Festival Voix Vives בחיבור וירטואלי

Insolite

Le festival Voix Vives contraint de s’organiser aussi à distance

La crise sanitaire a bousculé l’organisation du festival de poésie Voix Vives, l’une des poètes israélienne n’ayant pu faire le déplacement.

La 23e édition du festival Voix Vives aura décidément été synonyme de nouveautés. Outre l’adaptation des différentes manifestations poétiques aux consignes sanitaires liées au Covid-19, le festival propose également des conférences virtuelles.

La poète israélienne Hava Pinhas-Cohen aura tenté jusqu’à la dernière minute d’embarquer sur un vol à destination de la France. C’est finalement depuis chez elle, en Israël qu’elle participe aux Voix Vives.

« C’était très important d’y participer malgré tout, parce que c’est une excellente opportunité de voir du public et de rencontrer d’autres poètes de la région méditerranéenne », se réjouit Hava Pinhas-Cohen.

Il a ainsi été décidé que la poète animerait certaines rencontres du festival par visioconférence. « Les Voix Vives permettent d’aller à la rencontre d’autres langues, bien qu’enfermée », précise-t-elle. « Je fais de mon mieux pour ne pas rester dans la position passive dans laquelle le Covid-19 m’a plongée. » Poésie plus personnelle

Son vécu, Hava Pinhas-Cohen l’évoque dans ses poèmes, largement inspirés « de ses aventures ». « Mes cinq premiers recueils évoquaient ma vie de famille et les décès de mon père et mon mari. Les suivants traitaient de paysages, d’amour et de dialogues », confie la poète.

La culture méditerranéenne reste néanmoins omniprésente dans sa poésie. « Cette culture est imprégnée des langues latines, de la mythologie grecque, de la tradition culinaire et de la mer », témoigne-t-elle.

Hava Pinhas-Cohen se dit aujourd’hui « très reconnaissante d’avoir pu participer aux Voix Vives à distance grâce au lien permanent avec les organisateurs du festival ».

Face aux nouvelles mesures de restriction imposées en Israël durant les week-ends en raison de la crise sanitaire, la poète s’arme de patience. « Chaque nouvelle journée apporte son lot de consignes, alors nous changeons progressivement notre manière de penser et de vivre pour s’adapter. » Si le Covid-19 a eu raison de sa venue à Sète, la poète ne perd toutefois pas espoir de pouvoir venir en France prochainement, « pour remercier ceux qui [lui] ont tant appris ».

HAVA PINHAS-COHEN : FESTIVAL VOIX VIVES/Français

( numérotation entre parenthèses correspond à celle de l’hébreu)

בתרגומו המופלא של: מישל אקהארד אליעל

Samson

A minuit je l’ai vu monter à l’est de la montagne

montant sur la montagne et les portes d’une ville hostile  plus large que sa taille

encadrent son gigantesque  corps  le cou tendu vers avant

ses yeux plongent dans le paysage sur le chemin

il a un gout de femme sur la langue.

Que désire son âme : le miel  de sa bouche, les lacs de ses yeux pour se réveiller à son flanc

Il laisse à minuit le lit chaud de son corps  les portes de la ville sur son dos.

Eveillé à minuit sur sa couche il embrasse sa bouche et ses seins

A corps et à cri dit : je reviendrai, et il s’en va. La lavande parfume sa peau,

l’huile d’amandes ses reins, ses cheveux sont dans  les siens

ils volent sous la brise de minuit, les portes de la ville sur les épaules

s’ébranlent et réveillent les gazelles des champs.

Elles sont effrayées de voir telle créature velue sur les adrets

à l’opposé des sources. Le géant seul grimpe sous le regard des des champs

la voie est libre, les verrous de la ville ouverts: il porte la ville redoutable sur les épaules.

(2)

Tout commence à l’extrémité

Tout part de la pointe du pied

du talon à la cheville

de l’extrémité de mon corps, il a commencé à m’aimer,  relevé ma robe et découvert le mollet,

comme s’il était une oeuvre d’art, une invitation au voyage qui part du corps

et va vers l’âme  il montait vers le haut de  mes hanches

à l’intérieur de ses faces cachées, là où il n’y a pas de différence

entre le plaisir et la douleur, le pur et l’impur, entre la vie qui commence et celle qui s’achève.

Aujourd’hui le coton ou la soie recouvre des chevilles  moins vives

remplies de l’eau et de sang toutes bleues et maladives

il ne verra plus la jambe en sa splendeur

le genou

la cuisse tendue

Elle  dit à l’extrémité de son corps d’être prête au changement

il y a une vie dans la vie pour parler du dedans, quelque chose peut-être s’achève

et bouge de la pointe du pied vers le haut cacheté d’un sceau

les pas se referment à l’intérieur des muscles des pas qui n’ont pas encore

pris de chemin et ont réduit mes pieds

à ce que je suis ou ne suis pas

(3)

Le voyage est une maison      

1.

Quand j’ai essayé de te dire que le temps passe et que bientôt nous serions seuls, je ne serai pas, le jeune cheval

qui a conduit l’homme en manteau vert la corde attachée au col

a compris que je suis celle qui passe sur la face du temps

moi dont le voyage est la maison , dans une valise rouge j’ai rangé

un ordinateur, du linge, un soutien-gorge, une chemise, et une paire de chaussons

pour suivre l’éloignement des pas

2.

Je ne précise pas le jour, c’est le jour je suis allé

le long de la plage trouver un pêcheur dont la moitié du corps

était plongé dans l’eau

les deux mains  ouvertes vers la mer agrippées au  filet,

c’est une maison dans le papillonnement  qui se dirige vers la plage

proche du frémissement

de la substance du bleu.

(4)

Hosanna             

Ce calme fait de voix des oiseaux du matin

Ce silence du vent recueilli dans les branches du palmier

Ce silence où résonnent les gouttes d’eau du robinet

Ce silence avant d’allumer la radio, de démarrer la voiture

Ce silence avant que la cime des montagnes ne s’irise

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du souffle

Le silence avant que ne soit connu ce qui se désagrège et se sépare

Et les voix des enfants dans le lit maternel le rire assuré du présent

Ce silence du matin généreux et rassurant

Comme si la guerre ne guettait pas derrière les palmiers, au-delà de l’automne

Cependant que quelques morts sont comptés comme s’ils étaient une nécessité  ou une partie de ce silence

Et que nous préparons nos repas et accueillons les invités

On rassemble la couronne de lumière au-dessus des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la fracture irrémédiable,

Celle qui épaissit  le silence d’une pièce vidée de tout.

Dans le tremblement, un silence

Un saignement captif du corps.

(5)

Qu’est ce qui l’a poussé 

Qu’est ce qui l’a poussé à laisser le livre sur le tapis

et à courir dans tous les sens les mains levée les lèvres murmurant

comme s’il savait quelque chose que je ne saurai jamais

et entendre des voix que je pourrai jamais voir

Qu’y a-t-il dans ce regard aigu et innocent

qui éveille en moi une frayeur

que je n’ai jamais connue.

(6)

Les pleurs d’un enfant de six ans       

Je me suis levée j’ai lavé mes jupes, accroché sur les cordes à linge

une robe blanche et une chemise bleue pour que  le vent d’Ouest les  sèche plus vite.

Puis j’ai lavé la vaisselle qui a transformé l’évier en mots désuets

balayé le sol, et  j’ai posé une casserole

sur le feu remplie d’une soupe de légumes et de gruau

J’ai fait mon possible pour planer au- dessus du temps

et ne pas ressentir l’écorchure profonde

que les pleurs d’un enfant de six ans ont plongé

dans l’âme.  C’est une écorchure

qui ne se cicatrise pas, elle est soudée

aux pleurs entre les cotes

et le cœur.

Mon expérience me dit

que la soupe, pour une fois, sera salée.

(7)

Faire semblant    

Un  temps qui ne trouve pas de place  dans l’agenda électronique

ni dans tout autre agenda. Une heure  passée

dans un restaurant italien  au cœur de Tel-Aviv

un temps qui n’a pas de place ou de marque

un vide blanc entre les lignes

entre une salade grecque

et un café turc

Un enfant de trois ans dit, regarde,

mon chien, c’est un faux

(8)

La chaise vide et le mur       

Le matin est à son apogée, le soleil raccourcit son ombre 

Yona m’a dit à Richikesh, je te retrouverai après dix heures près de la déesse Ganga ce n’est qu’alors que le jour se réchauffe.

Quand le soleil quitte les montagnes, je plie le linge, lave la vaisselle d’un ancien repas, j’arrose les plantes, perchées de la fenêtre sur la rue,

un géranium grimpe, un autre debout, un œillet, une plante verte et des cactus, je remets des livres sur l’étagère, plie des vêtements dans l’armoire, mais ce n’est que lorsque l’évier est vide, nettoyé des restes de nourriture et que le vent soulève le linge,

 c’est alors que sur la chaise près de la table de cuisine s’immobilise le vide antique, celui dont je suis la seule à me souvenir et que je remplis.

Toute personne qui entre la regarde comme si c’était juste une chaise à bascule  vide, il la tire vers le mur, le bois vide résonne contre le mur

je sens alors un tremblement invisible sortir du ventre de la terre,

il secoue toutes les lettres des livres et des mondes refermés sur le corps des choses, alors seulement j’attrape la chaise et monte sur elle comme si elle était pleine, je commence à remplir de lettres et de lignes la maison et ce papier.

(9)

Poèmes du jardinier        

1.

Le jardinier et les pommes me font sortir de la Poétique

des  épine et des oranges, ils m’apprennent une autre langue

même le ciel

d’autres dieux

un dieu généreux

Cachés  un jardin et un jardinier, même s’ il possède une brouette et un entonnoir

et des graines en sachets dans un tiroir de table en bois dans la remise.

Comme la joue d’une jeune femme d’un tableau de Vermeer le passage du vert clair

presque jaune vers le rose tendre qui conduit à un autre vert à travers du blanc,

tu sens les poils du pinceau dans la couleur humide et la recherche du renouveau

c’est alors que jaillit la lumière

sur les taches de la pelouse le tapis  se déplie vers leur chute

Tout est là pour de bon, une cavité presque invisible

sur la pelouse, une torsion de l’herbe

vers ce qui tombe sur elle.

Tout est présent pour que j’oublie.

Un écureuil viendra

il glissera sur l’arbre

à pas de serpent.

(10)

2.

Pommes de novembre

Novembre a fait tomber les dernières pommes de l’arbre

une fumée tendre flotte, comme l’odeur de pipe de mon bien-aimé

Brindilles et  feuilles sèches du jardinier

 une lettre brûlée :

« Déambule dans ton sommeil

viens au coin du jardin »

Le feu a jailli de la maison, en dehors du temps extérieur

Fièrement J’ai tendu la main

pour réchauffer le bout de mes doigts

Un geste que j’ai appris des aveugles

et de ceux qui reviennent

(11)

Pays

Comment le dire

mais ça ressemble dedans à un utérus en forme de poire

un pays enfoui dans un autre qu’on ne peut

extraire seulement voir

sortir de ses entrailles  le vrai

le seul que la vérité peut produire

il possède deux faces une progéniture et chaque jour

à nouveau je cherche son visage annoncé :

tantôt c’est une femme vêtue de noir un paon,

accroupie à l’entrée du marché sur un panier

de raisins secs elle a la voix rugueuse ( étrangère ?)

et la longue patience des terrasses de montagnes,

elle vend pour une poignée de pièces.

Tantôt, elle apparaît comme deux enfants (juste avant la Pâque)

pendus dans la cour aux branches d’un néflier,

dans cette arrière-cour ombragée

par un casuarina, un citronnier et un mandarinier

dont nous avons connu le bienfait.

Parfois aussi tu ne sais pas comment

un pays détourne son visage

en te disant : « Va, cherche ! »

Faut-il lui dire :

« Où est ta compassion ? »

(12)

Quand mes créations font de la poésie   

    

Il me manque la forme et l’image

comme une pelote enchevêtrée

dont la main dévide et tire le dernier fil

pour faire signe de là-haut

Des hanches serrées m’enfoncent à terre

et ma bouche prête à parler, se tait quand tu parles,

dans ton silence,  entendras-tu  ce qui est sous ma langue ,

la frayeur d’un jeune faon

qui tourne le dos au regard

Comment est-ce quand mes créations disent la poésie

après avoir donné les premiers fruits nous sombrons

dans un océan  d’oubli et de bien d’autres choses.

(13)

Ecoute                                                 

Ecoute

Israel je dis

Tu restes silencieux

des oreillettes japonaises à tes oreilles

distillent une musique aussi douce

qu’une halwa turque

nappée de raisons secs et de cannelle.

Ecoute Israel je ne prononce

pas le Nom ineffable je prie la pluie

pendant que ton sourire regarde l’infini intérieur.

J’ai appris à dire à l’amour : dors ici cette nuit

le Messie arrive, il a la forme d’un  taureau bleu,

demain j’ouvrirai la fenêtre pour que

tu t’envoles comme un oiseau.

(14)

C’est ainsi                                                               

Rêver de l’un                    Et dormir avec un autre

Pénétrer l’esprit              Et ne connaître que la chair

Semer                                Et offrir préparer les mains de la                 

                                                                                            pietà

Allaiter de son lait           Et respirer le sang versé

Dresser une table            Et sentir une odeur de friture

Être sur une montagne   Et entendre sa voix dans la mer

Sortir d’un port                Et apercevoir le désert

Bâtir une maison              Et songer à la détruire

                    Publier un livre et savoir qu’il sera oublié

                             Te regarder dans les yeux

                             Ton retour à la demeure

                                  Ton départ de toute

                                           demeure

(15)

Euro Arabia, voyage imaginaire

2.

Can you tell me

Can you tell me where is the bus to the Airport

J’ai interrogé le propriétaire du kiosque à la gare centrale de Bratislava

Pas anglais. En Slovaquie on parle slovaque.

Il ne m’a pas vendu  de l’eau un jour de pluie.

Au déjeuner à Bratislava la route plane

au- dessus  du trou noir de la synagogue le quartier juif  n’existe plus,

qui se souvient ?

On dit que la Slovaquie n’a pas de problème démographique,

nous n’avons jamais eu ici de réfugiés ici,

mais il persiste dans l’air  des relents

qu’il est difficile d’évacuer

(16)

4.

Sur l’autre rive du Danube violet en Roumanie

entre Kladovo et Shabatz d’où ont fui les réfugiés en 1939

vers  l’est  où fuient les réfugiés aujourd’hui.

Arrêtés par les navires de guerre britanniques ils ont été reconduits aux crématoires.

(au jardin d’enfants nous avions appris que le rouge avec du bleu ça fait du violet)

En ce temps-là, le soleil était froid, le sang gelé dans le Danube, mais le mimosa fleurissait.

A présent c’est le printemps entre les champs de blé et les champs de pommiers,

Stefan le moine me conduit dans son grand van à l’aéroport,

nous parlons de tout en trois langues et quatre mains jusqu’à ce que

Stefan, avec sa belle  barbe noire, se range sur le trottoir sur les ordres d’un policier, il passe la tête dans la cabine du chauffeur comme s’il regardait par un trou de serrure,

il interroge dans une langue inconnue mais que je comprends, « Y a-t-il des syriens sur la banquette arrière ou dans le coffre ? »

Il n’y avait pas de Syriens, mais il y avait une juive,  perpétuellement en fuite.    

(17)

8.

Promenade de shabbat après-midi nous avons traversé le grand fleuve en direction d’une ville  qui s’étire entre une cathédrale, un château et une forteresse

sièges royaux et boutiques à la mode et des travailleurs étrangers de différentes couleurs.

Au rayon lingerie du magasin  H & O  une cliente interpelle la vendeuse en arabe parlé, elle essaie sous le voile

un string et un soutien-gorge à rayures de tigre.

Dans la synagogue la prière en traduction simultanée est en russe,

pas d’hébreu ou d’allemand, le kaddish est encore dit en araméen.                                                                                                                                                                             

(18)

La vallée en face la montagne

J’ai couru vers le figuier à l’écart des autres

prodigue de son  miel, il m’ouvrait la porte d’un monde

et j’entrais dans le corps de l’amour.

Chaque matin, je le cognais comme le sagace pivert

chuchotant comme les animaux nocturnes du taillis,

quelqu’un qui viendrait se nourrir de l’oubli.

Il me parla un jour d’un figuier blanc

planté au bout des terres du moshav,

chaque mois d’Av en été il donnait son miel.

Tout le temps de sa vie il attendait l’été.

(19)

Rétrospective

Regarder en arrière

pour réaliser tout ce que nous avons fait

tout ce dont nous nous souvenons

sans indulgence

une rétrospective

un regard qui mérite la mort

Oter la chaussure de cuir du bien-aimé

c’est inviter son corps

à danser pieds-nus sur le sable, et nager,

dévoiler l’infinie solitude de son corps.

(20)

Au rythme de l’amour

Que voulais-tu me dire en partant,

l’absence éclaire t elle l’obscurité qui nous sépare.

Où suis-je dans tout cela ?

Ta main frappait le rebord de la fenêtre

où reste ouvert le livre des jours, il compte

le rythme des respirations où résonnent les nuits,

elles prennent de mes mains le nouveau-né inconscient

 en lui disant, tu es moi, et le poussant ailleurs,

 entre une ville et une route qui descend vers le désert

au rythme de l’amour.

השקט הזה

השיר הזה, הוא חלק מהספר הבא שנערך ויצא לדרך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא נכתב מתוך הימים והשבועות שקדמו להופעת הקורונה, אך מתחושה עמוקה שלחרדה שמשהו עומד להתרחש, גדול מאיתנו. משהו שכבר חורש רע סביבנו. השיר התפרסם במוסף השבת של "מקור ראשון" ב27/3/2020 , אותו ומישל אקהארד אליעל תרגם. אני מפרסמת מקור ותרגום בתודה רבה.

עוד אני שמחה על התרגום לצרפתית וטובי גרינוולד קליין, חברתי שלחה תרגום שלה לשיר בשפה האנגלית והרי הוא מצורף גם כן בתחתית העמוד.

השקט הזה

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, הֶעָשׂוּי מִקּוֹלוֹת צִפּוֹרֵי הַבֹּקֶר

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱסַף מִתּוֹךְ הָרוּחַ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁנִּשְׁמָעוֹת טִפּוֹת הַמַּיִם מִפִּי הַבֶּרֶז

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הָרַדְיוֹ, שֶׁלִּפְנֵי הַתְנָעַת הָרֶכֶב

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה בּוֹ נֶאֱסָף הָאוֹר מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים שֶׁבְּא"י אִי, א"י, א"י   

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלִּים מַפְרִידוֹת אֶת הַשָּׂפָה מֵהַהֶבֶל

 הַשֶּׁקֶט לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹא הַיְּדִיעָה עַל שֶׁמִּתְפָּרֵק וְנִפְרָד

וּמַרְחִיק קוֹלוֹת יְלָדִים מִמִּטַּת אִמָּם מִצְּחוֹק הַבָּטוּחַ בַּנִּמְצָא

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁל הַבֹּקֶר הַטּוֹב וּמַרְגִּיעַ

כְּאִלּוּ לֹא אוֹרֶבֶת מִלְחָמָה מֵעֵבֶר לַחֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל, מֵעֵבֶר לַסְּתָיו

בֵּינְתַיִם סוֹפְרִים מֵתִים בּוֹדְדִים כְּאִלּוּ הֵם הֶכְרֵחַ אוֹ חֵלֶק מֵהַשֶּׁקֶט הַזֶּה

בֵּינְתַיִם אֲנַחְנוּ מְבַשְּׁלִים אֲרוּחוֹת וּמוֹנִים אֶת מֵי שֶׁבָּא

בֵּינְתַיִם אוֹסֶפֶת אֶת הָאוֹר מֵרָאשֵׁי אִילָנוֹת

שֶׁיַּעֲצֹר אֶת רַעַשׁ הַשֶּׁבֶר שֶׁאֵין לוֹ תִּקּוּן

זֶה שֶׁנֶּאֱסַף עִם הַשֶּׁקֶט לְחֶדֶר רֵיק

מִכָּל שֶׁהָיָה. יֵשׁ רַעַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט

דִּמּוּם כָּלוּא בַּגּוּף.

Ce silence

Ce silence fait du chant des oiseaux le matin

Ce silence, recueilli sous la brise par les branches du palmier

Ce silence où l’on entend la goutte d’eau du robinet

Ce silence avant l’allumage de la radio et de la voiture

Ce silence où se fige la lumière au-dessus des montagnes du pays

Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du vide

Avant d’apprendre ce qui se désagrège et part

Eloignant la voix des enfants du lit maternel et du rire serein du présent

Ce silence du matin beau et calme

Comme une guerre qui guette au-delà des feuilles du palmier  

par-delà l’automne

Pendant que l’on compte les premiers morts comme s’ils étaient nécessaires ou faisaient partie de ce silence

Pendant qu’on prépare les repas et calculons ce qui vient

Je rassemble la lumière de la cime des arbres

Pour qu’elle arrête le bruit de la faille sans remède

Qui se greffe au silence d’une chambre vidée

De tout.

Le silence tremble

Comme un corps qui saigne

De l’intérieur.

This Quiet

By Hava Pinhas-Cohen

This quiet, created from the songs of the morning birds

This quiet, gathered from the wind among the palm trees

This quiet in which are heard the drops of water from the faucet

This quiet before the radio, before the car’s engine turning over

This quiet in which the light is gathered from among the mountains

Of the land of Israel, ay, ay…

This quiet before the words that separate language from nonsense

This quiet before the knowing of that which disintegrates and that which separates

And distances the voices of children from the safe beds of their mothers

This quiet of the good and calming morning

As if there is no war lurking beyond the branches of the palm, beyond the autumn

Meanwhile, the singular dead are counted as if they are a necessary condition or part of

This quiet

Meanwhile we cook meals and number those who enter

Meanwhile we gather the light from the treetops

That will halt the thunder of the brokenness that has no repair

That is gathered with the silence into a room emptied from all

that was within. There is trembling within the silence

blood imprisoned within the body.
Translation by Toby Klein Greenwald

Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence

slovenia august- september 2011 068

Piran , August 2011. starting translating

 From the Foreign to the known

Lately, a five year work ended, of translation, study, conversation and editing of the anthology of contemporary Slovenian poetry in Hebrew. This is a moment of great satisfaction from the very existence of a book of this kind, and from the fact that I embarked on a personal as well as a group journey, rife with obstacles, and overcame it. However, following the end of the journey and the editing, I realized, that this is more than a book. It was a journey into a foreign culture, into a foreign country, to make it known, and perhaps into the self. To that which is visible and invisible in language. Slovenia in general and Ljubljana, its capital city, in particular, were not meaningful in my or my family’s biography. Other places in Europe, especially in the Balkans, are meaningful. However, last summer I was the guest of honor at the three days “Jewish Languages” Festival, at the Mini teater in Ljubljana. It dawned on me, that somehow, Ljubljana has become a place for me. A point in the world fraught with meaning, a place of biographical, social, and cultural associations. A place where love may reside. And, talking about love, Ljubljana means “Love.” In other words, people may live in 8 Hagfen St. Love. Some would exclude Slovenia from the Balkans, being situated north, bordering on Italy and Austria, and never been a part of the Ottoman Empire, but part of the Austro-Hungarian one, as other central European countries. Poetry and the language brought me to her.

My voyage began with the poetry festival in Vilenica in 1998, one of the worst years in my life. Yossi, my man, was very sick, the girls were young, and life shook in unknown rhythms toward the unknown. Being invited to the festival, among the poets inaugurating it in the karst cave, was like the hand of the almighty, showing me that a wider world awaits around the corner, that poetry goes beyond the local swamp, it is a borderless world of words, a place of love. Years later, in 2016, the circle would close, by the labor of translation, which is occasionally a labor of love to poet friends, to poetry and to the meeting of languages and cultures. This is a boundless attraction, and this too became one of the most difficult years of my life, a crossroad of life and death, of the possible and impossible.

One of the poems I was asked to read and translate was written by Tomaž Šalamun:

JONAH

how does the sun set?
like snow
what color is the sea?
large
Jonah are you salty?
I’m salty
Jonah are you a flag?
I’m a flag
the fireflies rest now

what are stones like?
green
how do little dogs play?
like flowers
Jonah are you a fish?
I’m a fish
Jonah are you a sea urchin?
I’m a sea urchin
listen to the flow

Jonah is the roe running through the woods
Jonah is the mountain breathing
Jonah is all the houses
have you ever heard such a rainbow?
what is the dew like?
are you asleep?

slovenia august- september 2011 009

Barbara Pogacnik, Piran, August 2011

While reading the poem, I felt it touching the pupil of my Jewish anxiety, even if written in a foreign language and relating to another people. One day during the festival we spent in Ljubljana, reading poetry in a library/book store, when an Austrian poet, writing in Slovenian (an interesting complication by itself, giving up a great language like German for a minor language) pulled my sleeve, saying: “You must read this poet,” pointing at a book by Srečko Kosovel, 1904 – 1926, and testifying about himself that since stumbling on this Slovenian poet, he began reading Slovenian poetry, and eventually writing in it. The poem which attracted my attention, and I translated later, is among the first in the anthology: “Ljubljana is asleep:”

In red chaos a new humanity
is approaching! Ljubljana is asleep.
Europe is dying in a red light.
The phone lines are all dead.
Oh, but this one is cordless.
A blind horse.
[As if your eyes were from
Italian paintings.]
White towers rise
out of dun walls.
The flood.
Europe is stepping into a grave.
We come with a hurricane.
With poison gasses.
[Your lips are like strawberries.]
Ljubljana is asleep.
On the tram the conductor is asleep
Slovenski narod
is read in the Europa cafe.
The clicking of billiard halls.

 

An expressionist poem, prophetic in my eyes, written a long time before World War II, foreseeing Classical Europe’s death, due its loss of values and morality. Needless to say, I bought the book, and went searching for Europa café, still in existence, as well as the newspaper mentioned in the poem.

  1. A synagogue wakes up in the theater

Imagine, a Sabbath Eve, you receive an invitation to a premiere of a known Roman tragedy at the Mini teater. People are thronging in their Sunday clothes, to an evening of theater, “Thyestes” by Seneca, a Roman philosopher and playwright. The audience is invited to the narrow colorful alley, blossoming with the flowers planted by Rubi along the lane leading to the theater. The show begins outside, where the actors, clad in Roman togas, shouting to the beating of drums, as the audience walk along into the small, well-groomed, hall.

From the entrance to the lobby one may see a lovely sign hanging on the gate, announcing “A Jewish Cultural Center.” Another exit is leading via a flight of stairs to a small synagogue, within it a Holy Ark, a table serving as a pulpit, some formularies and prayer books. The synagogue is active on Sabbath eves and mornings. One may imagine that Kabalat Shabbat begins earlier, perhaps at six or seven o’clock, and following the service, the participants exit the synagogue and enter the theater. This is only my imagination, since, actually, a small museum, adjacent to the synagogue is slowly amassing information and items belonging to the vanished Jewish community. Most important is the memorial corner, where photographs of deportations to concentration camps and names of the martyrs are endlessly displayed on a digital display. In fact, the synagogue only functions during the summer months. Rabbi Haddad conducts Sabbath services, and if some Israeli visitors arrive at the closed gate, Rubi instructs them to please knock on the Mini teatar’s door, Krizevniska ulica 1, someone will open the synagogue and museum’s door.

Well, this was the current state of affairs greeting me on September 2016 in Ljubljana. I arrived at the invitation of Robert Waltl, owner and manager of the Mini teater in the old town, next to the river, in a seventeen century renovated residential building. Some floors around a common yard, letting the light enter the various spaces, thus allowing eye contact among all floors. One half of the building was renovated as a theater hall. Above it one climbs a spiral staircase to the theater office and Robert’s office, and one more to a set of guest rooms: hosting visiting directors and actors, a makeup artist or a soundman. There I stayed with my daughter, living above the theater, listening to the sounds of rehearsals, the music, the stage.

The background noises made us feel like in a continuous play having its own logic, interrupted formally by ushers standing at the doors, tearing the tabs off tickets. But for me the show went on without any interruption. The lobby became a home for me. Women and men blended in it, musicians and actors. The Mini teater lobby is the space where I was invited in March 2015, when I stayed for ten days in the apartment of the Slovene Writers Association, a small flat in a suburban housing project built in the communist period. Then, I used to walk each morning from the suburb, along the river to Barbara’s house, my partner in translating and editing. In those days we worked on the anthology, for many hours on each poem, source versus translation, line after line, examining the accuracy of the translation and editing, each day from morning till evening. Walking along the river, and the evening hours spent with our poet colleagues in coffee houses, were my relief. On Sabbath eve I was invited along with Barbara and friends, the translators of the anthology, to a Kabalat Shabat, at the Mini teater. There to be introduced to Robert and Polona, and to the imaginary Jewish cultural center, then emerging.

The lobby was decorated with art works collected meticulously and with love, a personal collection, including candlesticks, a large seven stalks Menorah stood on the window sill, a Hanukkah candlestick, and the Holy Scriptures in the cabinet. We sat around a table covered by a white cloth, having tea or coffee, telling stories. Polona Juh – a famous actor in Slovenia’s National Theater and the Mini teater, and a close friend of Robert Waltl – is from a Jewish Italian descent, whose appearance is dramatic and humorous and her speech is interspersed with Yiddish and Hebrew. In those days she was staging a monolog by Mendelsohn’s sister. Around the table sat…., our partners in translating the anthology, Barbara Pogačnik and me.

We did not pray around the table, but conducted a Saturday eve festive conversation. Robert Waltl does not regard himself as Jewish, but is committed to establish a home for the Jewish community of Ljubljana. He described what motivated him to establish a synagogue and a Jewish cultural center. Years earlier, he received letters inquiring about the fate of his Jewish family, prior and during the Second World War. With his typical smile he said that the whole thing was like a bad joke in his eyes, he used to tear the letters and forget all about them. In recent years Jewish colleagues approached him again and again, asking for his help in establishing a Jewish center. Finally, he decided to help by clearing a space in the theater for Jewish events.

Rubi began by declaring a Hanukkah candle lighting ceremony in the Mini theater. Rabbi Uriel Haddad, Chabad’s representative in Trieste, heard about the new activity and joined it. Naturally, members of the Jewish community and friends began celebrating Hanukkah and Purim. Both holidays, with their carnival atmosphere, were natural to the theater atmosphere, and convenient for everybody, thus, after decades of silence in Ljubljana, a renewed Jewish life was celebrated in the theater’s lobby. The theater’s lobby became a venue for celebrations.

One day, Rabbi Haddad called Robert, telling him that a Passover Seder should be celebrated, a traditional table should be prepared, matzos, etc. Robert should announce the Seder, and prepare the table. Robert, with his typical smile, half wonder half humorous, told us about setting the table with the theater’s magnificent cutlery set. However, upon arriving the rabbi asked him to replace it with a disposable cutlery. Robert turned to me, asking for explanations.

Since asking, Robert learnt a lot about holy days and praying. He bought the other half of the building, old and deteriorating, hoping to arrange for its renovation. On the second floor, a room is already defined as a synagogue, and an association maintains a “Jewish Cultural Center” in Ljubljana, announcing itself proudly on the main door of the Mini teater. Despite the establishment of the center and the initial functioning of the synagogue, a big step from a total to a partial vacuum, Rubi says: “Sometimes I am so depressed and tired, not knowing how to advance, suddenly, a small light appears, and I feel committed again. Currently I am encouraged for a good reason, because on January 27, the Jewish Community Memorial Day, a new digital display will be inaugurated, displaying the Jewish presence in Ljubljana and Slovenia, the first step in Ljubljana of which I am very proud. I hope that the museum shall preserve the names of the dead, and host educational activities. I expect it to be filled with poetry, and supportive friends.” When a stage exists, literally and metaphorically, things occur very fast. Professor Katja Schmidt, Born in Maribor, who lives in Madrid, an expert on Ladino, told me enthusiastically about translating Asher Kravitz’s play, “The Jewish dog.” The play describes the Holocaust from a dog’s point of view. A dog, Cyrus his name, finding itself at the home of a Nazi officer, following the deportation of its Jewish owners to a concentration camp. The play shall be presented at the Mini teater, on the Holocaust Memorial Day, January 27. Thus, people exposed to the Jewish-Slovenian association, can express themselves at Rubi’s who opened the doors of the Mini teater to Jewish and Israeli culture.

And perhaps the association of the theater with the Jewish center is no wonder. Survivors of Ljubljana’s Jewish community still remember a poet and writer who was also a well-known actor in Ljubljana Puppet Theatre, Berta Bojetu Boeta. Some of her poems were translated by her son, Klemen Jelinčič Boeta, for the anthology. I knew about the talented and beautiful actress, even before knowing anything about the Jewish community of Ljubljana. She died young, leaving behind a poetry manuscript. The following is one of her poems, written in her unique syntax.

 

  1. The bridgeable tension between what is and what is not

Initially, my work on the anthology was mainly in translating, alongside other poets, colleagues, getting to know them, without paying attention to their origin or mine, to Slovenian or to Hebrew, and mainly disregarding the issue of identity. I thought that it is possible to remain in the domain of poetry and culture, without dwelling on questions of identity and Jewishness. However, apparently the very meeting of Slovenian and Hebrew summons people and issues, thus we began conversing, which led to me learning to know Ljubljana, its cultural and human richness. A layer began uncovering, whose essence is the meeting between what is, and what is not. A huge absence. Jews lived here, not any more. Behind, they left their marks, their outlines, their memories. The absence of Jews is part of the collective experience of post-World War Two, part of the city’s implicit silence about their being and disappearance.

The streets where they lived, remained, the houses, are still there, the synagogue remained but serves other purposes. Physically nothing changed, but the people, the families, the spoken language, the books read, all these disappeared. In the lobby of the improvised synagogue there is a memorial display for those killed in the holocaust. A name list of Slovenian Jews, taken to the camps, never to return.

Standing in front of the digital display and the alternating names, names of men, women, children, babies, old people, all gone, I noted to myself that this is a new and recurring motif, all over the Balkans. Not far from Ljubljana, just a short drive, in Zagreb, Croatia’s capital, a Jewish museum opened recently, also displaying a list of names. In Skopje, the capital of Macedonia, a Jewish museum opened, describing and preserving the story of the Spanish Jews, from their expulsion in 1492 and dispersion all over the Balkans, under the Ottoman Empire, until their extermination by the Nazis in 1944. At the entrance to the Jewish museum in, in Skopje main square, a tree stands, but instead of leaves it is covered with photographs of members of the Jewish community of Bitola, smiling faces, women, girls, men, babies, old men and women. By an order of the Bulgarian police, all had their photographs taken at a local photography shop, a passport photograph each, with their names written in its margins. Date of birth, profession, and address. All had their photographs taken, unknowing the purpose of the community album kept by the Bulgarian police. On March 7, 1944 the riddle was solved, but too late. The whole community was led to its extermination. Today one may note from a historical perspective: the Spanish expulsion ended by extermination.

 

Poetry in a karst cave

I arrived first in Ljubljana in September 1998, on my way to a poetry festival in Vilenica, west Slovenia. Curious as usual about the fate of the Jews in the former Yugoslavia, I asked about Jews or a synagogue in town. I was told that there are very few, a tiny community, and no synagogue. There was a congregation place, which I did not manage to visit. I knew that Slovenia’s Jewry disappeared in Mauthausen and Treblinka, that after the war only a few of them returned. The huge absence, in middle Europe, and the absence is great. Who listens to the voice of absence, and who forgets or causes to forget?

Veno Taufer, the veteran Slovenian poet, born in 1933, invited me to read at the festival, to open the festival by reading poetry in a big karst cave in northwestern Slovenia. For the Slovenians, reading poetry in the karst cave, is more than an exotic experience. For them, this is a dialog with their past, with the period, when under communist rule they were forbidden to speak their language, and forced to speak Serbo-Croatian. These caves are where they could sing and speak in their own language. The Slovenians are a small people of two millions only, a small country between Italy in the north, the Austro-Hungarian Empire in the north and Croatia in the south. Slovenia has never been independent, only after the civil war in Yugoslavia, and its disintegration, did it gain its independence. For centuries under foreign rule, the Slovenian language had a special status, for language is identity, setting the political boundaries of a country. In 1985, Veno Taufer established the International Poetry Festival in Vilenica, an act whose meaning was a cultural, linguistic separation of Slovenia from the other nations of Yugoslavia, namely, the language serving as a political tool to create a national identity.

In his poem, Sarajevo, Taufer writes:  SARAJEVO

two thousand years in the library books maps
in flames the wind carries leaves away from memory
blood sticks letters and pages in stiff fingers

pens tremble as the sound of the spheres reaches the listening
who have only commentaries to resist death
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo

sinks with one of those ships in that list in the poem
the elements crumble water disperses into noxious vapours
flames petrify to ash and cold

stone rots to dust swallowed by mud in the depths
the disgusting lips of cracks suck the shredded air
where trees grew the wailing is degraded to drooling

the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem
surviving scribes blinded by the seasons' explosion

scrabble for shards of letters and scraps of parchment
to write down in brief what the ancients already
repeated in the terrible mystery of their fragments

the word couples with mortal flesh to survive
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem

November 1993

Translated by Michael Scammell & author

Neither arms, nor demonstrations, wars or borders, but language sets identity. Barbara Pogačnik, the Slovenian poet and translator describes these days:

" A question, so much alike the statistic criteria in the era of an oligarchic capitalism, and so improbable to ask in Slovenia during the days in 1990 and 1991, just before the tiny country got its independency. It was Slovenian poets and writers who, in the times of anguish, when no one knew if this part of land, somehow lost on the map of the world, if the countryside with blades of grass in front of the houses on the crossroads of Central Europe and the Mediterranean, was going to be swept into a Balkan war, it was them who were giving people the reason to hope and believe to a possibility of existence. Today, many other professions raise the attention of people, a Slovenian politician can preside the EU, compete for the function of Secretary-General of the United Nations or for example the president of the UEFA – but not even thirty years ago, poets were the only real substance of this community, they were the ones who meant hope, constituting the reason that could be defended, they almost seemed a kind of prophets, their readings were listened to by thousands. I can still recall their modest grey faces in front of the grey faces of a two million nation – a nation raised for centuries under the Austrian monarchic regime, and later learning to swim in the chaotic brotherhood of the Balkans – I can still recall Dane Zajc reading his lines »And, in the silence of the night, I heard / someone kill the birds in the garden… «, and above all, I can recall how poetry was then incomparable to any other human activity, how far more important it seemed than any other kind of speech. It was an essential word of survival: a lot of nations in the world do not get this chance. Also, a lot of world`s poets and writers do not get the chance to play such a role. People forget the mission of poets in times of peace and prosperity. They throw poetry away like some used toy from childhood that no longer has its charm. Still, poetry remains, hidden in some place, waiting for its time to help and rescue. "

Even before knowing the details of this poetry, I sensed the central role of poetry in the Slovenian experience, the closeness to Hebrew, another language which maintained the affinity of identity and belonging among various Jews in different generations, who, dispersed among the nations, spoke the language, prayed in it, inscribed it on their tombstones, named their children in it, preserving the language as the language preserved them. The Vilenica festival takes place in the Lipica Stud Farm, where white horses are bred for centuries; a legacy of the Austro-Hungarian Empire, which used Slovenian lands in an imperialistic manner. A green expanse of green meadows fenced by white fences. And in the most difficult days of 1998, when Yossi my husband fought for his life, and I lived in dread of the approaching death, Veno Taufer, and the junction of limitless poetry endowed me with energy and faith in me and in Poetry:

 

A place where the benches speak poetry

The Mini teater is situated in Krizevniska ulica, a narrow alley climbing from the river, paved with old stones. The theater is at number 1, and the synagogue and the Jewish Cultural Center at number 3. One day, while climbing the alley, I noticed a white note, handwritten, glued to the wicket of an old door. It reads: here lived the poet Srečko Kosovel. The anthology’s name, “Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence,” is taken from one his poems, and the anthology opens with poems of the prophet, the brave poet. From here he saw Ljubljana, a town in decay, calling her “dying,” as if to say: love is dying. I kept climbing, and could not ignore the benches along the alley, painted white, their wooden planks inscribed with verses of poetry. Benches speaking poetry. These lines are taken from Milan Dekleva’s poems. I knew Dekleva (1946 – 2016), who wrote about everyday situations with a philosophical touch, combining humor and irony. His friend found a way to preserve his presence by verses traveling from his books to the walls and benches…. Today I feel that his verses traveled from Slovenian into the Hebrew anthology. I thought, how good it is for the poets that the city and its streets keep their memory. The verses lead to the theater and to the Jewish Cultural Center.

Lately the anthology was published. A whole world, among the lines, perhaps a journey toward home. The journey began with the acquaintance of the poet and editor Barbara Pogačnik, who invited me to a workshop of poetry translating in Piran, a small medieval port town on the coast of the Adriatic Sea. For ten days we stayed there, poets in various languages, with Slovenian poets, translating each other. Our labor yielded translations and friendships. Following the workshop I suggested to prepare a small representative anthology of twelve poets. I had nothing else in mind. But Barbara surprised me with a meticulous blueprint, including six generations of poets, chronologically and by schools. Editing was done in Slovenian, English, and occasionally in French. I was impressed by her meticulousness, and could not refuse or reduce the size of the anthology. While translating, a whole world spread before my eyes, like a fan. A world bearing witness of a people speaking the language, singing the poetry. Like Hebrew poetry, Slovenian poetry carries on its back a heavy responsibility for the integrity of the nation, for its continuity, its identity.

It is evident that the older generation, the founders of modern poetry, until the end of the 1990’s, tend to write national or political poetry, symbolic poetry. Few women are among them. The reader may observe that more female voices are heard among the younger generation; that after the 1990’s when national responsibility no longer burdened them, the presence of women poets is increasing, as well as of personal poetry, family life, life at home and urban experiences. Thus, Essad Babcic, a native of Bosnia (1965) and a poet with a strong social awareness, can write a minimalist, universal ars-poetic poems and dweals with relations with his father, Or Maya Vidmar who writes poem about Itzak .Veronika Dintinjana (1977), a physician and artistic director of a young poets’ festival, wrote a poem about the mythical Veronica, who stood by the side of the road, wiping with a linen kerchief the face of Jesus carrying the cross. The poem reveals the landscapes of the country, of Jerusalem, as seen by a person who only visited Jerusalem in her imagination….

The poems were placed in my hands by Barbara Pogačnik, a beautiful poet and translator, whose love of Slovenian poetry, led me among people, manuscripts, alleys and coffee shops, but most of all to myself in a way I thought impossible.

 

 

 

 

נופים שבחוץ, נופים שבפנים. אני צועק אבל הכל סביב. הכל יהיה שקט.

שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.

במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר  נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית  היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.

כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.

בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.

לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.

לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.

ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.

לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.

הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם  שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.

סרצ'קו קוסובל /

אירופה גוססת

Europe dying

 

אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.

חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת

כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.

פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!

אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.

עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:

שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים

וְהַשָּׂדוֹת

וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים

וַאֲנִי צוֹעֵק.

הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב

יִהְיֶה שֶׁקֶט.

 

Tomaž Šalamunמשורר סלובני מעבר לגבולות השפה

מיני תרגימא – תומאז' סלומון, Tomaz' Salamon

תומאז' סלומון: "כאשר אני קורא לך, אני שוחה. כמו דוב-דוב
את דוחפת אותי אל האושר. את שוכבת מעלי, מה
שהורס אותי. עוד לפני שנולדנו,
התאהבתי בך עד מוות. זה לקח בדיוק רגע והייתי אש בוערת.."

Tomaž Šalamun

TO READ: TO LOVE

לקרוא: לאהוב

כאשר אני קורא לך, אני שוחה. כמו דוב-דוב
את דוחפת אותי אל האושר. את שוכבת מעלי, מה
שהורס אותי. עוד לפני שנולדנו,
התאהבתי בך עד מוות. זה לקח בדיוק רגע והייתי אש בוערת.

אני חש בטחון כמו שלא חשתי מעולם את התחושה
המלאה של ההתגשמות, אני יודע מאין באים הגעגועים,
בכל פעם שאני בתוכך אני בתוך קבר רך. את חותכת, את מאירה
כל שכבה: זמן מתפרץ לעבר הלהבה ונעלם. אני שומע מזמורים.
כאשר אני מתבונן בך, את נוקשה , תובענית ומדויקת. ואני לא
יכול לדבר. אני יודע שאני מתגעגע אלייך, פלדה קשה ואפורה. עבור אחת
מהנגיעות שלך, אני מוותר על כל דבר. ראי, קרן שמש של אחר הצהרים
נזרקת כנגד הקירות של החצר באורבינו. את תמיד עוקרת
ומענה אותי. ובמקומות שהרסת, גן עדן פורח.

Slow Motion

וכאן, הנה אלה השרופים?
האם מתו מרזון? האם האימאם
אמר להם? הסיפור ככה: קודם אתה הולך
על שלג לבן לבן. אתה כורע על ברכיך הערומות.
אינך יודע מה תלוי
מעליך: עגילים, קרסים לדייג, פעמונים
סיניים. זה מצלצל ורוטט. הלובן
הוא בלתי נסבל. נקבובים רבים. אז אתה פוסע
בגן שקט של תפוחי אדמה. משום מה תפוחי אדמה
מגרגרים באוויר. שנקרא
שדה האביר. הם מסתובבים וזוהרים.
השמות סוגרים עצמם
בארון. אף פעם לא נשרטים.
וככל שרחוק ועדין יותר
סנסקריט זורם
אבל כל פלג קטן בסוף הוא מכאיב לך כמו רופא שיניים. אפילו השפה
הראשונה היא גם אמונה תפלה. המקור
כבר הוטבע. והשאלה האם הדברים צמחו והתחברו מחדש
האם שמות מובילים למשהו והאם כלבלבים מזדווגים.
הכל בסופו של דבר, בלבן כחול נדיר חמים
דייסתי, ערפל שהתומכים בו קוראים לו כפי שהם קוראים לו.
אוקיינוס של אהבה וחסד.

Great-grand fathers

אבות אבותינו

מדוע ציירתי קו?
קו יכול:
אתה יכול לגעת בו בידיך
אתה יכול להעמיד עץ מעליו
אתה יכול להרטיב אותו
אתה יכול לשכב עליו
אתה יכול לעצום עיניים כדי לא לראות אותו
אתה יכול לטייל עליו
עם בנך בתוך הגלריה
אתה יכול לצעוד על חלק אחד ברגל שמאל
וברגל ימין מעל החלק האחר
ולומר: מכאן
ועד שם
אתה יכול לשפוך אדמה
ולאכול את החיטה.
ואתה יכול להבין שאין שעורה
ואתה יכול להגיד, כל מעוין
עשוי מקו.
אתה יכול לצעוק לפני הגלריה
טינקרה, איפה אתה?
וטינקרה, מתוך הגלריה צועק תשובה:
אני רועה את הכבשים אני רועה את הכבשים
בצורה בה גלי הקול שלו נוגעים בקו.

הקו, אינו ניתן:
כתבלין כדי
לתבל אוכל
שאין לו מאפיינים
והוא חסר בקיעים
אתה לא יכול לגרום לו
לחרוק
אם אתה שם אותו בתוך האדמה
כדי שינבוט, הוא לא ינבוט.
הוא משולל תחושה של בוקר
או תחושה של אחר הצהרים
הוא אינו מכיל נוזלים.
אין אף לוגוס קשור מסביב
למותניים
אין לוגוס קשור מסביב לצוואר.
אינו מלופף,
ואינו מטפטף
דבש.
אינך יכול להחליף אותו עם
ארוין פנובסקי
אינך יכול ללכת אתו על קצהו
של גשר.

היחסים בין להיות יכול, ללא יכול
הם אומנות
ומשום כך, קו הוא אומנות.

**

פגשתי את תומאז' סלומון, מספר פעמים בהזדמנויות שונות בהן ביקרתי בסלובניה ובלובליאנה, מדי פעם ישבנו שוחחנו על שירה ועל משוררים וגם תרגמתי משירין לאנתולוגיה של שירה סלובנית לעברית בשיתוף עם ברברה פוגצ'ניק. בשנתיים האחרונות ידעתי שהוא חלה וראיתי את חבריו המשוררים דרוכים לפגוש אותו ולשמוע ממנו כל עוד אפשר. איש חם ואוהב, איש מהלך בשדות השירה הבינלאומיים. אני אוהבת את הצד ההומני, הישיר בשירתו, את החיפוש אחר מרכיבים מיתיים מבתנך והברית החדשה. ויותר מכל את שירת האהבה שלו. בקובץ המצורף הבאתי שלושה שירים מהתקופה המוקדמת בשירתו, כאשר הוביל מהלך מודרניסטי בשירה הסלובנית.

תומאז' סלומון, משורר סלובני, הוא אחד המשוררים האירופאים החשובים והפוריים ביותר בדורו. נחשב כמשורר מנהיג אוונגרד במרכז אירופה. בתחילת דרכו ערך כתב עת בשם: פרספקטיבה, ונכלא לתקופה קצרה בתקופה הקומוניסטית, בגלל פעילות פוליטית. למד תולדות האמנות באוניברסיטת לובליאנה, שם גילה את השירה, כסוג של התגלות וכינה את הופעתה בחייו כ"אבן משמיים".

הוא מחברן של יותר מ-40 קבצי שירה .

בגיל 25 פרסם את קובץ השירה הראשון: פוקר (1966) ובו השתמש באלמנטים סוריאליסטיים יחד עם פוליפוניה קולית, שירתו אז הושפעה מיצירתם של פנק אוהרה, ג'ון אשבי, צ'ארלס סימיק, ושרל בודלר.

הוא זכה בפרס Prešeren ו-Mladost, שני פרסי היוקרה למשוררים סלובנים. תומאז' סלומון והמתרגם שלו לשפה הגרמנית: פביאן הפנר זכו בפרס האירופאי לשירה, זכה בלהיות עמית פולברייט באוניברסיטת קולומביה, היה חלק מתוכנית כתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה שם פגש את המשורר אנסלם הוללו שהיה למתרגמו לפינית. תומאז' סלומון חי רוב ימיו בין לובליאנה לארה"ב , היה מוערך על ידי משוררים בכל העולם. ונפטר בשבוע האחרון של ינואר 2014. יהי זכרו ברוך.

Hava Pinhas Cohen
פורסם בטור: מיני תרגימא ב http://www.megafon.news

Love Poems of a young woman

Sharon Green translated this two love poem from my first Poetry book to English. They will be published in Syracuse University Press 2015 .

  • Henry Moore

    After a while they are no longer bodies but spaces.

    When bodies touch one another and sweat has a smell

    and when black hair is tangled with

    other hair, and when fingertips encounter

    wrinkles, then ancient currents pass through

    these spaces and the weight of my body

    pulls me down on all fours, then Henry Moore knew

    me. Without make-up. Innocence, that’s a luxury

    for the rich. And experience, it’s a question of attitude

    Then, we are truly consoled.

    A Void

    He fell, not like a slow falling leaf

    He left a void behind him:

    –that’s how it’s said in spoken Hebrew

    This void is a hole causing cramps in his mother’s womb

    He had such a heavenly name:

    Alon Ben-Shachar.

    All the warmth that they gave him

    Went up in smoke, they thought it would protect him, at least

    Like a bullet-proof vest that offers protection for the future

    But it betrayed him and vanished.

    Nana Ben-Ari said that every night

    When she tucks in her four sons

    She counts them and never escapes

    The feeling that each white sheet is not

    Just a cloth, or a blanket, or a home.

    The activity answers back to her

    That perhaps it’s forbidden to waste the white color

    Each night, as if it’s an obvious thing.

    Every night is like snails dragging a house

    Full of painful thoughts.

    Misery can be singular or plural

    What place does it occupy when talking about

    The void

    It’s sealed in cinder block and cement

    Another purpose

    For an old house.

  • שפת החלונות, סיפור קצר מתוך הספר "אני, הגבר"

    שפת החלונותפורסם ב"כרמל" גליון 17 בעריכת שלמה לאופר.

    שפת החלונות

    "אין דבר בקולה של הציקדה/ שרמז כמה מהר / היא תמות. "
    הן נמצאות בכל מקום. הציקדות בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה אבל בעיקר בצמרות העצים. אלה, מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר-גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו עם כפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת הענפים ענפי הדולב והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום בו ישבו הכנענים לא היו ציקדות בחצר, מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלני נע בין לילה אחד לבוקר ושוב לילה ובוקר.

    בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי, כל העיר נהרה אל החוף. הבתים נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, נמוכים ומאחורי וילון התחרה, אפשר לראות מיטה סתורה, או גבר יושב ליד מחשב לבוש בגופיה לבנה וכרס גדולה. אהבתי במיוחד, חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה ובלילה כשדלק האור מפנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים , ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוזיה שהיא כנראה מעבר לקיר החיצוני ועיניה עסוקות בסריגה, משמאלה, כלומר מימינו של החלון הבחנתי במיטה גדולה שם שוכב גבר מבוגר . את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך הליכה לצידו של יאן שקיויתי שלא יכעס על סקרנותי ונימוסי .
    יצאנו מהסמטאות בעלות שמות רחובות ערים, ערים בדרך כלל בצד התורכי שמשם הגיעו מהגרים יוונים. אפסיס, איזמיר. יצאנו מתוך הסימטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוסיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפנויים לירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוסיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך, היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גיאוגרפית הוא בארץ אחרת. מבחינתי, הוא היה נוכח עד כאב ונעדר המשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרון הריק.
    אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טכסט כתובות, השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר . יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
    הגענו אל מפרץ , צפונה מהנמל. קטן ואפל.
    עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד , יאן כבר שחה אל הים כשהוא מחכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר להוריד ממני את משקל משא המועקה . בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המיים בעור, בהצפה. אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה למצולות. המיים מכסים את ראשי כמו שמיכה כאילו אומרים לי, כבר לילה. נוחי. שני. שקעי ושקי למנוחה בתוך המיים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפייה חודרת לגוף, את הויתור על המשאות הרובצים בין על כתפי ובין שני שדי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידי פשוטות לצדדים ועיני עצומות חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף ורק הראש היה בועה מלאה ריכוז ובין הראות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון התמכרתי לתנועה של המיים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי יגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי עצמי מבחוץ כאילו יש מצלמה מתחת למיים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי חשבתי על דג שחולף על פני ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי בעד המיים, קול. קול שחדר דרך המיים הרבים שהיו מעלי אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הראות שלי החלו להסגר וחשתי קלה קלה מאד . הראש היה כבד ומשך מטה והרגליים בעטו בשארית כולן במיים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעלי ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות בה אספתי אויר לראות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות לחוף החשוך. ראיתי את הצללית של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני לימיני. קראתי לו והוא ענה בפשטות :
    "yes".
    שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי.
    I want to tell you something and forgive me.
    What? Go on
    I feel very lonely tonight
    You shouldn’t feel this way; I am here with you all day and night
    מתי שמעתי מילים חמות ופשוטות כל כך. היה משהו בקול שלו שמילא את החור הגדול בבטן, את החרדה המציפה בכוח אחר. ידעתי שאיתו, אוכל לעבור את הלילה הבוגדני שהעיק עלי במלוא עוצמתו. ביקשתי שמישהו יחכה לי על החוף. לאט הבחנתי בצללית הגבוהה של יאן. הוא שחה מהר ממני ועמד שם מביט אל הים. מגבת הקיפה את מותניו. עמידתו פסוקת הרגליים וידיים על המתניים ועיניים אל תוך החושך המואר.
    פרשתי את הצעיף התורכי הפרחוני על החול והאבנים. הוצאתי מהתיק שני אפרסקים ושני שזיפים. ישבנו מול הלילה והים זה ליד זה, הוא ליטף את כתפי לרגעים חטופים והיה ובנגיעה הזאת הפעיל מתג פנימי ודמעות החלו לזרום מעיני בחסות החושך הגדול. דמעות קטנות, לא הדמעה הגדולה הרותחת שבכוחה ולהביא סערה . דמעות של עלבון דמות אחת מתוכי היתה שקועה בעלבון ובכאבי הגוף ודמות אחרת התבוננה מחוצה עלי בעין אחרת. דמעות הילדה הקטנה, העזובה מתעוררת ותובעת את מקומה בחייה של אישה גדולה. איך אספר ליאן בחושך הזה מהו הנוזל האפור והצמיג המציף אותי . איך אומר לו. אל תעזוב אותי לבד. אתה מפריד ביני לבין השד האורב לי בתוכי. ישבנו זה ליד זו מגירים את מיץ הפרי המתוק לתוכנו. לאט ובשקט שום דבר לא האיץ בנו וכבר התחלנו לדבר על הכוכבים על שמותיהם בשפות שונות וביקשתי בתוכי שלא יגמרו שמות הכוכבים שלא ייגמר הרגע הזה שלא אשוב לחדר. לא אוכל להיות לבד בלילה הזה. ישבנו לאיטנו כשמיץ הפרי זחל על עורי ונספג בבגד הים מורגש ולא נראה, עד שהרוח שינתה כוון . ישבנו בשתיקה , ליאן היה ברור שבתוך האישה שלידו יש ים פנימי סגור ואינסופי. יש משהו שהתגנב מתוך עולמה אל המקום המיוחד הזה המנותק בין החצר למסלול הסימטאות היורד אל הים. משהו זחל ותפס מקום ושינה את צבע הפנים, את החיוך והצחוק. הוא לקח ממני את תרמיל הגב עם המגבות והתחלנו את הדרך מעלה דרך הסימטאות אל החדר , אל הדירה.. עולים לאט מהעיר התחתונה, מהמפרץ אל העיר העליונה העתיקה. אל הסמטאות המוליכות בתים בצורות שונות לעבר כנסיית סנט אנטוניוס. המקום היה חדש לי ויאן דאג לתת לי מפתחות וסימנים למצוא את דרכי.
    הנה אחרי המאפייה , מתעקל הכביש ומגיעים לכיכר קטנה שבמרכזה עץ דולב גדול ועתיק מתוכו צועקות אלף ציקאדות ומימינו הסופרמרקט הקטן שמאחורי הקופה יושבת אישה גדולה כחולת עיניים כמו מלכה ומזיעה בחום יולי הימתיכוני. מנקודה זו הכביש עולה ויאן החל מצביע ואומר. הנה המרפסת העותמנית החומה בעלת סורגי העץ וחלונות זכוכית חלבית הבולטת אל הרחוב, ואחר כך הרחוב עולה ומימין חומת אבן ארוכה ממנה יוצאים ענפי תאנה ולימון, והנה פינת רחוב שיש בה מזלג ואת עלולה להתבלבל, קחי את הדרך הימנית הצרה יותר משמאל הבית צבוע בחום. משמאל בית, כנראה מבנייה חדשה יחסית עם מרפסות רחבות מוצלות בצלון וצמחים נשפכים אל הרחוב, שם תמיד עומדת אישה ומשקה. תמיד יש משפך בידה, היא נשענת על המעקה וצופה בהולכים ברחוב. בשעות הערב היא מדברת ומדברת באלט צרוד , בשעה בה עלינו שמענו את קולה ושיחתה עם גבר נסתר מהעין שענה לה כמו כניסות של בס קטוע לתוך המוסיקה. הדרך מתלילה ומאחורינו עולה קטנוע מצרצר בתנופה ועוצר ליד הדלת האדומה משמאל, נערה ארוכת רגליים בגופייה צהובה ושיער זהב נופל על הכתפיים, יוצאת מהבית ויושבת מאחוריו, ומחבקת אותו מגבו על הקטנוע. הם עולים ברעש ונעלמים מעלה בין הסמטאות העולות.
    "תזכרי את האישה הזאת, היא תמיד פה." אמר לי יאן וחייך. הוא נשמע כמי ששותל לי שורה בזיכרון. מכאן נכנסנו לסימטאות צרות יותר, וניכר עליהן שהן עתיקות יותר, יאן אמר שהספרים אומרים שרובן ממהמאה השבע עשרה ויש כאלה שנשמרו משלהי ימי הביניים.
    אחר כך הבית הירוק מימין ולפנות שמאלה ליד הבית עם שני הכסאות שיוצאים מהדלת ומחכים ולידם עציץ בוגנויליה גדול. ללכת שמאלה ולעבור את הבית בצבע הורוד שלידו יאמר יאן כמה פעמים "לפעמים נדמה לי שהצבע של הבית נקבע על פי צבע שהיה במבצע, אותו יום, בחנות הצבעים " אמר וחייך. ואני עניתי לו שאני דווקא אוהבת את החופש בבחירת הצבעים לבתים , צבע בלתי צפוי וצירופים מלאי חיים מה שמאפיין את הבתים של תושבי הבלקן. בזה הם שונים מאירופה האפורה כל כך. אמרתי והעברתי מסר של העדפה.
    בסוף הסימטה שהלכנו בה לרוחב, היה פיצול משולש שאני עתידה לטעות בו כמה פעמים עד שאזכור שבדלת העץ שפעם היתה צבועה בכחול והיום היא סגורה כמו עין סתומה, סביר להניח שמאחוריה חדר או שניים מתפוררים ומעלים אבק וטיח, שם עלי לפנות שמאלה למעלה, לעלות במשיכה חזקה בכוחות אחרונים כשלושים מטרים לצידם של בתים המתקלפים בקירותיהם בעיקר סמוך לפתחי חלונות ודלתות וניתן לראות בנייה המשלבת אבני גיר מקומיות עם טיט לבן אולי בוץ ובעיקר, ביקשתי רגע לעצור ולדחוף אצבעות לתוך לוחות עץ ישנים, הבנויים במעין סנדויץ' שתוכו מלא בטיט לבן. הפלסתר החיצוני נושר ומשאיר "חלונות" לבנייה הישנה. בימים הבאים צילמתי ללא הרף חלונות כאלה, הם היו בעיני פטנה וסימני זמן בשפתו של קופפרמן או מישהו אחר.
    שם ליד הכנסייה בעיקול לשמאל יש כניסה לחצר פנימית ליד עץ דפנה ועץ תאנה . לשם אנחנו הולכים. יש חלון שתריסיו נפתחים לחצר והחלון והתריסים בגובה שניתן להתכופף ולהסתכל פנימה. בגובה שמספר סיפור.
    לא רצינו להכנס איש לחדרו ואני לא רציתי להשאר לבד הלילה הזה, לילה גדול כמו הים לספינה שעושה את דרכה, עמד לפני. היתה לי הרגשה שעלי לעמוד על המשמר כמו ספן או מלח, להחזיק בהגה שיחזיק אותי לחוף הבוקר. ידעתי שהשינה לא תבוא. ידעתי שמשהו מטעם השקיעה במיים יצוף אלי ויהיה נוכח . אני כאן. תרפי ותשקעי לתוך האפלה הזאת. יאן הדליק נרות ואני הכנתי כוס תה וצלחת עם גבינות ועגבניות. השעה לא היתה ידועה לאף אחד מאיתנו. הכוכבים היו שם בהירים כמו תמיד . והחצר הוארה באור נרות .לפתע הוא קם והלך לדירתו, שמעתי את קול צעדיו על מדרגות העץ התכולות. ישבתי במנוחה והרפתי את גופי על הכסא . יאן חזר עם בקבוק יין. יין אדום יבש . הוא מזג לשתי כוסות ובירך אותי לחיים, את ברכת היין אמרנו ביוונית, בשוודית ובעברית . שתיתי כוס ועוד כוס והרגשתי את היין נוגע בדפנות הגרון. בדפנות הגוף. דיברנו ודיברנו וכל דקה שעברה היתה לי חוט הצלה. רציתי שיחבק אותי וישכב איתי במקום האיש שסגר את הטלפון ואת החלון. אני יודעת שאיני חסרה לו. רציתי להתרומם ולעלות מתוך המיים בהם שקעתי כדי לשקוע. הנרות הבהבו בינינו והיין ירד אל תוכי כמו תרופה ללא נחמה. ויאן ישב מולי על הכסא, פשוט איברים וחיוך של חיבה בעיניים. כאילו גם הוא לא מאמין על הלילה שנפל בחלקנו. כבר החלו רוחות הבוקר הקרירות לנשב ויאן הפסיק את הדיבור שהיה לשתיקה ואמר בנימוס שהוא רוצה בכל זאת קצת לישון. הרגשתי איך העולם נסגר עלי ומשהו חונק אותי. פחדתי שהדלת תיסגר והוא יהיה מאחוריה. שאשאר לבד עם הפחדים, עם העלבון והמחשבות. ניסיתי לראות לפני את כל הרגעים הקשים שכבר חציתי ושרדתי. ניסיתי לומר שאוכל גם לרגע הזה. אבל, לא יכולתי, זה היה רגע אחד יותר מדי. בשבילי הוא היה בלתי אפשרי היתי מלופפת בתוך חבלים בתוך סיפורים שזורים.הרגשתי איך המתח שבתוכי מקבל כוחות קוסמיים וחוצה ים ויבשה ומגיע אלי ולוחץ בשני צידי הגרון. למתח הזה אין שם. אם אקרא לא אהבה אבגוד ביופי ובפעימת העור של אוהב, אם אקרא לו ציפייה, הרי זו נראת פה קטומה ואם אקרא לו בגידה, הרי כל כוחות הנקמה היו שואגים מתוכי. היתי קמה לעשות מעשה. אבל האיש ההוא והאישה הזאת שזו אני, נמצאנו רוקדים בצעדים גדולים על סיפה של תהום. הרגשתי את נשימתה של התהום לקראתי.
    ישבתי על המדרגות והחלה הגאות מתוכי . אמרתי שאיני יכולה לישון לבד, אולי אקח כדור שינה.
    הוא שאלAre you afraid? : ,
    עצם השאלה היתה כמו מי שמניח קרש גשר מעל בור אפל. איך אומר שאני מפחדת מהלילה שאני מפחדת להיות לבד עם השדים שבתוכי שיספרו לי הסיפור שאיני רוצה לדעת. אולי בטרם היא תספיק לפעול, אקח איזה שיר של משורר שוודי ואתרגם. אני יודעת שהשירים מלאי נוף ושקט אז אחפש מילה למדרון תלול ולמדרון מיוער שהחלטתי בשבתי על מדרגות הדירה לקרוא לו: מדרון יעיר.ואיך אקרא לערוץ נחל אכזב שיאן קורא לו באופן מטאפורי "מיטה" אולי אקרא לו "מצע" אבל אמרתי משהו אחר, אמרתי, שאני מפחדת מאד .שלחתי את המילים אל חלל המטבח ולא האמנתי שאני מבטאה אותן בקול. היה שקט במטבח, שום דבר לא זז, הוא הגיב בשתיקה, הוא נראה נרעש, הלך הלוך ושוב ולפתע נעלם. חשבתי שהלך לחדרו, לדירתו, כדי לשים קץ ללילה הזה ולישון. שוב שמעתי את צעדיו עולים ויורדים כמו מישהו שמחפש צל מהשמש החזקה מדי. ריצפת העץ הגיבה לכל אחד מהצעדים הבטוחים שלו .
    אמרתי לעצמי שאלך למטבח ואקח מתוך שקית העזרה ראשונה גלולת שינה. בטרם קמתי הוא נראה בפתח הדלת, חושך מאחוריו ואין אור בתוך הבית שם ישבתי על המדרגות, הוא סחב בידיו משהו. מבלי לדבר ובעניניות רבה, עלה למעלה לחדר השינה עליתי בעקבותיו תוהה האם ראה בדברי הזמנה. מפינת החדר הוציא מיטה מתקפלת, פתח ופרש אותה מתח וסידר על המיטה מצעים שהביא איתו מקופלים תחת בית שחיו.
    I am here. You will not be afraid to sleep alone.
    נזכרתי בשורות "קומי נא אשתי היקרה, ונעל למיטה למען/ נהנה גם אנו משינה מתוקה בשכבנו" (שורות 254-255, אודיסאה בתרגום ש. טשרניחובסקי הוצ. עם עובד), ולא ידעתי איך לתרגם זאת ליאן להביא מהעברית הרחוצה לאנגלית גולמית המתקשה להזכיר את היוונית. והרי אנו בארץ היוונים. שם אודיסאוס בשובו, ניסה למשוך את פנלופה למיטה, למנוחה אחר מסעותיו, והיא כבר מורגלת בחוסר שינה.
    אמר בקול רגוע ועמוק. הוריד את מכנסיו, בתנועה מדוייקת קיפל את המכנס הבהיר ואת חולצת הטריקו בצבע כחול טורקיז שאהבתי כל כך, והניח אותם לצד הנעליים ליד המיטה. נשאר בתחתוניו, תחתונים ירוקים בגזרה צעירה וחלק גופו העליון, השעיר מעט לאורך קווי המתאר של החזה , משהו נערי היה בו. לא הספקתי להתבונן דיי והוא נכנס למיטה. ראיתי את הגוף הארוך שהמיטה קצרה עבורו, מתפרש לאורכה וכפות רגליו הגדולות וארוכות האצבעות בולטות החוצה מקצה המיטה. כשאימי רצתה להמחיש ולספר לי עד כמה אבי היה גבר גבוה, סיפרה שהיה צריך לבנות את מיטתו לבדו, על פי מידותיו, כי מיטות הסוכנות שקיבלו , מיטות ברזל, היו קצרות למידותיו וכפות רגליו היו יוצאות מתוך המסגרות. פתאום האבא הנעלם שלי היה לקנה מידה בפחד.
    פשטתי את השמלה ואיכשהו,לבשתי כותונת לבנה ונכנסתי למיטה. תהיתי האם גם הוא מתבונן בי כפי שאני מתבוננת בו. בהיתי זמן רב בתקרה והקשבתי לרעש הציקדות שחדר מהחלון, לקולות הלילה הנוגעים בקולות הבוקר עד ששמעתי את נשמתו . עצמתי עיני ולא ידעתי מי האיש המעיר את נשמתי ומי מעיר את גופי. חשבתי שלו היתי מביימת סרט בשנות החמישים כאשר מותר היה לדברים להיות צפויים, היתי מבקשת מהשחקנית לרדת מהמיטה, להרים את השמיכה הקיצית שמעט מגופו היה נראה להכנס למיטה הצרה ולשכב לצידו אין כאן מקום לשכב למרגלותיו כמעשה רות, אבל היתי רוצה שהשחקנית שלי תגלה את כל אורך רגליו ותיגע בנגיעה קלה לאורכה של השוק . או אולי היתי מבקשת ממנה לקחת את ידו ולהניח אותה על השד השמאלי, השד הרגיש יותר. זוהי הסצנה הצפויה, ואצלי הכל קורה אחרת.
    היתי אומרת לה לעשות משהו שיקרב את הגוף באותה מידה בה קרבה כבר הנפש. באותו רגע נוכחתי שוב כמה קשה לגוף המחונך להדביק את הנפש וחשבתי על כל אותן פעמים בהן הגוף הקדים את הנפש. וכשאישה אוהבת אומרת אני ישנה וליבי ער, איזה מחלקי הנפש מצוי בשינה ומיהו הער. פעם ברגע של קרבה סיפר לי חבר כמי שמפקיד בידי סיפור סודי רב שנים וראיתי את הניצוץ השובב בעיניו. סיפור הבגידה של ליל נישואיו, כאילו היה עניין של מה בכך. בליל חתונתו, יצא עם אישתו, אז סטודנטית מבטיחה לפסיכולוגיה, בירח הדבש לצימר קטן על שפת הים, בהיכנסם לחדר כלולותיהם, אישתו הצעירה התלוננה שכואב לה הראש והקדימה ללכת לישון, הוא חיכה לשנתה, נכנס לאוטו ונסע לאהובתו הסודית שלוותה אותו בשנים האחרונות עוד טרם הנישואין, אישה נשואה, אם לילדים שבעלה מאס בה ואליה תשוקתו. אהבתם הסודית היתה סם החיים שלה. הוא סיפר לי בחדווה את התשוקה שזרמה ביניהם והביאה אותם למקומות בלתי צפויים של אהבה. האיש שכבר היה סב, סיפר שיותר מאשר קרא ספרים בחייו עשה איתה אהבה בספריה שם היתה ספרנית ממונה. היתה לו העדפה ברורה למדף ספרות הקודש כי היה רחב מכולם. וכל זאת הוא סיפר לי כדי לומר: תביני, אם גבר עוזב מיטה חמה ומוכן לשכוח את הבטחותיו בעבור אישה שמחכה בחוץ, כנראה שגם האהבה נמצאת מחוץ למיטה החמה.
    שאלתי אותו, האם זו היתה בגידתו האחרונה באשתו הטרייה. לא, הוא ענה לי בחיוך מתחת לשפם ימתיכוני מלבין, תוך שאנו שותים ערק תורכי.
    אני גבר בוגדני, אמר.
    למה? שאלתי בין חיוך לכאב.
    זה פשוט, ענה לי. זה התחיל עם אמא שלי שעוד באיזמיר היתה אישה בוגדנית.
    זה נשמע כמו עניין גנטי, צחקתי . תסביר, ביקשתי וכבר נמתחתי לקראת סיפור.
    אמא שלי התאלמנה צעירה מאד, היא היתה אישה יפה מאד ונשארה עם שני ילדים קטנים. אני היתי בן ארבע , חמש. והיא היתה נוהגת לשלוח אותי לאחותה, דודתי, מרחק כמה רחובות מהבית שלנו, עם פתק ביד והיתה אומרת שאבקש מהדודה שתקרא ותתן לי מה שכתוב בפתק. הדודה היתה משאירה אותי אצלה ומעסיקה אותי. יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותה עם גבר שלא הכרתי. כנראה שכן מוסלמי. עמדתי בפתח הדלת של החדר והם ניסו להסתיר את העירום מתחת לשמיכה. מאז לא יכולתי לסבול אותה ואת השקרים שלה. לא אהבתי את אמא שלי עד יום מותה.
    ואני לא שוכחת את האיש, את המבט הממזרי מרצד בעיניו. הוא סיים במשפט שכוון אלי ואל כל הנשים. "מאז אני לא סומך על נשים ולא מוכן לסבול אישה בוגדנית, אבל, לי זה מותר. "

    והנה יאן ישן כאן על מיטה צרה ומתקפלת הוא ממלא אותה בגופו ושומר את מרחק הגוף ומקרב את הנשמה. והמיטה המתקפלת הצרה נראתה לי כמדף הנושא על גבו קדושה. הקשבתי לנשימתו שהרגיעה את נפשי ועוררה את גופי.
    חשבתי על האיש הישן בקרבתי ולא על האיש הרחוק שעשאני חולת אהבה. על כך ששיחת טלפון ממנו יכלה להשקיט את גופי ולא את נשמתי. ראיתי אותו בדמיוני המיוסר שותה יין עם אישה אחרת, ונוטל אותה בידה ומוביל אותה לחדרו ראיתי את התנועה שהיתי כה חסרה בחלל החדר. עיני כאבו מעייפות וכולי היתי מרוכזה בנשימה הקצובה הנשמעת בחדר שהיתה לי כמו מוסיקת לילה זעירה ומרגיעה. כמו מראה המשתקפת בתוך מראה, או מחול זוגות בריקוד אמריקאי בו עוברים ומעבירים בשני מעגלים, המעגל הפנימי נע ימינה והמעגל החיצוני שמאלה וכך עוברים באופן בלתי נספר ואינסופי מיד ליד. סוד התנועה. רעב גדול לתנועה המסתיימת בקידה ועצירה. בחיבוק, כמו חיבוקה של אם לבן האובד. אב לביתו השבה מהטרק בהימליה. בגידת המילים של האיש .
    סיפרתי לעצמי איך אשנה את חיי ולא יהיה עוד איש שיביאני למידת הכאב בה ארצה שמיים רבים יכסו אותי. יש דרך חשבתי. כמי שמצאה מוצא. בבוקר, אלך לחפש מפה של האי. את צריכה להיות ב"מקום" הזה אמרתי לעצמי ולצאת מהמקום של הדיבור שם המילים איתו מחוללות מציאות שאין בה את טעם המיים המלוחים ואור השמש המקומי. תפתחי מפה ותראי את המרחב. כמו בהפלגה אכוון את עצמי על פי הרוח . שהרוח תמלא את המפרשים ולא המילים שאינן יכולות להניע ספינה. הן יכולות להניע אותי בחלום על מקום שיש בו אהבה. הרוח תיגע בעור שלי, היא אמיתית. אפתח עם יאן מפה ונבדוק את הכוונים.
    "נטלו הרימו התורן העשוי עץ אורן, קבעוהו/ בקנו, העמידוהו , אף מתחו חבליו והדקום,' קשרו מפרשיו הלבנים ברצועות של עורות חזקות/" (שיר שני 420-425) אין לי ספק שאת האודיסאה כתבו ספנים. מי שידעו להכניס תורן לקינו ולכוון לרוחות , שידעו להתבונן על החוף מבחוץ ומבפנים והומרוס תרם את המילים.
    עודי מחזיקה את עיני פקוחות ונותנת לזמן לעבור על פני ידעתי שברגעים האלה את גופי חוצות המילים להיות דבר לעצמו. שהלילה הזה הוא סיפור ואין לדעת האם הוא מסגרת ללילה שהיה פה לאחר שלילה קודם, חלון בתוך חלון בתוך חלון מחשב זה מול זה כמו במראת מבוך ראינו ודיברנו מאותה קרבה המעידה על ריחוק ועל ריחוק המבקש קרבה, החזיק את עיני פקוחות במילים רחוקות דרך כל החלונות העומדים לרשותו. בלילה שאחרי, נעדר. הרגשתי את המילים מטפסות על איברי כדי להתהוות וידעתי שגם יאן כאשר שחה ושמע את דברי בלב המפרץ, בלב המיים החמים המלוחים , נכנסתי לתוך תיבת התהודה של גופו ומי יודע מתי תצאנה המילים הרטובות להיות משפט בסיפור על כאב שמודיע על נוכחותו כסימפטום מבלי לומר מה מקורו.
    "אתה בודד ידידי, שעל כן…
    אנחנו, במילים וביד מצביעה,
    קונים אט אט אחיזה בבריאה,
    אולי בחלקה החלש, המסוכן" *
    למחרת בבוקר, לאחר ששתיתי קפה שחור ולבשתי בגדי הליכה ומצלמה והרגשתי את המשקל העודף בגופי, משקל המיים העכורים של הכאב. פניתי לסימטא מערבית שעוד לא הכרתי כדי ללמוד את הסביבה בה אני הנמצאת. שתהיה לי מפה בעיניים ומפה בלב. יצאתי אל היום המואר באור בוקר אלכסוני וורדרד מקווה למלא את החלל , את הריק המכאיב בתוכי. ההתעוררות סביב בעצלתיים, אישה יצאה ועם מטאטא טיאטאה וניקתה את המדרגות היורדות מביתה אל הרחוב שלפעמים הוא מעבר ולפעמים חצר ולפעמים מרפסת שלא קיימת. היא טאטאה את העלים שבאו עם הרוח ואת מעט העפר שהצטבר מהלילה. במורדה של סימטה מתעקלת ששני הבתים נישאו מעליה למספר קומות שמעתי שיחת אם ותינוק. היא נושקת לו בנשיקה רמה ומצלצלת ומגרגרת בחיזור והוא עונה לה בקולות גרגור ונהמה. עמדתי בצל הבית והקשבתי לקולות המתפזרים בסמטה בין הבתים שלא יכולתי לצלם אלא להקשיב. לא ידעתי להחליט מאיזה חלון יוצאים קולות האם והתינוק אבל נמלאתי געגועים לאותה אהבה שאין לה שיעור. שפה שיש לה הד וחודרת בקול האנושי שלה לחלון השכנים, לאישה זרה החולפת בסימטה שפה שנבלעת בדברים כמו נשיקה בטבורו של תינוק. ונזכרתי בבוקרו של שבת שירדתי משיאו של ההר המתרומם מעל פיראן בים האדריאטי. איש לא היה ברחובות או בסימטאות, רק אני והמצלמה לוכדת
    * רילקה, מתוך סונטות אורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק

    הקולות שלי. הגעתי לסימטאות הצרות המסמנות דרך לשתי בהמות הנושאות משא לעבור זו ליד זו . זה מדד רוחב הסימטה ובעודי יורדת מהמדרגות למישור שמעתי בסימטא קולות רמים קולות מאבק ואנחות וקשה היה להבין מהם הקולות אם מצוקה או עונג. עמדתי והקשבתי וניסיתי להבין איזה מן החלונות נושא את הקולות וידעתי שיחד אתי בשתיקה, ואולי גם בערגה מקשיבים עוד אנשים בחדרים אחרים מעבר לסימטא מתחת לחלון או מעליו. ולאחר שגעו הקולות מפיו של גבר נשמעה אנחת רווחה ואחריה המילים: בוז'ה מוייה. צילמתי את הסימטה הלכתי וחייכתי בזכות החלון הפתוח לרוח הים, היתי לרגע שותפה נסתרת לתפילת הבוקר של אותו האיש שמתוך ירכיה של אהובתו פנה לאלוהים . המצלמה הפרידה בין המראה לקול כמו ההפרדה שאני עושה בין החלמון לחלבון, מפרידה את העובר של העוף לשתי צלחות, הפרדה שרק הזיכרון יוכל לאחד את הסיפור מחדש.

    *
    בלילות הבאים לא ישנתי יותר. אם היו נעצמות עיני היתי מתעוררת ליקיצה חוזרת. האשמתי את היתושים, את הציקדות והתרנגולים, כל הלילה עבר על פני. מחר, נעלה לקפלת עליית אליהו הנביא לשמיים. לשם כך עלינו לטפס אל ההר. יאן הודיע שיבוא להעיר אותי בשש בוקר. היתי כבר מוכנה עם תרמיל ארוז ובו פירות סנדויצ'ים ומיים. אין צורך אמר לי , יהיה שם אוכל. לא הבנתי מהו ה"שם" ומה עושה אליהו הנביא באי היווני והרי הוא שייך להרי הכרמל. אבל, מיתוסים דרכם לחצות גבולות ומקומות ואליהו הנביא ראוי לא שייצא מגבולות הארץ לעולמות רבים. נעלתי נעלי הליכה , חבשתי כובע והלכתי בעקבותיו. חשבתי על אליהו הנביא וסיפור האלמנה מצרפת, על האיש הקנא הזה, האיש שאש אדאולוגיה דתית נשבה בעצמותיו, איש של אש שעלה באש השמימה.
    הוא הוביל אותנו החוצה מהכפר, לתוך שביל מרוצף באבנים עתיקות משולבות זו בתוך זו ובשני צידי השביל אבני שפה גסות יותר. במרכז השביל עבר חריץ שנועד לאפשר למי גשם לחרוץ ולזרום. השביל העתיק היה מוקף צמחייה ולצידו, נחרץ ערוץ נחל ישן ויבש. שכולו מכוסה בצמחיית נחלים ועצי דולב ועצי תות מכסים. במפנה הערוץ עמד ופניו אלי ואמר: Do you recognize? , רציתי לומר, לו, כן, זה נראה כמו הליכה לצידו של ואדי בהרי ירושלים, אולי באזור נחל מטע. ובמקום זאת, חיכיתי שיאמר את דברו, ואז אמר בחיוך גדול על פניו "זה שביל החמורים של מינוליס. זה השביל שתרגמת אתמול " לפתע הכל הסתדר לי בראש, אם כן המרלברי טריי הוא עץ התות אמרתי. וזהו ערוץ הנחל. אבל,
    אמרתי באכזבה מסויימת "It is not a river, it is more like a Wadi "
    "You mean Wadi, in Arabic?"
    אישרתי את ההנחה שלו. וטיפסתי על אחד מענפי העץ למשוך משם תותים לבנים, תותים ראשונים של העונה שיש בהם עדיין מטעם היובש. תוך כדי הליכה , התנשפתי והואדי הלך והתכסה במילים.
    בתיה, אמה המבוגרת של דבורה חברתי מהקיבוץ דגניה שבעמק הירדן, השאירה לנו בהריוני הראשון את ביתה להתארח בו. נכנסתי מהחצר המוארת באור בקעת הירדן, אור גדול ובוהק לתוך חלל המבואה ומשם המטבח הקטן וחדר מגורים ומשמאל שרותים ומקלחון ומימין חדר השינה הקטן. רהיטים וחפצים מסויימים היו עטופים במפות לבנות קטנות או גדולות וסדינים, כמו הגנה מפני אבק או מזיקים אחרים. הדירה הקטנה התכתבה איתנו . על מתג אחד כתוב היה: מרפסת. על מתג שני: מטבח. על מתג שלישי בתוך הדירה פנימה: שירותים. ובמתג הכניסה לחדר: חדר שינה. על המקרר היה פתק שלוש שורות בכתב יד גדול:
    לא לשכוח בצאתכם
    לכבות את האורות
    ואת המזגן
    על ידית המקלחת היה פתק בכתב יד דבוק לקיר עם צלוטייפ לבן: ימין חמים ושמאל קרים. כל השקעים של המזגן ושל הטוסטר ושל הקומקום החשמלי, הוצאו מהשקעים וליד כל שקע היתה מילה בכתב יד נוטה מייד ומסולסל: טוסטר, מזגן, קומקום. לסגור את המכסה היטב. מנורת לילה. בתוך המקרר היו שני בקבוקים זהים מזכוכית על האחד היה כתוב: חלב ועל השני: מיים. אלמלא המילים לא היינו יכולים להבחין ביניהם.
    *
    מילים שביני ובינו ומילים שכיסו את הנוף, לפתע התפרשה לי תנועתו של מנוליס הזקן בלכתו מהכפר אל ההר.
    "מנוליס, השאיר את הכפר מאחוריו והמשיך בשביל החמורים מעלה מעלה, השביל התנהל לצידו של ערוץ הנחל. כשהחמור היה צמא, הוא יכול היה להעצר ולשתות כל אימת שרצה. הקרבה אל המיים שמרה על החיה רגועה. לראות ולשמוע מיים כל הזמן, היה בזה נחמה. ערוץ הנחל היה יבש כבר שנים רבות. העירייה לקחה את המיים והעבירה אותם בצינורות מתחת לאדמה." מה זה משנה איפה נכתב הסיפור על הדרך, על המיים, ועל האיש הזקן ההולך .

    יאן המשיך ללכת, כשגופו הארוך מושך בקלות כלפי מעלה. כשמדי פעם מפנה ראשו ופניו לאחור לראות האם אני בקצב שלו. עוד מעט יסתיים השביל ונגיע לככר ולרחוב ומשם ניכנס לכפר . בקצה הכפר, בצומת בה הכביש נפגש עם דרך עפר המובילה לשביל
    העולה מעלה במעלה ההר אל הקאפלה של הנביא אליהו. בצומת כבר יכולנו להבחין בהתקהלות של כמה מכוניות המחפשות חניה בשולי השביל. אנשים החלו לצאת, ולמרות שמדובר בטיפוס במעלה הר, טיפוס של כמה מאות מטרים, הם היו לבושים בבגדי יום טוב. ורק הנעליים או הסנדלים שטוחות. היו שם בעיקר אנשים מבוגרים וכמה בשנות החמישים שלהם אמא וילדה קטנה ועוד שני בני נעורים שהצטרפו לסבא או הסבתא. הרגשתי כבר מקומית הנה בעלת המכולת שליד עץ הדולב הגדול , הנה הדוור הזקן שמדווש באופניים בין הסימטאות שאין להן שם או מספר, אבל הוא מכיר ויודע מי ישן מאחורי הדלתות .
    הנה האופה, בת החמישים ומשהו, כחולת עיניים שפניה נראים כמו קמטוטי אדוות על מי הים, שטוחת חזה שגופייה ילדותית עוטפת אותה בימים החמים נטולי המזגן, האופה ממאפיית הלחם והמתוקים. מישהו סידר את השביל מבעוד מועד, פינה אבנים וסייד סלעים לצד השביל. מישהו קבע ספסלי מנוחה לאורכו של השביל וגם הם סוידו בלבן חדש ובוהק. מריה ואביה הרוקח של הכפר הצטרפו אלינו, או ליתר דיוק, ארחו אותנו בהדרכה וסיפור הדרך. מריה הסבירה שהיום הוא היום של הקדוש אליהו לפיכך, עולים לקפלה הקטנה שבקצה ההר כדי להתפלל ולקיים טכס. שאלתי , איך הגיע אליהו הנביא מהכרמל להר יווני בסאמוס?
    אביה ישב על הספסל בחצר הקאפלה, הסתכל בי במבט אלכסוני ואמר, הוא עלה השמימה באש ואף אחד לא יודע מאין יבוא. באמת התפלאתי על עצמי למה ניכסתי את אליהו הנביא לכרמל ולעברית. בינתיים עיני נמשכו אל העצים סביב ולשמחתי מצאתי ביניהם קרובים לי לנפשי ולליבי. ראיתי אורנים וקטלבים ואלה ארץ ישראלית , וסירה קוצנית , ראיתי שיזף ומוללתי מרווה הצעתי ליאן מהריחות שגיליתי וסיפרתי לו על נפלאות המרווה והזעתר. לשמחתי הוא הגיב בעיניים סקרניות של ילד ואני רשמתי את שמות העצים בשפה היוונית. כאן, הם אינם העצים שלי, אינם הצמחים שלי, כאן, קוראים להם בשם המקומי המבדיל בין הפה לשם.
    בכל זאת עצרתי ליד עץ חרוב ושאלתי מה שמו ביוונית ומריה ענתה: "חרופיה" עניתי לה ב"חרוב" ומהי האלה ? "קומריה" ענתה. השמות המקומיים לעצים נגעו לי . כמעט כמו האדם הראשון הנותן שמות. אני צריכה לשכוח את השמות שידעתי כדי לפנות מקום לשמות החדשים.
    אבל, שפתיה הדקות, הצרות משהו, חוורות ומתנצלות העסיקו אותי מאד. המשכנו לעלות מתנשפים, וראיתי את מריה, מקדימה מעט ותולה עיניים גדולות ביאן. בדרך היא סיפרה שלמדה ארכאולוגיה ופילוסופיה. ושהחיים קשים באתונה.
    בפסגת ההר, בסוף השביל המסוייד היתה הקאפלה הקטנה. לבושה לבן ותכלת כמו כלה. אפילו אבני המדרכה והמרצפות סויידו לבן לקראת היום החגיגי של עליית אליאס הנביא לשמיים. מחוץ לקפלה, בחצר הקטנה ישבו אותם אנשים שטיפסו איתנו אל ההר ועוד אחרים והקשיבו לקולות השירה והתפילה שיצאו מתוך הקפלה הקטנה והחגיגית. השירה בפנים היתה דו קולית . יאן ישב על הגדר מרוכז ומקשיב. מריה סובבה סביבנו והגישה לנו מיים ועוגייה והסבירה מה קורה בפנים, כובע קש רחב שוליים כיסה את פניה ועורפה ושפתייה היו צבועות בשפתון אדום כיין. בכל זאת היה רישול בלבושה שהעניק לה מראה הנערה. שאלתי אותה מדוע אימה לא באה, היא חייכה והרימה את הכתף קרוב ללחי הימנית ואמרה, שאת אימה הטכס לא ממש מעניין.
    יצאתי מהחצר אל החורש המקיף סביב חושבת על השפתיים של מריה ועל עיניה המבוישות. יצאתי בעיקבות השביל היוצא מהקפלה אל ההר, אל הים הנראה סביב סביב כמו משיכות צבע כחול הרגשה של פתוח וסגור. סביב חגו סנוניות בלהקות חגו וקראו קריאות ציפוריות. עמדתי בקרחת החורש תחת עץ אלון בודד והסתכלתי סביב על הנוף הכרמלי, הימתיכוני , חשתי קטנה מול ההר והים, הר וים ללא הפרעה של בית או עיר, או אוניית תענוגים. הר וים ואני. חשתי איך גופי ונפשי פנויים למפגש של שמיים וארץ. מאחורי שמעתי את קולות צעדים על הענפים הנשברים הפנתי ראשי וראיתי את יאן , עמד סמוך אלי, הניח את ידו על כתפי הפנה את מבטו לכוון שאליו הלך מבטי ושאל אותי "נו מה את אומרת על האי שלי?" תודה שהזמנת אותי, אמרתי לו, זה אי קסמים. אי שקורים בו דברים. רוצה לשמוע סיפור? שאל. כן. עניתי, כאילו יש אפשרות לתשובה אחרת. יש באי אישה מבוגרת מאד אולי למעלה מתשעים שפעם היתה האישה הכי יפה באי. ושמה הלני היפה. לבעלה היה עדר של עיזים מהן היו מתפרנסים. בעלה אהב את העיזים בכל ליבו וגם נתן להן שמות מיוחדים "רוח טובה" או "העיזה של החלב המתוק" או "מזל טוב" או "העז שחלבה טוב לאהבה" , אבל היתה בעיה אחת, בבוא יומן לשחיטה, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת . הוא היה מביא את העז היעודה להלני היפה, והיא היתה שוחטת את העז, פושטת את עורה מבשרה, הולכת לשוק ומוכרת ומביאה הביתה את הכסף. בעלה אהב אותה מאד. יום אחד חזר מהטברנה בפינת הרחוב בה נהג מדי בוקר לשתות ולעשן עם השכנים.אותו בוקר הוא נכנס הביתה בדיוק כאשר אישתו סיימה לשחוט את אחת העיזים, הדם עוד היה בקערה על הריצפה והעז מופרדת מעורה היתה קשורה בחבלים, הלני התארגנה ללכת לשוק בעלה ראה אותה לובשת את שמלתה וקושרת את החמור לעגלה, לקח את הסכין שהיתה מונחת על שולחן המטבח, שהיתה עדיין אדומה מדמה של העז האהובה, ושחט את עצמו בתנועה חדה מהצואר".
    זה אחד מסיפורי האי, הסיפור על הלני היפה ובעלה, אמר וחייך. ומה הסיפור של מריה שאלתי? אתמול בלכתי ברחוב היורד אל הים פגשתי בבית המרקחת את אימה, אישה גדולה שזופה , הכל בה גדול, החזה , הזרועות, הירכיים שנצמדות אלהן מכנסיים שחורות. שפתיה בשרניות ואדומות ושערה צבוע בשחור. ראיתי את האישה הגדולה והאיש, אולי בן גילי, שעיניו כחולות ומבוישות לצידה. איש נאה שצלב זהב על החזה. הוא הרוקח והיא האישה הגדולה שזופת עור ושפתיים אדומות ולבוש שחור נצמד לממדיה , עומדת מאחורי הקופה בבית המרקחת הקטן, שאישה נכנסה לקנות שמפו ואם לילד קטן, חולה הביאה מרשם מהרופא.
    אהה, מריה היא צמח שגדל בערוגה הלא מתאימה. היא גדלה כאן באי, ורוצים שתהיה כמו כולם, תתחתן ותגדל ילדים ותירש את בית המרקחת , אבל, היא למדה ארכאולוגיה ונפשה יוצאת למרחקים והתאהבה בעורך ומשורר מפורסם המבוגר ממנה, ממלאת את רצונו בכתיבתה אבל, לא זוכה לאהבה שהיא ראוייה לה.
    סיפור ידוע , אמרתי לו. הוא חייך אלי ואמרתי לו, בכל אישה יושבת מריה קטנה. לפעמים היא גדלה וגדלה ונהיית לאימה של מריה עד שאין מקום בחדר לשתי מריות.

    *
    הסיפור חייב להסתיים לפני שאעזוב את האי. יש סיכון שאשאר עם הסיפורים שאינם הולכים בקצב שלי. הם ממלאים את המחשב ולא יכולים להסתיים, הפיתול של השביל כבר עקף ועבר אותם. אבל, תמיד מדובר באותו סיפור . שניים הולכים יחדיו לזמן מה בדרך, לפעמים על החוף, לפעמים לאורכה של דרך חמורים עתיקה. שניים הולכים ומדברים ומעבירים מילים מפה לפה ומגלים את הטעם השונה . מגלים שאם מורידים את האלף המסתורית מהאמת, נשארים עם גוש עפר מתפורר של אפר. ולכן עליהם לדבר ולהחליף מילים מפה לפה ולחוש את הטעם הקר של ההר הטובל בים השוודי וטעמו של הר בים האגאי שמפיץ ריחות של עשבי תיבול עם שמן אתרי.

    נופים שבחוץ, נופים שבפנים

    בין השירים , שכבות של שתיקה

     

    יושבת בסטרוגה, בלובי, לאחר ששתלנו את העץ של המשורר הקוריאני, הזוכה בפרס הזהב השנה.

    חוזרת אל הדפים הצהובים של המחשב כדי לנסות ולכתוב את אשר נכתב. אחרת, או אותו דבר. אך מבחינת תהליך הכתיבה מעניין לראות את נקודות האחיזה במה שכבר נכתב כדי לכתוב את העכשיו. גם הטכסט הזה הוא נקודת אחיזה למה שיבוא אחריו וגם הוא אינו כולל שום מימד שיכול להיות רגשי. כל הרגש צריך להיות מכונס. דרך החלונות הגבוהים של מלון "דרים" האגם מאבד את הצבעים שלו והופך ללבן, לערפילי. המבנה על כל האסתטיקה שלו, החדר, על שטיחי מקיר לקיר האדומים ומוכתמים, הוילונות הבהירים והוילונות הכמו כבדים, אסתטיקה של עולם שמתפורר מול העיניים. עולם קומוניסטי שנשלח לאיטו לפחי האשפה של ההיסטוריה ומהווה מקור געגועים לנהגי מוניות שכועסים על המצב הכלכלי. נהג מונית בליובליאנה התלונן באוזני על המצב הכלכלי ואמר, אין תעדשייה אין שום דבר. מיוגוסלביה הגדולה התפרקה למדינות שכל אחת שני מליון תושבים, הקטנים לא יכולים להחזיק את עצמם "אני קומוניסט" אמר "יותר טוב קומוניסט טוב מקפיטליסט רע" . וכאשר שאל אותי, מהיכן אני, ואמרתי שאני מישראל, השיב לי "למה אתם יורים טילים על עזה?" . ניסיתי לתקן את הרושם שלו והוא השיב שאנחנו מקבלים טילים מאמריקה, כי כל היהודים עשירים. למזלי, כל נסיעה במונית מסתיימת רק השיחה אינה נשכחת.

     

    שדה התעופה של לובליאנה , מכאן לסקופיה לקצה השני של הבלקן. אנחנו נוסעים שניים, אני עם תוכניותי ויש מי שהולך לראות את העולם הזה דרך עיני, או לצידי.

    הבינלאומיות חוזרת על עצמה. התכתבות פעילה עם מי שנוסע לנקודת המוצא שלו ואני ממשיכה במסע שלי בחיפוש הלא נגמר אחרי מה שאני מתקשה להגדירו. איך נראית האהבה איך היא חוזרת אל הגוף כדי לאהוב כמו מהתחלה. מה המתח בין הכתיבה לאי כתיבה האם ניתן להגדירה כשתיקה, כהמתנה.

     

    לנסוע למקדוניה, לבולגריה, לצד הדרומי של הבלקן, פירושו מסע אל התת מודע של השפה. לפני הנסיעה למקדוניה לשפה של התת מודע או אולי נדמה לי שזה התת מודע? ליתר דיוק מסע אחר שפה אבודה שהלכה לאיבוד בדרך אלי ואני בדרך אליה, אלה אותות מהבהבים של ילדות.

    האם אני כותבת תוך הליכה והתבוננות או שאני שוכחת מה כתבתי ומה אכתוב.

     

    בשיחת הטלפון היומית שאני משתדלת לדבר עם אמא, לפעמים דווקא וניה עונה לי ואני מנסה לדבר איתה בשפתה. אני מרגישה איך אוצר מילים מסוים חוזר אלי. אני חושבת על המצה האירוני הזה בו גויה בולגריה מפלובדיב עיר ואם בישראל עד מלחמת העולם השנייה, באה לטפל באישה יהודיה מבוגרת בארץ שנבנתה מחורבות העיירות שאבדו. היא אינה יכולה עוד להתפרנס בארצה היא באה לארצם של הגולים מארצה. פליטים שבנו את ביתם והיו לבעלי ביתם. התהליך הזה שיש בו קריעה , הנתקות, חיבור מחדש והמשכיות, אינו גלוי לעין עבור הדמויות הפועלות. הדמויות רואות רק את קצות החוטים של הדברים.

     

    שוב שואלת את אמא מה שם המשפחה שלנו שאבדה במקדוניה. בין 7000 היהודים שנשלחו לטרבלינקה היו בני משפחה רבים.

     

    חוה?

    אהה לא ידעתי חשבתי שזו את. חשבתי שאת אתי, הקול שלכן דומה.

    אז איפה את? אההה במקדוניה? שכחתי

    אמא, מה שם המשפחה שלנו שהיתה כאן במקדוניה?

    נשארו שתי בנות של בן דוד שחיות בסקופיה , היא אומרת.

    אז מי הן? מה השמות?

    לא יודעת את מי לשאול, מתי גיסתי יודעת אבל היא כבר מתה.

     

    השיחה הזאת בלתי נשכחת בשבילי אך היא מלאה בשכחה. בשתיקות שבין המילים ואולי מכאאן אני נסעתי ונוסעת לשכבות של שתיקה.

     

     

    מסע. נופים שבחוץ ונופים שבפנים

    נופים שבחוץ ונופים שבפנים

     

    בדרך למסע בן שלושה שבועות

     

    .8 . 7 שדה התעופה באיסטנבול

     

    תחושה של צומת בינלאומית. קצוות של מפגש מקרי ובלתי אפשרי בין אנשים ממקומות שונים בהתנהגות על פי קוד ידוע מראש לכאורה . קוד ההליכה של יחדים אך בעדר השבילים המסומנים בשפה בינלאומית, לא בשדות פרחים לא בשבילי טבע, אלא בשדות טכנולוגיים.

    לאחרונה, סיגלתי לעצמי דפוס התנהגות בו אני מחפשת את הפינה, את המקום בו ניתן להתחבר לשקע שבקיר. לחשמל שיוליך אותי למחשב, החשמל שיחבר אותי אל עצמי ואל הצד הכתוב המלווה אותי כל רגע בחיים בתוך הבינלאומיות הזאת אני מחפשת את הפינה שארגיש בה נוח שממנה אתחיל את ההתבוננות שלי נקודת מוצא אל המסע שלי. התיישבתי בקצה שולחן ומשפחה הודית מורחבת  הקיפה אותי והפכה אותי לאי קטן ביניהם ואז השאלה הקיומית שעמדה לפני היתה האם אסתגר ואכתוב ,או אצא מתוך עצמי ואנסה לדבר ליצור קשר עם שכני. אדם לאדם, עין לעין.

    בינתיים אני מסתגרת. בינתיים אני מוצפת חרדה מפני המסע הבא, האם הדברים בכוחי, האם אצליח לסיים את המשימה. התכוונות לשבוע ימים במקום מוכר, בביתה של אימה של ב. בליובליאנה, הדירה מוכרת, ההליכה על חוף הנהר הרך נהר הברווזים והישיבות עם ברברה על התרגום. כתף לכתף מילה למילה. המציאות המקרבת אך גם מרחיקה.

     

    מולי משפחה תורכית סביב השולחן אב משופם שחור עיניים ואישה צעירה, אסופת שיער ובת מתבגרת מימין ותינוקת בת כמה חודשים עוברת מידי האם והאב. במרכז השולחן צלחת עם פיצוחים , הוצאתי את שקית השקדים והתחלתי לקלף ולאכול. ככל שהזמן חולף ערמת הקליפות הולכת ונערמת הולכת וגובהת

     

    אני מדברת אל עצמי כדי שאהיה ברורה ומרוכזת. כדי להקדים את המראות והתחושות.

    הפגישה המיועדת עם ב. משמחת אותי סוג של המשכיות, של חברות עבודה משותפת. אך זו פגישה גם עם עולם פנימי סוער שמשתלט וצובע כל מה שבא במגע. מפגש של יופי ואפלה. דיוק עד הפרט האחרון עם חוסר יכול ליצור מסגרת. מה אעשה עם המתח שהיא מייצרת?  אני חושבת על תוכנית עבודה על מסגרת שתכנס אותנו לסיום ותפתח לי אפשרות כתיבה. מחשבות על תרגום השירה.

     

    בינתיים המשפחה ההודית שביקשה לשבת לידי, השתלטה על השולחן הביאה מגשים דומים של בורגר. וצ'יפס ארוז לשקיות קרטון אדומות הקטצ׳ופ מימין, לחמנייה ארוזה היטב בנייר שמנוני ובה המבורגר, עלה חסה, כל הלחמניות של המבורגר קינג נראות אותו גודל אותו דבר אותו טעם וליד, כוס קרטון עם קש ובה קוקה קולה דייט או סתם.

    מכאן אני רוצה לתת כל יום את זמן הצלילה, זמן ההליכה אל תוך הדברים. משהו מחכה בי ומשהו גם חרד. השאלה איך להפוך את הזר למוכר וקרב. איך לחצות ולקרב בין עולמות ולפעמים בין אישיויות.

    איך שמים את הגשר על המרחקים.

     

    ה"גשר" החל להיות נושא עבורי. אני מחפשת את הגשר בין הזר למוכר ואת הגשר ההולך מגדה לגדה ובדרך מרחף.

     

    8/8/14     Ljublijana, Fujina,

     

     

    יום שישי בבוקר, מתוך חלון המטבח שפתחתי נכנס שקט ורק רעש המכוניות על הכביש הסואן מלווה את הבוקר המתעורר. מהחלון בקומה השישית שני שליש חלון אלה העננים בגוונים של אפור המונעים מהשמש לחדור.

    ״הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות כגם הן מגזע הנוודים. אלה המשייטים את חייהם על אוניות, כמו אלה המזדקנים כשהם מוליכים סוסים, עושים את ימיהם מסעות והמסעות הם ביתם. גם אנשי קדם רבים מתו בדרכים . וכמו ענן בודד שנסחף ברוח , לא הפסתי גם אני – איני זוכר מאיזו שנה – לחשוב על נדודים״

    אלה השורות שהייתי רוצה לכתוב והן נכתבו על ידי באשו היפני ותורגמו על ידי יעקב רז.

    וכך קורה שאני מתבוננת סביבי אל המטבח הקטן, הצבעוני שניכר בכל פרט שהוא מנוהל באהבה ותשומת לב לפרטים. קערות קרמיקה מצוירות, כל אחת מהן בצורות ובשפה אומנותית שונה, מפה ארוגה באריגת יד עם קישוטי מרובעים ביומטריים צבעוניים אך יש בהם סדר ושקט. נשיות ורגישות לצבע ולאומנות בכל. חלון גדול פתוח במטבח אל החוץ חלקו נוף אורבני, מבני תעשייה בין עצים ושליש עליון אלה שמיים אפורים בחמישים גוונים מהלבן הבוהק עד האפור הכהה, עננות ההופכת את השמש למטבע בוהק.

    לפני ימים אחדים הלכתי על החוף ביום קיץ שהתחיל תחת אדרת עננות ורוח קלה מהמערב , הליכה מהירה תוך שיחה והרוח חטפה את המילים שהחזרתי אלי בשאלה. עוד מעט אצא ללכת שוב לאורכו של הנהר . הנהר שהלכתי על שפתו כארבע  פעמים ובדרך כלל בקיץ או בסתיו. אם איני זוכרת את העונה. אני זוכרת את הערמונים הנופלים והאישה שהתכופפה ואספה אותם אל הסינור. אני זוכרת את גווני העלים ומה ברווזים שלפעמים היו מלווים בבריונים שרק נולדו ולפעמים נסחפו בזרם הנהר עד שבא מקור בוגר והחזירם לשורה.

    אני חושבת שאני כמו באשו מנסה לפענח את הריתמוס בחיים את הריתמוס של ההולך מהבית והשב אליו. לפעמים נשארת השאלה האם יוכל לשוב אליו. המרווחים בהם הולכים ממקום כמו ליובליאנה . וחוזרים אליו, החדר שדריה נתנה לי בו מקום שהוא החדר לנכדים המשאירים את הצבעים והעפרונות ולגו ועוד כמה משחקים לפעם הבאה שיבואו אליה ואליו. החדר או הנהר קיימים לעצמם הם הקבוע המשתנה עם העולם אבל אני, האדם הנודד בהלוך ושוב מניח משיכת מכחול ועוד אחת ועוד אחת . המקום בו הולכים לאהוב וחוזרים ממנו, ולא נשארים ללילה שאחרי.

    אני יודעת שאת הדברים האלה אני כותבת לפני שב. התעוררה ולפני שהיא ממלאה את החלל בקולה ובסיפוריה ובגופה, הגוף היפה בדיוקו הנשי , אך אינו חסר כאבים. הפנים היפות עד כאב , חוכמה ורגישות, אך אלה אינם פונים אל הזולת אלא רק אל עצמה.

    יצאתי בהליכה אל הנהר, לפגוש שוב את הגשר הפשוט, גשר ברזל עם מעקה שלבים מאוזנים זה מעל זה

    חציתי אותו מכוון השכונה , שביל הולכי רגל פנימי המוביל אליו וההליכה על גבו, משמיעה קול צעדים קל ועמום, עברתי על פניו ועצרתי להקשיב לנקישות הנקר על גזע העץ. האין זה קולו של אלוהים מתחתיתה של שבת ואתחנן . ברווזה אפורה החליקה לנהר ואז נשמע קולו כאומר דבר מה בדממה ללא זעם הנביא הנשמע בארץ, קולו המלווה את דבר האלוהים בעברית.

    המשכתי את ההליכה על הנהר זו ההליכה המלווה את ימי התרגום, את השפה את החיפוש אחר המילה, זה הנהר המרכך את אי ההבנה.

     

     

     

    הנווד, הנדודים, ה Nomad

    Me or somebody Else or Nobody – Nomad/ David Albachai

    שאלה של זהותו הנוודית של דוד אלבחרי, שאלת זהותו היהודית מתוך שאלת הגדרת ה"מקום" וה"שפה". האם גלות היא גלות ממקום, מזהות או ניתוק השפה ממקום, ניתוק הסופר מקוראיו. אלה שאלות האופייניות מאד לזמננו, לתקופה שהגירה היא חלק ממאפיניה, המעברים ממקום למקום משפה לשפה, יוצרים זהות חדשה שהיא רבת זהויות. וכל ערך מוחלט מוטל בספק. את המאמר הפרגמנטרי הזה, פגשתי בפסטיבל משוררים בוילניצה 2012, דוד אלבחרי קיבל שם פרס מוערך מאד והוקדשה לו חוברת. בה הוא פרסם את מאמר הפרגמנטים הזה: "אני, או מישהו אחר, או אף אחד – נווד". תרגמתי והבאתי את הדברים כחלק מנסיון להרחיב את המושגים המתערערים ונבנים מחדש לעינינו.

    1.
    זה פשוט לדבר על גלות. במשך עשרים השנים האחרונות – מהרגע בו הגעתי לקנדה – באופן מפורש נלחמתי לא להיות מתוייג כגולה. זה בסדר גמור , אומר בעל הכוונות הטובות, האם נוכל אז לקרוא לך לפחות, המהגר מרצון? או, לא. קראתי. – בשום אופן לא.
    עבור מהגר מרצון זהו פאראדוכס. אם מישהו בוחר את מה שנקרא "גלות מרצון" , אז הוא אינו גולה. כמושג, "גלות" מציין מצב בו מישהו למשל, מכריז על מישהו אחר "אויב המדינה". וזה שולח או מכריח אותו לגלות או דן אותם לגלות. אלה העוזבים מרצון, יכולים לראות עצמם כגולים, אך זוהי הבחירה שלהם: למען האמת הם סוגי תיירים שהם נוסעים נלהבים, או חובבים. יש להם דפוסי התעניינות רבה ביעדים אקזוטיים שמתגלים מעט קודרים אך, הם, מאושרים משום שמצאו עצמם במקום בו קיוו להיות.

    2.

    אתה רואה, זה מה שיכול להגדיר גלות אמיתית: הוא מצא עצמו במקום כלשהו, בו לא רצה להיות.

    3.
    אבל נוודים – מי שלא יהיו, מה מגדיר אותם? ובאיזה מקום נוודים מוצאים עצמם: במקום שהם נהנים בו או במקום שאינם אוהבים (והאם נעים סביב ללא סבלנות ומחכים ללכת לאיזשהו מקום? במקום בו , אם שום דבר אחר, לפחות, לא ינועו סביב בקוצר רוח)? או האם יש סביב רק נושא מסויים , שבאופן תמידי בתנועה בין מקומות שונים ואקלימים שונים?
    ושאלה חשובה ביותר: האם הנווד מוגדר על ידי תנועה במרחב, או על ידי תנועה בין שפות?
    4.
    יש יותר מדי שאלות. במקום בו יש יותר מדי שאלות, שם בדרך כלל, יש פחות מדי, תשובות.
    5.
    ככל שעוברות השנים שאלת הזהות מתפתחת והופכת יותר ויותר קשה עבורי. למרות זאת אני מאמין בעיקרון שמספר כפול של זהויות שונות יכול להיות בעל תועלת לסופר, כמו לכל יצור אנושי אחר.
    עכשיו, אני מתגעגע להיות בעלים של זהות אחת בלבד. שתהיה לי זהות של עצמי. שמי ושם משפחתי או שרק זהות אחת נבדלת שנוצרה על ידי הטכסטים שלי. בקיצור,הייתי רוצה להיות הטקסט של עצמי באופן בלעדי. הטכסט שלי. הוא מי שאני.

    6.
    אבל אפילו הזהות הטקסטואלית שלי הופכת להיות צורה מיוחדת של נווד. ברגע זה ממש הטכסט שלי נתון לתרגום. בסרבית, דוד אלבחרי הוא בעל זהות, זהות משתנה באשר היא. למשל, כאשר היא מתורגמת לסלובנית או לגרמנית. ודאי שאיני מכיר את דוד אלבחרי המתגלה מתוך הטכסטים שלי בשפות אחרות. איני יכול אפילו לחוש כיצד הוא נגלה מבעד לעיניהם של אלה המכירים אותי דרך תיווך בינלשוני.
    מה שאני מכוון אליו, זוהי, למעשה, "זהות לשונית" – זוהי צורה הרבה יותר משוללת זהות בהשוואה לזאת שאני רוכש דרך דברים שאני עושה לקיומי בלבד.
    בכל זאת, ההבדל העיקר טמון בתוכנו ומסגל לעצמו "זהות לשונית" – השייכת לעברנו, בשעה שאנו בוחרים מה שקרוי "זהויות חד פעמיות" על ידי רצוננו שלנו, בהתקשרות עם הנטיות שלנו, החיבות שלנו, הדחיות שלנו, או עם המניעים העדינים המופנמים ביותר שלנו.

    7.

    מצד אחד, להיות נווד זו הרגשה של שגב. אבל, מצד שני ,זו תחושה איומה. לא לנכס מישהו, זהות התוקפן מושרשת והיא מכאיבה לאנשים רבים. בעוד שסעיף החלפת זהות מייצג דבר מה שיכול להיות פשוט הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לרבים אחרים. כל זה מכוון אותי לעבר האמן הקונספטואלי מירוסלב מנדיצ' Miroslav Mandicשיתכן שהוא הנווד הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. הוא נדד באירופה במשך עשר שנים ורשם את הבלתי נראה ובלתי נתפס עדיין בבהירות רבה אתRose of Wandering . בעשותו כך, הוא הוריד מעצמו מכל זהות הקשורה לזמן. הוא נעשה ליבו של הורד – הורד עצמו בתהליך.
    8.
    כאשר הגעתי לקנדה , לפני עשרים שנה, כאשר מצאתי עצמי חשוף לשכנוע המוני שאני "גולה מרצון" שהוא משהו שמצאתי מחריד, והכחשתי בעוז אז, ועדיין אני מכחיש – למרות ההכחשות היתה לי הרגשה עקבית כאילו אני נשדד: הם רצו לשדוד את שפתי, הם רצו לשנות את זהותי. הם הכריחו אותי לכתוב על נושאים שלא עניינו אותי בעבר. אלה ששלחו אותי לדרכי, היו בדעה שזו זכותם לדחוף את האצבעות החמדניות שלהם לתוך כיס הנשמה ,לכרית החלומות, לשסתומי הלב, לתוך קופסת החיסכון של הזיכרונות . וכך – חסר כל, נטרף, מושפל, – המשכתי לחזור הביתה וללקק את פצעי. כמובן, פצעים, פצעים פיזיים תמיד נרפאים אבל מה שנשאר אלה הסמליים, אלה העמוקים כמו הקניון הגדול, פצעים אלה, לעולם אינם נרפאים. במילה אחרת, כל עוד אתה חי , הפצעים נשארים לנצח. ואולי זהו הכאב המיוחד אשר מגדיר את הזהות החדשה, הנרכשת לממדים גדולים יותר:
    לא משנה השם שתקרא לה. נווד, גולה, אתני, מהגר, או היברידי. תחושת הכאב הזה, מאפשרת לך לדעת שהפכת למשהו אחר. אתה סובל כאב כשאתה שוכב, אתה כואב כשאתה עומד, אתה בכאב כאשר אתה רץ. אתה כואב אפילו כשאתה חושב שאין כאב – שהכאב פסק שלעולם לא יפתיע ויתעורר. בשעה שלמעשה זה רובץ על כתפיך ללא הפוגה רק כדי לסטור לך מאחורי האוזן ולגרום לך לראות כוכבים גם כאשר אינך מצפה לראותם ואתה מאד מודע לזה שזה אינו הדימוי של שמייך. יותר מזה, אתה במקום אחר. עדיין אותו אדם, אבל שונה באופן מוחלט ממה שתהיה מעכשיו ועד עולם.
    9.
    כלומר, אם אנחנו תופסים את המשפט "אורח חיים נוודי", במובן הרחב יותר של משמעותו, המשמעות היא שכולנו נוודים. הסופרים והאמנים ומה שאנו מכנים: האנשים הרגילים. מי שלפחות פעם אחת יצא אל העולם, להרפתקה קלה, הרוויח את הזכות להיות מזוהה כנווד. לפעמים זה מספיק לצאת מחדר אחד ולהיכנס לאחר כדי להיות נווד. לפעמים לא צריך יותר מאשר שדלת המרפסת תהיה פתוחה.
    ואז שוב, יש זמנים שזה לא לוקח שום דבר – הגוף נשאר במקומו , חסר תנועה, בשעה שהנפש ממשיכה לנסוע הלאה והלאה. למעשה, הנפש היא לפעמים הנווד המקצועי האמיתי שהגוף יכול רק לקנא בה.
    בשעה שמישהו בוכה מתחת לחלון "מאחר שאמורים להיות שם "שחקנים נודדים" , מדוע לא יהיו אם כן, "סופרים נודדים"?
    אבל כמובן, למה שלא יהיו?

    10
    " אוו לוליטה שלי" אומר המברט המברט , דמותו העצובה של נבוקוב . "יש לי רק מילים לשחק איתן". לכן, אני מנסה לשחק עם מילים בעצמי. לדוגמא, אם נתבונן במילה: "נווד" נראה כאילו היא מורכבת משתי מילים אנגליות " No" ו ""Mad ובסדר הנכון: "Nomad" , כלומר, "לא משוגע".
    כאשר משמיעים את המילה המסוימת הזאת "נווד", היא מזכירה לנו שבאנגלית היא מחברת שני ביטויים: "No" ו "mad" כלומר "לא" ו"משוגע" , במילים אחרות, נווד הוא מי שאינו משוגע.
    כאשר אומרים את המילה המסויימת הזאת , נווד, שמזכירה לנו חיבור של ביטוי "No" ו "Mud" (או "אדמה" במובן הרחב יותר) ואשר יכוה להיות מובנת כ"נווד". אינו גוף העשוי "אדמה" (כמו בהקשר לסיפור המקראי על בריאת העולם) אבל יתר על כן, דרך החיים הנוודית היא מעלה של התודעה. מה שחשוב אם כן, זו לא רק תנועת הגוף אלא, גם תנועת הנפש.
    גלות , ללא ספק, אינה אופנתית עוד , אנו חיים בתקופה של ידע המוני והעולם מוכר כרשת (אינטרנט). הגוף נשאר במקומו והוא כמעט חסר תנועה, בשעה שהנשמה נוסעת מהר יותר ויותר דרך החלל הוירטואלי, ואינה יותר מאשר תמונת מראה של הרוח הקולקטיבית של האדם, והיא קשורה לשיטה ייחודית של קשר חוט- אלחוטי, שלעולם אינו חדל לעבוד.
    במילים אחרות, כולנו נוודים, משום שאנו נוסעים על בסיס יום יומי או לפחות אנו משוכנעים שאנו נוסעים בעולם הוירטואלי, שאנחנו מאמינים בקיומו. משום שלו לא היינו מאמינים בקיומו , לא היינו מסוגלים להאמין אפילו בקיומנו שלנו. וכל כולו לא יוביל אפילו לא לעקבה אחת הנשארת מאחור. אפילו לא לעקבה בוצית אחת – לנווד אין בכלל בוץ.