विभाजन को मिटाते हुए

हावा पिन्हास कोहेन की चुनिंदा कविताएँ

प्रस्तावना

हावा पिन्हास कोहेन के साथ मेरी पहली मुलाक़ात कुछ ऐसी थी कि वह मेरे लिए आज तक उल्लेखनीय रूप से गम्भीर है। २००४ की गर्मियों की बात है; मैं जेरूसलम के एक सम्मेल्लन में अपने विचार प्रस्तुत कर रही थी जब मेरा मेनाकम लोर्बेरबौम, जो कि टेव अवीव विश्वविद्यालय में दर्शनशास्त्र के अध्यापक हैं, के साथ वार्तालाप शुरू हुआ। जब उन्हें पता चला कि मैं और मेरे पति इज़्रेल में कुछ और दिनों के लिए हैं, मेनाकम ने हमें नम्रतापूर्वक अपने घर चाय पर आमंत्रित कर लिया। जब हम वहाँ पहुँचे तो वहाँ एक और मेहमान उपस्थित थे जिन्होंने हमें देखते ही अपना परिचय दिया। उन्होंने अपना नाम धीरे से बोला और मुझे समझ ना आने पर, मैंने उनसे क्षमा माँगते हुए एक बार दोहराने को कहा। जब उन्होंने कहा, "मेरा नाम हावा पिन्हास कोहेन है," मैं हक्की बक्की रह गयी। "हावा पिन्हास कोहेन!" मैं चिल्लायी और खुद को समेटने का प्रयास करने लगी। 

"आप मेरी सबसे प्रिय इज़्रेली कवि हैं! मक आपकी कविताएँ टोरोंटो के विश्वविद्यालय में पढ़ाती हूँ।"

हावा भी मेरे जितनी ही आशचर्यचकित लग रही थी। उन्होंने आशचर्य के साथ कहा, "आप मेरी कविताएँ कनाडा में पढ़ाती हैं? मुझे तो विश्वास ही नहीं हो रहा!" उनकी आँखें नाच सी रही थी जब उन्होंने मुझे अपनी बाहों में भर लिया।

इस आदान-प्रदान ने आज तक चली आ रही दोस्ती और सहयोग की शुरुआत को चिह्नित किया।

मुझे यह उल्लेख करना चाहिए की एक अनुवादक बनना मेरा उद्देश्य नहीं था। अतीत में मैंने जो भी अनुवाद किया, वह मौजूदा अनुवादों से निराश हो कर था, जिन्हें मैं हिब्रू साहित्य पर मेरे पाठ्यक्रम में उपयोग करने के लिए मजबूर थी। जिस तरह से एक कविता अंग्रेजी में प्रस्तुत की गई थी, उससे यदि मैं खुश न होती, तो उसका अनुवाद मैं स्वयं ही कर लेती। इसलिए हावा से २००४ में मिलने से पूर्व मैं उनकी कुछ कविताओं का अनुवाद अपनी कक्षा में उपयोग के लिए पहले ही कर चुकी थी। हावा को जब मैंने यह बताया, उन्होंने पूछा की क्या मैं उनकी और कविताओं का अनुवाद करना चाहूंगी। उस समय, मेरे मुँह से ईमानदारी से बस एक 'शायद' निकला। लेकिन जल्द ही, यह विचार मेरे अंदर उत्कृष्ट वाइन की तरह रिसने लगा। उनकी कविताएं मुझ तक ऐसे पहुंची जैसे पहले कोई नहीं। क्यों न मैं उनकी और कविताएं अनुवादित करने का प्रयास करूँ?

उनसे उस मुलाक़ात को अब दस साल से अधिक समय हो गया है, और मुझे यह बोलते हुए अत्यंत प्रसन्नता हो रही है की मैं हावा की सौ से अधिक कविताओं का अनुवाद कर चुकी हूँ। उस श्रमसाध्य लेकिन गहन संतुष्टिदायक उद्यम का परिणाम यह पुस्तक है।

बहुत से लोग और संस्थानें हैं जो मेरे धन्यवाद के पात्र हैं। सबसे पहले, मैं इजरायल के प्रकाशन घरों एम ओवेड और हा'कीबुत्स हामे'उचड की आभारी हूँ, जिसने मुझे हावा पिनास-कोहेन की कविताओं के अनुवाद के साथ-साथ उन्हें मूल हिब्रू में पुनर्मुद्रित करने का अधिकार दिया। मैं टोरंटो विश्वविद्यालय में कला और विज्ञान संकाय में अनुसंधान अवसर कार्यक्रम की भी ऋणी हूं। न केवल इस कार्यक्रम ने मुझे अपनी परियोजना को अमल करने के लिए निधिकरण प्रदान किया, बल्कि इसने मुझे चार प्रतिभाशाली स्नातक छात्रों के साथ काम करने का मौका दिया, जिनकी सहायता अत्यधिक उपयोगी थी: शेरोन नोवाक, ओरेन क्राउस, नोआ जसोविच और कोबी बार।

मैं सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस में मेरी उत्कृष्ट संपादक डेबोराह मनइयन के लिए अपना धन्यवाद व्यक्त करना चाहूँगी, जिसकी संपादन प्रक्रिया के प्रत्येक चरण की मदद में सदैव हर चीज़ की ओर सूक्ष्म ध्यान के साथ साथ प्रोत्साहन भी मौजूद था। इस पुस्तक की बेहतरीन कॉपी-संपादन का श्रेय एन यूमेन को जाता है।  मैं उन दो पाठकों को भी धन्यवाद देना चाहूंगी, जिन्हें ये पुस्तक सबसे पहले भेजी गयी थी। मैं वास्तव में उनकी उपयोगी टिप्पणियों और प्रोत्साहन की सराहना करती हूं। इसके अलावा, मैं हेरोल्ड ब्लूम और केन फ्राइडेन, सिरैक्यूज़ यूनिवर्सिटी प्रेस के श्रृंखला संपादकों, की उदार सहायता के लिए आभारी हूं, जिन्होंने शुरुआत से ही इस परियोजना में गहरी दिलचस्पी ली और इसे प्रकाशन की प्रक्रिया को पूर्ण करने में हाथ बंटाया।

 एक गर्मजोशी से धन्यवाद मेरे चार इज़राइली दोस्तों के लिए भी जाता है जिनकी दोस्ती मेरी लिए बेहद अनमोल है: मज़ल वीकमैन, श्लोमित कोहेन, रोची बुक, और शुलमित मोरोज़ोफ़। टोरंटो में उनके साथ समय गुज़ारने से न केवल मेरी हिब्रू सशक्त हुई, मुझे उनके जीवन का भाग बनने का भी अवसर मिला। इज़राइल में मेरी अगली यात्रा पर मैं उन्हें यह पुस्तक प्रस्तुत करने के लिए उत्सुक हूँ।

बेशक, हावा पिनास-कोहेन बहुत धन्यवाद की पात्र हैं, क्योंकि उन्होंने मुझे इस परियोजना पर काम करने के लिए प्रोत्साहित किया। जिस तरह से, जब भी जरूरत पड़ी, उन्होंने हमेशा मेरी मदद करने के लिए अपना समय दिया, अनुवाद के साथ सहायता करी, और इस लम्बी परियोजना को पूरा करने में वह मेरी जिस तरह सहायता कर सकतीं थीं, उन्होंने करी।

सबसे अधिक, मेरे पति केन मेरे गहनतम धन्यवाद के पात्र हैं। शुरू से ही, उन्हें मेरी क्षमताओं पर भरोसा था। उन्होंने मेरी अनुवादों की प्रशंसा करी, परन्तु जब ज़रूरत थी, वह आलोचना से भी पीछे नहीं हटे। मुझे पता था कि एक युवा के रूप में, अकादमिक बनने से पहले वह कविता लिखा करते थे। भले ही उन्होंने वर्षों में कविता नहीं लिखी हो, लेकिन उन्हें अभी भी पद्य की भलीभांति समझ है। मैं उनके आश्वासन, बुद्धिमान विचार, और विशेष रूप से उनके प्यार के लिए आभारी हूं।

  • शेरोन हार्ट-ग्रीन 

(सम्पादक, अनुवादक (हिब्रू से अंग्रेजी))

कवि परिचय 

आधुनिक यहूदी जीवन के मूल में धर्म और धर्मनिरपेक्षता के बीच द्वंद्वात्मक तनाव को दर्शाते हुए, हावा पिनास-कोहेन की कविता आधुनिक हिब्रू पद्य में एक नया पाठ्यक्रम है। वह ऐसी कविताएँ लिखती हैं जो शैली और आत्मा में धर्मनिरपेक्ष हैं, फिर भी यहूदी धर्म के जीवन चक्र में निहित हैं। बेशक, ऐसे इजरायली कवि असामान्य नहीं है जो धार्मिक विषयों को अपने आधुनिक कविता में बुनते हैं। यहाँ तक कि यह भी कहा जा सकता है कि यह आधुनिक हिब्रू कविता की परिभाषित विशेषताओं में से एक है, बालिक और तचर्नोवोवस्की के समय से। फिर भी हावा पिनास-कोहेन और अन्य आधुनिक हिब्रू कवियों के बीच एक अंतर है। उनके पद्य में, धर्म एक महत्वपूर्ण अंग की तरह है: यह यहूदी जीवन का एक अनिवार्य तत्व है जो वर्तमान में पूरी तरह से रहता था, फिर भी यह गोंद के रूप में कार्य करता है जो यहूदियों को उनके इतिहास और पवित्र ग्रंथों से बांधता है। उनके लिए, एक आधुनिक यहूदी होने के नाते यहूदी परंपरा की गहराई को नापना केवल एक बौद्धिक व्यायाम या उदासीन उद्यम नहीं है बल्कि जीवन का एक तरीका है। जरूरी नहीं कि यह रूढ़िवादी यहूदी धर्म के लिए एक प्रतिबद्धता है। लेकिन यह धार्मिक प्रथाओं और विश्वासों के साथ घनिष्ठ अंतरंगता का अर्थ है जो यहूदी जीवन को आकार देता है, इसे लय, संरचना और अर्थ देता है। साथ के साथ, उनकी कविताओं से पता चलता है कि धार्मिक जीवन की सीमाओं के भीतर एक आधुनिक लेखक के रूप में किसी की स्वतंत्रता को बनाए रखना कितना मुश्किल हो सकता है। इस कारण से, उनकी कविता को कवि की आत्मा में इस संघर्ष के एक उत्पाद के रूप में देखा जा सकता है। इससे यह कम नहीं होता है कि  साथ ही साथ इजरायली समाज में उनकी कविताएँ इन दो दुनियाओं के गतिशील खिंचाव को पकड़ने का प्रबंधन करती हैं।

हावा पिनाहस-कोहेन उनकी पीढ़ी की एकमात्र ऐसा व्यक्ति नहीं है, जिसका धार्मिक जीवन में पालन काव्य रूप में अभिव्यक्ति पाता है। उनके समकालीनों में, कई इज़राइली कवि हैं,  जैसे रिवका मिरियम और एडमिल कोसमैन, जो समान मार्ग पर चल रहे हैं। फिर भी, रिवका मिरियम की कविता के विपरीत, जो बड़े धार्मिक प्रश्नों पर ध्यान केंद्रित करता है, हावा पिनाहस-कोहेन की कविताएँ धार्मिक जीवन के रोजमर्रा के विवरण में दृढ़ता से निहित हैं। अपनी कविताओं में, पिनहास- कोहेन धर्म को एक जीवित इकाई के रूप में स्वीकार करते हैं, भले ही कई बार वह अपनी मांगों के लिए झुकने में असमर्थ (या अनिच्छुक) हो। इस संबंध में, कोई भी एडमिल कोसमैन की कविता के समानांतरों का पता लगा सकता है, जिसकी धर्म के साथ आंतरिक लड़ाई इसकी कटू तीव्रता से चिह्नित है। फिर भी कोसमैन के दृष्टिकोण के विपरीत, धार्मिक जीवन के पिन्हास-कोहेन के दृष्टिकोण को न केवल उसके कड़े संघर्ष के साथ, बल्कि उसके खुशियों की सराहना के द्वारा भी परिभाषित किया गया है: दूसरे शब्दों में, धर्म उतना ही देता है, जितना वह ले जाता है। उनकी कविता में पिन्हास-कोहेन का धर्म के प्रति झुकाव राजनीति तक नहीं पहुँचता। वास्तव में, राजनीति एक ऐसा क्षेत्र है जिसे वह अपनी कविता में आत्मसात करती है; यद्यपि उनकी कविता में राजनीति के लिए कभी-कभार कोई भ्रम हो सकता है, वह राजनीतिक मैदान से ऊपर मंडराते हैं। इस संबंध में, उनकी कविता इजरायल में युवा धार्मिक कवियों जैसे योनद कपलोउन और एलियाज़ कोहेन से अलग है, जिनके लिए अपने पैतृक मातृभूमि में यहूदियों का राष्ट्रीय संघर्ष उनकी कविता का जीवन बन जाता है। 

अनुवादक के लिए, हावा पिनास-कोहेन की कविताएँ चुनौतियों का अपना समूह प्रस्तुत करती हैं। किसी अन्य भाषा में हिब्रू का अनुवाद करने वाली सामान्य कठिनाइयों के अलावा (जैसे कि कई अर्थों और निहित बारीकियों के साथ हिब्रू शब्दों की विशाल संख्या का अनुवाद कैसे करें), पिनास-कोहेन की कविता का अनुवादक कई अद्वितीय बाधाओं के साथ मिलता है। शायद प्राथमिक कठिनाई यह तय कर रही है कि उनकी कविता में साहित्यिक शब्दों की अधिकता के साथ क्या करना है। उत्तरार्द्ध को चुनने के पीछे तर्क यह है कि भले ही कोई अंग्रेजी समकक्ष उपलब्ध हो, लेकिन यह पाठक के साथ उतना अधिक गूंज नहीं सकता, जितना कि हिब्रू मूल में, इस प्रकार इसका काव्यात्मक अखंडता को बनाए रखने के लिए अनुवाद करना लगभग असंभव है। इस कारण से, मैंने आम तौर पर दूसरा विकल्प चुना है और लिप्यंतरण और नोट्स का उपयोग किया है। पिनहस-कोहेन की कविता का अनुवाद करने में सबसे कठिन चुनौतियों में से एक यह तय करना है कि उन कुछ कविताओं के साथ कैसे आगे बढ़ना है जिन्हें अनुवादित करना असंभव लगता है। एक कविता विशेष रूप से सामने आती है: "कदीश यतोमा" ('ओर्फेहा की कविताए’ से) जिसमें कवि प्रसिद्ध कदीश या मातम की प्रार्थना के आसपास कविता के प्रमुख तत्वों का निर्माण करता है। इस कविता का अंग्रेजी में अनुवाद करने का प्रयास (या अनूदित हिब्रू में आधी कविता को रखने का विकल्प) न केवल एक भाषाई दुःस्वप्न बन गया, बल्कि अंततः कविता की भव्यता के लिए एक असंतोष था। अंत में, मैंने इसे अंग्रेजी में अनुवाद करने से परहेज करने का फैसला किया, यह निष्कर्ष निकाला कि कुछ काम न अनुवादित हों तो ही बेहतर हैं। कुछ अफसोस के साथ, मैंने अंग्रेजी में यह बताने का प्रयास करने के बजाय इस मार्ग को चुना कि मूल से ज़्यादा कुछ भी अच्छा नहीं कहा जा सकता है।

——————————–

हावा पिन्हास-कोहेन का जन्म 1955 में जेफ्फा में सेपहार्डिक यहूदी माता-पिता को हुआ था जो द्वितीय विश्व युद्ध के बाद इज़राइल से बुल्गारिया आ गए थे। उनके  माता-पिता कट्टर समाजवादी थे, जिन्होंने अपनी बेटी की परवरिश पूरी तरह से धर्मनिरपेक्ष माहौल में की। फिर भी, वह कम उम्र में धर्म की ओर आकर्षित हुईं, शायद उन के  लाडिनो बोलने वाले दादा-दादी से प्रभावित हो कर जिन्होंने पारंपरिक प्रथाओं के कुछ पालन को बनाए रखा था। जब वह सोलह वर्ष की थी, तब तक वह गेशर में शामिल हो गई, जो कि इस्राइल में धार्मिक और धर्मनिरपेक्ष यहूदियों को एक साथ लाने के लिए समर्पित संगठन था। इस शीर्ष के तहत, उसने यहूदी धर्म के कुछ पवित्र ग्रंथों के साथ-साथ पारंपरिक यहूदी रीति-रिवाजों और मान्यताओं का पता लगाना शुरू किया।

अपने कॉलेज के वर्षों के दौरान, वह मारकेश के एक रब्बी के बेटे योसी कोहेन से मिलीं, जो कम उम्र में ही इज़राइल आए थे। वह और योसी ने अंततः शादी करी और उनकी चार बेटियाँ हुईं। हावा पिनास-कोहेन का काव्य कैरियर इस अवधि के दौरान उनकी पहली तीन पुस्तकों: रंग मुख्य चीज़ है’ (1989), ‘एक हरिणी का सफर’ (1995), और ‘एक नदी और विस्मृति’ (1998) के प्रकाशन के साथ मजबूती से स्थापित हुआ। 1995 में प्रतिष्ठित प्रधानमंत्री पुरस्कार सहित कई साहित्यिक पुरस्कारों से सम्मानित, उनके काम ने जल्द ही राष्ट्रीय प्रशंसा हासिल की। न केवल उसे गहन संवेदनशीलता के कवि के रूप में पहचाना गया, बल्कि एक महिला के रूप में अपनी अनूठी भूमिका के बारे में जागरूकता के रूप में। उनकी कविताएँ प्रेम, कामुकता, उर्वरता और प्रसव के संदर्भों से भरी हैं। फिर भी एक महिला के रूप में उनकी पहचान शून्य में नहीं है। उनकी नारीत्व को धार्मिक अनुष्ठानों, त्योहारों, अनुष्ठानों और पवित्र ग्रंथों के साथ उनके संबंधों के माध्यम से व्यक्त किया गया है, जो सभी पारंपरिक यहूदी धर्म से जुड़े जीवन चक्र का हिस्सा हैं।

1998 में, पिन्हास-कोहेन के पति की कैंसर से मृत्यु के बाद त्रासदी हुई। इस नुकसान से तबाह, वह अंततः कविताओं के एक चक्र का निर्माण करके अपने कुछ दुःख को अपने काम में स्थानांतरित करने में कामयाब रही, जिसका शीर्षक 'ओर्फेहा की कविताए' रखा। । प्राचीन ऑर्फियस मिथ पर आधारित (ओर्फियस नाम के स्त्री रूप का प्रतिनिधित्व करने वाले शीर्षक), ये कविताएँ उसके पति को कब्र से छुड़ाने के लिए उसकी जुनूनी तड़प को दर्शाती हैं, उससे संपर्क करने का प्रयास बिना इस बात से फरक पड़े कि यह प्रयास कितना बेकार हो सकता है।

इस त्रासदी के बाद, हावा पिनहस-कोहेन की कविता के बाद के संस्करणों ने अंधेरा रंग ले लिया। ईश्वर से उसके दुख का उत्तर मांगना एक प्रमुख विषय बन जाता है। वह अपने विश्वास की सीमाओं के परीक्षण के एक तरीके के रूप में मूर्तिपूजा के लालच के साथ भी खेलती हैं। वह व्यक्तिगत अकेलेपन और क्षणभंगुर प्रेम के हितों के संघर्ष से जूझती है। और सभी समय, वह अपने पूर्वजों के भगवान के प्रति वफादार रहना चाहती है, जबकि वह उसके द्वारा परित्यक्त महसूस करती है।

एक कवि के रूप में अपने करियर के साथ, हावा पिनास-कोहेन साहित्यिक पत्रिका डिमुई की संस्थापक हैं और मुख्य संपादक के रूप में बाईस वर्षों (1989-2008) तक सेवा की है। अभी हाल ही में, उन्होंने द्विवार्षिक साहित्यिक उत्सव किसुफ़िम में कलात्मक निर्देशक की भूमिका निभाई, जिसने दुनिया भर के यहूदी लेखकों के लिए प्रमुख मंच के रूप में अंतर्राष्ट्रीय पहचान हासिल की है।

फिर भी, कविता लिखना अभी भी हावा पिनास-कोहेन के गहन आंतरिक संसाधनों का दावा करता है। हिब्रू में कविता के आठ खंड प्रकाशित होने के बाद, वह अपनी विशिष्ट संवेदनशीलता और जुनून के साथ-साथ पवित्र और अपवित्र के बीच के विभाजन को पाटने के अथक प्रयास के साथ कविता का उत्पादन करना जारी रखती है। स्पष्ट रूप से, उसकी कविता इज़रायल की सीमाओं से परे उन लोगों के साथ प्रतिध्वनि रखती हैं, क्योंकि उनकी कविताओं का अंग्रेजी, फ्रेंच, स्पेनिश, सर्बियाई-क्रोएशियाई, डच, स्लोवेनियाई, ग्रीक, मैसेडोनियन, बल्गेरियाई, हंगेरियन, नॉर्वेजियन और चीनी सहित कई भाषाओं में अनुवाद किया गया है।

यह खंड अंग्रेजी अनुवाद में प्रकाशित होने वाली उनकी कविताओं की पहली पुस्तक है। अपनी तरह का पहला होने के नाते, यह हावा पिनास-कोहेन की कविता को अंग्रेजी बोलने वाले पाठकों के लिए पेश करने का प्रयास करता है। उनके काम के पहले सात खंडों से कविताओं के चयन को शामिल करते हुए, यह पुस्तक पाठकों को उसकी कविता का स्वाद देने की उम्मीद करती है क्योंकि यह उसके अब तक के जीवन के प्रत्येक अलग-अलग समय के माध्यम से विकसित हुई है। लेकिन इससे भी महत्वपूर्ण बात यह है कि यह एक ऐसे कवि की विशिष्ट प्रतिभा को प्रदर्शित करता है, जो आधुनिक कविता में सबसे आध्यात्मिक रूप से पुष्ट आवाजों में से एक हो सकता है।

מה שמכונה כאן אדמה הוא הזמן / על שני ספריו האחרונים של ישראל אלירז

התמונות האלה הן שתיים מתוך סדרה של עשרות תמונות שצילם אייל יצהר עבור הספר: אסכולה של איש אחד שיצא בהוצאת סדרת קו אדום, הקיבוץ המאוחד. 2013. בדיעבד אפשר לומר, שלוש שנים לפני מותו של ישראל אלירז. ישבנו בדירת הסטודיו שלו ברחוב טשרניחובסקי על רקע העבודות המונוכרומטיות שהיו גם חלק מספריו. מכונת הכתיבה שלא הפסיק לכתוב בה כל חייו, ולמרות ניסיונותיו, לא הצליח ממש לכתוב ולהנו מהמחשב, במקרה הטוב, החל לענות לדואר האלקטרוני. אלירז דרש מעצמו משמעת של מי שקם בבוקר והולך לסטודיו לכתוב. זאת העבודה שלו. שם נפגשנו פעמים רבות בזמן שכתבנו את הספר או כשאלירז הוציא ספר חדש או אני, חגגנו בכוס יין אדום ופרח.

דווקא בימים האלה בהם התקיימו הצילומים, אני החלמתי מדלקת קרום הלב שתקפה אותי באותו חורף, באותם ימים אלירז ואני היינו במתח גדול לאחר אי הסכמות רבות על איך צריך הספר להראות. על שאלות של עריכה והרבה אי הסכמות קטנות וגדולות ובעיקר על כך שגייסתי את כל כוחות העקשות והסירוב שלי כדי לשמור על אופיו של הטקסט כשיחה בין שניים. רציתי שקולו וקצב דיבורו של ישראל אלירז ישמר בין השורות ולאט הסתבר שככל שהספר התקדם, החזון שלו מהספר השתנה. אבל, הספר יצא, ספר שהוא ייחודי בנוף הספרותי. הקושר בין הביוגרפיה של האמן כיחיד עם המציאות התרבותית הקולקטיבית , עם ההיסטוריה של המקום והפוליטי הנכנס מכל חלון ומתחת לכל סדק של חיינו הפרטיים. זהו אינו ספר על המשורר זהו ספר עם המשורר. בינתיים הספר אזל בהוצאה, ומדי פעם אני רואה אותו מופיע ביד שנייה.

בימים אלה, בעקבות הצעתו של צביקה ניר לערוך שיחה , הומאז' לישראל אלירז, הצעתי לעסוק בשני ספריו האחרונים שהופיעו בכריכה אחת בעריכתו של דרור בורשטיין ובהוצאת אפיק. :

כמש הגן,כבו

בתי הקיץ

**

שבבים.

הספר בכריכה לבנה ובפורמט קטן, כמו ספר כיס. או סידור שניתן להכניס לכל תיק. בכל חודשי הסתיו והחורף של שנת 2015, 2016 ישראל אלירז כתב. כאשר דיברנו בטלפון סיפר שבשעות הבוקר, הוא עדיין צלול ולא עייף והוא משתדל לכתוב, אולי שעתיים ביום. לא יותר. הוא כותב ובהרבה פעמים רגליו בתוך אמבטיות מי מלח כדי להקל עליו את הבצקת שהתפשטה ברגליו. (סימני אותה וחיה מצויים בשירים). תודעת הגוף הזקן והכלה כבר הייתה לו וכמו שאמר לי: הזקנה היא כמו אנייה גדולה שלאט לאט מכבה את אורותיה. באותם חודשים בהם התגלתה מחלתו והיהשרוי בסבלו, הוא היה רוב הזמן בבית ונעמי אשתו לצידו. נעמי העידה כמה פעמים שאלה היו גם חודשי מתנה וחסד עבור שניהם.

ישאל אלירז, המשיך לכתוב בימי מחלתו, כמו בשאר ימי חייו, כתב מדי יום מתוך צורך ומשמעת אינסופית, מתוך תחושה ברורה שהכתיבה היא יעוד, הכתיבה היא הטעם והיא המשמעות עבורו. החיים הם הכתיבה ולא הכתיבה היא על החיים. הוא כתב מידי יום, כמו סופר פרוזה, כמו צייר היושב ליד הברכה ומצייר אותן חבצלות מים. אותו עף באור שונה או אותו הר , מתבונן ומצייר או מתבונן וכותב.

בפתח ספרו האחרון: שבבים , הוא מקדיש את הספר לנעמי אישתו :" לנעמי, בעונה הקשה, באהבה". וגם זאת אינה רק הקדשה זה חלק מהספר. בפעם הראשונה שהקדיש לנעמי אישתו שיר או ספר, (הספר "פה קרוע" מוקדש לדיקלה ביתו שבנעוריה חלתה באנורקסיה וכל הספר מוקדש לחויה מבלי לציין זאת מפורשות. לא את שמה ולא את המחלה) זה אכן בעונה הקשה, בחודשים האחרונים לחייו, בספר האחרון שלו. וזוהי אינה מקריות, זוהי שיטה. אלירז הפריד בין הכתיבה לחייו הפרטיים, למשפחה. הוא האמין ביעודו כסופר וכמשורר ואדם על פי אלירז, חייב להיענות ליעודו. לפעמים, היתה לי הרגשה כתלמידה ומאוחר יותר כחברה וקולגה, שדברים תפלים לשירה, אין להם מקום. הם מיותרים ותופסים זמן יקר. כל מפגש, כל רגע גוייס לשירה. לעומת זאת בשירה הוא מבקש את הזמן להתבונן בכל הדברים ה"לא חשובים". כאשר סיימנו את הספר וכתב היד היה ערוך ומוגה ומוכן הוא נתן אותו לנעמי לקרוא. לאחר שקראה היא אמרה לו: ואיפה אני בתוך הספר? הוא חזר אלי וסיפר וביקש להוסיף לספר פסקת תודה. זו היתה הפעם היחידה שהסכמתי לשינויים בגוף הטקסט ואף עודדתי אותו. פשוט שמחתי שחלקה של נעמי יכנס גם לסיפור השירה, כי לדעתי אי אפשר לנתק את היצירה מההקשר הביוגרפי והתרבותי. זו היתה תפנית דרמטית שהשלים אותה בהקדשתו לנעמי בכתב היד האחרון שהשאיר שיצא לאור לאחר מותו.

כל הפואטיקה של אלירז מבוססת על הקשר בין העין לשפה, על התבוננות בזבוב, או בדבורה או בקערת פירות ובה שלושה אגסים. כל אלה מובילים אל השפה ואל ההגות שבין השורות הלא נאמרת אך משתמעת.

על אחורי האשה / יש לזבוב //

שש כנפים/ שני שמות//

ורעלת זהב/ המסה צורה/ פשוטה והכרחית//

יש כל כך הרבה/ מה להרויח //

מהבטה זו //

(עמ 35)

או :

יש כאן עץ שאיני/ יודע שמו, טוב העץ/ לעשות מבשרו כלים.//

באים כפריים וקוטפים/ ממנו כלי עבודה//

כשאלך למקום אחר גם העץ/ ילך, שם הוא עושה לו שם//

(עמ 39)

בשירתו, אין למצוא שום סימנים גלויים לעולם הטכנולוגי או לעולם המשתנה סביבנו. המילה "אוטו" או "מכונית" או "טלפון" אינן מצויות בשירים. הזמן הוא זמן האדם והאדמה. ובספרו :דו"ח מודד הקרקעות" הוא אומר על המשורר שהוא עד למקום ולזמן שלו, והוא בהליכתו נותן לעולם באמצעות השירה דו"ח על השינויים החלים בעולם ובאדמה.

על הגדר שמישהו/ עמד וצבע, נשאר/מעט מקום עליו/ מישהו זיפת:אין/לנו שום חשיבות/בעולם. בא שכן/

ובמכחול כסה את/ הכתוב. הייתי שם//. עמ' 45)

אבל, בספר הזה, אלירז משאיר את השאלה הכואבת מה משמעות הדברים אם אני איני נמצא כאן עוד. הוא ממשיך שיחה אינסופית, אינטרטכסטואלית עם המתים, עם סופרים ומשוררים אחרים, כמנהג היהודית שלא מפסיקים לשוחח עם המתים שכתבו כאן לפניו. אבל, ישראל אלירז, בורא עולם, שהוא העולם הפרהטכנולוגי, עולם שיש בו בית וחצר ומעדר נשען על קיר שמישהו הניח, שיש בו זמן לכל דבר ולא ממהרים לשום מקום.

"אני יוצא אל החצר/ ומרים כמה קרשים/ ועושה צורה כדי/ להבהיל את המתים/ התוקעים את אפם/ לתוך עזובת הפנקסים שלי//. (עמ 52)

ובספר הזה הוא מתכתב עם פרוסט, אפולינר, באך, אנרי רוסו, פיטר הנדקה, שפינוזה, יואל הופמן, ז'אן לוק הרמן, ס.יזהר , מילוש, צ'כוב ועוד.

ובשיר הנושא את שם הספר הראשון משני הספרים :

אין לקיץ רחמנות על עצמו,/ כמש הגן, כבו בתי הקיץ./ איש לא התעמק עוד בשאלה/ מה מצב העסקים?/ בעוד זמן מה הנר יכבה/ ועשן האור ימשיך לצוף/ בתוך החושך, מה שמכונה כאן/ אדמה הוא הזמן//

שתי שורות עושות את השיר : "בעוד זמן מה הנר יכבה", המיוחס ללא ספק לעצמו, לידיעתו על עצמו והאבחנה שלו וההגדרה שלו לזמן האדם: "מה שמכונה כאן אדמה הוא הזמן" . באמירה הזאת הוא נאמן לפואטיקה שלו שבה האמת נמסרת מאדם לאדם , שיש מי ש"מכנה" ואל חשוב מי הוא. וה"אדמה" היא הדבר המוצק עליו אנו הולכים והעצים צומחים, ממנו באנו ואליו נשוב, האדמה שמכילה בתוכה את "האד". היא קנה המידה לזמן. כי ממנה באנו ואליה נשוב. .

הספר "שבבים" הוא הספר האחרון שאלירז השאיר לנו. יש חלק סוגר הנקרא: פרגמנטים ומאחוריו, התמונה המיתולוגית החשובה לו ביותר ושהקדיש לה ספר בפני עצמו. הוא קרא לתמונה הזאת: פיאטה. באחת השיחות שלנו הוא ביקש שהיא תתנהל בביתו, קרוב לספרים ולחומרים שרצה להביא לי כחומרים לספר (בתחילה חשבנו ללוות את הטקסט בחומר ביוגרפי ויזואלי, אך גיורא רוזן העורך, החליט אחרת) , הוא קם באמצע השיחהה ופנה לחדר השינה והביא משם תמונה מקורית בשחור לבן בתוך מסגרת . בתמונה הזאת אביו כאדם צעיר, יושב על שתי מדרגות אבן על מפתן דלת עץ סגורה על ראשו קסקט מוטה וישראל הקטן כבן שנה יושב על ברכו. הוא יושב נינוח ופניו לצלם ופני הילד מתולתל השיער מלאים פליאה. זו אחת התמונות היחידות של אלירז עם אביו והיא היתה לו מקור כוח ושאלה וגעגועים ששנים רבות עברו עד שהודה בהם. ולא פלא בעיני שהביא אותה שוב אל ספר הפרדה שלו.

אבל רגע לפני הפרגמנטים הוא כתב (וסביר להניח שלכתחילה חשב שאלו מילותיו האחרונות ואחר כך, הצליח והעלה את הפרגמנטים)

עכשיו אתה זקן וחולה, התפיס עם עצמך//

ואל תניח אצבע בתוך ספר דניאל בין פרקי/

האש האדומים//.

והשיר הסוגר את הספר:

יש לגמור, אין מה למהר, כבר מאוחר.//

שים אוזן אל שירת הציפורים."דע שצפרים/ אוהבות לשמוע ציפרים.//

לא אסתתר עוד כמו תאנה/ מאחורי מתיקות//.

למי יש כח לקום מן החיים/ ולעשות חיים אחרים/

במקום אחר?"

אלה מילותיו הכתובות האחרונות של ישראל אלירז.

ועוד יבוא המשך לשיחה ולדיון בספר האחרון של ישראל אלירז. היום, שבועות, נשוחח בשיחת זום עם רפי וייכרט ודיי רונן על שירתו בכלל ובפרט על שני הספרים האחרונים שהשאיר לנו לגעת ולמוש את שעותיו האחרונות של משורר גדול.

Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

A Meeting with Rafael Newman

הערב בשעה 18:00 לפי שעון ישראל תשודר פגישה מרתקת עם המשורר, החוקר, הסופר והמוסיקאי רפאל ניומן יליד קנדה החי בציריך שוייץ. הפגישה היא במסגרת "קפה בשניים בארבע עיניים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים יהודיים מהעולם". שיתוף פעולה של אגודת הסופרים ורדיו מליץ radio.melitz.or
פגשתי את רפאל ניומן בקוסובו 2019, וקיבלתי מידיו שירים וספר מחקר על סופרים שוייצרים יהודיים. הספר בגרמנית כך שבעיקר יכולתי לקרוא כותרות והערות והתרשמתי מאד מהדמויות והיקף היצירה.
שירתו של רפאל, מאד קצבית, ובדרך כלל יש בה סיפור. היא מיועדת להישמע על במה , להיות הופעה. זאת שירה בה מעורבים המילים, הגוף והקול.

רפאל ניומן ואני עברנו בשלושה ימים כמה חוויות משותפות מצד אחד מאד פואטיות ומצד שני גם פוליטיות. סיפור נוסף על מקומה של השפה כביטוי לזהות לאומית ולאומנית ומצד שני, מה קורה לשפה כאשר היא מזוהה עם האויב. דיברנו על השירה, על הזהות ועל הסיפור של בני דורנו. אתם מוזמנים radio.melitz.org

onight at 6pm Israel Watch will be enthralling with the poet, researcher, writer and musician Rafael Newman born in Canada living in Zurich Switzerland. The meeting is part of "Coffee in Two Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with Jewish writers from around the world." Cooperation of the Writers Association and Radio Melitz.
I met Rafael Newman in Kosovo in 2019, and received poems and a research book on Jewish Swiss writers. The book is in German so I could mainly read titles and comments and was very impressed with the characters and the scope of the work.
Raphael's vocals are very rhythmic and usually have a story. It is meant to be played on .stage, to be a performance. It is poetry that involves words, body and voice.
 Raphael Newman and I went through some shared experiences on one hand with very poetic and political on the other. It is another story about the place of language as an expression of national and national identity and on the other hand, what happens to language when it is identified with the enemy. We talked about the poetry, the identity and the story of our contemporaries. You are invited
radio.melitz.org

https://www.3quarksdaily.com/3quarksdaily/author/rnewman

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

Springtime/ Knut Odegard

Knut Ødegård - Alchetron, The Free Social Encyclopedia

קנוט אודגארד, משורר נורבגי, שספר שיריו בתרגומי עומד ומוכן לסיום ימי הקורונה כדי לראות אור .

קנוט אודגארד, משורר ששיריו באים מתוך הביוגרפיה, אך אינם נכתבים כסיפור , אלא פרשנות מאוחרת

לזכרונותיו והתבוננות על האירועים מתוך חמלה והתבוננות רליגוזית. בספר יש מחזור שירים הנוגעים

לחודשים ועונות השנה. אלה אינם שירים המתארים את העונות. אלה שירים שהעונה היא מסגרת צבעונית

לזכרונות ילדות, בחינת נעץ בזמן החולף.

אֲבִיב

אָבִיב! מִלָּה עַתִּיקָה נִפְלָאָה לְתָאֵר

רוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת קַלּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּל הַמַּרְזְבִים

בָּעֲיָרָה  גִּרְגְּרוּ עַצְמָם בִּצְרִידוּת

מַתִּיזִים מֵאוֹטוֹבּוּסִים צְהֻבִּים הָעוֹבְרִים דֶּרֶךְ הָעִיר

אֶל הַשָּׁמַיִם (וְגַם לְעֶבְרִי!) גֶּשֶׁם וּבֹץ

סְדִינִים תַּחְתּוֹנִים מְתוּחִים בַּחוּץ כְּמוֹ  כְּרָזוֹת נִצָּחוֹן

בָּרוּחַ עַל חַבְלֵי הַכְּבִיסָה שֶׁל אִמָּא,

הַתְחָלַת הָעוֹנָה, עונת המגפיים וְהַסְּכָרִים שֶׁהִתְפּוֹצְצוּ בְּשִׁטָּפוֹן זוֹעֵם שֶׁל מַבּוּל

מִקְרָאִי בְּמוֹרַד נָהָר מוֹלָדָהּ, פּוֹרֵץ אֶל תּוֹךְ הַפְיוֹרְד

כְּמוֹ לִוְיְתָנִים אַדִּירִים הַנּוֹשְׁפִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם

לְעֵבֶר הַשָּׂמִים וְאָז גּוֹלְשִׁים עִם לְבָבוֹת עֲצוּמִים

עָמֹק לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּפוּאִים. הָאָבִיב שֶׁל יַלְדוּתִי! אַתָּה בָּא

עִם רוּחוֹת מְתוּנוֹת לְעֵבֶר הַכְּבִיסָה הַנְּקִיָּה עַל הַחֲבָלִים שֶׁל אִמָּא

וּלְגַלּוֹת  אֶת הַבְּגָדִים כְּמוֹ בּוּלֵי דֹּאַר עֲנָקִיִּים:

אֵלֶּה מִסְּפָרַד אֲדֻמִּים יְרֻקִּים בְּשִׁפּוּעַ אֲלַכְסוֹנִי

הֵיכָן אֹסֶף הַבּוּלִים שֶׁל יַלְדוּתִי?

הֵם בַּעֲלִיַּת הַגַּג שֶׁל אִמָּא בַּבַּיִת הַצָּהֹב, מַעֲלֶה

בְּמַדְרֵגוֹת המִּתְנַדֶּדוֹת , אֲרוּזִים עִם חֲלוֹמוֹת

יְשָׁנִים בַּחֹשֶׁךְ הַדַּק שֶׁל עֲלִיַּת הַגַּג: צִבְעֵי הַמַּיִם, פָּזַל מֵעֵץ,

 וְאַלְבּוֹם יִבּוּשׁ הַצְּמָחִים עִם הַפְּרִיחָה הַלְּבָנָה הריחנית שׁ  ל

כלנית נמרוזה

מָצָאתִי בְּקַרְקָעִית הַיַּעַר אֶת הִתְבַּגְּרוּתִי (אֲדָמָה

לַחָה וּשְׁרָכִים , אֶצְבָּעוֹתי הדַּקּוֹת מִתַּחַת לַשְּׁרָכִים). עַכְשָׁו

הָאָבִיב בָּא בֶּאֱמֶת עִם הָרְגָשׁוֹת הָעַזִּים כְּלַפָּיו! לִבּוֹ

שֶׁל בּוּל דֹּאַר (זֶה הַגָּדוֹל, הַבָּא עַל מִכְתָּב מֵרָחוֹק) זִנּוּק

מַעֲלֶה אֶל הַמַּדְרֵגוֹת, לָקַחַת בַּצַּעַד אֶת הַסִּיבוּב בַּתְּנוּעָה מִתְנַדְנֶדֶת מַעֲלָה

אַל עֲלִיַּת הַגַּג בַּבַּיִת  שֶׁל חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי: פּוֹתֵחַ

אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג וְרוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת מְתוּנוֹת דּוֹחֲפוֹת

בִּבְהִירוּת לְעֵבֶר חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי, שִׁירַת צִפּוֹר 

הִתְפָּרְצָה פְּנִימִית וַאֲנִי פּוֹרֵץ בִּמְהִירוּת , כְּמוֹ תִּרְזָה עַתִּיקָה

בַּגַּן,  בְּסִחְרוּר יָרֹק וְעוֹלֵץ.

https://gluya.org/lekhah-dodi/?fbclid=IwAR3fIrzOPzTM-Cg2ZJruMV2cO_rPQbD3ERBXGnu-cv2vIp_viMMoF645v24

מתי גרינברג: רישום מתוך האתר של נומיקן , והאהבה מה עם האהבה?

לכה דודי

י"ג ניסן תש"ף, 7

אתר "גלויה" בחר הפעם, ערב פסח תש"ף לעלות את מחזור שירי "לכה דודי" שהופיע בספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire שיצא בהוצאת קשב 2015. המחזור פורסם כחלק ממדור שירה "מיניות". מעניין לי הדיאלוג הזה. תודה לשרה סגל-כץ .

חוה פנחס כהן

1.
צְרִיכָה בְּסוֹפָהּ לְהָבִיא הַשְׁהָיָה לְהִתְמַלְּאוּת. יָצָאתִי
מְלֵאָה וְלַחֲזֹר רֵיקָה וּלְהִמָּלֵא מִתּוֹךְ הַכְּלוּם שֶׁל הֲלִיכָה לַשָּׂדוֹת,
לַבַּיִת וְהַלֶּחֶם.
לִסְמֹךְ עַל הַתְּנוּעָה הַסְּפִּירָלִית, עַל הַתְּנוּעָה. לֹא לְהַפְסִיק
אֶת הַהֲלִיכָה אֶלָּא לְטוֹבַת
שְׁהוּת שֶׁהִיא גַּם בְּתוֹךְ הִתְבּוֹנְנְהוּת וְהַהִתְהַוּוּת
מִחוּצָה לָנוּ מִזְרָח בּוֹעֵר וּמְדַבֵּר וּמְאַיֵּם לַעֲלוֹת עָלַי כְּמוֹ גַּל
הַבָּא לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל הַמָּקוֹם וְעַל הַזְּמַן שֶׁאֵינִי
אֶלָּא חָגָב וְגַם הָאֵשׁ בָּאָה מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וְכִלְּתָה אֶת הַזֵּיתִים
וְאֶת הַמַּבָּטִים שֶׁטָּמַנְתִּי סוֹדוֹת בֵּין סְלָעִים שֶׁבָּעֵמֶק
עָשִׂיתִי אוֹתָם לִיסוֹד הַיְּסוֹדוֹת, לְפֶחָם
שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהַצְמִיחַ אֶלָּא לְהַבְעִיר
אֶת הַחַם מִתּוֹךְ הַחֹם
שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה
הַמָּצוּי בִּשְׁהִיָּה
וְהַמְתָּנָה מֵאָז בּוֹאָם
שֶׁל גּוֹיֵי הַיָּם.

2.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שׁוּב הוּא עֵר, שׁוּב הוּא מִתְעוֹרֵר
מַבְחִין בְּגוֹנֵי הָאוֹר שֶׁמֵּעַל הָעִיר, בָּעֲנָנִים הַמִּשְׁתַּנִּים
וְהוּא מַבְחִין בַּהֶבְדֵּל בֵּין סַלְעֵי כֻּרְכָּר לְסַלְעֵי גִּיר בֵּין הַמִּתְפּוֹרֵר
לְנִבְנֶה. לֹא כְּמוֹ אֵשׁ שֶׁאָכְלָה בַּבַּיִת
וּמִתּוֹכָהּ עָפוּ אוֹתִיּוֹת וְהִתְיַצְּבוּ לְפָנַי
רָעֲיָא מְהֵימָנָא אַנְתְּ
וְשָׁאַלְתִּי, מִי? אֲנִי?
הָקִיצִי וְרַנְּנִי לְאִתְעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא
וְעָנִיתִי, Ma pitom לִבִּי עֵר
עָנִיתִי, לָמָּה לָצֵאת מֵחֲלוֹמִי וַאֲנִי כֻּלִּי טוֹבֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹ שֶׁל דּוֹדִי
שָׁם שָׁכַנְתִּי שֶׁבַע כְּיָמִים אֲחָדִים רֵעָה כְּרַעְיָה.

3.
דְּאַתְּ יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא
אֲבָל אֲנִי מְחַכָּה לְאִתְגַּלּוּתָא, בּוֹא דּוֹדִי בּוֹא
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לְגַבַּאי הַדְּלָתוֹת הַשְּׁמוּרוֹת
וַיֹּאמֶר לִי פַּעַם אַחַת, רַק פַּעַם אַחַת בְּקוֹלוֹ
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי
תַּם זְמַן הַמַּדִּיר וְהַמֵּזִיר
לֹא יוֹסִיף הַגְלוֹתֵךְ הוֹשִׁיטִי לִי יָדֵךְ
הִתְעוֹרְרִי כְּבָר, יַאלְלְלָה בּוֹאִי, הוֹשִׁיטִי גַּם רַגְלֵךְ
גְּעִי גְּעִי בִּי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טַל וְהָא כְּבָר אֵינוֹ תַּלְתַּל
כָּל זְמַן שֶׁהַטַּל עַל רֹאשִׁי וַאֲנִי מִחוּץ לְבֵיתֵךְ
וּלְגוּפֵךְ גְּלִימַת שְׁכִינְתָּא שֶׁלָּנוּ
וַאֲנִי נִגְלֵית לִשְׁכִינְתָּא גָּלוּתָא.

4.
יַאלְלָה רָעֲיָא הִתְעוֹרְרִי
וְשׁוּב שָׁאַלְתִּי: מִי, אֲנִי?
הֶאָקוּם וְאֶגַּע בַּטַּל שֶׁבְּתַלְתַּל לְכָהדוֹדִי
וְאוּלַי אַחֲזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה וְאוֹתְךָ לְחַדְרִי
וְאָז תִּרְאֶה יִנְבְּעוּ מִכָּל מְקוֹרִין עִלָּאִין
וּמוֹר יִפְתַּח כַּפּוֹת מַנְעוּלִים חֲלוּדִים.
עַד כָּאן, אָמַרְתִּי. מִכָּאן עָלַי לְהִתְעוֹרֵר דּוֹדִי,
לָקוּם וְלָלֶכֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלַי הַמְּצֻיָּרוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו
לֵךְ לְכָה דּוֹדִי

מתוך הספר הבא: אישה ושמה בטרם

בתוך ההוויה של להיות אישה איש מקומות מאד מעורפלים ובלתי מנוסחים. שהם בין הזמנים ובין הרגעים ובינה לבין עצמה. זה השיר מתוך הספר הבא שבינתים שמו: מצב משפחתי. וחשבתי שיש משהו ברישום הזה של לוסין פרויד הגדול שמבין מה אני מבקשת לומר. ובין לבין הקפלים שבשיר, הוא מתכתב עם ספר ויקרא , ספר ללא סיפור , אך עם פולחן, בו ברוב המקרים נשים נעדרות מלבד מקומות קטנים הקשורים בהולדה ובקשר המיני שלהן עם גברים. הנה: אישה בטרם

תאנה | סקיצות

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית

שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי

טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ

חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי

הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ

וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר

שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן

וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת

וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן

מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת

וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים

עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד

כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם

מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר

וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה

מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס

שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ

תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט

כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי

בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן

שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף

כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן

מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן

וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת

הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.

וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח

שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ

כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת

וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו

פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ

וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים

וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ

וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם

כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל  כִּימֵי הַכִּפּוּרִים

וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים

מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים

וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי

אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת

וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת

וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת

כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה

שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,

אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים

שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק

זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם

עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב

שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה

וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

היית לי סוכה

מתוך: מסע אחר עם עורב שחור וSain Claire ' הוצאת קשב, 2016

מסכֶת סוכה

1.

רֹב יְמוֹת הַשָּׁנָה רֹאשִׁי וְרֻבִּי בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת

בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהִשְׁאַרְתָּ 

בַּיּוֹם בּוֹ סָגַרְתָּ אֶת הַדֶּלֶת וְהָלַכְתָּ מִכָּאן. 

וְאוּלַי זוֹ הָיִיתִי

אֲנִי שֶׁסָּגַרְתִּי דֶּלֶת

מִסְתּוֹבֶבֶת אַחֲרַי.

2.

כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מַסֶּכֶת אַחַת

כִּי לַהֲלִיכָה עַל פָּנֶיהָ אֵין הֲלָכָה בְּרוּרָה

וְתִקְרָתָהּ פְּתוּחָה לַיָּדַיִם וְלַשָּׁמַיִם 

קִירוֹתֶיהָ מִתְקַפְּלִים וְנִגְמָשִׁים 

וְיוֹצֵאת מֵהֶם בֶּטֶן לָרְחוֹב בַּלֵּילוֹת

בָּהֶם בָּאוֹת הַבָּנוֹת 

מִכֹּחַ חַסְדֵי אָבוֹת

הַסְּכָךְ סוֹכֵךְ עַל כֻּלָּם וְגָדְלוּ הַמִּרְוָחִים

בֵּין עַנְפֵי הַתָּמָר הַיְבֵשִׁים

הָיָה דֵּי מָקוֹם גַּם לַמֵּתִים וְגַם לַתִּינוֹק.

וְזוֹכֵר הַסְּכָךְ אֶת שָׁרְשׁוֹ.

3.

כָּל הַיָּמִים בֵּיתִי עֲרַאי

וּמִרְפַּסְתּוֹ קֶבַע 

צְחוֹק עָשִׂיתָ לִי קוֹנִי

כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי כָּל יָמַי סֵפֶר אֶחָד 

וּבְבוֹאִי לְאַחֲרִית הַדָּבָר 

שָׁפַכְתָּ קִיתוֹן עַל פָּנָיו

וְנִמְחַק. 

4.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי מִתּוֹךְ חֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל הַמְרַשְׁרְשׁוֹת מֵיתָרִים בָּרוּחַ

מִתּוֹךְ הֶעָלִים הַפְּרוּצִים כְּאֶצְבְּעוֹת כֹּהֲנִים

זֶה בָּזֶה לְבַיִת שֶׁל קֶבַע

נִשְׁמַעַת.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

וְיָרַד הַגֶּשֶׁם וּבָאוּ מַיִם וּמָהֲלוּ אֶת הַיַּיִן

כְּמַרְאֵה הַזֶּרַע בַּדָּם

וְטָבַלְתִּי אֶצְבַּע בְּכוֹס

וּמָרַחְתִּי אֶת הַמַּשְׁקוֹף

בַּחֲרִיץ הַמְּזוּזָה שֶׁיְּהֵא רֵיחַ

הַיַּיִן אוֹת הַבָּא וּמֵבִיא אֶל הַסַּף

עוֹלֵה רֶגֶל רָעֵב

וְיִהְיֶה אַרְעַי נוֹגֵעַ בְּ־Nomad

וְרַעַד בִּלְתִּי נִרְאֶה יִגַּע

בְּרִמּוֹנֵי הַסֻּכָּה

וּמִתַּחַת לַסָּדִין

הָאִשָּׁה.

5.

הִשְׁכַּמְתִּי בְּחַדְרוֹ שֶׁל מִי שֶׁחַי כָּל הַשָּׁנָה

עֲבוּר שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה וְכָל זַכְרוּתוֹ כְּלוּלָב

בְּטֶרֶם יִפְרְצוּ עָלָיו וּלְפִטְמוֹתַי קָרָא

פִּיתוֹמַיִךְ לְאֶתְרוֹגַיִךְ.

רַק שִׁבְעָה יָמִים בְּשָׁנָה

טָבַל הָאִישׁ לוּלָבוֹ

וְכָל הַשָּׁנָה הָיְתָה עַל שֻׁלְחָנוֹ

צַלַּחַת אַחַת וְכוֹס יַיִן אַחַת וּפְרוּסָה אַחַת.

אני האישה בטרם

במהלך נסיעה ושהות בסרייבו אשר בבוסניה, בשעה שאני שוהה בתוך טקסטים של מקובלים שחיו ופעלו בבלקן, החלטתי לשלוח לאויר את השיר שחיכה בטיוטת הספר בעבודה: המצב המשפחתי (שם זמני)

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית
שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי
טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ
חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי
הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ
וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר
שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן
וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת
וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן
מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת
וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים
עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד
כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם
מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר
וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה
מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס
שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ
תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט
כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי
בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן
שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף
כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן
מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן
וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת
הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.
וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח
שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ
כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת
וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו
פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ
וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים
וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ
וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם
כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל כִּימֵי הַכִּפּוּרִים
וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים
מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים
וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי
אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת
וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת
כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,
אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים
שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק
זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם
עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב
שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה
וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .