פרדוכס חילול השם על ידי משרתים בהיכלו

<למה מפריע לי שרבנים מחללים את השם?
מאת: חוה פנחס כהן, מערכת וואלה!

יום חמישי, 3 באפריל 2014, 9:44

ביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?
כמי שאינה נמצאת באחד משני הקטבים "חילונים" או "דתיים" , אני חווה חוויה שאיני יודעת כיצד להתגונן מפניה. והיא פרדוכס "חילול השם" בידיי אלו המייצגים את השם.
אני אדם יהודי, רליגיוזי, מסורתי באורח חייו, שהמימד היהודי בחייו, הוא מרכזי. והנה אני מוצאת שהסמלים והמסמנים המייצגים את העולם היהודי על ערכיו, מושחתים בראש חוצות. דווקא הדמויות המייצגים את ביטויו של העולם היהודי על טכסיו, על ערכיו, גם בשגרה וגם ברגעי מבחן, אינם עומדים במשימה ו"חילול השם ברבים" בא מידם.

כך לדוגמא הרב מוטי אלון, אדם שבעבר, הערכתי אותו ואת תורתו, ראיתי בו כמו רבים אחרים מורה בדורו, אשר יכול כמו כל אדם למעוד, להשפט ולשלם מחיר חטאו. דווקא כאדם דתי, מורה ורב רצוי היה שיודה בחטאו, ישלם מחיר העברה ויבקש סליחה מאלה שפגע בהם. העובדה שלא עשה כך, זהו בעיני, חילול השם. איני יכולה לראות צילום שלו עם כיפה, בשעור תורה או בשעת תפילה. הרבב המוסרי של הרב מחתים כל מעשה שיש בו מימד "יצוגי" של התורה.

צילו הכבד משליך הלאה ממנו והופך את כל המורים והרבנים הכריזמטיים, מורי הדור לחשודים. כבלתי מסוגלים להודות בחטא המוסרי. דווקא כמי שאינה "שייכת" לשום הגדרה סוציולוגית ורק אהבת התורה, השפה העברית והעם מוליכים אותי ממקום למקום מספר לספר. הרב מוטי אלון הינו דוגמא מובהקת לדרך שבה מסמני העולם היהודי הם התורמים ל"חילול השם".
לצידו, דוגמא נוספת בימים אלה, הוא הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר. יש משפט בישראל ואני מקווה שהוא ישפט בצדק. האם יבוא לבית משפט בהדר זקנו הייצוגי? בגלימת הרבנים שלו? הפער בין המראה החיצוני, המגדיר, של מי שאמור היה להביא תורה לציבור בחגיו ובטכסיו, פוגע גם בדימויה של התורה בעיני מאמיניה.

אולם חילול השם אינו מתחיל ומסתיים בדמויותיהם של מוטי אלון והרב יונה מצגר. הוא מקנן גם במקומות נוספים, כגון בתי הדין הרבניים וחברה קדישא במחיריה המופקעים וביחסה המתנכר למשפחות ברגעי משבר, או בשיח עצמו שאנו מקיימים. כך קרה בראיונות הרדיו שהתקיימו בימים בהם הוגש החוק לגיוס החרדים, חברי כנסת בשפה קודחת ולוהטת יצרו השוואה בין שלטון זר ועובד אלילים לבין הריבון היהודי.

השפה המקטבת המשווה את הממלכתיות הישראלית לשלטון הגויי בגלות, מרחיבה את ההבדלים מפחיתה את המימד הסולידרי, את האחריות ההדדית ואת התחושה שמדובר בעם אחד ושפה אחת. באופן פרדוכסלי, הפגנות החרדים והשפה שנקטו בה מנהיגיהם היא "חילול השם". דווקא בשם השם הם מחללים את השם. אני מתביישת לשמוע את השפה העברית מושפלת בפיהם, את אלוהי היהודים מיוצג על ידם כקרתנות פוליטית ואת האפשרות שתלמידים כה רבים על מנהיגיהם לובשי מדים של חיילי האלוהים, חסרי חוש ביקורת ואף חשים מוגנים מפני ביקורת זו משום שהם מייצגים את השם והרי זה "חילול שם השם ברבים".

מהו חילול השם? אותו מושג שנמצא בשימוש בעיקר בתוך שפתו של הציבור הדתי או החרדי. חילול השם, עניינו: עשיית מעשים הגורמים לזלזול בכבוד ה' . חילול השם נמצא כנגד הערך המקביל: קידוש השם , זוהי מצוה שיש בה גם "עשה" וגם "לא תעשה". והמקור הוא: ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב ל"ב) ואז נשאלת השאלה מהו "כבוד ה" , כי מה איכפת לו לאלוהים היושב במרומים, על כבודו. ולמי בכלל איכפת מכבודו של האל, לאל או לאדם?

נדמה לי , שביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?

אריק בין פיזי למטאפיזי

אריק שרון בן שמונים ושש כבר שמונה שנים אינו איתנו . הוא שמור בחדר מיוחד בבית חולים שיבא, תל השומר. מחובר למכשירים השורים על גופו כגוף שיש בו דם זורם ולחץ דם, ופעולת אכילה פאסיבית ופעולת נשימה לא עצמונית, ופעולת מעיים, עיניו עצומות והוא קרוב יותר לגופה מגוף. קרוב יותר למוות מלחיים ואולי תלוי ביניהם ומתנדנד. ובכל זאת מצבו קבוע הוא חי- מת. זהו מצב מטאפיזי ולא מצב פיזי והתקשורת ממשיכה לבזבז מילים וקלישאות בתיאור מצב פיזי שאינו בעל הגדרה. אריק שרון, קיבל ארוע מוחי והתאושש ואחר כך, נפל לתרדמה הזאת. שינה עמוקה שאינה שנתה של היפהפיה הנרדמת זו שינה שאין נשיקה שתעיר אותה לקראת חיים חדשים. זו שנתת עולמים אחרי ערות ופעילות בזמן הסטורי ועם השפעה שמעבר לזמנו. הפעלה בזכותה נכנס להסטוריה כמנהיג לגיטימי, היא פעולת הרס. כלומר הקונסטרוקציה של דמותו נבנתבה בזכות הדהקונסטרוקציה של חברה שלמה. הוצאת משפחות מבתיהם, ניתוק חבל חי ונושם, מגדל ופורה  למצב מוות. למצב של אי לגיטימציה. הרס חייהם וחלומם של פרטים ומשפחות רבות  ואיני נכנסת למשמעות הפוליטית של הדברים.

נדמה שגורלו כמת חי הוא תמונת מראה ורפלקסיה למעשה הפוליטי והדרמטי שעשה , מעשה שביטא ניגוד גמור להשקפת עולמו כל חייו. האם יתכן שלא יכול היה להכיל את הדיסוננס?
כמו שהיה איש מיוחד בחייו, כך הוא מיוחד במותו. הוא מת חי. או חי מת.  אין מה לומר על מצבו וכך נוצרה שפה של קלישאות כי מה אפשר לומר על איש חי מת. הוא לא נושם באופן "עצמוני" . הוא מחובר למכשירים "מצבו יציב " "ראש הממשלה נלחם על חייו". "חי, אבל בתרדמת", והחידוש הוא בנסיון לתאר שינוי : "מצבו מדרדר מאד" "אבל לא מדרדר מרגע לרגע"  "מצבו החמיר" ,
אין החלטה רשמית האם לחברו למכשירים נוספים ובמישור המשפחתי  התייעצויות רבות.
ובכן, "חלה החמרה משמעותית במצבו, אי ספיקת כליות ומקווים לטוב. "  "בניו על ידו".
הרופא שלו שהוא גם חבר שלו "אני מייחל להחלמתו ומייחל שישאר איתנו אומר "
הייי הלו שם ברדיו, או שתמציאו שפה לתאר שינוי במצבו של אדם שהוא יותר מת מחי. או שתמנעו מקלישאות בלתי סבירות. אני מציעה לפתוח קו חם להמצאת שפה לתיאור מצבו של אדם שמבחינה קלינית הוא מת, ובעיני משפחתו ובהגדרה רפואית הוא חי. הנושא הוא לא רפואי, הנושא הוא מטאפיזי.