ארץ שפניה כפולים שאין הנראה גלוי ואין הסמוי נסתר. הכל הסתר פנים.
חלק א'
סקופיה עם יציאה לביטולה ולבלגרד.
ככר מקדוניה, הכיכר שבלב העיר סקופיה. העיר על שני צידי נהר ואראדר. בערב קיצי של אוגוסט מוצפת הכיכר במטיילים רבים משפחות ואוהבים משהו מהאווירה הים תיכונית מרחף כאן וגשר האבן כמו הגשר על הדרינה באמצע כל הדברים. גשר אבן מהמאה חמש עשרה , רנסאנסי באופיו, נבנה על ידי התורכים. הגשר ליבה של העיר , הוא כמו התת מודע הקולקטיבי. מחבר את שתי גדות וארדאר אך גם מרכז סביבו את המבנים המונומנטליים של העיר. מעל הכיכר ומעל העיר מתנוסס המבצר קאלה שאף הוא נבנה בסוף המאה החמש עשרה ולצידו על ראש גבעה המסגד הגדול שעוד אלך לבקרו. מנגד על ההר החולש על העיר מתנוסס צלב ענק הידוע בשמו, צלב המילניום. וכך נוצר משולש סמוי מן העין של יחסים בין שלוש דתות , שלוש תרבויות, הנצרות, היהדות והאסלאם. הנהר זורם לאיטו ביניהם וגשר אבן על גבו. כאשר מדובר ביהודים, קשה להתעלם מהעובדה שהיא אחת הסיבות ליציאתי למסע, שבאזור זה ובסקופיה במיוחד התהלכו שבתאי צבי ונתן העזתי. על פי ספרה של ג'ני לבל נתן העזתי קבור בבית הקברות היהודי של יהודי סקופיה, ושבתאי צבי היכן, עוד לא ברור לי. בכל אופן, ידעתי שעלי לבקר בנוסף למוזיאון, גם בבית הקהילה היהודית, בבית הכנסת ובבית הקברות, בהמשך המסע, תוך שיחת חולין עם סופר ממונטה נגרו, יש סיכוי שאגיע לקברו, אך לא אקדים את המאוחר.
בזכרון העיר צורב ארוע המונצח באופן סימלי בשעון הקיר הגדול של תחנת הרכבת. השעון קפא בשעה 5:17 בבוקר, רגע רעידת אדמה בשנת 1963 . רוב העיר חרבה ולמעשה מרכז סקופיה על המבנים המונומנטלים על גדות הנהר, הם יצירה שלאחר רעידת האדמה. גם שאריות הרובע היהודי שהיה בין המבצר לנהר, במקום מרכזי למדי, חרב פעמיים, פעם עם גירוש והשמדת יהודי סקופיה ופעם עם רעידת האדמה בשנת 1963. זאת למדתי מאוחר יותר, כאשר ראיתי את מפת הרובע הישן על הקיר בחדרו של גורן צדקריו, מנהל המוזיאון .
על הנהר מסביב לכיכר נמצא המוזיאון הארכיאולוגי המתחרה במראהו במוזיאון בלונדון, אולי מקבל השראתו מרשימת מבנים מונומנטליים בעלי מתווים קלאסיים , לידו בניין התיאטרון אף הוא בסגנון ניאו קלאסי. אך כל אלה משמשים מסגרת לפסלים מונומנטליים בסגנון ריאליטי או ניאו קלאסיים באופיים. דמותו של אלכסנדר מוקדון הדוהר לנצח על סוסו ומנגד, אביו המניף ידו מעל הכיכר מעל כולם, תקוע בין הארץ לשמיים . תחתיו מזרקת אלכסנדר התינוק ואימו אולימפיאס . ומנגד ארבע נשים גדולות אחת בהריון, אחת מניקה, אחת מגדלת ילד. הנשים הגדולות מהחיים, האישה המתכתבת עם מריה והילד. מזרקה של ארבעה סוסים המתפרצים לארבעה כוונים, משהו ייצרי ואנארכוניסטי מתערב בהווה חסר זהות.מתוך מזרקה אחרת, ארבעה אריות יוצאים בשאגה מתוך מזרקה. החיה המתפרצת מתוך הזיכרון הקלאסי, געגועים אל עולם שהיתה בו תהילה, עולם שהנחיל את השם "מוקדון" ו"מוקדוניה" להסטוריה. ככר מקדוניה על קישוטיה וסמליה מבטאת את החיפוש ההכרחי של תושביה אחר זהות , אחר קשר למקום. העין הזרה שלי קוראת את הטכסט הגלוי ואת הסמוי ומבקשת להבין ולקשור את הדברים זה לזה למשהו נושא משמעות עבורי.
שבת בבוקר, המוזיאון היהודי פתוח, דוחפים דלת ונכנסים, משמאל יושב שומר וכל בקשתו להשאיר תיקים ולא לצלם. לא ידעתי למה לצפות, אבל דבר אחד ידעתי, שבכל מדינות אקסיגוסלביה , אין מוזאון יהודי וודאי אין אנדרטה ראוייה לזכר יהודי הבלקן, קהילה גדולה , קהילה של יהודים ספרדים שהתיישבו את החיפוש ההכרחי של תושביה אחר זהות , אחר קשר למקום. העין הזרה שלי קוראת את הטכסט הגלוי ואת הסמוי ומבקשת להבין ולקשור את הדברים זה לזה למשהו נושא משמעות עבורי. אגב, למרות האיסור צילמתי באמצעות האי פד שלי בתוך המוזיאון. לא התאפקתי . קיומו של המוזיאון היהודי בליבה של הכיכר המרכזית עוררה בי הערכה ושאלות להשוואה.
לפני שנה, בעת הזאת.
בשנה שעברה, בעת הזאת הייתי בבלגראד וביקשתי מויקטור לאזיצ' Victor Lazic, סופר סרבי צעיר שהכרתי בעקבות ספריה מרשימה העוברת במשפחתו בירושה, והוא ביקש לשתף אותי בסיפורה. בדרכנו לספריה, חלפנו על פני מרכז ספורט וכדרך אגב אמר: כאן היה מחנה ריוכוז בניצה. כמעט בלעתי את הלשון, חשבתי שאני חיה בהזיה יהודית שאניפאראנואידית בעקבות עיסוקי המחקריים. המשכנו בנסיעה חצינו גשר מעל נהר הסאווה, והוא חנה מול בניין מגורים, אל מאחורי המכונית החונה היתה גדר גבוהה והוא אמר: וכאן היה מחנה סמיישטה. התחלתי לשאול שאלות ולהשוות בראשי את תיאור המקום על פי הספרים ההסטוריים של ג'ני לבל ומצד שני, התיאורים הספרותיים של דוד אלבכרי בספרו "פתיון". לאחר שעברתי את חווית הספריה, עליה אדבר בהמשך. ביקשתי מויקטור בביקורי הבא להביאני לבאניצה ולסימישטה . האמת היא שהספקנו לבקר רק בסמיישטה, יותר מזה, לא יכולתי להכיל בביקור אחד.
לעיני נגלה מעין פארק ירוק ורחב ידיים , על שפת נהר הסאווה,ירוק אני אומרת , אך אני נזכרת שהיתה בו אפלה מסויימת , אפלה המכהה את הירוק כאילו השמש שם במצב שקיעה כל היום. המקום נבנה כמרכז ירידים בשנות השלושים של המאה שעברה . במרכזו של הפארק ,מגדל משושה גבוה ומסביב מבנים ארוכים. בין העצים ניתן היה לראות סימני חיים, ילדים רצים בכביש אחרי כדור, רוכבים על אופניים , חבלי כביסה מתוחים מעץ לעץ ועליהם כבסים , בגדי ילדים ומבוגרים.
אנשים חיים פה?, אמרתי בפליאה.
כן, פלשו לכאן אנשים חסרי בית ועניים, הם סגרו חללים בתוך המבנים והפכו אותם לדירות. איש אינו יכול להוציא אותם מפה.
באחת הצלעות של אזור המחנה, נראה בניין מטופח יותר, נכנסנו פנימה, והסתבר שמדובר במרכז ספורט נסתר מהעין ולידו בית קפה קטן Salt And Peperשישבו בו אנשים ואכלו ושתו ודיברו בנחת , הדברים הלכו ונעשו קשים לי לראייה ולהבנה. התקשיתי לראות את הפער בין הזוועה שקרתה במקום הזה , לבין מראית העין. ובעיקר, נראה לי הגיוני ואולי גם מוסרי שיהיה איזה שילוט , או הנצחה למה שאירע כאן בשנים 1943 1944 . ידוע לי מספריה של ג'ני לבל שלמעלה מ 7000 יהודים כונסו כאן בתנאים לא אנושיים. זכרתי שמכאן יצאו משאיות הגז הראשונות בעולם להמתה בנסיעה, אך אף פעם לא הבנתי עד כמה כל זה קורה בתוכה של העיר, לעיני תושביה שאיש אינו אומר דבר, שאיש אינו מנסה לעזור . שאין עדות ואין שאלות. התובנה הזאת, של יהודיה ילידת ישראל, שבמשך שנים רבות קראה וידעה על פי ספרי הסטוריה על פי ספרות, ומעולם לא היו לי כלים להבין את המיקום. עד כמה הזוועה אינה רק בהשמדה, ההשמדה היא סופו של התהליך, הזוועה האמיתית היא בעצם כינוסם והוצאתם ושילוחם של אזרחי המקום מביתם וממקומם בשרירותיות שאין לה מובן. והעינויים והטלטלות בין תקווה שהכול זו טעות, לבין יאוש מול רעב וצמא וחוסר אונים. עד שלא ביקרתי במחנות בבלגרד לא הבנתי עד כמה הדברים קרו לעיני השכנים. אשמה בלתי כתובה תלויה מעל הערים האלה, אשמת השתיקה ושיתוף הפעולה. אותה תגובה, אותה פליאה, אי הבנה תסכול וכעס תקפו אותי מאוחר יותר באותו שבוע כשעמדתי מול שערי המפעל לטבק "מונופול" בסקופיה. מקום כינוסם וגירושם של יהודי מקדוניה לטרבלינקה.
התקשתי להאמין וביקשתי להכנס למבנים. הם נראו לי כמו צריפי בטון ארוכים חסרי אויר ואור. אך משני מידי המסדרון, נראו דלתות שהובאו ממקום אחר, על הדלתות שמות של אנשים ומשפחות. לא היתי נכנסת לשם לבד, הרגשתי אפלה ואימה, כאילו נשמרה האימה בין קירות המבנים, דבקה בהם ולא יצאה, בשעה שעמדנו לצאת, נכנסה אישה אל תוך המבנה, ושאלה : "מה יש לחפש פה בגיהנום הזה". לא ענינו ויצאנו לאור היום. שאלתי האם יש כאן אנדרטה או כתובת המעידה על מה שקרה כאן, ליהודי בלגרד ולתושבים אחרים?
כן, ענה לי ויקטור והוביל אותי לאזור הנוגע בנהר, שם בלטה אנדרטה גבוהה הצופה לנהר. אנדרטה שמדרגות מוליכות אליה, נראית כמקום להנצחה. עליתי במעלה המדרגות וראיתי טקסט בסרבית ותרגומו לאנגלית. אולם, מייד חשתי את הזעם עולה בי. לא היה בטכסט דבר שיכול לתת מידע על גודל הזוועה של המקום הזה. לא תאריכים מדוייקים ולא מספרם של הנספים , לא נאמר דבר על מי הם הנספים. אלא, בשורה קטלוגית נכתב: סרבים, צוענים, יהודים ואחרים
באתר "יד ושם", מצאתי שמדובר באתר שנבנה בשנות השלושים והיה למחנה ריכוז והשמדה נאצי הוקם ב28 באוקטובר 1941 ונועד ליהודים, סרבים וצוענים ונוהל על ידי הרברט אנדורפר שהחל בהפעלת משאיות הגז. ונסגר ביולי 1944. בסוף 1941 ותחילת 1942, כ-7,000 נשים יהודיות, ילדים וזקנים הובאו למחנה, לצד 500 גברים יהודים ו-292 נשים וילדים רומנים. רוב האסירים היו מערי הפריפריה הסרביות. נשים וילדים הושמו בצריפים מאולתרים שבקושי חוממו. כתוצאה מכך, מספר גבוה של עצירים, במיוחד ילדים, נפטר בחורף של 1941-1942. 500 הגברים היהודים קיבלו את המשימה של "ניהול עצמי" של המחנה. הם היו אחראים על חלוקת מזון, חלוקת עבודה וארגון כוח שומר יהודי שסייר לאורך המחנה. (ויקיפדיה).
בשיטוטים השונים בבלקן, גיליתי שברוב המקרים אין אתרי הנצחה ראויים, אלא , אבן, או פסל ועליו טכסט קצר לקוני שאינו מוסר צאריכי מדוייקים להקמת המחנה וי היו ורבנותיו. הדברים נאמרים כדיווח ענייני קצר. שאינו מקפיד בפרטים. לכן, שתי צורות של העברת הזיכרון נעשו יותר ויותר חשובות בעיני. ההנצחה, אך בעיקר איסוף העובדות ומסירת העדות , הספרות הנכתבת הן על ידי מי שהיו שם, אך, לא פחות חשובה בעיני , היא הספרות הנכתבת על ידי הדור השני, ההולך בעקבות האדם והזמן האבוד. הספרות שננכתבת על ידי דוד אלבחרי ופיליפ דוד, ולהבדיל על ידי הסטוריונית עצמאית כג'ני לבל. על ידי אנג'ל ואגנשטיין ומרים אניסימוב, אסתר דשטרייט ואחרים. זו אולי הדרך העיקרית להעביר היום זיכרון של מה שהיה כאן והעד היחיד הוא החלל העצום. הדרך השנייה היא עצם הקמתו וקיומו של מוזיאון יהודי ומוזיאון השואה בסקופיה. קיומו של המוזיאון נראה לי כעניין רב משמעות. המוזיאון נבנה על אדמת הגטו היהודי ההיסטורי של סקופיה, הגטו כבר לא קיים אך על שטחו הריק ממבנים ומיהודים, שטחו הריק מחיי משפחה וחיי קהילה, הוקם מוזאון למה שהיה כאן מאות בשנים.
המוזיאון היהודי , מוזיאון השואה בסקופיה
שבת בבוקר, ניסיתי לברר האם יש בית כנסת פעיל , נאמר לי שהוא קיים אך אין בהכרח תפילה. באין תפילת יהודים בעיר, פניתי למוזיאון היהודי. קומת הכניסה כולה דיוקנאות ותמונות של גברים נשים צעירים ומבוגרים זקנים וילדים . תמונות דיוקן "פספורט" של יהודי ביטולה (מונאסטיר). בשוליים של התמונות, בכתב ידם ש המצולמים, כתוב תאריך הלידה של המצולם והמקצוע. התמונות מחייכות בלב מלא. וכך הסתבר שאלה תמונות של אלבום שנוצר שבוע לפני סופה של קהילת ביטולה , המשטרה הבולגרית ביקשה מכל יהודי הקהילה, מזקן ועד צעיר להצטלם ולהכין אלבום של חברי הקהילה היהודית. האלבום נמצא לאחר המלחמה, ונשקפו ממנו פניהם של אלה שנספו, מאוחר יותר בטרבלינקה. האלבום הזה, של פנים, שמות, תאריכים, הכל בכתב יד חי ורוטט. מעורר התרגשות.
וכך נכתב: בתחילת 1942 מוסדות הכיבוש הבולגרי בביטולה דרשו מכל ראשי בתי האב היהודים את תמונותיהם בצירוף שמותיהם וכתובותיהם, לצורך פנקס רשימות. התיעוד הזה הינו ייחודי בכל תולדות ההיסטוריה של השואה, וסביר להניח שהיחיד שאי פעם נוצר. חשבתי לעצמי, שאלמלא ראיתי זאת, במו עיני, לא היתי מאמינה ואולי לא זוכרת פרט כזה מכל סיפור השואה. חשבתי על החגיגיות בה אנשים תמימים הלכו להצטלם על פי בקשת הרשויות, חשבתי על הצלם שזכה בפרנסה בלתי צפויה וכל הקהילה היהודית בביטולה עברה מול עיניו כבקרת רועה עדרו.
הקומה הראשונה מוקדשת לסיפור איך הגיעו היהודים מספרד לבלקן. מיהם יהודי ספרד על המקומות מהם הם באו ושמות המשפחה ודפוסי החיים ורק ברמה השלישית מופיעה השואה הן בהיבט ההיסטורי שלה מרגע כיבוש הגרמנים את מדינות יגוסלביה וההשתלטות השיטתית על יגוסלביה ובולגריה ובתוך כל זה גורלה המיוחד של מקדוניה. על פי התערוכה, מקדוניה הייתה. קורבן של שניים: הבולגרים והגרמנים. בולגריה והמלך הבולגרי מופיעים בתודעה המקדונית כאויבים. ובצדק. מזוית הראייה של יהודי מקדוניה האוייב במיידי והישיר, הם הבולגרים, המשטרה הבולגרית והכיבוש הגרמני. יתכן שקל יותר להציג זאת כך, כי מבחינה פוליטית, נוכחותם של הבולגרים מורידה מאשמת המקדונים שראו את הזוועה נעשית לעיניהם אך עצמו עיניים ובעיקר לא עזרו לאומללים המצטופפים באחת מחצרות העיר, המתים מצמא ומרעב, ושתקו.
הקשר בין מקדוניה לבולגריה מעניין אותי במיוחד, הורי ילידי בולגריה ואני מבינה ומדברת את השפה, במקדוניה, מדברים, מקדונית, שלמעשה, היא השפה הבולגרית עם ואריאנטים. אני מהלכת ברחובות סקופיה, נכנסת למונית או מסעדה ומבינה את השפה. הדבר היחיד המעכב אותי, הן האותיות הקיריליות שמאטות את קצב הקריאה וההבנה שלי. אך, בתיק יש לי דף עם אותיות ועם תעתיק למקרה שאשכח או לא אבין. ניסיתי להבין את הקשר הבולגרי מקדוני, את השנאה הנשקפת מכל מקום מצד יהודי מקדוניה לבולגריה ומצד אזרחי מקדוניה לבולגריה, באתי מצוידת היטב בידיעה על בגידתו של המלך הבולגרי, על ההסכם בין בולגריה לגרמניה הנאצית, הסכם בו גרמניה הנאצית הבטיחה למלך הבולגרי להחזיר לשליטתו את מקדוניה שהיתה בימי האימפריה הבולגרית השניה תחת בולגריה ואת תראקיה ובתמורה, הוא ימסור את יהודי מקדוניה ותראקיה עד מרץ 1944 ואת חמישים אלף יהודי בולגריה אחריהם וכך הוחליטה בולגריה לגרש את יהודי מקדוניה למחנות המוות בטרבלינקה.
וכך היה, "בראשית 1943 קצין הסס, תיאודור דננקר הגיע לבולגריה כדי לפקח על הפעילות האנטי יהודית, בפברואר נחתם הסכם בין חבר הפרלמנט הבולגרי פשב לבין הקצין דנקר בעניין גורלם של יהודי מקדוניה." (המוזיאון היהודי בסקופיה) "פשב תמך במדיניות ההתקרבות לגרמניה הנאצית מתוך ראיית עולם לאומנית בולגרית, ששאפה להחזיר לבולגריה את שטחי תראקיה , מקדוניה ודרום דוברוג'ה אשר נגרעו ממנה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשנה. ב1938 מונה לתפקיד סגן יור הפרלמנט" (ויקיפדיה) דימיטרי פשב, שלמדתי לומר את שמו ללא שגיאות, הפך לדמות שנויה במחלוקת, שכן את יהודי מקדוניה חתם למוות אך היה שותף להצלת יהודי בולגריה. בשדרות ירושלים ביפו, ישי מזרקה מאד מפורסמת שהיתה נקודת מפגש לצעירים ישראלים יוצאי בולגריה. מאז ילדותי המוקדמת אני זוכרת את "המזרקה" ביפו. ויש לי אף תמונה משפחתית מוקדמת בה אני בת שנה, בראשית ההליכה , אבי כורע בישיבה ואני לימינו, אימי כורעת בשמחת שבת קיצית לימיני , המזרקה מאחורינו והצלם לפנינו, המזרקה על שמו של דימיטרי פשב Dimitar Peshev.
עברתי בין קומות המוזיאון, קראתי כל פיסת מידע והתבוננתי בפנים המשתקפות, הרגשתי משיכה וקרבה גדולה , כאילו מדובר בבני משפחה קרובים ורחוקים, ומחשבה שרדפה אותי, מה היה קורה אילו, אילו לא היתה השואה ואולי היתי מסתובבת במחוזות האלה, כשייכת כאזרחית, ומה היה קורה אילו, גורלם של יהודי בולגריה היה שונה, והם היו מועלים במרץ 1944 לרכבות הנוסעות לטרבלינקה, כפי שנחתם ההסכם, כפי שקרה לבני משפחה רבים שהיו ואינם ואיני יכולה אפילו לשחזר את קיומם. ההרגשה שליוותה אותי היא שאני הולכת בתוך חלל, בתוך העדר גדול, לפני פיסות מידע, פיסות מציאות ועלי לתפור את אריג הידיעה. התחלתי לשמוע ולשחזר את קולה של ג'ני לבל, החוקרת האמיצה שהעמידה עולם של מחקר על גורלם של יהודי בלגרד ומקדוניה. אוצר בלום של ידע, שבאותם ימים, לא תמיד הקשבתי לפרטים שסיפרה ושיתפה בהתלהבות רבה, היום, קולה מלווה את הטיול שלי.
לאחר הביקור במוזיאון היהודי ולאחר השיחות שהיו לי בקהילה היהודית שלאט לאט החלה גם היא לקבל פנים , ה-11 לחודש מרץ 1944, התאריך הזה נצרב לי בעיניים, בגוף, בנשמה. התאריך חזר על עצמו שוב ושוב בכל שיחה ובכל ביקור בקהילה היהודית במקדוניה. על אחד הלוחות במוזיאון כתוב: "ב- 11 במרץ 1943, יהודי ביטולה ושטיפ נעצרו ונשלחו לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה , שם הם הצטרפו ליהודי סקופיה כדי להשלח משם מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה המוות טרבלינקה. 7,200 יהודים הצטופפו בשטח בית החרושת ללא מיים, אוכל או אמצעי הגיינה תוך אלימות שרירותית ואונס נשים על ידי השוטרים הבולגרים . כמה מהעצורים הצליחו לברוח ו165 רופאים ואזרחים זרים שוחררו. ב 22 במרץ, 7144 יהודים נשלחו מבית החרושת לטבק במשלוח אחר משלוח בקרנות משא ובעלי חיים לטרבלינקה. לאחר שישה ימי מסע בלתי אנשויים בעליל, כמעט כולם נשלחו באופן מיידי לתאי הגזים. "
המוזיאון היווה עבורי, שער לשאלות, מצד אחד, מילאתי חורים בידיעותיי ומצד שני, גיליתי רעב גדול בתוכי לנגיעה בלתי אמצעית בדברים. לצאת מהקרום הפורמלי, לעבר הנגיעה האישית.
הפזאאר התורכי ומה שראינו בין המסגד לקאלה התורכי.
יצאנו מהמוזיאון בתחושה שצריך לצאת אל העולם האחר. העולם שמתנהל בהמשכיות של עצמו, ללא קטיעה היסטורית, ללא שאלות פתוחות. נאמר לנו שסימטאות הפאזאאר התורכי שקיימות בסקופיה כבר מאות שנים, לא נהרסו ברעידת האדמה של 1963. עברנו את הגשר לצידו השני והתחלנו לעלות לעבר הסמטאות, מייד הרגשתי כאזרחית הים התיכון. סימטאות כאלה כבר עברתי ביפו, בירושלים, בסלוניקי , באיסטנבול, ערים שהאימפריה העות'מנית השאירה סימניה עליהם. סימטאות צרות העולות במעלה הגבעה שבקצה המסגד הגדול והמבצר. הן מרוצפות אבן חלקה מדורות רבים של הולכים עליהן מימין ומשמאל חנויות ובתי מלאכה קטנים, על הדרך חמאם תורכי בן אלף מטרים מרובעים שנשאר על כנו והפך לגלריה לאומנות , שני מסגדים קטנים יותר, מוליכים את העולים לרגל לעבר המסגד הגדול. עלינו מעלה, מתעכבים על כל פרט והעין רושמת באופן השוואתי את האדריכלות המוסלמית המפוארת של המאה החמש עשרה והשש עשרה השמורה כאן היטב וגאה ברציפות היסטורית. באחת הסימטאות מימין לדרך העולה, תחת עצי דולב ותות , פזורים שולחנות מצופים בשעווניות משובצות. תיירים ובני המקום מתערבים אלה באלה לאכילה. המקום נראה לי תורכי באופיו, ואכן שאלתי את הבעלים של אחת המסעדות. פתחנו בשיחה על האוכל, על המקום, והסתבר שלעיני, מתערבבים תורכים מאז ימי האימפריה עם מהגרים חדשים המחפשים פה את מקום הדרך הובלה מעלה לעבר המסגד הגדול, שחלש על הגבעה, מבנה הרמוני באופיו , מטופח היטב עם ויטראג'ים וציורי קיר מעולם הצומח, , החצר היא חלק מהמבנה, ויש בה מקום להתכנסויות משפחתיות, ויש בה מקום לרחיצת רגליים, בחינת פיסול סביבתי, של מעגל המיים ומעגל היושבים ורוחצים סביב לו, מעגל בתוך מעגל מקורה ופתוח לארבע רוחות. מחלונות המסגד נשקפת סקופיה על נהרה וכל חלקיה ועל ההר מנגד, צלב המילניום מנצנץ בקרני שקיעה. מימין למסד ומעט למטה, אפשר היה לראות פעילות קדחנית של בניייה חדשה, חצר גדולה וסביבה מבנים , כמו בית ספר או סמינר, לאחר שבררתי, אכן מדובר במדרסה מוסלמית. משהו לא רגוע חדר לתחושותי מעבר למילים, חיכיתי לדברים שיקרו.
ברית מילה
בירידה מהמסגד הגדול מטה חזרה לכוון הסימטאות והנהר ראינו התארגנות המון והמולה לצד הדרך. ראינו להקת ריקודים בלבוש מסורתי מקדוני, כפרי מתארגנת , פניתי ושאלתי מי אתם ומה החגיגה, נערה יפת עיניים אלבנית סיפרה שעוד מעט ירקדו כאן ריקודים תורכיים והזמינה אותנו לצפות. נכנסנו למדשאות הפארק שלמרגלות השאלה התורכי וראינו אוכלוסיה מוסלמית מובהקת, נשים מכוסות .גברים משופמים וילדים רבים מתרוצצים על הדשא, ביניהם נראו בנים צעירים לבושים בלבוש כחול המבחין אותם מאחרים, הלבוש נראה כתחפושת חגיגית , ממול הקהל הרב, במה עליה שלט גדול sine time sun net soleni. ניסיתי לדבר עם אישה או שתיים אך הן הפנו אותי לנער בוגר שהתנדב להסביר באנגלית ראוייה שמדובר במסורת של הדת המוסלמית בה ״חותכים״ לילד בין גיל 5 ל15 ובמבוכה הוסיף שחותכים את אבר המין. זהו טכס קולקטיבי לפני הטכס בו יערכו לנערים ניתוח על ידי רופאים בבית חולים בסקופיה.
שאלתי , האם כל האורחים הם תורכים? מקומיים?
הוא ענה שכולם מוסלמים אך חלקם מאלבניה וחלקם מבוסניה או מקדוניה. לא חשוב הלאום אלא הדת. את הטכס מקיים ארגון פילנתרופי " El Hillary", ארגון סיוע מוסלמי המכנס משפחות מכל המרחב, מקוסובו , מהכפרים האלבניים, מטיראנה, מסקופיה. משפחות שאין בכוחן לקיים את הטכס במכובדות הראוייה ואין בכוחן לשלם לרופא, הארגון, מכנס את המשפחות ודואג לתשלום ולנראות של הטכס. עקבנו אחר הנואמים העולים ויורדים, ראש הארגון המוסלמי, פייטן מוסלמי שסלסל פסוקי קוראן, אחד הנאומים הזכיר שוב ושוב "איברהים" . המילה שנתנה לאברהם, ולבניו אחריו ליצחק ולישמעאל. שוב אני מונחכת מול שורשי המתח בין האחים. יהודי ומוסלמי. אין לאן לברוח, חשבתי לעצמי. ראש עריית בורסה התורכית שהיא מנותנות החסות לאירוע נאם נאום ארוך ששמענו אותו בתורכית ובאלבנית שהמילים שחזרו על עצמן שוב ושוב ומובנות בכל השפות: מולטי קלטורל, מולטי אתני, איסלאם טולרנט. שוב ושוב ושאלתי את עצמי, האם הוא מאמין במה שהוא אומר, או רוצה לשכנע את המשוכנעים או החרדים ממלחמת הסהר והצלב. לא חיכינו לריקודים, הטכסים והנאומים ארכו , כולם נאמרו על ידי גברים משופמים וסמכותיים. לא היתה שום אם, אישה שתעלה ותברך את הבנים, בניה בטכס המעבר הכה כואב לבנים, בניה. האם זה מזכיר לי משהו?
מהיומיים הראשונים בסקופיה, יצאתי כה רוויה ונבוכה, אך קווי המתאר של העיר החלו להתבהר לפני. חיכיתי לימים הבאים, לפגישות עם פפו לוי, איש הקהילה וחבר ועד המוזיאון, עם מנהל המוזיאון גורן צדיקריו, בן ושריד למשפחה שהיא שושלת מפוארת במקום. עם בניין הקהילה היהודית, בית הכנסת ובז'ה , קיויתי להגיע לבית הקברות היהודי ומי יודע אולי אפגוש שם את המצבה המפורסמת של נתן העזתי.
ועל בז'ה האיש שנתן לי מפתחות לראייה והבנה. חיכיתי גם לכניסה לבולגריה לאזור קיוסטנדיל, עירו של פשב, שם התהפך האיש ששלח את יהדות מקדוניה ותראקיה לגירוש ומחנות, והפך ללוחם להצלת יהודי בולגריה. חיכיתי למפגש עם ארץ המנזרים סביב אגם אוכריד, שורש מקומם של גולי רומי. ארץ שפניה כפולים שאין הנראה גלוי ואין הסמוי נסתר. הכל הסתר פנים.
לכתוב זה לזכור 