּל אֶחָד – וְשֶלוֹ.
הַמָּשִׁיחַ שֶׁלָּךְ.
הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי.
אַתְּ – וְשֶׁלָּךְ:
אֲנִי.

2009

איך בין דײַן יִד (אֲנִי הַיְּהוּדִי שֶׁלָּךְ)

יִקְשֶׁה גּוּפִי, יִקְפָּא סוֹפִית –
אֶדְבַּק אֵלָיִך, נָא חֲמְמִי,
נוֹשַעְתִי מִפְּסִיעָה שְׁפַנִּית.
איך בין דײַן יִד.
הוֶּה אוֹמֵר, זֶה יְעוּדִי –
רֹך-לֵב וְחֵטְא בְּעַד רֵעִים.
אָבוֹא אֵלָיִך, רַעְיָתִי,
איך בין דײַן יִד.
מַסְפִּיק וְדָי הֻמְתוּ תְּשׁוּקוֹת,
אֲשֶׁר הִגִּידוּ לַךְ קְלָפִים.
הִשְתַחְרְרִי, צְאִי לִדְרוֹר
איך בין דײַן יִד.
בָּך אֲצוּרוֹת, אֲנִי יוֹדֵעַ,
תִּקְווֹת שֶׁל שֹרֶש קַמָּאִי.
יָרֵאתִי בִּי מְשִׁיחַ שֶׁקֶר.
איך בין דײַן יִד.

2009

מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו

מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו – 4 שירים

לוליאטה לשאנאקו. משוררת אלבנית ילידת 1968. ארבעה שירים. תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

לוליאטה לשאנאקו – Luljeta Liesanku

משוררת אלבנית ילידת 1968, היא זוכת פרס 2009 Vilenice Kristal prize for world poetry. זוכים קודמים בפרס זה היו: מילן קונדרה, אדם זגייבסקי, פיטר הנדקה, וזביגנייב הרברט. לוליאטה לשאנאקו למדה ספרות באוניברסיטת טיראנה והייתה עורכת ראשית של עיתון שבועי "קול הנעורים". כתבה עבור כתב עת ספרותי: דריטה. בשנת 1996 קיבלה פרס על הספר הטוב ביותר של השנה מהוצאת אירוילינדיה. בשנת 1999 השתתפה בתכנית הספרות לסופרים באוניברסיטת איווה בארצות הברית, הוציאה לאור ארבעה קובצי שירה וספרה: פרסקו תורגם לאנגלית.

הסופר והמבקר פטר קונסטנטין בהקדמה ל"פרסקו" כתב: "לוליאטה לשאנאקו היא חלוצה בשירה האלבנית, יש לה קול מקורי ושפתה חדשנית ואינה צפויה. לשירתה יש מעט קשר לסגנונות פואטיים שונים בעבר ובהווה באמריקה, באירופה, או בשאר העולם. ומעניין לא פחות, שירתה אינה קשורה לשירה האלבנית , לשאנאקו היא ללא ספק משוררת מקורית לגמרי.אחד המרכיבים בשירתה הוא העדרה של פרשנות פואטית ישירה לנושאים חברתיים ופוליטיים. לשירתה מגוון נושאים בלתי רגיל המונע תגובות פשטניות לעבר הקשה ולהווה ועתיד בלתי יציבים , זהו אולי אחד האלמנטים ההופכים את שירתה לקלאסיקה עכשווית בשירה העולמית. "

פגשתי את לוליאטה לשאנאקו בפאנל בו השתתפה בפסטיבל ברלין לשירה 2013, המשורר המקדוני ניקולא ראיין אותה בפאנל הנוגע לשירה ו"בית", עיסוק בשאלת המתח בין המולדת לבין ההגירה. היא ריתקה אותי בהופעה רצינית, ביכולת ביטוי ובקריאה מרשימה. בחרתי שלושה שירים שקיבלתי מקור מול תרגום לאנגלית (מאלבנית: הנרי ישראלי) ותרגמתי לעברית. במהלך התרגום נהנתי מאד מהדרך בה השיר הלך והתקלף הלך ונפתח והתגלה עולם מוכר וזר. ומערכת אסוציאטיבית ומיתית הקרובה לי מאד ובין השאר, עלתה דמותו של יעקב , הסולם מהחלום והסולם בחצר ודמותו של עשו ברקע. תיאורי הילדות שלה, הדרך בה היא מתארת אנה קרנינה התקועה בין אגסים בתוך ילקוט בית ספר או השכנה ה"מכשפה" שראוייה לשמה כי היא ישנה עם שני גברים. אמת, מיתוס ורכילות בחברה כפרית סגורה שהמרחק בין הידיעה לדמיון אינו ידוע, בפער הזה , לוליאטה עושה נפלאות בשירה.

**

המסתורין שבתפילות

במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטם כואב
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.

מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
נשען על הקיר במשך כל השנה,
מוכן לשימוש, לתיקון הרעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מסכיאטיקה

הם התפללו כי רצו לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.

״אלוהים, תן לי כוח״, הם אמרו
כי היו צאצאיו של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.

בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו לאחר שעושים אהבה
בא לילה ארוך וקר
של הגוף.

זה לא זמן ל..
זה לא הזמן בשביל…
לא הזמן לשנות
ככל שאני יכולה לזכור
זה מעולם לא היה זמן לשינוי.

הבית קיבל רטיבות. אולי כל דבר הוא זיוף.
אגסי הבר, טבעות נישואין, משאית החלב,
הילדים המתנדנדים כמו מחטי חייט
במקטורן לא גמור
מחכים לניסיון נוסף.

עוברים מדור לדור כמו המופיליה,
השינוי נישא על ידי הכרומוזום הזכירי
ניתן לזהות את הגברים האלה על ידי הדיוקנאות שלהם
כמו פניו של קיסר, זר על ראשו,
בוהה אל הכישלון
מוטבע לנצח על מטבעות רומאיים.

נשים, לעומת זאת
מאוחר בערב לעולם אינן שוכחות להדליק את האור במרפסת.
הנורה מכוסה ביתושים,
המאמינים שלמרות מה שהם עושים,
מה שכתוב, יקרה.

חדשות ישנות

בכפר השוכן בין שני הרים,
החדשות מגיעות תמיד חודש מאוחר יותר
משופצות במעבר, מלאות שבח, מזכירות רק
את המת שהצליח להגיע
לגן עדן ו.. העושה את "רצון האל".

אביב הורג בדידות עם בדידות, הדמיון
הוא המגונן עלייך מגופך. עצי אגוז.
מתעוררים, גברים שתויים
משעינים את כתפיהם הקרות אל הקיר.

הנערות כאן תמיד מתחתנות עם זרים וממשיכות הלאה
משאירות את הפסלים הבתוליים של עצמן
כבנות חמש עשרה מאחריהן.

אבל הנערים מביאים נשים אל הכפר
מכפרים רחוקים,
נשים ההולכות לעבוד בערמות של עשב וקש באסם
ונושאות בתוכן נביאים.
סלחו לי, רציתי לומר ש״רק אחד יהיה נביא״ .
האחרים יבלו את חייהם בזריקת אבנים
(זהו גם חלק מהנבואה).

בצהרי יום סתוי כמו היום
הם יברחו מבית הספר
כמו רוצח עורבים המגורה בריח הדם
ורודף אחר שלד המכונית של הדוור
ברגע שהיא נעלמת מעבר לפינה
ומשאירה אחריה רק אבק.
הם יגנבו אז אגסים מחצר ה״מכשפה״
ואיש לא יעצור אותם. אחרי הכל, מגיע לה. היא ישנה
עם שני גברים.

בתיק בית הספר של אחד הנערים בין האגסים
שוכב עותק של אנה קרנינה.
מישהו יציץ בו בקוצר רוח ויתחיל מהדף האחרון
נקי ומלא שבח, כמו חדשות ישנות.

מציאות מאונכת

התעוררות זו חובה.
בכל בוקר שלושה דורות פוקחים עיניהם
בתוכי.

הראשון הוא ילד זקן, אבי,
הוא תמיד בוחר את מזלו או את בגדיו מידה אחת קטנה יותר עבורו.

אחריו בא סבי, בימיו המילה ,דיאגנוזיס, לא היתה קיימת.
הוא פשוט נפטר מאומללות שישה חודשים אחרי אשתו.
הזמן לא בוזבז. על גופותיהם
צמח בית חרושת שנועד לתפור מדים עבור הסבלים.

והסבא רבא, אם אי פעם היה קיים
איני יודעת אפילו את שמו. כאן, הזיכרון לי בהפסקה זמנית,
המקורות האיכריים שלי נחתכים כמו ציפורניים עבות וצהובות
של פלחים..

שלושה צללים מאירים כמו יער מעליי
אומרים לי מה לעשות
ומה לא לעשות.

הקשבת לי כשאמרתי, בוקר טוב
אך היה זה אולי פיל הולם על פסנתר
או תפרים מתפוררים בז׳קט הקטן של אבי.

אכן, אבי, אביו, ואביו לפניו
אינם מנסים לשנות שום דבר
גם לא מסרבים לשנות שום דבר. סבון הארעיות
מאפשר להם להרגיש רעננים ונקיים.

הם מקווים רק לגעת בעדינות, דרכי,
שוב בעולם כמו כפפות גומי
הנוגעות בחיבה בעדויות
סצנת פשע.

תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

מיני תרגימא , ונו טאופר, Veno Taufer משורר סלובני

משורר סלובני יליד פברואר 1933, מסאי, מתרגם ומחזאי. שייך לדור המייסדים של השירה הסלובנית
החדשה. מהמשוררים שהחלו את דרכם בהתנגדות למשטר הקומוניסטי וחיפשו דרך פואטית לבטא את מחאתם ומאלה אשר קראו תיגר על מדיניות התרבות בתקופתו של טיטו. בעידן של סלובניה העצמאית הוא הכוח המניע מאחורי פרויקטים תרבותיים ואינטלקטואליים, בתקופת "האביב של סלובניה" הוא היה אקטיביסט ומעורב במאמצים לדמוקרטיזציה ושחרורה של סלובניה. ונו טאופר יצר שפה שירית ומטפורית שהייתה חלק מהמאבק לחופש היצירה ודמות האדם תחת שלטון טוטליטרי, הוא משורר פעיל המוביל פרויקטים תרבותיים בעידן החדש של סלובניה העצמאית..

OPEN-AIR CONCERT
קונצרט באוויר הפתוח

יש לה רגליים דקות
שעון חול בפיה ואקווריום בראשה
הוא, עם כל גרמי המדרגות על גבו
תחת זרועו לב שניתן להפצע או להעצר.

הם פתחו ספר וחיפשו כביש
שיוביל ולחורש פורח או לסקי מיים
למקום שאין בו נייר מזיע ולא עיניים מגששות
במקום בו ליד האות צ בספר תמונות, ציפורים יפות מצייצות.

היא פותחת רגליה מבלי לפתוח את האקווריום
ומתחילה לצוד דגים
הוא מטפס במדרגות וליבו נסער
גופות עירומים בתוך החול של שעון החול
דג מתפלק דרך ורידיהם
בעיצוב אפל ומוסתר ובזימים מאודמים.


ORPHEUS
אורפאוס

מתחת לדובדבן הפורח הוא שר על האביב
הוא מחזיק את המנגינה בידיים מפתות ובצורה הפוכה
השיר מפותל ומצחיק באופן שטני
נשים וילדים מביטים בו ללא זדון

עלי כותרת מרפרפות על מצחו , יש הד בראשו
העורבים ממתינים לפרי שירקב
יותר מדי רוק יש בגרונו שהקשה את קולו
הנשים והילדים יכולים כבר לחוש את הזרעים בין שיניהם

ליבו ציפור טרף
היושב על אפו ומביט לתוך עיניו
מצנן את זיעת המוות בנפנוף כנפיים

ליבו הוא ציפור טרף
הוא מנקר את עיניו, נוחת על גולגולתו
ומגרד בטפריו ומחפש קצת לחות בשאריות היבשות .

מול איי ג'טינג

Opposite the jutting islands

אבנים משחקות עם הקשתות
המשחקות עם שברי זכוכית
ההולכות על שברים

האויר משחק עם המיים
משחק עם השמיים
ומהלך על הפרחים

גוף משחק עם מעגל
באך משחק עם צליל
עשן נרות מהלך

אבא משחק עם ילד
המהלך תחת צלב
אלה משחקי ים

סירה
צעצוע של הים
מנגד לאיי ג'טינג

אתה משחק עם האור
הקרוב עד כדי עיוורון
ואני מגשש אחר ידך

המוות משחק
איתי כמו
עם ילד. .

מיני תרגימא לבין כסה לעשור, אלש מוסטאר Ales Mustar

"האם כל זה מתהווה לשיר?"

שנניים משיריו של אלש מוסטאר התפרסמו בטורי: מיני תרגימא, בעיתון מגאפון- העצמאי.

שני שירים יפים של אלש מוסטר שתרגמו מסלובנית חוה כהן-פנחס ומוסטר. מוסטר נחשב לאחד ממשוררי המחאה החברתית והסביבתית, מהמשוררים הפרובוקטיביים בשירה הסלובנית העכשווית
אלש מוסטר. צלמה: חוה פנחס-כהן

אלש מוסטר נולד בשנת 1968 בלובליאנה, סלובניה. שיריו פורסמו בכתבי העת הספרותיים החשובים ביותר בסלובניה, הוא תורגם לצ'כית ,סרבית, פולנית, מקדונית אנגלית ורומנית.

למד באוניברסיטת לובליאנה הוראה וספרות אנגלית ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בוקרסט בספרות רומנית.

אלש מוסטר הוא מתרגם מרומנית לסלובנית ולהפך, מתרגם ספרות מקדונית ומחזאי.

מוסטר נחשב לאחד ממשוררי המחאה החברתית והסביבתית, מהמשוררים הפרובוקטיביים בשירה הסלובנית העכשווית.

בבר "הנחש האדום"/The Red Snack

צוענים גדלים טיפשים

בירת ה"דב" אינה בתפריט

אך הם מגישים כאן מהמיוחדים המצוינים של הבית,

פושקין בגריל.

השף מכין אותו בקפדנות.

אין נימוסים אצל הנחש האדום, אתה יכול לאכול באצבעותיך.

למשורר הובאו הקרביים והוא נידון לשתיקה.

במודעה מעוצבת היטב, הרעב נושך ברגל עסיסית

ובשבילי המלצר מגיש את הלב!

אני ממשיך ללעוס וללעוס

כמה קשה יכול להיות הפוסט – פוסט – מודרניזם הזה!

Depression / דיכאון

איך לא ארגיש מעונה

כאשר אני- גבר בגיל העמידה – אנוס לחכות

שהשורה שלי תתבגר

כאשר העולם ממשיך להפוך למדע בדיוני.

אני כל כך חסר תחושה

עד שאיני יכול עוד להרגיש את רטט הטלפון בכיס המכנסיים

הקופסה שבלחיצה על כפתור

יכולה גם לבדר אותי,

משדרת בקולניות את הלוויה של נשיא המדינה.

הרייטינג עולה ככל שתקריב המצלמה מתמקד בגופות חרוכות מתאונה,

ומד הצפייה משתולל,

כאשר על מסך הטלויזיה מופיעים הפנים האבלות של אשתו והילדים

בארץ אחרת, רעידת אדמה קוברת שלושת אלפים אנשים.

מקומם של חללי מלחמה הוא בקושי במקום השלישי

אנימצית המחשב גורמת להם לגרד את הראש.

אפילו אם ניצלנו משפעת העופות על ידי צמחונות,

ומAids, על ידי התנזרות מינית,

ומSARS כי הפכנו ליושבי בית.

לא נוכל להתחמק מצרות אופקים.

אני מקבל E-Mail

ואני מקווה שאינו נושא וירוס

ובו נאמר שהארץ המובטחת

הטילה אמברגו על יבוא ספרות מארצות לא דמוקרטיות.

האם עלי להתחיל ולבנות את שרירי במכוני כושר?

האם עלי להפוך לכוכב-על או לספיידר מן

האם את מוכנה להיות הזינה שלי?

וביחד נוכל להציל את העולם?

האם זה הולך ומתהווה לשיר?

כמה יושרה וירטואלית העולם הלא הוגן הזה דורש?

אני לא בטוח האם עלי לוותר,

ולטפס על הגבעה הקרובה

ולהתבונן בשלג הטרי היורד,

או במקום זאת, לשנות ערוץ,

לכל הרוחות, יקירתי, משום כך

אני כל כך מדופרס.

מסלובנית: חוה פנחס-כהן והמשורר

נאזים היקמת Nazim Hikmet מודרניסט, קומוניסט ומאהב של שירה ונשים

רשימה שפורסמה בטורי במגאפון, תרגומים משירתו של נאזים היקמת הנאספים לאיטם ולעיתם במגרות המחשב הצהובות. כמה מה הוצאתי בימים אלה לאור. התרגומים נעשו במהלך נסיעות, בטיסות ובהמתנות, ליוו אותי ונתנו מילים למראות.

שלושה שירים של נאזים חיכמת – המשורר והמחזאי התורכי, משורר האהבה הגדול
מייסד השירה התורכית המודרנית מוקדש לידידי אוהב איסטנבול יעקב פלד Jacob Peled

Nazim Hikmet

נאזים היקמת, המודרניסט (1902-1963). הוא המשורר הראשון שנטש את הצורה המסורתית של השירה התורכית – המחרוזת, בעלת פאתוס ולאומית, והראשון שכתב שירה אישית, שירת אהבה לעיר ולאישה, שירת געגועים מבתי הכלא בהם בילה שנים ארוכות כאקטיביסט קומוניסטי.

מזה כעשור אני קוראת את שירתו במקור ובתרגום (התורכית שלי חלשה עדיין), מתפעלת מביטויי האהבה שלו לאיסטנבול ולנשים השונות והרבות בחייו, לתנועה שלו ממקום למקום ולחיבור שקיים בתוכו בין האידאולוגיה הקומוניסטית הבאה מברית המועצות אליה ברח ושם למד ושהה לבין החברה התורכית המוסלמית המסורתית.

שירתו רוויה ברגש, הומניסטית בטבעה, מזדהה עם סבלו של האדם הפשוט, העממי. רוויה בגעגועים לאישה (לפעמים למינרוור ולפעמים זו אחרת) ולבנו ממט.

כך הוא כותב ב-11 ביוני 1957 מורנה, בולגריה:

כתבתי מכתב למינרוור, אמרתי:

העצים עדיין עומדים אך הענפים הזקנים מתים,

"פארק בוריס" הוא עכשיו "פארק החופש",

תחת עץ האגוז חשבתי רק עלייך,

רק עלייך, כלומר, גם על ממט

רק עלייך ועל ממט, כלומר מולדתי..

הספר החשוב והנפלא, המקבץ מבחר שירים ופואמות "ענק כחול עיניים", בתרגומה של עפרה בנג'ו מתורכית יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2009.

למרות יציאתו לאור, אני ממשיכה לתרגם באהבה רבה את השירים שמלווים אותי שנים רבות.

תרגום הוא לא אחת מחווה של אהבה.

1.

לפני שהשחר חובק את ההרים

לפני שהשחר חובק את ההרים

והמים תופסים אור ואש

תנשמת בקנים, קנים.

תן לקייקים שלנו להתנגש

עם החושך ותן להם להתמלא

בבוהק השלד של הדג.

לפני שהשחר חובק את ההרים,

גרור את הרשתות , בוא עם הבחורים.

איסטנבול 1929

עץ האגוז

ראשי הוא ענן קצף בתוכו ומחוצה לו אני הוא הים.

אני עץ אגוז בגולהנה פארק באיסטנבול,

עץ אגוז זקן מצולק ומסוקס

את אינך יודע זאת וגם לא השוטרים.

*

אני עץ אגוז בגולהנה פארק

עלי מרצדים כמו דגים במים,

כמו צעיפי משי, עלי מרפרפים .

קטפי אחד מהם, אהובתי שלי ונגבי את דמעותייך

העלים הם ידי – ויש לי מאה אלף ידיים.

אני נוגע בך ובאיסטנבול, במאה אלף ידי.

עלי הם עיני – אני נפעם ממראה עיני

אני מתבונן בך ובאיסטנבול במאה אלף עיניים

ועלי פועמים ומכים במאה אלף לבבות הולמים

אני עץ אגוז בגולהנה פארק

את אינך יודעת זאת וגם לא השוטר.

1 ביולי, 1957

בלצ'יק.

שיחות/ אליזבת בישופ

 Conversation/ Elizabeth Bishop

 The tumult in the heart

keeps asking questions.

And then it stops and undertakes to answer

in the same tone of voice.

No one could tell the difference.

Uninnocent, these conversations start,

and then engage the senses,

only half-meaning to.

And then there is no choice,

and then there is no sense;

until a name

and all its connotation are the

שיחות

המהומה בלב

שואלת ללא הרף .
ואז פוסקת ומתחייבת לענות

באותה נימת קול

ואיש אינו מבחין בהבדל

השיחות נפתחות ללא כנות

ואז, כל החושים מעורבים

רק מחצית המשמעות אל

ואין ברירה

ואחר כך אין גם טעם

עד ששם

וכל הקונוטציות שלו הן