כמה הערות על השירה בתקופה שהאדישות היא כלי פוליטי

הדברים נכתבים בזמן השתתפותי בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה

  1. לפעמים נשאלת השאלה למה משוררים היום, בעידן המסכים ודיגיטציה , בעידן הבינלאומי, צריכים לכתוב בשפות קטנות ואיזוטריות, אולי כדאי כמו זמרים מסוימים, לעזוב את המקומי והאיזוטרי ולכתוב באחת השפות הגדולות, אולי בלינגואה פרנקה , באנגלית. הרי ממילא, בזמן התרגום השיר מאבד הרבה ממשמעותו ומכוחו ומשנה זהותו, אם כן מה הטעם בכתיבה בשפות קטנות ואיזוטריות. אפשר גם לנסח זאת אחרת, אם ממילא נכתבת שירה בשפה איזוטרית

וקטנה אולי כדאי להשקיע משאבים בתרגומים מהמקור לשפות הגדולות. כך תמשיך להתפתח השפה מתוך השירה והשירה מתוך השפה והתרגומים ינגישו את המשוררים והשפה והשירה לעולם. ישחקו המשוררים המקומיים במגרש של הגדולים.

  • אני כותבת ממקום אחר מקום מוכר ואהוב ומתחדש, מפסטיבל סטרוגה שבמקדוניה, לילות שירה בסטרוגה. נקודת מפגש מעניינת של משוררים מהמרחב הים תיכוני , הבלקן ואירופה. עיר קטנה על חוף אגם אוכריד, בדרום מקדוניה יש להניח שלא היתי נעצרת בה אלמלא הפסטיבל. מדי שנה מגיעים אליה כמאה משוררים וכשבעים הם משוררים אורחים לשבוע של קריאת שירה ולחשיפה לשירה ולמשוררים המקדונים.

בקושי שלושה מיליון אנשים מדברים מקדונית ופחות מהמספר הזה קוראים שירה, אך למקדוניה יש משוררים טובים ויש מסורת של שירה. בעבר, הם היו חלק מיוגוסלביה הגדולה אך בשלושה עשורים אחרונים, הם שפה ועם ומקום לעצמם, מה יעשו עם השפה החדשה ישנה אם לא יחשפו אותה בכוחות משרד התרבות והעריות ומאמץ קולקטיבי לפני משוררים וארצות אחרות. ספק אם הינו נחשפים לשירה הנפלאה הבאה משם. לפנים האנושיות של העם הזה, לשאלות הזהות והשייכות, לתחושה שאין עתיד, לעם קטן שיש לו פזורה גדולה בעולם.

  • בישראל כבר למעלה מעשר שנים נעדר פסטיבל שירה בינלאומי מרכזי. יהודה עמיחי הקם את פסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות שאננים, שהזמין משוררים מכל העולם וחשף את ירושלים, את השפה העברית ומשוררים ישראלים

לעולם. השפה העברית האיזוטרית, הקטנה קיבלה את מקומה בין העמים. לא הכל היה מושלם ויש לי כמה הערות על הדרה של ההגמוניה הפואטית של שנות השמונים והתשעים, אבל בכל זאת, אפשר היה לארח לתרגם ולחלום.

  • פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים פסק בגלל נימוק סתמי למדי, המנהל הנכנס של משכנות שאננים החליט שעדיף פסטיבל סופרים בינלאומי על פני שירה. לו לפחות היה מאחד את השירה והפרוזה ומרחיב קהלים, אך לא, בפעם הראשונה נחלקה הספרות ל"פרוזה" ו"שירה" בגלל עניין כלכלי. סופרים כידוע, הם סקסיים ומושכי קהל ממשוררים. אך, בזה לא נגמר העניין. כמעט לכל שפה, יש מכון המקדם אותה ואת תרבותה בארצות שונות. המכון התרבותי הוא שגריר של תרבות לארצות השונות, כך מכון סרוונטס לספרדית, המכון הרומני לשפה הרומנית, המכון הצרפתי לשפה הצרפתית, המכון הפולני לשפה הפולנית ומכון גתה לשפה הגרמנית. עברית אינה בליגה הזאת. לשפה העברית ולספרות העברית אין מי שיקדם אותה. אולי תגידו "המכון לתרגום ספרות עברית", ראיתי פרוזאיקנים עבריים זוכים לעזרה מצד המכון לתרגום ספרות עברית, לא ראיתי את השירה העברית מקודמת בעולם באמצעות המכון לתרגום ספרות עברית. האם זו הכללה? אשמח לשמוע  על יוצאים מהכלל.
  • לתרבות בעיקר לסופרים יש יחסים מסובכים עם הממסד, עם מקורות הכוח הפוליטי.  חייו של אמן קצרים מאד, ואם בתוך שנות הצירה שלו מישהו חוסם אותו, או מונע ממנו התפתחות, זו בהחלט פגיעה משמעותית בו וביצירה שלו, לפיכך, קורה לא פעם שאנחנו משתפים פעולה עם מקורות הכוח, כדי לשרוד תקופות קשות ולהגיע לשלב הבא. בתקופה זו, התקופה בה אנחנו חיים היא אחת התקופות המבלבלות והקשות ביותר ביחסים שבין יצירה, אמנים וממסד. קשה להבין מי הממסד ומה הוא רוצה, האם לממסד הפוליטי תרבותי, יש אדאולוגיה או חזון. קשה להבין מי הכתובת לחמצן ששמו כסף כדי לממש יוזמות תרבותיות, אין במי לתמוך ואין למי להתנגד, האדישות, חוסר העניין של הממסד התרבותי החל ממשרד התרבות ועד אחרון הגופים, מביך ומשתק ומונע פעולה.
  • לישראל אין פסטיבל שירה בינלאומי משלה לארח וליזום פעילות משותפת, למשוררים העבריים אין כתובת כדי ליזום יוזמות הדדיות, אין כתובת לבקשה לתמיכות עבור ספרים ועבור תרגומים ואין קריטריונים.

אני כותבת את הדברים מתוך יאוש כפול, ראיתי איך נסגר אחד מצינורות הקשר והחמצן של השירה העברית ואיני רואה מרד משוררים המבין את מלאכת השירה

ומנסה לפרוץ את המחסום ולחדש את מה שהתחיל יהודה עמיחי. ומצד שני, כמי שיזמה ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודיים, מפעל שהוא מבחינת מהותו  הינו אדאולוגי תרבותי ובהיקפו לאומי, רוב הזמן שלי ושל השותפים שלי נתון לחיפוש הכסף האבוד, הכסף שהובטח בקדנציה אחת לפני בחירות ראשונות, ועכשיו בתקופת מעבר אינו מוצא דרכו לנמעניו. הנשק החזק של הממסד הוא בפיזור חוסר ודאות. רק משוררים מוכנים להתמודד מול חוסר ודאות , והממסד יודע להתיש אותנו עד יאוש.

  • אם מקדוניה וסרביה וסלובניה וקולומביה וניקרגואה יכולות לשים את השירה בראש מעיניהם ולהיות גאות בשירה הנוצרת בשפתם ועל אדמתם, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל ומשרד התרבות והמכון לתרגום ספרות עברית ומפעל הפיס ומחלקות התרבות של העיריות, התנערו מאדישותם ויתחילו לפעול כמי שמבינים שספרות ואמנות ישראלית הם היצוא הטוב ביותר שיש להם.

(המשך יבוא)

ציפורה (פואמה )

פואמה זו מופיעה בספרי העומד לצאת לאור: "וחצי תאוותי בידו"  בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפואמה מוקדשת לציפורה לוריא חברתי, האמנית, חוקרת האומנות, אשת תאטרון, מי שקידמה ועודדה את היצירה הדתית ביהודה ושומרון ובארץ כולה. הרבה מאד מהיוצרים והארגונים והעיתונים הפועלים היום חייבים לה את ההכרה ואת תחילת דרכם. ציפי הלכה לעולמה לפני תשע שנים והגעגועים גדולים. השיר התפרסם בחלקו השבוע במוסף שבת של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר.

 

ציפורה

 

לציפוריה לוריא

 

א

מֵאַחַר וְהֵנָּה אֲנִי שָׁבָה כָּאֳנִיַּת סוֹחֵר לְנָמֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָצָאתִי

וַאֲנִי מַתְקִינָה סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵמָתָא

וְגוּפִי יִהְיֶה כְּלֶחֶם וּכְיַיִן חָשׂוּף וְקָרוֹב

וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַקָּרוֹב קָרוֹב

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ

 

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת וְאוּלַי אֵינִי

פְּגִישָׁה עִם צִפּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ

דַּקּוֹת לִפְנֵי שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִיא,

הַצַּמָּה, הַחַלָּה וְסַל הַקַּשׁ, מִטְפַּחַת סְבִיב צַוָּאר

וּשְׁלֹשָה צְמִידֵי אַמָּה הָלְכוּ מִמֶּנִּי

בִּצְעָדִים מְהִירִים לִקְרַאת חָתָן

בְּכִוּוּן קָטָמוֹן הַיְשָׁנָה בְּיָדַי הַחַלָּה הַשְּׁנִיָּה וְהַיַּיִן

לְמִי שֶׁגְּמַלְתִּיהוּ טוֹב וְלֹא רַע וְהוּא הָלַךְ מִפָּנַי.

 

לְחַבֵּר אֶת הַמֵּחַם לְחַמֵּם אֶת הָאֹכֶל

לַחְתֹּךְ אֶת הַסָּלַט וּלְכַסּוֹת אֶת הַחַלָּה

יְהוֹשֻׁעַ אָב וּמִגְדַּלּוֹר אָדָם, חִכָּה לָהּ

לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁעוֹד חַיָּה וְאַחַר כָּךְ כְּבָר הָלְכָה

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד אֶת צַעֲצוּעָיו,

וְשַׁי בְּדַרְכּוֹ לַמַּטָּע הִשְׁאִיר שָׁעוֹן חוֹבֵק מוֹט מִטָּה אוֹ חֻפָּה

הַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְמַלֵּא בְּמֵתִים וְחַיִּים שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלֶּה

וְצִפּוֹרָה יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּלְדוֹבֵב וְאֵין טַעֲנָה.

 

ב

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְכִוְּנָה אֶת עֵינַי לַשָּׁעוֹן

הוּא חִבֵּק אֶת אַמַּת הַמִּטָּה

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְחִלְּצָה אֶת הַשָּׁעוֹן מֵחִבּוּק דּוֹמֵם

וְעָנְדָה אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה לְצַד הַצְּמִידִים לְלֹא דִּמְעָה

תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, בֵּינִי לְבֵינֵךְ, לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת

הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא חֻלִּין אָרֹךְ לִפְעָמִים

אֲנַחְנוּ מְקַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ לְשִׂיחָה שֶׁתַּעֲצֹר

וְתַבְדִּיל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת

בְּרֵיחַ בְּשָׂמִים וְאֵשׁ, דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת וּמִלִּים מִלִּים

 

תִּרְאִי, צִפּוֹרָה, אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה

כְּשֶׁמַּרְאִים לִי אוֹתָהּ בְּפַשְׁטוּת שֶׁל בַּיִת עִם סֻכָּה,

אִישׁ שׁוֹתֵל עֵץ בַּגִּנָּה. שָׁעוֹן חוֹבֵק עֵץ תַּפּוּחַ בַּמַּטָּע

וּבַחֹרֶף לִפְעָמִים גֶּזַע גֶּפֶן עֲרֻמָּה.

 

 

ג

הִיא הָלְכָה עִם שָׁעוֹן פְּנִימִי לְהַדְלִיק נֵר

הַמְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת לָאֲדָמָה הַיְשֵׁנָה בְּלֵב עֵר

בָּרְחוֹב כְּבָר הָלְכוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת כְּפַלְגֵי מַיִם

מֵהָרְחוֹב הָרָאשִׁי לְפִתְחֵי לְכָה דּוֹדִי מוּאָרִים

בָּרְחוֹב הַהוֹלֵךְ וְחשֵׁךְ הָיִיתִי אִשָּׁה לְבַד בְּשַׁבָּת

הַנֵּרוֹת נִדְלְקוּ בְּחַלּוֹן הַבַּיִת לְלֹא אֲנִי לְלֹא אַתָּה.

 

 

ד

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ הוּא כֹּה רוֹצֶה

בָּגַד הַמַּטָּע בַּאֲהוּבוֹ, שׁוֹתְלוֹ וּמְגִנּוֹ וְהִפִּילוֹ לְרַגְלָיו בְּצָהֳרֵי יוֹם

וּבַלַּיְלָה הַהוּא לְאַחַר שֶׁהִבְדִּילוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ מֵהַחֹל, לְאַחַר עָשִׂינוּ

סֵדֶר בְּעוֹלָמוֹ, לְאַחַר שֶׁבְּשִׁשִּׁי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וּמִלּוֹתֶיהָ:

תִּרְאִי, עוֹד יוֹם יָבוֹא אָמְרָה לִי וּכְמוֹ תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי לָהּ

כִּי טוֹב אֲדֹנָי לַצַּדִּיקוֹת.

עַל הַמִּטָּה הַצְּחֹרָה רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַחֲזָקוֹת

נָעוּ בְּאִי שֶׁקֶט אָנֶה וָהֵנָּה

וְנִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ תְּרִיסִים מִפְּנֵי הַחַיִּים.

 

 

הָלְכָה מִמֶּנִּי וּלְפָנַי כְּמוֹ אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה לְמַחֲזֶה בִּכְתוּבִים

הָלְכָה בִּצְעָדִים לֹא מֻכָּרִים

וְאִי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַדּוּמִיָּה

נִשְׁאַר אִתִּי בֵּין עַפְעַפַּי עַד יוֹמִי וּבֵינְתַיִם

מִשְׁתַּנֶּה לְטִפּוֹת הַהוֹפְכוֹת מֶלַח

לְמִלִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

 

הִנֵּה אֲנִי מְאַפֶּרֶת אֶת גּוּפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָבָן וְגָלוּי בִּפְנֵי הַחַיִּים

חֲסַר דִּבּוּר חֲסַר חֵשֶׁק וּפִתּוּי

וְיִהְיֶה רָאוּי לַמֵּתִים וּלְמִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַטִּפּוֹת

הַיּוֹרְדוֹת בַּמְּעָרוֹת בֶּהָרִים בְּאֵין רוֹאִים.

 

 

ה  מטע בוגדני

כִּמְעַט עֶרֶב וְהַכַּלְבָּה נִרְדְּמָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים

מִישֶׁהוּ דָּפַק בַּדֶּלֶת בְּיָדוֹ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

עֵצִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לִצְמֹחַ עַל הָרֵי טְרָשִׁים

וּשְׁלֹשָה מַלְאָכִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ לְרֶגַע וְהָלְכוּ

וְהִשְׁאִירוּ כֶּרֶם מוּסְקָט וּמִישֶׁהוּ מַאֲשִׁים

וְנִשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דַּם אָדָם עַל הַסְּלָעִים.

 

עַל כָּל פָּנִים מוּל פָּנִים

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּפֶּתַח הוֹפִיעַ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

וְאַחֲרָיו אִישׁ עִם קִמְטֵי חִיּוּךְ כְּחֻלִּים וְהִקְדִּים

אֶת מַה שֶּׁעָתִיד הָיָה לָבוֹא וְלֹא יָדַעְנוּ

רַק כִּתְמֵי הַדֻּבְדְּבָן עַל חֻלְצָה לְבָנָה הָיוּ

הַבְּשׂוֹרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּלֵב חֶשְׁוָן לָבַשְׁתִּי לָבָן וְדוֹדִי בָּא

סְעוּדַת צָהֳרַיִם עִם וֶרֶד אָדֹם עַל מַפָּה בְּדָמִי חִדּוּדֵי חַג

עַל הַמִּפְתָּן עָצְרָה אוֹתִי שָׂרָה (גַּם הִיא כְּבָר הָלְכָה)

לְכִי אֵלֶיהָ וְאִמְרִי לָהּ הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע, לְכִי בַּשְּׂרִי לָהּ

קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת צִפּוֹרָה בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַחֲדָרִים

בְּבִגְדֵי לָבָן שֶׁהֵחֵלּוּ מִתְכַּסִּים בְּכִתְמֵי זֵעָה וְצֶבַע

פָּנִים אֶל פָּנִים חִפַּשְׂתִּיהָ

אָמְרָה לִי: מַה לָּךְ לָבָן בְּיוֹם חֹל

אָמַרְתִּי לָהּ: הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע

אָמְרָה לִי: לָמָּה עַכְשָׁו

 

 

דּוּמִיָּה בֵּינִי לְבֵינָהּ קָרְבַּן הַקִּרְבָה,

הִצִּיתָה סִיגַרְיָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְאֶצְעָדוֹת. עוֹלָם

חֲסַר פִּייֶטָה פָּנִינוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ, יָדֵינוּ הָיוּ רֵיקוֹת

הַסֻּכָּה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה. רָאִיתִי אִשָּׁה לְבַד

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר וְעוֹד אִשָּׁה לְבַד הוֹלֶכֶת

חֲבוּקָה בִּכְלוּם וּתְמוּנַת שָׁעוֹן שֶׁרֵיחַ מִפְרַק

בְּעָלָיו הַשָּׁזוּף מִשֶּׁמֶשׁ, אֲדָמָה וְרֵיחַ שָׁרָשִׁים

חוֹבֵק אֶת מוֹט הַמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיָה מוֹת חֻפָּה

וְכַלְבָּה וּסְפָרִים פְּתוּחִים לְלֹא סִימָן בַּחֲדָרִים.

 

 

 

סיפור העשוי שיש שבור

השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.

פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".

Knut והבית הלבן במעלה הגבעה , רשימות ממסע אל תוך המילה

 Knut    והבית הלבן במורד הגבעה.

בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה.   הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים  בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.

ככה היה כשעננים  כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים  נחשפו כאשר אלה  חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.

מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard  ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.

קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר  בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.

 

השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.

 

 

האור.

 

אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום,  הופכים האפורים לכחולים.

האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.

במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.

במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו  בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.

 

יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.

אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .

מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.

(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים  שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)

 

הכומר

 

דוד קנוט היה כומר .

הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית

היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד

וחפר את האתר לבית החדש

כאשר ליבו ותר.

 

הוא היה יותר חשמלאי

מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו

במילים: איני ממש אדם של מילים

והוא צדק.

 

לא היה לו הרבה מה ללמד

כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם

הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות

לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.

 

אבל קנוט  ביקר אנשים בביתם

ולמד איך לתקן חוטים

תיקן מעגלים חשמליים וקצרים

בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן

 

ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.

 

 

בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה  אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין  קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.

אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות  אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.

בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה  עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.

באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.

 

 

מסע אחר עם עורב שחור

מחזור שירים מתוך: מסע אחר עם עורב שחור ו סיינט קלייר. עומד לצאת לאור בימים הקרובים בהוצאת "קשב". מחזור הנוגע לימים האלה, ימי העומר שבין פסח לשבועות, ימי אביב , פריחה וזיווג בעוד בחיי היהודים אלה ימי אבל וקינה על ימים אחרים. הפראדוכס היהודי הנצחי.

 

מסע אחר

 

1.

     

הַשָּׁמִיר הַנִּמּוֹל מְעֹרָב בְּשִׁטָּה צְהֻבָּה

מַקִּיף אֶת הַשְּׁבִיל עַל צֶלַע הַוָּאדִי

לְמַטָּה מִישֶׁהוּ הִדְלִיק מְדוּרָה לַמְרוֹת

הַיּוֹם שֶׁעוֹלֶה בְּהֶבֶל חֲלָבִי מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב

אִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵין רֵיחַ יַלְדוּת טוֹב מִמֶּנָּה

נוֹכַחַת בְּרֵיחָהּ לִפְנֵי בּוֹא   המַּרְאֶה

וְחָשַׁבְתִּי לִבְרָכָה כְּאִלּוּ פָּגַשְׁתִּי שְׁכִינָה

עַל הַדֶּרֶךְ מֵהַר אֶחָד לְהַר בְּהֵא הַיְדִיעָה

 

2.

 

הַכֹּל בְּהִתְעָרוּת הָעוֹלָם זָכָר וּנְקֵבָה

וּפִרְחֵי הַזַּיִת וּתְאֵנָה כָּאן עִם עָלֶיהָ וּפַגֶּיהָ

וְאֶשְׁכֵי הַתַּאֲוָה מַסְעִירִים אֶת הָאוֹר וְהָעַיִן

 

רָחֵל אָמְרָה שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת זְהִירִים

כִּי בָּעֹמֶר הַבּוֹעֵר הַזֶּה יֵשׁ קִנּוּן

וְשׁוּב קִינָה עוֹטֶפֶת אֶת סוֹפְרֵי הַסְּפִירוֹת

קִינָה וְקִנּוּן חָרְזוּ לִי כְּמוֹ לִרְאוֹת וְלִרְעוֹת

יוֹשֵׁב כְּרוּבִים מְבָרֵךְ עֲרָיוֹת.

 

להבדיל קינה מקינוּן

 

וּשְׁלִילַת הַהַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִית לָאֱמוּנָה אָמַר לִי

שְׁלִילַת הַהִתְגַּשְּׁמוּת, אָמַרְתִּי לוֹ,

הַאִם הִיא בִּטּוּל הַגּוּף אוֹ הַגֶּשֶׁם

 

וְהִתְחַלְתִּי לְהַבְדִּיל כְּבִיסָה לְבָנָה מִכְּבִיסָה צִבְעוֹנִית

כִּי מַגָּבוֹת וְגוּפִיּוֹת וְתַחְתּוֹנֵי הַיְלָדִים וְחֻלְצוֹת הַשַּׁבָּת שַׁיָּכִים לְלָבָן

וְכָל הַשְּׁאָר הֵם צִבְעוֹנִיִּים, בִּשְׁלִילַת הַגִּ'ינְסִים שֶׁהֵם צֶבַע לְעַצְמוֹ

וּרְאוּיִים לִכְבִיסָה לְבַדָּהּ.

לְהַבְדִּיל אֶת הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים מִסְּעֻדַּת אֶתְמוֹל מֵהַבֹּקֶר הַנִּכְנָס מֵהַחַלּוֹן

לְהַבְדִּיל אֶת הַחֶלְמוֹן מֵהַחֶלְבּוֹן בִּזְהִירוּת אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ

לְהַבְדִּיל אֶת הָאֹרֶז מֵהַדָּגָן שֶׁדָּבַק בּוֹ וַחֲרָקִים זְעִירִים שֶׁאוֹהֲבִים גַּרְגִּירָיו

לְהַבְדִּיל אֶת קְדֻשַּׁת הַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס מִקְּדֻשַּׁת הַמַּבָּט בַּמְדַבֵּר

לְהַבְדִּיל אֶת הֶהָקִיץ מִן הַחֲלוֹם כִּי בִּשְׁנֵיהֶם מִלִּים וּתְמוּנוֹת

לְהָבִיא אֶת הָאַהֲבָה אֶל הַפֶּה וּלְנַשְּׁקָהּ

לְהַפְרִיד אָהוּב שֶׁנָּבַל מֵעָלֶה שֶׁל שִׂיחַ מוֹרִיק.

 

קִיּוּמָהּ שֶׁל הַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִי כְּמוֹ בְּנִיַּת בַּיִת

לְקִנּוּן לְקִינָה וּלְמַה שֶּׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, תַּאֲמִין.

 

 

 

 

 

 

לַיְלָה אַחֲרוֹן

 

דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁכִּסָּה אֶת גּוּפִי הַחוֹמֵק בִּשְׂמִיכָה דַּקָּה

וְהָלַךְ לְצִדִּי עַל קַו הַחוֹף

וְרָאָה אִתִּי מַה שֶּׁרָאָה.

 

רָאִיתִי אִישׁ וְהִנֵּה הוּא קְלִפָּה

לָרִיק שֶׁנָּפַל מִתּוֹכוֹ בִּנְקִישָׁה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

שירה משוחררת נגד ים הבינוניות שגואה בפייסבוק

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה, אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד", צורך מסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך"

חוה פנחס־כהן

10.03.2015 17:58

סוף סוף השירה השתחררה משירתה, אומר עידן צבעוני ("תרבות וספרות" 27.2), סוף סוף השתחררה מאבותיה ואמהותיה: מאמר רב תארים וחסר הוכחות, המתיימר לתאר תהליך ומצנזר היסטוריה תרבותית; מניח הנחות אך מצטט רק שיר אחד של משוררת אחת, המאפשר לו להשתמש בתואר "חילון השירה". וההנחה היא, שאם מתקיים מהלך מהפכני של חילון, מן הסתם, רגע לפני זה, היתה כאן שירה דתית. ואם, לא עלינו, היתה, חלילה, השירה בעשורים האחרונים "דתית", הייתי יכולה לזקוף חלק מהמהלך לזכותו של כתב העת "דימוי" ולזכותם של כמה מחברי, שאי־שם במעבר משנות השבעים לשנות השמונים, הבינו שמשהו בשירה התל אביבית ההיא מיצה את עצמו בתוך הרזון הלשוני המוקפד.

בתוך העברית שכה דיברה עד שכמעט פסקה לומר שירה, לא יכולנו להיות ממשיכיו של מאיר ויזלטיר ולא רצינו לבעוט או לבטל, כי זו לא היתה השפה שלנו. חיפשנו את השפה שתדבר אותנו, עם מרחבים סמנטיים ישנים וחדשים ורבים מהם נמצאו לנו בשפע, לא רק במקרא אלא גם במשנה, במדרש, באגדה, בשירת ימי הביניים, בספרות ההיכלות, או בשפות אחרות. ואכן, יש כבר דור שני, ומסתמן גם שלישי, לשירה עברית שאינה מסתגרת בגטו התל אביבי, אלא באה והולכת מההרים אל הים ומן הים אל ההר.

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה. אין עוד "שמות" להיתלות בהם. אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד". הצורך המסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך" (באחרונה, שני משוררים כונו בתואר המופרך הזה, נועם פרתום ואופיר משרקי) מעיד לא עליהם ולא על השירה, אלא על הצורך החברתי במשורר "משוגע עם קבלות", חסר גבולות מיניים או מגדריים. כי לכאורה, אם האישיות היא חסרת גבולות, גם השירה היא חסרת גבולות. הפוקוס עבר מספר השירה, מהמשורר, אל הפרפורמנס, אל הרגע בו הדברים מתרחשים ומקבלים תגובה מיידית. "לייקים" בתוך ה"אונליין". אהבה לרגע, או לשעה, עם סיפוק מיידי ותיוג חברתי. וכך התקנאו המשוררים בזמרי רוק במכנסי העור ובשיער הארוך, בחזה המתפרץ מתוך מחשוף או ישבן הנצמד לפלסטיק שחור. "השתחררה" לעינינו השירה מהמלה ומהספר ויצאה לטייל כמו בועת סבון בשדרות בן גוריון, ונדמה לה שהיא הדבר שחיכה לו עם הספר.

אסתטיקת המלה עברה אל העין ואל האוזן, נפרדה מהדף ומהספר. לתהליך הזה קורא עידן צבעוני בשם "משבר השירה בישראל", ומתאר את השירה כחלק מהמרחב האינטרנטי ש"חילחל אל תוך ההיגיון השירי, פרץ אותו ושיחרר אותו ואותנו לטובת משהו שעדיין מתהווה".   אופיר משרקי. יש צורך דחוף ב"כוכב נולד" צילום: גוני ריסקין

זהו מאמר שאינו מדייק בעובדות. שאינו מבחין שברגעים אלה, בשעות ובימים אלה, נכתבים ספרים ונעשית אמנות על־ידי חמישה דורות בו־זמנית, מחיים גורי וישראל פנקס ועד קטון המשוררים. הוא כותב על "שקיעת השירה בתרבות הישראלית". על מה מבוסס המשפט המקונן הזה?

אני שייכת לדור ילידי שנות החמישים. נולדנו להורים פליטים ומהגרים, מהמזרח או מהמערב, חסרי כל, אך עם ביטחון עצמי בשייכות למקום. מלחמת יום הכיפורים היא השריטה העמוקה שלנו. ייתכן שחלקנו הם "ההורים הביולוגיים" או הפואטיים של "מעיין" או "ערס פואטיקה", אבל, לצערם, אנחנו עדיין חיים וכותבים ושואפים. בשנת 1989 הקמתי את כתב העת "דימוי" לספרות אמנות ותרבות יהודית. זו היתה הפעם הראשונה שהוקם כתב עת שאמר: לא נולדנו כמו אליק מהים, מהחול והחולין, יש לנו שורשים תרבותיים במקורות ובמקומות מהם אנו באים (כולל ה"מזרח" שהיה פעיל מאוד במערכת). זאת לא היתה "חבורה". זאת היתה במה לאינדווידואליסטים שחיפשו דיאלוג, הד, הכרה.

הבמה הזאת איפשרה לי, כעורכת, להוכיח שמתרחש תהליך בשולי ומחוץ לתל אביב — כמו בירושלים, בגליל, או, לא עלינו, ביהודה ושומרון — המעיד על "שפה" תרבותית ששורשיה בפואטיקה של ביאליק, אמיר גלבוע, אבות ישורון, לאה גולדברג, אלתרמן. רצינו לצאת מהשיח הפוליטי־מדיני אל השיח הפנימי, המשפחתי, הישראלי. להיכנס פנימה אל הבתים ולפתוח את ארון הספרים היהודי.

באמצעות הבמה הזאת יכולתי להנכיח זרם שמתקיים בשירה (ללא הצהרות והתאגדויות), שירה ישראלית־יהודית. בתוכה מתקיים זרם שירה דתית־מודרנית, שהוא חלק מזרם בשירה העולמית הניאו־רליגיוזית או הניאו־קתולית. נוצר שיח פואטי בין משוררים (כמו אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, רבקה מרים, רות בלומרט, אסתר אטינגר, יונדב קפלון, יהודה ליבס), והדור הצעיר אז, כמו נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ, החל להסתמן כדור הבא, שכעבור כמה שנים הבין מה שאני ובני דורי לא הבנו, שאי אפשר להתקיים בשדה פוסט־מודרני שופע קולות וחסר נוכחות של ביקורת ספרותית, חסר מרכז ספרותי, חסר קולות מרכזיים של גאוני שירה. הם הבינו שללא "קבוצות" וללא פרובוקציה של נוכחות פוליטית, או ארוטית, אין סיכוי לתשומת לב תקשורתית.

יונה וולך

בשנת 1995 הקימו אליעז כהן וחבריו, בעידודו של חנן פורת ז"ל, את "משיב הרוח", החוגג השנה 20 שנים לקיומו. המאפיינים של חבורת "משיב הרוח" היא שייכות לאותו סקטור חברתי, והם בעלי זהות דתית וחברתית ברורה. חנן פורת הבין היטב את המסר ואת המרד שלי ושל חברי למערכת בפוליטיזציה של התרבות ובסקטוריאליות, ועודד את מי שלא יתביישו או יחששו להודות ולהדגיש שייכות. וכך נוצרה תנועה והיפוכה. "מעיין" ו"ערס פואטיקה", ואולי עוד קבוצות שאיני מכירה, לא ניסו להגיע אל משוררים ואל מה שמחוץ לחבורה. הם נשארו "חבורה"; ואולי השייכות חשובה יותר מהאמירה האישית, החד־פעמית והמסתכנת לעמוד לבד מול העולם והביקורת.

אני מחכה, כמו אוהבי שירה, למצוא את "הבודדים במועדם", את קולו של היחיד שצומח מחוץ לחממה של החבורות ומסתכן. פגשתי כמה משוררים צעירים שאני עוקבת ונהנית משירתם, כמו אלי אליהו, יהונתן ברג, אלחנן ניר, סיון הר שפי, ישראל דדון והילה להב. ואני מתחייבת לקרוא בעיון ולהמשיך ולעקוב אחר שירה משוחררת, שיכולה להתמודד עם ים הבינוניות שגואה בשדות החופש של הפייסבוק.

 

שם מפורש/ An Ineffable Name / לאישה הנעדרת בפרשת יתרו

שֵׁם מפורש

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים
שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחְָלָב לַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן עָבְרָה
בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לַמָּקוֹם בּוֹ
לָאַהֲבָה
שֵׁם מְפֹרָשׁ

An Ineffable Name
(translated by Sharon Green)

Everyone had already gone up to the mountain and was waiting

waiting to see, waiting with great stillness

that is so out of character, even the donkeys and the camels

are immersed in the quiet, no bird chirps

even children on their fathers’ shoulders,

and the tremendous quiet is too much to bear like before

a great and horrible event yet I still wanted to

hang up the laundry

and leave time to adjust my fragrance

and I warmed the baby’s milk, so he wouldn’t be hungry and

start to cry, heaven forbid, at the

wrong moment, how much time ‘til its over. I expect

the laundry will dry but the baby who knows.

No one knew

and I saw that a light wind, like the breath of a sleeping man, went through

the laundry and inflated the belly

of my nightgown and the Sabbath tablecloth

was a white sail in the middle of the desert

and we departed from there upon the pale blue

far away to a place where

We’ll crack open pomegranates and suck their juices

to a place where

love

is an ineffable name.