בהקשר ל"וישלח" , אני מביאה את "האיש ההוא"

חווית המאבק בלילה, כל הלילה באיש זר, במישהו שהזמנתי בלא דעת להאבק עימו, ותמיד זה במעבר, במעבר מהבית אל הגלות או במעבר מחיים למוות, במעבר מתקופה לתקופה, במעבר מפרדה לפגישה, הוא מופיע האיש ההוא . איש שאינו אומר את שמו, אך נותן לי ידיעה נוספת על מי אני ועל היותי. השיר, הוא הפותח את מחזור שירי אורפאה, שירי הפרדה מאישי.

האיש ההוא

כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
(אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה)
(אֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי)
לְבַדִּי הָיִיתִי
נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
הוּא אוֹחֲזֵנִי בִּכְתֵפַי
וַאֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּמָתְנָיו
וּבוֹעֶטֶת בֵּין רַגְלָיו
וְהוּא כּוֹפֵף צַוָּארִי
וּשְׁנֵינוּ נָעִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה
וְאָבָק עוֹלֶה כְּמוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּט עֲרָבוֹת –
וִירֵכֵינוּ מֻכּוֹת (וִירֵכַי הַבְּהִירוֹת בְּאוֹר לְבָנָה –
כֵּהוֹת) כְּאוֹתָם כְּרוּבִים חַסְרֵי בִּרְכַּיִם נֶאֱבָקִים

אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא
שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְהַצִּילֵנִי מִכָּל רַע
וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם מוּדָע וְלִי אֵין נַחַל
לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת. רְאוֹת.

פרשת "ויצא" , כל יעקב הוא קול

כל יעקב הוא קול

כל הלילה היו הופכות בי ידיו של עשו
והיתי שומעת קולו של יעקב.
ידיו של עשו כרתו לי ברית לשון
והיו מהלכות עלי ובוראות מילים שלא הכיר ולא ידע
ורק אני קוראת מתוך ידיו ההולכות על גופי
מכתב נכתב עלי ועבורי
בקולו של יעקב הלוחש געגועים .
איש שדה תם גילה לי שבילים
בעולמו ועולמות בדברו. הביאני
אל חביוני מערות בסלע ההר
וטבל רגלי בבורות מיים לפת מותני
והשיב נפשי בברכה שבפי המעיין.
ושמעתי קולו של יעקב רץ בהרים
לבוא תוכי וקראתי בקול
עשו אהובי בוא קראתי לו בלילות שבת
לאחר שבישלתי את חוגלות האביב
ובעלי כנף אחרים ושאר דגים מפרפרים
שהביא למטבח ובקשו על נפשם לחזור למקומם.
קראתי בקול עשו
אהובי עשה זאת שוב ושוב ואשכח
את קול יעקב הקורא לי בחדרים בואי.
בחלקת גופך חלקים חלקים

ובבוקר שבת לאחר שכיסה כל הלילה
גופי בשפתיו ושדי בין ידיו מפרפרים
היה מתעטף בטלית ובוכה
שקוראת לו אהובי בקולי החיצון
וקולי הפנימי שומע אחיו.

ובשיר הזה התם
לא הזכרתי ולו פעם
את המילה דם, כי הוא נפש עשו.

בעניין האהבה, שיר אהבת יעקב לרחל

השניות שיש ביחסי רחל ולאה, יחסי אחיות, אך אלה גם יחסי גיסות, והן יולדות ילדים אחים . זו קרבה טעונה ביותר. זו קרבה המשנה את מושג האהבה ופורטת אותו לפרטים שונים . משום שיש להבחין בין אהבת אישה לאיש לאה ליעקב, רחל ליעקב, ואהבת אחיות זו לזו. שני סוגי האהבה עומדים כאן למבחן, ואולי גם לתחרות , מי משני מיני האהבה גוברת זו על זו. בעניין זה, אני מביאה מחזור שירים מתוך: אחי, הצימאון (ספר שירים שמיני, סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד") כשיר מדרשי, שיר פרשני המתמודד עם הדואליות. עם השאלה על טיבה של האהבה.

רק הכתם הוא מילה

1

נִדְמֶה לְךָ שֶׁהַמִּלָּה הִיא דָּבָר הַבָּא מִדִּבּוּר שֶׁכַּד הוּא כַּד
שֶׁהַנּוֹזֵל יוֹדֵעַ אֶת דַּרְכּוֹ מֵחֵדֶק הַקַּנְקַן אֶל הַכּוֹס
הַנּוֹזֵל אִבֵּד דַּרְכּוֹ נִשְׁפַּךְ אֶל הַשֻּׁלְחָן וְאֶל הַסָּדִין הַלָּבָן
וְרַק הַכֶּתֶם הוּא מִלָּה
שֶׁמְּעִידָה עַל מַה שֶּׁהָיָה
וְאָמְנָם הָיָה

הַיָּד רָעֲדָה
אַתָּה כּוֹסִי

וּכְבָר כַּמָּה שָׁנִים אֲנִי מְנַסָּה לְהָבִין
אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין עֵינֵי רָחֵל לְעֵינֵי לֵאָה
וַהֲרֵי הֵן אֲחָיוֹת לָאַחַת פָּשַׁט לְשׁוֹנוֹ
וְאֶת הַשְּׁנִיָּה פָּשַׁט מִגַּבָּהּ
בָּנוֹת לְאוֹתוֹ אָב
וּלְאֵם שֶׁנִּדְמֶה

הַכֹּל עַל חֻדָּהּ שֶׁל מִלָּה
שֶׁמְּשַׁטָּה בִּי
בְּרַעַד רַכּוּתָהּ

2

בַּיּוֹם בּוֹ אָמַר לִי חַכִּי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים
שֶׁתִּגְדַּל אַהֲבָתִי לָךְ עַל פְּנֵי אֲחוֹתֵךְ
הָלַכְתִּי לִבְכּוֹת עַל הֶהָרִים
אָמַר
אֲחוֹתֵךְ מָרָה
כְּאִלּוּ אָמַר לִי
מְתוּקָה אַתְּ
מֵאָז אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת עַל חֶבֶל שֶׁבֵּין הַיּוֹם לַלֵּיל
בּוֹאִי-לָהּ הוּא לְכִי לִי
בּוֹאִי לִי הוּא לֵיל נְדוּדִים לָהּ
נוֹשֶׁכֶת אֶת בְּשָׂרִי
לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ טַעֲמוֹ הַמַּר
וְיוֹצֵא רִכּוּז עֲסִיס רִמּוֹנִים
מִמֶּנּוּ אֲנִי מְכִינָה אֶת רֹטֶב הַדָּגִים
לֶחָג אִכְלוּ אֶת בְּשָׂרִי אֲנִי אוֹמֶרֶת לָכֶם
הוּא כֻּלּוֹ מִלִּים שֶׁנָּתַן לִי אֲהוּבִי
מְפַּחַד תַּרְכִּיז אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה
חִלֵּק אוֹתָהּ לִשְׁתֵּי עָרִים
לִשְׁנֵי בָּתִּים
לִשְׁתֵּי שָׂפוֹת
וְלִשְׁנֵי יָמִים
בֵּינֵיהֶם חֶבֶל דַּק מָתוּחַ
וַאֲחוֹתִי לוּלְיָנִית יְפַת עֵינַיִם לִפְעָמִים
נוֹפֶלֶת
עַל פָּנַי.

לפרשת ראה שכולה עוסקת בראייה וביכולת האבחנה.

פרשת ראה, כולה עוסקת ביכולת הראייה ויכולת האבחנה וההגדרה של המציאות החיצונית, אך בעיקר בחיפוש אחר אבחנות חד משמעיות להתבוננות אתית וחברתית על המציאות. איני מבטוחה שאני מקבלת את הערכים וההגדרות כפי שהם מוגדרים
ובעבר התמודדתי עם זה דרך עולמה של אישה צעירה בספר "מסע איילה" .

והכול מדויק

פרשת רְאֵה

רְאִי,
שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן חֲרוּתִים וּמְפֻסָּלִים
וְאָרוֹן עָשׂוּי עֵץ
זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ
לְהָבִיא לַבַּיִת
שֶׁיָּקוּם

וְלֹא הָיָה לִי כֹּחַ לַעֲמֹד בַּפַּשְׁטוּת הַחֲגִיגִית הַזֹּאת
עוֹדוֹ דּוֹפֵק דּוֹדִי בִּשְׁנָתִי
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי
נַפְשִׁי לֹא יָדַעְתִּי
שְׂפָתָיו וּבַגְּבָעוֹת הַיּוֹרְדוֹת אֶל
עֵמֶק אַיָּלוֹן בֵּין עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ הַצָּהֹב
מוּטָל צֵל חָרוּבִים הַמְפַתֶּה לִישֹׁן בְּעֵירֹם
כָּל תַּחְתָּיו וּלְהִתְמַכֵּר לְרֵיחַ הַתַּחְמִיץ הַמַּקְדִּים תָּמִיד
אֶת הַפִּתּוּל שֶׁלִּפְנֵי קִבּוּץ נַחְשׁוֹן

הַכֹּל מְדֻיָּק וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
וּבִלְתִּי מִתְפָּרֵשׁ מֵעַצְמוֹ

רְאִי,
כַּמָּה מְעַט צָרִיךְ, שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן
וַאֲרוֹן עֵץ כְּדֵי
לִבְנוֹת בַּיִת

פנים אחרות

הַכֹּל חַיָּבִים בִּרְאִיָּה
וּבַהֲרָחָה וּבְהַקְשָׁבָה
לְקוֹלוֹת הַמַּיִם הַמְחַלְחֲלִים
בַּסֶּלַע הַקִּרְטוֹנִי שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר
לִבְדִידוּת הַטִּפּוֹת בְּבוֹאָן עַל
הַדּוֹלוֹמִיט. וְרֵיחָהּ הֶחָרִיף שֶׁל
הַמַּרְוָה הַמְגָרֵד בְּשַׂעֲרוֹתָיו אֶת
קְצוֹת עֲצַבַּי. לַמַּגָּע הַקְּטִיפָתִי, כְּמוֹ תְּנוּךְ
אָזְנוֹ שֶׁל תִּינוֹק, עֲלֵה אֵזוֹב זָעִיר
שֶׁבִּמְקוֹם לְרַפֵּא כְּאֵבֵי לֵב
וּנְפִיחוּת הַגּוּף מֵעִיד עַל הַחְמָצָה שֶׁעָשִׂינוּ לָנוּ
כְּשֶׁבָּאנוּ בְּפָנִים אֲחֵרוֹת
אֶל תּוֹךְ הָמוֹן
שֶׁבְּרַגְלָיו לִטֵּף
אֶת אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת
וּבְפִיו נוֹשֵׁק לְאַבְנֵי
הַחוֹמָה הַמַּעֲרָבִית
וְלֹא רָאִינוּ
שֶׁבֵּין יְרוּשָׁלַיִם
לֶחָצֵר
הָיִינוּ וְהָיִינוּ
חַיָּבִים

בִּרְאִי-יָהּ

כרחם וכאפרכסת

מִלְּבַד הַחֵרְשִׁים
וְהַשּׁוֹטִים
וְהַקְּטַנִּים
וְהַטּוּמְטוּמִים
הַחִגְּרִים וְהַסּוּמִים
וּבְעִקָּר מִלְּבַד –
הַנָּשִׁים שֶׁעַל כִּתְפֵיהֶן רוֹכְבִים הַקְּטַנִּים
וְרוֹאוֹת בִּמְפֻלָּשׁ בְּעַד הָאֲבָנִים וְהַגְּדֵרוֹת, הַתְּרִיסִים וְהָאָבָק
אֶת צַעֲקַת פִּתְאֹם שֶׁל יֶלֶד בִּשְׁנָתוֹ
אוֹ מְנוּחַת הַלְּחִי עַל הַשָּׁד גָּדוּשׁ עַד כְּאֵב
אֶת פַּחַד הַיָּחִיד הַמְפֹרָשׁ
בֶּהָמוֹן הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹתָיו
הַכֹּל חַיָּבִין.
וְאַחַר כָּךְ אֵלֶּה – שֶׁשְּׁמִיעָתָם אֵינָהּ
גְּמוּרָה

אַךְ רַק מִי שֶׁשְּׁמוֹ גָּזוּר מֵהַפָּגוּם וְשָׂם חַיָּיו
כְּרֶחֶם וְכַאֲפַרְכֶּסֶת כְּחֹמֶר
בַּל יַקְשֶׁה לְנַסּוֹת וּלְהַקְשִׁיב לְרִשּׁוּמִים,
אֵלֶּה – רְאִיָּתָם גְּמוּרָה וּשְׁנָתָם חֲסֵרָה
וְרוֹאִים כְּאוֹר הַפְלֶשׁ הַמְאַחֵד
לֵדָה וּמִיתָה בְּאַחַת וּבָאִים לִרְאוֹת לְלֹא יִרְאָה
כִּי מָה –
הַכֹּל חַיָּבִין בִּרְאִי-יָהּ

יעקב ופי הבאר

כמה דברים על יעקב במפגש הראשון עם רחל, בהשראת הלימוד בחברותא
מוקדש לאורי פלג שהעדיף את פי הבאר על פני מלאכים

מפי הבאר לפה הנושק

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם–וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל–לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים

לאחר המפגש של יעקב עם הסולם, המלאכים, והאלוהים הניצב מעליו. לאחר התגלות הדוחפת אותו אל הגלות, אל היציאה מתוך הבית , המשפחה, יחסי האחים אל מחוץ למוכר, לגלות את הגלות, את החיים בתוך הזרות, ודווקא שם להקים לעצמו משפחה. מעניינת אותי מאד, הדרך בה התנ"ך בונה את האקספוזיציה, ואת המעבר מההתגלות עם האל-האב אל המפגש עם האישה, עם האהבה ולאחריה בניית המשפחה.
לקראת המפגש יש הכנה מרובה הן פיזית והן רגשית, היא מתרחשת בנוף ליד הבאר. לעומת זאת, המפגש עם האישה הראשונה, עם לאה, נעשה ללא כל הכנה, ללא תהליך הוא פשוט מוצא אותה לאחר שנחגגו נישואיו לאישה אחרת לאחר שכל הלילה אהב וחיבק אישה שקרא לה בשם אחר למפגש עם לאה, אין כל הכנה. היא מתרחשת רגע לאחר ההתייחדות באוהל אז יאמר: "והנה לאה".
מרגע שעזב את לוז לכוון חרן, אין אנו שומעים דבר ואין יודעים על הקורות אותו וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. הליכה ארוכה שמבחינת המספר אין לה משמעות כי החשיבות היא בעצם ההליכה ובהגיעו למטרה. ובבוא לארץ חרן, הדבר הראשון שהוא פוגש, או שהוא הולך אליו היא הבאר.
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.
וירא והנה באר. החוש המקדים לו הוא חוש הראייה הוא רואה אותה ואז מופיעה המילה המוליכה למרכז הקומפוזיציה ולמרכז תשומת הלב "והנה" המילה הזאת תלווה את יעקב בארץ חרן, בכל פעם שזרקור יטיל אור על אחת הדמויות במחזה , תופיע המילה "הנה". באר בשדה. הבאר היא נובעת, הבאר היא נקבית, הבאר הזאת המיוחד ליעקב, היא בליבו של שדה. יש סביבה מרחב המקיף אותה , היא נקודה בתוך מרחב כמו כתם אדום או כתום בתוך משטח ירוק.
ומייד מופיע ה"הנה הבא" הממקד את ראייתו (ורעייתו) של יעקב בפי הבאר ומה שסביבה. שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כלומר, אינם בתנועה אלא בהמתנה והרביצה הזאת מזכירה את שם אמו: רבקה ששמה גזור מרביצת הצאן. ובאופן עקיף ואולי גם לא מודע, אמו נמצאת אתו ברביצה הזאת על פי הבאר. הרביצה הזאת אומרת לו שהוא במקום הנכון ועליו לעשות מעשה. ומכאן מתחיל מהלך:
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא
יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים
הבאר המסוימת הזאת שהיא כמו עין בשדה, עין שהיא מלה נרדפת למעיין , לנביעה, מקור מים בטבע ובגוף ובכך היא דומה לבאר. וממנה "ישקו" העדרים. והרי ההשקיה שעבורה מחכים העדרים, ההשהיה הזאת היא השהיה לקראת בואה של רחל, הרועה הקטנה המתמהמהת ולמה לה למהר, הרי היא יודעת את סיפור פי הבאר הסגורה. אך מעבר לזאת, הכתוב משתמש במילה "להשקות" את העדרים ועוד מעט יהיה הדהוד למילה גם ב"וישק" את הצאן וגם ב"וישק" לשון נשיקה. כל הפעלים האלה נובעים מהבאר שעדרים רובצים עליה.
גם "עדרים" אינה מילה תמימה המתארת מצב. המושג עדר, ופעילותו ובניית משפחתו של יעקב, תלויה ביכולת הרעייה וההתרבות של העדר, אבל, זה ידובר בהמשך.
והנה מספר הסופר המקראי על האתגר העומד בפני יעקב, הוא מספר זאת לא מזוית הראייה של יעקב הרואה את השדה, אלא כמספר כל יודע:
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר,
וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר,
לִמְקֹמָהּ
אבל במעט המילים האלה גנוז בשפה סימבולית כל העומד לקרות עם יעקב. על פי הבאר, על פי הנביעה של המיים שהם כה חיוניים לעדרים ולרועים רובצת אבן גדולה וכבדה שאדם אחד לבדו, אינו יכול להרימה, לכן ההתכנסות הקבוצתית היא חשובה. ויש במקום נוהג, תרגול קבוע מדי יום ביומו, כל הרועים נאספים, ממתינים זה לזה כדי לגלול את האבן מעל פי הבאר. משקים את הצאן ומחזירים את האבן למקומה.
רגע אחר כך תחזור נקודת המבט לזוית הראייה של יעקב, הרועים יבשרו על בואה (היא תמיד מאחרת הבת החולמנית של לבן הארמי ..מה היא חושבת לה שהיא לא מקדימה ולא עוזרת בגלילת האבן..)
סדר הפעולות הזה המקדים את השיחה עם הרועים, אינו מקרי כאן. פי הבאר, היא באופן מובהק, מטאפורה לנשיות ולאיבר הנשי, הנובע ומנביע ומקור החיים. הוא מקור נביעה וחיוניות וחיים בדיוק כפי שהבאר היא לעדרים הרובצים עליה ולרועים הממתינים. האבן הגדולה מכל גודל רגיל (בדרך כלל מעל פי הבאר אבן בגודל המאפשר לנשים להרים אותה ולשאוב מיים מהבאר) אך הפעם האבן גדולה ומאתגרת. והיא על פי הבאר. היא מבטאה חסימה נפשית ופיזית של ירידה על הבאר אליה מתאווה יעקב. הדרך אל האישה הפתוחה, הנובעת, האישה באמצע השדה, האישה שהיא כמו עין קוראת לו, אינה פתוחה. יש מכשול גדול שעדיין אינו מזוהה. המפגש בין האלמנט האופקי, היורד אל הבאר לבין הבאר, המקבלת ונותנת, אינו מתאפשר עדיין. אין התייחדות ואין יחידות יש ריבוי אנשים, יש מהומה סביב והמתנה.
ואז יעקב פונה אליהם בשאלה דקה ומדוייקת כאילו אימו נמצאת מאחורי גבו: או אולי אלה השאלות המדוייקות ששמה בפיו רגע לפני צאתו חרנה.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם;
וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר;
וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם–
וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן.

יעקב שואל את הרועים לזהותם, למקומם. ברגע שקיבל את התשובה לה ציפה, הוא שואל בצורה מדוייקת על לבן, דודו, עצם השאלה מצידו של איש הבא מרחוק, מעידה בפני הרועים, עליו, מזהה גם אותו. ולכן הם עונים מידית ומזהים את רחל. המילה "והנה" מפנה את הזרקור לעבר מורד הגבעה ממנה גולשת נערה רועה שהרועים נותנים לה את שמה: "והנה רחל" . יעקב רואה אותה וליד פי הבאר הנקבית, הוא שומע את לחישת אימו ואת גופו המגיב לנוכחותה של האישה.אבל, לפני שיהיה המפגש הנוגע בינו לבינה, יש השהייה הוא מדבר איתם על השקית הצאן כאילו אינו יודע שיש לגלול את האבן מעל פי הבאר. הוא מתעלם לכאורה. בזמן השיחה ביניהם על גלילת האבן מהעל פי הבאר, על הסרת המכשולים בדרך לאישה, כותב לנו המספר על דחיפות האירועים "עודנו מדבר עימם ורחל באה"

וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל–לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.
וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי
עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רֹעָה, הִוא.
רחל מגיעה כי זה טבע הדברים להוליך את העדר אל המיים בטרם ילכו למכלאות

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,
וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ;
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב,
וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר,
וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל;
וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ

הפעלים חושפים את התהליך הנפשי שעובר יעקב, הוא "רואה" ומבין את משמעות הראייה, יש כאן מפגש עם האישה המיועדת המיוחסת למשפחת אימו, כלומר, הוא ממלא את היעוד ששלחה אותו אימו, הוא מתמלא בכוח, כוח שאינו אופייני לו בבית אמו, שם היה תם ויושה אוהלים, ליד הבאר הוא חווה השתנות שאינה רק בנפש אלא גם בגוף. הכתוב אינו מספר עכשיו איך נראה יעקב בגלותו את האבן מעל הבאר. הקוראים הוכנו לקראת כובדה של האבן בפסוקים הקודמים, ומכאן, פעולת ההרמה של האבן מתפרשת על ידי הקורא. ניתן לראות את יעקב בלב מעגל הרועים והצאן המצויים בהמתנה, פושט גלימתו וחולצתו, משפשף את ידיו זו בזו, רוכן, מתרכז ובבת אחת גולל את האבן מפי הבאר, הוא גולל מכשול כבד בדרך אל האישה שהיא כרגע כגן נעול עבורו. כמי שגולל את הקושי, הוא לוקח לעצמו זכות להחליט על סדר ההשקייה ומשקה את צאן לבן, ובכך מבצע פעולת התקרבות לרחל, היא מוליכה את הרחלות והוא נותן להן לקרב לבאר ולשתות מהשוקת היוצאת ממנה. ללא מילים הם כבר בפעולה שיש בה חיות וחיים. יעקב שחש את מגע המיים ושפתי הרחלות על כפותיו, מההשקייה עובר לנשיקה לרחל הנערה המיועדת לו. הסרת מכשול פיזי היא הסרת מכשול אירוטי , המביא בעקבותיו, את הנביעה הפנימית המשחררת של הבכי , בכי שחיכה בתוכו עצור ואצור כבר ימים רבים, מרגע פרדתו מאביו הזקן ומאימו האהובה, מרגע שעזב את הבית אל הלא נודע. הבכי הזה קושר ביסוד המימי שבו, את רגע ההגעה והנגיעה. את ההשקה שבין פרדה לפגישה, לילות של הליכה ובדידות ורגע ראשון של מגע ברחלה וברחל ליד המיים, מי הבאר המבטאים את תנועת הארוס והחיים.