הסימן היה מותה של ליידי, הכלבה

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

ג'ני לבל.jpg
ג'ני לבל

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הפלישה ליוגוסלביה – ויקיפדיה

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

ליסה וחליל הקסם

תמונה ראשית עבור: דוברובניק - דת ואמונה
דוברובניק, דרום קרואטיה, , מבט על

לאחר יומיים של נסיעה ברכבת הטראנס אירופית, לאחר שגבי כמעט נשבר מהמסע הכבד שסחבתי בתרמיל. לאחר שהצלחתי לעבור בשלום את כל בודקי הדרכונים שלא הבינו מאיזה צד קוראים נכון את הדרכון שלי. והייתי כל כך רעבה ועייפה ובעיקר כתפי היו חבולות, נכנסתי עם האוטובוס הכפרי לכפר קטן על שפת הים האדריאתי שיש לו שם מוזר, "פִירובָץ".

   ירדתי בתחנה של הוילה, זה בניין הקייטנה של הקהילה היהודית  כפי שהוסבר לי. הייתה זאת שעת בוקר ורוב משתתפי המחנה בילו על שפת הים בשחייה ובשייט. ואילו אני נכנסתי לבניין ולפי ריח הבישול פניתי למטבח אולי אמצא שם פרוסה יבשה שאפשר למרוח עליה גבינה לבנה. אבל כדי להציג את עצמי ולהסביר את כניסתי החלטתי שאפרוק קודם לכל את התרמיל ואפרוש את ה"מתנות" על השולחן.

   ואומנם נכנסתי למטבח שהייתה בו באותו רגע רק אשה אחת  לבנת שיער עבת בשר ועטופה בסינר גדול, שעבדה על משטח המטבח. וכנראה עסקה בחיתוך בשר וירקות. אמרתי "שלום" לבבי  מתוך הנחה שבמחנה יהודי כל אחד מכיר לפחות מילה זאת. אבל, זו הייתה הטעות הראשונה שלי. באותו רגע שסיימתי את הברכה והחיוך עדיין על פני הסתובבה האישה לעברי, נופפה בסכין באוויר וקראה בקול :"צ'י-צ'ו, צ'יצ'ו…" אל המטבח נכנס מכוון החדרים איש מבוגר לבן שער, כחול עיניים, בעל גוף מוצק. פניתי לעברו הושטתי את היד ואמרתי שוב: "שלום" הוא לא הושיט יש רק התבונן בי בעיניים חודרות וקרא בקול כמו האישה לפניו: "פאבלה, פאבלה…" הצעקות הדהדו בחלל המטבח סיר מלא מים שהיה על הכירה החל לבעבע ואני חשתי את הכתפיות של התרמיל לוחצות על כתפי ותמהתי שאיש עדיין לא הציע לעזור לי. בדיוק התחלתי לשחרר את הכתפיות מעלי נכנס לחדר בחור צעיר בבגד ים, רטוב כולו ושערו נוטף על פניו ורק לאחר רגע זיהיתי את פאיה הוא פאבלה אחיה של אנה שלימים תהיה חברתי הקרובה והאהובה היא ואחיה ממארגני המחנה. לרגע רווח לי וברכתי אותו בעברית ובאנגלית. פאיה לחץ את ידי והסביר לי שצ'יצ'ו ואישתו אחראים על המחנה מבחינה ארגונית והם אינם מדברים אנגלית. הוא הכיר בינינו והוסיף מספר משפטים בסרבית תוך שהוא מצביע עלי.

   בינתיים הורדתי את התרמיל מעל כתפי ומאחר שעל פי ניסיוני אני יודעת שאוכל או דבר משקה תמיד שובר קרח ומקרב לבבות התחלתי מתעסקת עם האבזמים בתרמיל ולפתוח אותו כדי להוציא משם שני בקבוקי יין אדום תוצרת ישראל שסחבתי עבור ה"קידוש" של ליל שבת, פתחתי את התרמיל והוצאתי את הבקבוקים ובקריאת שמחה בגאווה הנפתי את ידי והנחתי אותם על השולחן. זאת היתה הטעות השנייה שלי.

   ובכן באותו רגע שהוצאתי את היין מהתרמיל של שולחן המטבח ציפיתי להבעת שמחה או הערכה למאמץ שעשיתי או לפחות איזו הבעת תודה מנומסת…ובמקום זאת השתרר שקט מתוח, כאילו אמרתי משהו שאינו במקום…פאבלה לקח את הבקבוק מידי הסתכל בו כאילו בעניין רב וניסה לקרוא את הכתוב על התוית, אך ללא הצלחה. הוא הניח את הבקבוק על השולחן ועבר לנושא אחר. אשתו של צ'יצ'ו ניגבה ידיה המלוכלכות מהבישול בסינור ניגשה אל השולחן ובלי לבקש רשות לקחה את הבקבוק והחלה לצעוק ולדבר בקול רם וכועס בשפה שלא הבנתי ממנה דבר וצ'יצ'ו לקח את הבקבוק מידה הוסיף דברים בכעס ופנה אלי ואמר באותה שפה שהוא לוקח את הבקבוק ואסור לצעירים בשום אופן לשתות במחנה, תוך שהוא מניף ידיו ומקרב את פי הבקבוק הסגור לפיו ומטה ראשו לאחור, כדי להדגים את הנושא. חשבתי לרגע שיש כאן אי-הבנה הן לא מדובר כאן בשתייה לשוכרה אלא ביין מתוק 'כשר' תוצרת הארץ, שנועד לברכה בלבד..אך היה זה כאילו הוספתי שמן למדורה וכעסו רק הלך וגבר והוא לקח את הבקבוק ועלה לחדרי המגורים. פאיה, לאכזבתי, לא ניסה להגן עלי או להצהיר שהיין הוא עבור כולם אלא רק חייך ולקח את תרמילי הכבד והראה לי היכן החדר בו אשן עם סטודנטיות נוספות שהגיעו כדי לעזור למחנה השנתי של הקהילה היהודית.

   יצאתי איתו מהמטבח מבלי לדעת איך איישב את אי ההבנה והכעס על בקבוק יין מתוק תוצרת "כרמל" שנסע כל הדרך מירושלים מתוך תרמיל שהכביד מאד על גבי.

-"למה לקח לי צ'יצ'ו את היין?- שאלתי את פאיה שליווה אותי לחדרי.

-"כי אסור לשתות כאן יין". ענה לי בקיצור

-"אבל, הן זהו יין לקידוש, שהבאתי במיוחד מירושלים," ניסתי להסביר.

-"אם מדובר ביין לקידוש, אז לפי דעתו של צ'יצ'ו יש מספיק יין טוב גם ביגוסלביה."

-"אבל בירושלים הסבירו לי שאין כאן יין כשר, אלא, יין נסך בלבד, יין של גויים." איך שסיימתי את המשפט חשתי שעשיתי טעות שלישית. ראיתי על פניו של פאיה שנפגע. כאילו אמרתי דבר מה בגנות ארצו האהובה. החלטתי לחכות ולשתוק. מוטב לשתוק מאשר לטעות, אמרתי לעצמי.

-"תראי, בעיני צ'יצ'ו, היין המקומי מספיק טוב לכל דבר ואולי הוא חושב שאורח שהוזמן למחנה לא יכול לשנות ממנהג המקום."

רציתי לאמר לו שאני מאד מודה על ההזמנה והאירוח אבל, בכל זאת שלחו אותי ואת חברתי מירושלים, להיות יחד עם נוער יהודי מרוחק מכל חיים יהודיים, להתערב זה בזה ולהביא מרוח הארץ. אבל, לא אמרתי דבר. הבנתי שבעשר הדקות הראשונות שלי במחנה, עשיתי טעויות שקשה לתקן.

   נכנסתי לחדר קטן ש היו בו שלוש מיטות ואחת מהן היא שלי. הנחתי את התרמיל בצד ומיד נרדמתי על המיטה במלוא בגדי. לפנות ערב התעוררתי לצליליו של חליל המתאמן במנגינה מוכרת לי ובכל זאת זרה לאט לאט זיהיתי אותה מתוך התרדמה כ"על נהרות בבל", ניגון של קינה.

  התעוררתי רעבה ועם ראש כבד מאד. לאט הרמתי ראשי מעל הכרית וראיתי בחורה צעירה וגבוהה, יפת תואר שצמה כבדה מוטלת על כתפה עומדת ומחללת מול עמוד תווים בחליל צד. בעד החלון הפתוח אפשר  היה לראות  את צבעי השקיעה מתפזרים בעולם וקול מי הים המרשרשים ליד החוף נבלע על רקע החליל.

   היא הבחינה שהתעוררתי והפסיקה את האימון בנגינה פנתה אלי ושלחה ידה ללחיצה ואמרה באנגלית "שלום, שמי ליסה ואני מניו יורק". הודיתי לה בליבי על מאור הפנים ועניתי "שמי יעל ואני מתל אביב".

   "אהה, אז את היא הבחורה מישראל שטליה מזכירה שמה ואומרת שהחומר נמצא אצלך. יופי אז עכשיו יהיה לנו חומר להכין תוכנית לשבת ולתשהבאב" את המילה האחרונה לא הבנתי כלל אבל החלטתי שלאור נסיוני הרע עד כה אשאיר את הדברים כפי שהם.

   כשחזרתי מהמקלחת חיכה לי מגש ליד המיטה ובו ארוחה מאולתרת לפני הארוחה המשותפת לכל הקייטנים. לרגע היה לי חושך בעיניים. על המגש היו מונחים שני סנדויצ'ים עסיסיים כשבכל אחד פרוסת נקניק ועליה פרוסת גבינה צהובה. לא ידעתי מה לאמר ואיך אסביר לליסה את הבעיה והיא הרי האדם הראשון שמסביר לי פנים במקום הזה. האם אוכל זאת כדי לא להלבין את פניה?

לא יכולה. בלתי אפשרי עבורי.

האם אומר שאיני רעבה, הרי אי אפשר ואני רעבה מאד לאחר נסיעה שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת כשרוב הזמן אכלתי בסקויטים יבשים ותפוחים וודאי ניכר הדבר על פני.

ואם אומר שאני "צמחונית" הרי אז אפשר להוריד מהכריך את החלק המיותר והוא "צמחוני". החלטתי לנסות ולהסביר את האמת. התחלתי לשרוך את סנדלי וכאילו בדרך אגב אמרתי לה: "מצטערת, איני יכולה לאכול מהסנדויץ' מאחר ואני אוכלת רק אוכל כשר"

"אוו." אמרה ליסה כאילו נפלה מציאה לידיה, "אני מצטערת אבל אני לא יודעת מה זה אוכל 'כשר'"

   החלטתי לשאול ישירות שאלה שהחלה להטריד אותי לאחר המפגש עם צ'יצ'ו ואשתו במטבח כשחושי אמרו לי שלפחות אחד מהם אינו מבני עמי. כדי להימנע מבעיות ושאלתי אותה: "סליחה ליסה, האם את יהודיה?"

"ודאי". השיבה לדברי, "אבל אני יהודיה 'טריה', רק לאחרונה התחלתי להתייחס לעובדה זו בחיי."

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"אלך קודם להביא לך אוכל ואחר כך נדבר, אבל מה בעצם את יכולה לאכול כאן ומה זה 'כשר'"

"פרוסת לחם עם גבינה לבנה וביצה קשה וירקות, יספיקו לי," אמרתי.

ליסה ירדה למטבח עם המגש המלא בידה. הטיתי את אוזני לשמוע ואומנם שמעתי את אשתו של צ'יצ'ו קוראת בכעס מהמטבח ואת ליסה המנסה לענות ולרכך בקולה ובשפתה. לבסוף עלתה לחדר כשבמגש מונחים עגבנייה, מלפפון ותפוח שהיו ערבים לחיכי מכל אוכל. והסבירה שנינה הטבחית נפגעה מהמגש שחזר כלעומת שבא והוסיפה חיוך על דבריה כדי שלא אדאג יותר מדי.

תוך שאני נוגסת בתפוח תליתי עיני בליסה ואמרתי

"ועכשיו ספרי לי מה זאת אומרת יהודיה 'טריה'?"

   ליסה ישבה מולי על מיטתה ובאפלולית של שעת ערביים שהשתררה בחדר החלה לספר בקצרה "רק לאחרונה לפני שבועות ספורים אמי סיפרה לי שבתחילת המאה עזב סבי, איזאק גולדנברג אז איש צעיר ונמרץ את רוסיה או ליתר דיוק את אוקראינה והחליט להגר לאמריקה. עזב את אוקראינה כשבלבו החלטה לבא למקום חדש כדי להתבולל בו וכדי לשכוח כל מה שקשור ביהודים. פשוט למחוק את הקשר עם העם היהודי, להיות סתם 'אדם' כי המראה האחרון שראה בקייב היה שורה של גופות. אמו ואביו, אחיו הגדול, אשתו והתינוק שלהם, אחיותיו הקטנות, כל בני משפחתו שרועים מתים לאחר פוגרום.

סבי החליט שהוא רוצה להקים משפחה חדשה במקום חדש בלי עבר ובלי זיכרונות של יהודים. משפחה שלא תהיה נתונה יותר לפחדים מפני פוגרום. משפחה שילדיה לא יהיו שונים מהסביבה, הוא הגיע לאמריקה כדי לחיות בעולם החדש. אומנם הוא התחתן עם יהודיה אך בבית לא היה סימן שאנחנו יהודים. את אימי גידלו כאמריקאית רגילה בלי כל קשר ליהודים. בבית למדנו הרבה מוסיקה ועודדו אותי ואת אחי ללמוד שפות ולא ידענו כלום על עברו של סבא מלבד העובדה שהגיע לניו יורק מרוסיה והקים בהצלחה מפעל לנעליים. אני למדתי את הספרות והשפה האנגלית, הצרפתית והספרדית. לא ידעתי דבר לא על היהודים ולא על הקשר שלי אתם… "בנקודה זו מישהו דפק בדלת וקרא לנו לרדת למטה לארוחת ערב ואחר כך יוקרן סרט בחדר הגדול. רציתי לשמוע את המשך סיפורה של ליסה, שהלכה והתחבבה עלי בטוב מיזגה אבל ביומיים הבאים, היתה עסוקה.

כל אחת מאתנו בעניין אחר של המחנה. היא ארגנה שיעורי מוסיקה ואני הכנתי שעורי עברית.

   למחרת ,יום חמישי אני מישראל, ג'יל מאנגליה ורחל מקנדה, החלטנו להכין לקראת שבת חלות. לאפות חלות לשולחן השבת ואפשר יהיה לברך "המוציא.." וכך לשוות לארוחה  חגיגית שודאי יהיה בה בשר לא כשר ואולי "צרות" אחרות, מראה של שבתוהרי זה כל העניין.

   חיפשנו משטח עץ נקי שכלל לא שימש לבישול, רחצנו היטב וניקינו פיזרנו קמח והכנו את עיסת הבצק לקראת הטפחה. עוד אנו לשות יחד עם אנה ודניאלה וגרסיאלה ומריאנה והנה שוב נכנסה נינה אשתו של צ'יצ'ו (שכבר למדתי מחברותי שהוא, צ'יצ'ו, השייך למשפחת דנינו הותיקה במשפחות היהודים ביוגוסלביה את אשתו פגש ביערות בין הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא בת מאחד הכפרים הגובלים בהונגריה וניב דיבורה היה שונה גם באוזני בני המקום. נינה פנתה אלינו החלה כועסת וצועקת בשפה שלא הבנתי. הבנות שידיהן היו מלוכלכות מהבצק עמדו והשיבו לה בתקיפות והיה זה ויכוח קולני שהביא את צ'יצ'ו אלינו מהחצר שם היה עסוק בקניית ביצים מאחד הכפריים שהביא מרכולתו למחנה. צ'יצ'ו הרים את קולו מעל כולם ובטא בידיו תנועת גרוש שמשמעותה "החוצה!" היינו המומות ופגועות. ידינו היו עדיין דביקות מהבצק נהנינו מאד מעשיית החלות, והיתה לנו תחושה שאנו עושות מעשה נכון, אופות חלות לשבת..אך צ'יצ'ו היה כולו אדום מכעס עיניו הכחולות בורקות והוא מנפנף בידיו כלפינו כאילו היינו זבובים או יתושים..

דניאלה ומריאנה ניסו להסביר לו אך, הוא בשלו. יכולתי להבחין שיש לו טענות מיוחדות כלפי שכן הצביע עלי במהלך שיחתו בכעס רב. עוד אנחנו מנגבות ידינו במגבות המטבח ומתבוננות בעיסה הבלתי גמורה…

   לפתע נשמעה מכיוון המרפסת נגינת חליל,  הייתה זו מנגינה מוכרת לי היטב ומשכה אותי בחבלי קסם החוצה לחצר האחורית. ההפתעה הייתה גדולה יותר כאשר צ'יצ'ו עזב אותנו, עזב את הויכוח ונדמה היה שאיבד כל עניין במה שקרה ברגעים האחרונים במטבח. הוא הסתובב לאחור ויצא מתוך המטבח לעבר החצר האחורית. שם על המדרגות ישבה ליסה וחיללה בחליל צד שקועה בנגינתה. אשתו הסתכלה בו בפליאה רבה והלכה למחסן. אנה, דניאלה וגרסיאלה ניצלו את ההפוגה וחזרו ללוש את הבצק ולקלוע צמות לחלה. צ'יצ'ו התקרב לליסה עמד לידה, וצרף קולו לנגינתה בעיניים עצומות. מהמרחק בו ראיתי אותם לא יכולתי לקלוט את המילים אך זו היתה שירה בשפה מוכרת לי, שאינה אנגלית ואינה סרבית-קרואטית התבוננתי בהם. לרגע, בעיני, העולם עמד. נערה אמריקאית צעירה מנגנת בחליל צד ואיש בוגר רוטן וכעסן דובר סרבית-קרואטית והונגרית ואולי המנגינה נשמעה לי מוכרת ולא זכרתי מאין. ליסה הפסיקה נגינתה, ניגבה את פיה, וצ'יצ'ו רכן אליה ואמר : "ליסה קרידה". את זה הבנתי. פירושה של הפנייה "ליסה יקירה" וזו פנייה בלאדינו אותה שפה שאמא שלי וסבתא נוהגות היו לדבר ביניהן. הנה שקעו שניהם בשיחה בשפה שאף אחד מלבדם ומלבדי לא הבין. לאחר רגעים ספורים הם אחזו לעינינו ידיים ושרו שיר ודמעות החלו זולגות מעיניו של צ'יצ'ו, למרות שהסתתרתי מאחורי הקיר ירדו דמעות גם מעיני. ועיניה של ליסה לא דמעו רק צחקו באור המיוחד לה.

נאני נאני

נאני קארה אל איז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה

דה צ'יקו סה אגה גראנדה

איי דורמיטה מי אלה

דורמיטה מי ויסטה

אי קה טו פאדרה ויאנה

קון מונצ'ה אללגריה

ידעתי שזהו שיר ערש ששרה אם לבנה. שנים רבות שלא שמעתיו. ליסה חזרה לנגן וצ'יצ'ו שר ובכה שר ובכה בשקט. ליסה המשיכה לנגן בתשומת לב ובריכוז מתעלמת מהתרככותו של צ'יצ'ו.

מאותו רגע שנשמע חלילה של ליסה חיינו במחנה השתנו כליל. בכל פעם שהיתה מהומה או בעיה, או חסר היה משהו היינו שולחים את ליסה לדבר עם צ'יצ'ו בספאניולית והבעיה היתה נפתרת כאילו לא היתה. ואכן לאחר השיחה ביניהם החלה נכנסה לתנור וריח נפלא מלא את הבית ובישר על השבת הקרבה. היין שהוחבא בחדרו והיה בעיניו עדות מרשיעה על השפעתם השלילית של המדריכים מישראל על ילדי המחנה, ירד באורח פלא לשולחן. צ'יצ'ו לא אהב את  המדריכים מישראל ולי,  היה נדמה שאותי הוא שונא במיוחד. מישראל, הוא ראה אותנו כמי שמדיחים את ילדי הקהילה לעזוב את ביתם, את אביהם ואת אמם ולעזוב הכל בשביל חלום רחוק במקום רחוק.

צ'יצ'ולא השתנה וגם אשתו לא הפכה לאישה נוחה יותר אבל חשנו פחות עוינות. הוא חיפש את קרבתה של ליסה והם דיברו בינם לבין עצמם בשפת ילדותו שכל מי שדיברו אותה לפני המלחמה, אינם עוד. שפת האם שלו הייתה ספניולית  בה דיברה אימו , עם אחיותיה, עם אביו, עם הילדים, עם השכנים, זו השפה שנתנה שמות לימים ולמאכלים.

אבל, האמת היא  שצ'יצ'ו לא עניין אותי, בעיני הוא היה זקן עצבני וטרחן שלא היתה לי ברירה אלא, לנסות ולהסתדר איתו לטובת העבודה המשותפת שלנו. רציתי להשלים את הסיפור ולהבין איך ליסה הסטודנטית מניו יורק, דוברת ספאניולית. חיפשתי רגע שיתאים לשיחה בינינו, אבל התקשיתי מאוד. למעשה רוב הזמן חיפשתי אותה בעיני אך לא ראיתי אותה, ליסה נעלמה לשעות ארוכות ולא ידעתי לאן.

ערב שבת

לאחר סעודת ערב שבת שהיתה חגיגית במקצת בזכות הסדינים הלבנים שהורדנו מהמטות ופרסנו על השולחנות, הברכה על היין ועל החלות שאפינו… אחר כך היתה ארוחה שקשה לקרוא לה "יהודית" אך חברינו בני המקום לא ידעו להבחין בהבדלים… עבורם עצם ההמצאות יחד במבנה של הקהילה היהודית  בפירובץ ומעט שיעורי העברית ומעט השירים ששרנו יחד… היו הרבה מאד, זה היה מזון רוחני לכל השנה.

לכבוד חופשת סוף השבוע הגיעו למחנה אורחים רבים. ביניהם הורים של בני הנוער או ראשי הקהילה מבלגראד שבאו להנות מהדור הצעיר המבלה את הקיץ בחסות הקהילה. שולחן מכובדים מיוחד הוכן עבורם בחדר האוכל. חשתי שאנחנו האורחים מישראל או ממקומות אחרים, אנחנו רק תפאורה. פאבלה לקח את הגיטרה מישה ניגן במפוחית פה וניגונים פרצו אל תוך הלילה כשבני הנוער והזקנים שרים ביחד. הם שרו בשפתם כמו שאצלנו שרים את "השירה בציבור" הם היו "יחד" ואני הרגשתי מאוד בחוץ, חשתי בודדה וחיפשתי את ליסה כדי לשבת לידה ולהרגיש קירבה. אבל את ליסה לא ראיתי ליד שולחן האוכל.

לאט לאט התחילו להתגנב ניגונים מוכרים בתחילה היו אלה "יבמבומים" חסידיים ואחר כך התחילו ניגונים עבריים כמו "הבה נגילה" ו"שאבתם מים בששון".. לאחר כמה שירים הייתה אתנחתא היה קצת שקט ומקצה שולחן המכובדים נשמע קולו הזקן של אויגן וורבר, ראש הקהילה, שר שיר עברי ופאבלה  מנסה להתאים מיתריו לקולו,  התקשיתי לשמוע את המילים או לקלוט את המנגינה ולחישה חזקה של פאבלה נשמעה לעברי "יעל, יעל בואי הנה.."  התקרבתי לשולחן המכובדים ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים… פאבלה אותת לי בעיניו שאקשיב לראש הקהילה הזקן הרכנתי את ראשי והקשבתי ולאט התחלתי להבחין במילות שיר העמק "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.."

הצטרפתי לשיר והתאמתי עצמי לקצב שלו וכך עברנו משיר לשיר שרק הוא ואני שרים שכן אלה היו שירים כה ישנים ובלתי ידועים לצעירים. שירים שהכרתי מטקסי יום העצמאות או שירים ששרנו בתנועת הנוער. היה איזה אור בעיניו ולרגע מקומי בתוך החבורה עלה. שאלתי את ראש הקהילה הזקן מהיכן השירים והוא צחק וסיפר שלפני המלחמה ה"היא" היה שייך להכשרה של ה"שומר הצעיר" קבוצת צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ בנגב, ואלה היו השירים ששרו. והוסיף משפט " אבל הרכבת שלנו עברה ואנינשארתיבתחנה.." אחר כך ישבנו הצעירים סביב ראש הקהילה הזקן והמזכיר ושוחחו שעות ארוכות אל תוך הלילה.

למחרת בארוחת הבוקר סיפר לי פאבלה, "דעי לך שזו פעם ראשונה שראש הקהילה קיים עם הצעירים שיחה כנה, עד כה התעלם מכל פנייה שלנו ואף פעם לא ענה לשאלותינו, אולי בזכות השירים נפתח לרגע, מי יודע. אולי יתן לנו סוף כל סוף לפתוח את המועדון של בני הנוער בקהילה".

שאלתי אותו: " יש לו בנים?"

"כן, יש. אך הם רחוקים מאוד מכל מה שקשור לקהילה היהודית ולמעשה אינם רואים עצמם יהודים אלא, הם חברי מפלגה טובים". לא הוספתי לשאול רק יכולתי להבין שמסתתר כאן צער גדול.

שבת

קשה היה להרגיש את טעם השבת בפירובץ או אולי בני הנוער האחרים חשו את השבת בעצם השינוי וההתכנסות יחד. לקראת הצהריים יצאו כמעט כולם לשייט במפרץ של הים האדריאטי, ואילו אני נשארתי בחדר וחיפשתי דרך לעשות לעצמי שבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שיש מקומות בהם השבת אינה מלכה ואיש אינו מתכונן לקראתה. הבנתי שאת השבת צריך "לעשות" המלכה הזאת, צריכה שיתכוננו לקראתה. יכינו כל שדרוש לקראת בואה ורק אז היא מופיעה. היא אינה נעשית מעצמה. ישבתי בחדר וקראתי ולבסוף החלטתי לצאת לטייל בסביבה הקרובה. יצאתי מתחום הוילה לעבר החוף שהוא למעשה רצועה דקה של חול וסלעי כורכר. אל המפרץ ירדו גבעות המכוסות בצמחייה המזכירה מאוד את צמחיית הכרמל. התחלתי לטפס על הגבעה וליהנות מעצי זית וחרוב גפן בר המפוזרת בין הטרשים והקוצים, הכל היה כל כך מוכר אך גם מוזר כי אף פעם לא ראיתי צמחייה עשירה כזאת בקרבה לים, טיילתי לאיטי בשדה בין הטרשים היורדים לים מהפריחה של צמחי הקיץ והכחול העמוק של הים.

לפתע מתוך קולות רשרוש המים שמעתי צליל נוסף. היה זה קולו של חליל בשיר מוכר לי היטב שיר שאמא היתה שרה בבית בינה לבין עצמה בזמן שתלתה כביסה או בישלה, או סתם בשעת שמחה. שיר  בספניולית  שאת הפזמון ידעתי לפזם היטב " אברהם אבינו פדרה קרידו, פדרה קרידו. לוז דישראל" (אברם אבינו אברם אבינו אור של ישראל). טיפסתי בעקבות המנגינה והבחנתי גם בקול עמוק ויפה המצטרף ושר. טיפסתי על הגבעה ועברתי מסלע לסלע ומשיח לשיח כאשר אני נאחזת בכל זיז או צמח כי שביל לא היה שם. לבסוף הגעתי לנקודה בה יכולתי לראות תחת עץ שיזף את ליסה יושבת על סלע ומנגנת בחליל צד לידה פתוחה מחברת שאבן מכבידה עליה לבל תעוף ברוח ובסמוך עומד צ'יצ'ו, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות והוא שר בקול עמוק וצרוד את השיר המוכר. עמדתי מאחורי השיח והצצתי. רציתי להצטרף אליהם אבל פחדתי. ידעתי שברגע שצ'יצ'ו יראה אותי הוא יגרש אותי ויוסיף כל מיני כינויים מעליבים. אבל לא יכולתי ללכת משם. נדבקתי לעץ. הם נדמו בעיני לרועים קדמונים היושבים תחת העץ ומשוחחים עם האלים.

הם עברו משיר לשיר. לפעמים הוא מפסיק ומתקן אותה, מדייק בטון, ולפעמים היא מפסיקה באמצע הניגון ושואלת שאלה כותבת אל תוך המחברת וממשיכה.

כך עמדתי שעה ארוכה והקשבתי והם היו שקועים בעצמם ובמוסיקה שלהם.

ליסה הפסיקה לכמה רגעים את נגינתה ושמעתי אותה אומרת לצ'יצ'ו, משפט מעורב בספרדית ובאנגלית:"הערב תשהבאב, טליה ופאבלובקשו שנכין שירים מתאימים" .

באותו רגע, חשתי גירוי קשה בשוק רגל שמאל שלי, כאילו איזה חרק מטפס עלי התכופפתי והכיתי בכף ידי. הרעש של הטפיחה על הרגל הכה סביב הרמתי את הרגל והדריכה המחודשת על העשב היבש יצרה רשרוש. ליסה וצ'יצ'ו הפסיקו לדבר והפנו את מבטם לכיוון העץ מאחוריוהסתתרתי. יצאתי ממחבואי לעברם כשאני מחייכת בהתנצלות, וחיכיתי לגידופיו של צ'יצ'ו, חשתי שפני מסמיקים וזעה יורדת ממצחי. "סליחה ליסה וסליחה צ'יצ'ו. הלכתי לטייל בסביבה ושמעתי את החליל נהנתי כל כך מהשירה, אז ישבתי מאחורי העץ כדי לא להפריע  והקשבתי בלי שביקשתי רשות. אני מבקשת סליחה."

ליסה פנתה אלי כשהיא מנופפת בחליל, "הי, יעל, טוב שבאת אנחנו מדברים על התוכנית לתשהבאב ולא מכירים את השירים אולי תעזרי לנו למצוא שיר על ירושלים."

עוד אני מנסה לענות והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא "ירושלים של זהב" שלא היה ספק בליבי שהם מכירים, אם לא את המילים הרי לפחות את המנגינה. אבל אז התחיל צ'יצ'ו שהיה הרבה יותר זריז ממני לשיר בספניולית שיר עצוב שנשמע לי כמו שיר קינה. ותוך שהוא שר גיליתי שמילים רבות אני מזהה אבל אז ליסה כיווצה את מצחה כמי שלא מבינה את הדבר העומד לפניה, היו מילים כמו: " גלות דה ירשולים" או "חורבן דה זיון" או "עבודה זרה", "קורבנות" צ'יצ'ו שר בעיניים עצומות כמי שנמצא במקום אחר אפשר היה להבחין שהוא עומד לפני דמעות.

ליסה פנתה אליו ושאלה: "מה זה?"

צ'יצ'ו לא ענה לה בהתחלה, אבל כעבור רגע אמר "אני לא יודע מה זה אבל אני זוכר את זה שאבא היה שר בתשהבאב וכולם בכובבית הכנסת. אחר כך שרו את זה כשלקחו את הנשים והזקנות עם הילדים במשאית גז מהעיר שלנו."

אני חושבת שזאת קינה, אמרתי. זאת קינה על חורבן ירושלים ובית המקדש. אני לא מכירה את השיר אבל ברורות לי המילים, יש מילים רבות שהן לא בספרדית אלא, בעברית. בלשון התנ"ך והתפילה.

ליסה שתקה ואמרה, "את זה קשה לי להבין."

שתקנו. מסביב היה יפה כל כך הכל ירוק ופרחי פעמוניות מתחת לעצים. פה ושם גפן בר מלאה בעלים רעננים טיפסה על עץ וצ'יצ'ו עוד עמד בעיניים עצומות.

אמרתי לו אולי תחזור על השורות הראשונות ואני אתרגם לליסה. הוא החל לשיר ואני תרגמתי בשיתוף עם ליסה היא על הספרדית ואני על העברית תוך כדי תרגום ושירה נגלה לי סוף סוף הסוד שהטריד אותי מאז יום בואי המלה המשונה בהיגוי מלעיל מיוחד "תשהבאב" היא בעצם "תשעה באב" ולאותו ערב תכננו טכס קצר וקריאה במגילת איכה. ידענו שהדבר עלול ליגע את אלה שאינם מבינים עברית ולפיכך חיפשנו שירים וניגונים לירושלים:

"הקשיבו לקינה זו של עצב ויגון

על גלות ירושלים ואודות חורבן ציון.

בראות אלוהים כה הרבה עברות,

עבודה זרה וגלוי עריות,

לכל מחל, סלח הוא בזכות הקורבנות,

בזכות קרבן תמיד שעלה שם לרצון.

ביום אשר חדל בו, בטל בו התמיד,

נגזר כי יד אויבת, את ההיכל תשמיד.

לגבריאל ציוה אז אלוה, והגיד

רמץ אש בוערת להטיל על ציון."

אחר כך המשיך צ'יצ'ו לשיר שיר שנוהגים לשיריהודי סלוניקי וסיפר כלאחר יד שמשפחת אמו מסלוניקי ובנעוריו, נסע לשם ונשא לאישה נערה יהודיה סלוניקאית יפה שאהב , בלה שמה,  בעת שאספו את יהודי סלוניקי ברכבות לאושויץ, הוא נעדר מהבית, הואנסע  לפאריס לצורכי פרנסה, וכך הצליח להתחמק מהגירוש, במהלך שנות המלחמה הוא נדד וברח , הצטרף ביערות לפרטיזנים ושרד את המלחמה.

"נעולים בפנים שבוע

בקרון בהמות דחוסים,

יוציאנו לשאוף רוח

פעם בשלושה ימים.

אמא יקרה, הו אמא

בחלקך נפלה הזכות

במולדתך לגווע

בלי לסבול את הענות."

כך נקשר לו חורבן בחורבן ואחרי שצ'יצ'ו גמר את שירו, שרה ליסה ללא החליל את "על נהרות בבל" והפעם, הייתה לי הפתעה היא שרה זאת באנגלית. היינו עצובים. הסיפור של צ'יצ'ו הביא אלינו את החורבן קרוב קרוב. ליסה הציעה שנחזור למחנה ובדרך סיפרה סיפור קצר שקראה בספניולית על שני יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון והנה פרצה סערה והספינה טבעה. כעבור כמה שעות הגיעו אנשים שהצילו אותם. הם שאלו אותם, איפה למדתם לשחות? ענו היהודים, לא למדנו אף פעם לשחות. תמהו השואלים ואיך בכל זאת החזקתם מעמד בלב הים. ובהדגימה בידיה את דרך הלימוד התלמודית בניפנוף ידיים ובפשיטת אצבעות המשיכה אמרו היהודים: דיברנו ודיברנו ודיברנו וכך צפנו על פני המים."

צחקנו  וצ'יצ'ו אמר הנה שלושה יהודים אנחנו ולשלוש שפות אנחנו זקוקים כדי לדבר, מדברים ומדברים וכבר עבר היום. דבריו אלה הביאו אותי להעיז ולשאול את ליסה שאלה שרציתי לשאול מהיום הראשון.

"ליסה, אמרת שגדלת כלא יהודיה אז, איך קיבלת את השפה הספניולית, הרי זו שפה שמדברים בה יהודים בלבד, איך הגעת לפה, בכלל."

ליסה צחקה ואמרה תוך שהיא תולשת עלים מהשיחים ממוללת ומריחה" כנראה ששום דבר לא מקרי. כדי לדעת שאני יהודיה ולהגיע למחנה נוער הייתי צריכה לאהוב שפות להרחיק וללמוד ספרדית באמריקה הלטינית ובספרד, יום אחד כשישבתי בספריה של אוניברסיטת מדריד ועבדתי על לימוד השפה מתוך קלטות של שירה עתיקה. נפלו לידי שתי קלטות שמע ששאלתי אותן להקשבה בחדר שלי.  הקשבתי להן וידעתי שזו ספרדית אךמעט מאוד מילים הבנתי, חזרתי לפרופסור פרדיננד ד'אלפונסו המורה שלי לשפה והוא צחק ואמר שזו הג'ודיאו-איספניול. זו השפה הספרדית של ימי הביניים בה היו מדברים הספרדים וגם היהודים שחיו בה מאות שנים עד אשר גורשו ממנה בשנת  1492,  היהודים עזבו ולקחו איתם את השפה ההיא. רק הם מדברים בה עד היום ובכל מקום בו הקימו קהילה יהודית באירופה הם לקחו איתם את השפה מספרד ..הוא הסביר לי שזו שפה ספרדית עתיקה משולבת בהרבה מילים מהתנ"ך ומהתפילה. כאשר  חזרתי לקראת חג המולד הביתה  לניו יורק, אמי שאלה אותי בזמן סעודת החג, איך היה במדריד ואיך מתקדמת עבודת המחקר שלי , סיפרתי למשפחתי את סיפורן של הקלטות המיוחדות שמצאתי  ושאני מאושרת לשלב עבודת מחקר בשפה יחד עם עבודת מחקר מוסיקלית כי אני חוקרת את הרומנסה הספרדית אלה שירי עם ספרדים שיהודים לקחו אותם לגלותם ושימרו אותם במקומות שם התיישבו והבטחתי לנגן ולשיר להם מייד לאחר הארוחה.

ליסה הפסיקה לרגע את שטף סיפורה, עצרה והמשיכה ללכת עוד כמה צעדים ואנחנו הלכנו משני צידיה, מחכים להמשך הסיפור.

" ואז להפתעתי קרה משהו בלתי צפוי. במקום שאזכה לתמיכה ועידוד, כי בני משפחתי עודדו אותי כל חיי לא לוותר על לימודי והתקדמותי בנגינה בחליל צד, סבי עזב את החדר באמצע הארוחה וכששאלתי את אמא מה קרה ובמה הכעיסו אותו דברי ,באמצע סעודת חג המולד סיפרה אמי לאחותי ולי ולשאר האורחים  שאביה הגיע לאמריקה מאוקראינהשהוא צאצא למשפחה יהודית חסידית ענפה ולאחר פוגרום שנעשה ביהודי העיירה ומבית אביו איש מלבדו לא שרד החליט לעזוב את עברו היהודי ואת אירופה, ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש עם זהות חדשה.

שוב עצרה ליסה את הסיפור כמי ששואפת אויר לריאותיה והמשיכה:

"וגם אמי, לא ידעה על זהותה כיהודיה עד שיום אחד מצאה בעומק הארון ספר ישן באותיות לא מובנות וסבתא סיפרה לה שזה ספר תפילות של יהודים, החפץ היחיד שנשאר מהעולם ההוא.  כשסבא חזר לשולחן  לאחר שנרגע מהתרגשותו וכעסו, הוא אמר שכנראה זה העונש שלו על שניסה לברוח מהגורל."

– אז איך הגעת דווקא לפה? שאלתי אותה.

" כעבור שבועיים בזמן הבחינות ראיתי על לוח המודעות מודעה מטעם ארגון הסטודנטים  המזמינה סטודנטים יהודים המעונינים להצטרף ולתרום מידיעותיהם למחנה קיץ יהודי ביוגוסלביה. מיד פניתי וסיפרתי על כישורי כמנגנת וכחוקרת לשון ספניולית והם קיבלו אותי."

ליסה הפסיקה לרגע בדיבור ועברה לדבר עם צ'יצ'ו וכשהיא מסבירה ומספרת את השיחה ביננו. הוא הינהן בראשו כמי שיודע כבר את מרבית הפרטים.

ושוב פנתה אלי והשלימה, עכשיו המפגש עם המחנה ועם צ'יצ'ו הוסיף הרבה מאוד לידיעותיי על לוח השנה היהודי ולמחקר בו אני עוסקת למדתי מצ'יצ'ו רומנסות שלא שמעתי עד כה וכנראה נשמרו פה בתוך קהילות שהתיישבו בבלקן מאז גרוש ספרד. עכשיו אני גם יכולה להבין איך הרומנסות והשירים היו קשורים במעגל החיים היהודיים. מי יודע, אולי עוד אקבל דוקטורט על חקר השירים האלה" ליסה פנתה אלי וחייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הצמה זרוקה לה על הכתף וחליל הקסם שלה כמו מטה רועים על הכתף השניה.

ערב תשעה באב

באותו ערב, שהיה גם  מוצאי שבת וגם ליל תשעה באב, ישבנו על מזח שפת המפרץ חבורה של דוברי שפות רבות עם דבר אחד משותף, שכולנו צעירים יהודיים  ושרנו תחילה את "ירושלים של זהב" ואחר כך את "על נהרות בבל" ואחר כך הקשבנו לקולו של צ'יצ'ו וחלילה של ליסה ששרו לנו "קופלאס" לתשעה באב, בהמשך הערב שמענו על שלושה חורבנות, חורבן ירושלים, חורבן ספרד וחורבנות של יהדות אירופה וכמו מים המתערבים במים, קשה היה לנו להפריד אלה מאלה.

עברו ימי המחנה הסוערים והנעימים ואנחנו התפזרנו איש למקומו ואני הרגשתי איך יש      בתוך הלב שלי מקום ליהודים מכל הצורות ומכל המקומות.