למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.  

תזמורת הנערים של קנוט אוגארד

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏13‏ אנשים‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏‏‏


ה17 במאי, יום עצמאותה של נורבגיה והמשורר קנוט אודגארד העלה תמונה של תזמורה סוסה, תזמורת הנערים של ילדותו. בה השתתף כנגן פיקולו. לאחרונה תרגמתי את השיר , אחד מתוך רבים עבור הספר שאני עובדת עליו כמה שנים ועומד לצאת לאור. הבאתי כאן את השיר לכבוד יום העצמאות של מנורבגיה ומאחר והפוסט של קנוט הבהיר לי את הקשר התרבותי : 17 May, our National Day. Here from my childhood´s Molde Boys Orchestra 1958. I am the thin little boy with the piccolo flute (number six from left) in front row. אבל יותר מכל ברוח הימים האלה בהם אנו עוסקים בגיל השלישי וב"קשישים", דומני ששירתו של קנוט אודגארד מתבוננת בחמלה ובהבנה לשינוי שחל באדם, בהתבגרות, בזיכרון וברטרו ספקטיבהעל חייו ש האדם. השיר "תזמורת הנערים" זוכרת את ימי ההתבגרות של הנערים, את הכיעור והיופי ודמותו של קלפן הסנדלר שהוא גם המנצח. וככה הם הדברים במקומות קטנים כמו מולדה בנורבגיה. הסנדלר הוא גם המנצח וגם המנהיג של חבורת הנערים. ומסתבר כשאותם נערים מתבגריםוהופכים לקשישים, זכרון הנעורים כלוא בתוכם ומזהה אותם. כך בשיר הנפלא הזה.

תזמורת הנערים

בס הטובה, אם הפנינה נוצצת

כנגד האצבעות הרכות

שסתומים, גמישות, לחץ קל, פחות אויר?

בכלל לא: זרם

מהחזה הציפורי שלו

דרך שפתיים הדוקות, לתוך

הפתחים הסודיים של השסתומים (סגור/

פתוח) דרך העיקול

ומתכת הזהב , חתוך

בניצחון מביש של פיית משפך מתרחבת ומתוחה

מעל כל התבוסות של בני השלוש-עשרה, סוזפון

כמו התפשטות עצומה של  פריחה

אסורה המפעילה את פעמון

גופו של ילד שברירי,

נחושת סביב הגוף כנגד ילדות

וגבריות : קצב של שש-שמונה ! תזמורת הבנים מגיעה

עם פצעונים וגעגועים במצעד סוסה

בבימויו של קלפן הסנדלר

במלחמה בזכות ההתבגרות המינית ברחובות

בכל הכיוונים, נושף הבס של הטובה

אדיש לכל האכזבות המתקיימות  בחדרים הדביקים של נערים מתבגרים לפני השינה,

ולכל הצחקוקים הלועגים של הבנות בשעת המשחק ובשעות אחר צהרים

ללא פרוטה בגלריית הירי של יריד התענוגות,

הוא צועד עכשיו, כאן על שטיח המוסיקה

עם אצבעות מחוללות מעל אם הפנינה , כה רך

כנגד אם הפנינה הנוצצת, כה הדוקות השפתיים

על הפומית. כה כחול כובע המלחים

על השיער האדום

כה כחול מתכתי הז'קט על

חזה הציפור הרזה חסר השיער, כה כחול כמו השמים

מכנסי פסים מעל הזין, חלזון חסר בושה, במקצב

בו נמשים ופצעונים יוצאים החוצה

על ידי בס טובה מתנשא ואיפה שאני,

הפיקולו הקטן ביותר  בתזמורת, אני

לנצח אחזיק בקצב המהיר שמתופף אותנו הלאה

דרך אפלת הטובה וסלסולי האור של הפיקולו .  

הקצב נמצא עדיין ברגלי גברים בגיל העמידה

והופך כל צעד שאנו עושים

לפסיעה קבועה בטביעות רגליו של קלפן הסנדלר

מעבר לכל הגבולות – אפילו האחרון. אפילו

האחרון. זה לא מפחיד אותנו

הנגנים נערים-זקנים  . לאחר כל השנים האלה,

עדיין אנחנו מזהים. אחד את השני

המהנדס, שפגשתי שלשום בבר,

נמצא שלושים שנים על הים,

מנהל בית הספר שאת תמונתו שמו בעיתון, וזה שמוכר

חבילות כדי לעשות יין ומדבירי חרקים, הצורף עם זכוכית המגדלת בתוך העין,

השמות נעלמו, אך זה אינו כה חשוב: אנחנו עדיין מזהים אחד את השני.

באמצעות הפיות והאצבעות על כלים לא נראים בברים,

בתמונות בעיתונים, מאחורי חלונות ראווה.

מצעד סוסה קיים ושוכן מעלינו. אנחנו אולי מזדקנים

עד שיצמחו לנו כנפים, אבל אז נזכה בגופות מפוארים שחלמנו עליהם,

ונקבל את הכלים הישנים שלנו חזרה:

תוף נחש, קלרינט עם פעימות נצחיות על חצוצרת האלתרון וה- B- cornet

ואז אי שם, אני עצמי עם הפיקולו, אתה יודע, וסוזהפון אדיר שר דרך הספרות השמימיות!

אנחנו צועדים במדי הרוח הכחולים מעלה ומטה על הרקיע

בין שמים לארץ ובין כוכבי השמש שלנו

פליז מלוטש זוהר ונוצץ וקלרינטים בורקים כמו ברקים לעבר האדמה.

לא, אין לנו מה לחשוש אם קלפן הסנדלר בראש

הקצב ומחזיק את געגועינו ומרים אותנו

דרך חשכה ואור השמש והירח ונושף בעד כל

מעגלי הכוכבים של גלגל המזלות!

כוכבים ופסים לעולמים.

טראם טאם טאם טראם טאם טאם

טראם טא  טאט אם.

דבר קטן בעניין דביר הי"ד

דבר ודביר

 

מהיום בכל פעם שאחזיק ביד את "איתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן, שמרכזו גיבורה יהודיה צעירה שנולדה ביוגוסלביה עברה שרדה את השואה, התאהבה בקצין סרבי ועמדה בפני בחירה לנטוש את בתה בת השש או להגן על שמו של בעלה שהואשם בבגידה, כמו שהאשימו במשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, עונשה היה גירוש לאי הנידונים, לגולי אוטוק, שם בגולג היוגוסלבי, עברה חיי גיהינום נפשיים ופיסיים על שחרורה ועלייתה לארץ והתיישבותה עם ביתה בקיבוץ. את הסיפור הזה שנכתב על ידי אותו סופר שכתב את "הזמן הצהוב" ואת "אישה בורחת מבשורה", אב שכול ממלחמה ארורה, קנה דביר שורק, וזה הדבר האחרון שאחז בידו במותו. ושמו של דביר אינו שם סתמי, הוא ערגה למקום פנימי, חדרי חדרים בכל הסיפורים עליו ועל משפחתו מזכירים את סבו בנימין הרלינג שנרצח בשנת 2010 בפיגוע בטיול משפחות בשומרון, מזכירים את היותו דור שלישי או רביעי לניצולי שואה. דור שלישי למתיישבי עפרה. משפחה מודעת היטב לסיפור ולמסר ולמשמעות בתוכו היא חיה.

וההרגשה היא שהנער הרך , הרגיש, בעל נפש משוררית, סקרנות אין קץ ורגישות לעולם סביבו, מרכז בתוכו  את הסיפור כולו. הסיפור הישראלי שמבקש להתפרש. מרגע לרגע מאדם לאדם ולפעמים במחיר חיי אדם. גם אם רציתי לומר לעצמי שמול גופת נער צעיר, חייל שבידו החזיק נשק יהודי עתיק: ספר. מול התמונה הקשה הזאת, אין מילים.

אבל, מתבקשות מילים. לתאר  אין פריבילגיה לשתוק. ומתוך חשיפה לרשתות החברתיות, הסתבר לי בכאב גדול, שאת הנער הזה, שלא הכרתי עד אשר נשפך דמו, גם שמים בליבה של המחלוקת הפוליטית שהחלה לפני שלושה דורות. מחלוקת שקורעת את העם הזה, אבל, קיויתי או חשבתי שיש רגעים של סולידריות משפחתית, לאומית. אבל מסתבר שאין זה כך. והכאב הוא על דביר, על אימו ועל אביו, על אחיו ואחיותיו, והכאב זורם כמו הדם ומחלחל וצובע את המילים והרגשות. אולי לרגע אפשר לפנות מקום לאבל ולחמלה ולעצב ולהזדהות, בלי המחלוקת הפוליטית שלא היתה מזוהה עם דביר.

 

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

יום השואה תשע"ה . נקמה

נקמה

שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

 

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

 

מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.

 

זעקי ארץ אהובה, קנאת פנחס ופיצול מסך

שבת היתה היום החמישי של המבצע, המלחמה.

לא יכולתי להימנע מראות קשר לפרשת השבוע, פרשת פנחס. קנאתו של פנחס, קנאה קדושה שנוגעת ללב, ואולי אפילו מהווה מודל מיתי .

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.

פנחס בן אלעזר , עצר את המגפה, כאשר הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור , גבר ואישה ששמם נשאר ונשמר לעולמים בזכות ובגלל העבירה הדתית והמינית . עבירה שטימאה חברה שלמה ואיימה עליה במגפה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; אלוהים מתגלה כאן כאל קנא, הוא אינו יכול לשאת את בגידתם של בני עמו והליכה אחר נשים נוכריות המביאות איתן את אלוהיהן. "ויצמד ישראל לבעל פעור" , ביטוי חזק מאד, המבטא את המשיכה החזקה לבנות המקום, לחופש המיני ולחופש הדתי שלקחו לעצמם בני ישראל בשבתם בשיטים. פנחס בן אלעזר, רוכש את התכונה האלוהית ומקנא לאלוהיו , הוא מקבל את האות והכוון לא פחות מאשר, ממשה

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

הגדול לוקח רומח בידו, והולך אחר הגבר התאב לאישה המדינית, והורג אותם ברומח, משפד אותם למוות נורא הן במראה והן בייסורים. דקירה זו בליבו של המעשה המיני שמהותו אף היא חדירה, יוצרת נקודת מפגש של חיים ומוות. תאווה הבלתי מרוסנת לחיים של זימרי וכזבי נפגשה בכוח גדול יותר של קנאת האל הבלתי מתפשר על ייחודו, על מעמדו, על נוכחותו הבלעדית, המונוגמית בקרב בני עמו. פנחס, הכהן, אינו רק שליח לפולחן הוא גם שליחו של האל למעשים מיוחדים, הוא הורג את השניים לעיני העם. הם נמצאים בקובה, בהתייחדות והוא בדקירה הגורלית הזאת, מבטא באמצעות הרומח, שאין לאן לברוח. האינטימיות אינה מקלט מפני האל. הדקירה מחברת בין חיים למוות של שני אנשים מפרידה גם בין המוות ההמוני של המגפה לבין הרגע בו שככה הקנאה עם מותם של השניים ומתחיל רגע הברית, ברית השלום הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, שהיא המתנה לפינחס הכהן בקנאתו.ארבע פעמים מופיע שורש "קנא" בפסוקים המעטים. השורש המבטא רגש קשה המתלווה לאהבה. אהבת האל וקנאתו לבני עמו עמדה מול אהבה מתריסה של זימרי וכזבי, בן ישראל ובת מדיין, הוא ואלוהיו היא ואלוהיה, ואלוהי האישה חזקים בבית מאלוהי הגבר, לכן יש להרגם. אין אפשרות לשכנע או לשנות כאשר מדובר במשיכה אל החלק הפעור שבאישה הוא המיני והוא הדתי ושם יבוא רומח ברזל במקום איבר אנשוי וישים קץ, לתחרות ולקנאה.

דומני ששאלת הקנאה למקום, לארץ, לביטוים שלה, מלווה את השבועות האחרונים. האם חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, אינה ביטוי של קנאה ב"מתישבים" ב"מתנחלים" השכנים, המתערים באותה ארץ ועושים בה כבשלהם? העובדה שבטאו הרוצחים שמחה על רצח השלושה "תלתה תלתה תלתה" כפי ששרו עוד הגופות שרויות בדם לידם, אינה מבטאה את גודל הקנאה והשנאה על פני כל חמלה אנושית? ורצח משך לרצח נורא לא פחות, רצח מוחמד אבו חדר על ידי גבר בן עשרים ותשע ושלושה בני שש עשרה. נסיון לתגובה, בחינת רגש מול רגש, דם תמורת דם, ללא שום סובלימציה, ללא שום התעוררות של ספק מוסרי. קנאה מינית עזה שוטפת את הארץ ומביאה אותה למלחמה ולאובדן חיי אדם.

יו ם חמישי אחר צהרים, השמש כבר היתה אלכסונית, בדרך בית לחם התנהלתי באיטיות, ערכתי קניות, ישבתי "אצל איציק" ,לשם שינוי לא מיהרתי, היתה תחושת נינוחות , לשעה קלה נמלטתי מהרדיו המעדכן ללא הרף היכן נופלים טילים ומנסה לעמוד על דופק המצב רוח הלאומי ועל השאלה האינסופית, האם יכנס צה"ל לעזה, או תהיה הפסקת אש. ובתוך הרגע המתוק הזה, בין שקיות מלפפונים עגבניות, מלון וענבים, איזשהו מאפה וכוס תה קר ביד. פתאום נשמעה אזעקה, לרגע, זה לא נשמע לי אמיתי, אנשים תלו זה בזה עיניים , העמיקו ישיבתם בכיסאות והרימו ראש לשמיים, בכל זאת, נכנסתי למובאה של חנות "בית לחם" ומשם הרמתי עיני מעל אתר הבנייה שלפני עוד האזעקה נשמעת ונראתה בשמיים, התנגשות בין שני גופים, בין הטיל המשולח לבין הטיל המיירט. בשמיים נראה מפגש ובעקבותיו שני סלילים של עשן עם טבעות טבעות ההולכים ומשתלשלים מטה על רקע הכחול הבהיר של השמיים. התגובה הראשונה היא, אנשים מסתכלים אלה על אלה. מחפשים להחליף מילה, לומר משהו. אני קיבלתי סיפור מבעלת חנות הלחם שסיפרה שיצאה עם בעלה לחופש בחו"ל שילדיה נשארו לבד, והם פחדו לצאת למרחב ציבורי והזמינו הכול הביתה. ההצטופפות במבואה של החנות נתנה לי חלון לרגע למצב האנושי. ליתר דיוק לחוויה האנושית שאנו מצויים בה.

יצאתי מהמבואה שהיתה לי כמו סככה לרגע, חזרתי אל האנשים שהזיזו שוב את כסאותיהם אלה לעבר אלה, להמשיך שיחה שהופרעה וחשבתי על המציאות מפוצלת המסכים בה אני חיה. מהמדרכה ברחוב דרך בית לחם, שהיא כמו יציע לעבר מפגש טילים בעולמות עליונים, זה נראה כמו מלחמה וירטואלית, נקייה מדם, מלחמה על המסך. מישהו הזיז עכבר על מסך "כיפת ברזל" ומנע נפילות הרסניות, מחריבות בתים ורחובות, מנע הרוגים, מנע מה שאיננו יכולים לשער שמנע. מנגד מתקבלות תמונות קשות ביותר של אזרחים, תושבי עזה הרוגים ופצועים . תמונות שאינן מצונזרות, תמונות הבאות אלינו ומעידות שיש צד למלחמה שהוא כמעט פרימיטיבי, ימיביניימי. המטוסים שלנו הם, כמו הפרשים שהיו דוהרים על חרבותיהם וכידוניהם ורמחיהם לתוך המון ופוגעים ומבתרים בעיוורון. הפרש עובר עם סוסו בדהירה ומשאיר אחריו גופות אנונימיות המחכות לרופא או לקברן. על מסך שלישי, ניתן לראות את חדשות החוץ של העולם, המדווחים על קצה הכידון, על מראות הרחוב העזתי ושואלים שאלה שעצם קיומה אינו מוסרי אך מעיד על תודעה מעוותת ועל ציפיות צפויות מראש מהמושג "מלחמה". במלחמה "נורמאלית" צריכות להיות אבדות כמעט שוות לשני הצדדים וההיסטוריה תשפוט, ואילו כאן נוצרת א סימטריה מעוררת חשד, לאלה ולאלה יש נשק אלה ואלה מאיימים ומאוימים, אך צד אחד, עסוק היה לפי שעה בהגנה וצד אחר עסוק היה לפי שעה בהתקפה.  חשבתי על הארץ ועל המלחמה במונחים של קנאת הפין, קנאת הרומח החודר גבר באישה וגבר ואישה המעורים זה בזה והמוות בא אלים ושרירותי להמית כדי להחיות.  במשך שנים אגרו  מנהיגי החמאס, שלא דאגו כלל לעמם ולארצם, אלא היו עסוקים בקנאתם, לעם השכן , העם המתיישב על פי תפיסתו בארצו, עם שבמאה שנים הקים פה חברה ומדינה חופשית, דמוקרטית, היי טקית ופורחת, בעוד שחברה שלהם, בינם לבין עצמם, עודם שבטיים, עודם  רואים את אימותיהם, אחיותיהם ונשותיהם, רעולות סגורות, ובלתי שוות . עודם נוסעים בכבישים ישנים, ללא התפתחות תעשייתית, במשך עשרות שנים מונחת לפתחם האפשרות  להקמת מדינה לצידה של מדינת ישראל השכנה, הבלתי "הפיכה". והם מסרבים. הם חולמים את החלום הגדול של מזרח תיכון ערבי.

הקנאה הזאת בשכן, הזר, ב"תל אביב" הגדולה הפתוחה, מביאה לחיפוש תשובה ניצחת בדמות הטילים הפאליים, הגדולים שיגיעו עד תל אביב, עד האישה הבלונדינית, הזרה, היפה, הבלתי מושגת. וככל שהפאלוס גדול, כך הטילים יגדלו וירחיבו את האגו הגברי המזרחי שאינו סובל השפלה או קבלת דין, יצר קדמון של קנאה ותשוקה ל"אחרות" הבלתי מושגת בא לידי ביטוי בטילים ובמנהרות. בפאלוס ובנקביות.  איני יודעת מי ינעץ את הרומח המרגיע, הרומח המרדים והמשקיט את להט היצרים, אך עד שיבוא יפלו כאן עוד קורבנות שהם חלק מהפולחן האזורי, הגברי, השרירותי.

הרגע בו ישתנו הנתונים ומראות המוות והאבל יגברו,, הוא הרגע בו יכנסו כוחות הרגלים, השריון, אל תוך אזור הלוחמה. הרגע הזה הגיע ושינה את מסך התודעה שלי לפיצולים נוספים. הדברים נכתבו לפני כניסו של צה"ל לעזה. היו לי ימים של שתיקה, של חיפוש חסר מנוח אחר המילים שלא עמדו בקצב האירועים,  עולם רגשי שהתפרץ מול  חוסר האונים לעצירת האירועים, להבנה שאין כאן שפה פוליטית או חברתית משותפת. שיש כאן מלחמה עתיקה ומלחמה חדשה שהתאחדו על עדשת המצלמה  והחיפוש אחר המילה.

זעקי ארץ אהובה, נפל אצלכם? אש באש נוגע

איני יודעת איך סופרים את המלחמה האם זה היום השלישי או הרביעי למלחמה שיש לה שם של "מבצע" וכך אולי מקטינים את חשיבותה.  בימים האחרונים

התחלנו להתרגל, סוג של שגרה, לטילים ואזעקות על תל אביב-יפו, על גבעתיים, שדה התעופה וגם ירושלים נכנסה למעגל.  עמדתי אתמול על המדרכה בדרך בית לחם,

לאחר ארוחת צהרים מאוחרת עם חבר, לאחר קפה, ריח הלחם עלה מחנות הלחם השכנה , הכל היה כמו שיגרה, כמו יופיו של הקיץ הישראלי.

ולפתע נשמעה אזעקה, היא היתה כל כך לא שייכת.  זה לא מקומה ומה פתאום היא מרעידה את האויר?

אנשים המשיכו לשבת על כסאות הקש , לשתות את הקפה בפליאה, היו כמה אחרים שנכנסו לפתח החנויות, והתחילו שיחות החושפות את החרדה

שהתגנבה לבתים ולשיחות בין הורים לילדים. בעלת החנות סיפרה שבזמן שהיו בחוץ לארץ, בחופשה, נכנסו בניה לחרדה ולא יצאו מהבית ונעלו אותו במספר מנעולים.

לפתע כולנו הרמנו עיניים לשמיים, שם טיל יירט טיל, שני שובלי עשן בטבעות התפתלו באויר. ככה, מול עינינו טיל ישראי יירט טיל שיצא מעזה לירושלים בכוונה לזרוע הרס ומוות פתאומי.

רק לאחר שעברה האזעקה, רק לאחר שהתפזר העשן, חשתי את רעד החרדה שתקף אותי והתקשרתי לכל יקירי.

הבוקר נכנסתי למאפייה שהיא גם בית קפה קטן , ברחוב הפלמ"ח. אנשים נתקלים זה בזה בדרכם לשבת , ריח המאפים והקפה מילא את האויר ובפינה חבורה של גברים

מעל גיל המילואים משוחחים והתקשתי לא להקשיב לקולות:

"הם לא צריכים יותר מודיעין, לא צריך שום דבר, הפרשנים אצלנו טוחנים וטוחנים בלי צנזורה. הם מודיעים מתי צריך להכנס ומתי לצאת"

השני מגיב: "מי צריך כל היום טלויזיה שמכוונת את משגרי הטילים  מראים כל נפילה וככה מכוונים אותם  למטרות"

שלישי , עב גבות  אמר בנימה פסקנית "יש שתי אפשרויות , או שאתה נכנס לעזה, או שאתה הולך להפסקת אש".

פנינה, אימם של ילדים בגיל בנותי אמרה בקצרה תוך שהיא אוספת את החלות לשקית ומרימה עיניים  לשמיים:

" הבן שלי  בין מטוסי חיל האויר והבטן שלי מתהפכת"  בין לבין נכנסה ערבייה בלבוש רקמה כפרי  ושידלה

מההקונים , לבוא ולקנות מהלימונים שאספה מהעץ, מהנענע , הפטרוזיליה והמרווה שארוזים צרורות צרורות בגומיות ואת הכסף היא מכניה ומוציאה לכיס שבחזה.

ויש משפט לקוני ומדוייק שמתחיל להסתובב , בשיחות טלפון או סתם בהתקלות ברחוב: נפל אצלכם?

 

האירועים חולפים במהירות, עוד לא עברו שלושים יום וחטיפת שלושת הנערים ורציחתם נדמית, כהסטוריה. כאב אחד מפנה מקומו לכאב אחר, חזק יותר או קרוב יותר.

והארץ עטופה בטלית של אש, מאות טילים נשלחים ומשוגרים למקומות שונים בארץ , התרגלנו לשידורי רדיו הנקטעים בקולה הרך והמאוזן של חיילת קריינית

המודיעה באילו מהישובים יש אזעקת "צבע אדום".  התרגלנו לגל פתוח והקשב דרוך לחדשות, עוד מעט נהיה מורעלים מדיווחים וחדשות, בינתיים הנפש נקעה

מאנשי האולפן היושבים סביב שולחן ואומרים דברים שאין בהם ממש, אלא עצם הדיבור והלהג כמוהו כשליטה מדומה על מצב שיצא משליטה.

הכתיבה, היא האמצעי היחיד שלי להתמודד עם עוצמת החולף שנדמה שכאילו הוחלש,  שכיפת הברזל יצרה דימוי שאינו ממית.  אני חושבת על דריכות החיילים

ליד הגבול, לידהכלים הכבדים, ליד המסכים, המתנה של חיילים בטרם קרב, אינה מוכרת לי, אינה חוויה שחויתי אך, אני יכולה לנסות ולהרגיש את המתח

המצטבר ונאגר עד שיפקע בצעקה וברעש שרשראות זוחלי מתכת  וקולות יריה ונפילות פגזים אורות ואש  ודם פגועים. המתח שאחריו צריכה לבוא הכרעה,

הדימוי היחיד שאני יכול  להכיל, הוא ההמתנה של אישה  בהריונה  לכאב, לצירים ולצעקת היולדת שלאחריה בכי הילוד.

ואחר כך, באה רגיעה. פוקע המתח ומפנה מקום להתבוננות.  שני קצות החיים  הלידה והמוות נפגשים בהמתנה שאין לה כימות אוביקטיבי אלא חושי.

והנה שיר שהתפרסם היום ב"מקור ראשון" נסיון על גבול הבלתי אפשרי לומר משהו על הזמן הזה, על הסימנים שהוא משאיר אחריו והצורך

לשוב ולנסח את הכואב, האנושי והחמקמק.

 

הנה מוטלות  גופות

 

זֶה זְמַן הַשָּׂדֶה וְהַבַּיִת

מֵיתַר כְּאֵב נִמְתָּח בֵּין הַבַּיִת לַ שָּׂדֶה וּבֵין הַשָּׂדֶה

לַבַּיִת וְלִפְעָמִים אֵין לָדַעַת מִי הוֹלֵךְ אֵצֶל מִי

 

 

הֵנָּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ שְׁלוֹשָׁה

הָיָה הַשָּׂדֶה מָלֵא בּוֹרוֹת לְלֹא פֶּה וְחַלְלֵי חִרְבֶּה צַלְבָּנִית פְּתוּחִים

חֲבוּיִים בְּקוֹצֵי הַקַּיִץ שֶׁהִמְרִיאוּ בְּרָאשִׁים סְגֻלִּים אוֹ סָבִים

וְעֵשֶׂב קַל וּמַצְהִיב נָע בָּרוּחַ כְּמוֹ לְחִישָׁה נִצְחִית

בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם יְהֵא מַצָּע בְּקַן הַצִּפּוֹר לְדוֹר הַגּוֹזָלִים

וּבַיָּמִים הָאֵלֶּה, הָיָה מַרְאֵה הַקֵּן הָרֵיק כְּצַעַר הַשְּׁכִינָה

שֶׁכָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים, וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁכָּל אֶבֶן הִיא כְּאֵיבָר שֶׁל מֵת וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁהַיַּיִן הַזּוֹרֵם בַּסֶּלַע הֶחָצוּב לְגַת

וְנוֹגֵעַ לַשָּׂדֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדָם שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר

צָעִיר וְסָמִיךְוְ שָׂעִיר וְטֶרֶם יִגַּע זֶ ַע בַּדָּם

וְהָיוּ הָאֲבָנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר הַיָּבֵשׁ

בְּרֶטֶט צִמָּאוֹן שֶׁל אֶמְצַע סִיוָן וּבָא דָּם דַּם

תַּמְצִית אָדָם כְּמוֹ שֵׁכָר, לֹא הִרְוָה רַק טִמֵּא

אוֹ קִדֵּשׁ אֶת אַ ְנֵי הַשָּׂדֶה וְהָאֲדָמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם.

 

הִנֵּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ, שָׁלוֹשׁ נְשָׁמוֹת

עֵירֻמּוֹת מֵחוּץ לַשָּׂדֶה בֵּין אֲבָנִים כְּאֵיבָרִים

בֵּין שׁוּרוֹת הַ ֶּרָסוֹת וּמִתַּחַת לַתְּאֵנָה בְּפֶתַח מְעָרָה.

בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה מ ּטָלוֹת גּוּפוֹת שְׁלוֹשָׁה בֵּין סִיוָן

לְתַמּוּז בֵּין מַחְבֶּרֶת מָתֶמָטִיקָה לְפִיזִיקָה אוֹ גְּמָרָא

בְּאוֹתָהּ עֵתיָ צָאנוּלְ כַבּוֹת בְּיָדַיִם יְחֵפוֹת אֶת הָאֵשׁ

שֶׁאָחֲזָה בִּפְאַת הַשָּׂדוֹת וִיעָרוֹת הָאַלּוֹןוְ הָאֵלָה

אֵשׁ אִשֶּׁה נִיחוֹחַ לַאֲ-דֹנָי, אֵ-ל נְקָמוֹת.

 

 

 

זעקי ארץ אהובה

זעקי ארץ אהובה

בימים בהם כתבתי לי הערות בפנקס ואחר כך גם כתבתי את הדברים הנ"ל, הארץ משתנה לנגד עיני, מחברה ישראלית שיש בה קבוצות שונות ודעות שונות הולכת ומתגלה חברה שסועה, מאוגרפת, שנמצאת תחת גשם טילים על הדרום וקרבות רחוב בין יהודים וערבים בירושלים ובישובי המשולש. המילה "פרעות" חזרה לשימוש יומיומי. ובכל זאת, אני יושבת בחדרי וכותבת בשקט, נוסעת מירושלים לתל אביב, ומלבד ריח שריפות מהרי ירושלים, דרכי, פתוחה. באופן הזוי, כמעט כמו מסך טלויזיה מפוצל לכמה חלקים בו בחלקו הימני, שידורים על רצח על חיפוש ועל אבל ובחצי השמאלי, מונדיאל. בצד הימני, גברים צעירים, לובשי חקי ונשק בידם, מסתובבים בהרים והופכים אבן אחר אבן, דופקים על דלתות בתים, נכנסים לפרטיות, לאינטימיות משפחתית ומחפשים. בצד השמאלי של הצג, גברים צעירים בבגדי ספורט צבעוניים, נלחמים על מגרש ירוק, ועולם שלם לומד את שמותיהם, בספרדית, פורטוגזית, אנגלית או הולנדית. עולם שלם עוקב אחריהם מתוך יריבות או מתוך הזדהות. הרבה זעה נשפכת שם, אך לא נשפך דם. באופן מעורר תקווה ומחשבה גברים ערבים במזרח ירושלים, מעשנים נרגילה ומסתכלים על אותו מסך, בו בזמן בבית קפה ברחוב ביאליק יושבים ישראלים וצועקים באופן מתואם.. גווול. ויש חלק שלישי למסך , שהוא פסקול נפילת הטילים והפצמרים והגרדים על ישובי הנגב המערבי ואפילו על באר שבע. קשה להתרכז בתוך הפיצול הזה. בשולי המסך, אולי בחלון הנפתח בקצה המחשב, לאלה העוקבים אחר משחקי הטניס בווימבלדון. שם זה מרגיע.

על המסך הפנימי שלי, מפנים העיניים, במחתרת המודע שלי, מתחילות התרוצץ כיתוביות:

מלחמת אזרחים ישראליים, עברים בערבים כולם עיוורים. מתחילה בכבישים ועוברת להרים ולמערים.

והנה כיתובית חדשה מתפרצת: מלחמת אחים באחים השפלה בהרים וההרים בשפלה, אחים, העיירה בוערת. אחים.

תמונת מראה מעוותת

טרם, התאוששתי מהמתח שליווה אותי ואת הארץ במהלך שלושה שבועות שהם ח"י ימים, מהכרות עם שלושה אבות ושלוש אימהות, מלוויה שתפסה אותי כמו אחרים בגרון.עוד זה הולך והנה באה גופתו של הנער הערבי מוחמד אבו חדר, משועפת. וכמו התהפך העולם עלינו שוב ובעוצמה שאין לה שיעור.מי שהיו שלושה שבועות הקורבנות היו לעילה לפגיעה בפלשתינאי חף מפשע. אני כותבת את הדברים ברגעים שעדיין אין ידיעה ברורה מה קרה באותו לילה אומלל ומי הביא קץ לחייו של הנער משועפת. אבל, דווקא אי הודאות יוצרת "שמועת רחוב" שאת הפשע הנורא עשו נערים יהודים השייכים ל"תג מחיר". השמועה מקבלת צורה של עובדה, או כמו שנאמר בתקשורת: "הנחת העבודה שהרצח נעשה על ידי יהודים".שאלת הקשר בין מציאות לבדיון , אינה שאלה ומושג ה"ספק" אינו קיים בשיח או בשיחה. הכל נאמר בודאות של דמיון שהוכיח עצמו. בזמן שחשבתי שאני מסיימת כתיבתי, יצאה הודעה כי נמצאו שישה חשודים יהודים, קיצוניים יהודים, שניים מהם בני שש עשרה. בושה גדולה ותסכול ופחד עטפו אותי. כאילו נמחקה הדיברה "לא תרצח" מספר הספרים.

כמו בתמונת מראה, הקורבנות שהכרנו כבר את שמותיהם, את פניהם: אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, ידענו שהם נחטפו, אך לא נודע גורלם ולא מקום גופתם. ואילו רצח הנער משועפת, מתרחש בכוון הפוך, נמצאת גופה מושלכת באופן גלוי ביער ירושלים, הגופה מושחתת, אביו מעיד ומדבר באמצעי התקשורת הישראלית בעברית שוטפת. הציבור הערבי נמצא במתח ומתפרע ברחובות, יש לגיטימציה לפרוק את הכעס והתסכול בשרפת תחנות, הרס, והפצצה מעזה על הנגב המערבי. הציבור היהודי במתח, ציפייה הנמתחת מרגע גילוי הגופה ועד רגע מציאת האשמים, שבוע של דם ואש אשמה ובושה. הגבול הדק בין אונים רבים לחוסר אונים הולך ונעלם בתוך אובך ימי תמוז החמים על ההרים.

גופת נער מול גופות נערים, אנו יודעים את שמות החוטפים-הרוצחים מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה, אך איננו יודעים עדיין מי רצח את מוחמד (כך כתבתי לפני יומיים, לפני שהתהפכו מעי פעמיים).

אמהות מקוננות ב"קדיש" על הבנים מזה, ומנגד כבה אור הרמאדן בבית אבו חאדר בשועאפת. למרות שאין סימטריה, למרות קונטקסט שונה, הרחוב אינו יכול ואינו מעוניין להבחין בשוני ובדקויות. המלחמה נכנסת הביתה, אל הארץ המשתנה בזמן שבין סיוון לתמוז משעה לשעה. ככל שהעלילה מסתבכת בסיפור הזה, אמרתי לעצמי, שהגאולה ואולי גם מניעתה של מלחמה, תהיה בפרטים הקטנים. אם נדע את הסיפור של כל אחד מהדמויות הפועלות חיות או מתות. אם נדע, למה שני גברים צעירים, אחד מהם בן 33 אב לשניים ואשתו בהריון, יוצא לחטוף נערים מהצומת בגוש. מה יכול היה לדחוף אותו לרצוח נערים שנראים כמו בניו. מה עלה בדעתו כשיצא למבצע. מהו ה"פרס" הגדול שמחכה לו בסופו של יום כזה. למה הוא כל כך שונא?

בשבילי, כמו עבור רבים מאזרחי ישראל, החל שעון חול פרטי לפעול מרגע ששמעתי בחדשות את ההודעה על חטיפתם בטרמפ של שלושה תלמידי ישיבה בגוש עציון או כמו שנהוג לומר בקצור ב"גוש". עבור ההורים זה החל ברגע פחות מדוייק וברור, ברגע אחר, ברגע בו לא ענו לטלפונים או באותם רגעים ארוכים מלאי ציפייה שתפתח הדלת הביתה.ואצלנו, בשבת בבוקר, ברגע שהיתה תפילה בבית הכנסת המאולתר של בית המדרש "בבלי ירושלמי" בנחשולים, בלהה קריצר עלתה לתורה ואמרה את שמם המפורש של הנערים בתפילה לשלומם ולשובם. מאותו רגע תו מוסיקלי חתרני של העדר וחרדה ליווה את חיי כמו חיי רבים מחברי. וכך החל להיווצר מילון המלווה את האירועים ואת יומי.

טרמפים

לאותו תו העדר התלווה גם סדק. סדק שהפך לסדק הצצה. סדק לתגובותיה השונות של החברה הישראלית, לשסעים הגלויים והמסתתרים. הביטוי הראשון שלי, מול האין אונות בחיפוש אחר הנערים, מציאת אות חיים מהם, היתה הכעס על השימוש בטרמפים, על העובדה שזו דרך התנועה באזור מסויים המכונה גם "שטחים". בין התנחלויות, בין ישובים ביהודה ושומרון. לאחר ששחררתי זעם ושמעתי את הביקורת בפי אחרים, הבנתי שמקור הזעם והתסכול שלי, הוא שונה. חבר מהשפלה התבטא בפני בכעס, שהנסיעות בטרמפים הם אחת מצורות הביטוי של מתנחלים, החיים ב"שטחים", במקום של "אחרים" ומתנהגים כ"אדוני הארץ". התנועה החופשית הוא ביטוי לאדנות ואי ראייה את תושבי האזור הערבים, המקומיים.

חברים אחרים מחברי, אלה החיים בישובים בין ביהודה ובין בשומרון , חזרו והזכירו שזו דרך מאד מקובלת של תנועה באזור, גם חסכונית גם אקולוגית וגם מחברת בין אנשים. הקשבתי וחשתי זרה. אני, למשל, מתקשה להיכנס ל"טריטוריה" של מישהו אחר. מתקשה ליצור "חיברות" מיידי עם מי שנכנס למכוניתי באקראי או שמא, נכנסתי אליו באקראי, הרי שאני ודומים לי, אינם יכולים ליהנות מאורח חיים כזה. לו קבעתי חיי ב"גוש" או בפסגות, הייתי נידונה לסוג של בידוד.

אבל, הסדק הזה פתח הצצה לשאלה יסודית יותר, ולרגע נאחזתי ב"פורמליות" היכן הרשויות, איפה המועצה מקומית שיודעת לתכנן ערים, ישובים, בתי מידות ובתי ציבור. ודאי בתי כנסיות מהודרים בשיש ובמדרגות. היכן בתוכניות היה סעיף: תחבורה ציבורית. איזה מקום הוא תפס ומדוע לא לחצו בנושא כמו שהמועצות יודעות ללחוץ על בנייה או פוליטיקה, על הפעלת תחבורה ציבורית ראויה שתמנע את הצורך של אנשים לעמוד בצידי דרכים, להיות פגיעים בעמידה חשופה, עומדים ומחכים לרכב המקדים אוטובוס או הסעה? העובדה שמכל הנושאים נושא זה הוזנח, מעידה גם היא על בעיה חברתית, משמעות הדבר שאפשר לחיות בגוש רק אם יש מכונית אחת ורצוי שתיים. אנשים מעוטי יכולת אינם יכולים להרשות לעצמם להתפרנס בירושלים, ולחיות בגוש ללא מכונית.

אנשים דומים, חברה אחת

דרך הסדק ראיתי את ה"חטא הקדמון" שהוא לטעמי, התכנסותה של החברה הדתית הלאומית מאז סוף שנות השבעים, לגטאות חברתיות, בה כולם, לפחות באופן החיצוני, דומים לכולם. אין חיכוך ב"אח" ב"אחר". אפשר להישאר ימים רבים בישובים ולפגוש רק באנשים הדומים לך באורח חיים ובמראה החיצוני ובשפה ובקודים הפנימיים שלה. מצב זה מזמין ראייה סטריאוטיפית, תחושת בטחון מדומה. אנשים צעירים הקולטים את הדימוי השולי: סוג הכיפה, הלבוש שהוא כתחפושת מזהה. המציאות היא שמדובר בחברה מגוונת, שיש בה קבוצות שונות, עמדות פוליטיות וחברתיות שונות, אך, ההסתגרות הקהילתית, אורח החיים והלבוש, יוצרים דימוי, הדימוי יצר את המושג "מתנחלים". ההופך את כולם לבעלי מדים ופנים דומים. ובאופן פאראדוכסלי, גם ערבים המתראיינים בחברון או ברמאללה לתקשורת הישראלית, קוראים לנערים החטופים "מתנחלים" , כלומר, אלה שייכים למגזר ה"שנוא" , ה"אחר". אלה אינם סתם יהודים, אלא יהודים מסומנים מה"שטחים" וכך הקצה האחד של החברה הישראלית מוצא שפה משותפת עם הפלשתינאים שברגע זה מנסים להסביר לעצמם ולאחרים, למה נחטפו ונרצחו שלושה בנים, כלומר, לא בגלל היותם "יהודים" או "כובשים" , אלא בגלל היותם מתנחלים. סדקים ומשברים פותחים חלון להבין ולהכיר.

בעיות בתרגום: עם ישראל

לפיכך, היה גם קשה לי לשמוע מחאתם של חברים שאינם מסוגלים לקבל שיש כנות באמירות של האם בכאבה הפרטי אומרת דברים שיש בהם משום ראיית הכלל: "עם ישראל אני מחבקת אותך" או, "תודה , עם ישראל". אלה ביטויים פנימיים, המביעים את האינטימיות השבטית שזרים לאוזן הישראלית החיה בשפלת החוף או במושב גלילי. לפעמים חשתי כ"מתרגמת" עבור מי שאינו מצוי בשפה הזאת. לפעמים, גם אני ביקשתי תרגום מאלה הקרובים יותר.הסדק שנפתח ברגע של משבר, הראה את הצורך בתרגום, והתרגום מעיד על כמה שפות, על מרחקים שנפערו כתוצאה ממחלוקת פוליטית עמוקה שהובילה אחים לאובדן אמפטיה הדדית. כשאין אמפאטיה, זו קרקע ליצירת סטריאוטיפים והסלמה של שנאה עד להתפרצות. ומאז שנודע מי הם הרוצחים של מוחמד אבו חדר, נדמה לי שאיני מכירה עוד את עמישראל.

גטו או אפרטהייד

הגטו היהודי של ה"גוש" , שלא ידע להקים בתוכו ולו ישוב מעורב אחד, או לפתוח שכונת מגורים גם לסתם "מסורתיים" או חילונים, יצר דימוי מוטעה של סביבה הומוגנית בטוחה בגבולותיה ובטוחה בעצמה,כולם דומים לכולם, כולם חושבים כמו כולם, סקטוריאליות במיטבה, עד כדי כך שהחוטפים ידעו להקשיב לרשת ה"נכונה", רשת מורשת. ההתנהגות היא כאילו אין אוכלוסיה ערבית באזור, כאילו הם אינם משתמשים באותם כבישים, ליעדים סמוכים. מראית עין שהיוותה כסות טובה לשוחרי רע. גם אם אין כל כוונה רעה להפליה, המציאות מתדמה לחיים בתוך אפרטהייד, אתם ה"אחר" הנפרד, הנחות ואני ה"העליון" המובטח והמוגן. מראית עין לפעמים חזקה מהמציאות הסמויה, מהאמת כפי שבן המקום רואה אותה.

אש או דם

בהתחלה שמענו את קול צפירת מכוניות כיבוי אש ואמבולנסים ואחר כך, בא ריח העשן ואחר כך, באו הודעות מהרדיו על שריפה במדרונות הרי ירושלים, בכרמל ובמקומות שונים. איני יכולה להבין איך אפשר לאהוב את הארץ, הריה ויערותיה ובו בזמן להצית את היער ואת האדמה ואת האדם ואת החיה המהלכים עליה ומחפשים צל ומיים. והאש הזאת נגעה באש המכונית שחטפה את הנערים ונגעה באש ששרפה את הנער מוחמד בליל רמאדאן חם, בעודו בחיים. טיל נורה מהרצועה, צה"ל השיב אש. בשמי הנגב המערבי, במקום שבילי חלב, שבילי אש באש. מהיכן יבואו המיים, חכמת מנהיגות שתכלא את האש לארבע אמות מגודרות? מישהו אמר, שאויר הארץ רווי אדי דלק והכול נפיץ, גפרור אחד קטן יצית הכל. נדמה לי שהגפרור כבר יצא לדרכו. ועוד נדמה לי, שהאש הפנימית, נפגשת בגבולות הארץ עם גבולות השכנים מצפון, ממזרח ומדרום. אש פנימית, אש אחים ואזרחים נוגעת חלילה באש זרה תאבה ורעבה. יש מקום לדאגה.

קדיש

רחלי פרנקל אמרה "קדיש" על בנה, היתה לי הפתעה על הפתעת המדיה, על התגלית שאישה אורתודוכסית אומרת "קדיש" על קרוב משפחה ובמקרה זה, על בנה. בבתי הכנסיות בירושלים ובמקומות אחרים בהם נגעה ההתחדשות היהודית, נשים אומרות "קדיש" ומתפללות בציבור ועולות לתורה, אישה במידתה. הסדק הטראגי פתח למדיה מבט ונדרש תרגום לעיתונאים, גם לצד הזה בחיי הקהילה הדתית.

רחלי פרנקל אמרהה "קדיש" על בנה מהי "פיאטה" יהודית. תפילתה של אם, שרואה את בנה המת ויודעת שהוא קורבן של הרבים. צערה הפרטי על פרי בטנה נמצא בזירה הציבורית, אמירת הקדיש מחזירה אותו לרגע, לחיקה.

מילים הורגות

יש צורך דחוף לרענן את המילים:

ירושלים מאוחדת, לגנות את האלימות, לנקות את האורוות, ירושלים לנצח נצחים, ישיבה, לא תרצח, "הילדים", המשטרה חוקרת, אזרח ישראלי, סולידריות יהודית, טילים על הנגב, מוקד 100 של המשטרה, טיל נפל בשטח פתוח, צהל השיב אש. מהומות בירושלים. תלטה, תלטה, תלתה. חמאס. נקמה. נקמה.

ניסיתי ליצור גבולות מילוליים למציאות שהתפרעה לעיני, ניסיתי לפרש לעצמי, מה אני אני רואה בעד המילים שפתחו סדק נורא ואיום למלחמה המתבשלת לעינינו בין הבית לשדה ולכביש.

7/7/2014

 

 

פרדוכס חילול השם על ידי משרתים בהיכלו

<למה מפריע לי שרבנים מחללים את השם?
מאת: חוה פנחס כהן, מערכת וואלה!

יום חמישי, 3 באפריל 2014, 9:44

ביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?
כמי שאינה נמצאת באחד משני הקטבים "חילונים" או "דתיים" , אני חווה חוויה שאיני יודעת כיצד להתגונן מפניה. והיא פרדוכס "חילול השם" בידיי אלו המייצגים את השם.
אני אדם יהודי, רליגיוזי, מסורתי באורח חייו, שהמימד היהודי בחייו, הוא מרכזי. והנה אני מוצאת שהסמלים והמסמנים המייצגים את העולם היהודי על ערכיו, מושחתים בראש חוצות. דווקא הדמויות המייצגים את ביטויו של העולם היהודי על טכסיו, על ערכיו, גם בשגרה וגם ברגעי מבחן, אינם עומדים במשימה ו"חילול השם ברבים" בא מידם.

כך לדוגמא הרב מוטי אלון, אדם שבעבר, הערכתי אותו ואת תורתו, ראיתי בו כמו רבים אחרים מורה בדורו, אשר יכול כמו כל אדם למעוד, להשפט ולשלם מחיר חטאו. דווקא כאדם דתי, מורה ורב רצוי היה שיודה בחטאו, ישלם מחיר העברה ויבקש סליחה מאלה שפגע בהם. העובדה שלא עשה כך, זהו בעיני, חילול השם. איני יכולה לראות צילום שלו עם כיפה, בשעור תורה או בשעת תפילה. הרבב המוסרי של הרב מחתים כל מעשה שיש בו מימד "יצוגי" של התורה.

צילו הכבד משליך הלאה ממנו והופך את כל המורים והרבנים הכריזמטיים, מורי הדור לחשודים. כבלתי מסוגלים להודות בחטא המוסרי. דווקא כמי שאינה "שייכת" לשום הגדרה סוציולוגית ורק אהבת התורה, השפה העברית והעם מוליכים אותי ממקום למקום מספר לספר. הרב מוטי אלון הינו דוגמא מובהקת לדרך שבה מסמני העולם היהודי הם התורמים ל"חילול השם".
לצידו, דוגמא נוספת בימים אלה, הוא הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר. יש משפט בישראל ואני מקווה שהוא ישפט בצדק. האם יבוא לבית משפט בהדר זקנו הייצוגי? בגלימת הרבנים שלו? הפער בין המראה החיצוני, המגדיר, של מי שאמור היה להביא תורה לציבור בחגיו ובטכסיו, פוגע גם בדימויה של התורה בעיני מאמיניה.

אולם חילול השם אינו מתחיל ומסתיים בדמויותיהם של מוטי אלון והרב יונה מצגר. הוא מקנן גם במקומות נוספים, כגון בתי הדין הרבניים וחברה קדישא במחיריה המופקעים וביחסה המתנכר למשפחות ברגעי משבר, או בשיח עצמו שאנו מקיימים. כך קרה בראיונות הרדיו שהתקיימו בימים בהם הוגש החוק לגיוס החרדים, חברי כנסת בשפה קודחת ולוהטת יצרו השוואה בין שלטון זר ועובד אלילים לבין הריבון היהודי.

השפה המקטבת המשווה את הממלכתיות הישראלית לשלטון הגויי בגלות, מרחיבה את ההבדלים מפחיתה את המימד הסולידרי, את האחריות ההדדית ואת התחושה שמדובר בעם אחד ושפה אחת. באופן פרדוכסלי, הפגנות החרדים והשפה שנקטו בה מנהיגיהם היא "חילול השם". דווקא בשם השם הם מחללים את השם. אני מתביישת לשמוע את השפה העברית מושפלת בפיהם, את אלוהי היהודים מיוצג על ידם כקרתנות פוליטית ואת האפשרות שתלמידים כה רבים על מנהיגיהם לובשי מדים של חיילי האלוהים, חסרי חוש ביקורת ואף חשים מוגנים מפני ביקורת זו משום שהם מייצגים את השם והרי זה "חילול שם השם ברבים".

מהו חילול השם? אותו מושג שנמצא בשימוש בעיקר בתוך שפתו של הציבור הדתי או החרדי. חילול השם, עניינו: עשיית מעשים הגורמים לזלזול בכבוד ה' . חילול השם נמצא כנגד הערך המקביל: קידוש השם , זוהי מצוה שיש בה גם "עשה" וגם "לא תעשה". והמקור הוא: ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב ל"ב) ואז נשאלת השאלה מהו "כבוד ה" , כי מה איכפת לו לאלוהים היושב במרומים, על כבודו. ולמי בכלל איכפת מכבודו של האל, לאל או לאדם?

נדמה לי , שביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?

אריק בין פיזי למטאפיזי

אריק שרון בן שמונים ושש כבר שמונה שנים אינו איתנו . הוא שמור בחדר מיוחד בבית חולים שיבא, תל השומר. מחובר למכשירים השורים על גופו כגוף שיש בו דם זורם ולחץ דם, ופעולת אכילה פאסיבית ופעולת נשימה לא עצמונית, ופעולת מעיים, עיניו עצומות והוא קרוב יותר לגופה מגוף. קרוב יותר למוות מלחיים ואולי תלוי ביניהם ומתנדנד. ובכל זאת מצבו קבוע הוא חי- מת. זהו מצב מטאפיזי ולא מצב פיזי והתקשורת ממשיכה לבזבז מילים וקלישאות בתיאור מצב פיזי שאינו בעל הגדרה. אריק שרון, קיבל ארוע מוחי והתאושש ואחר כך, נפל לתרדמה הזאת. שינה עמוקה שאינה שנתה של היפהפיה הנרדמת זו שינה שאין נשיקה שתעיר אותה לקראת חיים חדשים. זו שנתת עולמים אחרי ערות ופעילות בזמן הסטורי ועם השפעה שמעבר לזמנו. הפעלה בזכותה נכנס להסטוריה כמנהיג לגיטימי, היא פעולת הרס. כלומר הקונסטרוקציה של דמותו נבנתבה בזכות הדהקונסטרוקציה של חברה שלמה. הוצאת משפחות מבתיהם, ניתוק חבל חי ונושם, מגדל ופורה  למצב מוות. למצב של אי לגיטימציה. הרס חייהם וחלומם של פרטים ומשפחות רבות  ואיני נכנסת למשמעות הפוליטית של הדברים.

נדמה שגורלו כמת חי הוא תמונת מראה ורפלקסיה למעשה הפוליטי והדרמטי שעשה , מעשה שביטא ניגוד גמור להשקפת עולמו כל חייו. האם יתכן שלא יכול היה להכיל את הדיסוננס?
כמו שהיה איש מיוחד בחייו, כך הוא מיוחד במותו. הוא מת חי. או חי מת.  אין מה לומר על מצבו וכך נוצרה שפה של קלישאות כי מה אפשר לומר על איש חי מת. הוא לא נושם באופן "עצמוני" . הוא מחובר למכשירים "מצבו יציב " "ראש הממשלה נלחם על חייו". "חי, אבל בתרדמת", והחידוש הוא בנסיון לתאר שינוי : "מצבו מדרדר מאד" "אבל לא מדרדר מרגע לרגע"  "מצבו החמיר" ,
אין החלטה רשמית האם לחברו למכשירים נוספים ובמישור המשפחתי  התייעצויות רבות.
ובכן, "חלה החמרה משמעותית במצבו, אי ספיקת כליות ומקווים לטוב. "  "בניו על ידו".
הרופא שלו שהוא גם חבר שלו "אני מייחל להחלמתו ומייחל שישאר איתנו אומר "
הייי הלו שם ברדיו, או שתמציאו שפה לתאר שינוי במצבו של אדם שהוא יותר מת מחי. או שתמנעו מקלישאות בלתי סבירות. אני מציעה לפתוח קו חם להמצאת שפה לתיאור מצבו של אדם שמבחינה קלינית הוא מת, ובעיני משפחתו ובהגדרה רפואית הוא חי. הנושא הוא לא רפואי, הנושא הוא מטאפיזי.