נופים שבחוץ, נופים שבפנים
Gloria/ Knut Odgard
חלק ראשון: אמא
1.
בילדותי , או אלוהים, היו קיצים של רעם
שהטילו אפלה על מולדה וזיגזג של ברקים
שרצו מעל כרי הדשא של כלניות לבנות
וגשם שוטף:
החלקתי, אוי אלוהים ראיתי נחשים
בכל שיח אוכמניות. אך איש לא הזכיר
I
עוני, למרות המחט של מכונת תפירה זינגר
רשרשה כאילו עפה מעלה ומטה
בין אדמה לשמיים
מתקנת חורים
בברכי המכנסיים שלי, משנה חצאיות ושמלות לאחיותי. כי דברים לא היו כה רעים בילדותי
בבית אימי תמיד היו מספיק פרוסות לחם , וסירופ ויד
לפני שנרדמתי ליטפה את ראשי בעדינות אינסופית תחת ברק
או כוכבים או גשם או ירח
ולאחר תפילת הערב : עכשיו אני שוכב לישון.
תרגום בשיתוף קנוט אודגרט, חוה פנחס-כהן
יום רביעי. אוסלו
דג הסלמון הנוברגי ילווה אותי כנראה בימים הבאים. דג ותפוחי אדמה ותיבול לא מוכר שגם הוא עשוי דגים. אני מנסה להתיידד עם המקום עם שפת הגוף שלו.
החיוך והנימוס בכל רגע ומכל אדם. אבל באותו רגע שאני מעמידה במבחן את החיוך בשאלה מקורית ובלתי צפויה, נטרקת דלת החיוך והתשובה היא ואריאציה של סרוב.
לקחתי את היום להיות תיירת ללמוד את הסביבה את עצמי. אולי אני טועה אני טועה ומה באמת אני רואה, והאם בקצה האחר של העולם, בחוף המערבי צפוני של סקנדינביה, ניתן לראות אותם דברים. וכל זה בדרך אל משורר שהגדיר עבורי את המושג "מקום" מחדש.
לוחות הזיהוי של אוסלו, ירוקות. מזכיר משהו?
צליל השפה החזיר אלי את הסרטים של ברגמן. הנשים גבוהות דקות גזרה ומוצקות מאד בדיבור שקט שהוא כולו עיצורים המתנגשים אלה באלה. בין לבין אי אפשר להתעלם מהנוכחות הגבוהה של מהגרים מוסלמים. סינים, פולנים. ניתן לראות את חוסר שייכות למקום לצבעיו לתנועה שלו. אבל הם שם. באחד הימים הבאים קנוט ואני נכנסנו בשעת ערב מאוחרת יחסית, לחנות תחנת דלק לחפש משהו קל לאכול, היתה שם מוכרת צעירה שנראתה לי יפנית וראיתי במקרר סנדויץ פשוט לבן, ללא בשר שאלתי מה זה, קנוט ענה לי בשמחה, או זה מאכל לאומי שלנו Lefsegodt הוא ניגש למוכרת מלוכסנת העיניים וביקש, היא לא הבינה אותו, ושוב חזר על שם הלחם ואז הביאה אך לא הגתה את שם המאכל נכון. כאשר יצאנו משם אמר לי בפליאה וקצת רוגז, איך היא מוכרת בחנות ומשרתת קהל אם אינה יודעת את שם המאכל הכה פשוט הזה. הוא חזר על הפליאה הזאת כמה פעמים בימים הבאים.
הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לרחובות אוסלו, העיר פונה אל הים, אל הנמל ברחובות אורך , אך שני רחובות רוחב גדולים מוליכים בין שתי גבעות עליהן מבנים ציבוריים, השדרה הראשית פורחת, האביב פה. הרחוב הראשי מלא תנועה והמולה חנויות אלגנטיות ובתי קפה. הלכתי הלוך ושוב, מתבוננת סביב, עוצרת ליד חלונות ראווה לחפצי בית שמשכו אותי באופן מיוחד באסתטיקה של הכלים, הריהוט והתצוגה. זה עשה לי חשק לבוא ולהפוך את הבית על פיו ולתכנן הכל מחדש. מפינות שונות, פה ושם מציצים שני דיוקנאות שמזכירים שאני מבקרת במונרכיה, כאן בקצה הרחוב נישא ורם ארמון המלך והמלכה של נורבגיה. אגדת המקום מתחילה
המשכתי ללכת ככל יכולתי, השמש לא שקעה, אור אפור ורך עטף את הרחובות ולאחר מקלחת ומנוחה קצרה, יצאתי לחפש לי מקום לשבת עם כוס תה ומחשב. למרבה הפלא, התקשתי, ברוב המקומות השתייה העיקרית היתה בירה. ליד בתי הקפה היתה התגודדות של רבים ובעיקר צעירים, חשבתי שאלו צעירים סטודנטים מהאוניברסיטה. בחיפושי אחר מקום לשבת, למעשה הלכתי הליכה ארוכה באור בהיר המשתנה לאפור שהמקומיים קראים לו ערב ואני הולכת בתחושה שעוד מעט ירד הערב. הערב אינו יורד כאן, הערב בהשהייה בהמתנה הממתינה את כולם. אחד הדברים הראשונים שהפכו את דרכי ל"דרך" היא השדרה המרכזית המחלקת את העיר לחלק הקרוב לים ולחלק הרחוק ממנו שדרה ארוכה ומטופחת עם עצים גדולי צמרת המוריקים בימים אלה בעלווה חדשה שלקראת אביב ושדרה כזאת מטבעה שהיא מוליכה ממקום אחד למקום אחר, משתני נקודות חשבות לעיר ולתושבה. כמו מסבירה ומוליכה את עצמה. ואכן, מהר מאד הבנתי שהיא הולכת מתחנת הרכבת הגדולה עד בניין הפרלמנט ובדרך מלווים את ההולך פסלים שונים ועבודות אמנות. הפסלים והאומנות, אני לומדת מהר מאד, הם חלק מרכזי בזהות המקום. מעמדם קרוב למעמד העצים והבנינים שגם הם מאופיינים על ידי אדריכלים שחתימת ידם ניכרת. אמרתי לעצמי שעלי לפגוש כאן, אדוארד מונק, את הצעקה שלא מפסיקה לצעוק בעולם , הגשר ההוא שמאז שפגשתי אותו הבנתי שגשר בעברית הוא רגש. הוא תמיד מעל מיים רוגשים. הוא נקודת מפגש מעל הפחד של יהיה אם לא יהיה כאן לרגע גשר. וקנוט המסון, שספריו רעב, וויקטוריה ליוו את נעורי ושם מצאתי את הנופים שיש לקום ולחפש ואת האפלה המצויה מאחורי כל אור. אני זוכרת את הויכוח הלוהט שיה על הדשא באוניברסיטה העברית מול בניין וייס, האם אפשר שעגנון הושפע מקנוט המסון? הויכוח עוד לא הסתיים.
לבסוף התישבתי בבית קפה frieday. אנשים יושבים סביב הבר וסביב שולחנות מסביב נראים כמכירים אלו את אלה ושותים בירה יחד וצופים בטלוויזיה עוקבים אחר משחק כדורגל המתנהל על הקיר על מסכים איכשהו מצאתי שולחן בקומה השנייה ליד החלון, מאחורי היה שולחן עם ארבעה גברים המבלים יחד מדברים וצוחקים, מימיני שני זוגות לפתע עולה נהמה או שאגה בהתאם לתנועת הכדור במשחק ויש רגע שזו צעקת שמחה משוחררת המלווה את תנועת הכדור לרשת. בירה ביד ומבט מלווה את המשחק. ככל שדיברתי בימים הבאים עם חברים, הבנתי שהכדורגל בנורבגיה גובל בדת.
היום ארוך כאן, על פי הגדרתם זהו קיץ ושעות האור נכנסות אל הלילה באפורים מיוחדים המזכירים לי את הנחיתה הראשונה שלי בחו"ל קיץ 1976 ואני סטודנטית לספרות ואומנות, מגיעה ללונדון והיום אינו שוקע, לפתע הבנתי סצנות שקספיריות כמו הופעת שלוש המכשפות הזוממות. אור הדמדומים המתמשך שאין לו קץ ברור הוא פשוט נעלם לצבע כהה יותר. האור שאינו אור ואיני מוצאת לו שם בעברית הוא קרקע בלתי אכזב לסיפורי מכשפות , פיות קוסמים ומה שיכול לעורר רגש של אי ידיעה ואי ודאות. בסוף, נכנעתי ליום שלא הראה סימנים של קץ חזרתי לחדר, הוצאת את ספרו של קנוט אודגארט ושאלתי עצמי שוב, האם כדי להכיר סופר או משורר צריך להכיר גם את המקום ממנו הוא בא, ואמרתי לעצמי שלא. אבל, אולי כדאי להכיר כדי לתרגם, וזו פעולה שונה. והלכתי לישון באור מדמדם.
2.
זה היה בוקר ללכת בו על שפת הים. כלומר הנמל של אוסלו. ההליכה לאורכו , המזח הישן המגדלור העתיק והחדש הספינות והיאכטות. ההרגשה של הליכה בתוך סיפור. בתוך עולם שיש לקבל את המראות כמו עטיפה כמו צלופן של מתנה. תנאי התמסרתי למראות ללא הסיפור. דחיתי את הסיפור, רציתי שיבוא לבדו ללא הזמנה.
הלכתי לכוון הנמל, לאורכו של רחוב אחד שהוביל אותי אליו. למפגש הנמל עם המבצר.
בעשר וחצי הגיעה אנה סנדלר, קבענו להפגש בלובי של המלון. היא כתבה ספר על סיפורם של יהודי נורבגיה , אבל היא בפני עצמה סיפור היא התגיירה והקימה משפחה עם סנדרה היהודי וסיפורו של אביו פליט מלחמת העולם השניה וקיומה של הקהילה הקטנה ב׳ נורבגיה הביאה אותה לכתיבה. עוד לא קראתי את הספר אבל נדמה לי שנתתי דחיפה ראשונה לתרגומו לעברית. אחרי הפגישה איתה שעוררה בי סקרנות לסיפור היהודי שהפעם הנחתי באופן יחסי, בצד. ארזתי עצמי, יצאתי למדרכה וחיכיתי לאוטובוס לשדה התעופה, ארבעים וחמש דקות אמרו לי. שם אפגוש את קנוט ויחד נטוס למקום של קנוט, מולדה. קנוט הוא משורר ההולכך עם עניבת פפיון ומגבעת בכל יום, אבל נודע לי לאחרונה שיש לו טור עיתונאי בעיתון של מולדה שנקרא: האיכר ממעלה הגבעה.
3.
מולדה
הלם המפגש עם הנוף הכה אחר וכה דרמטי שיש בו שקט פנימי אך יש בו גם שגב ההרים המלבינים והשקט המדומה של הפיורד שמשתנה לאלפי גוונים של אפור שלא ידעתי על קיומם וכחולים שאינם הטורקיז הים תיכוני אלה כחולים מהשחור סגול ועד כחול בלתי נתפס מטאפיזי כמעט. הטבע משתנה בכל רגע ובכדי להיות קשוב לשינויים, אפשרות אחת לצלם בכל רגע ואפשרות שנייה, לעקוב ולכתוב, אפשרות שלישית להרפות ולהשתגע.
קנוט הביא אותי למלון שהוא מקדים ומספר איזה מלון מיוחד הוא ואכן כבר מרחוק אפשר היה לראות קירות זכוכית בתנועה לעבר הים. מעין משולש גדול. כשהתקרבנו הלכה והתבהרה צורת מפרש גדול שאחת מצלעותיה צרה ונתמכת על ידי תורן גדול וכך ממושקפת הזכוכית כמראה את הפיורד צבעיו וכל מה שסביבו למרות גודלו אינו מפריע לנוף , מלון על החוף אך משתלב בחוף Scandic Seilet לחדר שלי קוראים קיזר וילהלם והוא פונה אל הים. הוא חלק מצלע התורן וגם מרפסת אל הנוף. אין מילים להרגשה שנכנסתי לתוך מצב פליאה והתפעלות שאין בו הפסקה. פתחתי את החלונות של החדר שאין בו קירות רק זכוכיות מכל החדרים ויותר לא סגרתי את הוילונות עד רגע צאתי גם בלילות הם נשארו פתוחים. כאן בחוף המערבי של חצי האי הסקנדינבי בין מאי יוני, היום נעלם לאיטו בסביבות עשר אל תוך לילה רך ואפור ומתעורר ללא זריחה קיצונית אלא אור שמשתנה לאיטו לאור בהיר מאד ההופך את הצבעים כולם לגוונים של כחול או אור חלבי אטום מעט המאיר את השלג בהרים ללבן שכל הצבעים האחרים מתייחסים אליו. אפורי השמיים המדגישים את קווי המתאר של ההר וצבעי הים שהם שלוליות אפור בהיר וצלליות עמוקות ואופרות של העננים. והכל משתנה לנגד העיניים המוכנות להתמסר להתבוננות. לפעמים נאבקתי עם עצמי, האם להוציא את העיניים ממראה ההרים המושלגים המשתקפים בפיורד ואיים קטנים מיוערים מפוזרים עליו ומכניסים צבע נוסף לנוף, או להשאיר אותם בחוץ, ולכתוב.
מולדה, עיירה קטנה בת 26000 תושבים. רוב בתיה על צלע ההר שקנוט קורא לו גבעה. הבתים, בתי עץ בניה בסגנון ישן. מסורתי, ולא ראיתי עדיין אף בניין למעלה משתיים או שלוש קומות, סביב לכל בית גן. צבעוניות הבתים עומדת מול צבעוניות הפיורד אלה מול אלה. הבית והגן יבואו אלי מתוך השירים שכבר התחלתי לדקלם שורות ולשאול מילים בנורבגית. בעצם מדובר בשתי שפות רשמתי לי.
שבת בבוקר עודני מתבוננת ומבינה שהיום הזה יהיה באפורים. שההרים באים ונעלמים בתוך מסך חלבי ומריט הגיעה שוב לשוחח ולראיין אותי. היא ידידותית יותר וסקרנית. מייד אחר כך אפגוש את אשל והרצל שניהם היו חברים בעין חרוד וכבר שלושים שנה חייהם כאן, במקום הזה. ועוד לא כתבתי דבר על קנוט ועל התרגומים המתהווים להם.
לכתוב זה לזכור 