שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

אני יוסף, העוד אבי חי?

 

אני יוסף, העוד אבי חי

הדיבור והבכי משנים משנה למלך, לאח ובן.

 

לאחר שיוסף, המשנה למלך, מבקש באופן שרירותי, לכאורה, שבנימין, ישאר במצרים, בעוון גניבת הגביע, יהודה לוקח את האחריות, יוצא מהשורה ומדבר אליו בוידוי. במונולוג ארוך הוא מתאר לפני יוסף את קורות עשרים השנים האחרונות, ומלבד הדווח, ניתן לראות את הנסיון לפנות לצד הרגשי של המשנה לפרעה, לשבור את רצף השרירותיות ולפתוח את ליבו. ואכן, יהודה מצליח, ברגע שסיים את דבריו הבאים מתוך כנות ודאגה לאב הזקן ולבן הצעיר, מתחולל שינוי. יוסף יוצא מתוך עמדת המתנכר: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו "

ההתנכרות של יוסף, בהכירו את אחיו היתה יזומה, ויש רגע, בו כנותו של יהודה, החושב שהוא מספר את הסיפור המשפחתי למי שאינו מכיר אותו, שוברת את המחסום הרגשי של יוסף והכתוב, אינו מתאר רק את המעשים, את הפעולות של מה שמתרחש בחדר בו נמצאים יוסף ובניו של יעקב, אלא את ההסבר הנפשי לתגובה הרגשית ולעיני הקורא עולם רגשי שלם נפרץ: לא יכול להתאפק, בהתוודע/ אני יוסף, העוד אבי חי/ ולא יכלו לענות/ נבהלו/ . בחלק הראשון של המפגש, דמותו של יוסף, שהדמעות עולות לגרונו, והרגש מתגבר על יכולת הדיבור ויפרוץ בבכי, הרגש מופיע כאן כמדד לאמת. הבכי, הוא רגע ללא מילים. הוא ירידה אל תהום הנפש, המקום של אובדן הגבול הפנימי. הוא מתוודע, הוא יוצא מתוך מסכת המשנה למלך, מבקש שכל אדם זר יצא מהחדר ואומר שני דברים, את זהותו, ושואל על אביו. האם עדיין חי. התגובה של האחים, היא בשתיקה, באין מילים שהיא מקבילה מדוייקת להעדר המילים שלו בראותו אותם. אך הכתוב מסביר את השתיקה בבהלה. תוצאת המפגש עם אחיו, עם נאומו של יהודה, היא אובדן מילים ובכי, ותוצאות המפגש עם יוסף, היא אובדן מילים ובהלה. הסופר המקראי, טורח לספר מיד לאחר הבכי "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" , העולם החיצון מחוץ לחדר, שומע את השמועה. האחים נותרו לבדם, יוסף ואחד עשר אחיו . נאומו של יהודה נגע בנימי נפשו. יהודה התכוון לפרוץ את קשיות ליבו של המשנה למלך, הוא הצליח מעל ומעבר לכוונתו. עברו של יוסף, ועברה של המשפחה נוכחים בחדר. יוסף, היתום מאימו, ודאי נזכר לא פעם, ברגע הפרדה מאביו, שאל את עצמו מדוע אביו לא יצא לחפש אחריו. ויהודה מקשיב ועונה לליבת השאלה: אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח ?

הוא עונה בתשובה שהיא מתוך האינטימיות של בית יעקב, הוא משלים את התמונה במרכיב החסר ליוסף. יהודה מנכיח את יעקב בשיחה, הוא עונה גם על השאלה שלא נשאלה ,מה היתה תגובתו של אביו, להעלמו. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. מכאן הוא מבין שיעקב לא שכח אותו. ואם במשך השנים הוא תהה האם אביו, אוהבו, שלח אותו במודע לאחיו, לגורלו. מחשבה זאת מתבדה. הוא מבין שגם אביו הוטעה על ידי אחיו ששותקים כבר עשרים ושתיים שנים על אשר קרה מסביב לבור. יהודה משתף את המשנה לפרעה, בחרדתו, לגורל אביו, שאם ילקח גם הבן הצעיר, יקרב הדבר את מותו. הוא מתאר תסריט של מפגש האב עם הבקשה השרירותית. " כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה."   ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה. "

יהודה לוקח אחריות ומביע דאגה לאחיו הצעיר ולאביו, יחסי הקרבה המתוארים מתוך בית האב, כל אלה חושפים את הגעגועים של יוסף לאחיו ולבית אביו ושוברים את חומת הניכור והאיפוק ומביאים לפרץ בכי מחזירים את יוסף לזהותו. יוסף המודע לסיטואציה ומכיר ומזהה את אחיו בטרם הם הכירוהו, מהיר מהם להיחשף ולהגיב, והם מגיבים, בבהלה. הבהלה, גם היא תגובה רגשית, המכילה את ההבנה שהסוד הנורא, של מכירת יוסף, נגלה, הסוד חשוף, שיוסף יודע את כל הסיפור, בהלה מההכרה שהחלומות לא שווא דיברו. מהמעמד החדש, בו הם תלויים בדברו ובהחלטתו של אחיהם הצעיר שהתנכלו להרגו. בהלה, היא כמו להבה (בהיפוך אותיות) היא רחוקה מסדר או הגיון רגשי, ברגע זה העלילה המשפחתית מתהפכת על פיה.יוסף מרגיע אותם, למרות שהתוודע אל אחיו, הם אינם נופלים על צוארו משמחת המפגש. ממציאת אחיהם. הם נשארים קבוצה, גוש, מולו. הם מבוהלים. ובחוכמתו מוריד מהם אשמה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה" ומיד אחרי:

כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  זוַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;

מוריד מהם כל אשמה או אחריות, ורואה בזה מהלך אלוהי. הוא חולק איתם את התובנה שהם רק כלים בתוכנית אלוהית שהובילה אותו מהבור למעמדו הנוכחי. הוא מזכיר את "אלוהים" שלוש פעמים בשיחה, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד.  י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ"   ההכרה וההתודעות לאלוהים ולמהלכיו, מביאה בעקבותיה גם הכרה עצמית ושיבה הביתה לאב.

רשימה שנכתבה עבור פרויקט 929 , בגליון "נשים" של מקור ראשון. עורכת הילי ורטמן.

שם מפורש/ An Ineffable Name / לאישה הנעדרת בפרשת יתרו

שֵׁם מפורש

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים
שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחְָלָב לַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן עָבְרָה
בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לַמָּקוֹם בּוֹ
לָאַהֲבָה
שֵׁם מְפֹרָשׁ

An Ineffable Name
(translated by Sharon Green)

Everyone had already gone up to the mountain and was waiting

waiting to see, waiting with great stillness

that is so out of character, even the donkeys and the camels

are immersed in the quiet, no bird chirps

even children on their fathers’ shoulders,

and the tremendous quiet is too much to bear like before

a great and horrible event yet I still wanted to

hang up the laundry

and leave time to adjust my fragrance

and I warmed the baby’s milk, so he wouldn’t be hungry and

start to cry, heaven forbid, at the

wrong moment, how much time ‘til its over. I expect

the laundry will dry but the baby who knows.

No one knew

and I saw that a light wind, like the breath of a sleeping man, went through

the laundry and inflated the belly

of my nightgown and the Sabbath tablecloth

was a white sail in the middle of the desert

and we departed from there upon the pale blue

far away to a place where

We’ll crack open pomegranates and suck their juices

to a place where

love

is an ineffable name.

בין "איכה" ל"אייכה", מקום על הרצף

בין שתי המילים

מסע תנכ"י ועכשווי בעקבות "אייכה" ו"איכה", משחק המחבואים של האדם עם הבורא והיעדר הזיכרון של כל מה שאבד בדרך לאושוויץ

בין הפחד ה"יהודי" הזוכר מאין בא לבין הסבל של ה"אחר" יש שדה שלם של זיכרון ופעולה שאנחנו אחראים לו בדיבור ובכתיבה. מילים שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנים מהדהדות בתוכנו ומעניקות לנו הזדהות עם חוויה היסטורית, שהיא גם אנושית אוניברסלית

המילה "אייכה", מילת השאלה והחיפוש הנצחית של הא-ל אחר האדם והאדם אחר הא-ל, נפגשת עם המילה "איכה" שהיא ה"איך" הנצחי. שאלה הנוגעת לאיוך הדברים הבלתי מובנים. וה"איכה" היא נקודת המפגש שבין מעשי הא-ל הלא מובנים לבין מעשי האדם הקשים. נקודת המפגש של האייכה והאיכה היא נקודת המפגש בין השכחה והזיכרון. מה נבחר להיזכר ומה נבחר להישכח או להישלח לנשייה. "וַיִּקְרָא ה' אֱ-לוֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא".

א-לוהים והאדם במשחק מחבואים מדומה ומתמשך. האדם מתחבא מפני א-לוהים בגלל ובזכות רגש חדש שהוא מגלה בתוכו, היראה והבושה. את השאלה מכוון הא-ל אל האדם. נפלא בעיניי שה"איכה" של האהובה המחפשת את אהובה בשיר השירים – "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ" – נפגש עם ה"אייכה" של א-לוהים. היא מחפשת את האהוב בין אוהלי הרועים, בין מרבצי הצאן, והא-ל מחפש את האדם הירא בתוך הגן. אולי זה גם רומז על החיפוש של הא-ל את האדם, שבא לא רק מהתפכחות ותסכול. טמון בין ארבע האותיות גם ביטוי של אהבה.

מקום נוסף שבו מופיעות ארבע האותיות איכה במשמעות "איך" הוא בספר דברים, בהנחיות שנותן משה לעם. השאלה הייתה איך יזהה העם את דבר הא-ל כאשר הוא מגיע מפי נביא שאינו משה. איך ידע העם האם מדובר בנביא שקר או נביא אמת. למעשה מדובר במתן הנחיות לזיהוי וחיפוש של האמת. וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ ה' (דברים יח). משה מכוון לעולמו הפנימי של האדם, למקום הפנימי ביותר, חסר הגבולות, לאינטואיציה, לקשב הפנימי, למקום שהוא קורא לו: "בלבבך". רק שם ידע האדם, רק שם ידע העם להבחין בין אמת לשקר, בין דברי א-לוהים חיים לבין אחיזת עיניים.

א

הפעם הבאה שבה הופעת המילה מעניינת אותי היא בספר שופטים, מקרה פילגש בגבעה. אישה נרצחה בלי סיבה נראית לעין. היא שהתה עם אישהּ בגבע ולכאורה היה על הזוג להרגיש בטוח בקרב שבט בנימין. אלא שאלו באו, סבו על הבית, הוציאוה, עינו אותה והרגוה. רצח נורא של אישה, המביא בעקבותיו למלחמת אחים עקובה מדם. רצח של אישה אחת חסרת שם, בעלת מעמד מפוקפק בעיני הסביבה, שגופה ודמה הותרו – מביא למלחמת אחים שבה נהרגים עשרות אלפים בקרב חסר משמעות, אלא אם כן הזעם והחיפוש אחר צדק הם בעלי משמעות בפני עצמם.

רצח האישה והמלחמה שבעקבותיה נחרתו בכתב ובזיכרון הקולקטיבי. מקרה פילגש בגבעה שגופה בותר על ידי מאהבה כדי לזעוק את זעקת החרפה ואי הצדק. "וַיֹּֽאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּֽאת". זו שאלת השאלות, איך קרה לנו שהרע הזה פרץ מתוכנו, שואלים בני ישראל. איך קורה רצח נורא כזה בתוך עמנו. דומני שהשאלה הזאת מהדהדת אצלנו בשבועות האחרונים ואינה נותנת מנוח, יש בכוחה לסדוק כל סולידריות שהאמנו בה. זוהי שאלת איכה על מקורו וטבעו של הרע הבא מתוכנו.

ה"איכה" הגדול מכולם הוא האיכה הפותח את הקינה הלאומית והאישית: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַֽס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶֽחֱיָהּ אֵֽין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ. כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִֽים". המקונן מתקשה לראות את ירושלים, הגדולה והיפה, ירושלים הגאה, כאלמנה, דימוי לאישה עזובה, נבגדת, לא אהובה. המשורר שואל "איך" גדול ההולך מקצה העולם ועד קצהו, כדי להבין איך קורה מהלך כזה, מהו מקומו של הא-ל במקרה כזה ומה מקומו של האדם ומהי תרומתו לחורבן העיר? לאן הלכה האהבה, או אהובה של ירושלים, האם זה לא הרגע שבו שואלת העיר העזובה את ה"אייכה" שלה, המופנית אל הא-ל הנעדר בשעת חורבן?

ב

ימי בין המצרים, ימי תמוז ותשעה באב, הם נקודת מפגש עבורי בין שתי המילים. כדי להיות כנה עם עצמי איני יכולה לומר שאני עסוקה באבל על חורבן הבית השני. אני עסוקה בלימוד הסיבות לחורבן, בלימוד החוויה האנושית, האישית והפוליטית, שהביאה לתוצאות הקשות ששמן "חורבן בית שני". ואם זה חורבן בית שני, מה למדו אנשי התקופה מהחורבן הראשון? ואנחנו אחרי חורבן שלישי, שהוא חורבן הבית היהודי באירופה. הבית היהודי האירופי והגלות היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

כך כתב אהרן אפלפלד בפתח ספרו "אבי ואמי" (כנרת זמורה ביתן, 2013):

במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הורי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששהיתי בהם יחד עם הורי. אמרתי חוזר ואני מבקש לתקן. אני נמצא תמיד בבית הורי ובבית הסבים, אף שכבר שנים אינם קיימים. אלה מקומות הקבע שלי, מראות התמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש.

אפלפלד הוא מהסופרים האומרים ומודים שוב ושוב שמקורות יצירתם מצויים בבית שחרב. הזיכרון שמלווה אותו מהווה מנוע של געגוע אדיר לאב ולאם, לבית שלפני החורבן, לפני המפץ, לפני הגירוש והמוות. הגעגועים לבית, לילדות שלפני המלחמה, מביאים לכתיבה.

בדורות האחרונים הכתיבה של סופרים יהודים היא כתיבה שלאחר חורבן. מדפי ספרים שלמים מארון הספרים היהודיים, הן ספרות יפה והן ספרות מחשבה, הם ניסיון מרתק לשאול את שאלת ה"אייכה" של האדם אל הא-ל. באיזה גן התהלכת כאשר אספו את יהודי אירופה לרכבות שהובילו לשום מקום. ושאלת הא-ל את האדם "אייכה". האם אתה שומע את קולי, האם אתה מזהה את קולי, את דבריי מפיו של נביא אמת או נביא שקר. שאלת הבירור הזאת, איפה היה הא-ל ואיפה הוא היום, איפה היה האדם והיכן הוא היום, היא השאלה ששואל היהודי בדורות האחרונים, מתמודד עם הזיכרון של אלה המספרים את הסיפור ועם היעדר הזיכרון של כל אלה שאבדו באושוויץ או בדרך לאושוויץ.

החורבן המעשן מחייב בכוח ההיעדר להנכיח זיכרון. וכל עבודת הכתיבה היא עבודת פרשנות לעולם שמתגלה לאדם היהודי לאחר אושוויץ. האם ניתן עוד לשמוע את קול ה"אייכה" הא-לוהי בעולם? האין זו שאלה המופנית לצד המוסרי של האדם? ואולי בידו של כל יהודי שורד אושוויץ מוטלת השאלה והחובה, לזכור כדי לשנות.

ג

בספרו של דוד אלבחרי "הפיתיון" (נכתב בקלגרי, קנדה, לאחר שעזב אחר המלחמה את בלגרד והחל לכתוב בשפה הסרבית בארץ דוברת האנגלית) מספר אלבחרי שבצאתו את בלגרד לקח איתו ערמה של סלילי טייפ ישנים, שבהם הקליט שעות ארוכות את אמו על חייה שלפני המלחמה ועל חייה בזמן המלחמה, על יחסיה עם אביו, על חייה. אימו של אלבחרי הייתה אישה בוסנית מוסלמית שנישאה ליהודי וילדה לו שני ילדים. היא החליטה להתגייר כדי שילדיה יוכלו לפגוש את הסבא והסבתא שהתנגדו לנישואי בנם עם גויה. היא התגיירה ואיתה גם הילדים ולמרבה הצער תוך שבועות מספר נשלחו הסבא והסבתא למחנות השמדה וגם בעלה ושני ילדיה נספו.

"מאיפה להתחיל", אומרת אמא. לא ידעתי מה לענות לה. לא ידעתי היכן הדברים מתחילים, היכן הם מסתיימים. הייתה בי רק תחושת ההיעדרות והאמונה, שאבדה לי בינתיים, כי מילים עשויות לפצות על הכל. זה היה מוצא חן בעיניה, התפוגגות האמונה אל חיק המילים. כל אמונה טובה, אמרה, אבל מי שאינו יודע לשתוק שלא יצפה לנחמת המילים (הפיתיון, גוונים, 1999, מסרבית: דינה קטן בן ציון, עמ' 8)

כך כורך אלבחרי את הצורך לשמר זיכרון במוזיאון המילים הפרטי והקולקטיבי עם שאלת האמונה. האמונה והשתיקה הכרוכות זו בזו מאז שחרב הבית הראשון במלחמה.

ד

בימים אלה שבהם הדברים נכתבים, על רקע של מלחמה הפורצת לאחר שרשרת אירועי חטיפה ורצח עיוור, רצח של חפים מפשע; בימים שבהם אנחנו הורגים ונהרגים לטובת מטרה של יצירת משך והמשכיות במקום הזה, הדברים מקבלים משמעויות נוספות. בין הפחד ה"יהודי" הזוכר מאין בא לבין הסבל של ה"אחר" יש שדה שלם של זיכרון ופעולה שאנחנו אחראים לו בדיבור ובכתיבה. מילים שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנים מהדהדות בתוכנו ומעניקות לנו הזדהות עם חוויה היסטורית, שהיא גם אנושית אוניברסלית.

מי ששמע פעם אחת את קינת איכה לא ישכח מילים כמו:

חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.

ירושלים מדומה לאישה אלמנה ונידה ומנודה. אלה הדימויים הקשים ביותר שמצא המשורר כדי לתאר את ההשפלה והעזובה, את ירידתה. את המראות והתחושות שברגעי החורבן ואחרי המלחמה והחורבן. "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ – הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים". זהו תיאור מצמרר המתאר יחסי אִמהות, תינוקות וילדים על רקע חורבן וחוסר אונים. מילות שירת הקינה הקפיאו אותן עבורנו וכל שנה עוברת רק מעצימה את איכות האיכה.

אבא קובנר היה אחד ממשוררי הקינה הגדולים של העם היהודי בשואה, משורר-עד ומספר ולוחם. במחזור שירים ששמו אדמת החול מדברות דמויות שונות, ואני רוצה לצרף את האיכה של קובנר, שהיא איכה המכילה את שאלת האדם אל הא-ל "אייכה?", עם קינה בלתי מוותרת במסורת מגילת איכה של משורר חד ובודד וכואב ועד בן זמננו.

 

הָאִשָּׁה

שֶׁמַּאֲהִילָה עַל מְנוֹרַת הַחֶרֶס לְהָצֵל עֵינֵי בְּנָהּ

שֶׁנֶּעֶצְמוּ מֵרָעָב, יוֹדַעַת, כִּי הַיָּרֵחַ הוּא אָחִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

־־־ ־־ ־־־

אַרְבָּעָה יָלַדְתִּי בְּמַכְאוֹב,

שְׁלוֹשָׁה חָזְרוּ אֵלֶיךָ,

בָּרָאתָ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ

התקנא בקטון פְּרָחֶיךָ?

 

כִּבְתוּלָה עַל גְּדוֹת הַנַּחַל,

אֲצַפֶּה לְךָ בַּשַּׁעַר

חֵיקִי נָכוֹן הוּא לִבְרָכָה!

צַוָּארִי – לַתַּעַר

(כל שירי אבא קובנר , כרך א', הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 254)

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, ה' באב תשע"ד

 

 

זעקי ארץ אהובה, קנאת פנחס ופיצול מסך

שבת היתה היום החמישי של המבצע, המלחמה.

לא יכולתי להימנע מראות קשר לפרשת השבוע, פרשת פנחס. קנאתו של פנחס, קנאה קדושה שנוגעת ללב, ואולי אפילו מהווה מודל מיתי .

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.

פנחס בן אלעזר , עצר את המגפה, כאשר הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור , גבר ואישה ששמם נשאר ונשמר לעולמים בזכות ובגלל העבירה הדתית והמינית . עבירה שטימאה חברה שלמה ואיימה עליה במגפה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; אלוהים מתגלה כאן כאל קנא, הוא אינו יכול לשאת את בגידתם של בני עמו והליכה אחר נשים נוכריות המביאות איתן את אלוהיהן. "ויצמד ישראל לבעל פעור" , ביטוי חזק מאד, המבטא את המשיכה החזקה לבנות המקום, לחופש המיני ולחופש הדתי שלקחו לעצמם בני ישראל בשבתם בשיטים. פנחס בן אלעזר, רוכש את התכונה האלוהית ומקנא לאלוהיו , הוא מקבל את האות והכוון לא פחות מאשר, ממשה

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

הגדול לוקח רומח בידו, והולך אחר הגבר התאב לאישה המדינית, והורג אותם ברומח, משפד אותם למוות נורא הן במראה והן בייסורים. דקירה זו בליבו של המעשה המיני שמהותו אף היא חדירה, יוצרת נקודת מפגש של חיים ומוות. תאווה הבלתי מרוסנת לחיים של זימרי וכזבי נפגשה בכוח גדול יותר של קנאת האל הבלתי מתפשר על ייחודו, על מעמדו, על נוכחותו הבלעדית, המונוגמית בקרב בני עמו. פנחס, הכהן, אינו רק שליח לפולחן הוא גם שליחו של האל למעשים מיוחדים, הוא הורג את השניים לעיני העם. הם נמצאים בקובה, בהתייחדות והוא בדקירה הגורלית הזאת, מבטא באמצעות הרומח, שאין לאן לברוח. האינטימיות אינה מקלט מפני האל. הדקירה מחברת בין חיים למוות של שני אנשים מפרידה גם בין המוות ההמוני של המגפה לבין הרגע בו שככה הקנאה עם מותם של השניים ומתחיל רגע הברית, ברית השלום הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, שהיא המתנה לפינחס הכהן בקנאתו.ארבע פעמים מופיע שורש "קנא" בפסוקים המעטים. השורש המבטא רגש קשה המתלווה לאהבה. אהבת האל וקנאתו לבני עמו עמדה מול אהבה מתריסה של זימרי וכזבי, בן ישראל ובת מדיין, הוא ואלוהיו היא ואלוהיה, ואלוהי האישה חזקים בבית מאלוהי הגבר, לכן יש להרגם. אין אפשרות לשכנע או לשנות כאשר מדובר במשיכה אל החלק הפעור שבאישה הוא המיני והוא הדתי ושם יבוא רומח ברזל במקום איבר אנשוי וישים קץ, לתחרות ולקנאה.

דומני ששאלת הקנאה למקום, לארץ, לביטוים שלה, מלווה את השבועות האחרונים. האם חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, אינה ביטוי של קנאה ב"מתישבים" ב"מתנחלים" השכנים, המתערים באותה ארץ ועושים בה כבשלהם? העובדה שבטאו הרוצחים שמחה על רצח השלושה "תלתה תלתה תלתה" כפי ששרו עוד הגופות שרויות בדם לידם, אינה מבטאה את גודל הקנאה והשנאה על פני כל חמלה אנושית? ורצח משך לרצח נורא לא פחות, רצח מוחמד אבו חדר על ידי גבר בן עשרים ותשע ושלושה בני שש עשרה. נסיון לתגובה, בחינת רגש מול רגש, דם תמורת דם, ללא שום סובלימציה, ללא שום התעוררות של ספק מוסרי. קנאה מינית עזה שוטפת את הארץ ומביאה אותה למלחמה ולאובדן חיי אדם.

יו ם חמישי אחר צהרים, השמש כבר היתה אלכסונית, בדרך בית לחם התנהלתי באיטיות, ערכתי קניות, ישבתי "אצל איציק" ,לשם שינוי לא מיהרתי, היתה תחושת נינוחות , לשעה קלה נמלטתי מהרדיו המעדכן ללא הרף היכן נופלים טילים ומנסה לעמוד על דופק המצב רוח הלאומי ועל השאלה האינסופית, האם יכנס צה"ל לעזה, או תהיה הפסקת אש. ובתוך הרגע המתוק הזה, בין שקיות מלפפונים עגבניות, מלון וענבים, איזשהו מאפה וכוס תה קר ביד. פתאום נשמעה אזעקה, לרגע, זה לא נשמע לי אמיתי, אנשים תלו זה בזה עיניים , העמיקו ישיבתם בכיסאות והרימו ראש לשמיים, בכל זאת, נכנסתי למובאה של חנות "בית לחם" ומשם הרמתי עיני מעל אתר הבנייה שלפני עוד האזעקה נשמעת ונראתה בשמיים, התנגשות בין שני גופים, בין הטיל המשולח לבין הטיל המיירט. בשמיים נראה מפגש ובעקבותיו שני סלילים של עשן עם טבעות טבעות ההולכים ומשתלשלים מטה על רקע הכחול הבהיר של השמיים. התגובה הראשונה היא, אנשים מסתכלים אלה על אלה. מחפשים להחליף מילה, לומר משהו. אני קיבלתי סיפור מבעלת חנות הלחם שסיפרה שיצאה עם בעלה לחופש בחו"ל שילדיה נשארו לבד, והם פחדו לצאת למרחב ציבורי והזמינו הכול הביתה. ההצטופפות במבואה של החנות נתנה לי חלון לרגע למצב האנושי. ליתר דיוק לחוויה האנושית שאנו מצויים בה.

יצאתי מהמבואה שהיתה לי כמו סככה לרגע, חזרתי אל האנשים שהזיזו שוב את כסאותיהם אלה לעבר אלה, להמשיך שיחה שהופרעה וחשבתי על המציאות מפוצלת המסכים בה אני חיה. מהמדרכה ברחוב דרך בית לחם, שהיא כמו יציע לעבר מפגש טילים בעולמות עליונים, זה נראה כמו מלחמה וירטואלית, נקייה מדם, מלחמה על המסך. מישהו הזיז עכבר על מסך "כיפת ברזל" ומנע נפילות הרסניות, מחריבות בתים ורחובות, מנע הרוגים, מנע מה שאיננו יכולים לשער שמנע. מנגד מתקבלות תמונות קשות ביותר של אזרחים, תושבי עזה הרוגים ופצועים . תמונות שאינן מצונזרות, תמונות הבאות אלינו ומעידות שיש צד למלחמה שהוא כמעט פרימיטיבי, ימיביניימי. המטוסים שלנו הם, כמו הפרשים שהיו דוהרים על חרבותיהם וכידוניהם ורמחיהם לתוך המון ופוגעים ומבתרים בעיוורון. הפרש עובר עם סוסו בדהירה ומשאיר אחריו גופות אנונימיות המחכות לרופא או לקברן. על מסך שלישי, ניתן לראות את חדשות החוץ של העולם, המדווחים על קצה הכידון, על מראות הרחוב העזתי ושואלים שאלה שעצם קיומה אינו מוסרי אך מעיד על תודעה מעוותת ועל ציפיות צפויות מראש מהמושג "מלחמה". במלחמה "נורמאלית" צריכות להיות אבדות כמעט שוות לשני הצדדים וההיסטוריה תשפוט, ואילו כאן נוצרת א סימטריה מעוררת חשד, לאלה ולאלה יש נשק אלה ואלה מאיימים ומאוימים, אך צד אחד, עסוק היה לפי שעה בהגנה וצד אחר עסוק היה לפי שעה בהתקפה.  חשבתי על הארץ ועל המלחמה במונחים של קנאת הפין, קנאת הרומח החודר גבר באישה וגבר ואישה המעורים זה בזה והמוות בא אלים ושרירותי להמית כדי להחיות.  במשך שנים אגרו  מנהיגי החמאס, שלא דאגו כלל לעמם ולארצם, אלא היו עסוקים בקנאתם, לעם השכן , העם המתיישב על פי תפיסתו בארצו, עם שבמאה שנים הקים פה חברה ומדינה חופשית, דמוקרטית, היי טקית ופורחת, בעוד שחברה שלהם, בינם לבין עצמם, עודם שבטיים, עודם  רואים את אימותיהם, אחיותיהם ונשותיהם, רעולות סגורות, ובלתי שוות . עודם נוסעים בכבישים ישנים, ללא התפתחות תעשייתית, במשך עשרות שנים מונחת לפתחם האפשרות  להקמת מדינה לצידה של מדינת ישראל השכנה, הבלתי "הפיכה". והם מסרבים. הם חולמים את החלום הגדול של מזרח תיכון ערבי.

הקנאה הזאת בשכן, הזר, ב"תל אביב" הגדולה הפתוחה, מביאה לחיפוש תשובה ניצחת בדמות הטילים הפאליים, הגדולים שיגיעו עד תל אביב, עד האישה הבלונדינית, הזרה, היפה, הבלתי מושגת. וככל שהפאלוס גדול, כך הטילים יגדלו וירחיבו את האגו הגברי המזרחי שאינו סובל השפלה או קבלת דין, יצר קדמון של קנאה ותשוקה ל"אחרות" הבלתי מושגת בא לידי ביטוי בטילים ובמנהרות. בפאלוס ובנקביות.  איני יודעת מי ינעץ את הרומח המרגיע, הרומח המרדים והמשקיט את להט היצרים, אך עד שיבוא יפלו כאן עוד קורבנות שהם חלק מהפולחן האזורי, הגברי, השרירותי.

הרגע בו ישתנו הנתונים ומראות המוות והאבל יגברו,, הוא הרגע בו יכנסו כוחות הרגלים, השריון, אל תוך אזור הלוחמה. הרגע הזה הגיע ושינה את מסך התודעה שלי לפיצולים נוספים. הדברים נכתבו לפני כניסו של צה"ל לעזה. היו לי ימים של שתיקה, של חיפוש חסר מנוח אחר המילים שלא עמדו בקצב האירועים,  עולם רגשי שהתפרץ מול  חוסר האונים לעצירת האירועים, להבנה שאין כאן שפה פוליטית או חברתית משותפת. שיש כאן מלחמה עתיקה ומלחמה חדשה שהתאחדו על עדשת המצלמה  והחיפוש אחר המילה.

תמצית הרדופים (מונולוג של מרים בשבתה מצורעת במערה)

תמצית הרדופים

אני יושבת בתוך המערה האפלולית המגינה עלי ועל עיני מפני גודלו של האור במדבר. עוד לא עלה היום במלואו, וכבר נשמע רחש זוחלים וציפורים המתעוררות בתוך זקנו של דקל בודד. איש לא בא אלי ואיש אינו הולך ממני. מלאה באתי אל המדבר- אפרת הייתי, שפרו ורבו חברותי על-ידי- וריקה ועזובה אני יוצאת. מוות בין זרועותיי הרזות אני נושאת, אבל איני ריקה ממעשים. עורי הלבין וקשקשי עור יוצאות ממנו כעור הנשל של הנחש.
הנה עור הפרה, היא כפרתי, שנתן לי אחי משה ביד ציפורה אשתו. רחצתי וייבשתי וריככתי אותו בשיני, ובידי החלשות שעודן אוחזות באבן הכיתי בו עוד ועוד. בתמצית שסחטתי מצמחי הנחל היבש התחלתי לכתוב את אלה הדברים.
אנא, האזינו לשירת חיי הכתובה על עור הפרה המקומט.

אני, הנהר ואחי הקטן
לא מצאו דרך אחרת אלא זו- לקרוא לי אחות-משה. כאילו נשארתי מאז לעמוד כל ימי מאחורי סבך הקנים והסוף ולהשגיח על אחי הקטן, אחי הצעיר, תינוק ללא שם, תינוק מאם נסתרת, ניצבת מנגד ומחכה לראות מה יהיה לו. אבי עמרם ואמי יוכבד היו על סף ייאוש. לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, היניקה אותו אמא בפעם האחרונה. אולי משום פחד ההתנתקות מפרי בטנה, צעיר ילדיה, אמרה שהיא רואה בו אור גדול, כאילו מראה סמוכה אצל פניו. אבל אני, שאז החל שערי לצמוח ושדי לתפוח וטרם הייתי לאישה, חלום היה לי בלילה שלפני, חלום מאלה החלומות שהיו פוקדים אותי ונשארים איתי גם לאור יום.
בחלום הופיעה אם-אמי, ובעודה נושאת דלי מים מן הבאר שליד כפר העברים, מהעבר השני של היאור, דיברה אלי ואמרה לי שאחי הקטן לא ימות כי יחיה, והוא יחיה ממי היאור שישאוהו הרחק, וכל חייו יהיו מלווים בנס המים. ועוד הוסיפה שאשמור על שמי הטוב מרים. כך אמרה ונשקה לי על מצחי ונכנסה לבקתת הטיט שכה אהבתי לבקר בה.
התעוררתי בהרגשה מופלאה ופני רטובים. לא סיפרתי לאבי את חלומי, כי הוא נזף בי פעם אחת ואמר שאין זה הזמן לחלומות, שדי לנו, בני-ישראל, במלך אחד שהיה לנו בעל חלומות, ומוטב לה לבת שתשתוק. ידעתי שאמר זאת בזעף של רגע. לא איש שתיקות היה אבי, הוא ידע לספר בפנינו את כל תולדות העברים, הם בני- ישראל שעל שמם אנו נקראים. תמיד היתה נחמה בפיו, שלא לעולם נישאר עבדים, זמן קצוב נתן לנו האל, מכסת עבדים שאותה עלינו להשלים. עוד היה מוסיף ואומר, שלא היו לישראל כימים האלה, בהם פרינו ורבינו והיינו למשפחה גדולה, עד שאין איש מכיר את רעהו מגודלה.
אמא דווקא אהבה להקשיב לחלומותיי, במיוחד כשהיינו הולכות לכבס על יד הנהר. מעולם לא נזפה בי, אלא היתה אומרת: "איזו ברכה נתן לי האל בתיתו לי בת בכורה".
שם, ליד הנהר, בתוך הסבך, ידעתי שמחה. כרעתי בין הצמחים בגובה ציפורי המים המקוננות, והתבוננתי סביבי לראות מה רוחש. על המים הרכים נעה תיבתו של אחי הקטן, תינוק רך, וחוט שקשרתי לקצה התיבה היה קושר ביני לבינו. ממתינה הייתי כמו הדייגים, אלא שהדג שלי כבר היה בידי וכל מחשבותיי לדעת מה ייעשה לו.
זוכרת אני את השקט המלא את קולו של העולם, ואת הציפורים. מהן אלה הבונות קן ומהן אלה המהנדסות בתוך המים ברגליים דקות וארוכות, שולחות מקור גדול בתנועה חטופה ושולות דג ועוד דג ועוד, כאילו אין סוף למקום בכרסן המנוצה.ויש כאלה המעופפות מעל המים ולפתע, בחטף, צוללות ומתרוממות באחת ושלל במקורן. שמחתי שהנה, במקום הזה, איש לא יקרא לי לקושש זרדים לאש או לחפש אחר אחי אהרון היוצא מתוך החצר לתור אחר חברים בחצרות השכנים. אבי חרד שמא, עם הגזרות שהטיל המלך פרעה על התינוקות, ייעלמו גם ילדים שכבר נגמלו.
הנה לי כמה דקות להתבונן סביבי על עולמו המופלא של האל מבלי שמישהו יקרא בעקבותיי: "מרים, מרים, בואי ועזרי", או "מרים, לכי והביאי".ישבתי בשקט הזה כאחת מציפורי המים ובידי חוט משוך הקשור לאחי הישן, כמו טבור חדש נעשה לו אל אחותו. השקט הזה נמצא בתוכי תמיד. אל השקט הזה אתגעגע עד יום מותי.
לא זר היה מראה התיבה השטה על המים. פעמים רבות היו כוהני המקדש המצרי משיטים על הנהר סלים ארוגים מעלי קנה ובתוכם מנחה לאלים. לפעמים היו אלה עוגות אפויות או מינים שונים של מזון. הסלים היו שטים המורד הנהר, והציפורים, שליחות האלים, היו באות ומנקרות. לפעמים היו הפירורים וחלקי המזון נופלים לנהר ודגים היו קופצים מהמים לצודם.
דווקא שם, בשבתי אצל המים, החלו מילים נובטות בי. לשיר. לשיר. לשיר לאחי הקטן שאחותו שומרת עליו מכל משמר.
ככה ישבתי לי על שפת הנהר בין הסוף, וטוב היה לי להיות שומרת אחי. חשתי את המים הזורמים תחתי, את רחש הרוח בין הקנים כאלף חלילים מנגנים, ואת הציפורים על המים.
ידעתי כי קדוש הנהר למצרים ויש להיזהר בכל אשר סביבו. ידעתי שהם אינם צדים את ציפורי המים ארוכות הרגליים. "פניקס" הם קראו להן ועשו להן מקדש בראש הגבעה מהעבר השני של הנהר. אבא סיפר לי שיש עיר במעלה הנהר ובה סוגדים הכוהנים המצרים לתנינים. הוא סיפר זאת בלחש. "מה משונות הן דרכי הנוכרים", אמר.
יותר מכל אהבתי את חגם בחודש האביב. אז היו שולחים מבית המלך אשר במעלה הנהר ספינה מקושטת ובה, מאחורי וילון, ניצב פסלו של האל הנולד מחדש. נערות בשמלות לבנות היו מחוללות על הסירה ועבדים שחורים משחור היו חותרים בה בשנים-עשר משוטים, וגופם נע בתנועה מופלאה. ואנו, יושבי תחתית הנהר בבתי הטיט ובסמטאות הבוץ, היינו זוכים לראותם לפני כניסתם לנמל העיר התחתונה.
לפתע שמעתי קולות הדוברים מצרית. פחד פילח את גופי. חששתי שמא יעניש אותי האל העברי על הרהורי האסורים, על העונג שפקד אותי בצל הסוף והקנה. הרי בזמן הזה נאנקים אחי בעבודה קשה ונשים הרות מפילות את עובריהן מחרדה.
ידעתי אך מעט משפת המצרים, מילים אחדות אותן למדתי שעה שהתלוויתי לאבי בלכתו מדי יום השלישי במניין ימי השבוע לשוק בכפר הגדול. שם בשוק מכר מעט מגידולי הירקות שגידלנו בחצר, תמורת פירות העצים של תושבי הכפר המצרים. לפעמים גם קנה אפרוחים, בתקווה שיגדלו ויהיו לתרנגולות מטילות, אך מעטים מהם שרדו. מהם שהיו מאכל לנחשים ומהם שחיו חורף אחד או שניים ומתו. אהבתי ללכת איתו לשוק ולראות את מנהגי הנוכרים. מה יפה הליכתם ומה רך הבגד הצמוד לבשרם.
קולות אדם באו ברשרוש המים וקולות הציפורים. חששתי שמא דייגים קרבים אלי, אך לא, היו אלה קולות נשיים. קולות רכים ונעימים, לא כקולן של הנשים בשוק. כמעט ערבה לי שיחתן, אך מתוך בהלה משכתי בחוט הפשתן הקשור לתיבה בחוזקה כדי לקרבה אלי, והוא ניתק. חרוד חרדתי. רעד עבר בגופי. ראיתי את התיבה שטה עם הזרם היישר אל זרועות הנשים המצריות הרוחצות. יכולתי לראות את בשרן הלבן בתוך המים, את שערותיהן הארוכות נפרשות כמניפה, ואת חופש תנועותיהן בלא כסות. הן אנו, בנות העברים, רוחצות בכותנות כותנה לבשרנו, מעולם לא נראה עירומנו לאור המים והיום.
קולות השיחה היו לקולות שחוק ושעשוע משחקי מים, אך לפתע נשמע קול פליאה. שמעתי אותן קוראות זו לזו לבוא ולראות דבר מה. ידעתי, מה נורא הדבר, נפל אחי הקטן בידיים מצריות.
חרדתי לספר לאמא את הבשורה הרעה הזאת. אני אחותו הבכורה ואני אמצא מוצא. זחלתי לאורך הנהר, הרחקתי עוד ועוד מן המקום שבו רבצתי כל הבוקר, עד שחשתי רחוקה דיי. אספתי את שערי מתחת למטפחת, ולקחתי את אחד הקנים למטה רועים בידי. וכך, כאילו רועה אני בבקרו של אבי, קרבתי אל המצריות. עוד בטרם נגליתי בפניהן שמעתי את בכיו של אחי. ידעתי שהתעורר משנתו והוא רעב. חששתי שמא בכיו יביא עליו את קיצו. קרבתי לאיטי ושמתי עצמי מתבוננת בהן מתוך חוסר מעש, כאילו איזו סקרנות דבקה בי. היו שם כחמש נערות צעירות, שתיים מהן קרובות מאוד לגילי, ואחת תמירה כתמר, עורה כנחושת, עיניה כצבע היאור ושערה השחור מכסה את כתפיה ואת חזה החשוף. היא רכנה במלוא קומתה מעל התיבה, מלטפת בגב ידה את פני אחי הבוכה. אחר פרמה את בגדיו, הביטה באבריו הקטנים, וחיש החזירה את חיתוליו למקומם. הנערות האחרות סובבו אותה, השמיעו קולות ועצות והתבוננו במעשיה. היא נראתה לי כבת מלך יפהפייה. נזכרתי בחלומי ובאם-אמי שפקדה אותי בלילה, ומבלי לברכן פניתי לבת המלך היפה ושאלתי: "האלך וקראתי לך אישה מינקת?" היא הפנתה אלי את מבטה היפה וענתה:
"מודה אני לאל הנהר הטוב ששלח אלי את מתנתו, את התינוק היפה הזה. לאחר שתאורת, אלת האמהות, לא שמעה את תפילתי ולא ענתה לקורבני, פניתי לאיזיס ואוזיריס היקרים בתפילה ובקורבן וביקשתי שיינתן לי ילד משלי. והנה הם גמלו לי. הלילה אביא מנחה גדולה, מנחת חג, למקדש, וגם את בסתת אלת השמחה לא אשכח. לכי בתי והביאי מינקת לבני".
עוד קולו של אחי הבוכה באוזני רצתי לחצר ביתנו בכפר. רצתי וביקשתי מחילה מאלוהי אברהם יצחק ויעקב על שאחי נמצא בידיים נוכריות המקריבות קורבן לאלי שווא, אבל בתוכי ידעתי שהישועה מידי אלוהינו. קראתי לאמי שהיתה לוחצת על שדיה הגדושים, בוכה וסוחטת את חלבה לכלי חרס, בוכה וסוחטת. צעקתי אליה: "בואי אמא, בואי אחרי, אחי ניצל ביד בת מלך, בואי להיניק את בנך".
אמא לא שאלה דבר, ורק ביקשה שאקח את אהרון לשומרו וקשרה את שדיה ברצועת כותנה ורצה אל הנהר. היא הגיעה בריצה ושמעה את בנה הקטן בוכה מרעב. בטרם עמדה מהילוכה המהיר הפשילה את חולצתה וחלצה את שדיה ונטלה אותו והניחה את ראשו בפנים זרועה השמאלית. והיו פניו אל גופה ופיו אוחז בפטמתה, וקולות היניקה התערבו באנחות בכיו הנרגעות. אמא הרימה את פניה לעבר בת המלך וסקרה אותה בעיניה היקרות, הצלולות מבכי אך מוצלות מכאב.
"קראי לו משה", אמרה לה, "לפי שאת משית אותו מהמים".
ראיתי את חיתולי הפשתן של אמי מתערבבים בצעיף המשי שכיסתה אותו בת המלך. חייכתי לעצמי ואמרתי: "מה יאים לך המשי והשני, אחי משה".

שנתיים ימים היתה אמא נכנסת ויוצאת בחצר הנסיכה ומיניקה את אחי הקטן, משה. היא דאגה שהוא יידע את שפת העברים. בכל פעם שהיניקה אותו, היתה שרה לו ומספרת לו סיפורים.
כשגדל מעט החלה אמא ללמדו לשתות מי באר מפי הכד, ולתוכם חלטה עשבים שהיתה קוטפת משפת היאור. עשבים אלה היתה חולטת כנגד כל כאב. במי החליטה היתה טובלת בד כותנה רך וסוחטת טיפות לשפתיו ולתוך פיו שנפתח כמו גוזל.
יום אחד שהתה אמא עם משה לבדה בחדר, ואני הייתי מעברו השני של הוילון. היא טבלה את הבד הרך במים חלוטים, ובעודם רותחים השקתה אותו לפיו שנפער אל פניה- כך היתה בוכה ומשקה, והתערב בכייה בבכיו של התינוק שצרבו לו פיו ולשונו, והיו שניהם בוכים, ואני בוכה יחד איתם מעבר הפרגוד, עד שהגיעו אמותיה של הנסיכה ולקחוהו מידיה.
יצאנו נזופות מהארמון, מורכנות ראש וצעיפנו עוטף את שערותינו ואת כתפינו בכניעת עבדים. באותה שעה יצאה אמי משתיקתה ואמרה לי: "עתה לא יעשו מבני משנה למלך, כי מלתי את לשונו. קשה וכבדה תהיה לשונו, ואיך ישיר לאלוהיהם? לא יהיה משנה למלך ולא כהן במקדשם, בארמונם לא יישאר, ואולי ישוב לעמו וברית המילה שמלה אמו- על לשונו".
שמרתי את הדברים בליבי, ולא אמרתי לאיש, פן יבולע לנו.
אותו יום החליטה הנסיכה שדי לו למשה להיות תינוק והגיע זמנו להיות נסיך. מאז הותר לנו לבקרו רק אחת לשלושה שבועות. אבל אמא, שנפשה נקשרה בנפשו של משה וראתה בו מקור של אור, לא עמדה בפרידה ממנו.
יום אחד מצאנו אותה מוטלת על חוף היאור. בתוך אגרופה הקמוץ היה מונח בד פשתן ישן, שממנו עשתה את חיתוליו, טבול בתמצית הרדופים. היא שכבה בפישוט איברים לא הרחק מן המקום שבו ניצבתי לשמור על תיבתו של אחי.
אחות אהרון
ואחר-כך הייתי אחות אהרון. אהרון ואני לא נפרדנו אף פעם, עד שהיה לאיש היינו סמוכים זה אצל זו. אבל מרגע שמשה היה לנביא ומוביל לעמו, היה אהרון סמוך אצל משה, ואני אצל אהרון. לפעמים הייתי נזכרת באמא שלא זכתה לראותנו גדלים יחד בחצרה. הלוואי והיתה רואה אותנו יוצאים ובאים זה ליד זה, אני מרים ושני אחי- משה שמראהו כבן מלכים ולשונו לשון נביא, מדבר לסירוגין בגמגום מתוק, גמגום שאין איש מדבר כמותו. בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי "מי מי מיר-ים", ולפעמים נשמע שמי בפיו כ"מים" ולפעמים כ"מיר" ולאחריו ה"ים". וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים, ורק רעם ה"ריש" המתגלגלת מפריעה לו, ה"ריש" שטובלת מרירות במים. והייתי חרדה מה היא אומרת. ואכן, באו ימים שנעמדה ה"ריש" בתוך המים, בתוך שמי, כמו מוט או זיז העומד במרי מול הרכות ומריע את זרותו, ואהרון אחי שפיו וליבו שווים לפני אדם ולפני אלוהים, ואני מרים, בעיני כל, אחותם.
נפשי נקשרה בנפש אחי. לא היה יפה ממשה בכל עמי, עם העבדים. ימים רבים רעה צאן במדבר. גופו של אבינו עמרם נמך מעבודה קשה, ואני מילאתי את מלאכות הבית במקום אמי. הציפייה היתה לי מעשה, ובכל יום חיכיתי לבואו של אחי משה. כאשר היה מתקרב לכפר, היה לחש עובר מבית לבית ומחצר לחצר, ואני הייתי יוצאת לקראתו ומחכה לו על-יד הבאר, שם היה משקה את הצאן.
יום אחד הגיע לאחר עת גז הצאן ללא עדרו, ישב על שפת הבאר ודומה שחיכה לי. באתי אליו והוא בירך אותי וביקש שאביא את אחינו אהרון, וכך עשיתי. הרחקנו מעט אל תוך הגבעות, אל מקום שבו מעולם לא הלכתי לבדי. ישבנו תחת הרותם המצל והוא, משה, שדיבורו קשה, פתח ואמר: "באביב האחרון לקחתי לי אישה, בת רעואל איש מדיין ושמה ציפורה, והנה יש לי ממנה בן ושמו גרשם".
אהרון ליטף את זקנו והשפיל מבטו ולאחר רגעים אחדים אמר: "אישה נוכרייה לקחת לך", ולא הוסיף. אני לא אמרתי דבר, אך בגרוני עמדו דמעות. דמעות קנאה ודמעות פחד. קינאתי באישה שמצאה דרך לליבו הסגור של אחי האהוב, וחשבתי שאותו ריחוק ופחד שיש לנו, העברים מהכפר, מפני הנוכרים, אינו נחלתו של אחי הצעיר שגדל בתוכם וכל מפתם.
אבל לא לשם כך לקח אותנו אחינו אל הגבעות. באותו הרגע פנה אל אהרון ואמר שהוטלה עליו שליחות מאת אלוהי העברים ועליו להיכנס שוב לארמון מיטיבו פרעה, כדי להוציא את עמנו מיד המצרים ולהעלותו אל ארץ אבותינו, מקום הכנעני והחיתי והפריזי והחיווי והיבוסי. כך אמר בדיבורו הרך והמתוק, בדיבורו השבור. הוא פנה לאהרון ואמר: "ואתה אחי, בוא איתי והיה לי פה". ואהרון ענה לו לאחר הרהור בלשון רבים: "איתך אנו, באשר תלך נלך, כי בך בחר האלוהים".
ואני שתקתי. נעמה לי ישיבה זאת עם אחי תחת הרותם בין הגבעות ואין איש עימנו. רק עננה קלה, עב קטנה, היתה מעל ראשינו, ואני ראיתי בה חופה הקושרת אותנו. מה גדול היום הזה.
ככל שנעמה לי ישיבתנו גדלה קנאתי באותה אישה שזכתה ומכינה מדי יום את ארוחותיו של אחי ומציעה לו את משכבו. וכך התערבה לי שמחתי באחי בכעסי על אותה אישה, ושני אלה התרוצצו בי כשני תאומים, וחששתי שאבוא לידי חטא. תיקנתי את צעיפי על ראשי ואמרתי לשוב. משה ואהרון ישבו עד שעת זמן איסוף הצאן תחת הרותם ודיברו את אשר היה להם לדבר. בשובו אמר לי אהרון שנכונו לנו ימים קשים אותם הועיד לנו אלוהים, ימים שיביאו אותנו אל ארץ אבותינו.

אותה אישה
כל הדרך חזרה חשבתי על אותה אישה. הנה יש לה שם שיש לו צורה ויש לו מראה- ציפורה. וכאשר מעלים את השם על ניב השפתיים, ייעשה לו מראה ודמות. זו חיה בעלת כנפיים שיש בה חירות. זו אישה גבוהת קומה, כהת עור, ששערה מושלך על כתפה כבת פרעה. זו אישה שעול לא היה מונח מעולם על צווארה, ששמלתה הלבנה עוטפת את גווה באותו בד רך שמטיל קפלים רכים ומטיל צל בין הירכיים ובצידי השדיים. כך בראתי לי אותה בעיני, וחשתי איך גופי הולך ומתמלא ברגש שלא ידעתי כמוהו. רציתי לדבר עם אהרון, לומר לו כי פחד בונה קן בליבי שמא הפיל כהן מדיין את אחינו ברשתו ושלח את בתו להקסימו ולכשפו בגפן נוכרייה שענביה יפים אך קשים, תופסים את הלב אך נושכים. ולא אמרתי דבר, כי ראיתי שעיניו רואות הרחק מפה, ועניין זה קטן בעיניו.
פעם אחת, בשוב משה למצרים, חזר ממנה והוא שונה, והוא אחר. כאחוז כאב היה, אך גם עונג חדש עיטר את פניו, וכששאלתיו: "מה היה לך?" השיב שאילו לא ציפורה אשתו לידו, כבר היה בין המתים. סתם ולא פירש.
באותו הרגע נדמתה לי כאחת הנשים המכשפות, נשות החרטומים המצריות שהיו רוקדות לפני אלוהי השווא בנפנוף ידיים שדמה לנפנוף כנפי ציפור המים.
באותה השעה חסרה לי אמי, לשבת עימה ליד הנהר ולדבר. הלכתי לנהר לעמוד בין הקנים ולהקשיב לאותו רחש עתיק. היתה זאת פרידה מנהר ילדותי.
הנה ציפור תעשה לה קן, גם תלקט בעשבים אחר תולעים וגם תעוף, תלך ותשוב, ומה אנו? אחי- כשמו כן הוא- גם עצבות וגם רמז: "אהה-רון", ולמשה שם הנושא את זיכרון המים שהם גורלו. ואני- שמי נפתח בשפתיים קמוצות ונסגר בשפתיים קמוצות, שלא כשמה. והנה היא בונה לה קן. אני אהיה נכונה לנדוד, והיא תקנן ותעשה בית לאחי.
ואני, אחותו, בין נשים אשמיע את קולי, וחרדתי רק לו.

ואחר-כך היה המדבר
ואחר-כך היה המדבר. היתה זו הפעם הראשונה שיצאנו ממקומנו ועזבנו את המקום. עזבנו את המקום עם הנהר. עזבנו את הקברים של אבא ושל אמא. עזבנו את המקדשים שאליהם נאסר עלינו להתקרב ושיופיים משך בנו וקרא לנו להתקרב. עזבנו את קולות כוהני מצרים שהיו באים אלינו עם הנהר כל בוקר, את המנון הבוקר לכבוד האל התעורר (שם מצאתי עצמי מקשיבה למים הנושאים שירתם ולפעמים נשאתי גם אני את קולי עימם). עזבנו את החתולים המייללים שרעבונם לפינוק אינו כלה. עזבנו את ראשנו השח מטה, את חרדת האדון שלנו. עזבנו את בקתות הטיט שלנו.
לאחר לי דמים וחיפזון יצאנו צפונה, אל המדבר הגדול, ומשה, אחי הקטן, בראש. הפחד הביא כוח לרגלינו והלכנו- זקנים, נשים וטף- צפונה, עד בואנו אל הים הגדול. לא היה זה כנהר. היה זה מדבר מים מטיל מורא.
מעולם לא ראינו מים שהרוח מכה בעורפם והם זורקים עצמם שוב ושוב לחול הים, ודווקא הוא, החול הרך, עושה גבול לים. המראות הגדולים אשר ראינו הביאו לי אהבה גדולה שלא יכולתי להכיל, ובנאדות המים ובתופים, תופי החג אשר לאמותינו, שרנו לאלוהינו שירה שלא ידעתי כמוה. והיתה שירתנו ושמחתנו רצויה, והיו קולות התוף וקולות השירה מעוררים את בני משפחתנו כפופי הגו לשמחה חדשה, שמחה שנקברה שנים ארוכות בין בקתות הטיט והחומר, פרצה כמו מראה הנהר ביום חורף, שהזעף הוא כוחו.
היתה זאת הפעם הראשונה שלא היסו אותי אחי או דודי להחניק קולי ושירתי. שירתנו ותנועת גופינו היו רצויים. חדש היה לנו החופש הזה. חופש ממורא הגברים ממראה גופינו הנעים על החול כגליו של הים הגדול. ובאותה השעה נשק לי אחי משה על צווארי, ספק מודה לי על המחול שהוציא את הנשים בעקבותיי, ספק אינו יודע את נפשו ברגש חדש. לא היתה שעה טובה מזו לאחי ולעמי, לא היתה שירה גדולה מזו. אולי עוד תהיה כאשר יגעו כפות רגלינו בסלעי ארץ יעקב אבינו הגדול.
זו היתה גם השעה הראשונה בה פגשתי אותה, את האישה ממנה יראתי. ראיתי את אשת אחי בשבתה עם התופים וקולה עימנו בשיר. יפה היתה בעיני באותה השעה וכמעט שכחתי את קנאתי לה.
וזכר השירה ההיא על שפת הים מלווה אותי בלכתי במדבר עד עצם הימים האלה. ימים בהם אני חשה את מותי הנחשי מטפס על גופי שהלבין. ימים בהם אני שבה ומתגעגעת אל אמי היקרה ויודעת שעוד מעט היא תאספני לחיקה ותיקחני אל ארץ המתים. כי אני, את עווני אני נושאת.
די היה לי לראות את המדבר הגדול והים, לראות את הניסים שעשה לנו אלוהינו, כדי לחוש את רגלי מפזזות בחופש שאינו יכול שוב לשאת עול. ואולם השער למדבר אינו כמדבר עצמו. המדבר אכל בנו והפריד ביני לבין אחי, אבל משהו מכוחם עבר גם אלי והייתי אחות לכל האמהות בתלאותיהן במדבר. אני, מרים בת יוכבד ועמרם, לא הייתי לאיש. צמקה רחמי ויבשה. אישה שונה הייתי בין הגברים, ואחות גדולה לנשים הבוכות מגעגועים לבית שבו צומחים תאנה ורימון, גפן מטפסת על הגדר, ואש-תמיד רוחשת בחצר, וריח הלחם נישא בו, לחם שאת טעמו כמעט שכחנו בהיותנו בדרך.
את ילדי המדבר אספתי לזרועותיי ברגע צאתם לעולם.
אחיותיי לדרך רואות בי כוח של איש, וגברים אינם רואים את רוך ירכי ואת לובן צווארי. וכך לימדתי עצמי לכתוב ולשיר בלילות את בדידותי בעולמו היפה של אלוהים.

הדיבור והצרעת
ודווקא הדיבור המתוק שאהבתי בשיחי עם נשים והיה בו משהו משכך כאבים- הוא הדיבור שהיא לי את עונשי. אהרון אחי הזהירני שביכולתו של פה להחטיא וכל האיברים ילקו. אבל אני שאלתי מה לו לפה להחטיא את שאר אברי הגוף. הרי הפה והלשון כוחם רב להם לשאת שירה והודיה ומחילה ואף להודיע על הכאב. והנה, כאשר ראיתי את ציפורה ליד הבאר, ראיתיה ועצב עמוק סוגר בחריץ על שפתיה הצרובות, ואין נזם על אפה ולא עגילי זהב על אוזניה. שפתה אמרה לי שרוח הקודש לקחה את אישה ממנה, ואין לו עוד צורך בה, ואל ביתו לא יבוא.
אחי הקטן נושא ונותן עם עולמות עליונים ועם שלם על כתפיו, ודווקא הוא, המרגיש בכל יום צערם של המונים, עיוור גמור לכאבה של אישה אחת, אשת חיקו היושבת בצל אוהלו. ואני ראיתיה והנה היא מעונה תחת שתיקתו, הוא מענה אותה באין בואו. לא יכולתי שאת זאת.
היה זה ביום ההוא עם שחר, בעומדנו בפתח האוהל, אחי אהרון ואחי משה ואני, ברגע יחיד בו היינו שוב יחד כמו אז ליד שיח הרותם. וענן אלוהים מעלינו כמו טלית, כמו אוהל. התייחדות היתה לנו, ואין איש בא לתבוע את זמנו. ולא ידעתי שזה הענן מכאן לא ינוע עד אשר יאסוף אותי, מרים, אל חול המדבר, רחוק מאוד מכל נהר.
עוד אני משלימה מילותיי ונושאת תוכחה אל אחי, סרה טלית החסד וסר הענן מעלינו אור היום והמולת המחנה באה אלינו, ופניהם של אחי שונים בראותם את פני. עייפות נוראה יצאה מתוכי וביקשתי לשבת על אבן, שאלתי את נפשי לישון במקום הזה. ובאותה השעה פשטתי רגלי לפני והנה היא מצורעת כשלג. חשפתי שרוולי לראות זרועותיי, והנה הן לבנות וצבות.
צעקה גדולה צעקתי אז, צעקה שעברה מקצה המחנה לקצהו, ואחי משה נפל אפיים פתח אוהל מועד.
והמחלה יצאה ממני ונגעה בנגעים קשים את פני ואת גופי. היא יצאה מפי כמו נחש היוצא ומלפף את אשר הוא פוגש. פי, מקור חיותי, מקור כוחי ושירי, החל טורף בי. חשתי שכל כולי איני אלא אותו הפה, הפה היה יש לעצמו, בוער ושורף וכואב, וחשתי שהחטא והעונש אחד הם. וביקשתי מפי, מקור צרתי, שיהא גם עושה ניב שפתיים וישא תפילה בעבורי.
"רפאני ה' וארפא, הושיעני ואיוושע, כי תהילתי אתה".

את הדברים האלה כותבת אני, מרים בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון, בשבתי לבנה מצרעת שבעה ימים ושבעה לילות במערת רועים מחוץ למחנה. כל יום נשרה שן נוספת מפי, וביום השביעי היתה בידי מחרוזת שיניים, ופי נפער כפניה של אישה שחצתה את גבול חייה והיא שרויה כבר בחיקו של המוות המתעכב לקחתה. לא היה בי עוד רצון לאוכל ולא ידעתי בו טעם, גם קולי נעשה זר לי ודמה לקולה של ציפור לילה על היאור.
קשה לי הדבר שאין נהר לידי. באוזני שמורה שירת כוהני מצרים המעירים את האל ומראה אם- אמי הקוראת לי לחצר בית-הבוץ. רק הרוח הבא מן המזרח והשמש המלהט היו לי נחמה.
שבעה בקרים עם שחר, בשתיקה, הביאה לי ציפורה אשת אחי כלי חרס למים וכתונת להחליף. במדורה לוחשת שרפה את כותונתי מאמש. כך, שבעה ימים- הרוח, השמש, ציפורה וכד המים, עד שתהיה כותונתי האחרונה תכריך לגופי המצטמק.
נידונה לשכחה אני, הנה את קברות אמי ואבי שוטף הסחף בארץ זרה ואין עולה על קברם. אני אקבר בין חולות המדבר ואהיה מזון לעוף השמים, ואחי יגיעו לארץ חדשה ומצבת אבן תקום על קברם.
אותה העת שמעתי את קולה של הבאר. אותה הבאר שהייתי רואה בעיני בלכתנו במדבר, ותפילתי היתה לזכות ולהיטהר בתוכה כאורח-נשים פעם יחידה ואחרונה בחיי. כאן במערה למדתי שתפילה ודיבור יש בהם כוח של ממש. כמו עננים המרחפים דרך קבע על המחנה ואין מהם התגשמות, רק צל מלווה שאינו משכיח במדבר את טעמה של התפילה לגשם.

את עור הפרה המקומט גלגלתי אל תוך הכד, שבמימיו רחצתי את פני ונטלתי את ידי, ונתתיו בידי ציפורה, אשת אחי, שצבע שפתיה כצבע הרדוף הנחלים על הנהר.

הסיפור פורסם בקובץ: קןראות מבראשית בעריכתה של רותי רביצקי,ידיעות אחרונות, יהדות כאן ועכשיו.

רחובות, סיוון תשנ"ח

לפרשת תרומה ראייה ואולי משוגים ראשונים לאומנות יהודית

כמה הערות לפרשת תרומה

מושגים ראשוניים בתורת הסוד היהודית ובאומנות יהודית הלקוחים מססמיכות האירועים של עליית  העובדה שמשה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים ראו כבודו של אלוהים , אחר כך עלייתו של משה אל ההר העטוף בענן ולבסוף תיאור בניית המשכן על כליו ומראה הכרובים שאינם אלא פסלים בתוך המשכן.

"הראייה"  היא נושא מרכזי המחבר בין המוחש למופשט בפרשה. בין החומריות , הכלים ותפקידם בביתו של אלוהים ההולך עם המחנה. במילים אחרות, האם אפשר לראות במושגי היסוד של הפרשה את מושגי היסוד של האומנות היהודית לעתיד לבוא.ואם כן, מכאן לדעתי אפשר להבין את השורש המשותף ל"אומנות" ו"אמונה" "אמן" ו"אמן"

הספר, הדם ולבנת הספיר

מאז פרשת יתרו ומשפטים, אנחנו מהלכים בהוויה שיש בה תערובת של מוחש ומופשט. הגבולות שבין הגופים לבין מראיתם ותחושתם, מעורבת מאד. קשה מאד למצוא את הגבולות בין הדברים. אתחיל מסוף פרשת משפטים שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" שמות כד ז-יא. שם הסיפור מתחיל מ"ספר הברית" העם עונה ב"נעשה ונשמע". ואז במעבר מהיר משה מפזר את דם הברית. דם, הוא צבע הוא נוזל שיש לו ריח וצבע וטעם, הוא זורק אותו על העם כאקט סימלי ואומר את המשפט המשמעותי "הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה" , הדם והרוח מתערבים אלו באלו, האדום שהוא סמל החיים וסל החיוניות והמבדיל בין חיים למוות, יחד עם הרוח שהיא נוכחת אך אינה נראית או נתפסת. ויש משהו בצירוף המיוחד בו העם לאחר שנאמר "ויחזו את האלוהים" ומה גדול מזה בחוויה האנושית בצמידות נאמר"ויאכלו וישתו". החוויה הרוחנית היא כה גדולה שאין אחריה שום מילים אלא, גשמיות אנשוית בלבד ואולי צורך בפורקן מול הארוע הגדול הזה באוכל ושתיה.

וברגע הבא, "הראיה" מגיעה לשיא מיוחד משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני העם "רואים" את אלוהים ואף מתקיים תיאור מוחשי "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". זהו רגע מיוחד בחיי המנהיגות של עם ישראל במדבר, וזה אחד הרגעים מלאי הסוד ביותר.

על חידת המושג "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר" אומר הרמב"ם במורה נבוכים: "שבאומרו: תחת רגליו כוונתו: "מסיבתו ובגללו" כפי שהבהרנו מה שהם השיגו  הוא מהותו האמיתית של החומר הראשון שהוא מיתו יתעלה והוא סיבת מציאותו. התבונן בדבריו: כמעשה לבנת הספיר . הוא הוסיף מעשה מכיוון שהחומר , כפי שאתה יודע , לעולם מקבל ונפעל מבחינת עצמו ואין לו פעולה אלא במקרה.. לכן אמרו עליו כמעשה ואילו לבנת הספיר הוא ביטוי לשקיפות ולא לצבע לבן, כי לובן הבדולח אינו צבע לבן, אלא שקיפות בלבד השקיפות אינה צבע..שהרי אילו היתה צבע לא היו הצבעים כולם נראים מאחוריה, ולא היתה מקבלת אותם. אך מאחר שמן הגוף השקוף נעדרים הצבעים כולם, הוא מקבל הצבעים כולם. בזה-אחר-זה. זה דומה לחומר ראשון שמבחינת מהותו האמיתית נעדרות ממנו הצורות כולן, ומקבל משום כך את כל הצורות בזו אחר זו". (מורה נבוכים פרק כ"ח עמ' 67 כרך א)

הרמב"ם עושה מהלך שלם כדי לבטל את הגשמיות של המילים היוצרות דימוי או תמונה כדי לומר משהו על המראה אשר ראו משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. וכך הוא עשה מהלך מהמביא את מראה לבנת הספיר, המראה הקרוב ביתר לאלוהים לחומר שאינו חומר ולצבע שאינו צבע כלל אלא הוא שקיפות והיא אינה מבטלת את הצבע אלא, מכילה את כל הצבעים. אפשר לראות בדברים האלה כתנועת היהודי מהחומר והצורה לעבר ההפשטה שהיהדות גזרה על עצמה, ביטול הדמות והצורה.

ענן ואש אוכלת בראש ההר

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כד טז-יח.

דרגה נוספת של המראות הנלווים להראותו של אלוהים למשה, זהו הענן, שאף הוא חומר שאינו חומר, וצבע משתנה הקשה להגדרה מהלבן וצבעי האפור לשחור שאינו שחור וגם הוא מגשים ומשתקף המיים. ומעניין לראות את המראה של ראש ההר "כבוד ה' כאש אוכלת" ויש לשים לב ל:כ' הדמיון המקדימה את האש האוכלת. כלומר אין זה ברור ומוחשי לגמרי שמראה כבוד ה' הוא כאש אוכלת אלא שאולי לא נמצאה המילה שתאים לתאר את המראה של אש אוכלת בראש ההר. ויש לשים לב ש"ההר" נזכר כאן ארבע פעמים וכנגדו ה"ענן" ארבע פעמים. הענן עוטף את ההר ואת משה במהלך ארבעים יום של יצירת לוחות הברית על ההר. אלה רגעים של סוד, ריחוק והפשטה מאין כמוהם. רגעים נדירים של התגלות אלוהים למשה. ובצורה חדה עוברת הפרשה אל המציאות אל הצירוף שבין הראייה לעשייה. איו ביכולתו של האדם להשאר זמן רב בגבהים בקרבה לאלוהים, ועל פי הסיפור המקראי , אין המלצה "דתית" או מצווה לחיות הגבהים האלה. ה"רוח" וה"סוד" כלואים במעשים ובהם הם באים לידי ביטוי. הם משתקפים בתוך מעשה האומנות המוקפד. בחומר שנבחר לבניית המשכן ןבדימויים שאלוהים ציווה למשה.

כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה

ומייד מתחילה פרשת תרומה ב"חפצים" ו"מעשים" בחומרים, בצבעים, ריחות וחושניות. " דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזיםועורות אילים מאדמים ועורות תחשים שיטים…" (שמות כה ב-ו). ואחר כך הכרובים."ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת ותעשו את הכרובים על שני קצותיו" . זו תאור מדוייק של שני פסלים, פסלי כרובים בעלי כנפיים בתוך המשכן מקומה של השכינה. מקומה של ההתועדות בין משה לאלוהים, בין הכהנים לשכינה. זו לא תהיה עוד התגלות חד פעמית, אלא מפגש קבוע על פי סדר יום עבודה. לעינינו, נבנה מקום למפגש, להתוועדות בין אלוהים ואדם. מקום מפגש , מקום לביסוס המשך היחסים שיש לו מקום בחומר בראייה ובחושים. על גבול הסחרור החושני. הפוך לגמרי מההתגלות על ההר, בתוך הענן, ללא חומר ללא צורה וללא צבע מוגדר. (וראה ספרה של מרים גמבורד "יצר הרע טוב מאד", אהבה ותועבה בתלמוד במדרשים ובספרים נוספים מארון הספרים היהודי" , הוצאה עצמית 2011) מרים עוסקת בשילוב בין הפיסולי לרוחני בין הפאגאני למקודש ובמשמעות הכרובים כפסלים בחלל.

יש מעבר לעבר מקום קונקרטי שיש לו תמונה שיש לה מידות והיא עשויה מחומר שניתן לקרוא לו בשם כמו "זהב" ו"כסף" ו"נחושת" ולחומר יש צבע ואינו שקוף והוא ניתן לנגיעה. ההתגלות היא חד פעמים ושייכת לזמן מסויים , התגלות לנבחרים. ואילו הכרובים והפרוכת נועדו להיות חלק מחיי היומיום . מקום מפגש בבית אשר ישכון האל. אותה שכינה שהיתה מרוחקת על ראש ההר, בלתי נגישה מקבלת מקום בתוך המחנה בתוך העם וכך אומר הרמב"ן:  והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה וימווה את בני ישראל והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא ארון, כמו שאמר :" ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך את בני ישראל"). על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא המוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר.. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני".

זיכרון 'הראייה בהר' כאמצעי לחלוקת הפרשה

בפסוק מ' מופיע הפועל ר.א.ה בשתי צורות שיוצרות ביניהן הדדיות, אתה "ראה" והפעולה העוקבת היא: "מראה" , ניתן להבין זאת כמו שמשה "מראה" כפעולה. מראה לעיניהם ואפשר לראות זאת גם כלשון "מראה" פתח מתחת למם, ראי. כלומר יש כאן ביטוי לראייה שהיא נכחה אך גם רפלקטיבית, רואה את הדדבר אך גם את הרואה.

כ"ה, מ

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

"תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שנצטווה עליהם משה עד מקום זה – הארון, השולחן והמנורה. כמה יפה וכה אינטימי שבמשכן מוצבים: הארון, השולחן והמנורה. שלושה פריטים המבטאים פנים הבית, קרבה, שייכות ואילו המזבח נמצא בחצר מחוץ לאוהל מועד. אלה שלושת הפריטים שנועדו לפנים המשכן, מקום השכינה. אולם הברייתא אינה יכולה לקבל את הפשטות והאינטימיות שמכין משה לעם ישראל והיא הופכת את האינטימי למיסטי ובכך אולי חושפת את הסיפור המסתתר של הפרשה:

 פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר "וראה ועשה כתבניתם (בפסוק: בתבניתם) אשר אתה מראה בהר".7

על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:

ט
מ

כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׁוּ.
וּרְאֵה וַעֲשֵׁה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" (הארון, השולחן והמנורה), הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר. כלומר, יש כאן מהלך מהצד התיאורטי, מההוראות והראיה לעבר המעשה. ומהמעשה לראייה חזרה. הפסוקים מתחילים  במילים "אני מראה" ומסתיימים במילים "אתה מראה" וכך נוצרת תנועה רפלקטיבית  מעגלית של זה מול זה הסובייקט והמראה.
אם מכוון הפירוש לפסוק מ' – שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן – לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:

כ"ו, ל

וַהֲקֵמתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטו אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי על מלאכת יריעות המשכן וקרשיו, שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל' להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא גם הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן… וְכֵן תַּעֲשׂוּ". זהו סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו – בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.8 בכך מושלמת התנועה מהדיבור האלוהי, דיבור מדוייק ומכוון שיש לו מטרה  ליצור סקיצה, טיוטת דיבור לקראת הבניה. הדיבור המכוון, "התבנית" הוא השלב ההכרחי שלב ביניים בין רעיון לבין ביצועו, בפיסול, באדריכלות או בחינוך. אני רואה מקבילה ברורה ביןהדיבור האלוהי לבין כלי הביטוי של האומנות בתחומי הרישום והשירה,  אלה מתווים מדוייקים, היורדים לפרטים אך כוחם גם בעובדה שאינם "גמורים" ויש בהם פערים. הפערים ניתנים לפרשנות או על ידי האדם המתבונן , "הרואה" או על ידי ה"קורא" של השירה.

כך מסתמן אפוא לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת.

Standing Again: Three Female Poets Meet At Sinai

שלוש משוררות שעמדו ועומדות במעמד הר סיני

על פרשת יתרו

מאת רבי מישאל ציון

 

Rabbi Mishael Zion | Text and the City | Yitro 2014.

Blessed be the Lord, Maker of Heaven and Earth, who has brought us to this generation. For too long our sins and the sins of our fathers caused us to languish in the exile of patriarchy. Until our mothers broke down the barriers, reclaimed their seats in the halls of Torah and called us all to stand again at Sinai. Now a new light shines on Zion: on women, on men, indeed on the whole wide world.

Yet as then, so now, standing again at Sinai “the divine word speaks to each and every person according to [her] particular capacity” (Pesikta 12). In the aftermath of that great event, I hear three female poets meet at the foot of the mountain:

I shall not float
unreined in space
lest a cloud swallow
the thin band in my heart
that separates good from evil.
I have no existence
without the lightning and thunder
that I heard at Sinai.

Zelda,   "The Spectacular Difference," translated by Marcia Falk, p. 231

לֹא אֲרַחֵף   בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס   הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין   טוֹב לְרַע.

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים   וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי   בְּסִינַי.

זלדה, עמ' 215

Zelda

                                                                     

Zelda (1914-1984)

For Zelda, Sinai is encountered straightforwardly. No feminist reading of history can pry her clenched knuckles away from the “lightning and thunder that [she] heard at Sinai.” She grasps tightly to the lessons and memories created there, as she struggles to maintain the “thin band between good and evil.” Without Sinai, humans “float unreined” in a universe of moral relativism, like an astronaut lost in space. Who dare tell her she wasn’t there?

Not so for others. Merle Feld, in a canonical poem which captures the gender predicament of history (his-story), also heard the “lightning and thunder”. But she was never given the chance to write it down:

  We All Stood Together | Merle Feld

My brother and I were at Sinai
He kept a journal
of what he saw
of what he heard
of what it all meant to him

I wish I had such a record
of what happened to me there

It seems like every time I want to write
I can’t
I’m always holding a baby
one of my own
or one for a friend
always holding a baby
so my hands are never free
to write things down

And then
As time passes
The particulars
The hard data
The who what when where why
Slip away from me
And all I’m left with is
The feeling

But feelings are just sounds
The vowel barking of a mute

My brother is so sure of what he heard
After all he’s got a record of it
Consonant after consonant after consonant

If we remembered it together
We could recreate holy time
Sparks flying

    

Merle Feld

Feld yearns to be of the consonants, of “the hard data, the who what when where why.” It’s a refreshing desire, especially as most liberal Jews prefer to settle for a Judaism of sounds (“the vowel barking of a mute”), staying away from the “particulars”, the consonantal certainty. It is a myth of a lost opportunity. Read this poem while standing in a Beit Midrash full of books. Feld invites us to imagine what was lost, what opportunities for Torah, wisdom and truth we had in reach – but never recorded because 51% of the Jewish people never had their hands free (or never had a spouse to pass the baby to…). If we can regain our standing together at Sinai, sparks would fly.

Back at the campsite, though, with an endless domestic to-do list, stands Israeli poet Chava Pinchas Cohen. She did not make it to the mountain. But what she gained instead was the explicit name:

Explicit Name | Chava Pinchas Cohen

Everyone’s gone to the mountain already, and they’re waiting,

waiting to see, waiting in great quiet –

even, strangely, the camels, the donkeys –

In this quiet not a bird twitters

or children on their fathers’ shoulders.

An overwhelming quiet, as if before some

wondrous thing.  Still—I want time

to hang out the laundry,

time for myself to freshen up

and I warmed the baby’s milk so he won’t get hungry—

and God forbid, cry at the wrong moment,

however long till then. You can expect

the laundry to dry—but the baby

No one knew.

And I saw that a light breeze,

like the breath of a sleeping man, passed

through the laundry and ballooned

the belly of my nightgown,

and the Shabbat tablecloth

was a white sail in the middle of the desert

and we went from there across the blue

far away to a place where

we’ll split open pomegranates and suck their juice,

to a place where

love has

an explicit name

(Translation by Glazer: 2000, with emendations MZ; Hebrew original below)

    

Chava Pinchas Cohen

Where Feld yearned for “hard data”, Pinchas Cohen was invited to sail across the blue and split open pomegranates. As Elijah discovered at Mt. Sinai centuries later – God was “not in the noise” which the men experienced at the base of the mountain. God fled that scene and traveled like a light breeze across the Israelites’ encampment, seeking someone with whom to steal away to the pomegranate orchard…

Pinchas Cohen uses the Jewish texts and traditions as her own, not begrudging her distancing over the generations but not unaware of it either. She sits as an equal at the table of Jewish study and weaves from the (male) midrashic vocabulary a new religious language. Struggling with the humdrum rhythms of parenthood and the existential uncertainty of life, she recreates a Sinai which is relevant to her life as a modern mother, a modern seeker of God (truly, an ode to the struggle to find “time for myself to freshen up”).

Pinchas Cohen’s poem might be seen as giving in to an apologetic spirituality which is often hegemonically thrown at women (“you are holier than men, so you don’t need those particulars”). But I see in her embrace of the Shabbat tablecloth, of her nightgown’s fertile encounter with the “light breeze”, an opportunity for both men and women. Feld is grappling to move from vowels to consonants, a necessary endeavor. But Pinchas Cohen is sailing across the blue to a land of eros, where a new revelatory language is given “an explicit name”. That’s a Sinai men and women alike can yearn to stand at.

שֵׁם מְפורָשׁ – חוה פנחס-כהן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים

מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,

שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה

גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,

וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר

נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי

לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים

לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי

וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב

שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא

מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה

שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה.

אִישׁ לֹא יָדַע

וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָה

בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ

שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת

הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר

וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת

הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם

לַמָּקוֹם בּוֹ

לָאַהֲבָה

שֵׁם מְפֹרָשׁ.

בהקשר ל"וישלח" , אני מביאה את "האיש ההוא"

חווית המאבק בלילה, כל הלילה באיש זר, במישהו שהזמנתי בלא דעת להאבק עימו, ותמיד זה במעבר, במעבר מהבית אל הגלות או במעבר מחיים למוות, במעבר מתקופה לתקופה, במעבר מפרדה לפגישה, הוא מופיע האיש ההוא . איש שאינו אומר את שמו, אך נותן לי ידיעה נוספת על מי אני ועל היותי. השיר, הוא הפותח את מחזור שירי אורפאה, שירי הפרדה מאישי.

האיש ההוא

כְּשֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
(אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה)
(אֵיפֹה הָיִיתִי אֲנִי)
לְבַדִּי הָיִיתִי
נֶאֱבֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה בָּאִישׁ הַהוּא
הוּא אוֹחֲזֵנִי בִּכְתֵפַי
וַאֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּמָתְנָיו
וּבוֹעֶטֶת בֵּין רַגְלָיו
וְהוּא כּוֹפֵף צַוָּארִי
וּשְׁנֵינוּ נָעִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה
וְאָבָק עוֹלֶה כְּמוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּט עֲרָבוֹת –
וִירֵכֵינוּ מֻכּוֹת (וִירֵכַי הַבְּהִירוֹת בְּאוֹר לְבָנָה –
כֵּהוֹת) כְּאוֹתָם כְּרוּבִים חַסְרֵי בִּרְכַּיִם נֶאֱבָקִים

אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא
שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְהַצִּילֵנִי מִכָּל רַע
וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם מוּדָע וְלִי אֵין נַחַל
לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת. רְאוֹת.

פרשת "ויצא" , כל יעקב הוא קול

כל יעקב הוא קול

כל הלילה היו הופכות בי ידיו של עשו
והיתי שומעת קולו של יעקב.
ידיו של עשו כרתו לי ברית לשון
והיו מהלכות עלי ובוראות מילים שלא הכיר ולא ידע
ורק אני קוראת מתוך ידיו ההולכות על גופי
מכתב נכתב עלי ועבורי
בקולו של יעקב הלוחש געגועים .
איש שדה תם גילה לי שבילים
בעולמו ועולמות בדברו. הביאני
אל חביוני מערות בסלע ההר
וטבל רגלי בבורות מיים לפת מותני
והשיב נפשי בברכה שבפי המעיין.
ושמעתי קולו של יעקב רץ בהרים
לבוא תוכי וקראתי בקול
עשו אהובי בוא קראתי לו בלילות שבת
לאחר שבישלתי את חוגלות האביב
ובעלי כנף אחרים ושאר דגים מפרפרים
שהביא למטבח ובקשו על נפשם לחזור למקומם.
קראתי בקול עשו
אהובי עשה זאת שוב ושוב ואשכח
את קול יעקב הקורא לי בחדרים בואי.
בחלקת גופך חלקים חלקים

ובבוקר שבת לאחר שכיסה כל הלילה
גופי בשפתיו ושדי בין ידיו מפרפרים
היה מתעטף בטלית ובוכה
שקוראת לו אהובי בקולי החיצון
וקולי הפנימי שומע אחיו.

ובשיר הזה התם
לא הזכרתי ולו פעם
את המילה דם, כי הוא נפש עשו.