Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence

slovenia august- september 2011 068

Piran , August 2011. starting translating

 From the Foreign to the known

Lately, a five year work ended, of translation, study, conversation and editing of the anthology of contemporary Slovenian poetry in Hebrew. This is a moment of great satisfaction from the very existence of a book of this kind, and from the fact that I embarked on a personal as well as a group journey, rife with obstacles, and overcame it. However, following the end of the journey and the editing, I realized, that this is more than a book. It was a journey into a foreign culture, into a foreign country, to make it known, and perhaps into the self. To that which is visible and invisible in language. Slovenia in general and Ljubljana, its capital city, in particular, were not meaningful in my or my family’s biography. Other places in Europe, especially in the Balkans, are meaningful. However, last summer I was the guest of honor at the three days “Jewish Languages” Festival, at the Mini teater in Ljubljana. It dawned on me, that somehow, Ljubljana has become a place for me. A point in the world fraught with meaning, a place of biographical, social, and cultural associations. A place where love may reside. And, talking about love, Ljubljana means “Love.” In other words, people may live in 8 Hagfen St. Love. Some would exclude Slovenia from the Balkans, being situated north, bordering on Italy and Austria, and never been a part of the Ottoman Empire, but part of the Austro-Hungarian one, as other central European countries. Poetry and the language brought me to her.

My voyage began with the poetry festival in Vilenica in 1998, one of the worst years in my life. Yossi, my man, was very sick, the girls were young, and life shook in unknown rhythms toward the unknown. Being invited to the festival, among the poets inaugurating it in the karst cave, was like the hand of the almighty, showing me that a wider world awaits around the corner, that poetry goes beyond the local swamp, it is a borderless world of words, a place of love. Years later, in 2016, the circle would close, by the labor of translation, which is occasionally a labor of love to poet friends, to poetry and to the meeting of languages and cultures. This is a boundless attraction, and this too became one of the most difficult years of my life, a crossroad of life and death, of the possible and impossible.

One of the poems I was asked to read and translate was written by Tomaž Šalamun:

JONAH

how does the sun set?
like snow
what color is the sea?
large
Jonah are you salty?
I’m salty
Jonah are you a flag?
I’m a flag
the fireflies rest now

what are stones like?
green
how do little dogs play?
like flowers
Jonah are you a fish?
I’m a fish
Jonah are you a sea urchin?
I’m a sea urchin
listen to the flow

Jonah is the roe running through the woods
Jonah is the mountain breathing
Jonah is all the houses
have you ever heard such a rainbow?
what is the dew like?
are you asleep?

slovenia august- september 2011 009

Barbara Pogacnik, Piran, August 2011

While reading the poem, I felt it touching the pupil of my Jewish anxiety, even if written in a foreign language and relating to another people. One day during the festival we spent in Ljubljana, reading poetry in a library/book store, when an Austrian poet, writing in Slovenian (an interesting complication by itself, giving up a great language like German for a minor language) pulled my sleeve, saying: “You must read this poet,” pointing at a book by Srečko Kosovel, 1904 – 1926, and testifying about himself that since stumbling on this Slovenian poet, he began reading Slovenian poetry, and eventually writing in it. The poem which attracted my attention, and I translated later, is among the first in the anthology: “Ljubljana is asleep:”

In red chaos a new humanity
is approaching! Ljubljana is asleep.
Europe is dying in a red light.
The phone lines are all dead.
Oh, but this one is cordless.
A blind horse.
[As if your eyes were from
Italian paintings.]
White towers rise
out of dun walls.
The flood.
Europe is stepping into a grave.
We come with a hurricane.
With poison gasses.
[Your lips are like strawberries.]
Ljubljana is asleep.
On the tram the conductor is asleep
Slovenski narod
is read in the Europa cafe.
The clicking of billiard halls.

 

An expressionist poem, prophetic in my eyes, written a long time before World War II, foreseeing Classical Europe’s death, due its loss of values and morality. Needless to say, I bought the book, and went searching for Europa café, still in existence, as well as the newspaper mentioned in the poem.

  1. A synagogue wakes up in the theater

Imagine, a Sabbath Eve, you receive an invitation to a premiere of a known Roman tragedy at the Mini teater. People are thronging in their Sunday clothes, to an evening of theater, “Thyestes” by Seneca, a Roman philosopher and playwright. The audience is invited to the narrow colorful alley, blossoming with the flowers planted by Rubi along the lane leading to the theater. The show begins outside, where the actors, clad in Roman togas, shouting to the beating of drums, as the audience walk along into the small, well-groomed, hall.

From the entrance to the lobby one may see a lovely sign hanging on the gate, announcing “A Jewish Cultural Center.” Another exit is leading via a flight of stairs to a small synagogue, within it a Holy Ark, a table serving as a pulpit, some formularies and prayer books. The synagogue is active on Sabbath eves and mornings. One may imagine that Kabalat Shabbat begins earlier, perhaps at six or seven o’clock, and following the service, the participants exit the synagogue and enter the theater. This is only my imagination, since, actually, a small museum, adjacent to the synagogue is slowly amassing information and items belonging to the vanished Jewish community. Most important is the memorial corner, where photographs of deportations to concentration camps and names of the martyrs are endlessly displayed on a digital display. In fact, the synagogue only functions during the summer months. Rabbi Haddad conducts Sabbath services, and if some Israeli visitors arrive at the closed gate, Rubi instructs them to please knock on the Mini teatar’s door, Krizevniska ulica 1, someone will open the synagogue and museum’s door.

Well, this was the current state of affairs greeting me on September 2016 in Ljubljana. I arrived at the invitation of Robert Waltl, owner and manager of the Mini teater in the old town, next to the river, in a seventeen century renovated residential building. Some floors around a common yard, letting the light enter the various spaces, thus allowing eye contact among all floors. One half of the building was renovated as a theater hall. Above it one climbs a spiral staircase to the theater office and Robert’s office, and one more to a set of guest rooms: hosting visiting directors and actors, a makeup artist or a soundman. There I stayed with my daughter, living above the theater, listening to the sounds of rehearsals, the music, the stage.

The background noises made us feel like in a continuous play having its own logic, interrupted formally by ushers standing at the doors, tearing the tabs off tickets. But for me the show went on without any interruption. The lobby became a home for me. Women and men blended in it, musicians and actors. The Mini teater lobby is the space where I was invited in March 2015, when I stayed for ten days in the apartment of the Slovene Writers Association, a small flat in a suburban housing project built in the communist period. Then, I used to walk each morning from the suburb, along the river to Barbara’s house, my partner in translating and editing. In those days we worked on the anthology, for many hours on each poem, source versus translation, line after line, examining the accuracy of the translation and editing, each day from morning till evening. Walking along the river, and the evening hours spent with our poet colleagues in coffee houses, were my relief. On Sabbath eve I was invited along with Barbara and friends, the translators of the anthology, to a Kabalat Shabat, at the Mini teater. There to be introduced to Robert and Polona, and to the imaginary Jewish cultural center, then emerging.

The lobby was decorated with art works collected meticulously and with love, a personal collection, including candlesticks, a large seven stalks Menorah stood on the window sill, a Hanukkah candlestick, and the Holy Scriptures in the cabinet. We sat around a table covered by a white cloth, having tea or coffee, telling stories. Polona Juh – a famous actor in Slovenia’s National Theater and the Mini teater, and a close friend of Robert Waltl – is from a Jewish Italian descent, whose appearance is dramatic and humorous and her speech is interspersed with Yiddish and Hebrew. In those days she was staging a monolog by Mendelsohn’s sister. Around the table sat…., our partners in translating the anthology, Barbara Pogačnik and me.

We did not pray around the table, but conducted a Saturday eve festive conversation. Robert Waltl does not regard himself as Jewish, but is committed to establish a home for the Jewish community of Ljubljana. He described what motivated him to establish a synagogue and a Jewish cultural center. Years earlier, he received letters inquiring about the fate of his Jewish family, prior and during the Second World War. With his typical smile he said that the whole thing was like a bad joke in his eyes, he used to tear the letters and forget all about them. In recent years Jewish colleagues approached him again and again, asking for his help in establishing a Jewish center. Finally, he decided to help by clearing a space in the theater for Jewish events.

Rubi began by declaring a Hanukkah candle lighting ceremony in the Mini theater. Rabbi Uriel Haddad, Chabad’s representative in Trieste, heard about the new activity and joined it. Naturally, members of the Jewish community and friends began celebrating Hanukkah and Purim. Both holidays, with their carnival atmosphere, were natural to the theater atmosphere, and convenient for everybody, thus, after decades of silence in Ljubljana, a renewed Jewish life was celebrated in the theater’s lobby. The theater’s lobby became a venue for celebrations.

One day, Rabbi Haddad called Robert, telling him that a Passover Seder should be celebrated, a traditional table should be prepared, matzos, etc. Robert should announce the Seder, and prepare the table. Robert, with his typical smile, half wonder half humorous, told us about setting the table with the theater’s magnificent cutlery set. However, upon arriving the rabbi asked him to replace it with a disposable cutlery. Robert turned to me, asking for explanations.

Since asking, Robert learnt a lot about holy days and praying. He bought the other half of the building, old and deteriorating, hoping to arrange for its renovation. On the second floor, a room is already defined as a synagogue, and an association maintains a “Jewish Cultural Center” in Ljubljana, announcing itself proudly on the main door of the Mini teater. Despite the establishment of the center and the initial functioning of the synagogue, a big step from a total to a partial vacuum, Rubi says: “Sometimes I am so depressed and tired, not knowing how to advance, suddenly, a small light appears, and I feel committed again. Currently I am encouraged for a good reason, because on January 27, the Jewish Community Memorial Day, a new digital display will be inaugurated, displaying the Jewish presence in Ljubljana and Slovenia, the first step in Ljubljana of which I am very proud. I hope that the museum shall preserve the names of the dead, and host educational activities. I expect it to be filled with poetry, and supportive friends.” When a stage exists, literally and metaphorically, things occur very fast. Professor Katja Schmidt, Born in Maribor, who lives in Madrid, an expert on Ladino, told me enthusiastically about translating Asher Kravitz’s play, “The Jewish dog.” The play describes the Holocaust from a dog’s point of view. A dog, Cyrus his name, finding itself at the home of a Nazi officer, following the deportation of its Jewish owners to a concentration camp. The play shall be presented at the Mini teater, on the Holocaust Memorial Day, January 27. Thus, people exposed to the Jewish-Slovenian association, can express themselves at Rubi’s who opened the doors of the Mini teater to Jewish and Israeli culture.

And perhaps the association of the theater with the Jewish center is no wonder. Survivors of Ljubljana’s Jewish community still remember a poet and writer who was also a well-known actor in Ljubljana Puppet Theatre, Berta Bojetu Boeta. Some of her poems were translated by her son, Klemen Jelinčič Boeta, for the anthology. I knew about the talented and beautiful actress, even before knowing anything about the Jewish community of Ljubljana. She died young, leaving behind a poetry manuscript. The following is one of her poems, written in her unique syntax.

 

  1. The bridgeable tension between what is and what is not

Initially, my work on the anthology was mainly in translating, alongside other poets, colleagues, getting to know them, without paying attention to their origin or mine, to Slovenian or to Hebrew, and mainly disregarding the issue of identity. I thought that it is possible to remain in the domain of poetry and culture, without dwelling on questions of identity and Jewishness. However, apparently the very meeting of Slovenian and Hebrew summons people and issues, thus we began conversing, which led to me learning to know Ljubljana, its cultural and human richness. A layer began uncovering, whose essence is the meeting between what is, and what is not. A huge absence. Jews lived here, not any more. Behind, they left their marks, their outlines, their memories. The absence of Jews is part of the collective experience of post-World War Two, part of the city’s implicit silence about their being and disappearance.

The streets where they lived, remained, the houses, are still there, the synagogue remained but serves other purposes. Physically nothing changed, but the people, the families, the spoken language, the books read, all these disappeared. In the lobby of the improvised synagogue there is a memorial display for those killed in the holocaust. A name list of Slovenian Jews, taken to the camps, never to return.

Standing in front of the digital display and the alternating names, names of men, women, children, babies, old people, all gone, I noted to myself that this is a new and recurring motif, all over the Balkans. Not far from Ljubljana, just a short drive, in Zagreb, Croatia’s capital, a Jewish museum opened recently, also displaying a list of names. In Skopje, the capital of Macedonia, a Jewish museum opened, describing and preserving the story of the Spanish Jews, from their expulsion in 1492 and dispersion all over the Balkans, under the Ottoman Empire, until their extermination by the Nazis in 1944. At the entrance to the Jewish museum in, in Skopje main square, a tree stands, but instead of leaves it is covered with photographs of members of the Jewish community of Bitola, smiling faces, women, girls, men, babies, old men and women. By an order of the Bulgarian police, all had their photographs taken at a local photography shop, a passport photograph each, with their names written in its margins. Date of birth, profession, and address. All had their photographs taken, unknowing the purpose of the community album kept by the Bulgarian police. On March 7, 1944 the riddle was solved, but too late. The whole community was led to its extermination. Today one may note from a historical perspective: the Spanish expulsion ended by extermination.

 

Poetry in a karst cave

I arrived first in Ljubljana in September 1998, on my way to a poetry festival in Vilenica, west Slovenia. Curious as usual about the fate of the Jews in the former Yugoslavia, I asked about Jews or a synagogue in town. I was told that there are very few, a tiny community, and no synagogue. There was a congregation place, which I did not manage to visit. I knew that Slovenia’s Jewry disappeared in Mauthausen and Treblinka, that after the war only a few of them returned. The huge absence, in middle Europe, and the absence is great. Who listens to the voice of absence, and who forgets or causes to forget?

Veno Taufer, the veteran Slovenian poet, born in 1933, invited me to read at the festival, to open the festival by reading poetry in a big karst cave in northwestern Slovenia. For the Slovenians, reading poetry in the karst cave, is more than an exotic experience. For them, this is a dialog with their past, with the period, when under communist rule they were forbidden to speak their language, and forced to speak Serbo-Croatian. These caves are where they could sing and speak in their own language. The Slovenians are a small people of two millions only, a small country between Italy in the north, the Austro-Hungarian Empire in the north and Croatia in the south. Slovenia has never been independent, only after the civil war in Yugoslavia, and its disintegration, did it gain its independence. For centuries under foreign rule, the Slovenian language had a special status, for language is identity, setting the political boundaries of a country. In 1985, Veno Taufer established the International Poetry Festival in Vilenica, an act whose meaning was a cultural, linguistic separation of Slovenia from the other nations of Yugoslavia, namely, the language serving as a political tool to create a national identity.

In his poem, Sarajevo, Taufer writes:  SARAJEVO

two thousand years in the library books maps
in flames the wind carries leaves away from memory
blood sticks letters and pages in stiff fingers

pens tremble as the sound of the spheres reaches the listening
who have only commentaries to resist death
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo

sinks with one of those ships in that list in the poem
the elements crumble water disperses into noxious vapours
flames petrify to ash and cold

stone rots to dust swallowed by mud in the depths
the disgusting lips of cracks suck the shredded air
where trees grew the wailing is degraded to drooling

the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem
surviving scribes blinded by the seasons' explosion

scrabble for shards of letters and scraps of parchment
to write down in brief what the ancients already
repeated in the terrible mystery of their fragments

the word couples with mortal flesh to survive
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem

November 1993

Translated by Michael Scammell & author

Neither arms, nor demonstrations, wars or borders, but language sets identity. Barbara Pogačnik, the Slovenian poet and translator describes these days:

" A question, so much alike the statistic criteria in the era of an oligarchic capitalism, and so improbable to ask in Slovenia during the days in 1990 and 1991, just before the tiny country got its independency. It was Slovenian poets and writers who, in the times of anguish, when no one knew if this part of land, somehow lost on the map of the world, if the countryside with blades of grass in front of the houses on the crossroads of Central Europe and the Mediterranean, was going to be swept into a Balkan war, it was them who were giving people the reason to hope and believe to a possibility of existence. Today, many other professions raise the attention of people, a Slovenian politician can preside the EU, compete for the function of Secretary-General of the United Nations or for example the president of the UEFA – but not even thirty years ago, poets were the only real substance of this community, they were the ones who meant hope, constituting the reason that could be defended, they almost seemed a kind of prophets, their readings were listened to by thousands. I can still recall their modest grey faces in front of the grey faces of a two million nation – a nation raised for centuries under the Austrian monarchic regime, and later learning to swim in the chaotic brotherhood of the Balkans – I can still recall Dane Zajc reading his lines »And, in the silence of the night, I heard / someone kill the birds in the garden… «, and above all, I can recall how poetry was then incomparable to any other human activity, how far more important it seemed than any other kind of speech. It was an essential word of survival: a lot of nations in the world do not get this chance. Also, a lot of world`s poets and writers do not get the chance to play such a role. People forget the mission of poets in times of peace and prosperity. They throw poetry away like some used toy from childhood that no longer has its charm. Still, poetry remains, hidden in some place, waiting for its time to help and rescue. "

Even before knowing the details of this poetry, I sensed the central role of poetry in the Slovenian experience, the closeness to Hebrew, another language which maintained the affinity of identity and belonging among various Jews in different generations, who, dispersed among the nations, spoke the language, prayed in it, inscribed it on their tombstones, named their children in it, preserving the language as the language preserved them. The Vilenica festival takes place in the Lipica Stud Farm, where white horses are bred for centuries; a legacy of the Austro-Hungarian Empire, which used Slovenian lands in an imperialistic manner. A green expanse of green meadows fenced by white fences. And in the most difficult days of 1998, when Yossi my husband fought for his life, and I lived in dread of the approaching death, Veno Taufer, and the junction of limitless poetry endowed me with energy and faith in me and in Poetry:

 

A place where the benches speak poetry

The Mini teater is situated in Krizevniska ulica, a narrow alley climbing from the river, paved with old stones. The theater is at number 1, and the synagogue and the Jewish Cultural Center at number 3. One day, while climbing the alley, I noticed a white note, handwritten, glued to the wicket of an old door. It reads: here lived the poet Srečko Kosovel. The anthology’s name, “Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence,” is taken from one his poems, and the anthology opens with poems of the prophet, the brave poet. From here he saw Ljubljana, a town in decay, calling her “dying,” as if to say: love is dying. I kept climbing, and could not ignore the benches along the alley, painted white, their wooden planks inscribed with verses of poetry. Benches speaking poetry. These lines are taken from Milan Dekleva’s poems. I knew Dekleva (1946 – 2016), who wrote about everyday situations with a philosophical touch, combining humor and irony. His friend found a way to preserve his presence by verses traveling from his books to the walls and benches…. Today I feel that his verses traveled from Slovenian into the Hebrew anthology. I thought, how good it is for the poets that the city and its streets keep their memory. The verses lead to the theater and to the Jewish Cultural Center.

Lately the anthology was published. A whole world, among the lines, perhaps a journey toward home. The journey began with the acquaintance of the poet and editor Barbara Pogačnik, who invited me to a workshop of poetry translating in Piran, a small medieval port town on the coast of the Adriatic Sea. For ten days we stayed there, poets in various languages, with Slovenian poets, translating each other. Our labor yielded translations and friendships. Following the workshop I suggested to prepare a small representative anthology of twelve poets. I had nothing else in mind. But Barbara surprised me with a meticulous blueprint, including six generations of poets, chronologically and by schools. Editing was done in Slovenian, English, and occasionally in French. I was impressed by her meticulousness, and could not refuse or reduce the size of the anthology. While translating, a whole world spread before my eyes, like a fan. A world bearing witness of a people speaking the language, singing the poetry. Like Hebrew poetry, Slovenian poetry carries on its back a heavy responsibility for the integrity of the nation, for its continuity, its identity.

It is evident that the older generation, the founders of modern poetry, until the end of the 1990’s, tend to write national or political poetry, symbolic poetry. Few women are among them. The reader may observe that more female voices are heard among the younger generation; that after the 1990’s when national responsibility no longer burdened them, the presence of women poets is increasing, as well as of personal poetry, family life, life at home and urban experiences. Thus, Essad Babcic, a native of Bosnia (1965) and a poet with a strong social awareness, can write a minimalist, universal ars-poetic poems and dweals with relations with his father, Or Maya Vidmar who writes poem about Itzak .Veronika Dintinjana (1977), a physician and artistic director of a young poets’ festival, wrote a poem about the mythical Veronica, who stood by the side of the road, wiping with a linen kerchief the face of Jesus carrying the cross. The poem reveals the landscapes of the country, of Jerusalem, as seen by a person who only visited Jerusalem in her imagination….

The poems were placed in my hands by Barbara Pogačnik, a beautiful poet and translator, whose love of Slovenian poetry, led me among people, manuscripts, alleys and coffee shops, but most of all to myself in a way I thought impossible.

 

 

 

 

נופים שבחוץ, נופים שבפנים. אני צועק אבל הכל סביב. הכל יהיה שקט.

שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.

במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר  נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית  היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.

כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.

בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.

לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.

לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.

ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.

לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.

הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם  שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.

סרצ'קו קוסובל /

אירופה גוססת

Europe dying

 

אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.

חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת

כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.

פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!

אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.

עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:

שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים

וְהַשָּׂדוֹת

וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים

וַאֲנִי צוֹעֵק.

הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב

יִהְיֶה שֶׁקֶט.

 

Tomaž Šalamunמשורר סלובני מעבר לגבולות השפה

מיני תרגימא – תומאז' סלומון, Tomaz' Salamon

תומאז' סלומון: "כאשר אני קורא לך, אני שוחה. כמו דוב-דוב
את דוחפת אותי אל האושר. את שוכבת מעלי, מה
שהורס אותי. עוד לפני שנולדנו,
התאהבתי בך עד מוות. זה לקח בדיוק רגע והייתי אש בוערת.."

Tomaž Šalamun

TO READ: TO LOVE

לקרוא: לאהוב

כאשר אני קורא לך, אני שוחה. כמו דוב-דוב
את דוחפת אותי אל האושר. את שוכבת מעלי, מה
שהורס אותי. עוד לפני שנולדנו,
התאהבתי בך עד מוות. זה לקח בדיוק רגע והייתי אש בוערת.

אני חש בטחון כמו שלא חשתי מעולם את התחושה
המלאה של ההתגשמות, אני יודע מאין באים הגעגועים,
בכל פעם שאני בתוכך אני בתוך קבר רך. את חותכת, את מאירה
כל שכבה: זמן מתפרץ לעבר הלהבה ונעלם. אני שומע מזמורים.
כאשר אני מתבונן בך, את נוקשה , תובענית ומדויקת. ואני לא
יכול לדבר. אני יודע שאני מתגעגע אלייך, פלדה קשה ואפורה. עבור אחת
מהנגיעות שלך, אני מוותר על כל דבר. ראי, קרן שמש של אחר הצהרים
נזרקת כנגד הקירות של החצר באורבינו. את תמיד עוקרת
ומענה אותי. ובמקומות שהרסת, גן עדן פורח.

Slow Motion

וכאן, הנה אלה השרופים?
האם מתו מרזון? האם האימאם
אמר להם? הסיפור ככה: קודם אתה הולך
על שלג לבן לבן. אתה כורע על ברכיך הערומות.
אינך יודע מה תלוי
מעליך: עגילים, קרסים לדייג, פעמונים
סיניים. זה מצלצל ורוטט. הלובן
הוא בלתי נסבל. נקבובים רבים. אז אתה פוסע
בגן שקט של תפוחי אדמה. משום מה תפוחי אדמה
מגרגרים באוויר. שנקרא
שדה האביר. הם מסתובבים וזוהרים.
השמות סוגרים עצמם
בארון. אף פעם לא נשרטים.
וככל שרחוק ועדין יותר
סנסקריט זורם
אבל כל פלג קטן בסוף הוא מכאיב לך כמו רופא שיניים. אפילו השפה
הראשונה היא גם אמונה תפלה. המקור
כבר הוטבע. והשאלה האם הדברים צמחו והתחברו מחדש
האם שמות מובילים למשהו והאם כלבלבים מזדווגים.
הכל בסופו של דבר, בלבן כחול נדיר חמים
דייסתי, ערפל שהתומכים בו קוראים לו כפי שהם קוראים לו.
אוקיינוס של אהבה וחסד.

Great-grand fathers

אבות אבותינו

מדוע ציירתי קו?
קו יכול:
אתה יכול לגעת בו בידיך
אתה יכול להעמיד עץ מעליו
אתה יכול להרטיב אותו
אתה יכול לשכב עליו
אתה יכול לעצום עיניים כדי לא לראות אותו
אתה יכול לטייל עליו
עם בנך בתוך הגלריה
אתה יכול לצעוד על חלק אחד ברגל שמאל
וברגל ימין מעל החלק האחר
ולומר: מכאן
ועד שם
אתה יכול לשפוך אדמה
ולאכול את החיטה.
ואתה יכול להבין שאין שעורה
ואתה יכול להגיד, כל מעוין
עשוי מקו.
אתה יכול לצעוק לפני הגלריה
טינקרה, איפה אתה?
וטינקרה, מתוך הגלריה צועק תשובה:
אני רועה את הכבשים אני רועה את הכבשים
בצורה בה גלי הקול שלו נוגעים בקו.

הקו, אינו ניתן:
כתבלין כדי
לתבל אוכל
שאין לו מאפיינים
והוא חסר בקיעים
אתה לא יכול לגרום לו
לחרוק
אם אתה שם אותו בתוך האדמה
כדי שינבוט, הוא לא ינבוט.
הוא משולל תחושה של בוקר
או תחושה של אחר הצהרים
הוא אינו מכיל נוזלים.
אין אף לוגוס קשור מסביב
למותניים
אין לוגוס קשור מסביב לצוואר.
אינו מלופף,
ואינו מטפטף
דבש.
אינך יכול להחליף אותו עם
ארוין פנובסקי
אינך יכול ללכת אתו על קצהו
של גשר.

היחסים בין להיות יכול, ללא יכול
הם אומנות
ומשום כך, קו הוא אומנות.

**

פגשתי את תומאז' סלומון, מספר פעמים בהזדמנויות שונות בהן ביקרתי בסלובניה ובלובליאנה, מדי פעם ישבנו שוחחנו על שירה ועל משוררים וגם תרגמתי משירין לאנתולוגיה של שירה סלובנית לעברית בשיתוף עם ברברה פוגצ'ניק. בשנתיים האחרונות ידעתי שהוא חלה וראיתי את חבריו המשוררים דרוכים לפגוש אותו ולשמוע ממנו כל עוד אפשר. איש חם ואוהב, איש מהלך בשדות השירה הבינלאומיים. אני אוהבת את הצד ההומני, הישיר בשירתו, את החיפוש אחר מרכיבים מיתיים מבתנך והברית החדשה. ויותר מכל את שירת האהבה שלו. בקובץ המצורף הבאתי שלושה שירים מהתקופה המוקדמת בשירתו, כאשר הוביל מהלך מודרניסטי בשירה הסלובנית.

תומאז' סלומון, משורר סלובני, הוא אחד המשוררים האירופאים החשובים והפוריים ביותר בדורו. נחשב כמשורר מנהיג אוונגרד במרכז אירופה. בתחילת דרכו ערך כתב עת בשם: פרספקטיבה, ונכלא לתקופה קצרה בתקופה הקומוניסטית, בגלל פעילות פוליטית. למד תולדות האמנות באוניברסיטת לובליאנה, שם גילה את השירה, כסוג של התגלות וכינה את הופעתה בחייו כ"אבן משמיים".

הוא מחברן של יותר מ-40 קבצי שירה .

בגיל 25 פרסם את קובץ השירה הראשון: פוקר (1966) ובו השתמש באלמנטים סוריאליסטיים יחד עם פוליפוניה קולית, שירתו אז הושפעה מיצירתם של פנק אוהרה, ג'ון אשבי, צ'ארלס סימיק, ושרל בודלר.

הוא זכה בפרס Prešeren ו-Mladost, שני פרסי היוקרה למשוררים סלובנים. תומאז' סלומון והמתרגם שלו לשפה הגרמנית: פביאן הפנר זכו בפרס האירופאי לשירה, זכה בלהיות עמית פולברייט באוניברסיטת קולומביה, היה חלק מתוכנית כתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה שם פגש את המשורר אנסלם הוללו שהיה למתרגמו לפינית. תומאז' סלומון חי רוב ימיו בין לובליאנה לארה"ב , היה מוערך על ידי משוררים בכל העולם. ונפטר בשבוע האחרון של ינואר 2014. יהי זכרו ברוך.

Hava Pinhas Cohen
פורסם בטור: מיני תרגימא ב http://www.megafon.news

נופים שבחוץ, נופים שבפנים

בין השירים , שכבות של שתיקה

 

יושבת בסטרוגה, בלובי, לאחר ששתלנו את העץ של המשורר הקוריאני, הזוכה בפרס הזהב השנה.

חוזרת אל הדפים הצהובים של המחשב כדי לנסות ולכתוב את אשר נכתב. אחרת, או אותו דבר. אך מבחינת תהליך הכתיבה מעניין לראות את נקודות האחיזה במה שכבר נכתב כדי לכתוב את העכשיו. גם הטכסט הזה הוא נקודת אחיזה למה שיבוא אחריו וגם הוא אינו כולל שום מימד שיכול להיות רגשי. כל הרגש צריך להיות מכונס. דרך החלונות הגבוהים של מלון "דרים" האגם מאבד את הצבעים שלו והופך ללבן, לערפילי. המבנה על כל האסתטיקה שלו, החדר, על שטיחי מקיר לקיר האדומים ומוכתמים, הוילונות הבהירים והוילונות הכמו כבדים, אסתטיקה של עולם שמתפורר מול העיניים. עולם קומוניסטי שנשלח לאיטו לפחי האשפה של ההיסטוריה ומהווה מקור געגועים לנהגי מוניות שכועסים על המצב הכלכלי. נהג מונית בליובליאנה התלונן באוזני על המצב הכלכלי ואמר, אין תעדשייה אין שום דבר. מיוגוסלביה הגדולה התפרקה למדינות שכל אחת שני מליון תושבים, הקטנים לא יכולים להחזיק את עצמם "אני קומוניסט" אמר "יותר טוב קומוניסט טוב מקפיטליסט רע" . וכאשר שאל אותי, מהיכן אני, ואמרתי שאני מישראל, השיב לי "למה אתם יורים טילים על עזה?" . ניסיתי לתקן את הרושם שלו והוא השיב שאנחנו מקבלים טילים מאמריקה, כי כל היהודים עשירים. למזלי, כל נסיעה במונית מסתיימת רק השיחה אינה נשכחת.

 

שדה התעופה של לובליאנה , מכאן לסקופיה לקצה השני של הבלקן. אנחנו נוסעים שניים, אני עם תוכניותי ויש מי שהולך לראות את העולם הזה דרך עיני, או לצידי.

הבינלאומיות חוזרת על עצמה. התכתבות פעילה עם מי שנוסע לנקודת המוצא שלו ואני ממשיכה במסע שלי בחיפוש הלא נגמר אחרי מה שאני מתקשה להגדירו. איך נראית האהבה איך היא חוזרת אל הגוף כדי לאהוב כמו מהתחלה. מה המתח בין הכתיבה לאי כתיבה האם ניתן להגדירה כשתיקה, כהמתנה.

 

לנסוע למקדוניה, לבולגריה, לצד הדרומי של הבלקן, פירושו מסע אל התת מודע של השפה. לפני הנסיעה למקדוניה לשפה של התת מודע או אולי נדמה לי שזה התת מודע? ליתר דיוק מסע אחר שפה אבודה שהלכה לאיבוד בדרך אלי ואני בדרך אליה, אלה אותות מהבהבים של ילדות.

האם אני כותבת תוך הליכה והתבוננות או שאני שוכחת מה כתבתי ומה אכתוב.

 

בשיחת הטלפון היומית שאני משתדלת לדבר עם אמא, לפעמים דווקא וניה עונה לי ואני מנסה לדבר איתה בשפתה. אני מרגישה איך אוצר מילים מסוים חוזר אלי. אני חושבת על המצה האירוני הזה בו גויה בולגריה מפלובדיב עיר ואם בישראל עד מלחמת העולם השנייה, באה לטפל באישה יהודיה מבוגרת בארץ שנבנתה מחורבות העיירות שאבדו. היא אינה יכולה עוד להתפרנס בארצה היא באה לארצם של הגולים מארצה. פליטים שבנו את ביתם והיו לבעלי ביתם. התהליך הזה שיש בו קריעה , הנתקות, חיבור מחדש והמשכיות, אינו גלוי לעין עבור הדמויות הפועלות. הדמויות רואות רק את קצות החוטים של הדברים.

 

שוב שואלת את אמא מה שם המשפחה שלנו שאבדה במקדוניה. בין 7000 היהודים שנשלחו לטרבלינקה היו בני משפחה רבים.

 

חוה?

אהה לא ידעתי חשבתי שזו את. חשבתי שאת אתי, הקול שלכן דומה.

אז איפה את? אההה במקדוניה? שכחתי

אמא, מה שם המשפחה שלנו שהיתה כאן במקדוניה?

נשארו שתי בנות של בן דוד שחיות בסקופיה , היא אומרת.

אז מי הן? מה השמות?

לא יודעת את מי לשאול, מתי גיסתי יודעת אבל היא כבר מתה.

 

השיחה הזאת בלתי נשכחת בשבילי אך היא מלאה בשכחה. בשתיקות שבין המילים ואולי מכאאן אני נסעתי ונוסעת לשכבות של שתיקה.

 

 

מסע. אל התרגום

10/8

יום ראשון אחרי שבת עקובה מקריאה וכתיבה וקצת מצוקה.

כל הבוקר תרגמתי משיריו של ניקו גראפנאואר, משורר שב. תיארה  כחשוב ביותר, כמי שהשפיע על רבים וכם על שירתה.  פעמים רבות ניסיתי כוחי בשירתו, והיה קשה לפצח את שירתו, מהיכן השער לתרגום. הדברים נשמעו כה מופשטים וחסרי פעלים. הקדשתי בוקר ארוך יקר ומתוק לקריאה והיפוך המילים. חיפוש הדרך לעבור מהמופשט אל התמונה.

בדרך קרה מה שיכול לקרות בכל סדנת עבודה. איבדתי קובץ מעודכן של האנתולוגיה.  הרגשתי את הגוף מעלה זעה, חשתי כאב בעורף הצואר. הרגשתי שהקירות סוגרים עלי, שהמצוקה והבושה התחברו בי

איבדתי כמה קבצים והעבודה עלתה על המשוער. המשמעות היא גם אובדן זמן , אובדן אמון. המטרה התרחקה. המתח עם ב. עלה.  לעיתים נדמה לי שרגעים בהם מתגלה חולשתי בארגון

אלה רגעים ששאלת התרגום חוגת מהדפים, מהשירה ועוברת לשאלת השינוי והמעבר לתרגום התנהגותי.

עוד אני עובדת, הכנתי שוב כוס תה, תמריץ לכוחות הנפש ולתומי חיפשתי סוכר. מתיקות הסוכר היתה  עילה לרגע שננעץ בזמן כמו סיכה.   ב. לא מצאה סוכר ומייד וללא עקבות התקשרה לאימה ושאלה:

ממי, איפה את שמה את הסוכר.

אמא יש לך סוכר?

זה לא הזמן עכשיו את מפריעה לי . יש לך סוכר?

יש תשובה אבל הטונים עולים והשיחה מתחילה להיות על השיחה. על אופייה.  הבנתי שהאישה, האם בצידו השני של הקו, איבדה סבלנות, שהשאלה פגשה אותה ברגע לא מתאים.

חשתי שאני עדה לאחד הגלים של מתח וקונפליקט המגיעים משום מקום ומפזרים את הדפים ואת הדעת.

היא מסתובבת במטבח בעצבנות אוכלת מפה ומשם,  עלה ירוק, קרקר, גרגרי תירס מקלח לא מבושל. ומדברת הרבה מדברת. והדיבור ממלא את החלל כמו שרק  חפצים יכולים למלא.

שעות רבות של לבד  הייתי בתוך המטבח המעיק מחום רק חלון אחד תוח לדרום. חום יבשתי שהנהר אינו מגיע אליו. מנותקת מהחדשות מנותקת מהקשר מרוכזתרק בחציית המילים משפה לשפה.

העבודה על גרפנאאור נמשכת. אחרי בוקר ארוך ושקט ושיאו הליכה לצידו של הנהר בוקר בוקר אותו נהר. התבוננות בגשר כישות לעצמה.

אבל מתוך הבוקר הזה החלה להתבהר לי סונטה  ומתוך הסונטה הזו וזו שאחריה החלה להתבהר תמונה,  המ. האישה שהתלקחה מעבר לטלפון, בעלת הבית וחברתי היקרה,

היתה אהובתו של המשורר במשך שנים ארוכות, והאהבה הזאת הולידה שירים , והנה עומדת מולי ב. ומפרשת ומסבירה מילה אחר מילה את הסונטה ובו בזמן מסבירה  האם מדובר בפניה ובשערה המשיי של אימה

האם זהו מעשה אהבה או רגע אחר. וכך שולחן המטבח, האור הבא מהחלון, המוסיקה מתוך הרדיו וכל הפרטים התלכדו למציאות אחר שיצאה מתוך הסונטה לאור.

מעשה היצירה ומעשה האהבה, היו למכלול של חיים ואומנות אחד.

 

קולות פנימיים מצדף מלוטש בזריחה

נשמעים כזכוכית

השורטת את האויר הקר נשפכים אל עבר הדממה

בקצה של משמעות זו או אחרת

 

הקוליות , היכן את נגמרת?

במראיית הזיכרון רישום מילולי בהיר

בתוך קורים של פליאה ממשך הדברים

כמו תו נמשך וגבוה

המשכיותם של הדברים

 

ובקו דק ממושך

התמונה מחווירה לאיטה

להקות של שנים מחליקות ואינן מסתיימות

ריח נשכח בין קיפלי השפה

 

בתוך כפור לבן מבשילה הרוח בפירואט

קול קורן של מילים

חריטת סונטה שהודפסה על האין.

 

את הסונטה השנייה המפורשת יותר, הבטחתי להקדיש את התרגום למוזה של השיר לדריה פאביאנצ'יצ'.

 

 

 

קו משי כמשקולת נייר באויר

פניה מוארות ליליות יותר מהלילה

חצי יום בתוך התעוררות מתוך נשמה כהה

כובד משקל השיער נשפך ברכות אל כפות הידיים

 

משילוב נגיעות נוצרת קרבה

עפרוני בתעופה, קולות בתוך קשר

מתרוממים מעלה מעל השקט

נאספו צדו וברחו בשיאו של העונג

 

על העור רשת נגיעות מתרבות

גולם חושני ארוג מצללי עלים

של שני בני תמותה ארעיים לתוך צורה קבועה

 

 

ברקע, תחת הידיים ובאופן כאוטי

סקיצות פרידה הופכות למסה חסרת משקל

של זכרונות הניצקים לעופרת הזמן.

 

לפתע, היתי מרוצה מהתרגום שארך זמן בניתי גשר אחד משפה לשפה, אך איבדתי משהו אחר בדרך.

 

 

 

מסע. נופים שבחוץ ונופים שבפנים

נופים שבחוץ ונופים שבפנים

 

בדרך למסע בן שלושה שבועות

 

.8 . 7 שדה התעופה באיסטנבול

 

תחושה של צומת בינלאומית. קצוות של מפגש מקרי ובלתי אפשרי בין אנשים ממקומות שונים בהתנהגות על פי קוד ידוע מראש לכאורה . קוד ההליכה של יחדים אך בעדר השבילים המסומנים בשפה בינלאומית, לא בשדות פרחים לא בשבילי טבע, אלא בשדות טכנולוגיים.

לאחרונה, סיגלתי לעצמי דפוס התנהגות בו אני מחפשת את הפינה, את המקום בו ניתן להתחבר לשקע שבקיר. לחשמל שיוליך אותי למחשב, החשמל שיחבר אותי אל עצמי ואל הצד הכתוב המלווה אותי כל רגע בחיים בתוך הבינלאומיות הזאת אני מחפשת את הפינה שארגיש בה נוח שממנה אתחיל את ההתבוננות שלי נקודת מוצא אל המסע שלי. התיישבתי בקצה שולחן ומשפחה הודית מורחבת  הקיפה אותי והפכה אותי לאי קטן ביניהם ואז השאלה הקיומית שעמדה לפני היתה האם אסתגר ואכתוב ,או אצא מתוך עצמי ואנסה לדבר ליצור קשר עם שכני. אדם לאדם, עין לעין.

בינתיים אני מסתגרת. בינתיים אני מוצפת חרדה מפני המסע הבא, האם הדברים בכוחי, האם אצליח לסיים את המשימה. התכוונות לשבוע ימים במקום מוכר, בביתה של אימה של ב. בליובליאנה, הדירה מוכרת, ההליכה על חוף הנהר הרך נהר הברווזים והישיבות עם ברברה על התרגום. כתף לכתף מילה למילה. המציאות המקרבת אך גם מרחיקה.

 

מולי משפחה תורכית סביב השולחן אב משופם שחור עיניים ואישה צעירה, אסופת שיער ובת מתבגרת מימין ותינוקת בת כמה חודשים עוברת מידי האם והאב. במרכז השולחן צלחת עם פיצוחים , הוצאתי את שקית השקדים והתחלתי לקלף ולאכול. ככל שהזמן חולף ערמת הקליפות הולכת ונערמת הולכת וגובהת

 

אני מדברת אל עצמי כדי שאהיה ברורה ומרוכזת. כדי להקדים את המראות והתחושות.

הפגישה המיועדת עם ב. משמחת אותי סוג של המשכיות, של חברות עבודה משותפת. אך זו פגישה גם עם עולם פנימי סוער שמשתלט וצובע כל מה שבא במגע. מפגש של יופי ואפלה. דיוק עד הפרט האחרון עם חוסר יכול ליצור מסגרת. מה אעשה עם המתח שהיא מייצרת?  אני חושבת על תוכנית עבודה על מסגרת שתכנס אותנו לסיום ותפתח לי אפשרות כתיבה. מחשבות על תרגום השירה.

 

בינתיים המשפחה ההודית שביקשה לשבת לידי, השתלטה על השולחן הביאה מגשים דומים של בורגר. וצ'יפס ארוז לשקיות קרטון אדומות הקטצ׳ופ מימין, לחמנייה ארוזה היטב בנייר שמנוני ובה המבורגר, עלה חסה, כל הלחמניות של המבורגר קינג נראות אותו גודל אותו דבר אותו טעם וליד, כוס קרטון עם קש ובה קוקה קולה דייט או סתם.

מכאן אני רוצה לתת כל יום את זמן הצלילה, זמן ההליכה אל תוך הדברים. משהו מחכה בי ומשהו גם חרד. השאלה איך להפוך את הזר למוכר וקרב. איך לחצות ולקרב בין עולמות ולפעמים בין אישיויות.

איך שמים את הגשר על המרחקים.

 

ה"גשר" החל להיות נושא עבורי. אני מחפשת את הגשר בין הזר למוכר ואת הגשר ההולך מגדה לגדה ובדרך מרחף.

 

8/8/14     Ljublijana, Fujina,

 

 

יום שישי בבוקר, מתוך חלון המטבח שפתחתי נכנס שקט ורק רעש המכוניות על הכביש הסואן מלווה את הבוקר המתעורר. מהחלון בקומה השישית שני שליש חלון אלה העננים בגוונים של אפור המונעים מהשמש לחדור.

״הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות כגם הן מגזע הנוודים. אלה המשייטים את חייהם על אוניות, כמו אלה המזדקנים כשהם מוליכים סוסים, עושים את ימיהם מסעות והמסעות הם ביתם. גם אנשי קדם רבים מתו בדרכים . וכמו ענן בודד שנסחף ברוח , לא הפסתי גם אני – איני זוכר מאיזו שנה – לחשוב על נדודים״

אלה השורות שהייתי רוצה לכתוב והן נכתבו על ידי באשו היפני ותורגמו על ידי יעקב רז.

וכך קורה שאני מתבוננת סביבי אל המטבח הקטן, הצבעוני שניכר בכל פרט שהוא מנוהל באהבה ותשומת לב לפרטים. קערות קרמיקה מצוירות, כל אחת מהן בצורות ובשפה אומנותית שונה, מפה ארוגה באריגת יד עם קישוטי מרובעים ביומטריים צבעוניים אך יש בהם סדר ושקט. נשיות ורגישות לצבע ולאומנות בכל. חלון גדול פתוח במטבח אל החוץ חלקו נוף אורבני, מבני תעשייה בין עצים ושליש עליון אלה שמיים אפורים בחמישים גוונים מהלבן הבוהק עד האפור הכהה, עננות ההופכת את השמש למטבע בוהק.

לפני ימים אחדים הלכתי על החוף ביום קיץ שהתחיל תחת אדרת עננות ורוח קלה מהמערב , הליכה מהירה תוך שיחה והרוח חטפה את המילים שהחזרתי אלי בשאלה. עוד מעט אצא ללכת שוב לאורכו של הנהר . הנהר שהלכתי על שפתו כארבע  פעמים ובדרך כלל בקיץ או בסתיו. אם איני זוכרת את העונה. אני זוכרת את הערמונים הנופלים והאישה שהתכופפה ואספה אותם אל הסינור. אני זוכרת את גווני העלים ומה ברווזים שלפעמים היו מלווים בבריונים שרק נולדו ולפעמים נסחפו בזרם הנהר עד שבא מקור בוגר והחזירם לשורה.

אני חושבת שאני כמו באשו מנסה לפענח את הריתמוס בחיים את הריתמוס של ההולך מהבית והשב אליו. לפעמים נשארת השאלה האם יוכל לשוב אליו. המרווחים בהם הולכים ממקום כמו ליובליאנה . וחוזרים אליו, החדר שדריה נתנה לי בו מקום שהוא החדר לנכדים המשאירים את הצבעים והעפרונות ולגו ועוד כמה משחקים לפעם הבאה שיבואו אליה ואליו. החדר או הנהר קיימים לעצמם הם הקבוע המשתנה עם העולם אבל אני, האדם הנודד בהלוך ושוב מניח משיכת מכחול ועוד אחת ועוד אחת . המקום בו הולכים לאהוב וחוזרים ממנו, ולא נשארים ללילה שאחרי.

אני יודעת שאת הדברים האלה אני כותבת לפני שב. התעוררה ולפני שהיא ממלאה את החלל בקולה ובסיפוריה ובגופה, הגוף היפה בדיוקו הנשי , אך אינו חסר כאבים. הפנים היפות עד כאב , חוכמה ורגישות, אך אלה אינם פונים אל הזולת אלא רק אל עצמה.

יצאתי בהליכה אל הנהר, לפגוש שוב את הגשר הפשוט, גשר ברזל עם מעקה שלבים מאוזנים זה מעל זה

חציתי אותו מכוון השכונה , שביל הולכי רגל פנימי המוביל אליו וההליכה על גבו, משמיעה קול צעדים קל ועמום, עברתי על פניו ועצרתי להקשיב לנקישות הנקר על גזע העץ. האין זה קולו של אלוהים מתחתיתה של שבת ואתחנן . ברווזה אפורה החליקה לנהר ואז נשמע קולו כאומר דבר מה בדממה ללא זעם הנביא הנשמע בארץ, קולו המלווה את דבר האלוהים בעברית.

המשכתי את ההליכה על הנהר זו ההליכה המלווה את ימי התרגום, את השפה את החיפוש אחר המילה, זה הנהר המרכך את אי ההבנה.

 

 

 

ברברה פוגצ'ניק Barbara Pogacnic

ברברה פוגצניק משוררת ומתרגמת בת ארבעים, מהמשוררים המרכזיים בסלובניה היום. עורכת המהווה מרכז תרבותי בחיי לובליאנה . פגשתי אותה לפני שבע שנים בזכותו של דוד אלבחרי David albachari הסופר היהודי הסרבי, ששתינו מעריכות מאד.דרכה ודרך קבוצת אמנים סלובניים וקרואטים הבנתי את מקומו המוערך, המרכזי בתרבות הפוסט יגוסלבית ובאירופה בכלל. ברברה היא בעלת מאפיינים של משוררת פוסטמודרנית, שיריה קשים מאד לתרגום בגלל מערכת אסוציאטיבית אינטנסיבית מאד, אישית מאד ואינטרטכסטואליות תרבותית, אירופאית. היא נעה בין חוויות אישיות, מערכות יחסים מסובכות לבין התבוננות בעולם, על נופיו התרבותיים. היא מתורגמת לשפות רבות ביניהן צרפתית, גרמנית, אנגלית ועוד.

מנופים לוהטים

כאשר חזרתי הביתה, הדירה נאנחה,
כמו סוס עבודה הסוחב משקל רב.
החדר שעזבתי נשאר פתוח לרווחה
כמו חולצה לא מכופתרת,
נשימה פתוחה קמעא,
נשימה שהייתה חסומה זמן רב.
המרפסת הייתה תלויה מעלינו כמו ארך רגליים
בוקר מלא של מנופי ברזל הפוכים.
ניסיתי לכרסם דרך פקעת צמר בגרוני.
הדקל שזה עתה נשטף לרגע, נשמט
מעלה: הם בונים כמו אלפי סוסים.
להרוס אהבה זה תהליך ממושך
לפעמים זה מרגיש כמו מריטת גבות,
או כמו ניתוח ללא הרדמה.

המקרר גונח, כירת הגז זורקת
הבזקי ברקים ומזג האוויר זועף
טיפה ממשיכה ליפול מקצה כלים מלוכלכים.
זה נראה כאילו מישהו בזמן שנסעתי,
עבר לדירה שלי, נכנס אל בין השכבות שלי
ובסבלנות, המתין לשובי.

עכשיו יש כאן בית ציפורים
והאש הטובה זוללת אותו,
מכות כנף חזקות, מפרידות אותו מהמים,
נופים לוהטים, מנופים לוהטים.

ברברה פוגצ'ניק. צלמה: חוה פנחס-כהן

נימה ביוני

ולא רק הבכי,
וכמו בעניין רעד הפרחים של גברת דלוואי,
אבל זה בעניין שוב הדמעות למקורן,
כאילו נסיעות בעד שורשי הורידים
מעלה בתוך חוט שדרה של עץ גדול,
מסע מאיר עיניים על טבעם של נוזלים,
על הסמביוזה שלהם עם האויר שבשנתנו אנו נושמים

כל אלה הם סימנים של רגשות לאחיזה דרך הזמן,
של מילים, שאחרים אומרים בזמנים כאלה אל תוך הבקרים
זקן אפור של אור, בין הלילה לשחר,
הם התחבקו וצהלו כמו עכברי תיאטרון
על החיים ואת מצאת עצמך בין התבוננות פנימה אל תוכך
לבין אחר שאת חולקת עם מי שהוא לידך
גולם של משמעויות בין שני גופים
אשר דרכם, אפילו בזמן החלום, רץ
השרף של כל המחשבות.

בריחה מהסרט

שון פן מתאהב, אבל על פתח דלתו נושים מופיעים.
שון פן עובר דרך יערות ורחובות , אבל הם נחושים,
הם רודפים אחריו עוברים בתי קולנוע, כנסיות של כל הדתות.
באופן גורלי, ילדה יחפה צופה בסרט פעולה.
שון פן עומד בחזית לימוזינה גדולה עם גבו אליה.
על ירכיו שני אקדחים מבריקים והוא מסובב אותם.
הילדה הקטנה עם העיניים היחפות חשה מחט חודרת בבטנה.
בסוודר אפור ופשוט היא עומדת ברחוב והכל סובב אותה –
רק קלטות וידיאוטייפ, די וי די, וסרטים לקולנוע בייתי
הצע לא מוגבל , מהמם, חול טובעני גורלי
תקוע כמחיצה במי עינה, אתה עדיין יכול לראות חלק מצילום הסצנה
אך, באשר לכאב, זה ייקח שעות.

מעבר דירה

אל תוך חיוך וכל כנועי הדירה לאיחור.
הבחורים המפנים מגיעים מהצדדים, תוקעים
את סרטי המטר אפילו דרך הסדקים שבקיר,
את הסרטים הדביקים שלהם סוחבים כל הדרך לרחוב למטה.
אני מחכה להם כדי לעטוף את כל הדימויים מהטלויזיה,
ריחות מהמסעדות, מחוות, זרם האנשים.
המודדים של ימי אושר ושעות של צריחת משפחות
החודרים אל תוך השקעים והצינורות. כל מה
שאי פעם הסתרנו מאחורי ארונות או מתחת לרצפות
עכשיו, מתחבר עם דביבונים בעלי זנב.

בעיניים ערומות עמדנו במרכז כל החדרים.
תחת השפעתם של צללים שבורים
והרבה משקעים למטה בתחתית כוסות של תה שתוי,
כמה פירורים מחליקים הלאה
מהרשרושים הבלתי נראים של בואנו ולכתנו

מצחיק: כאילו הפירורים שמו עצמם
בין כל הציוויים ואני לכודה איתם בקשב
כאילו החדרים הצולבים הרימו אותי מעלה
במקום לקרוע אותי לרבעים

תרגמה מסלובנית: חוה פנחס-כהן