Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

A Meeting with Rafael Newman

הערב בשעה 18:00 לפי שעון ישראל תשודר פגישה מרתקת עם המשורר, החוקר, הסופר והמוסיקאי רפאל ניומן יליד קנדה החי בציריך שוייץ. הפגישה היא במסגרת "קפה בשניים בארבע עיניים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים יהודיים מהעולם". שיתוף פעולה של אגודת הסופרים ורדיו מליץ radio.melitz.or
פגשתי את רפאל ניומן בקוסובו 2019, וקיבלתי מידיו שירים וספר מחקר על סופרים שוייצרים יהודיים. הספר בגרמנית כך שבעיקר יכולתי לקרוא כותרות והערות והתרשמתי מאד מהדמויות והיקף היצירה.
שירתו של רפאל, מאד קצבית, ובדרך כלל יש בה סיפור. היא מיועדת להישמע על במה , להיות הופעה. זאת שירה בה מעורבים המילים, הגוף והקול.

רפאל ניומן ואני עברנו בשלושה ימים כמה חוויות משותפות מצד אחד מאד פואטיות ומצד שני גם פוליטיות. סיפור נוסף על מקומה של השפה כביטוי לזהות לאומית ולאומנית ומצד שני, מה קורה לשפה כאשר היא מזוהה עם האויב. דיברנו על השירה, על הזהות ועל הסיפור של בני דורנו. אתם מוזמנים radio.melitz.org

onight at 6pm Israel Watch will be enthralling with the poet, researcher, writer and musician Rafael Newman born in Canada living in Zurich Switzerland. The meeting is part of "Coffee in Two Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with Jewish writers from around the world." Cooperation of the Writers Association and Radio Melitz.
I met Rafael Newman in Kosovo in 2019, and received poems and a research book on Jewish Swiss writers. The book is in German so I could mainly read titles and comments and was very impressed with the characters and the scope of the work.
Raphael's vocals are very rhythmic and usually have a story. It is meant to be played on .stage, to be a performance. It is poetry that involves words, body and voice.
 Raphael Newman and I went through some shared experiences on one hand with very poetic and political on the other. It is another story about the place of language as an expression of national and national identity and on the other hand, what happens to language when it is identified with the enemy. We talked about the poetry, the identity and the story of our contemporaries. You are invited
radio.melitz.org

https://www.3quarksdaily.com/3quarksdaily/author/rnewman

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

Springtime/ Knut Odegard

Knut Ødegård - Alchetron, The Free Social Encyclopedia

קנוט אודגארד, משורר נורבגי, שספר שיריו בתרגומי עומד ומוכן לסיום ימי הקורונה כדי לראות אור .

קנוט אודגארד, משורר ששיריו באים מתוך הביוגרפיה, אך אינם נכתבים כסיפור , אלא פרשנות מאוחרת

לזכרונותיו והתבוננות על האירועים מתוך חמלה והתבוננות רליגוזית. בספר יש מחזור שירים הנוגעים

לחודשים ועונות השנה. אלה אינם שירים המתארים את העונות. אלה שירים שהעונה היא מסגרת צבעונית

לזכרונות ילדות, בחינת נעץ בזמן החולף.

אֲבִיב

אָבִיב! מִלָּה עַתִּיקָה נִפְלָאָה לְתָאֵר

רוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת קַלּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּל הַמַּרְזְבִים

בָּעֲיָרָה  גִּרְגְּרוּ עַצְמָם בִּצְרִידוּת

מַתִּיזִים מֵאוֹטוֹבּוּסִים צְהֻבִּים הָעוֹבְרִים דֶּרֶךְ הָעִיר

אֶל הַשָּׁמַיִם (וְגַם לְעֶבְרִי!) גֶּשֶׁם וּבֹץ

סְדִינִים תַּחְתּוֹנִים מְתוּחִים בַּחוּץ כְּמוֹ  כְּרָזוֹת נִצָּחוֹן

בָּרוּחַ עַל חַבְלֵי הַכְּבִיסָה שֶׁל אִמָּא,

הַתְחָלַת הָעוֹנָה, עונת המגפיים וְהַסְּכָרִים שֶׁהִתְפּוֹצְצוּ בְּשִׁטָּפוֹן זוֹעֵם שֶׁל מַבּוּל

מִקְרָאִי בְּמוֹרַד נָהָר מוֹלָדָהּ, פּוֹרֵץ אֶל תּוֹךְ הַפְיוֹרְד

כְּמוֹ לִוְיְתָנִים אַדִּירִים הַנּוֹשְׁפִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם

לְעֵבֶר הַשָּׂמִים וְאָז גּוֹלְשִׁים עִם לְבָבוֹת עֲצוּמִים

עָמֹק לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּפוּאִים. הָאָבִיב שֶׁל יַלְדוּתִי! אַתָּה בָּא

עִם רוּחוֹת מְתוּנוֹת לְעֵבֶר הַכְּבִיסָה הַנְּקִיָּה עַל הַחֲבָלִים שֶׁל אִמָּא

וּלְגַלּוֹת  אֶת הַבְּגָדִים כְּמוֹ בּוּלֵי דֹּאַר עֲנָקִיִּים:

אֵלֶּה מִסְּפָרַד אֲדֻמִּים יְרֻקִּים בְּשִׁפּוּעַ אֲלַכְסוֹנִי

הֵיכָן אֹסֶף הַבּוּלִים שֶׁל יַלְדוּתִי?

הֵם בַּעֲלִיַּת הַגַּג שֶׁל אִמָּא בַּבַּיִת הַצָּהֹב, מַעֲלֶה

בְּמַדְרֵגוֹת המִּתְנַדֶּדוֹת , אֲרוּזִים עִם חֲלוֹמוֹת

יְשָׁנִים בַּחֹשֶׁךְ הַדַּק שֶׁל עֲלִיַּת הַגַּג: צִבְעֵי הַמַּיִם, פָּזַל מֵעֵץ,

 וְאַלְבּוֹם יִבּוּשׁ הַצְּמָחִים עִם הַפְּרִיחָה הַלְּבָנָה הריחנית שׁ  ל

כלנית נמרוזה

מָצָאתִי בְּקַרְקָעִית הַיַּעַר אֶת הִתְבַּגְּרוּתִי (אֲדָמָה

לַחָה וּשְׁרָכִים , אֶצְבָּעוֹתי הדַּקּוֹת מִתַּחַת לַשְּׁרָכִים). עַכְשָׁו

הָאָבִיב בָּא בֶּאֱמֶת עִם הָרְגָשׁוֹת הָעַזִּים כְּלַפָּיו! לִבּוֹ

שֶׁל בּוּל דֹּאַר (זֶה הַגָּדוֹל, הַבָּא עַל מִכְתָּב מֵרָחוֹק) זִנּוּק

מַעֲלֶה אֶל הַמַּדְרֵגוֹת, לָקַחַת בַּצַּעַד אֶת הַסִּיבוּב בַּתְּנוּעָה מִתְנַדְנֶדֶת מַעֲלָה

אַל עֲלִיַּת הַגַּג בַּבַּיִת  שֶׁל חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי: פּוֹתֵחַ

אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג וְרוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת מְתוּנוֹת דּוֹחֲפוֹת

בִּבְהִירוּת לְעֵבֶר חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי, שִׁירַת צִפּוֹר 

הִתְפָּרְצָה פְּנִימִית וַאֲנִי פּוֹרֵץ בִּמְהִירוּת , כְּמוֹ תִּרְזָה עַתִּיקָה

בַּגַּן,  בְּסִחְרוּר יָרֹק וְעוֹלֵץ.

https://gluya.org/lekhah-dodi/?fbclid=IwAR3fIrzOPzTM-Cg2ZJruMV2cO_rPQbD3ERBXGnu-cv2vIp_viMMoF645v24

מתי גרינברג: רישום מתוך האתר של נומיקן , והאהבה מה עם האהבה?

לכה דודי

י"ג ניסן תש"ף, 7

אתר "גלויה" בחר הפעם, ערב פסח תש"ף לעלות את מחזור שירי "לכה דודי" שהופיע בספר: מסע אחר עם עורב שחור וSaint Claire שיצא בהוצאת קשב 2015. המחזור פורסם כחלק ממדור שירה "מיניות". מעניין לי הדיאלוג הזה. תודה לשרה סגל-כץ .

חוה פנחס כהן

1.
צְרִיכָה בְּסוֹפָהּ לְהָבִיא הַשְׁהָיָה לְהִתְמַלְּאוּת. יָצָאתִי
מְלֵאָה וְלַחֲזֹר רֵיקָה וּלְהִמָּלֵא מִתּוֹךְ הַכְּלוּם שֶׁל הֲלִיכָה לַשָּׂדוֹת,
לַבַּיִת וְהַלֶּחֶם.
לִסְמֹךְ עַל הַתְּנוּעָה הַסְּפִּירָלִית, עַל הַתְּנוּעָה. לֹא לְהַפְסִיק
אֶת הַהֲלִיכָה אֶלָּא לְטוֹבַת
שְׁהוּת שֶׁהִיא גַּם בְּתוֹךְ הִתְבּוֹנְנְהוּת וְהַהִתְהַוּוּת
מִחוּצָה לָנוּ מִזְרָח בּוֹעֵר וּמְדַבֵּר וּמְאַיֵּם לַעֲלוֹת עָלַי כְּמוֹ גַּל
הַבָּא לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל הַמָּקוֹם וְעַל הַזְּמַן שֶׁאֵינִי
אֶלָּא חָגָב וְגַם הָאֵשׁ בָּאָה מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וְכִלְּתָה אֶת הַזֵּיתִים
וְאֶת הַמַּבָּטִים שֶׁטָּמַנְתִּי סוֹדוֹת בֵּין סְלָעִים שֶׁבָּעֵמֶק
עָשִׂיתִי אוֹתָם לִיסוֹד הַיְּסוֹדוֹת, לְפֶחָם
שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהַצְמִיחַ אֶלָּא לְהַבְעִיר
אֶת הַחַם מִתּוֹךְ הַחֹם
שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה
הַמָּצוּי בִּשְׁהִיָּה
וְהַמְתָּנָה מֵאָז בּוֹאָם
שֶׁל גּוֹיֵי הַיָּם.

2.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שׁוּב הוּא עֵר, שׁוּב הוּא מִתְעוֹרֵר
מַבְחִין בְּגוֹנֵי הָאוֹר שֶׁמֵּעַל הָעִיר, בָּעֲנָנִים הַמִּשְׁתַּנִּים
וְהוּא מַבְחִין בַּהֶבְדֵּל בֵּין סַלְעֵי כֻּרְכָּר לְסַלְעֵי גִּיר בֵּין הַמִּתְפּוֹרֵר
לְנִבְנֶה. לֹא כְּמוֹ אֵשׁ שֶׁאָכְלָה בַּבַּיִת
וּמִתּוֹכָהּ עָפוּ אוֹתִיּוֹת וְהִתְיַצְּבוּ לְפָנַי
רָעֲיָא מְהֵימָנָא אַנְתְּ
וְשָׁאַלְתִּי, מִי? אֲנִי?
הָקִיצִי וְרַנְּנִי לְאִתְעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא
וְעָנִיתִי, Ma pitom לִבִּי עֵר
עָנִיתִי, לָמָּה לָצֵאת מֵחֲלוֹמִי וַאֲנִי כֻּלִּי טוֹבֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹ שֶׁל דּוֹדִי
שָׁם שָׁכַנְתִּי שֶׁבַע כְּיָמִים אֲחָדִים רֵעָה כְּרַעְיָה.

3.
דְּאַתְּ יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא
אֲבָל אֲנִי מְחַכָּה לְאִתְגַּלּוּתָא, בּוֹא דּוֹדִי בּוֹא
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לְגַבַּאי הַדְּלָתוֹת הַשְּׁמוּרוֹת
וַיֹּאמֶר לִי פַּעַם אַחַת, רַק פַּעַם אַחַת בְּקוֹלוֹ
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי
תַּם זְמַן הַמַּדִּיר וְהַמֵּזִיר
לֹא יוֹסִיף הַגְלוֹתֵךְ הוֹשִׁיטִי לִי יָדֵךְ
הִתְעוֹרְרִי כְּבָר, יַאלְלְלָה בּוֹאִי, הוֹשִׁיטִי גַּם רַגְלֵךְ
גְּעִי גְּעִי בִּי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טַל וְהָא כְּבָר אֵינוֹ תַּלְתַּל
כָּל זְמַן שֶׁהַטַּל עַל רֹאשִׁי וַאֲנִי מִחוּץ לְבֵיתֵךְ
וּלְגוּפֵךְ גְּלִימַת שְׁכִינְתָּא שֶׁלָּנוּ
וַאֲנִי נִגְלֵית לִשְׁכִינְתָּא גָּלוּתָא.

4.
יַאלְלָה רָעֲיָא הִתְעוֹרְרִי
וְשׁוּב שָׁאַלְתִּי: מִי, אֲנִי?
הֶאָקוּם וְאֶגַּע בַּטַּל שֶׁבְּתַלְתַּל לְכָהדוֹדִי
וְאוּלַי אַחֲזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה וְאוֹתְךָ לְחַדְרִי
וְאָז תִּרְאֶה יִנְבְּעוּ מִכָּל מְקוֹרִין עִלָּאִין
וּמוֹר יִפְתַּח כַּפּוֹת מַנְעוּלִים חֲלוּדִים.
עַד כָּאן, אָמַרְתִּי. מִכָּאן עָלַי לְהִתְעוֹרֵר דּוֹדִי,
לָקוּם וְלָלֶכֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלַי הַמְּצֻיָּרוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו
לֵךְ לְכָה דּוֹדִי

מתוך הספר הבא: אישה ושמה בטרם

בתוך ההוויה של להיות אישה איש מקומות מאד מעורפלים ובלתי מנוסחים. שהם בין הזמנים ובין הרגעים ובינה לבין עצמה. זה השיר מתוך הספר הבא שבינתים שמו: מצב משפחתי. וחשבתי שיש משהו ברישום הזה של לוסין פרויד הגדול שמבין מה אני מבקשת לומר. ובין לבין הקפלים שבשיר, הוא מתכתב עם ספר ויקרא , ספר ללא סיפור , אך עם פולחן, בו ברוב המקרים נשים נעדרות מלבד מקומות קטנים הקשורים בהולדה ובקשר המיני שלהן עם גברים. הנה: אישה בטרם

תאנה | סקיצות

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית

שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי

טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ

חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי

הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ

וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר

שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן

וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת

וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן

מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת

וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים

עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד

כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם

מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר

וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה

מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס

שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ

תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט

כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי

בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן

שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף

כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן

מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן

וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת

הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.

וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח

שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ

כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת

וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו

פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ

וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים

וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ

וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם

כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל  כִּימֵי הַכִּפּוּרִים

וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים

מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים

וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי

אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת

וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת

וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת

כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה

שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,

אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים

שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק

זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם

עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב

שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה

וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

היית לי סוכה

מתוך: מסע אחר עם עורב שחור וSain Claire ' הוצאת קשב, 2016

מסכֶת סוכה

1.

רֹב יְמוֹת הַשָּׁנָה רֹאשִׁי וְרֻבִּי בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת

בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהִשְׁאַרְתָּ 

בַּיּוֹם בּוֹ סָגַרְתָּ אֶת הַדֶּלֶת וְהָלַכְתָּ מִכָּאן. 

וְאוּלַי זוֹ הָיִיתִי

אֲנִי שֶׁסָּגַרְתִּי דֶּלֶת

מִסְתּוֹבֶבֶת אַחֲרַי.

2.

כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מַסֶּכֶת אַחַת

כִּי לַהֲלִיכָה עַל פָּנֶיהָ אֵין הֲלָכָה בְּרוּרָה

וְתִקְרָתָהּ פְּתוּחָה לַיָּדַיִם וְלַשָּׁמַיִם 

קִירוֹתֶיהָ מִתְקַפְּלִים וְנִגְמָשִׁים 

וְיוֹצֵאת מֵהֶם בֶּטֶן לָרְחוֹב בַּלֵּילוֹת

בָּהֶם בָּאוֹת הַבָּנוֹת 

מִכֹּחַ חַסְדֵי אָבוֹת

הַסְּכָךְ סוֹכֵךְ עַל כֻּלָּם וְגָדְלוּ הַמִּרְוָחִים

בֵּין עַנְפֵי הַתָּמָר הַיְבֵשִׁים

הָיָה דֵּי מָקוֹם גַּם לַמֵּתִים וְגַם לַתִּינוֹק.

וְזוֹכֵר הַסְּכָךְ אֶת שָׁרְשׁוֹ.

3.

כָּל הַיָּמִים בֵּיתִי עֲרַאי

וּמִרְפַּסְתּוֹ קֶבַע 

צְחוֹק עָשִׂיתָ לִי קוֹנִי

כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי כָּל יָמַי סֵפֶר אֶחָד 

וּבְבוֹאִי לְאַחֲרִית הַדָּבָר 

שָׁפַכְתָּ קִיתוֹן עַל פָּנָיו

וְנִמְחַק. 

4.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי מִתּוֹךְ חֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל הַמְרַשְׁרְשׁוֹת מֵיתָרִים בָּרוּחַ

מִתּוֹךְ הֶעָלִים הַפְּרוּצִים כְּאֶצְבְּעוֹת כֹּהֲנִים

זֶה בָּזֶה לְבַיִת שֶׁל קֶבַע

נִשְׁמַעַת.

בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי

וְיָרַד הַגֶּשֶׁם וּבָאוּ מַיִם וּמָהֲלוּ אֶת הַיַּיִן

כְּמַרְאֵה הַזֶּרַע בַּדָּם

וְטָבַלְתִּי אֶצְבַּע בְּכוֹס

וּמָרַחְתִּי אֶת הַמַּשְׁקוֹף

בַּחֲרִיץ הַמְּזוּזָה שֶׁיְּהֵא רֵיחַ

הַיַּיִן אוֹת הַבָּא וּמֵבִיא אֶל הַסַּף

עוֹלֵה רֶגֶל רָעֵב

וְיִהְיֶה אַרְעַי נוֹגֵעַ בְּ־Nomad

וְרַעַד בִּלְתִּי נִרְאֶה יִגַּע

בְּרִמּוֹנֵי הַסֻּכָּה

וּמִתַּחַת לַסָּדִין

הָאִשָּׁה.

5.

הִשְׁכַּמְתִּי בְּחַדְרוֹ שֶׁל מִי שֶׁחַי כָּל הַשָּׁנָה

עֲבוּר שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה וְכָל זַכְרוּתוֹ כְּלוּלָב

בְּטֶרֶם יִפְרְצוּ עָלָיו וּלְפִטְמוֹתַי קָרָא

פִּיתוֹמַיִךְ לְאֶתְרוֹגַיִךְ.

רַק שִׁבְעָה יָמִים בְּשָׁנָה

טָבַל הָאִישׁ לוּלָבוֹ

וְכָל הַשָּׁנָה הָיְתָה עַל שֻׁלְחָנוֹ

צַלַּחַת אַחַת וְכוֹס יַיִן אַחַת וּפְרוּסָה אַחַת.

אני האישה בטרם

במהלך נסיעה ושהות בסרייבו אשר בבוסניה, בשעה שאני שוהה בתוך טקסטים של מקובלים שחיו ופעלו בבלקן, החלטתי לשלוח לאויר את השיר שחיכה בטיוטת הספר בעבודה: המצב המשפחתי (שם זמני)

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית
שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי
טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ
חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי
הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ
וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר
שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן
וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת
וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן
מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת
וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים
עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד
כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם
מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר
וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה
מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס
שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ
תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט
כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי
בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן
שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף
כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן
מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן
וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת
הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.
וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח
שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ
כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת
וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו
פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ
וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים
וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ
וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם
כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל כִּימֵי הַכִּפּוּרִים
וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים
מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים
וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי
אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת
וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת
כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,
אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים
שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק
זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם
עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב
שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה
וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

כמה הערות על השירה בתקופה שהאדישות היא כלי פוליטי

הדברים נכתבים בזמן השתתפותי בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה

  1. לפעמים נשאלת השאלה למה משוררים היום, בעידן המסכים ודיגיטציה , בעידן הבינלאומי, צריכים לכתוב בשפות קטנות ואיזוטריות, אולי כדאי כמו זמרים מסוימים, לעזוב את המקומי והאיזוטרי ולכתוב באחת השפות הגדולות, אולי בלינגואה פרנקה , באנגלית. הרי ממילא, בזמן התרגום השיר מאבד הרבה ממשמעותו ומכוחו ומשנה זהותו, אם כן מה הטעם בכתיבה בשפות קטנות ואיזוטריות. אפשר גם לנסח זאת אחרת, אם ממילא נכתבת שירה בשפה איזוטרית

וקטנה אולי כדאי להשקיע משאבים בתרגומים מהמקור לשפות הגדולות. כך תמשיך להתפתח השפה מתוך השירה והשירה מתוך השפה והתרגומים ינגישו את המשוררים והשפה והשירה לעולם. ישחקו המשוררים המקומיים במגרש של הגדולים.

  • אני כותבת ממקום אחר מקום מוכר ואהוב ומתחדש, מפסטיבל סטרוגה שבמקדוניה, לילות שירה בסטרוגה. נקודת מפגש מעניינת של משוררים מהמרחב הים תיכוני , הבלקן ואירופה. עיר קטנה על חוף אגם אוכריד, בדרום מקדוניה יש להניח שלא היתי נעצרת בה אלמלא הפסטיבל. מדי שנה מגיעים אליה כמאה משוררים וכשבעים הם משוררים אורחים לשבוע של קריאת שירה ולחשיפה לשירה ולמשוררים המקדונים.

בקושי שלושה מיליון אנשים מדברים מקדונית ופחות מהמספר הזה קוראים שירה, אך למקדוניה יש משוררים טובים ויש מסורת של שירה. בעבר, הם היו חלק מיוגוסלביה הגדולה אך בשלושה עשורים אחרונים, הם שפה ועם ומקום לעצמם, מה יעשו עם השפה החדשה ישנה אם לא יחשפו אותה בכוחות משרד התרבות והעריות ומאמץ קולקטיבי לפני משוררים וארצות אחרות. ספק אם הינו נחשפים לשירה הנפלאה הבאה משם. לפנים האנושיות של העם הזה, לשאלות הזהות והשייכות, לתחושה שאין עתיד, לעם קטן שיש לו פזורה גדולה בעולם.

  • בישראל כבר למעלה מעשר שנים נעדר פסטיבל שירה בינלאומי מרכזי. יהודה עמיחי הקם את פסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות שאננים, שהזמין משוררים מכל העולם וחשף את ירושלים, את השפה העברית ומשוררים ישראלים

לעולם. השפה העברית האיזוטרית, הקטנה קיבלה את מקומה בין העמים. לא הכל היה מושלם ויש לי כמה הערות על הדרה של ההגמוניה הפואטית של שנות השמונים והתשעים, אבל בכל זאת, אפשר היה לארח לתרגם ולחלום.

  • פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים פסק בגלל נימוק סתמי למדי, המנהל הנכנס של משכנות שאננים החליט שעדיף פסטיבל סופרים בינלאומי על פני שירה. לו לפחות היה מאחד את השירה והפרוזה ומרחיב קהלים, אך לא, בפעם הראשונה נחלקה הספרות ל"פרוזה" ו"שירה" בגלל עניין כלכלי. סופרים כידוע, הם סקסיים ומושכי קהל ממשוררים. אך, בזה לא נגמר העניין. כמעט לכל שפה, יש מכון המקדם אותה ואת תרבותה בארצות שונות. המכון התרבותי הוא שגריר של תרבות לארצות השונות, כך מכון סרוונטס לספרדית, המכון הרומני לשפה הרומנית, המכון הצרפתי לשפה הצרפתית, המכון הפולני לשפה הפולנית ומכון גתה לשפה הגרמנית. עברית אינה בליגה הזאת. לשפה העברית ולספרות העברית אין מי שיקדם אותה. אולי תגידו "המכון לתרגום ספרות עברית", ראיתי פרוזאיקנים עבריים זוכים לעזרה מצד המכון לתרגום ספרות עברית, לא ראיתי את השירה העברית מקודמת בעולם באמצעות המכון לתרגום ספרות עברית. האם זו הכללה? אשמח לשמוע  על יוצאים מהכלל.
  • לתרבות בעיקר לסופרים יש יחסים מסובכים עם הממסד, עם מקורות הכוח הפוליטי.  חייו של אמן קצרים מאד, ואם בתוך שנות הצירה שלו מישהו חוסם אותו, או מונע ממנו התפתחות, זו בהחלט פגיעה משמעותית בו וביצירה שלו, לפיכך, קורה לא פעם שאנחנו משתפים פעולה עם מקורות הכוח, כדי לשרוד תקופות קשות ולהגיע לשלב הבא. בתקופה זו, התקופה בה אנחנו חיים היא אחת התקופות המבלבלות והקשות ביותר ביחסים שבין יצירה, אמנים וממסד. קשה להבין מי הממסד ומה הוא רוצה, האם לממסד הפוליטי תרבותי, יש אדאולוגיה או חזון. קשה להבין מי הכתובת לחמצן ששמו כסף כדי לממש יוזמות תרבותיות, אין במי לתמוך ואין למי להתנגד, האדישות, חוסר העניין של הממסד התרבותי החל ממשרד התרבות ועד אחרון הגופים, מביך ומשתק ומונע פעולה.
  • לישראל אין פסטיבל שירה בינלאומי משלה לארח וליזום פעילות משותפת, למשוררים העבריים אין כתובת כדי ליזום יוזמות הדדיות, אין כתובת לבקשה לתמיכות עבור ספרים ועבור תרגומים ואין קריטריונים.

אני כותבת את הדברים מתוך יאוש כפול, ראיתי איך נסגר אחד מצינורות הקשר והחמצן של השירה העברית ואיני רואה מרד משוררים המבין את מלאכת השירה

ומנסה לפרוץ את המחסום ולחדש את מה שהתחיל יהודה עמיחי. ומצד שני, כמי שיזמה ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודיים, מפעל שהוא מבחינת מהותו  הינו אדאולוגי תרבותי ובהיקפו לאומי, רוב הזמן שלי ושל השותפים שלי נתון לחיפוש הכסף האבוד, הכסף שהובטח בקדנציה אחת לפני בחירות ראשונות, ועכשיו בתקופת מעבר אינו מוצא דרכו לנמעניו. הנשק החזק של הממסד הוא בפיזור חוסר ודאות. רק משוררים מוכנים להתמודד מול חוסר ודאות , והממסד יודע להתיש אותנו עד יאוש.

  • אם מקדוניה וסרביה וסלובניה וקולומביה וניקרגואה יכולות לשים את השירה בראש מעיניהם ולהיות גאות בשירה הנוצרת בשפתם ועל אדמתם, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל ומשרד התרבות והמכון לתרגום ספרות עברית ומפעל הפיס ומחלקות התרבות של העיריות, התנערו מאדישותם ויתחילו לפעול כמי שמבינים שספרות ואמנות ישראלית הם היצוא הטוב ביותר שיש להם.

(המשך יבוא)

ציפורה (פואמה )

פואמה זו מופיעה בספרי העומד לצאת לאור: "וחצי תאוותי בידו"  בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפואמה מוקדשת לציפורה לוריא חברתי, האמנית, חוקרת האומנות, אשת תאטרון, מי שקידמה ועודדה את היצירה הדתית ביהודה ושומרון ובארץ כולה. הרבה מאד מהיוצרים והארגונים והעיתונים הפועלים היום חייבים לה את ההכרה ואת תחילת דרכם. ציפי הלכה לעולמה לפני תשע שנים והגעגועים גדולים. השיר התפרסם בחלקו השבוע במוסף שבת של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר.

 

ציפורה

 

לציפוריה לוריא

 

א

מֵאַחַר וְהֵנָּה אֲנִי שָׁבָה כָּאֳנִיַּת סוֹחֵר לְנָמֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָצָאתִי

וַאֲנִי מַתְקִינָה סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵמָתָא

וְגוּפִי יִהְיֶה כְּלֶחֶם וּכְיַיִן חָשׂוּף וְקָרוֹב

וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַקָּרוֹב קָרוֹב

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ

 

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת וְאוּלַי אֵינִי

פְּגִישָׁה עִם צִפּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ

דַּקּוֹת לִפְנֵי שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִיא,

הַצַּמָּה, הַחַלָּה וְסַל הַקַּשׁ, מִטְפַּחַת סְבִיב צַוָּאר

וּשְׁלֹשָה צְמִידֵי אַמָּה הָלְכוּ מִמֶּנִּי

בִּצְעָדִים מְהִירִים לִקְרַאת חָתָן

בְּכִוּוּן קָטָמוֹן הַיְשָׁנָה בְּיָדַי הַחַלָּה הַשְּׁנִיָּה וְהַיַּיִן

לְמִי שֶׁגְּמַלְתִּיהוּ טוֹב וְלֹא רַע וְהוּא הָלַךְ מִפָּנַי.

 

לְחַבֵּר אֶת הַמֵּחַם לְחַמֵּם אֶת הָאֹכֶל

לַחְתֹּךְ אֶת הַסָּלַט וּלְכַסּוֹת אֶת הַחַלָּה

יְהוֹשֻׁעַ אָב וּמִגְדַּלּוֹר אָדָם, חִכָּה לָהּ

לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁעוֹד חַיָּה וְאַחַר כָּךְ כְּבָר הָלְכָה

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד אֶת צַעֲצוּעָיו,

וְשַׁי בְּדַרְכּוֹ לַמַּטָּע הִשְׁאִיר שָׁעוֹן חוֹבֵק מוֹט מִטָּה אוֹ חֻפָּה

הַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְמַלֵּא בְּמֵתִים וְחַיִּים שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלֶּה

וְצִפּוֹרָה יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּלְדוֹבֵב וְאֵין טַעֲנָה.

 

ב

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְכִוְּנָה אֶת עֵינַי לַשָּׁעוֹן

הוּא חִבֵּק אֶת אַמַּת הַמִּטָּה

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְחִלְּצָה אֶת הַשָּׁעוֹן מֵחִבּוּק דּוֹמֵם

וְעָנְדָה אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה לְצַד הַצְּמִידִים לְלֹא דִּמְעָה

תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, בֵּינִי לְבֵינֵךְ, לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת

הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא חֻלִּין אָרֹךְ לִפְעָמִים

אֲנַחְנוּ מְקַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ לְשִׂיחָה שֶׁתַּעֲצֹר

וְתַבְדִּיל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת

בְּרֵיחַ בְּשָׂמִים וְאֵשׁ, דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת וּמִלִּים מִלִּים

 

תִּרְאִי, צִפּוֹרָה, אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה

כְּשֶׁמַּרְאִים לִי אוֹתָהּ בְּפַשְׁטוּת שֶׁל בַּיִת עִם סֻכָּה,

אִישׁ שׁוֹתֵל עֵץ בַּגִּנָּה. שָׁעוֹן חוֹבֵק עֵץ תַּפּוּחַ בַּמַּטָּע

וּבַחֹרֶף לִפְעָמִים גֶּזַע גֶּפֶן עֲרֻמָּה.

 

 

ג

הִיא הָלְכָה עִם שָׁעוֹן פְּנִימִי לְהַדְלִיק נֵר

הַמְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת לָאֲדָמָה הַיְשֵׁנָה בְּלֵב עֵר

בָּרְחוֹב כְּבָר הָלְכוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת כְּפַלְגֵי מַיִם

מֵהָרְחוֹב הָרָאשִׁי לְפִתְחֵי לְכָה דּוֹדִי מוּאָרִים

בָּרְחוֹב הַהוֹלֵךְ וְחשֵׁךְ הָיִיתִי אִשָּׁה לְבַד בְּשַׁבָּת

הַנֵּרוֹת נִדְלְקוּ בְּחַלּוֹן הַבַּיִת לְלֹא אֲנִי לְלֹא אַתָּה.

 

 

ד

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ הוּא כֹּה רוֹצֶה

בָּגַד הַמַּטָּע בַּאֲהוּבוֹ, שׁוֹתְלוֹ וּמְגִנּוֹ וְהִפִּילוֹ לְרַגְלָיו בְּצָהֳרֵי יוֹם

וּבַלַּיְלָה הַהוּא לְאַחַר שֶׁהִבְדִּילוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ מֵהַחֹל, לְאַחַר עָשִׂינוּ

סֵדֶר בְּעוֹלָמוֹ, לְאַחַר שֶׁבְּשִׁשִּׁי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וּמִלּוֹתֶיהָ:

תִּרְאִי, עוֹד יוֹם יָבוֹא אָמְרָה לִי וּכְמוֹ תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי לָהּ

כִּי טוֹב אֲדֹנָי לַצַּדִּיקוֹת.

עַל הַמִּטָּה הַצְּחֹרָה רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַחֲזָקוֹת

נָעוּ בְּאִי שֶׁקֶט אָנֶה וָהֵנָּה

וְנִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ תְּרִיסִים מִפְּנֵי הַחַיִּים.

 

 

הָלְכָה מִמֶּנִּי וּלְפָנַי כְּמוֹ אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה לְמַחֲזֶה בִּכְתוּבִים

הָלְכָה בִּצְעָדִים לֹא מֻכָּרִים

וְאִי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַדּוּמִיָּה

נִשְׁאַר אִתִּי בֵּין עַפְעַפַּי עַד יוֹמִי וּבֵינְתַיִם

מִשְׁתַּנֶּה לְטִפּוֹת הַהוֹפְכוֹת מֶלַח

לְמִלִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

 

הִנֵּה אֲנִי מְאַפֶּרֶת אֶת גּוּפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָבָן וְגָלוּי בִּפְנֵי הַחַיִּים

חֲסַר דִּבּוּר חֲסַר חֵשֶׁק וּפִתּוּי

וְיִהְיֶה רָאוּי לַמֵּתִים וּלְמִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַטִּפּוֹת

הַיּוֹרְדוֹת בַּמְּעָרוֹת בֶּהָרִים בְּאֵין רוֹאִים.

 

 

ה  מטע בוגדני

כִּמְעַט עֶרֶב וְהַכַּלְבָּה נִרְדְּמָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים

מִישֶׁהוּ דָּפַק בַּדֶּלֶת בְּיָדוֹ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

עֵצִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לִצְמֹחַ עַל הָרֵי טְרָשִׁים

וּשְׁלֹשָה מַלְאָכִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ לְרֶגַע וְהָלְכוּ

וְהִשְׁאִירוּ כֶּרֶם מוּסְקָט וּמִישֶׁהוּ מַאֲשִׁים

וְנִשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דַּם אָדָם עַל הַסְּלָעִים.

 

עַל כָּל פָּנִים מוּל פָּנִים

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּפֶּתַח הוֹפִיעַ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

וְאַחֲרָיו אִישׁ עִם קִמְטֵי חִיּוּךְ כְּחֻלִּים וְהִקְדִּים

אֶת מַה שֶּׁעָתִיד הָיָה לָבוֹא וְלֹא יָדַעְנוּ

רַק כִּתְמֵי הַדֻּבְדְּבָן עַל חֻלְצָה לְבָנָה הָיוּ

הַבְּשׂוֹרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּלֵב חֶשְׁוָן לָבַשְׁתִּי לָבָן וְדוֹדִי בָּא

סְעוּדַת צָהֳרַיִם עִם וֶרֶד אָדֹם עַל מַפָּה בְּדָמִי חִדּוּדֵי חַג

עַל הַמִּפְתָּן עָצְרָה אוֹתִי שָׂרָה (גַּם הִיא כְּבָר הָלְכָה)

לְכִי אֵלֶיהָ וְאִמְרִי לָהּ הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע, לְכִי בַּשְּׂרִי לָהּ

קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת צִפּוֹרָה בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַחֲדָרִים

בְּבִגְדֵי לָבָן שֶׁהֵחֵלּוּ מִתְכַּסִּים בְּכִתְמֵי זֵעָה וְצֶבַע

פָּנִים אֶל פָּנִים חִפַּשְׂתִּיהָ

אָמְרָה לִי: מַה לָּךְ לָבָן בְּיוֹם חֹל

אָמַרְתִּי לָהּ: הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע

אָמְרָה לִי: לָמָּה עַכְשָׁו

 

 

דּוּמִיָּה בֵּינִי לְבֵינָהּ קָרְבַּן הַקִּרְבָה,

הִצִּיתָה סִיגַרְיָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְאֶצְעָדוֹת. עוֹלָם

חֲסַר פִּייֶטָה פָּנִינוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ, יָדֵינוּ הָיוּ רֵיקוֹת

הַסֻּכָּה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה. רָאִיתִי אִשָּׁה לְבַד

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר וְעוֹד אִשָּׁה לְבַד הוֹלֶכֶת

חֲבוּקָה בִּכְלוּם וּתְמוּנַת שָׁעוֹן שֶׁרֵיחַ מִפְרַק

בְּעָלָיו הַשָּׁזוּף מִשֶּׁמֶשׁ, אֲדָמָה וְרֵיחַ שָׁרָשִׁים

חוֹבֵק אֶת מוֹט הַמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיָה מוֹת חֻפָּה

וְכַלְבָּה וּסְפָרִים פְּתוּחִים לְלֹא סִימָן בַּחֲדָרִים.