מלאך של ילד

(סיפור לילדים בני 8-10, לקראת יום הזיכרון של כולנו

אריאל היה בדרכו מבית הספר הביתה. הרוח הכתה בפניו ובתוכו היה מצברוח מאד מבולבל. זה היה יום מאד לא נעים בבית הספר. יעקב חברו הטוב העדיף לשחק עם יוסי. ואת יוסי לא אהב במיוחד. תמיד היה מופיע לבית הספר או למשחקים עם כיסים גדושים במכוניות צעצוע ובגולות. כל משחק שאחרים היו משחקים הוא היה מפסיק ומארגן מחדש סביב צעצועיו. הוא השאיר מאחור את יעקב ויוסי משחקים במגרש שעל יד בית הספר בגולות. נו מילא חשב לעצמו, לפחות יחזור עם ברכיים נקיות הביתה ולאמא לא תהיה סיבה להתחיל את הצהריים בכעס.

היום יום רביעי ואמא חוזרת מוקדם מהעבודה ומספיקה לחמם אוכל עוד לפני שובו. אריאל אהב את ריח האוכל המתחמם עם כניסתו הביתה אבל חוץ מזה לא היה הרבה על מה לשמוח.

אריאל חצה את הכביש הסמוך לרחוב שבו גר נותרו לו עוד שלושה בינינים עד הבית החל מאיט הליכתו ותהה אם אמא תאפשר לו היום לצאת לאימון כדורגל המתקיים מדי יום רביעי אבל בכל פעם מחדש היא מוצאת תירוץ מדוע לא כדאי לו גם היום לצאת לאימון. אריאל בעט בקופסאת קרטון שעמדה בדרכו, בעט אותה לכיוון הכביש ונכנס לשביל המוביל לבנין שלהם.

בכניסה בתוך חלקת צמחי הנוי התחממה בשמש החתולה הג'ינג'ית ואריאל הבחין שהיא גדלה "אה, החתולה בהריון בטח תהיה המלטה באביב" אמר לעצמו וכאילו אור האיר את פניו משמחה הוא התכופף ללטף אותה כשרגליו על השביל מבלי לדרוך על הירקה והשרך ואחר נכנס לחדר המדרגות ובקפיצות של שתיים ושלוש מדרגות בבת אחת הגיע לדירת משפחת דותן ודחף את הדלת בשמחה.

בבית אמנם היה ריח של מרק עוף ואמא עמדה על יד הכיור ושטפה את הכלים מהבוקר.

"מה השמחה אריאל?" שאלה כשפניה קשה להבין האם היא שמחה או כועסת על הדלת שנדחפה ונטרקה.

"החתולה הג'ינג'ית בהריון. ראיתי אותה בחצר…" אמר במהירות ולא ידע מה יוסיף. הוריד את הילקוט מגבו ופנה לחדרו.

בבית של משפחת דותן היו שלושה חדרים ולאריאל היה חדר לבדו אבל למעשה לא לגמרי לבדו. על הקיר תלויה תמונה גדולה של נער צעיר חייכן עם משקפיים על אפו הארוך והצר, זו תמונתו של זאב אחיו הגדול שנהרג בפעולת צה"ל מעבר לגבול כשאריאל היה תינוק בן שלוש.

אריאל הניח את הילקוט באמצע החדר ועודו חושב איך יציג לאמא את השאלה בעניין אימון כדורגל הסתכל בעד חלון חדרו לבנין שממול במרפסת בקומה השניה ראה את אמא של יעקב חברו רוכנת מעל אדנית צמחי גרניום ופקעות חורף שהחלו לפרוח, תולשת עלים שהצהיבו ומשקה מתוך קנקן מים ובאותו רגע עברה בו מחשבה חטופה שמעולם לא ראה את אמו מטפחת עציצים או אפילו מסדרת אגרטל פרחים לשבת. לפעמים כשאורח הביא זר היא הודתה בנימוס ואחר כך מכניסה אותם לאגרטל ליד תמונתו של זאביק אחיו על המזנון בחדר האורחים.

את מחשבותיו קטע קולה של אימו הקוראת לו "אריאל בוא לאכול" עוד הוא חושב הוא חש גרוי בעורפו, ניער את תלתליו, אך הגרוי  חזר. הושיט ידו הימנית לעורף התכופף מעט כדי להיטיב בגרוד אך הוא חזר. "אין שום טעם לגרד, זה אני פה יושב". הוא שמע קול. אריאל התבלבל לרגע וחשב" אולי אולי איזו כינה הגיעה אלי."

"לא לא זו לא כינה

ולא נוצה גם לא שערה

אני יונדב מלכיאל

המלאך על כתף אריאל."

"התחלתי כבר לחלום, אולי יש לי חום ושוב תהיה סיבה לאמא לא לתת לי להופיע לאימון.." אמר לעצמו בקול וגם זה קצת הרגיז אותו כי לדבר אל עצמו בקול זה חשד בפני עצמו. אבל הוא לא ידע שזו רק ההתחלה של דברים משונים שיקרו לו במהלך אחר הצהריים ובימים הקרובים.

"אריאל בא לאכול המרק יתקרר" שמע שוב את אמו. הוא התכוון לענות כהרגלו "רק רגע" או "תיכף, אמא אני רוצה לגמור משהו" כאשר ה"משהו" הזה בדרך כלל הוא שום דבר זה סתם זמן למשוך בלצייר עם האצבע על האדים בחלון או לקרא ליוסי דרך החלון ולשאול שוב אם יבא לאימון ולבקש ממנו שיבא לאסוף אותו מהבית.

"מה קרה?

אמור משפט פשוט

בלי סיבוך ובנימוס

הנני אמא, אני נכון לאכול"

"מה פתאום אני לא יכול דבר ככה במילים של בית מרקחת אז באמת אמא תתן לי מודד חום ואפילו סירופ ואקמול" ענה בקול אריאל ושוב נבהל מעצמו למי בעצם הוא עונה וקצת משום שנבהל ואולי בגלל שהתרגז בעט בילקוט ואחר כך דחף את הכסא וכל הספרים העטים והמחברות נשפכו מתוך הילקוט לריצפה באי סדר נורא שמזמין גערות מאמא.

"לך לאכול בתיאבון

לאימון אין לדאוג

הכל יבא על מקומו

יונדב מלכיאל

שומר על אריאל"

שוב שמע את הקול הדק מכוון עורפו והפעם היה בטוח יותר שאמנם זה קול לא מדומיין אלא קול שניתן לשמיעה. אבל מי מדבר? את השם יונדב מלכיאל לא הכיר.

"זה אני הקול

כמו שאתה שומע

אני מאחוריך

מלאך השומר עליך"

אמא קראה כבר פעם שלישית לאריאל והוא הזדרז ללכת למטבח, על השולחן חיכתה לו צלחת מרק ואמא ישבה וחיכתה ליד הצלחת שלה. זו הפעם היחידה במשך השבוע שהם יכולים לסעוד יחד ארוחת צהריים. בשאר ימות השבוע אמא מלמדת עד שעות הצהריים המאוחרות ולפעמים  ממשיכה מיד לאחר העבודה לפעילויות נוספות שלה כשהיא אומרת בגאווה שאריאל כבר גדול וניתן לסמוך עליו שיפתח את הדלת ויחמם לו ארוחה מוכנה במיקרוגל. אריאל נטל ידיים וברך וישב במקומו כשהוא תוהה איך יבקש מאמו רשות לצאת לאימון כדורגל. אמו החלה בשיחה ושאלה מה היה חדש בבית הספר. ואריאל רצה לענות מיד את ה"שום דבר" השיגרתי אך הנה חש גרוי מוכר בעורפו מניע ראשו מצד לצד מצא עצמו מספר שמתוך המקראה למדו סיפור מאד עצוב ובחומש למדו על אברהם ושלושת המלאכים ובחשבון התחילו את לוח הכפל…

אמו הרימה עיניה בפליאה וחיוך קטן עלה בקצה השפה. היא רצתה לשאול אותו שאלה אך אריאל מצא עצמו מקדים ושואל:

"אמא, את חושבת שבאמת יש מלאכים בעולם?"

אמא שתקה לרגע ואמרה לו:

"תאכל אריאל, האוכל מתקרר."

"אבל אמא, באמת, את חושבת שיש מלאכים בעולם?"

"השאלה למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר מלאכים," השיבה לו אמא.

"מלאכים השומרים עלינו כמו שכתוב בתפילה שלפני השנה.."

"אני לא יודעת אם יש כאלה. אבל אני יודעת שיש כאלה המאמינים בזה."

אחר כך קמה אמא ממקומה אספה את הצלחת שלה לכיור ותוך כדי שטיפת הצלחת בכיור שמע אותה אומרת בינה לבין עצמה "ואם יש כאלה על זאביק שלי הוא לא שמר. מלאך שנרדם ונתן לזאביק ליפול." אמא הלכה לאמבטיה ובדרך בקשה מאריאל שיגמור לאכול ויניח את הצלחת בכיור. והוסיפה: "אני מציעה ששאלות כאלה תשאל את אבא או את הרב בבית הספר." הוא לא ידע מתוך קולה האם היא כועסת על השאלה או שמחה להתענינותו ובכל זאת החליט להרים קולו ולשאול "אמא, האם אוכל ללכת לאימון כדורגל?" היה רגע של שקט ואז שמע את דלת המקלחת נפתחת ואמא אומרת "כן, למה לא. אבל תקפיד לבא בזמן ומיד להכנס למקלחת." לאריאל היתה תחושה מיוחדת, חדשה כאילו התרחב החזה וחש שאם היה לאמא עוד רגע זמן היה קורה משהו מיוחד..

אריאל גמע במהירות את צלחת המרק והעוף והתחיל לברך בשקט וב"דילוגים" כי מהר מאד ראשית רצה לסדר את הילקוט לפני שאמו תראה ותתחרט ושנית שיספיק להכין שיעורים להתלבש ולרוץ למגרש.

"אריאל, לא למהר

כדאי להודות ולברך

כאן יונדב מלכיאל

מימינך לוחש כי

לכל דבר יש עת"

"אריאל, אני יוצאת לישיבה במועצת ארץ ישראל היפה. יש ארוחה מוכנה בשביל אבא במקרר. להתראות בערב." אריאל שמע את קול אמו מכוון פתח הדירה. הוא הופתע למצא עצמו בחדר רוכן מעל הילקוט המפוזר. הוא לא הצליח להזכר מתי הספיק לאכול, לברך ולסדר, רוב הספרים והמחברות היו כבר במקומם ובידיו היו עכשיו מחוגה, סרגל וכלי כתיבה נוספים שהוכנסו בזריזות לתוך קלמר.

"איפה אתה יונדב מלכיאל?" שאל אריאל. ולרגע חשש שמא מישהו ישמע אותו מדבר בקול לעצמו. הפעם הוא פנה אל הקול ששמע. הוא הרגיש שהיו דברים בשעה האחרונה שלא היו כהרגלם, וחשב מה היה אומר יעקב או יוסי אם היו שומעים אותו מדבר בקול רם לאף אחד.

"הי אני כאן אריאל

על כתף ימינך יושב

משמרתי איני עוזב"

"איפה אתה? למה אני לא רואה אותך? מי אתה? מי שלח אותך?"

אריאל חש שהשאלות משתחררות ממנו בצרורות. ומאד דחוף לא להבין מה קורה כאן מסביב.

"אותי לראות

אינך יכול

אני רק קול שלוח

אני המלאך של אריאל

עד שאקרא לשוב

למקום ממנו אני בא."

אריאל החליף בגדים ונעל את נעלי הספורט ויצא מהבית לכיוון המגרש שליד בית הספר. החתולה הג'ינג'ית עדיין נמנמה בין הצמחים ואריאל רכן וליטף אותה נהנה לחוש את המגע הרך והחם של גופה, וחשב האם לחתולות יש מלאך השומר עליהן.. האם לאמהות יש מלאכים ואיפה המלאך של..

"זה נכון שאתה מרגיש

שיש נושא מאד רגיש

לדבר עליו  איתי"

"נכון. איך ידעת? מה, מלאכים יכולים לקרא מחשבות? ואולי בכלל לא בסדר שאתה מתחיל להתערב בענינים מאד פרטיים?" הפעם לא דבר אריאל בקול אלא חשב בקול. או כאילו חשב בקול אבל ידע שיונדב מלכיאל המלאך המדבר בחרוזים משונים ודאי "שומע" או "מבין".

סדר הדברים החל משתנה לפעמים יונדב מלכיאל ענה עוד לפני שנשאלה שאלה, ולמען האמת זה נוח למדי כאשר זה קורה.

"לשאלה למה דווקא

אתה אריאל דותן

נבחרת להיות משכנו

של יונדב מלכיאל

המלאך השומר

אומר: איתך אני

מעתה ועד עולם."

אריאל היה מוכן כבר לצאת מהבית כאשר הבחין שעל מתלה הסמוך לדלת תלוי תיק הבד שאמו נוהגת לקחת איתה בצאתה והוא מצוי באופן קבוע במושב האחורי של המכונית. תיק גדול וצבעוני סגור ברוכסן גדול ושתי ידיות לו הנתלות על הכתף, תיק מרוט ומכוער מהסוג שנשים זקנות נוהגות ללכת לרחוב או לשוק. אריאל נעצר לרגע ולמרות שמהר מאד לאימון, פנה לתיק, הורידו מהקולב ופתח. והנה במקום למצוא בו מחברות תלמידים, ספרים ומבחנים לתיקון ראה מעדר מתקפל, מלוכלך בריגבי אדמה, מיכל פלסטיק למים, ובתוך שקית נילון נוקשה סידור ישן וספר תנ"ך קטן שמעולם לא ראה אותם בבית. אריאל חש שעשה מעשה אסור ונכנס למקום לא לו. פניו החלו מאדימים וכל גופו הוצף בחום. מה לאימו ולמעדר? הן אין להם גינה פרטית ואפילו לא אדנית או עציץ. מאין החול?

אריאל מיהר לסגור את הרוכסן ולהחזיר את התיק למקומו. הוא ידע שלא יהיה לו האומץ לשאול שאלה פשוטה "אמא למה לך מעדר בתיק? ומאיפה הגיע ספר התנ"ך הלא מוכר לתיק?" סתם לשאול "אמא מה זה? ובכך להודות שפתח את התיק..

שוב חש גרוי מציק בעורפו והפעם הרגיש שמחה לקראתו שאילו נוח לו שאינו לבד ושמישהו היה עד לגילוי המוזר.

"בא אפתח לך חלון" אמר לפתע קולו של יונדב מלכיאל ואריאל חשב לעצמו שזו פעם ראשונה שהוא אומר משפט בקיצור גמור וללא חרוז עקום. לפני שהספיק לענות מצא עצמו יושב על הכסא במטבח ונועץ עיניים בחלון שממנו רואים את ענפי השסק הזקן והכביסה המדלדלת של גברת כהן מהקומה העליונה, אבל מתוך החלון נראה לו מראה מוזר. אמא, באותה שמלה שעזבה את הבית ובמטפחת ראש בלתי מוכרת, לא דומה לאלה שהיא נוהגת לחבוש בבואה לבית הכנסת. אוחזת בידה בקבוק פלסטיק ריק והולכת בשביל לא מוכר בגן מטופח ויפה מוקפת פרחים ואבנים המסודרים בקצב מיוחד. היא מלאה את הבקבוק במים מברז סמוך והלכה בשביל עד שנעצרה לפני אבן מסותת, "זה בית קברות" חשב לעצמו אריאל "נכון, זהו בית הקברות הצבאי וכאן נקבר זאביק, אחיך הבכור." באותו זמן אמא השקתה גן שלם של עציצים פורחים על הקבר ובאצבעותיה תלשה עשבים שוטים. אחר כך כרעה על ברכיה ובשתי ידיה חיבקה את האבן זמן ממושך כשפניה מכוסית באבן ובפנים זרועה הימנית. לאחר רגעים ספורים קמה ממקומה, ניקתה שמלתה הכחולה מאבק וחול רגעים ארוכים עקב אריאל אחר תנועותיה של אימו כשאינו מתפלא רק עצוב עצוב מאד.

   בבית ממעטים היו לדבר על זאביק. אבא לפעמים היה מספר על חבריו של זאביק וביום הזכרון האחרון סיפר לו את הפרטים על הקרב האחרון. לפעמים היה הולך למגרה השלישית בארון הבגדים שם שמורות כל תעודותיו מחברות שנשמרו ומכתבים ששלח מטיולים שיצא עם החברים בעודו נער.

   רגשות רבים התרוצצו בקרבו. עצב מעורב בכעס על הוריו שלא שיתפו אותו בעולמם ורצון להכיר מקרוב את אחיו החייכן והממושקף שהשאיר לו את חדרו. וכעס על אמו, הרבה כעס על שחילקה את עיקר זמנה עם בית הקרבות.

   החלון הלך ונמוג ושוב נראו ענפי עץ השסק הזקן מהחלון. אריאל לא ידע מה יעשה ברגע הבא האם ילך למגרש הכדור רגל או יחכה לאמו ויספר על התיק, המעדר, ועל הכל.. אולי ידבר קודם עם אביו?

   בחוץ שמע את השריקה המוסכמת בינו לבין יעקב הוא החליט לרדת ולצאת לאימון. למטה חיכו יעקב ויוסי. הוא רצה לספר ליעקב אך נוכחותו של יוסי הרתיעה אותו.

   אריאל יצא לאימון, ובפעם הראשונה,עזב מוקדם יותר להפתעתם ולמורת רוחם של חבריו במגרש. הוא חזר הביתה וישב ליד שולחן האוכל וחיכה. תחילה נכנס אבא ושאל "מה נשמע" ואחר כך הלך להתקלח. כעבור כמה רגעים נכנסה אמא בפנים עייפות מאד ושאלה "איך היה האימון?" והוא ענה "בסדר" ואחר כך המשיך "אמא אני רוצה לבקש ממך משהו.." באותם רגעים אמא הכניסה ירקות שקנתה למקרר ותוך עשייה ענתה "כן אריאל" אריאל הרגיש שאולי זה המשפט הכי קשה שהוא אי פעם אמר הוא הרגיש איך הולם הדם ברקות. "אמא, בפעם הבאה שאת הולכת לזאביק בבית הקברות גם אני רוצה לבא." אמא סגרה את המגרה ושתקה ואחר כך הסתכלה לכוון התיק שנשכח על קולב וגם לה זה לא היה פשוט והיא אמרה "אשתדל מאד, אריאלי שתבא ". כשאבא יצא מהמקלחת ונכנס למטבח הם החליפו זה עם זו מבטים בלי מילים וזה הזכיר לו תמונה ישנה מאלבום התמונות המשפחתי אבא ואמא צעירים על שפת הים מחזיקים בזרועותיו של פעוט העושה צעדיו הראשונים ומביטים זה בזה במבט שלא ראה כמוהו בבית עד רגע זה.

בלילה במיטה הוא קרא ליונדב מלכיאל ולא שמע כל תשובה, הוא פתח את הרדיו חלש חלש ואמר בקול "רציתי להודות למלאך השומר עלי מכל והוא יכול לבקר בכל עת."

ליסה וחליל הקסם

תמונה ראשית עבור: דוברובניק - דת ואמונה
דוברובניק, דרום קרואטיה, , מבט על

לאחר יומיים של נסיעה ברכבת הטראנס אירופית, לאחר שגבי כמעט נשבר מהמסע הכבד שסחבתי בתרמיל. לאחר שהצלחתי לעבור בשלום את כל בודקי הדרכונים שלא הבינו מאיזה צד קוראים נכון את הדרכון שלי. והייתי כל כך רעבה ועייפה ובעיקר כתפי היו חבולות, נכנסתי עם האוטובוס הכפרי לכפר קטן על שפת הים האדריאתי שיש לו שם מוזר, "פִירובָץ".

   ירדתי בתחנה של הוילה, זה בניין הקייטנה של הקהילה היהודית  כפי שהוסבר לי. הייתה זאת שעת בוקר ורוב משתתפי המחנה בילו על שפת הים בשחייה ובשייט. ואילו אני נכנסתי לבניין ולפי ריח הבישול פניתי למטבח אולי אמצא שם פרוסה יבשה שאפשר למרוח עליה גבינה לבנה. אבל כדי להציג את עצמי ולהסביר את כניסתי החלטתי שאפרוק קודם לכל את התרמיל ואפרוש את ה"מתנות" על השולחן.

   ואומנם נכנסתי למטבח שהייתה בו באותו רגע רק אשה אחת  לבנת שיער עבת בשר ועטופה בסינר גדול, שעבדה על משטח המטבח. וכנראה עסקה בחיתוך בשר וירקות. אמרתי "שלום" לבבי  מתוך הנחה שבמחנה יהודי כל אחד מכיר לפחות מילה זאת. אבל, זו הייתה הטעות הראשונה שלי. באותו רגע שסיימתי את הברכה והחיוך עדיין על פני הסתובבה האישה לעברי, נופפה בסכין באוויר וקראה בקול :"צ'י-צ'ו, צ'יצ'ו…" אל המטבח נכנס מכוון החדרים איש מבוגר לבן שער, כחול עיניים, בעל גוף מוצק. פניתי לעברו הושטתי את היד ואמרתי שוב: "שלום" הוא לא הושיט יש רק התבונן בי בעיניים חודרות וקרא בקול כמו האישה לפניו: "פאבלה, פאבלה…" הצעקות הדהדו בחלל המטבח סיר מלא מים שהיה על הכירה החל לבעבע ואני חשתי את הכתפיות של התרמיל לוחצות על כתפי ותמהתי שאיש עדיין לא הציע לעזור לי. בדיוק התחלתי לשחרר את הכתפיות מעלי נכנס לחדר בחור צעיר בבגד ים, רטוב כולו ושערו נוטף על פניו ורק לאחר רגע זיהיתי את פאיה הוא פאבלה אחיה של אנה שלימים תהיה חברתי הקרובה והאהובה היא ואחיה ממארגני המחנה. לרגע רווח לי וברכתי אותו בעברית ובאנגלית. פאיה לחץ את ידי והסביר לי שצ'יצ'ו ואישתו אחראים על המחנה מבחינה ארגונית והם אינם מדברים אנגלית. הוא הכיר בינינו והוסיף מספר משפטים בסרבית תוך שהוא מצביע עלי.

   בינתיים הורדתי את התרמיל מעל כתפי ומאחר שעל פי ניסיוני אני יודעת שאוכל או דבר משקה תמיד שובר קרח ומקרב לבבות התחלתי מתעסקת עם האבזמים בתרמיל ולפתוח אותו כדי להוציא משם שני בקבוקי יין אדום תוצרת ישראל שסחבתי עבור ה"קידוש" של ליל שבת, פתחתי את התרמיל והוצאתי את הבקבוקים ובקריאת שמחה בגאווה הנפתי את ידי והנחתי אותם על השולחן. זאת היתה הטעות השנייה שלי.

   ובכן באותו רגע שהוצאתי את היין מהתרמיל של שולחן המטבח ציפיתי להבעת שמחה או הערכה למאמץ שעשיתי או לפחות איזו הבעת תודה מנומסת…ובמקום זאת השתרר שקט מתוח, כאילו אמרתי משהו שאינו במקום…פאבלה לקח את הבקבוק מידי הסתכל בו כאילו בעניין רב וניסה לקרוא את הכתוב על התוית, אך ללא הצלחה. הוא הניח את הבקבוק על השולחן ועבר לנושא אחר. אשתו של צ'יצ'ו ניגבה ידיה המלוכלכות מהבישול בסינור ניגשה אל השולחן ובלי לבקש רשות לקחה את הבקבוק והחלה לצעוק ולדבר בקול רם וכועס בשפה שלא הבנתי ממנה דבר וצ'יצ'ו לקח את הבקבוק מידה הוסיף דברים בכעס ופנה אלי ואמר באותה שפה שהוא לוקח את הבקבוק ואסור לצעירים בשום אופן לשתות במחנה, תוך שהוא מניף ידיו ומקרב את פי הבקבוק הסגור לפיו ומטה ראשו לאחור, כדי להדגים את הנושא. חשבתי לרגע שיש כאן אי-הבנה הן לא מדובר כאן בשתייה לשוכרה אלא ביין מתוק 'כשר' תוצרת הארץ, שנועד לברכה בלבד..אך היה זה כאילו הוספתי שמן למדורה וכעסו רק הלך וגבר והוא לקח את הבקבוק ועלה לחדרי המגורים. פאיה, לאכזבתי, לא ניסה להגן עלי או להצהיר שהיין הוא עבור כולם אלא רק חייך ולקח את תרמילי הכבד והראה לי היכן החדר בו אשן עם סטודנטיות נוספות שהגיעו כדי לעזור למחנה השנתי של הקהילה היהודית.

   יצאתי איתו מהמטבח מבלי לדעת איך איישב את אי ההבנה והכעס על בקבוק יין מתוק תוצרת "כרמל" שנסע כל הדרך מירושלים מתוך תרמיל שהכביד מאד על גבי.

-"למה לקח לי צ'יצ'ו את היין?- שאלתי את פאיה שליווה אותי לחדרי.

-"כי אסור לשתות כאן יין". ענה לי בקיצור

-"אבל, הן זהו יין לקידוש, שהבאתי במיוחד מירושלים," ניסתי להסביר.

-"אם מדובר ביין לקידוש, אז לפי דעתו של צ'יצ'ו יש מספיק יין טוב גם ביגוסלביה."

-"אבל בירושלים הסבירו לי שאין כאן יין כשר, אלא, יין נסך בלבד, יין של גויים." איך שסיימתי את המשפט חשתי שעשיתי טעות שלישית. ראיתי על פניו של פאיה שנפגע. כאילו אמרתי דבר מה בגנות ארצו האהובה. החלטתי לחכות ולשתוק. מוטב לשתוק מאשר לטעות, אמרתי לעצמי.

-"תראי, בעיני צ'יצ'ו, היין המקומי מספיק טוב לכל דבר ואולי הוא חושב שאורח שהוזמן למחנה לא יכול לשנות ממנהג המקום."

רציתי לאמר לו שאני מאד מודה על ההזמנה והאירוח אבל, בכל זאת שלחו אותי ואת חברתי מירושלים, להיות יחד עם נוער יהודי מרוחק מכל חיים יהודיים, להתערב זה בזה ולהביא מרוח הארץ. אבל, לא אמרתי דבר. הבנתי שבעשר הדקות הראשונות שלי במחנה, עשיתי טעויות שקשה לתקן.

   נכנסתי לחדר קטן ש היו בו שלוש מיטות ואחת מהן היא שלי. הנחתי את התרמיל בצד ומיד נרדמתי על המיטה במלוא בגדי. לפנות ערב התעוררתי לצליליו של חליל המתאמן במנגינה מוכרת לי ובכל זאת זרה לאט לאט זיהיתי אותה מתוך התרדמה כ"על נהרות בבל", ניגון של קינה.

  התעוררתי רעבה ועם ראש כבד מאד. לאט הרמתי ראשי מעל הכרית וראיתי בחורה צעירה וגבוהה, יפת תואר שצמה כבדה מוטלת על כתפה עומדת ומחללת מול עמוד תווים בחליל צד. בעד החלון הפתוח אפשר  היה לראות  את צבעי השקיעה מתפזרים בעולם וקול מי הים המרשרשים ליד החוף נבלע על רקע החליל.

   היא הבחינה שהתעוררתי והפסיקה את האימון בנגינה פנתה אלי ושלחה ידה ללחיצה ואמרה באנגלית "שלום, שמי ליסה ואני מניו יורק". הודיתי לה בליבי על מאור הפנים ועניתי "שמי יעל ואני מתל אביב".

   "אהה, אז את היא הבחורה מישראל שטליה מזכירה שמה ואומרת שהחומר נמצא אצלך. יופי אז עכשיו יהיה לנו חומר להכין תוכנית לשבת ולתשהבאב" את המילה האחרונה לא הבנתי כלל אבל החלטתי שלאור נסיוני הרע עד כה אשאיר את הדברים כפי שהם.

   כשחזרתי מהמקלחת חיכה לי מגש ליד המיטה ובו ארוחה מאולתרת לפני הארוחה המשותפת לכל הקייטנים. לרגע היה לי חושך בעיניים. על המגש היו מונחים שני סנדויצ'ים עסיסיים כשבכל אחד פרוסת נקניק ועליה פרוסת גבינה צהובה. לא ידעתי מה לאמר ואיך אסביר לליסה את הבעיה והיא הרי האדם הראשון שמסביר לי פנים במקום הזה. האם אוכל זאת כדי לא להלבין את פניה?

לא יכולה. בלתי אפשרי עבורי.

האם אומר שאיני רעבה, הרי אי אפשר ואני רעבה מאד לאחר נסיעה שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת כשרוב הזמן אכלתי בסקויטים יבשים ותפוחים וודאי ניכר הדבר על פני.

ואם אומר שאני "צמחונית" הרי אז אפשר להוריד מהכריך את החלק המיותר והוא "צמחוני". החלטתי לנסות ולהסביר את האמת. התחלתי לשרוך את סנדלי וכאילו בדרך אגב אמרתי לה: "מצטערת, איני יכולה לאכול מהסנדויץ' מאחר ואני אוכלת רק אוכל כשר"

"אוו." אמרה ליסה כאילו נפלה מציאה לידיה, "אני מצטערת אבל אני לא יודעת מה זה אוכל 'כשר'"

   החלטתי לשאול ישירות שאלה שהחלה להטריד אותי לאחר המפגש עם צ'יצ'ו ואשתו במטבח כשחושי אמרו לי שלפחות אחד מהם אינו מבני עמי. כדי להימנע מבעיות ושאלתי אותה: "סליחה ליסה, האם את יהודיה?"

"ודאי". השיבה לדברי, "אבל אני יהודיה 'טריה', רק לאחרונה התחלתי להתייחס לעובדה זו בחיי."

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"אלך קודם להביא לך אוכל ואחר כך נדבר, אבל מה בעצם את יכולה לאכול כאן ומה זה 'כשר'"

"פרוסת לחם עם גבינה לבנה וביצה קשה וירקות, יספיקו לי," אמרתי.

ליסה ירדה למטבח עם המגש המלא בידה. הטיתי את אוזני לשמוע ואומנם שמעתי את אשתו של צ'יצ'ו קוראת בכעס מהמטבח ואת ליסה המנסה לענות ולרכך בקולה ובשפתה. לבסוף עלתה לחדר כשבמגש מונחים עגבנייה, מלפפון ותפוח שהיו ערבים לחיכי מכל אוכל. והסבירה שנינה הטבחית נפגעה מהמגש שחזר כלעומת שבא והוסיפה חיוך על דבריה כדי שלא אדאג יותר מדי.

תוך שאני נוגסת בתפוח תליתי עיני בליסה ואמרתי

"ועכשיו ספרי לי מה זאת אומרת יהודיה 'טריה'?"

   ליסה ישבה מולי על מיטתה ובאפלולית של שעת ערביים שהשתררה בחדר החלה לספר בקצרה "רק לאחרונה לפני שבועות ספורים אמי סיפרה לי שבתחילת המאה עזב סבי, איזאק גולדנברג אז איש צעיר ונמרץ את רוסיה או ליתר דיוק את אוקראינה והחליט להגר לאמריקה. עזב את אוקראינה כשבלבו החלטה לבא למקום חדש כדי להתבולל בו וכדי לשכוח כל מה שקשור ביהודים. פשוט למחוק את הקשר עם העם היהודי, להיות סתם 'אדם' כי המראה האחרון שראה בקייב היה שורה של גופות. אמו ואביו, אחיו הגדול, אשתו והתינוק שלהם, אחיותיו הקטנות, כל בני משפחתו שרועים מתים לאחר פוגרום.

סבי החליט שהוא רוצה להקים משפחה חדשה במקום חדש בלי עבר ובלי זיכרונות של יהודים. משפחה שלא תהיה נתונה יותר לפחדים מפני פוגרום. משפחה שילדיה לא יהיו שונים מהסביבה, הוא הגיע לאמריקה כדי לחיות בעולם החדש. אומנם הוא התחתן עם יהודיה אך בבית לא היה סימן שאנחנו יהודים. את אימי גידלו כאמריקאית רגילה בלי כל קשר ליהודים. בבית למדנו הרבה מוסיקה ועודדו אותי ואת אחי ללמוד שפות ולא ידענו כלום על עברו של סבא מלבד העובדה שהגיע לניו יורק מרוסיה והקים בהצלחה מפעל לנעליים. אני למדתי את הספרות והשפה האנגלית, הצרפתית והספרדית. לא ידעתי דבר לא על היהודים ולא על הקשר שלי אתם… "בנקודה זו מישהו דפק בדלת וקרא לנו לרדת למטה לארוחת ערב ואחר כך יוקרן סרט בחדר הגדול. רציתי לשמוע את המשך סיפורה של ליסה, שהלכה והתחבבה עלי בטוב מיזגה אבל ביומיים הבאים, היתה עסוקה.

כל אחת מאתנו בעניין אחר של המחנה. היא ארגנה שיעורי מוסיקה ואני הכנתי שעורי עברית.

   למחרת ,יום חמישי אני מישראל, ג'יל מאנגליה ורחל מקנדה, החלטנו להכין לקראת שבת חלות. לאפות חלות לשולחן השבת ואפשר יהיה לברך "המוציא.." וכך לשוות לארוחה  חגיגית שודאי יהיה בה בשר לא כשר ואולי "צרות" אחרות, מראה של שבתוהרי זה כל העניין.

   חיפשנו משטח עץ נקי שכלל לא שימש לבישול, רחצנו היטב וניקינו פיזרנו קמח והכנו את עיסת הבצק לקראת הטפחה. עוד אנו לשות יחד עם אנה ודניאלה וגרסיאלה ומריאנה והנה שוב נכנסה נינה אשתו של צ'יצ'ו (שכבר למדתי מחברותי שהוא, צ'יצ'ו, השייך למשפחת דנינו הותיקה במשפחות היהודים ביוגוסלביה את אשתו פגש ביערות בין הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא בת מאחד הכפרים הגובלים בהונגריה וניב דיבורה היה שונה גם באוזני בני המקום. נינה פנתה אלינו החלה כועסת וצועקת בשפה שלא הבנתי. הבנות שידיהן היו מלוכלכות מהבצק עמדו והשיבו לה בתקיפות והיה זה ויכוח קולני שהביא את צ'יצ'ו אלינו מהחצר שם היה עסוק בקניית ביצים מאחד הכפריים שהביא מרכולתו למחנה. צ'יצ'ו הרים את קולו מעל כולם ובטא בידיו תנועת גרוש שמשמעותה "החוצה!" היינו המומות ופגועות. ידינו היו עדיין דביקות מהבצק נהנינו מאד מעשיית החלות, והיתה לנו תחושה שאנו עושות מעשה נכון, אופות חלות לשבת..אך צ'יצ'ו היה כולו אדום מכעס עיניו הכחולות בורקות והוא מנפנף בידיו כלפינו כאילו היינו זבובים או יתושים..

דניאלה ומריאנה ניסו להסביר לו אך, הוא בשלו. יכולתי להבחין שיש לו טענות מיוחדות כלפי שכן הצביע עלי במהלך שיחתו בכעס רב. עוד אנחנו מנגבות ידינו במגבות המטבח ומתבוננות בעיסה הבלתי גמורה…

   לפתע נשמעה מכיוון המרפסת נגינת חליל,  הייתה זו מנגינה מוכרת לי היטב ומשכה אותי בחבלי קסם החוצה לחצר האחורית. ההפתעה הייתה גדולה יותר כאשר צ'יצ'ו עזב אותנו, עזב את הויכוח ונדמה היה שאיבד כל עניין במה שקרה ברגעים האחרונים במטבח. הוא הסתובב לאחור ויצא מתוך המטבח לעבר החצר האחורית. שם על המדרגות ישבה ליסה וחיללה בחליל צד שקועה בנגינתה. אשתו הסתכלה בו בפליאה רבה והלכה למחסן. אנה, דניאלה וגרסיאלה ניצלו את ההפוגה וחזרו ללוש את הבצק ולקלוע צמות לחלה. צ'יצ'ו התקרב לליסה עמד לידה, וצרף קולו לנגינתה בעיניים עצומות. מהמרחק בו ראיתי אותם לא יכולתי לקלוט את המילים אך זו היתה שירה בשפה מוכרת לי, שאינה אנגלית ואינה סרבית-קרואטית התבוננתי בהם. לרגע, בעיני, העולם עמד. נערה אמריקאית צעירה מנגנת בחליל צד ואיש בוגר רוטן וכעסן דובר סרבית-קרואטית והונגרית ואולי המנגינה נשמעה לי מוכרת ולא זכרתי מאין. ליסה הפסיקה נגינתה, ניגבה את פיה, וצ'יצ'ו רכן אליה ואמר : "ליסה קרידה". את זה הבנתי. פירושה של הפנייה "ליסה יקירה" וזו פנייה בלאדינו אותה שפה שאמא שלי וסבתא נוהגות היו לדבר ביניהן. הנה שקעו שניהם בשיחה בשפה שאף אחד מלבדם ומלבדי לא הבין. לאחר רגעים ספורים הם אחזו לעינינו ידיים ושרו שיר ודמעות החלו זולגות מעיניו של צ'יצ'ו, למרות שהסתתרתי מאחורי הקיר ירדו דמעות גם מעיני. ועיניה של ליסה לא דמעו רק צחקו באור המיוחד לה.

נאני נאני

נאני קארה אל איז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה

דה צ'יקו סה אגה גראנדה

איי דורמיטה מי אלה

דורמיטה מי ויסטה

אי קה טו פאדרה ויאנה

קון מונצ'ה אללגריה

ידעתי שזהו שיר ערש ששרה אם לבנה. שנים רבות שלא שמעתיו. ליסה חזרה לנגן וצ'יצ'ו שר ובכה שר ובכה בשקט. ליסה המשיכה לנגן בתשומת לב ובריכוז מתעלמת מהתרככותו של צ'יצ'ו.

מאותו רגע שנשמע חלילה של ליסה חיינו במחנה השתנו כליל. בכל פעם שהיתה מהומה או בעיה, או חסר היה משהו היינו שולחים את ליסה לדבר עם צ'יצ'ו בספאניולית והבעיה היתה נפתרת כאילו לא היתה. ואכן לאחר השיחה ביניהם החלה נכנסה לתנור וריח נפלא מלא את הבית ובישר על השבת הקרבה. היין שהוחבא בחדרו והיה בעיניו עדות מרשיעה על השפעתם השלילית של המדריכים מישראל על ילדי המחנה, ירד באורח פלא לשולחן. צ'יצ'ו לא אהב את  המדריכים מישראל ולי,  היה נדמה שאותי הוא שונא במיוחד. מישראל, הוא ראה אותנו כמי שמדיחים את ילדי הקהילה לעזוב את ביתם, את אביהם ואת אמם ולעזוב הכל בשביל חלום רחוק במקום רחוק.

צ'יצ'ולא השתנה וגם אשתו לא הפכה לאישה נוחה יותר אבל חשנו פחות עוינות. הוא חיפש את קרבתה של ליסה והם דיברו בינם לבין עצמם בשפת ילדותו שכל מי שדיברו אותה לפני המלחמה, אינם עוד. שפת האם שלו הייתה ספניולית  בה דיברה אימו , עם אחיותיה, עם אביו, עם הילדים, עם השכנים, זו השפה שנתנה שמות לימים ולמאכלים.

אבל, האמת היא  שצ'יצ'ו לא עניין אותי, בעיני הוא היה זקן עצבני וטרחן שלא היתה לי ברירה אלא, לנסות ולהסתדר איתו לטובת העבודה המשותפת שלנו. רציתי להשלים את הסיפור ולהבין איך ליסה הסטודנטית מניו יורק, דוברת ספאניולית. חיפשתי רגע שיתאים לשיחה בינינו, אבל התקשיתי מאוד. למעשה רוב הזמן חיפשתי אותה בעיני אך לא ראיתי אותה, ליסה נעלמה לשעות ארוכות ולא ידעתי לאן.

ערב שבת

לאחר סעודת ערב שבת שהיתה חגיגית במקצת בזכות הסדינים הלבנים שהורדנו מהמטות ופרסנו על השולחנות, הברכה על היין ועל החלות שאפינו… אחר כך היתה ארוחה שקשה לקרוא לה "יהודית" אך חברינו בני המקום לא ידעו להבחין בהבדלים… עבורם עצם ההמצאות יחד במבנה של הקהילה היהודית  בפירובץ ומעט שיעורי העברית ומעט השירים ששרנו יחד… היו הרבה מאד, זה היה מזון רוחני לכל השנה.

לכבוד חופשת סוף השבוע הגיעו למחנה אורחים רבים. ביניהם הורים של בני הנוער או ראשי הקהילה מבלגראד שבאו להנות מהדור הצעיר המבלה את הקיץ בחסות הקהילה. שולחן מכובדים מיוחד הוכן עבורם בחדר האוכל. חשתי שאנחנו האורחים מישראל או ממקומות אחרים, אנחנו רק תפאורה. פאבלה לקח את הגיטרה מישה ניגן במפוחית פה וניגונים פרצו אל תוך הלילה כשבני הנוער והזקנים שרים ביחד. הם שרו בשפתם כמו שאצלנו שרים את "השירה בציבור" הם היו "יחד" ואני הרגשתי מאוד בחוץ, חשתי בודדה וחיפשתי את ליסה כדי לשבת לידה ולהרגיש קירבה. אבל את ליסה לא ראיתי ליד שולחן האוכל.

לאט לאט התחילו להתגנב ניגונים מוכרים בתחילה היו אלה "יבמבומים" חסידיים ואחר כך התחילו ניגונים עבריים כמו "הבה נגילה" ו"שאבתם מים בששון".. לאחר כמה שירים הייתה אתנחתא היה קצת שקט ומקצה שולחן המכובדים נשמע קולו הזקן של אויגן וורבר, ראש הקהילה, שר שיר עברי ופאבלה  מנסה להתאים מיתריו לקולו,  התקשיתי לשמוע את המילים או לקלוט את המנגינה ולחישה חזקה של פאבלה נשמעה לעברי "יעל, יעל בואי הנה.."  התקרבתי לשולחן המכובדים ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים… פאבלה אותת לי בעיניו שאקשיב לראש הקהילה הזקן הרכנתי את ראשי והקשבתי ולאט התחלתי להבחין במילות שיר העמק "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.."

הצטרפתי לשיר והתאמתי עצמי לקצב שלו וכך עברנו משיר לשיר שרק הוא ואני שרים שכן אלה היו שירים כה ישנים ובלתי ידועים לצעירים. שירים שהכרתי מטקסי יום העצמאות או שירים ששרנו בתנועת הנוער. היה איזה אור בעיניו ולרגע מקומי בתוך החבורה עלה. שאלתי את ראש הקהילה הזקן מהיכן השירים והוא צחק וסיפר שלפני המלחמה ה"היא" היה שייך להכשרה של ה"שומר הצעיר" קבוצת צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ בנגב, ואלה היו השירים ששרו. והוסיף משפט " אבל הרכבת שלנו עברה ואנינשארתיבתחנה.." אחר כך ישבנו הצעירים סביב ראש הקהילה הזקן והמזכיר ושוחחו שעות ארוכות אל תוך הלילה.

למחרת בארוחת הבוקר סיפר לי פאבלה, "דעי לך שזו פעם ראשונה שראש הקהילה קיים עם הצעירים שיחה כנה, עד כה התעלם מכל פנייה שלנו ואף פעם לא ענה לשאלותינו, אולי בזכות השירים נפתח לרגע, מי יודע. אולי יתן לנו סוף כל סוף לפתוח את המועדון של בני הנוער בקהילה".

שאלתי אותו: " יש לו בנים?"

"כן, יש. אך הם רחוקים מאוד מכל מה שקשור לקהילה היהודית ולמעשה אינם רואים עצמם יהודים אלא, הם חברי מפלגה טובים". לא הוספתי לשאול רק יכולתי להבין שמסתתר כאן צער גדול.

שבת

קשה היה להרגיש את טעם השבת בפירובץ או אולי בני הנוער האחרים חשו את השבת בעצם השינוי וההתכנסות יחד. לקראת הצהריים יצאו כמעט כולם לשייט במפרץ של הים האדריאטי, ואילו אני נשארתי בחדר וחיפשתי דרך לעשות לעצמי שבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שיש מקומות בהם השבת אינה מלכה ואיש אינו מתכונן לקראתה. הבנתי שאת השבת צריך "לעשות" המלכה הזאת, צריכה שיתכוננו לקראתה. יכינו כל שדרוש לקראת בואה ורק אז היא מופיעה. היא אינה נעשית מעצמה. ישבתי בחדר וקראתי ולבסוף החלטתי לצאת לטייל בסביבה הקרובה. יצאתי מתחום הוילה לעבר החוף שהוא למעשה רצועה דקה של חול וסלעי כורכר. אל המפרץ ירדו גבעות המכוסות בצמחייה המזכירה מאוד את צמחיית הכרמל. התחלתי לטפס על הגבעה וליהנות מעצי זית וחרוב גפן בר המפוזרת בין הטרשים והקוצים, הכל היה כל כך מוכר אך גם מוזר כי אף פעם לא ראיתי צמחייה עשירה כזאת בקרבה לים, טיילתי לאיטי בשדה בין הטרשים היורדים לים מהפריחה של צמחי הקיץ והכחול העמוק של הים.

לפתע מתוך קולות רשרוש המים שמעתי צליל נוסף. היה זה קולו של חליל בשיר מוכר לי היטב שיר שאמא היתה שרה בבית בינה לבין עצמה בזמן שתלתה כביסה או בישלה, או סתם בשעת שמחה. שיר  בספניולית  שאת הפזמון ידעתי לפזם היטב " אברהם אבינו פדרה קרידו, פדרה קרידו. לוז דישראל" (אברם אבינו אברם אבינו אור של ישראל). טיפסתי בעקבות המנגינה והבחנתי גם בקול עמוק ויפה המצטרף ושר. טיפסתי על הגבעה ועברתי מסלע לסלע ומשיח לשיח כאשר אני נאחזת בכל זיז או צמח כי שביל לא היה שם. לבסוף הגעתי לנקודה בה יכולתי לראות תחת עץ שיזף את ליסה יושבת על סלע ומנגנת בחליל צד לידה פתוחה מחברת שאבן מכבידה עליה לבל תעוף ברוח ובסמוך עומד צ'יצ'ו, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות והוא שר בקול עמוק וצרוד את השיר המוכר. עמדתי מאחורי השיח והצצתי. רציתי להצטרף אליהם אבל פחדתי. ידעתי שברגע שצ'יצ'ו יראה אותי הוא יגרש אותי ויוסיף כל מיני כינויים מעליבים. אבל לא יכולתי ללכת משם. נדבקתי לעץ. הם נדמו בעיני לרועים קדמונים היושבים תחת העץ ומשוחחים עם האלים.

הם עברו משיר לשיר. לפעמים הוא מפסיק ומתקן אותה, מדייק בטון, ולפעמים היא מפסיקה באמצע הניגון ושואלת שאלה כותבת אל תוך המחברת וממשיכה.

כך עמדתי שעה ארוכה והקשבתי והם היו שקועים בעצמם ובמוסיקה שלהם.

ליסה הפסיקה לכמה רגעים את נגינתה ושמעתי אותה אומרת לצ'יצ'ו, משפט מעורב בספרדית ובאנגלית:"הערב תשהבאב, טליה ופאבלובקשו שנכין שירים מתאימים" .

באותו רגע, חשתי גירוי קשה בשוק רגל שמאל שלי, כאילו איזה חרק מטפס עלי התכופפתי והכיתי בכף ידי. הרעש של הטפיחה על הרגל הכה סביב הרמתי את הרגל והדריכה המחודשת על העשב היבש יצרה רשרוש. ליסה וצ'יצ'ו הפסיקו לדבר והפנו את מבטם לכיוון העץ מאחוריוהסתתרתי. יצאתי ממחבואי לעברם כשאני מחייכת בהתנצלות, וחיכיתי לגידופיו של צ'יצ'ו, חשתי שפני מסמיקים וזעה יורדת ממצחי. "סליחה ליסה וסליחה צ'יצ'ו. הלכתי לטייל בסביבה ושמעתי את החליל נהנתי כל כך מהשירה, אז ישבתי מאחורי העץ כדי לא להפריע  והקשבתי בלי שביקשתי רשות. אני מבקשת סליחה."

ליסה פנתה אלי כשהיא מנופפת בחליל, "הי, יעל, טוב שבאת אנחנו מדברים על התוכנית לתשהבאב ולא מכירים את השירים אולי תעזרי לנו למצוא שיר על ירושלים."

עוד אני מנסה לענות והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא "ירושלים של זהב" שלא היה ספק בליבי שהם מכירים, אם לא את המילים הרי לפחות את המנגינה. אבל אז התחיל צ'יצ'ו שהיה הרבה יותר זריז ממני לשיר בספניולית שיר עצוב שנשמע לי כמו שיר קינה. ותוך שהוא שר גיליתי שמילים רבות אני מזהה אבל אז ליסה כיווצה את מצחה כמי שלא מבינה את הדבר העומד לפניה, היו מילים כמו: " גלות דה ירשולים" או "חורבן דה זיון" או "עבודה זרה", "קורבנות" צ'יצ'ו שר בעיניים עצומות כמי שנמצא במקום אחר אפשר היה להבחין שהוא עומד לפני דמעות.

ליסה פנתה אליו ושאלה: "מה זה?"

צ'יצ'ו לא ענה לה בהתחלה, אבל כעבור רגע אמר "אני לא יודע מה זה אבל אני זוכר את זה שאבא היה שר בתשהבאב וכולם בכובבית הכנסת. אחר כך שרו את זה כשלקחו את הנשים והזקנות עם הילדים במשאית גז מהעיר שלנו."

אני חושבת שזאת קינה, אמרתי. זאת קינה על חורבן ירושלים ובית המקדש. אני לא מכירה את השיר אבל ברורות לי המילים, יש מילים רבות שהן לא בספרדית אלא, בעברית. בלשון התנ"ך והתפילה.

ליסה שתקה ואמרה, "את זה קשה לי להבין."

שתקנו. מסביב היה יפה כל כך הכל ירוק ופרחי פעמוניות מתחת לעצים. פה ושם גפן בר מלאה בעלים רעננים טיפסה על עץ וצ'יצ'ו עוד עמד בעיניים עצומות.

אמרתי לו אולי תחזור על השורות הראשונות ואני אתרגם לליסה. הוא החל לשיר ואני תרגמתי בשיתוף עם ליסה היא על הספרדית ואני על העברית תוך כדי תרגום ושירה נגלה לי סוף סוף הסוד שהטריד אותי מאז יום בואי המלה המשונה בהיגוי מלעיל מיוחד "תשהבאב" היא בעצם "תשעה באב" ולאותו ערב תכננו טכס קצר וקריאה במגילת איכה. ידענו שהדבר עלול ליגע את אלה שאינם מבינים עברית ולפיכך חיפשנו שירים וניגונים לירושלים:

"הקשיבו לקינה זו של עצב ויגון

על גלות ירושלים ואודות חורבן ציון.

בראות אלוהים כה הרבה עברות,

עבודה זרה וגלוי עריות,

לכל מחל, סלח הוא בזכות הקורבנות,

בזכות קרבן תמיד שעלה שם לרצון.

ביום אשר חדל בו, בטל בו התמיד,

נגזר כי יד אויבת, את ההיכל תשמיד.

לגבריאל ציוה אז אלוה, והגיד

רמץ אש בוערת להטיל על ציון."

אחר כך המשיך צ'יצ'ו לשיר שיר שנוהגים לשיריהודי סלוניקי וסיפר כלאחר יד שמשפחת אמו מסלוניקי ובנעוריו, נסע לשם ונשא לאישה נערה יהודיה סלוניקאית יפה שאהב , בלה שמה,  בעת שאספו את יהודי סלוניקי ברכבות לאושויץ, הוא נעדר מהבית, הואנסע  לפאריס לצורכי פרנסה, וכך הצליח להתחמק מהגירוש, במהלך שנות המלחמה הוא נדד וברח , הצטרף ביערות לפרטיזנים ושרד את המלחמה.

"נעולים בפנים שבוע

בקרון בהמות דחוסים,

יוציאנו לשאוף רוח

פעם בשלושה ימים.

אמא יקרה, הו אמא

בחלקך נפלה הזכות

במולדתך לגווע

בלי לסבול את הענות."

כך נקשר לו חורבן בחורבן ואחרי שצ'יצ'ו גמר את שירו, שרה ליסה ללא החליל את "על נהרות בבל" והפעם, הייתה לי הפתעה היא שרה זאת באנגלית. היינו עצובים. הסיפור של צ'יצ'ו הביא אלינו את החורבן קרוב קרוב. ליסה הציעה שנחזור למחנה ובדרך סיפרה סיפור קצר שקראה בספניולית על שני יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון והנה פרצה סערה והספינה טבעה. כעבור כמה שעות הגיעו אנשים שהצילו אותם. הם שאלו אותם, איפה למדתם לשחות? ענו היהודים, לא למדנו אף פעם לשחות. תמהו השואלים ואיך בכל זאת החזקתם מעמד בלב הים. ובהדגימה בידיה את דרך הלימוד התלמודית בניפנוף ידיים ובפשיטת אצבעות המשיכה אמרו היהודים: דיברנו ודיברנו ודיברנו וכך צפנו על פני המים."

צחקנו  וצ'יצ'ו אמר הנה שלושה יהודים אנחנו ולשלוש שפות אנחנו זקוקים כדי לדבר, מדברים ומדברים וכבר עבר היום. דבריו אלה הביאו אותי להעיז ולשאול את ליסה שאלה שרציתי לשאול מהיום הראשון.

"ליסה, אמרת שגדלת כלא יהודיה אז, איך קיבלת את השפה הספניולית, הרי זו שפה שמדברים בה יהודים בלבד, איך הגעת לפה, בכלל."

ליסה צחקה ואמרה תוך שהיא תולשת עלים מהשיחים ממוללת ומריחה" כנראה ששום דבר לא מקרי. כדי לדעת שאני יהודיה ולהגיע למחנה נוער הייתי צריכה לאהוב שפות להרחיק וללמוד ספרדית באמריקה הלטינית ובספרד, יום אחד כשישבתי בספריה של אוניברסיטת מדריד ועבדתי על לימוד השפה מתוך קלטות של שירה עתיקה. נפלו לידי שתי קלטות שמע ששאלתי אותן להקשבה בחדר שלי.  הקשבתי להן וידעתי שזו ספרדית אךמעט מאוד מילים הבנתי, חזרתי לפרופסור פרדיננד ד'אלפונסו המורה שלי לשפה והוא צחק ואמר שזו הג'ודיאו-איספניול. זו השפה הספרדית של ימי הביניים בה היו מדברים הספרדים וגם היהודים שחיו בה מאות שנים עד אשר גורשו ממנה בשנת  1492,  היהודים עזבו ולקחו איתם את השפה ההיא. רק הם מדברים בה עד היום ובכל מקום בו הקימו קהילה יהודית באירופה הם לקחו איתם את השפה מספרד ..הוא הסביר לי שזו שפה ספרדית עתיקה משולבת בהרבה מילים מהתנ"ך ומהתפילה. כאשר  חזרתי לקראת חג המולד הביתה  לניו יורק, אמי שאלה אותי בזמן סעודת החג, איך היה במדריד ואיך מתקדמת עבודת המחקר שלי , סיפרתי למשפחתי את סיפורן של הקלטות המיוחדות שמצאתי  ושאני מאושרת לשלב עבודת מחקר בשפה יחד עם עבודת מחקר מוסיקלית כי אני חוקרת את הרומנסה הספרדית אלה שירי עם ספרדים שיהודים לקחו אותם לגלותם ושימרו אותם במקומות שם התיישבו והבטחתי לנגן ולשיר להם מייד לאחר הארוחה.

ליסה הפסיקה לרגע את שטף סיפורה, עצרה והמשיכה ללכת עוד כמה צעדים ואנחנו הלכנו משני צידיה, מחכים להמשך הסיפור.

" ואז להפתעתי קרה משהו בלתי צפוי. במקום שאזכה לתמיכה ועידוד, כי בני משפחתי עודדו אותי כל חיי לא לוותר על לימודי והתקדמותי בנגינה בחליל צד, סבי עזב את החדר באמצע הארוחה וכששאלתי את אמא מה קרה ובמה הכעיסו אותו דברי ,באמצע סעודת חג המולד סיפרה אמי לאחותי ולי ולשאר האורחים  שאביה הגיע לאמריקה מאוקראינהשהוא צאצא למשפחה יהודית חסידית ענפה ולאחר פוגרום שנעשה ביהודי העיירה ומבית אביו איש מלבדו לא שרד החליט לעזוב את עברו היהודי ואת אירופה, ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש עם זהות חדשה.

שוב עצרה ליסה את הסיפור כמי ששואפת אויר לריאותיה והמשיכה:

"וגם אמי, לא ידעה על זהותה כיהודיה עד שיום אחד מצאה בעומק הארון ספר ישן באותיות לא מובנות וסבתא סיפרה לה שזה ספר תפילות של יהודים, החפץ היחיד שנשאר מהעולם ההוא.  כשסבא חזר לשולחן  לאחר שנרגע מהתרגשותו וכעסו, הוא אמר שכנראה זה העונש שלו על שניסה לברוח מהגורל."

– אז איך הגעת דווקא לפה? שאלתי אותה.

" כעבור שבועיים בזמן הבחינות ראיתי על לוח המודעות מודעה מטעם ארגון הסטודנטים  המזמינה סטודנטים יהודים המעונינים להצטרף ולתרום מידיעותיהם למחנה קיץ יהודי ביוגוסלביה. מיד פניתי וסיפרתי על כישורי כמנגנת וכחוקרת לשון ספניולית והם קיבלו אותי."

ליסה הפסיקה לרגע בדיבור ועברה לדבר עם צ'יצ'ו וכשהיא מסבירה ומספרת את השיחה ביננו. הוא הינהן בראשו כמי שיודע כבר את מרבית הפרטים.

ושוב פנתה אלי והשלימה, עכשיו המפגש עם המחנה ועם צ'יצ'ו הוסיף הרבה מאוד לידיעותיי על לוח השנה היהודי ולמחקר בו אני עוסקת למדתי מצ'יצ'ו רומנסות שלא שמעתי עד כה וכנראה נשמרו פה בתוך קהילות שהתיישבו בבלקן מאז גרוש ספרד. עכשיו אני גם יכולה להבין איך הרומנסות והשירים היו קשורים במעגל החיים היהודיים. מי יודע, אולי עוד אקבל דוקטורט על חקר השירים האלה" ליסה פנתה אלי וחייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הצמה זרוקה לה על הכתף וחליל הקסם שלה כמו מטה רועים על הכתף השניה.

ערב תשעה באב

באותו ערב, שהיה גם  מוצאי שבת וגם ליל תשעה באב, ישבנו על מזח שפת המפרץ חבורה של דוברי שפות רבות עם דבר אחד משותף, שכולנו צעירים יהודיים  ושרנו תחילה את "ירושלים של זהב" ואחר כך את "על נהרות בבל" ואחר כך הקשבנו לקולו של צ'יצ'ו וחלילה של ליסה ששרו לנו "קופלאס" לתשעה באב, בהמשך הערב שמענו על שלושה חורבנות, חורבן ירושלים, חורבן ספרד וחורבנות של יהדות אירופה וכמו מים המתערבים במים, קשה היה לנו להפריד אלה מאלה.

עברו ימי המחנה הסוערים והנעימים ואנחנו התפזרנו איש למקומו ואני הרגשתי איך יש      בתוך הלב שלי מקום ליהודים מכל הצורות ומכל המקומות.

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

שפת החלונות, סיפור קצר מתוך הספר "אני, הגבר"

שפת החלונותפורסם ב"כרמל" גליון 17 בעריכת שלמה לאופר.

שפת החלונות

"אין דבר בקולה של הציקדה/ שרמז כמה מהר / היא תמות. "
הן נמצאות בכל מקום. הציקדות בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה אבל בעיקר בצמרות העצים. אלה, מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר-גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו עם כפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת הענפים ענפי הדולב והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום בו ישבו הכנענים לא היו ציקדות בחצר, מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלני נע בין לילה אחד לבוקר ושוב לילה ובוקר.

בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי, כל העיר נהרה אל החוף. הבתים נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, נמוכים ומאחורי וילון התחרה, אפשר לראות מיטה סתורה, או גבר יושב ליד מחשב לבוש בגופיה לבנה וכרס גדולה. אהבתי במיוחד, חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה ובלילה כשדלק האור מפנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים , ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוזיה שהיא כנראה מעבר לקיר החיצוני ועיניה עסוקות בסריגה, משמאלה, כלומר מימינו של החלון הבחנתי במיטה גדולה שם שוכב גבר מבוגר . את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך הליכה לצידו של יאן שקיויתי שלא יכעס על סקרנותי ונימוסי .
יצאנו מהסמטאות בעלות שמות רחובות ערים, ערים בדרך כלל בצד התורכי שמשם הגיעו מהגרים יוונים. אפסיס, איזמיר. יצאנו מתוך הסימטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוסיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפנויים לירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוסיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך, היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גיאוגרפית הוא בארץ אחרת. מבחינתי, הוא היה נוכח עד כאב ונעדר המשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרון הריק.
אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טכסט כתובות, השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר . יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
הגענו אל מפרץ , צפונה מהנמל. קטן ואפל.
עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד , יאן כבר שחה אל הים כשהוא מחכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר להוריד ממני את משקל משא המועקה . בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המיים בעור, בהצפה. אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה למצולות. המיים מכסים את ראשי כמו שמיכה כאילו אומרים לי, כבר לילה. נוחי. שני. שקעי ושקי למנוחה בתוך המיים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפייה חודרת לגוף, את הויתור על המשאות הרובצים בין על כתפי ובין שני שדי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידי פשוטות לצדדים ועיני עצומות חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף ורק הראש היה בועה מלאה ריכוז ובין הראות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון התמכרתי לתנועה של המיים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי יגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי עצמי מבחוץ כאילו יש מצלמה מתחת למיים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי חשבתי על דג שחולף על פני ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי בעד המיים, קול. קול שחדר דרך המיים הרבים שהיו מעלי אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הראות שלי החלו להסגר וחשתי קלה קלה מאד . הראש היה כבד ומשך מטה והרגליים בעטו בשארית כולן במיים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעלי ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות בה אספתי אויר לראות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות לחוף החשוך. ראיתי את הצללית של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני לימיני. קראתי לו והוא ענה בפשטות :
"yes".
שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי.
I want to tell you something and forgive me.
What? Go on
I feel very lonely tonight
You shouldn’t feel this way; I am here with you all day and night
מתי שמעתי מילים חמות ופשוטות כל כך. היה משהו בקול שלו שמילא את החור הגדול בבטן, את החרדה המציפה בכוח אחר. ידעתי שאיתו, אוכל לעבור את הלילה הבוגדני שהעיק עלי במלוא עוצמתו. ביקשתי שמישהו יחכה לי על החוף. לאט הבחנתי בצללית הגבוהה של יאן. הוא שחה מהר ממני ועמד שם מביט אל הים. מגבת הקיפה את מותניו. עמידתו פסוקת הרגליים וידיים על המתניים ועיניים אל תוך החושך המואר.
פרשתי את הצעיף התורכי הפרחוני על החול והאבנים. הוצאתי מהתיק שני אפרסקים ושני שזיפים. ישבנו מול הלילה והים זה ליד זה, הוא ליטף את כתפי לרגעים חטופים והיה ובנגיעה הזאת הפעיל מתג פנימי ודמעות החלו לזרום מעיני בחסות החושך הגדול. דמעות קטנות, לא הדמעה הגדולה הרותחת שבכוחה ולהביא סערה . דמעות של עלבון דמות אחת מתוכי היתה שקועה בעלבון ובכאבי הגוף ודמות אחרת התבוננה מחוצה עלי בעין אחרת. דמעות הילדה הקטנה, העזובה מתעוררת ותובעת את מקומה בחייה של אישה גדולה. איך אספר ליאן בחושך הזה מהו הנוזל האפור והצמיג המציף אותי . איך אומר לו. אל תעזוב אותי לבד. אתה מפריד ביני לבין השד האורב לי בתוכי. ישבנו זה ליד זו מגירים את מיץ הפרי המתוק לתוכנו. לאט ובשקט שום דבר לא האיץ בנו וכבר התחלנו לדבר על הכוכבים על שמותיהם בשפות שונות וביקשתי בתוכי שלא יגמרו שמות הכוכבים שלא ייגמר הרגע הזה שלא אשוב לחדר. לא אוכל להיות לבד בלילה הזה. ישבנו לאיטנו כשמיץ הפרי זחל על עורי ונספג בבגד הים מורגש ולא נראה, עד שהרוח שינתה כוון . ישבנו בשתיקה , ליאן היה ברור שבתוך האישה שלידו יש ים פנימי סגור ואינסופי. יש משהו שהתגנב מתוך עולמה אל המקום המיוחד הזה המנותק בין החצר למסלול הסימטאות היורד אל הים. משהו זחל ותפס מקום ושינה את צבע הפנים, את החיוך והצחוק. הוא לקח ממני את תרמיל הגב עם המגבות והתחלנו את הדרך מעלה דרך הסימטאות אל החדר , אל הדירה.. עולים לאט מהעיר התחתונה, מהמפרץ אל העיר העליונה העתיקה. אל הסמטאות המוליכות בתים בצורות שונות לעבר כנסיית סנט אנטוניוס. המקום היה חדש לי ויאן דאג לתת לי מפתחות וסימנים למצוא את דרכי.
הנה אחרי המאפייה , מתעקל הכביש ומגיעים לכיכר קטנה שבמרכזה עץ דולב גדול ועתיק מתוכו צועקות אלף ציקאדות ומימינו הסופרמרקט הקטן שמאחורי הקופה יושבת אישה גדולה כחולת עיניים כמו מלכה ומזיעה בחום יולי הימתיכוני. מנקודה זו הכביש עולה ויאן החל מצביע ואומר. הנה המרפסת העותמנית החומה בעלת סורגי העץ וחלונות זכוכית חלבית הבולטת אל הרחוב, ואחר כך הרחוב עולה ומימין חומת אבן ארוכה ממנה יוצאים ענפי תאנה ולימון, והנה פינת רחוב שיש בה מזלג ואת עלולה להתבלבל, קחי את הדרך הימנית הצרה יותר משמאל הבית צבוע בחום. משמאל בית, כנראה מבנייה חדשה יחסית עם מרפסות רחבות מוצלות בצלון וצמחים נשפכים אל הרחוב, שם תמיד עומדת אישה ומשקה. תמיד יש משפך בידה, היא נשענת על המעקה וצופה בהולכים ברחוב. בשעות הערב היא מדברת ומדברת באלט צרוד , בשעה בה עלינו שמענו את קולה ושיחתה עם גבר נסתר מהעין שענה לה כמו כניסות של בס קטוע לתוך המוסיקה. הדרך מתלילה ומאחורינו עולה קטנוע מצרצר בתנופה ועוצר ליד הדלת האדומה משמאל, נערה ארוכת רגליים בגופייה צהובה ושיער זהב נופל על הכתפיים, יוצאת מהבית ויושבת מאחוריו, ומחבקת אותו מגבו על הקטנוע. הם עולים ברעש ונעלמים מעלה בין הסמטאות העולות.
"תזכרי את האישה הזאת, היא תמיד פה." אמר לי יאן וחייך. הוא נשמע כמי ששותל לי שורה בזיכרון. מכאן נכנסנו לסימטאות צרות יותר, וניכר עליהן שהן עתיקות יותר, יאן אמר שהספרים אומרים שרובן ממהמאה השבע עשרה ויש כאלה שנשמרו משלהי ימי הביניים.
אחר כך הבית הירוק מימין ולפנות שמאלה ליד הבית עם שני הכסאות שיוצאים מהדלת ומחכים ולידם עציץ בוגנויליה גדול. ללכת שמאלה ולעבור את הבית בצבע הורוד שלידו יאמר יאן כמה פעמים "לפעמים נדמה לי שהצבע של הבית נקבע על פי צבע שהיה במבצע, אותו יום, בחנות הצבעים " אמר וחייך. ואני עניתי לו שאני דווקא אוהבת את החופש בבחירת הצבעים לבתים , צבע בלתי צפוי וצירופים מלאי חיים מה שמאפיין את הבתים של תושבי הבלקן. בזה הם שונים מאירופה האפורה כל כך. אמרתי והעברתי מסר של העדפה.
בסוף הסימטה שהלכנו בה לרוחב, היה פיצול משולש שאני עתידה לטעות בו כמה פעמים עד שאזכור שבדלת העץ שפעם היתה צבועה בכחול והיום היא סגורה כמו עין סתומה, סביר להניח שמאחוריה חדר או שניים מתפוררים ומעלים אבק וטיח, שם עלי לפנות שמאלה למעלה, לעלות במשיכה חזקה בכוחות אחרונים כשלושים מטרים לצידם של בתים המתקלפים בקירותיהם בעיקר סמוך לפתחי חלונות ודלתות וניתן לראות בנייה המשלבת אבני גיר מקומיות עם טיט לבן אולי בוץ ובעיקר, ביקשתי רגע לעצור ולדחוף אצבעות לתוך לוחות עץ ישנים, הבנויים במעין סנדויץ' שתוכו מלא בטיט לבן. הפלסתר החיצוני נושר ומשאיר "חלונות" לבנייה הישנה. בימים הבאים צילמתי ללא הרף חלונות כאלה, הם היו בעיני פטנה וסימני זמן בשפתו של קופפרמן או מישהו אחר.
שם ליד הכנסייה בעיקול לשמאל יש כניסה לחצר פנימית ליד עץ דפנה ועץ תאנה . לשם אנחנו הולכים. יש חלון שתריסיו נפתחים לחצר והחלון והתריסים בגובה שניתן להתכופף ולהסתכל פנימה. בגובה שמספר סיפור.
לא רצינו להכנס איש לחדרו ואני לא רציתי להשאר לבד הלילה הזה, לילה גדול כמו הים לספינה שעושה את דרכה, עמד לפני. היתה לי הרגשה שעלי לעמוד על המשמר כמו ספן או מלח, להחזיק בהגה שיחזיק אותי לחוף הבוקר. ידעתי שהשינה לא תבוא. ידעתי שמשהו מטעם השקיעה במיים יצוף אלי ויהיה נוכח . אני כאן. תרפי ותשקעי לתוך האפלה הזאת. יאן הדליק נרות ואני הכנתי כוס תה וצלחת עם גבינות ועגבניות. השעה לא היתה ידועה לאף אחד מאיתנו. הכוכבים היו שם בהירים כמו תמיד . והחצר הוארה באור נרות .לפתע הוא קם והלך לדירתו, שמעתי את קול צעדיו על מדרגות העץ התכולות. ישבתי במנוחה והרפתי את גופי על הכסא . יאן חזר עם בקבוק יין. יין אדום יבש . הוא מזג לשתי כוסות ובירך אותי לחיים, את ברכת היין אמרנו ביוונית, בשוודית ובעברית . שתיתי כוס ועוד כוס והרגשתי את היין נוגע בדפנות הגרון. בדפנות הגוף. דיברנו ודיברנו וכל דקה שעברה היתה לי חוט הצלה. רציתי שיחבק אותי וישכב איתי במקום האיש שסגר את הטלפון ואת החלון. אני יודעת שאיני חסרה לו. רציתי להתרומם ולעלות מתוך המיים בהם שקעתי כדי לשקוע. הנרות הבהבו בינינו והיין ירד אל תוכי כמו תרופה ללא נחמה. ויאן ישב מולי על הכסא, פשוט איברים וחיוך של חיבה בעיניים. כאילו גם הוא לא מאמין על הלילה שנפל בחלקנו. כבר החלו רוחות הבוקר הקרירות לנשב ויאן הפסיק את הדיבור שהיה לשתיקה ואמר בנימוס שהוא רוצה בכל זאת קצת לישון. הרגשתי איך העולם נסגר עלי ומשהו חונק אותי. פחדתי שהדלת תיסגר והוא יהיה מאחוריה. שאשאר לבד עם הפחדים, עם העלבון והמחשבות. ניסיתי לראות לפני את כל הרגעים הקשים שכבר חציתי ושרדתי. ניסיתי לומר שאוכל גם לרגע הזה. אבל, לא יכולתי, זה היה רגע אחד יותר מדי. בשבילי הוא היה בלתי אפשרי היתי מלופפת בתוך חבלים בתוך סיפורים שזורים.הרגשתי איך המתח שבתוכי מקבל כוחות קוסמיים וחוצה ים ויבשה ומגיע אלי ולוחץ בשני צידי הגרון. למתח הזה אין שם. אם אקרא לא אהבה אבגוד ביופי ובפעימת העור של אוהב, אם אקרא לו ציפייה, הרי זו נראת פה קטומה ואם אקרא לו בגידה, הרי כל כוחות הנקמה היו שואגים מתוכי. היתי קמה לעשות מעשה. אבל האיש ההוא והאישה הזאת שזו אני, נמצאנו רוקדים בצעדים גדולים על סיפה של תהום. הרגשתי את נשימתה של התהום לקראתי.
ישבתי על המדרגות והחלה הגאות מתוכי . אמרתי שאיני יכולה לישון לבד, אולי אקח כדור שינה.
הוא שאלAre you afraid? : ,
עצם השאלה היתה כמו מי שמניח קרש גשר מעל בור אפל. איך אומר שאני מפחדת מהלילה שאני מפחדת להיות לבד עם השדים שבתוכי שיספרו לי הסיפור שאיני רוצה לדעת. אולי בטרם היא תספיק לפעול, אקח איזה שיר של משורר שוודי ואתרגם. אני יודעת שהשירים מלאי נוף ושקט אז אחפש מילה למדרון תלול ולמדרון מיוער שהחלטתי בשבתי על מדרגות הדירה לקרוא לו: מדרון יעיר.ואיך אקרא לערוץ נחל אכזב שיאן קורא לו באופן מטאפורי "מיטה" אולי אקרא לו "מצע" אבל אמרתי משהו אחר, אמרתי, שאני מפחדת מאד .שלחתי את המילים אל חלל המטבח ולא האמנתי שאני מבטאה אותן בקול. היה שקט במטבח, שום דבר לא זז, הוא הגיב בשתיקה, הוא נראה נרעש, הלך הלוך ושוב ולפתע נעלם. חשבתי שהלך לחדרו, לדירתו, כדי לשים קץ ללילה הזה ולישון. שוב שמעתי את צעדיו עולים ויורדים כמו מישהו שמחפש צל מהשמש החזקה מדי. ריצפת העץ הגיבה לכל אחד מהצעדים הבטוחים שלו .
אמרתי לעצמי שאלך למטבח ואקח מתוך שקית העזרה ראשונה גלולת שינה. בטרם קמתי הוא נראה בפתח הדלת, חושך מאחוריו ואין אור בתוך הבית שם ישבתי על המדרגות, הוא סחב בידיו משהו. מבלי לדבר ובעניניות רבה, עלה למעלה לחדר השינה עליתי בעקבותיו תוהה האם ראה בדברי הזמנה. מפינת החדר הוציא מיטה מתקפלת, פתח ופרש אותה מתח וסידר על המיטה מצעים שהביא איתו מקופלים תחת בית שחיו.
I am here. You will not be afraid to sleep alone.
נזכרתי בשורות "קומי נא אשתי היקרה, ונעל למיטה למען/ נהנה גם אנו משינה מתוקה בשכבנו" (שורות 254-255, אודיסאה בתרגום ש. טשרניחובסקי הוצ. עם עובד), ולא ידעתי איך לתרגם זאת ליאן להביא מהעברית הרחוצה לאנגלית גולמית המתקשה להזכיר את היוונית. והרי אנו בארץ היוונים. שם אודיסאוס בשובו, ניסה למשוך את פנלופה למיטה, למנוחה אחר מסעותיו, והיא כבר מורגלת בחוסר שינה.
אמר בקול רגוע ועמוק. הוריד את מכנסיו, בתנועה מדוייקת קיפל את המכנס הבהיר ואת חולצת הטריקו בצבע כחול טורקיז שאהבתי כל כך, והניח אותם לצד הנעליים ליד המיטה. נשאר בתחתוניו, תחתונים ירוקים בגזרה צעירה וחלק גופו העליון, השעיר מעט לאורך קווי המתאר של החזה , משהו נערי היה בו. לא הספקתי להתבונן דיי והוא נכנס למיטה. ראיתי את הגוף הארוך שהמיטה קצרה עבורו, מתפרש לאורכה וכפות רגליו הגדולות וארוכות האצבעות בולטות החוצה מקצה המיטה. כשאימי רצתה להמחיש ולספר לי עד כמה אבי היה גבר גבוה, סיפרה שהיה צריך לבנות את מיטתו לבדו, על פי מידותיו, כי מיטות הסוכנות שקיבלו , מיטות ברזל, היו קצרות למידותיו וכפות רגליו היו יוצאות מתוך המסגרות. פתאום האבא הנעלם שלי היה לקנה מידה בפחד.
פשטתי את השמלה ואיכשהו,לבשתי כותונת לבנה ונכנסתי למיטה. תהיתי האם גם הוא מתבונן בי כפי שאני מתבוננת בו. בהיתי זמן רב בתקרה והקשבתי לרעש הציקדות שחדר מהחלון, לקולות הלילה הנוגעים בקולות הבוקר עד ששמעתי את נשמתו . עצמתי עיני ולא ידעתי מי האיש המעיר את נשמתי ומי מעיר את גופי. חשבתי שלו היתי מביימת סרט בשנות החמישים כאשר מותר היה לדברים להיות צפויים, היתי מבקשת מהשחקנית לרדת מהמיטה, להרים את השמיכה הקיצית שמעט מגופו היה נראה להכנס למיטה הצרה ולשכב לצידו אין כאן מקום לשכב למרגלותיו כמעשה רות, אבל היתי רוצה שהשחקנית שלי תגלה את כל אורך רגליו ותיגע בנגיעה קלה לאורכה של השוק . או אולי היתי מבקשת ממנה לקחת את ידו ולהניח אותה על השד השמאלי, השד הרגיש יותר. זוהי הסצנה הצפויה, ואצלי הכל קורה אחרת.
היתי אומרת לה לעשות משהו שיקרב את הגוף באותה מידה בה קרבה כבר הנפש. באותו רגע נוכחתי שוב כמה קשה לגוף המחונך להדביק את הנפש וחשבתי על כל אותן פעמים בהן הגוף הקדים את הנפש. וכשאישה אוהבת אומרת אני ישנה וליבי ער, איזה מחלקי הנפש מצוי בשינה ומיהו הער. פעם ברגע של קרבה סיפר לי חבר כמי שמפקיד בידי סיפור סודי רב שנים וראיתי את הניצוץ השובב בעיניו. סיפור הבגידה של ליל נישואיו, כאילו היה עניין של מה בכך. בליל חתונתו, יצא עם אישתו, אז סטודנטית מבטיחה לפסיכולוגיה, בירח הדבש לצימר קטן על שפת הים, בהיכנסם לחדר כלולותיהם, אישתו הצעירה התלוננה שכואב לה הראש והקדימה ללכת לישון, הוא חיכה לשנתה, נכנס לאוטו ונסע לאהובתו הסודית שלוותה אותו בשנים האחרונות עוד טרם הנישואין, אישה נשואה, אם לילדים שבעלה מאס בה ואליה תשוקתו. אהבתם הסודית היתה סם החיים שלה. הוא סיפר לי בחדווה את התשוקה שזרמה ביניהם והביאה אותם למקומות בלתי צפויים של אהבה. האיש שכבר היה סב, סיפר שיותר מאשר קרא ספרים בחייו עשה איתה אהבה בספריה שם היתה ספרנית ממונה. היתה לו העדפה ברורה למדף ספרות הקודש כי היה רחב מכולם. וכל זאת הוא סיפר לי כדי לומר: תביני, אם גבר עוזב מיטה חמה ומוכן לשכוח את הבטחותיו בעבור אישה שמחכה בחוץ, כנראה שגם האהבה נמצאת מחוץ למיטה החמה.
שאלתי אותו, האם זו היתה בגידתו האחרונה באשתו הטרייה. לא, הוא ענה לי בחיוך מתחת לשפם ימתיכוני מלבין, תוך שאנו שותים ערק תורכי.
אני גבר בוגדני, אמר.
למה? שאלתי בין חיוך לכאב.
זה פשוט, ענה לי. זה התחיל עם אמא שלי שעוד באיזמיר היתה אישה בוגדנית.
זה נשמע כמו עניין גנטי, צחקתי . תסביר, ביקשתי וכבר נמתחתי לקראת סיפור.
אמא שלי התאלמנה צעירה מאד, היא היתה אישה יפה מאד ונשארה עם שני ילדים קטנים. אני היתי בן ארבע , חמש. והיא היתה נוהגת לשלוח אותי לאחותה, דודתי, מרחק כמה רחובות מהבית שלנו, עם פתק ביד והיתה אומרת שאבקש מהדודה שתקרא ותתן לי מה שכתוב בפתק. הדודה היתה משאירה אותי אצלה ומעסיקה אותי. יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותה עם גבר שלא הכרתי. כנראה שכן מוסלמי. עמדתי בפתח הדלת של החדר והם ניסו להסתיר את העירום מתחת לשמיכה. מאז לא יכולתי לסבול אותה ואת השקרים שלה. לא אהבתי את אמא שלי עד יום מותה.
ואני לא שוכחת את האיש, את המבט הממזרי מרצד בעיניו. הוא סיים במשפט שכוון אלי ואל כל הנשים. "מאז אני לא סומך על נשים ולא מוכן לסבול אישה בוגדנית, אבל, לי זה מותר. "

והנה יאן ישן כאן על מיטה צרה ומתקפלת הוא ממלא אותה בגופו ושומר את מרחק הגוף ומקרב את הנשמה. והמיטה המתקפלת הצרה נראתה לי כמדף הנושא על גבו קדושה. הקשבתי לנשימתו שהרגיעה את נפשי ועוררה את גופי.
חשבתי על האיש הישן בקרבתי ולא על האיש הרחוק שעשאני חולת אהבה. על כך ששיחת טלפון ממנו יכלה להשקיט את גופי ולא את נשמתי. ראיתי אותו בדמיוני המיוסר שותה יין עם אישה אחרת, ונוטל אותה בידה ומוביל אותה לחדרו ראיתי את התנועה שהיתי כה חסרה בחלל החדר. עיני כאבו מעייפות וכולי היתי מרוכזה בנשימה הקצובה הנשמעת בחדר שהיתה לי כמו מוסיקת לילה זעירה ומרגיעה. כמו מראה המשתקפת בתוך מראה, או מחול זוגות בריקוד אמריקאי בו עוברים ומעבירים בשני מעגלים, המעגל הפנימי נע ימינה והמעגל החיצוני שמאלה וכך עוברים באופן בלתי נספר ואינסופי מיד ליד. סוד התנועה. רעב גדול לתנועה המסתיימת בקידה ועצירה. בחיבוק, כמו חיבוקה של אם לבן האובד. אב לביתו השבה מהטרק בהימליה. בגידת המילים של האיש .
סיפרתי לעצמי איך אשנה את חיי ולא יהיה עוד איש שיביאני למידת הכאב בה ארצה שמיים רבים יכסו אותי. יש דרך חשבתי. כמי שמצאה מוצא. בבוקר, אלך לחפש מפה של האי. את צריכה להיות ב"מקום" הזה אמרתי לעצמי ולצאת מהמקום של הדיבור שם המילים איתו מחוללות מציאות שאין בה את טעם המיים המלוחים ואור השמש המקומי. תפתחי מפה ותראי את המרחב. כמו בהפלגה אכוון את עצמי על פי הרוח . שהרוח תמלא את המפרשים ולא המילים שאינן יכולות להניע ספינה. הן יכולות להניע אותי בחלום על מקום שיש בו אהבה. הרוח תיגע בעור שלי, היא אמיתית. אפתח עם יאן מפה ונבדוק את הכוונים.
"נטלו הרימו התורן העשוי עץ אורן, קבעוהו/ בקנו, העמידוהו , אף מתחו חבליו והדקום,' קשרו מפרשיו הלבנים ברצועות של עורות חזקות/" (שיר שני 420-425) אין לי ספק שאת האודיסאה כתבו ספנים. מי שידעו להכניס תורן לקינו ולכוון לרוחות , שידעו להתבונן על החוף מבחוץ ומבפנים והומרוס תרם את המילים.
עודי מחזיקה את עיני פקוחות ונותנת לזמן לעבור על פני ידעתי שברגעים האלה את גופי חוצות המילים להיות דבר לעצמו. שהלילה הזה הוא סיפור ואין לדעת האם הוא מסגרת ללילה שהיה פה לאחר שלילה קודם, חלון בתוך חלון בתוך חלון מחשב זה מול זה כמו במראת מבוך ראינו ודיברנו מאותה קרבה המעידה על ריחוק ועל ריחוק המבקש קרבה, החזיק את עיני פקוחות במילים רחוקות דרך כל החלונות העומדים לרשותו. בלילה שאחרי, נעדר. הרגשתי את המילים מטפסות על איברי כדי להתהוות וידעתי שגם יאן כאשר שחה ושמע את דברי בלב המפרץ, בלב המיים החמים המלוחים , נכנסתי לתוך תיבת התהודה של גופו ומי יודע מתי תצאנה המילים הרטובות להיות משפט בסיפור על כאב שמודיע על נוכחותו כסימפטום מבלי לומר מה מקורו.
"אתה בודד ידידי, שעל כן…
אנחנו, במילים וביד מצביעה,
קונים אט אט אחיזה בבריאה,
אולי בחלקה החלש, המסוכן" *
למחרת בבוקר, לאחר ששתיתי קפה שחור ולבשתי בגדי הליכה ומצלמה והרגשתי את המשקל העודף בגופי, משקל המיים העכורים של הכאב. פניתי לסימטא מערבית שעוד לא הכרתי כדי ללמוד את הסביבה בה אני הנמצאת. שתהיה לי מפה בעיניים ומפה בלב. יצאתי אל היום המואר באור בוקר אלכסוני וורדרד מקווה למלא את החלל , את הריק המכאיב בתוכי. ההתעוררות סביב בעצלתיים, אישה יצאה ועם מטאטא טיאטאה וניקתה את המדרגות היורדות מביתה אל הרחוב שלפעמים הוא מעבר ולפעמים חצר ולפעמים מרפסת שלא קיימת. היא טאטאה את העלים שבאו עם הרוח ואת מעט העפר שהצטבר מהלילה. במורדה של סימטה מתעקלת ששני הבתים נישאו מעליה למספר קומות שמעתי שיחת אם ותינוק. היא נושקת לו בנשיקה רמה ומצלצלת ומגרגרת בחיזור והוא עונה לה בקולות גרגור ונהמה. עמדתי בצל הבית והקשבתי לקולות המתפזרים בסמטה בין הבתים שלא יכולתי לצלם אלא להקשיב. לא ידעתי להחליט מאיזה חלון יוצאים קולות האם והתינוק אבל נמלאתי געגועים לאותה אהבה שאין לה שיעור. שפה שיש לה הד וחודרת בקול האנושי שלה לחלון השכנים, לאישה זרה החולפת בסימטה שפה שנבלעת בדברים כמו נשיקה בטבורו של תינוק. ונזכרתי בבוקרו של שבת שירדתי משיאו של ההר המתרומם מעל פיראן בים האדריאטי. איש לא היה ברחובות או בסימטאות, רק אני והמצלמה לוכדת
* רילקה, מתוך סונטות אורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק

הקולות שלי. הגעתי לסימטאות הצרות המסמנות דרך לשתי בהמות הנושאות משא לעבור זו ליד זו . זה מדד רוחב הסימטה ובעודי יורדת מהמדרגות למישור שמעתי בסימטא קולות רמים קולות מאבק ואנחות וקשה היה להבין מהם הקולות אם מצוקה או עונג. עמדתי והקשבתי וניסיתי להבין איזה מן החלונות נושא את הקולות וידעתי שיחד אתי בשתיקה, ואולי גם בערגה מקשיבים עוד אנשים בחדרים אחרים מעבר לסימטא מתחת לחלון או מעליו. ולאחר שגעו הקולות מפיו של גבר נשמעה אנחת רווחה ואחריה המילים: בוז'ה מוייה. צילמתי את הסימטה הלכתי וחייכתי בזכות החלון הפתוח לרוח הים, היתי לרגע שותפה נסתרת לתפילת הבוקר של אותו האיש שמתוך ירכיה של אהובתו פנה לאלוהים . המצלמה הפרידה בין המראה לקול כמו ההפרדה שאני עושה בין החלמון לחלבון, מפרידה את העובר של העוף לשתי צלחות, הפרדה שרק הזיכרון יוכל לאחד את הסיפור מחדש.

*
בלילות הבאים לא ישנתי יותר. אם היו נעצמות עיני היתי מתעוררת ליקיצה חוזרת. האשמתי את היתושים, את הציקדות והתרנגולים, כל הלילה עבר על פני. מחר, נעלה לקפלת עליית אליהו הנביא לשמיים. לשם כך עלינו לטפס אל ההר. יאן הודיע שיבוא להעיר אותי בשש בוקר. היתי כבר מוכנה עם תרמיל ארוז ובו פירות סנדויצ'ים ומיים. אין צורך אמר לי , יהיה שם אוכל. לא הבנתי מהו ה"שם" ומה עושה אליהו הנביא באי היווני והרי הוא שייך להרי הכרמל. אבל, מיתוסים דרכם לחצות גבולות ומקומות ואליהו הנביא ראוי לא שייצא מגבולות הארץ לעולמות רבים. נעלתי נעלי הליכה , חבשתי כובע והלכתי בעקבותיו. חשבתי על אליהו הנביא וסיפור האלמנה מצרפת, על האיש הקנא הזה, האיש שאש אדאולוגיה דתית נשבה בעצמותיו, איש של אש שעלה באש השמימה.
הוא הוביל אותנו החוצה מהכפר, לתוך שביל מרוצף באבנים עתיקות משולבות זו בתוך זו ובשני צידי השביל אבני שפה גסות יותר. במרכז השביל עבר חריץ שנועד לאפשר למי גשם לחרוץ ולזרום. השביל העתיק היה מוקף צמחייה ולצידו, נחרץ ערוץ נחל ישן ויבש. שכולו מכוסה בצמחיית נחלים ועצי דולב ועצי תות מכסים. במפנה הערוץ עמד ופניו אלי ואמר: Do you recognize? , רציתי לומר, לו, כן, זה נראה כמו הליכה לצידו של ואדי בהרי ירושלים, אולי באזור נחל מטע. ובמקום זאת, חיכיתי שיאמר את דברו, ואז אמר בחיוך גדול על פניו "זה שביל החמורים של מינוליס. זה השביל שתרגמת אתמול " לפתע הכל הסתדר לי בראש, אם כן המרלברי טריי הוא עץ התות אמרתי. וזהו ערוץ הנחל. אבל,
אמרתי באכזבה מסויימת "It is not a river, it is more like a Wadi "
"You mean Wadi, in Arabic?"
אישרתי את ההנחה שלו. וטיפסתי על אחד מענפי העץ למשוך משם תותים לבנים, תותים ראשונים של העונה שיש בהם עדיין מטעם היובש. תוך כדי הליכה , התנשפתי והואדי הלך והתכסה במילים.
בתיה, אמה המבוגרת של דבורה חברתי מהקיבוץ דגניה שבעמק הירדן, השאירה לנו בהריוני הראשון את ביתה להתארח בו. נכנסתי מהחצר המוארת באור בקעת הירדן, אור גדול ובוהק לתוך חלל המבואה ומשם המטבח הקטן וחדר מגורים ומשמאל שרותים ומקלחון ומימין חדר השינה הקטן. רהיטים וחפצים מסויימים היו עטופים במפות לבנות קטנות או גדולות וסדינים, כמו הגנה מפני אבק או מזיקים אחרים. הדירה הקטנה התכתבה איתנו . על מתג אחד כתוב היה: מרפסת. על מתג שני: מטבח. על מתג שלישי בתוך הדירה פנימה: שירותים. ובמתג הכניסה לחדר: חדר שינה. על המקרר היה פתק שלוש שורות בכתב יד גדול:
לא לשכוח בצאתכם
לכבות את האורות
ואת המזגן
על ידית המקלחת היה פתק בכתב יד דבוק לקיר עם צלוטייפ לבן: ימין חמים ושמאל קרים. כל השקעים של המזגן ושל הטוסטר ושל הקומקום החשמלי, הוצאו מהשקעים וליד כל שקע היתה מילה בכתב יד נוטה מייד ומסולסל: טוסטר, מזגן, קומקום. לסגור את המכסה היטב. מנורת לילה. בתוך המקרר היו שני בקבוקים זהים מזכוכית על האחד היה כתוב: חלב ועל השני: מיים. אלמלא המילים לא היינו יכולים להבחין ביניהם.
*
מילים שביני ובינו ומילים שכיסו את הנוף, לפתע התפרשה לי תנועתו של מנוליס הזקן בלכתו מהכפר אל ההר.
"מנוליס, השאיר את הכפר מאחוריו והמשיך בשביל החמורים מעלה מעלה, השביל התנהל לצידו של ערוץ הנחל. כשהחמור היה צמא, הוא יכול היה להעצר ולשתות כל אימת שרצה. הקרבה אל המיים שמרה על החיה רגועה. לראות ולשמוע מיים כל הזמן, היה בזה נחמה. ערוץ הנחל היה יבש כבר שנים רבות. העירייה לקחה את המיים והעבירה אותם בצינורות מתחת לאדמה." מה זה משנה איפה נכתב הסיפור על הדרך, על המיים, ועל האיש הזקן ההולך .

יאן המשיך ללכת, כשגופו הארוך מושך בקלות כלפי מעלה. כשמדי פעם מפנה ראשו ופניו לאחור לראות האם אני בקצב שלו. עוד מעט יסתיים השביל ונגיע לככר ולרחוב ומשם ניכנס לכפר . בקצה הכפר, בצומת בה הכביש נפגש עם דרך עפר המובילה לשביל
העולה מעלה במעלה ההר אל הקאפלה של הנביא אליהו. בצומת כבר יכולנו להבחין בהתקהלות של כמה מכוניות המחפשות חניה בשולי השביל. אנשים החלו לצאת, ולמרות שמדובר בטיפוס במעלה הר, טיפוס של כמה מאות מטרים, הם היו לבושים בבגדי יום טוב. ורק הנעליים או הסנדלים שטוחות. היו שם בעיקר אנשים מבוגרים וכמה בשנות החמישים שלהם אמא וילדה קטנה ועוד שני בני נעורים שהצטרפו לסבא או הסבתא. הרגשתי כבר מקומית הנה בעלת המכולת שליד עץ הדולב הגדול , הנה הדוור הזקן שמדווש באופניים בין הסימטאות שאין להן שם או מספר, אבל הוא מכיר ויודע מי ישן מאחורי הדלתות .
הנה האופה, בת החמישים ומשהו, כחולת עיניים שפניה נראים כמו קמטוטי אדוות על מי הים, שטוחת חזה שגופייה ילדותית עוטפת אותה בימים החמים נטולי המזגן, האופה ממאפיית הלחם והמתוקים. מישהו סידר את השביל מבעוד מועד, פינה אבנים וסייד סלעים לצד השביל. מישהו קבע ספסלי מנוחה לאורכו של השביל וגם הם סוידו בלבן חדש ובוהק. מריה ואביה הרוקח של הכפר הצטרפו אלינו, או ליתר דיוק, ארחו אותנו בהדרכה וסיפור הדרך. מריה הסבירה שהיום הוא היום של הקדוש אליהו לפיכך, עולים לקפלה הקטנה שבקצה ההר כדי להתפלל ולקיים טכס. שאלתי , איך הגיע אליהו הנביא מהכרמל להר יווני בסאמוס?
אביה ישב על הספסל בחצר הקאפלה, הסתכל בי במבט אלכסוני ואמר, הוא עלה השמימה באש ואף אחד לא יודע מאין יבוא. באמת התפלאתי על עצמי למה ניכסתי את אליהו הנביא לכרמל ולעברית. בינתיים עיני נמשכו אל העצים סביב ולשמחתי מצאתי ביניהם קרובים לי לנפשי ולליבי. ראיתי אורנים וקטלבים ואלה ארץ ישראלית , וסירה קוצנית , ראיתי שיזף ומוללתי מרווה הצעתי ליאן מהריחות שגיליתי וסיפרתי לו על נפלאות המרווה והזעתר. לשמחתי הוא הגיב בעיניים סקרניות של ילד ואני רשמתי את שמות העצים בשפה היוונית. כאן, הם אינם העצים שלי, אינם הצמחים שלי, כאן, קוראים להם בשם המקומי המבדיל בין הפה לשם.
בכל זאת עצרתי ליד עץ חרוב ושאלתי מה שמו ביוונית ומריה ענתה: "חרופיה" עניתי לה ב"חרוב" ומהי האלה ? "קומריה" ענתה. השמות המקומיים לעצים נגעו לי . כמעט כמו האדם הראשון הנותן שמות. אני צריכה לשכוח את השמות שידעתי כדי לפנות מקום לשמות החדשים.
אבל, שפתיה הדקות, הצרות משהו, חוורות ומתנצלות העסיקו אותי מאד. המשכנו לעלות מתנשפים, וראיתי את מריה, מקדימה מעט ותולה עיניים גדולות ביאן. בדרך היא סיפרה שלמדה ארכאולוגיה ופילוסופיה. ושהחיים קשים באתונה.
בפסגת ההר, בסוף השביל המסוייד היתה הקאפלה הקטנה. לבושה לבן ותכלת כמו כלה. אפילו אבני המדרכה והמרצפות סויידו לבן לקראת היום החגיגי של עליית אליאס הנביא לשמיים. מחוץ לקפלה, בחצר הקטנה ישבו אותם אנשים שטיפסו איתנו אל ההר ועוד אחרים והקשיבו לקולות השירה והתפילה שיצאו מתוך הקפלה הקטנה והחגיגית. השירה בפנים היתה דו קולית . יאן ישב על הגדר מרוכז ומקשיב. מריה סובבה סביבנו והגישה לנו מיים ועוגייה והסבירה מה קורה בפנים, כובע קש רחב שוליים כיסה את פניה ועורפה ושפתייה היו צבועות בשפתון אדום כיין. בכל זאת היה רישול בלבושה שהעניק לה מראה הנערה. שאלתי אותה מדוע אימה לא באה, היא חייכה והרימה את הכתף קרוב ללחי הימנית ואמרה, שאת אימה הטכס לא ממש מעניין.
יצאתי מהחצר אל החורש המקיף סביב חושבת על השפתיים של מריה ועל עיניה המבוישות. יצאתי בעיקבות השביל היוצא מהקפלה אל ההר, אל הים הנראה סביב סביב כמו משיכות צבע כחול הרגשה של פתוח וסגור. סביב חגו סנוניות בלהקות חגו וקראו קריאות ציפוריות. עמדתי בקרחת החורש תחת עץ אלון בודד והסתכלתי סביב על הנוף הכרמלי, הימתיכוני , חשתי קטנה מול ההר והים, הר וים ללא הפרעה של בית או עיר, או אוניית תענוגים. הר וים ואני. חשתי איך גופי ונפשי פנויים למפגש של שמיים וארץ. מאחורי שמעתי את קולות צעדים על הענפים הנשברים הפנתי ראשי וראיתי את יאן , עמד סמוך אלי, הניח את ידו על כתפי הפנה את מבטו לכוון שאליו הלך מבטי ושאל אותי "נו מה את אומרת על האי שלי?" תודה שהזמנת אותי, אמרתי לו, זה אי קסמים. אי שקורים בו דברים. רוצה לשמוע סיפור? שאל. כן. עניתי, כאילו יש אפשרות לתשובה אחרת. יש באי אישה מבוגרת מאד אולי למעלה מתשעים שפעם היתה האישה הכי יפה באי. ושמה הלני היפה. לבעלה היה עדר של עיזים מהן היו מתפרנסים. בעלה אהב את העיזים בכל ליבו וגם נתן להן שמות מיוחדים "רוח טובה" או "העיזה של החלב המתוק" או "מזל טוב" או "העז שחלבה טוב לאהבה" , אבל היתה בעיה אחת, בבוא יומן לשחיטה, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת . הוא היה מביא את העז היעודה להלני היפה, והיא היתה שוחטת את העז, פושטת את עורה מבשרה, הולכת לשוק ומוכרת ומביאה הביתה את הכסף. בעלה אהב אותה מאד. יום אחד חזר מהטברנה בפינת הרחוב בה נהג מדי בוקר לשתות ולעשן עם השכנים.אותו בוקר הוא נכנס הביתה בדיוק כאשר אישתו סיימה לשחוט את אחת העיזים, הדם עוד היה בקערה על הריצפה והעז מופרדת מעורה היתה קשורה בחבלים, הלני התארגנה ללכת לשוק בעלה ראה אותה לובשת את שמלתה וקושרת את החמור לעגלה, לקח את הסכין שהיתה מונחת על שולחן המטבח, שהיתה עדיין אדומה מדמה של העז האהובה, ושחט את עצמו בתנועה חדה מהצואר".
זה אחד מסיפורי האי, הסיפור על הלני היפה ובעלה, אמר וחייך. ומה הסיפור של מריה שאלתי? אתמול בלכתי ברחוב היורד אל הים פגשתי בבית המרקחת את אימה, אישה גדולה שזופה , הכל בה גדול, החזה , הזרועות, הירכיים שנצמדות אלהן מכנסיים שחורות. שפתיה בשרניות ואדומות ושערה צבוע בשחור. ראיתי את האישה הגדולה והאיש, אולי בן גילי, שעיניו כחולות ומבוישות לצידה. איש נאה שצלב זהב על החזה. הוא הרוקח והיא האישה הגדולה שזופת עור ושפתיים אדומות ולבוש שחור נצמד לממדיה , עומדת מאחורי הקופה בבית המרקחת הקטן, שאישה נכנסה לקנות שמפו ואם לילד קטן, חולה הביאה מרשם מהרופא.
אהה, מריה היא צמח שגדל בערוגה הלא מתאימה. היא גדלה כאן באי, ורוצים שתהיה כמו כולם, תתחתן ותגדל ילדים ותירש את בית המרקחת , אבל, היא למדה ארכאולוגיה ונפשה יוצאת למרחקים והתאהבה בעורך ומשורר מפורסם המבוגר ממנה, ממלאת את רצונו בכתיבתה אבל, לא זוכה לאהבה שהיא ראוייה לה.
סיפור ידוע , אמרתי לו. הוא חייך אלי ואמרתי לו, בכל אישה יושבת מריה קטנה. לפעמים היא גדלה וגדלה ונהיית לאימה של מריה עד שאין מקום בחדר לשתי מריות.

*
הסיפור חייב להסתיים לפני שאעזוב את האי. יש סיכון שאשאר עם הסיפורים שאינם הולכים בקצב שלי. הם ממלאים את המחשב ולא יכולים להסתיים, הפיתול של השביל כבר עקף ועבר אותם. אבל, תמיד מדובר באותו סיפור . שניים הולכים יחדיו לזמן מה בדרך, לפעמים על החוף, לפעמים לאורכה של דרך חמורים עתיקה. שניים הולכים ומדברים ומעבירים מילים מפה לפה ומגלים את הטעם השונה . מגלים שאם מורידים את האלף המסתורית מהאמת, נשארים עם גוש עפר מתפורר של אפר. ולכן עליהם לדבר ולהחליף מילים מפה לפה ולחוש את הטעם הקר של ההר הטובל בים השוודי וטעמו של הר בים האגאי שמפיץ ריחות של עשבי תיבול עם שמן אתרי.

זעקי ארץ אהובה, נפל אצלכם? אש באש נוגע

איני יודעת איך סופרים את המלחמה האם זה היום השלישי או הרביעי למלחמה שיש לה שם של "מבצע" וכך אולי מקטינים את חשיבותה.  בימים האחרונים

התחלנו להתרגל, סוג של שגרה, לטילים ואזעקות על תל אביב-יפו, על גבעתיים, שדה התעופה וגם ירושלים נכנסה למעגל.  עמדתי אתמול על המדרכה בדרך בית לחם,

לאחר ארוחת צהרים מאוחרת עם חבר, לאחר קפה, ריח הלחם עלה מחנות הלחם השכנה , הכל היה כמו שיגרה, כמו יופיו של הקיץ הישראלי.

ולפתע נשמעה אזעקה, היא היתה כל כך לא שייכת.  זה לא מקומה ומה פתאום היא מרעידה את האויר?

אנשים המשיכו לשבת על כסאות הקש , לשתות את הקפה בפליאה, היו כמה אחרים שנכנסו לפתח החנויות, והתחילו שיחות החושפות את החרדה

שהתגנבה לבתים ולשיחות בין הורים לילדים. בעלת החנות סיפרה שבזמן שהיו בחוץ לארץ, בחופשה, נכנסו בניה לחרדה ולא יצאו מהבית ונעלו אותו במספר מנעולים.

לפתע כולנו הרמנו עיניים לשמיים, שם טיל יירט טיל, שני שובלי עשן בטבעות התפתלו באויר. ככה, מול עינינו טיל ישראי יירט טיל שיצא מעזה לירושלים בכוונה לזרוע הרס ומוות פתאומי.

רק לאחר שעברה האזעקה, רק לאחר שהתפזר העשן, חשתי את רעד החרדה שתקף אותי והתקשרתי לכל יקירי.

הבוקר נכנסתי למאפייה שהיא גם בית קפה קטן , ברחוב הפלמ"ח. אנשים נתקלים זה בזה בדרכם לשבת , ריח המאפים והקפה מילא את האויר ובפינה חבורה של גברים

מעל גיל המילואים משוחחים והתקשתי לא להקשיב לקולות:

"הם לא צריכים יותר מודיעין, לא צריך שום דבר, הפרשנים אצלנו טוחנים וטוחנים בלי צנזורה. הם מודיעים מתי צריך להכנס ומתי לצאת"

השני מגיב: "מי צריך כל היום טלויזיה שמכוונת את משגרי הטילים  מראים כל נפילה וככה מכוונים אותם  למטרות"

שלישי , עב גבות  אמר בנימה פסקנית "יש שתי אפשרויות , או שאתה נכנס לעזה, או שאתה הולך להפסקת אש".

פנינה, אימם של ילדים בגיל בנותי אמרה בקצרה תוך שהיא אוספת את החלות לשקית ומרימה עיניים  לשמיים:

" הבן שלי  בין מטוסי חיל האויר והבטן שלי מתהפכת"  בין לבין נכנסה ערבייה בלבוש רקמה כפרי  ושידלה

מההקונים , לבוא ולקנות מהלימונים שאספה מהעץ, מהנענע , הפטרוזיליה והמרווה שארוזים צרורות צרורות בגומיות ואת הכסף היא מכניה ומוציאה לכיס שבחזה.

ויש משפט לקוני ומדוייק שמתחיל להסתובב , בשיחות טלפון או סתם בהתקלות ברחוב: נפל אצלכם?

 

האירועים חולפים במהירות, עוד לא עברו שלושים יום וחטיפת שלושת הנערים ורציחתם נדמית, כהסטוריה. כאב אחד מפנה מקומו לכאב אחר, חזק יותר או קרוב יותר.

והארץ עטופה בטלית של אש, מאות טילים נשלחים ומשוגרים למקומות שונים בארץ , התרגלנו לשידורי רדיו הנקטעים בקולה הרך והמאוזן של חיילת קריינית

המודיעה באילו מהישובים יש אזעקת "צבע אדום".  התרגלנו לגל פתוח והקשב דרוך לחדשות, עוד מעט נהיה מורעלים מדיווחים וחדשות, בינתיים הנפש נקעה

מאנשי האולפן היושבים סביב שולחן ואומרים דברים שאין בהם ממש, אלא עצם הדיבור והלהג כמוהו כשליטה מדומה על מצב שיצא משליטה.

הכתיבה, היא האמצעי היחיד שלי להתמודד עם עוצמת החולף שנדמה שכאילו הוחלש,  שכיפת הברזל יצרה דימוי שאינו ממית.  אני חושבת על דריכות החיילים

ליד הגבול, לידהכלים הכבדים, ליד המסכים, המתנה של חיילים בטרם קרב, אינה מוכרת לי, אינה חוויה שחויתי אך, אני יכולה לנסות ולהרגיש את המתח

המצטבר ונאגר עד שיפקע בצעקה וברעש שרשראות זוחלי מתכת  וקולות יריה ונפילות פגזים אורות ואש  ודם פגועים. המתח שאחריו צריכה לבוא הכרעה,

הדימוי היחיד שאני יכול  להכיל, הוא ההמתנה של אישה  בהריונה  לכאב, לצירים ולצעקת היולדת שלאחריה בכי הילוד.

ואחר כך, באה רגיעה. פוקע המתח ומפנה מקום להתבוננות.  שני קצות החיים  הלידה והמוות נפגשים בהמתנה שאין לה כימות אוביקטיבי אלא חושי.

והנה שיר שהתפרסם היום ב"מקור ראשון" נסיון על גבול הבלתי אפשרי לומר משהו על הזמן הזה, על הסימנים שהוא משאיר אחריו והצורך

לשוב ולנסח את הכואב, האנושי והחמקמק.

 

הנה מוטלות  גופות

 

זֶה זְמַן הַשָּׂדֶה וְהַבַּיִת

מֵיתַר כְּאֵב נִמְתָּח בֵּין הַבַּיִת לַ שָּׂדֶה וּבֵין הַשָּׂדֶה

לַבַּיִת וְלִפְעָמִים אֵין לָדַעַת מִי הוֹלֵךְ אֵצֶל מִי

 

 

הֵנָּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ שְׁלוֹשָׁה

הָיָה הַשָּׂדֶה מָלֵא בּוֹרוֹת לְלֹא פֶּה וְחַלְלֵי חִרְבֶּה צַלְבָּנִית פְּתוּחִים

חֲבוּיִים בְּקוֹצֵי הַקַּיִץ שֶׁהִמְרִיאוּ בְּרָאשִׁים סְגֻלִּים אוֹ סָבִים

וְעֵשֶׂב קַל וּמַצְהִיב נָע בָּרוּחַ כְּמוֹ לְחִישָׁה נִצְחִית

בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם יְהֵא מַצָּע בְּקַן הַצִּפּוֹר לְדוֹר הַגּוֹזָלִים

וּבַיָּמִים הָאֵלֶּה, הָיָה מַרְאֵה הַקֵּן הָרֵיק כְּצַעַר הַשְּׁכִינָה

שֶׁכָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים, וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁכָּל אֶבֶן הִיא כְּאֵיבָר שֶׁל מֵת וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁהַיַּיִן הַזּוֹרֵם בַּסֶּלַע הֶחָצוּב לְגַת

וְנוֹגֵעַ לַשָּׂדֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדָם שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר

צָעִיר וְסָמִיךְוְ שָׂעִיר וְטֶרֶם יִגַּע זֶ ַע בַּדָּם

וְהָיוּ הָאֲבָנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר הַיָּבֵשׁ

בְּרֶטֶט צִמָּאוֹן שֶׁל אֶמְצַע סִיוָן וּבָא דָּם דַּם

תַּמְצִית אָדָם כְּמוֹ שֵׁכָר, לֹא הִרְוָה רַק טִמֵּא

אוֹ קִדֵּשׁ אֶת אַ ְנֵי הַשָּׂדֶה וְהָאֲדָמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם.

 

הִנֵּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ, שָׁלוֹשׁ נְשָׁמוֹת

עֵירֻמּוֹת מֵחוּץ לַשָּׂדֶה בֵּין אֲבָנִים כְּאֵיבָרִים

בֵּין שׁוּרוֹת הַ ֶּרָסוֹת וּמִתַּחַת לַתְּאֵנָה בְּפֶתַח מְעָרָה.

בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה מ ּטָלוֹת גּוּפוֹת שְׁלוֹשָׁה בֵּין סִיוָן

לְתַמּוּז בֵּין מַחְבֶּרֶת מָתֶמָטִיקָה לְפִיזִיקָה אוֹ גְּמָרָא

בְּאוֹתָהּ עֵתיָ צָאנוּלְ כַבּוֹת בְּיָדַיִם יְחֵפוֹת אֶת הָאֵשׁ

שֶׁאָחֲזָה בִּפְאַת הַשָּׂדוֹת וִיעָרוֹת הָאַלּוֹןוְ הָאֵלָה

אֵשׁ אִשֶּׁה נִיחוֹחַ לַאֲ-דֹנָי, אֵ-ל נְקָמוֹת.

 

 

 

ספר סיפור ועומר. ארבעים ותשעה ימים זמן אחד ומקומות רבים

יום ב, השישי לעומר, שביעי של פסח

שתי תנועות הולכות זו כנגד זו, התנועה מיום ליום, מסעודת הפסח, מדפדוף יומיומי מיום ליום, מספירת העומר שסופרת ומונה ומוסיפה כל יום את היום העוקב עליה ובעקבותיה. ספירה שהיא כמו זמזום רקע עבורי. אינה מצמחת לי זקן. אינה עוצרת אותי לשנות את דרכי או מסלולי. ותנועה אחרת היא תנועה ספירלית, או תנועת רוחב של רצוא ושוב. של בואי ולכי.
ישבנו במרפסת, לא אחת ולא שתיים, אך בכל פעם זוהי הפעם האחרונה וגם הפעם הראשונה ורק התודעה מצרפת את הדברים לדפי זיכרון, פנינו אל הדשא, אל הגינה ומסביב קולות הציפורים, קולות הרוח בענפי הדקל, ארוחת הבוקר, עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים גס, כמה מצות, הקפה המשובח ממכונת האספרסו, מגש גבינות, זיתים ושני ספרים פתוחים. הבוקר שלאחר נסיעת הלילה, הבוקר שלאחר האהבה בתאווה ומתוך תשוקה, להתעורר ועדיין לגלות את הגוף כאילו השנים שעברו בינינו, לא עברו. האם יכול להיות שהזמן לא נערם? שהוא נעלם לחלל בלתי מוכר שאין לו ארכיאולוגיה או גיאולוגיה, הוא פשוט שם, מקבל את הזכרונות והזמן האבוד, בולע ללא משמעות. על מה דיברנו? דיברנו.
המילים היו קצרות ומדוייקות, אך בתוכי התנהל פירוש למילים ומדרש למראה ולדברים. בסוף אנחנו נאחזים בגוף שלא מפסיק להפליא ולהתפלא. אחרי זה הדרך.

יום ג, שבעה לספירת העומר.
הקפטריה בבר אילן, כמעט ריקה, ברדיו מדווחים על מסיבות המימונה, יש הקוראים לה "חג האמונה". אני בודקת את מפלס המועקה שלי, עד כמה משפיעה עלי השיחה מאתמול. ממה אני נפרדת ולאן אני הולכת, מהו הר סיני שלי ואיזו תורה אקבל עלי.
אמש ישבתי והקשבתי לסיפורים של בלש משטרה, לחיים של אחרים, קיוויתי שתהא בזאת תרופה. הצצה לעולם של אחר תביא איתה רגיעה ואולי גם הגוף יתעורר וילבש אדום לקראתו. הסיפורים משכו אותי לעולמו, לעולמות אחרים בהם מככבים נשים אחרות ואיש אחר. פורע גבולות ומחפש אותם שוב. שאלת הגורל או הבחירה עולה מסיפוריו של האחר. באותה עת, עומד לפני ספר הסיפורים שנפרדתי מנו, לפני זמן ועדיין לא יצא לאור. הסיפור המדובר , הסיפור המסופר והסיפור הכתוב.
בבוקר התעוררתי ללחישות שתי נשים בשפה הבולגרית. שפה חיה מתה. שפה מתחייה לפני המוות שמעבר לדלת, לא אתן לה לחמוק.

יום ה' תשעה לעומר

אתמול, לא הגעתי לכלל כתיבה. משהו מעכב אותי. משהו מנסה להתבהר משהו מנסה להתהוות. כמה שורות מספרה של אווה אילוז, אומרות לי שאני אחת מתוך תופעה ואין לי כח בזרועות להלחם נגד הזרם ולהיות מה שהוא "אני" נשכחת.
הלילה איבד את צורתו הלילית. כל רגע שהוא רגע כמו רגוע, כמו נחיתת ציפור על ענף, תנועה קלה באויר שאיש אינו חש מלבדה. חשבתי להבלע בתוך חיבוק שכל הדרך אליו היתה מלווה במנגינה ובריח אביב כבד הנכנס בעד החלונות, האם החיפוש היה למטרה היה לתנועה שאין לה משמעות לבד עצמה search, research, Such, Iskanje מילה שלא תעדר משום שפה. חיפוש גזור מחופש שתקועה בו וו, כמו יתד, כמו אמירה שאין חופש ללא חיפוש ואין דרך לצאת מהוו העוצרת את כל המהלך לקראת מה שאינו בר חיפוש הוא פשוט נקרה על הדרך ומאיר את הלילה, כמו בית נתיבות, כמו חדר מיון, כמו מזנון לקפה לילה בתחנת רכבת.
בלילה הזה, יצאתי לדרך ואיש זר אמר שצריך לשמור עלי, ברחתי והוא באורות נמוכים אחרי, מאיר לי את הלילה, טעיתי בדרך, והוא עצר והחזיר אותי ברוורס אל הדרך שאיבדתי למצוא ולהגיע למקומי. זו היתה דאגה כמו אם או אב, המכסים ילדשאיבד שמיכתו בלילה.
אישה זרה וקרובה נכנסה להביתה, אישה כמו תרגום .
אני סופרת את הימים לקראת העומר והיא מספרת על נאמנות ובגידה בארץ רחוקה. אקלע את החוטים כמו צמה לאחדות.

תמצית הרדופים (מונולוג של מרים בשבתה מצורעת במערה)

תמצית הרדופים

אני יושבת בתוך המערה האפלולית המגינה עלי ועל עיני מפני גודלו של האור במדבר. עוד לא עלה היום במלואו, וכבר נשמע רחש זוחלים וציפורים המתעוררות בתוך זקנו של דקל בודד. איש לא בא אלי ואיש אינו הולך ממני. מלאה באתי אל המדבר- אפרת הייתי, שפרו ורבו חברותי על-ידי- וריקה ועזובה אני יוצאת. מוות בין זרועותיי הרזות אני נושאת, אבל איני ריקה ממעשים. עורי הלבין וקשקשי עור יוצאות ממנו כעור הנשל של הנחש.
הנה עור הפרה, היא כפרתי, שנתן לי אחי משה ביד ציפורה אשתו. רחצתי וייבשתי וריככתי אותו בשיני, ובידי החלשות שעודן אוחזות באבן הכיתי בו עוד ועוד. בתמצית שסחטתי מצמחי הנחל היבש התחלתי לכתוב את אלה הדברים.
אנא, האזינו לשירת חיי הכתובה על עור הפרה המקומט.

אני, הנהר ואחי הקטן
לא מצאו דרך אחרת אלא זו- לקרוא לי אחות-משה. כאילו נשארתי מאז לעמוד כל ימי מאחורי סבך הקנים והסוף ולהשגיח על אחי הקטן, אחי הצעיר, תינוק ללא שם, תינוק מאם נסתרת, ניצבת מנגד ומחכה לראות מה יהיה לו. אבי עמרם ואמי יוכבד היו על סף ייאוש. לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, היניקה אותו אמא בפעם האחרונה. אולי משום פחד ההתנתקות מפרי בטנה, צעיר ילדיה, אמרה שהיא רואה בו אור גדול, כאילו מראה סמוכה אצל פניו. אבל אני, שאז החל שערי לצמוח ושדי לתפוח וטרם הייתי לאישה, חלום היה לי בלילה שלפני, חלום מאלה החלומות שהיו פוקדים אותי ונשארים איתי גם לאור יום.
בחלום הופיעה אם-אמי, ובעודה נושאת דלי מים מן הבאר שליד כפר העברים, מהעבר השני של היאור, דיברה אלי ואמרה לי שאחי הקטן לא ימות כי יחיה, והוא יחיה ממי היאור שישאוהו הרחק, וכל חייו יהיו מלווים בנס המים. ועוד הוסיפה שאשמור על שמי הטוב מרים. כך אמרה ונשקה לי על מצחי ונכנסה לבקתת הטיט שכה אהבתי לבקר בה.
התעוררתי בהרגשה מופלאה ופני רטובים. לא סיפרתי לאבי את חלומי, כי הוא נזף בי פעם אחת ואמר שאין זה הזמן לחלומות, שדי לנו, בני-ישראל, במלך אחד שהיה לנו בעל חלומות, ומוטב לה לבת שתשתוק. ידעתי שאמר זאת בזעף של רגע. לא איש שתיקות היה אבי, הוא ידע לספר בפנינו את כל תולדות העברים, הם בני- ישראל שעל שמם אנו נקראים. תמיד היתה נחמה בפיו, שלא לעולם נישאר עבדים, זמן קצוב נתן לנו האל, מכסת עבדים שאותה עלינו להשלים. עוד היה מוסיף ואומר, שלא היו לישראל כימים האלה, בהם פרינו ורבינו והיינו למשפחה גדולה, עד שאין איש מכיר את רעהו מגודלה.
אמא דווקא אהבה להקשיב לחלומותיי, במיוחד כשהיינו הולכות לכבס על יד הנהר. מעולם לא נזפה בי, אלא היתה אומרת: "איזו ברכה נתן לי האל בתיתו לי בת בכורה".
שם, ליד הנהר, בתוך הסבך, ידעתי שמחה. כרעתי בין הצמחים בגובה ציפורי המים המקוננות, והתבוננתי סביבי לראות מה רוחש. על המים הרכים נעה תיבתו של אחי הקטן, תינוק רך, וחוט שקשרתי לקצה התיבה היה קושר ביני לבינו. ממתינה הייתי כמו הדייגים, אלא שהדג שלי כבר היה בידי וכל מחשבותיי לדעת מה ייעשה לו.
זוכרת אני את השקט המלא את קולו של העולם, ואת הציפורים. מהן אלה הבונות קן ומהן אלה המהנדסות בתוך המים ברגליים דקות וארוכות, שולחות מקור גדול בתנועה חטופה ושולות דג ועוד דג ועוד, כאילו אין סוף למקום בכרסן המנוצה.ויש כאלה המעופפות מעל המים ולפתע, בחטף, צוללות ומתרוממות באחת ושלל במקורן. שמחתי שהנה, במקום הזה, איש לא יקרא לי לקושש זרדים לאש או לחפש אחר אחי אהרון היוצא מתוך החצר לתור אחר חברים בחצרות השכנים. אבי חרד שמא, עם הגזרות שהטיל המלך פרעה על התינוקות, ייעלמו גם ילדים שכבר נגמלו.
הנה לי כמה דקות להתבונן סביבי על עולמו המופלא של האל מבלי שמישהו יקרא בעקבותיי: "מרים, מרים, בואי ועזרי", או "מרים, לכי והביאי".ישבתי בשקט הזה כאחת מציפורי המים ובידי חוט משוך הקשור לאחי הישן, כמו טבור חדש נעשה לו אל אחותו. השקט הזה נמצא בתוכי תמיד. אל השקט הזה אתגעגע עד יום מותי.
לא זר היה מראה התיבה השטה על המים. פעמים רבות היו כוהני המקדש המצרי משיטים על הנהר סלים ארוגים מעלי קנה ובתוכם מנחה לאלים. לפעמים היו אלה עוגות אפויות או מינים שונים של מזון. הסלים היו שטים המורד הנהר, והציפורים, שליחות האלים, היו באות ומנקרות. לפעמים היו הפירורים וחלקי המזון נופלים לנהר ודגים היו קופצים מהמים לצודם.
דווקא שם, בשבתי אצל המים, החלו מילים נובטות בי. לשיר. לשיר. לשיר לאחי הקטן שאחותו שומרת עליו מכל משמר.
ככה ישבתי לי על שפת הנהר בין הסוף, וטוב היה לי להיות שומרת אחי. חשתי את המים הזורמים תחתי, את רחש הרוח בין הקנים כאלף חלילים מנגנים, ואת הציפורים על המים.
ידעתי כי קדוש הנהר למצרים ויש להיזהר בכל אשר סביבו. ידעתי שהם אינם צדים את ציפורי המים ארוכות הרגליים. "פניקס" הם קראו להן ועשו להן מקדש בראש הגבעה מהעבר השני של הנהר. אבא סיפר לי שיש עיר במעלה הנהר ובה סוגדים הכוהנים המצרים לתנינים. הוא סיפר זאת בלחש. "מה משונות הן דרכי הנוכרים", אמר.
יותר מכל אהבתי את חגם בחודש האביב. אז היו שולחים מבית המלך אשר במעלה הנהר ספינה מקושטת ובה, מאחורי וילון, ניצב פסלו של האל הנולד מחדש. נערות בשמלות לבנות היו מחוללות על הסירה ועבדים שחורים משחור היו חותרים בה בשנים-עשר משוטים, וגופם נע בתנועה מופלאה. ואנו, יושבי תחתית הנהר בבתי הטיט ובסמטאות הבוץ, היינו זוכים לראותם לפני כניסתם לנמל העיר התחתונה.
לפתע שמעתי קולות הדוברים מצרית. פחד פילח את גופי. חששתי שמא יעניש אותי האל העברי על הרהורי האסורים, על העונג שפקד אותי בצל הסוף והקנה. הרי בזמן הזה נאנקים אחי בעבודה קשה ונשים הרות מפילות את עובריהן מחרדה.
ידעתי אך מעט משפת המצרים, מילים אחדות אותן למדתי שעה שהתלוויתי לאבי בלכתו מדי יום השלישי במניין ימי השבוע לשוק בכפר הגדול. שם בשוק מכר מעט מגידולי הירקות שגידלנו בחצר, תמורת פירות העצים של תושבי הכפר המצרים. לפעמים גם קנה אפרוחים, בתקווה שיגדלו ויהיו לתרנגולות מטילות, אך מעטים מהם שרדו. מהם שהיו מאכל לנחשים ומהם שחיו חורף אחד או שניים ומתו. אהבתי ללכת איתו לשוק ולראות את מנהגי הנוכרים. מה יפה הליכתם ומה רך הבגד הצמוד לבשרם.
קולות אדם באו ברשרוש המים וקולות הציפורים. חששתי שמא דייגים קרבים אלי, אך לא, היו אלה קולות נשיים. קולות רכים ונעימים, לא כקולן של הנשים בשוק. כמעט ערבה לי שיחתן, אך מתוך בהלה משכתי בחוט הפשתן הקשור לתיבה בחוזקה כדי לקרבה אלי, והוא ניתק. חרוד חרדתי. רעד עבר בגופי. ראיתי את התיבה שטה עם הזרם היישר אל זרועות הנשים המצריות הרוחצות. יכולתי לראות את בשרן הלבן בתוך המים, את שערותיהן הארוכות נפרשות כמניפה, ואת חופש תנועותיהן בלא כסות. הן אנו, בנות העברים, רוחצות בכותנות כותנה לבשרנו, מעולם לא נראה עירומנו לאור המים והיום.
קולות השיחה היו לקולות שחוק ושעשוע משחקי מים, אך לפתע נשמע קול פליאה. שמעתי אותן קוראות זו לזו לבוא ולראות דבר מה. ידעתי, מה נורא הדבר, נפל אחי הקטן בידיים מצריות.
חרדתי לספר לאמא את הבשורה הרעה הזאת. אני אחותו הבכורה ואני אמצא מוצא. זחלתי לאורך הנהר, הרחקתי עוד ועוד מן המקום שבו רבצתי כל הבוקר, עד שחשתי רחוקה דיי. אספתי את שערי מתחת למטפחת, ולקחתי את אחד הקנים למטה רועים בידי. וכך, כאילו רועה אני בבקרו של אבי, קרבתי אל המצריות. עוד בטרם נגליתי בפניהן שמעתי את בכיו של אחי. ידעתי שהתעורר משנתו והוא רעב. חששתי שמא בכיו יביא עליו את קיצו. קרבתי לאיטי ושמתי עצמי מתבוננת בהן מתוך חוסר מעש, כאילו איזו סקרנות דבקה בי. היו שם כחמש נערות צעירות, שתיים מהן קרובות מאוד לגילי, ואחת תמירה כתמר, עורה כנחושת, עיניה כצבע היאור ושערה השחור מכסה את כתפיה ואת חזה החשוף. היא רכנה במלוא קומתה מעל התיבה, מלטפת בגב ידה את פני אחי הבוכה. אחר פרמה את בגדיו, הביטה באבריו הקטנים, וחיש החזירה את חיתוליו למקומם. הנערות האחרות סובבו אותה, השמיעו קולות ועצות והתבוננו במעשיה. היא נראתה לי כבת מלך יפהפייה. נזכרתי בחלומי ובאם-אמי שפקדה אותי בלילה, ומבלי לברכן פניתי לבת המלך היפה ושאלתי: "האלך וקראתי לך אישה מינקת?" היא הפנתה אלי את מבטה היפה וענתה:
"מודה אני לאל הנהר הטוב ששלח אלי את מתנתו, את התינוק היפה הזה. לאחר שתאורת, אלת האמהות, לא שמעה את תפילתי ולא ענתה לקורבני, פניתי לאיזיס ואוזיריס היקרים בתפילה ובקורבן וביקשתי שיינתן לי ילד משלי. והנה הם גמלו לי. הלילה אביא מנחה גדולה, מנחת חג, למקדש, וגם את בסתת אלת השמחה לא אשכח. לכי בתי והביאי מינקת לבני".
עוד קולו של אחי הבוכה באוזני רצתי לחצר ביתנו בכפר. רצתי וביקשתי מחילה מאלוהי אברהם יצחק ויעקב על שאחי נמצא בידיים נוכריות המקריבות קורבן לאלי שווא, אבל בתוכי ידעתי שהישועה מידי אלוהינו. קראתי לאמי שהיתה לוחצת על שדיה הגדושים, בוכה וסוחטת את חלבה לכלי חרס, בוכה וסוחטת. צעקתי אליה: "בואי אמא, בואי אחרי, אחי ניצל ביד בת מלך, בואי להיניק את בנך".
אמא לא שאלה דבר, ורק ביקשה שאקח את אהרון לשומרו וקשרה את שדיה ברצועת כותנה ורצה אל הנהר. היא הגיעה בריצה ושמעה את בנה הקטן בוכה מרעב. בטרם עמדה מהילוכה המהיר הפשילה את חולצתה וחלצה את שדיה ונטלה אותו והניחה את ראשו בפנים זרועה השמאלית. והיו פניו אל גופה ופיו אוחז בפטמתה, וקולות היניקה התערבו באנחות בכיו הנרגעות. אמא הרימה את פניה לעבר בת המלך וסקרה אותה בעיניה היקרות, הצלולות מבכי אך מוצלות מכאב.
"קראי לו משה", אמרה לה, "לפי שאת משית אותו מהמים".
ראיתי את חיתולי הפשתן של אמי מתערבבים בצעיף המשי שכיסתה אותו בת המלך. חייכתי לעצמי ואמרתי: "מה יאים לך המשי והשני, אחי משה".

שנתיים ימים היתה אמא נכנסת ויוצאת בחצר הנסיכה ומיניקה את אחי הקטן, משה. היא דאגה שהוא יידע את שפת העברים. בכל פעם שהיניקה אותו, היתה שרה לו ומספרת לו סיפורים.
כשגדל מעט החלה אמא ללמדו לשתות מי באר מפי הכד, ולתוכם חלטה עשבים שהיתה קוטפת משפת היאור. עשבים אלה היתה חולטת כנגד כל כאב. במי החליטה היתה טובלת בד כותנה רך וסוחטת טיפות לשפתיו ולתוך פיו שנפתח כמו גוזל.
יום אחד שהתה אמא עם משה לבדה בחדר, ואני הייתי מעברו השני של הוילון. היא טבלה את הבד הרך במים חלוטים, ובעודם רותחים השקתה אותו לפיו שנפער אל פניה- כך היתה בוכה ומשקה, והתערב בכייה בבכיו של התינוק שצרבו לו פיו ולשונו, והיו שניהם בוכים, ואני בוכה יחד איתם מעבר הפרגוד, עד שהגיעו אמותיה של הנסיכה ולקחוהו מידיה.
יצאנו נזופות מהארמון, מורכנות ראש וצעיפנו עוטף את שערותינו ואת כתפינו בכניעת עבדים. באותה שעה יצאה אמי משתיקתה ואמרה לי: "עתה לא יעשו מבני משנה למלך, כי מלתי את לשונו. קשה וכבדה תהיה לשונו, ואיך ישיר לאלוהיהם? לא יהיה משנה למלך ולא כהן במקדשם, בארמונם לא יישאר, ואולי ישוב לעמו וברית המילה שמלה אמו- על לשונו".
שמרתי את הדברים בליבי, ולא אמרתי לאיש, פן יבולע לנו.
אותו יום החליטה הנסיכה שדי לו למשה להיות תינוק והגיע זמנו להיות נסיך. מאז הותר לנו לבקרו רק אחת לשלושה שבועות. אבל אמא, שנפשה נקשרה בנפשו של משה וראתה בו מקור של אור, לא עמדה בפרידה ממנו.
יום אחד מצאנו אותה מוטלת על חוף היאור. בתוך אגרופה הקמוץ היה מונח בד פשתן ישן, שממנו עשתה את חיתוליו, טבול בתמצית הרדופים. היא שכבה בפישוט איברים לא הרחק מן המקום שבו ניצבתי לשמור על תיבתו של אחי.
אחות אהרון
ואחר-כך הייתי אחות אהרון. אהרון ואני לא נפרדנו אף פעם, עד שהיה לאיש היינו סמוכים זה אצל זו. אבל מרגע שמשה היה לנביא ומוביל לעמו, היה אהרון סמוך אצל משה, ואני אצל אהרון. לפעמים הייתי נזכרת באמא שלא זכתה לראותנו גדלים יחד בחצרה. הלוואי והיתה רואה אותנו יוצאים ובאים זה ליד זה, אני מרים ושני אחי- משה שמראהו כבן מלכים ולשונו לשון נביא, מדבר לסירוגין בגמגום מתוק, גמגום שאין איש מדבר כמותו. בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי "מי מי מיר-ים", ולפעמים נשמע שמי בפיו כ"מים" ולפעמים כ"מיר" ולאחריו ה"ים". וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים, ורק רעם ה"ריש" המתגלגלת מפריעה לו, ה"ריש" שטובלת מרירות במים. והייתי חרדה מה היא אומרת. ואכן, באו ימים שנעמדה ה"ריש" בתוך המים, בתוך שמי, כמו מוט או זיז העומד במרי מול הרכות ומריע את זרותו, ואהרון אחי שפיו וליבו שווים לפני אדם ולפני אלוהים, ואני מרים, בעיני כל, אחותם.
נפשי נקשרה בנפש אחי. לא היה יפה ממשה בכל עמי, עם העבדים. ימים רבים רעה צאן במדבר. גופו של אבינו עמרם נמך מעבודה קשה, ואני מילאתי את מלאכות הבית במקום אמי. הציפייה היתה לי מעשה, ובכל יום חיכיתי לבואו של אחי משה. כאשר היה מתקרב לכפר, היה לחש עובר מבית לבית ומחצר לחצר, ואני הייתי יוצאת לקראתו ומחכה לו על-יד הבאר, שם היה משקה את הצאן.
יום אחד הגיע לאחר עת גז הצאן ללא עדרו, ישב על שפת הבאר ודומה שחיכה לי. באתי אליו והוא בירך אותי וביקש שאביא את אחינו אהרון, וכך עשיתי. הרחקנו מעט אל תוך הגבעות, אל מקום שבו מעולם לא הלכתי לבדי. ישבנו תחת הרותם המצל והוא, משה, שדיבורו קשה, פתח ואמר: "באביב האחרון לקחתי לי אישה, בת רעואל איש מדיין ושמה ציפורה, והנה יש לי ממנה בן ושמו גרשם".
אהרון ליטף את זקנו והשפיל מבטו ולאחר רגעים אחדים אמר: "אישה נוכרייה לקחת לך", ולא הוסיף. אני לא אמרתי דבר, אך בגרוני עמדו דמעות. דמעות קנאה ודמעות פחד. קינאתי באישה שמצאה דרך לליבו הסגור של אחי האהוב, וחשבתי שאותו ריחוק ופחד שיש לנו, העברים מהכפר, מפני הנוכרים, אינו נחלתו של אחי הצעיר שגדל בתוכם וכל מפתם.
אבל לא לשם כך לקח אותנו אחינו אל הגבעות. באותו הרגע פנה אל אהרון ואמר שהוטלה עליו שליחות מאת אלוהי העברים ועליו להיכנס שוב לארמון מיטיבו פרעה, כדי להוציא את עמנו מיד המצרים ולהעלותו אל ארץ אבותינו, מקום הכנעני והחיתי והפריזי והחיווי והיבוסי. כך אמר בדיבורו הרך והמתוק, בדיבורו השבור. הוא פנה לאהרון ואמר: "ואתה אחי, בוא איתי והיה לי פה". ואהרון ענה לו לאחר הרהור בלשון רבים: "איתך אנו, באשר תלך נלך, כי בך בחר האלוהים".
ואני שתקתי. נעמה לי ישיבה זאת עם אחי תחת הרותם בין הגבעות ואין איש עימנו. רק עננה קלה, עב קטנה, היתה מעל ראשינו, ואני ראיתי בה חופה הקושרת אותנו. מה גדול היום הזה.
ככל שנעמה לי ישיבתנו גדלה קנאתי באותה אישה שזכתה ומכינה מדי יום את ארוחותיו של אחי ומציעה לו את משכבו. וכך התערבה לי שמחתי באחי בכעסי על אותה אישה, ושני אלה התרוצצו בי כשני תאומים, וחששתי שאבוא לידי חטא. תיקנתי את צעיפי על ראשי ואמרתי לשוב. משה ואהרון ישבו עד שעת זמן איסוף הצאן תחת הרותם ודיברו את אשר היה להם לדבר. בשובו אמר לי אהרון שנכונו לנו ימים קשים אותם הועיד לנו אלוהים, ימים שיביאו אותנו אל ארץ אבותינו.

אותה אישה
כל הדרך חזרה חשבתי על אותה אישה. הנה יש לה שם שיש לו צורה ויש לו מראה- ציפורה. וכאשר מעלים את השם על ניב השפתיים, ייעשה לו מראה ודמות. זו חיה בעלת כנפיים שיש בה חירות. זו אישה גבוהת קומה, כהת עור, ששערה מושלך על כתפה כבת פרעה. זו אישה שעול לא היה מונח מעולם על צווארה, ששמלתה הלבנה עוטפת את גווה באותו בד רך שמטיל קפלים רכים ומטיל צל בין הירכיים ובצידי השדיים. כך בראתי לי אותה בעיני, וחשתי איך גופי הולך ומתמלא ברגש שלא ידעתי כמוהו. רציתי לדבר עם אהרון, לומר לו כי פחד בונה קן בליבי שמא הפיל כהן מדיין את אחינו ברשתו ושלח את בתו להקסימו ולכשפו בגפן נוכרייה שענביה יפים אך קשים, תופסים את הלב אך נושכים. ולא אמרתי דבר, כי ראיתי שעיניו רואות הרחק מפה, ועניין זה קטן בעיניו.
פעם אחת, בשוב משה למצרים, חזר ממנה והוא שונה, והוא אחר. כאחוז כאב היה, אך גם עונג חדש עיטר את פניו, וכששאלתיו: "מה היה לך?" השיב שאילו לא ציפורה אשתו לידו, כבר היה בין המתים. סתם ולא פירש.
באותו הרגע נדמתה לי כאחת הנשים המכשפות, נשות החרטומים המצריות שהיו רוקדות לפני אלוהי השווא בנפנוף ידיים שדמה לנפנוף כנפי ציפור המים.
באותה השעה חסרה לי אמי, לשבת עימה ליד הנהר ולדבר. הלכתי לנהר לעמוד בין הקנים ולהקשיב לאותו רחש עתיק. היתה זאת פרידה מנהר ילדותי.
הנה ציפור תעשה לה קן, גם תלקט בעשבים אחר תולעים וגם תעוף, תלך ותשוב, ומה אנו? אחי- כשמו כן הוא- גם עצבות וגם רמז: "אהה-רון", ולמשה שם הנושא את זיכרון המים שהם גורלו. ואני- שמי נפתח בשפתיים קמוצות ונסגר בשפתיים קמוצות, שלא כשמה. והנה היא בונה לה קן. אני אהיה נכונה לנדוד, והיא תקנן ותעשה בית לאחי.
ואני, אחותו, בין נשים אשמיע את קולי, וחרדתי רק לו.

ואחר-כך היה המדבר
ואחר-כך היה המדבר. היתה זו הפעם הראשונה שיצאנו ממקומנו ועזבנו את המקום. עזבנו את המקום עם הנהר. עזבנו את הקברים של אבא ושל אמא. עזבנו את המקדשים שאליהם נאסר עלינו להתקרב ושיופיים משך בנו וקרא לנו להתקרב. עזבנו את קולות כוהני מצרים שהיו באים אלינו עם הנהר כל בוקר, את המנון הבוקר לכבוד האל התעורר (שם מצאתי עצמי מקשיבה למים הנושאים שירתם ולפעמים נשאתי גם אני את קולי עימם). עזבנו את החתולים המייללים שרעבונם לפינוק אינו כלה. עזבנו את ראשנו השח מטה, את חרדת האדון שלנו. עזבנו את בקתות הטיט שלנו.
לאחר לי דמים וחיפזון יצאנו צפונה, אל המדבר הגדול, ומשה, אחי הקטן, בראש. הפחד הביא כוח לרגלינו והלכנו- זקנים, נשים וטף- צפונה, עד בואנו אל הים הגדול. לא היה זה כנהר. היה זה מדבר מים מטיל מורא.
מעולם לא ראינו מים שהרוח מכה בעורפם והם זורקים עצמם שוב ושוב לחול הים, ודווקא הוא, החול הרך, עושה גבול לים. המראות הגדולים אשר ראינו הביאו לי אהבה גדולה שלא יכולתי להכיל, ובנאדות המים ובתופים, תופי החג אשר לאמותינו, שרנו לאלוהינו שירה שלא ידעתי כמוה. והיתה שירתנו ושמחתנו רצויה, והיו קולות התוף וקולות השירה מעוררים את בני משפחתנו כפופי הגו לשמחה חדשה, שמחה שנקברה שנים ארוכות בין בקתות הטיט והחומר, פרצה כמו מראה הנהר ביום חורף, שהזעף הוא כוחו.
היתה זאת הפעם הראשונה שלא היסו אותי אחי או דודי להחניק קולי ושירתי. שירתנו ותנועת גופינו היו רצויים. חדש היה לנו החופש הזה. חופש ממורא הגברים ממראה גופינו הנעים על החול כגליו של הים הגדול. ובאותה השעה נשק לי אחי משה על צווארי, ספק מודה לי על המחול שהוציא את הנשים בעקבותיי, ספק אינו יודע את נפשו ברגש חדש. לא היתה שעה טובה מזו לאחי ולעמי, לא היתה שירה גדולה מזו. אולי עוד תהיה כאשר יגעו כפות רגלינו בסלעי ארץ יעקב אבינו הגדול.
זו היתה גם השעה הראשונה בה פגשתי אותה, את האישה ממנה יראתי. ראיתי את אשת אחי בשבתה עם התופים וקולה עימנו בשיר. יפה היתה בעיני באותה השעה וכמעט שכחתי את קנאתי לה.
וזכר השירה ההיא על שפת הים מלווה אותי בלכתי במדבר עד עצם הימים האלה. ימים בהם אני חשה את מותי הנחשי מטפס על גופי שהלבין. ימים בהם אני שבה ומתגעגעת אל אמי היקרה ויודעת שעוד מעט היא תאספני לחיקה ותיקחני אל ארץ המתים. כי אני, את עווני אני נושאת.
די היה לי לראות את המדבר הגדול והים, לראות את הניסים שעשה לנו אלוהינו, כדי לחוש את רגלי מפזזות בחופש שאינו יכול שוב לשאת עול. ואולם השער למדבר אינו כמדבר עצמו. המדבר אכל בנו והפריד ביני לבין אחי, אבל משהו מכוחם עבר גם אלי והייתי אחות לכל האמהות בתלאותיהן במדבר. אני, מרים בת יוכבד ועמרם, לא הייתי לאיש. צמקה רחמי ויבשה. אישה שונה הייתי בין הגברים, ואחות גדולה לנשים הבוכות מגעגועים לבית שבו צומחים תאנה ורימון, גפן מטפסת על הגדר, ואש-תמיד רוחשת בחצר, וריח הלחם נישא בו, לחם שאת טעמו כמעט שכחנו בהיותנו בדרך.
את ילדי המדבר אספתי לזרועותיי ברגע צאתם לעולם.
אחיותיי לדרך רואות בי כוח של איש, וגברים אינם רואים את רוך ירכי ואת לובן צווארי. וכך לימדתי עצמי לכתוב ולשיר בלילות את בדידותי בעולמו היפה של אלוהים.

הדיבור והצרעת
ודווקא הדיבור המתוק שאהבתי בשיחי עם נשים והיה בו משהו משכך כאבים- הוא הדיבור שהיא לי את עונשי. אהרון אחי הזהירני שביכולתו של פה להחטיא וכל האיברים ילקו. אבל אני שאלתי מה לו לפה להחטיא את שאר אברי הגוף. הרי הפה והלשון כוחם רב להם לשאת שירה והודיה ומחילה ואף להודיע על הכאב. והנה, כאשר ראיתי את ציפורה ליד הבאר, ראיתיה ועצב עמוק סוגר בחריץ על שפתיה הצרובות, ואין נזם על אפה ולא עגילי זהב על אוזניה. שפתה אמרה לי שרוח הקודש לקחה את אישה ממנה, ואין לו עוד צורך בה, ואל ביתו לא יבוא.
אחי הקטן נושא ונותן עם עולמות עליונים ועם שלם על כתפיו, ודווקא הוא, המרגיש בכל יום צערם של המונים, עיוור גמור לכאבה של אישה אחת, אשת חיקו היושבת בצל אוהלו. ואני ראיתיה והנה היא מעונה תחת שתיקתו, הוא מענה אותה באין בואו. לא יכולתי שאת זאת.
היה זה ביום ההוא עם שחר, בעומדנו בפתח האוהל, אחי אהרון ואחי משה ואני, ברגע יחיד בו היינו שוב יחד כמו אז ליד שיח הרותם. וענן אלוהים מעלינו כמו טלית, כמו אוהל. התייחדות היתה לנו, ואין איש בא לתבוע את זמנו. ולא ידעתי שזה הענן מכאן לא ינוע עד אשר יאסוף אותי, מרים, אל חול המדבר, רחוק מאוד מכל נהר.
עוד אני משלימה מילותיי ונושאת תוכחה אל אחי, סרה טלית החסד וסר הענן מעלינו אור היום והמולת המחנה באה אלינו, ופניהם של אחי שונים בראותם את פני. עייפות נוראה יצאה מתוכי וביקשתי לשבת על אבן, שאלתי את נפשי לישון במקום הזה. ובאותה השעה פשטתי רגלי לפני והנה היא מצורעת כשלג. חשפתי שרוולי לראות זרועותיי, והנה הן לבנות וצבות.
צעקה גדולה צעקתי אז, צעקה שעברה מקצה המחנה לקצהו, ואחי משה נפל אפיים פתח אוהל מועד.
והמחלה יצאה ממני ונגעה בנגעים קשים את פני ואת גופי. היא יצאה מפי כמו נחש היוצא ומלפף את אשר הוא פוגש. פי, מקור חיותי, מקור כוחי ושירי, החל טורף בי. חשתי שכל כולי איני אלא אותו הפה, הפה היה יש לעצמו, בוער ושורף וכואב, וחשתי שהחטא והעונש אחד הם. וביקשתי מפי, מקור צרתי, שיהא גם עושה ניב שפתיים וישא תפילה בעבורי.
"רפאני ה' וארפא, הושיעני ואיוושע, כי תהילתי אתה".

את הדברים האלה כותבת אני, מרים בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון, בשבתי לבנה מצרעת שבעה ימים ושבעה לילות במערת רועים מחוץ למחנה. כל יום נשרה שן נוספת מפי, וביום השביעי היתה בידי מחרוזת שיניים, ופי נפער כפניה של אישה שחצתה את גבול חייה והיא שרויה כבר בחיקו של המוות המתעכב לקחתה. לא היה בי עוד רצון לאוכל ולא ידעתי בו טעם, גם קולי נעשה זר לי ודמה לקולה של ציפור לילה על היאור.
קשה לי הדבר שאין נהר לידי. באוזני שמורה שירת כוהני מצרים המעירים את האל ומראה אם- אמי הקוראת לי לחצר בית-הבוץ. רק הרוח הבא מן המזרח והשמש המלהט היו לי נחמה.
שבעה בקרים עם שחר, בשתיקה, הביאה לי ציפורה אשת אחי כלי חרס למים וכתונת להחליף. במדורה לוחשת שרפה את כותונתי מאמש. כך, שבעה ימים- הרוח, השמש, ציפורה וכד המים, עד שתהיה כותונתי האחרונה תכריך לגופי המצטמק.
נידונה לשכחה אני, הנה את קברות אמי ואבי שוטף הסחף בארץ זרה ואין עולה על קברם. אני אקבר בין חולות המדבר ואהיה מזון לעוף השמים, ואחי יגיעו לארץ חדשה ומצבת אבן תקום על קברם.
אותה העת שמעתי את קולה של הבאר. אותה הבאר שהייתי רואה בעיני בלכתנו במדבר, ותפילתי היתה לזכות ולהיטהר בתוכה כאורח-נשים פעם יחידה ואחרונה בחיי. כאן במערה למדתי שתפילה ודיבור יש בהם כוח של ממש. כמו עננים המרחפים דרך קבע על המחנה ואין מהם התגשמות, רק צל מלווה שאינו משכיח במדבר את טעמה של התפילה לגשם.

את עור הפרה המקומט גלגלתי אל תוך הכד, שבמימיו רחצתי את פני ונטלתי את ידי, ונתתיו בידי ציפורה, אשת אחי, שצבע שפתיה כצבע הרדוף הנחלים על הנהר.

הסיפור פורסם בקובץ: קןראות מבראשית בעריכתה של רותי רביצקי,ידיעות אחרונות, יהדות כאן ועכשיו.

רחובות, סיוון תשנ"ח

חיכיתי עד שתשמין בחזרה (סיפור קצר)

את מכירה את הכיכר הקטנה מככר אלישבע לרחוב חזקיהו?
כן
אז , אחרי הגירושין גרתי בדירת חדר קטנה בקטמון. וכל בוקר הייתי עולה לתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר. הייתי עומד בתחנה ומחכה.
נו?
אז היא בדיוק היתה יוצאת מהבית והולכת לקנות לחמניות חמות.
ואז?
הכרתי אותה אז כי למדנו יחד באיזה קורס. והיא היתה הולכת כל יום באותה שעה לקנות לחמניות לילדים. בדרך חזרה מהמכולת היתה עוצרת בתחנה ושואלת אם אני רוצה לחמניה.
ומה אמרת?
כן.
כל בוקר מחדש היתה עוברת למכולת וקונה לחמניה ואני בתחנה. היא היתה שמנה ויפה. היתה שמנה אבל היתה שוחה והתאמנה ואהבתי אותה.
יום אחד בזמן הלימודים אמרה, "למה לא תבוא לארוחת ערב? ", אז באתי ונשארתי.
ופתאום גיליתי שהיא כוהנת של אהבה. היתה לה ספריה שלמה של ספרים איך לעשות אהבה. והיתה מגיעה למיטה עם מגש של שמנים וריחות וקערת מיים עם בועות.
בבוקר הייתי יוצא ממנה לתחנה ואומר: הוי אלוהים, תודה ששלחת לי את האישה הזאת. מה עשיתי שמגיע לי כל כך טוב.
כל לילה לימדה אותי משהו על האהבה.
נכון שטוב לך שאני מנשק לך את קצות האצבעות? נכון, את משתגעת כשאני מלטף לך את פנים הזרועות ופנים הירכיים. ויש מקום מיוחד ליד האוזן, שם אני לוחש לך ואת כבר נמסה לי בידיים..
נכון.
אז הכול למדתי ממנה. לפני כן, אפילו היתה לי אהבה עם אשתי הראשונה ושלושה ילדים, זה לא אותו דבר. אצלנו, הדתיים, הגוף בא עם בושה. והיא, רותי באה מאמריקה עם רעיונות חדשים. איזה אישה , אישה אישה.
מה זה אישה אישה.?
לא יודע.. זה מישהי שגם יודעת על הגוף של האיש שלה וגם יודעת להכין סלטים לשבת. היו חצילים קלויים בטחינה, והיתה מטבוחה פיקנטית. והיא למדה לעשות פלפלים קלויים כמו אמא שלי, את יודעת אלה התורכיים, מאורכים. אהבתי את שולחן השבת בבית איתה.היא היתה לובשת שמלה לבנה כמו מלכה.
ופעם אחת אמרה, אז למה שתבוא כל פעם מחדש, לא חבל על הדירה שאתה משלם?
הסכמתי שהיא צודקת.
ועברתי לגור אצלה ולהכיר את הילדים שלה.
היה לך טוב אצלה?
כן, היא כיבדה גם את הילדים שלי.
ותמיד בבית היתה מוסיקה. היא נגנה על פסנתר והילדים בחליליות ובכינור. היא היתה אישה אישה.
כל בוקר הייתי מתעורר ואומר, תודה אלוהים ששלחת לי את האישה הזאת,.
יום אחד אחרי שהיתי איתה כמה חודשים אמרה, אי אפשר לגור יחד בלי חתונה, זה לא טוב לילדים.
בהתחלה חשבתי לברוח. לא רציתי חתונה, הספיק לי אחת.
אז חשבתי , איציק, האישה ביקשה חתונה, למה לא? יהיה בית, תהיה מיטה ויהיה שולחן שבת. לילדים שלי יהיה מקום קבוע. אז אמרתי, כן, נתחתן.
ההורים שלה באו מארה"ב, אבא שלה איש משכיל וחשוב בקהילה לו באמריקה ואמא שלה אישה יפה מודרנית. היא נכנסה הביתה ומה השאלה שהיא שאלה את הבת שלה?
מה שאלה?
נחשי.
האם אתה איש טוב? נאמן? איך אתה מתייחס לילדים שלה?
לא. היא שאלה האם טוב לה איתי במיטה. היא שאלה ישר בפנים: טוב לך עם איציק במיטה?
אצלנו זה לא ככה. אף פעם אף אחד לא שואל על חיי האישות, היא שאלה באנגלית איך אני עושה סקס במיטה. אני לא יודע אנגלית, אבל את השם שלי אני יודע ואת המילה "סקס" אני מבין.
התחתנו ושנה שנתיים היה טוב מאד, היה גן עדן. הכל למדתי ממנה על הגוף ועל האהבה. פתחנו ספרים יחד והיא קראה לי מה כתוב שם ואיך עושים וכל פעם הביאה הפתעות חדשות למיטה.

נו? אז למה עזבת אותה?
לא עזבתי אותה.
אז מה קרה??
יום אחד החליטה ללכת לשומרי משקל ולהרזות, היא רזתה רזתה רזתה עד שהשתנתה לגמרי.
הי א איבדה את התיאבון ואת החשק שלה. והיתה עצבנית כל הזמן והפסיקה לנגן.
אז מה אמרת לה?
לא אמרתי, ביקשתי ממנה שתהיה מה שהיא. הבאתי לה שוקולדים שאהבה, בישלתי ריבת תאנים ומישמשים. אבל היא לא נגעה.
כל לילה ניסיתי את התורה שהיא לימדה אותי. נגעתי לה מאחורי האוזניים, נישקתי לה את הרגליים, וגם בפנים הרגליים, הפכתי אותה בכל הכיוונים , אבל היא לא הגיבה כמו פעם. חיכיתי.
למה חיכית?
שהיא שוב תשמין.
כל יום שישי קניתי לה ורדים. אפיתי לחמניות כמו שהיתה קונה לי פעם.
נו?
שום דבר לא עזר. היא רק רזתה.
יום אחד היא ביקשה שנתגרש.
לא שאלתי אפילו למה. ביקשה אז אמרתי טוב. מחר נלך לרבנות.
למחרת קמנו בבוקר, שתינו קפה, הלכתי וקניתי לחמניות עגולות מהמכולת, היא לבשה שמלה חדשה הדוקה לגוף שלה. שתינו ובכינו. הלכנו לרבנות ובכינו. יצאנו מהרבנות אני פניתי שמאלה היא פנתה ימינה ובכיתי ומאז אני מתגעגע אליה ואל הגוף שלה.

רגע עם פאריד אבו יוסוף בלאהיטי בפינלנד, רגע ממסע לא מדומה

זה היה הבוקר השלישי בלאהיטי , פינלנד.

ואיפה אני בתוך הבוקר הזה.

ארוחת בוקר עם פאריד אבו יוסף האלג׳ראי. אנחנו כבר מדברים כחברים ומכרים. אך, מזה יומיים אנחנו מחזרים זה אחר זו, כמו שני חתולים אחר שני זנבות, יודעים שאפשר וצריך ומסקרן לדבר ומאידך מאיטים מהלכים, לא ממש מתקרבים. עד שהזמנתי אותו לארוחת בוקר משותפת.

ישבנו צלחת מול צלחת, עין בעין, לקחנו את הזמן שלנו קפה ועוד קפה ודיברנו צרפתית. דיברנו על השפה ועל התרבות , על המחבר ועל המפריד בינינו. פאריד, חייכן ודינמי, כלכלן במקצועו יועץ לבנקים באפריקה . הצרפתית שלו קולחת כשפת אם, ודווקא על הפרדוכס הזה אנחנו מדברים. על העובדה

שהוא, בן אלג'יר כותב ומעדיף לכתוב בצרפתית, הוא מעדיף לצאת לאור בשפה הקולוניאליסטית שהוא נלחם בה לגרשה. הוא נלחם בשפה אך זו השפה שפותחת  שער לעולם. תוך שהוא חותך את הסלט בצלחת הוא מסביר את התסכול על כך שהוא נזקק לצרפת ולתרבותה, על כך שהרומנים שלו נכתבים בצרפתית ולא בערבית.

בהרצאה שלי שהתקיימה יום לפני כן, נתתי שעור קצר בעברית , דיברתי על אדם שהוא הזכר של אדמה בעברית, על הדם, המצוי בתוך האדם , ועל איש ואישה שהמילה אש, מחברת ומפרידה  ביניהם ץפאריד, פאריד התייחס לדברי והשווה לערבית וכך נסחפנו לשיחה ארוכה המשווה בין תרבויות ושפות.

הבטנו בעיניים זה אצל זה ושאלנו עצמנו איך נוכל להמשיך ולשמור על קשר תרבותי.

כל זה קורה לאחר שיחה קצרה עם י. שוב שאלתי האם אני חסרה לו, הרי זו השאלה היחידה העולה בדעתי מתוך המרחק והגעגוע. שאלה שאינה רק מופנית אליו, אלא גם אל תוכי.  האם תחכה לי, שאלתי והתשובה שקיבלתי; נראה.

סיפרתי לפאריד על שיחת הטלפון שנשפה בעורפי והוא הבין למרות שמדובר בצרפתית.

לא יכולתי לשאת את התשובה המילולית שאין בה תשובה פנימית , משהו מן האמת ואמרתי שזו אינה תשובה.

למה נתתי בידי מישהו שאלה כשהתשובה בידי.