Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

Knut והבית הלבן במעלה הגבעה , רשימות ממסע אל תוך המילה

 Knut    והבית הלבן במורד הגבעה.

בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה.   הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים  בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.

ככה היה כשעננים  כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים  נחשפו כאשר אלה  חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.

מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard  ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.

קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר  בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.

 

השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.

 

 

האור.

 

אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום,  הופכים האפורים לכחולים.

האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.

במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.

במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו  בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.

 

יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.

אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .

מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.

(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים  שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)

 

הכומר

 

דוד קנוט היה כומר .

הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית

היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד

וחפר את האתר לבית החדש

כאשר ליבו ותר.

 

הוא היה יותר חשמלאי

מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו

במילים: איני ממש אדם של מילים

והוא צדק.

 

לא היה לו הרבה מה ללמד

כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם

הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות

לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.

 

אבל קנוט  ביקר אנשים בביתם

ולמד איך לתקן חוטים

תיקן מעגלים חשמליים וקצרים

בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן

 

ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.

 

 

בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה  אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין  קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.

אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות  אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.

בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה  עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.

באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.

 

 

הגן, עץ הדובדבן , הפיורד הכחול הכחול הזה ואחריו ההרים

נופים שבחוץ, נופים שבפנים

 

Gloria/ Knut Odgard

 

חלק ראשון: אמא

 

1.

בילדותי , או אלוהים, היו קיצים של רעם

שהטילו אפלה על מולדה וזיגזג של ברקים

שרצו מעל כרי הדשא של כלניות לבנות

וגשם שוטף:

החלקתי, אוי אלוהים ראיתי נחשים

בכל שיח אוכמניות. אך איש לא הזכיר

I

עוני, למרות המחט של מכונת תפירה זינגר

רשרשה כאילו עפה מעלה ומטה

בין אדמה לשמיים

מתקנת חורים

בברכי המכנסיים שלי, משנה חצאיות ושמלות לאחיותי. כי דברים לא היו כה רעים בילדותי

בבית אימי תמיד היו מספיק פרוסות לחם , וסירופ ויד

לפני שנרדמתי ליטפה את ראשי בעדינות אינסופית תחת ברק

או כוכבים או גשם או ירח

ולאחר תפילת הערב : עכשיו אני שוכב לישון.

תרגום בשיתוף קנוט אודגרט, חוה פנחס-כהן

 

 

יום רביעי. אוסלו

דג הסלמון הנוברגי ילווה אותי כנראה בימים הבאים. דג ותפוחי אדמה ותיבול לא מוכר שגם הוא עשוי דגים. אני מנסה להתיידד עם המקום עם שפת הגוף שלו.

החיוך והנימוס בכל רגע ומכל אדם. אבל באותו רגע שאני מעמידה במבחן את החיוך בשאלה מקורית ובלתי צפויה, נטרקת דלת החיוך והתשובה היא ואריאציה של סרוב.

לקחתי את היום להיות תיירת ללמוד את הסביבה את עצמי. אולי אני טועה אני טועה ומה באמת אני רואה, והאם בקצה האחר של העולם, בחוף המערבי צפוני של סקנדינביה, ניתן לראות אותם דברים.  וכל זה בדרך אל משורר שהגדיר עבורי את המושג "מקום" מחדש.

לוחות הזיהוי של אוסלו, ירוקות. מזכיר משהו?

צליל השפה החזיר אלי את הסרטים של ברגמן. הנשים גבוהות דקות גזרה ומוצקות מאד בדיבור שקט שהוא כולו עיצורים המתנגשים אלה באלה. בין לבין אי אפשר להתעלם מהנוכחות הגבוהה של מהגרים מוסלמים. סינים, פולנים. ניתן לראות את חוסר שייכות למקום לצבעיו לתנועה שלו. אבל הם שם. באחד הימים הבאים קנוט ואני נכנסנו בשעת ערב מאוחרת יחסית, לחנות תחנת דלק לחפש משהו קל לאכול, היתה שם מוכרת צעירה שנראתה לי יפנית  וראיתי במקרר סנדויץ פשוט לבן, ללא בשר שאלתי מה זה, קנוט ענה לי בשמחה, או זה מאכל לאומי שלנו Lefsegodt הוא ניגש למוכרת  מלוכסנת העיניים וביקש, היא לא הבינה אותו, ושוב חזר על שם הלחם ואז הביאה אך לא הגתה את שם המאכל נכון. כאשר יצאנו משם אמר לי בפליאה וקצת רוגז, איך היא מוכרת בחנות ומשרתת קהל אם אינה יודעת את שם המאכל הכה פשוט הזה. הוא חזר על הפליאה הזאת כמה פעמים בימים הבאים.

הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לרחובות אוסלו, העיר פונה אל הים, אל הנמל ברחובות אורך , אך שני רחובות רוחב גדולים מוליכים בין שתי גבעות עליהן מבנים ציבוריים, השדרה הראשית פורחת, האביב פה. הרחוב הראשי מלא תנועה והמולה חנויות אלגנטיות ובתי קפה. הלכתי הלוך ושוב, מתבוננת סביב, עוצרת ליד חלונות ראווה לחפצי בית שמשכו אותי  באופן מיוחד באסתטיקה של הכלים, הריהוט והתצוגה. זה עשה לי חשק לבוא ולהפוך את הבית על פיו ולתכנן הכל מחדש. מפינות שונות, פה ושם מציצים שני דיוקנאות שמזכירים שאני מבקרת במונרכיה, כאן בקצה הרחוב נישא ורם ארמון המלך והמלכה של נורבגיה. אגדת המקום מתחילה

המשכתי ללכת ככל יכולתי, השמש לא שקעה, אור אפור ורך עטף את הרחובות ולאחר מקלחת ומנוחה קצרה, יצאתי לחפש לי מקום לשבת עם כוס תה ומחשב. למרבה הפלא, התקשתי, ברוב המקומות השתייה העיקרית היתה בירה. ליד בתי הקפה היתה התגודדות של רבים ובעיקר צעירים, חשבתי שאלו צעירים סטודנטים מהאוניברסיטה. בחיפושי אחר מקום לשבת, למעשה הלכתי הליכה ארוכה באור בהיר המשתנה לאפור שהמקומיים קראים לו ערב ואני הולכת בתחושה שעוד מעט ירד הערב. הערב אינו יורד כאן, הערב בהשהייה בהמתנה הממתינה את כולם. אחד הדברים הראשונים שהפכו את דרכי ל"דרך" היא השדרה המרכזית המחלקת את העיר לחלק הקרוב לים ולחלק הרחוק ממנו שדרה ארוכה ומטופחת עם עצים גדולי צמרת המוריקים בימים אלה בעלווה חדשה שלקראת אביב ושדרה כזאת מטבעה שהיא מוליכה ממקום אחד למקום אחר, משתני נקודות חשבות לעיר ולתושבה. כמו מסבירה ומוליכה את עצמה. ואכן, מהר מאד הבנתי שהיא הולכת מתחנת הרכבת הגדולה עד בניין הפרלמנט ובדרך מלווים את ההולך פסלים שונים ועבודות אמנות. הפסלים והאומנות, אני לומדת מהר מאד, הם חלק מרכזי בזהות המקום. מעמדם קרוב למעמד העצים והבנינים שגם הם מאופיינים על ידי אדריכלים שחתימת ידם ניכרת. אמרתי לעצמי שעלי לפגוש כאן, אדוארד מונק, את הצעקה שלא מפסיקה לצעוק בעולם , הגשר ההוא שמאז שפגשתי אותו הבנתי שגשר בעברית הוא רגש. הוא תמיד מעל מיים רוגשים. הוא נקודת מפגש מעל הפחד של יהיה אם לא יהיה כאן לרגע גשר. וקנוט המסון, שספריו רעב, וויקטוריה ליוו את נעורי ושם מצאתי את הנופים שיש לקום ולחפש ואת האפלה המצויה מאחורי כל אור. אני זוכרת את הויכוח הלוהט שיה על הדשא באוניברסיטה העברית מול בניין וייס, האם אפשר שעגנון הושפע מקנוט המסון? הויכוח עוד לא הסתיים.

לבסוף התישבתי בבית קפה frieday. אנשים יושבים סביב הבר וסביב שולחנות  מסביב נראים כמכירים אלו את אלה ושותים בירה יחד וצופים בטלוויזיה עוקבים אחר משחק כדורגל המתנהל על הקיר על מסכים איכשהו מצאתי שולחן בקומה השנייה ליד החלון, מאחורי היה שולחן עם ארבעה גברים המבלים יחד מדברים וצוחקים, מימיני שני זוגות  לפתע עולה נהמה או שאגה בהתאם לתנועת הכדור במשחק ויש רגע שזו צעקת שמחה משוחררת המלווה את תנועת הכדור לרשת. בירה ביד ומבט מלווה את המשחק. ככל שדיברתי בימים הבאים עם חברים, הבנתי שהכדורגל בנורבגיה גובל בדת.

היום ארוך כאן, על פי הגדרתם זהו קיץ ושעות האור נכנסות אל הלילה באפורים מיוחדים המזכירים לי את הנחיתה הראשונה שלי בחו"ל קיץ 1976 ואני סטודנטית לספרות ואומנות, מגיעה ללונדון והיום אינו שוקע, לפתע הבנתי סצנות שקספיריות כמו הופעת שלוש המכשפות הזוממות. אור הדמדומים המתמשך שאין לו קץ ברור הוא פשוט נעלם לצבע כהה יותר. האור שאינו אור ואיני מוצאת לו שם בעברית הוא קרקע בלתי אכזב לסיפורי מכשפות , פיות קוסמים ומה שיכול לעורר רגש של אי ידיעה ואי ודאות. בסוף, נכנעתי ליום שלא הראה סימנים של קץ חזרתי לחדר, הוצאת את ספרו של קנוט אודגארט ושאלתי עצמי שוב, האם כדי להכיר סופר או משורר צריך להכיר גם את המקום ממנו הוא בא, ואמרתי לעצמי שלא. אבל, אולי כדאי להכיר כדי לתרגם, וזו פעולה שונה. והלכתי לישון באור מדמדם.

2.

זה היה בוקר ללכת בו על שפת הים. כלומר הנמל של אוסלו. ההליכה לאורכו , המזח הישן המגדלור העתיק והחדש הספינות והיאכטות. ההרגשה של הליכה בתוך סיפור. בתוך עולם שיש לקבל את המראות כמו עטיפה כמו צלופן של מתנה. תנאי התמסרתי למראות ללא הסיפור. דחיתי את הסיפור, רציתי שיבוא לבדו ללא הזמנה.

הלכתי לכוון הנמל, לאורכו של רחוב אחד שהוביל אותי  אליו. למפגש הנמל עם המבצר.

בעשר וחצי הגיעה אנה סנדלר, קבענו להפגש בלובי של המלון. היא כתבה ספר על סיפורם של יהודי נורבגיה , אבל היא בפני עצמה סיפור היא התגיירה והקימה משפחה עם סנדרה היהודי וסיפורו של אביו פליט מלחמת העולם השניה וקיומה של הקהילה הקטנה ב׳ נורבגיה הביאה אותה לכתיבה. עוד לא קראתי את הספר אבל נדמה לי שנתתי דחיפה ראשונה לתרגומו לעברית. אחרי הפגישה איתה שעוררה בי סקרנות לסיפור היהודי שהפעם הנחתי באופן יחסי, בצד. ארזתי עצמי, יצאתי למדרכה וחיכיתי לאוטובוס לשדה התעופה, ארבעים וחמש דקות אמרו לי. שם אפגוש את קנוט ויחד נטוס למקום של קנוט, מולדה. קנוט הוא משורר ההולכך עם עניבת פפיון ומגבעת בכל יום, אבל נודע לי לאחרונה שיש לו טור עיתונאי בעיתון של מולדה שנקרא: האיכר ממעלה הגבעה.

 

3.

מולדה

הלם המפגש עם הנוף הכה אחר וכה דרמטי שיש בו שקט פנימי אך יש בו גם שגב ההרים המלבינים והשקט המדומה של הפיורד שמשתנה לאלפי גוונים של אפור שלא ידעתי על קיומם וכחולים שאינם הטורקיז הים תיכוני אלה כחולים מהשחור סגול ועד כחול בלתי נתפס מטאפיזי כמעט. הטבע משתנה בכל רגע ובכדי להיות קשוב לשינויים, אפשרות אחת לצלם בכל רגע ואפשרות שנייה, לעקוב ולכתוב, אפשרות שלישית להרפות ולהשתגע.

קנוט הביא אותי למלון שהוא מקדים ומספר איזה מלון מיוחד הוא ואכן כבר מרחוק אפשר היה לראות קירות זכוכית בתנועה לעבר הים. מעין משולש גדול. כשהתקרבנו הלכה והתבהרה צורת מפרש גדול שאחת מצלעותיה צרה ונתמכת על ידי תורן גדול  וכך  ממושקפת הזכוכית כמראה את הפיורד צבעיו וכל מה שסביבו למרות גודלו אינו מפריע לנוף , מלון על החוף אך משתלב בחוף   Scandic Seilet לחדר שלי קוראים קיזר וילהלם והוא פונה אל הים. הוא  חלק מצלע התורן וגם מרפסת אל הנוף. אין מילים להרגשה שנכנסתי לתוך מצב פליאה והתפעלות שאין בו הפסקה. פתחתי את החלונות של החדר שאין בו קירות רק זכוכיות מכל החדרים ויותר לא סגרתי את הוילונות עד רגע צאתי גם בלילות הם נשארו פתוחים. כאן בחוף המערבי של חצי האי הסקנדינבי בין מאי יוני, היום נעלם לאיטו בסביבות עשר אל תוך לילה רך ואפור ומתעורר ללא זריחה קיצונית אלא אור שמשתנה לאיטו לאור בהיר מאד ההופך את הצבעים כולם לגוונים של כחול או אור חלבי אטום מעט המאיר את השלג בהרים ללבן שכל הצבעים האחרים מתייחסים אליו. אפורי השמיים המדגישים את קווי המתאר של ההר וצבעי הים שהם שלוליות אפור בהיר וצלליות עמוקות ואופרות של העננים. והכל משתנה לנגד העיניים המוכנות להתמסר להתבוננות. לפעמים נאבקתי עם עצמי, האם להוציא את העיניים ממראה ההרים המושלגים המשתקפים בפיורד ואיים קטנים מיוערים מפוזרים עליו ומכניסים צבע נוסף לנוף, או להשאיר אותם בחוץ, ולכתוב.

מולדה, עיירה קטנה בת 26000 תושבים. רוב בתיה על צלע ההר שקנוט קורא לו גבעה. הבתים, בתי עץ בניה בסגנון ישן. מסורתי, ולא ראיתי עדיין אף בניין למעלה משתיים או שלוש קומות, סביב לכל בית גן. צבעוניות הבתים עומדת מול צבעוניות הפיורד אלה מול אלה. הבית והגן יבואו אלי מתוך השירים שכבר התחלתי לדקלם שורות ולשאול מילים בנורבגית. בעצם מדובר בשתי שפות רשמתי לי.

שבת בבוקר עודני  מתבוננת ומבינה שהיום הזה יהיה באפורים. שההרים באים ונעלמים בתוך מסך חלבי  ומריט הגיעה שוב לשוחח ולראיין אותי. היא ידידותית יותר וסקרנית. מייד אחר כך אפגוש את אשל והרצל שניהם היו חברים בעין חרוד וכבר שלושים שנה חייהם כאן, במקום הזה.  ועוד לא כתבתי דבר על קנוט ועל התרגומים המתהווים להם.

 

 

נופים שבחוץ, נופים שבפנים. אני צועק אבל הכל סביב. הכל יהיה שקט.

שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.

במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר  נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית  היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.

כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.

בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.

לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.

לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.

ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.

לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.

הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם  שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.

סרצ'קו קוסובל /

אירופה גוססת

Europe dying

 

אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.

חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת

כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.

פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!

אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.

עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:

שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים

וְהַשָּׂדוֹת

וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים

וַאֲנִי צוֹעֵק.

הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב

יִהְיֶה שֶׁקֶט.

 

עדות, מחזור שירים מתוך: "מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire"

השבוע מלאו חמש שנים למותו של מאיר מילר, אחי הצעיר. הימים עוברים בשקט
בשכחה, בדחיקה מתחת לסרעפת החיים. קראתי לו מיקי. מיקי היה מוכשר באנשים, אוהב חיים ואוהב טבע, כמעט אמרתי, אוהב עולם. בחודשים האחרונים לחייו חזר ללמודי לתואר השני בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, ובבית גידל שלושה בנים. יש דיברות הפותחות ב"זכור" ואין דיברה שאומרת "לא תשכח".
הוא לקח את חייו ופינה מקום , כאילו לא היה פה מעולם. לזכרו ולטובת זכרוני המועד, בימי חורף ארץ ישראלי כה יפה. בין גשם לשמש , רגע לפני פריחת השקדיות, לזכרו.

עדות

יֵשׁ דִּבֵּר אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא אֵלַי
שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מִתּוֹךְ עַמּוּד עָנָן שֶׁלְּאַחַר הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה
לְאַחַר שֶׁעָלְתָה מֶרְכָּבָה הַשָּׁמַיְמָה וּלְצִדָּהּ לֹא עָמְדוּ מַלְאָכִים
וְשׁוּם אַדֶּרֶת לֹא נָפְלָה עַל כְּתֵפִי
מַלְאָךְ אֶחָד נִכְנַס עַל כַּנְפֵי הַדִּבּוּר
אֶל פִּי וְאָמַר זֶה בֵּיתִי,
מַלְאָךְ אַחֵר יָצָא מִגּוּפִי
וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ.

עָלָה הַשָּׁמַיְמָה בִּסְעָרָה
כְּמוֹ שֶׁעוֹלִים אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה אִישׁ אַחַר אִישׁ בַּסֻּלָּם
אֵשׁ דָּם וְעָשָׁן
וּבַת קוֹל יָצְאָה וְאָמְרָה: לֹא תִּשְׁתֹּק

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לְכִי וּבְנִי בַּיִת שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מִלָּה.
וַהֲרֵי מִכָּל הָעֶשֶׂר הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא כֻּלָּן בֶּאֱמֶת דִּבְּרוּ דָּבָר אֵלַי:
כִּי מִמֵּילָא אֶזְכֹּר וְלֹא אֶשְׁכַּח מִמֵּילָא אֱלֹהִים אֲחֵרִים הֵם אֱלֹהַי
לֹא אֶרְצַח וְלֹא אֶגְנֹב וְלֹא אֶנְאַף
בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאֹדִי, חֶמְדָּה
נָשָׂאתִי אֶת טַבְּעוֹת הָאָרוֹן בַּמִּדְבָּר
הַמַּר שֶׁנּוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ דָּבָר,
לֹא הוֹרַדְתִּי אוֹתוֹ לְרֶגַע מִכְּתֵפַי

ראי,
גַּבִּי קָמַר מִכָּבְדּוֹ
לֹא הוֹרַדְתִּי אֶת הָעֵדוּת
אוֹ הַדָּבָר הַזֶּה
מִכְּתֵפִי

מִתּוֹךְ הֵד הָרִיק בֵּין קִירוֹתָיו אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי
לֹא הוֹרַדְתִּי עֵינַי מֵהַדֶּרֶךְ
לֹא הוֹרַדְתִּי הָאָרוֹן וְהָעֵדוּת מִכְּתֵפַי.
לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת גַּעְגּוּעַ הַזֵּכֶר מִתּוֹךְ הַזִּכָּרוֹן
אֶת הַבֶּגֶד בַּבּוֹגֵד וּבַנִּבְגָּד שֶׁלִּפְעָמִים אֵין סִימָנִים לְ Diference
אָנֹכִי אִשָּׁה שׁוֹמַעַת אַיֶּכָּה אֵינְסוֹפִי אוֹבֵד בֵּין הָרִים.
עֵדוּתִי כְּעֵדוּת הַמַּיִם הַשּׁוֹטְפִים, חוֹרְצִים וְאֵינָם נִרְאִים
חָרוּת בְּסֶלַע רַךְ לְיַד מַעְיַן אָחִי.

מִתּוֹךְ עַמּוּד הֶעָנָן וְהֶעָשָׁן, בֵּין שִׂפְתֵי כְּרוּבִים מְעַוְּרִים
פָּנִים אֶל פָּנִים שָׁמַעְתִּי מַה שֶּׁאָמַר רַק לִי
וְאוּלַי גַּם אֵלַי.

מקדונית זו בולגרית בהיפוך הקצוות

ארץ שפניה כפולים שאין הנראה גלוי ואין הסמוי נסתר. הכל הסתר פנים.

חלק א'
סקופיה עם יציאה לביטולה ולבלגרד.
ככר מקדוניה, הכיכר שבלב העיר סקופיה. העיר על שני צידי נהר ואראדר. בערב קיצי של אוגוסט מוצפת הכיכר במטיילים רבים משפחות ואוהבים משהו מהאווירה הים תיכונית מרחף כאן וגשר האבן כמו הגשר על הדרינה באמצע כל הדברים. גשר אבן מהמאה חמש עשרה , רנסאנסי באופיו, נבנה על ידי התורכים. הגשר ליבה של העיר , הוא כמו התת מודע הקולקטיבי. מחבר את שתי גדות וארדאר אך גם מרכז סביבו את המבנים המונומנטליים של העיר. מעל הכיכר ומעל העיר מתנוסס המבצר קאלה שאף הוא נבנה בסוף המאה החמש עשרה ולצידו על ראש גבעה המסגד הגדול שעוד אלך לבקרו. מנגד על ההר החולש על העיר מתנוסס צלב ענק הידוע בשמו, צלב המילניום. וכך נוצר משולש סמוי מן העין של יחסים בין שלוש דתות , שלוש תרבויות, הנצרות, היהדות והאסלאם. הנהר זורם לאיטו ביניהם וגשר אבן על גבו. כאשר מדובר ביהודים, קשה להתעלם מהעובדה שהיא אחת הסיבות ליציאתי למסע, שבאזור זה ובסקופיה במיוחד התהלכו שבתאי צבי ונתן העזתי. על פי ספרה של ג'ני לבל נתן העזתי קבור בבית הקברות היהודי של יהודי סקופיה, ושבתאי צבי היכן, עוד לא ברור לי. בכל אופן, ידעתי שעלי לבקר בנוסף למוזיאון, גם בבית הקהילה היהודית, בבית הכנסת ובבית הקברות, בהמשך המסע, תוך שיחת חולין עם סופר ממונטה נגרו, יש סיכוי שאגיע לקברו, אך לא אקדים את המאוחר.
בזכרון העיר צורב ארוע המונצח באופן סימלי בשעון הקיר הגדול של תחנת הרכבת. השעון קפא בשעה 5:17 בבוקר, רגע רעידת אדמה בשנת 1963 . רוב העיר חרבה ולמעשה מרכז סקופיה על המבנים המונומנטלים על גדות הנהר, הם יצירה שלאחר רעידת האדמה. גם שאריות הרובע היהודי שהיה בין המבצר לנהר, במקום מרכזי למדי, חרב פעמיים, פעם עם גירוש והשמדת יהודי סקופיה ופעם עם רעידת האדמה בשנת 1963. זאת למדתי מאוחר יותר, כאשר ראיתי את מפת הרובע הישן על הקיר בחדרו של גורן צדקריו, מנהל המוזיאון .
על הנהר מסביב לכיכר נמצא המוזיאון הארכיאולוגי המתחרה במראהו במוזיאון בלונדון, אולי מקבל השראתו מרשימת מבנים מונומנטליים בעלי מתווים קלאסיים , לידו בניין התיאטרון אף הוא בסגנון ניאו קלאסי. אך כל אלה משמשים מסגרת לפסלים מונומנטליים בסגנון ריאליטי או ניאו קלאסיים באופיים. דמותו של אלכסנדר מוקדון הדוהר לנצח על סוסו ומנגד, אביו המניף ידו מעל הכיכר מעל כולם, תקוע בין הארץ לשמיים . תחתיו מזרקת אלכסנדר התינוק ואימו אולימפיאס . ומנגד ארבע נשים גדולות אחת בהריון, אחת מניקה, אחת מגדלת ילד. הנשים הגדולות מהחיים, האישה המתכתבת עם מריה והילד. מזרקה של ארבעה סוסים המתפרצים לארבעה כוונים, משהו ייצרי ואנארכוניסטי מתערב בהווה חסר זהות.מתוך מזרקה אחרת, ארבעה אריות יוצאים בשאגה מתוך מזרקה. החיה המתפרצת מתוך הזיכרון הקלאסי, געגועים אל עולם שהיתה בו תהילה, עולם שהנחיל את השם "מוקדון" ו"מוקדוניה" להסטוריה. ככר מקדוניה על קישוטיה וסמליה מבטאת את החיפוש ההכרחי של תושביה אחר זהות , אחר קשר למקום. העין הזרה שלי קוראת את הטכסט הגלוי ואת הסמוי ומבקשת להבין ולקשור את הדברים זה לזה למשהו נושא משמעות עבורי.
שבת בבוקר, המוזיאון היהודי פתוח, דוחפים דלת ונכנסים, משמאל יושב שומר וכל בקשתו להשאיר תיקים ולא לצלם. לא ידעתי למה לצפות, אבל דבר אחד ידעתי, שבכל מדינות אקסיגוסלביה , אין מוזאון יהודי וודאי אין אנדרטה ראוייה לזכר יהודי הבלקן, קהילה גדולה , קהילה של יהודים ספרדים שהתיישבו את החיפוש ההכרחי של תושביה אחר זהות , אחר קשר למקום. העין הזרה שלי קוראת את הטכסט הגלוי ואת הסמוי ומבקשת להבין ולקשור את הדברים זה לזה למשהו נושא משמעות עבורי. אגב, למרות האיסור צילמתי באמצעות האי פד שלי בתוך המוזיאון. לא התאפקתי . קיומו של המוזיאון היהודי בליבה של הכיכר המרכזית עוררה בי הערכה ושאלות להשוואה.
לפני שנה, בעת הזאת.
בשנה שעברה, בעת הזאת הייתי בבלגראד וביקשתי מויקטור לאזיצ' Victor Lazic, סופר סרבי צעיר שהכרתי בעקבות ספריה מרשימה העוברת במשפחתו בירושה, והוא ביקש לשתף אותי בסיפורה. בדרכנו לספריה, חלפנו על פני מרכז ספורט וכדרך אגב אמר: כאן היה מחנה ריוכוז בניצה. כמעט בלעתי את הלשון, חשבתי שאני חיה בהזיה יהודית שאניפאראנואידית בעקבות עיסוקי המחקריים. המשכנו בנסיעה חצינו גשר מעל נהר הסאווה, והוא חנה מול בניין מגורים, אל מאחורי המכונית החונה היתה גדר גבוהה והוא אמר: וכאן היה מחנה סמיישטה. התחלתי לשאול שאלות ולהשוות בראשי את תיאור המקום על פי הספרים ההסטוריים של ג'ני לבל ומצד שני, התיאורים הספרותיים של דוד אלבכרי בספרו "פתיון". לאחר שעברתי את חווית הספריה, עליה אדבר בהמשך. ביקשתי מויקטור בביקורי הבא להביאני לבאניצה ולסימישטה . האמת היא שהספקנו לבקר רק בסמיישטה, יותר מזה, לא יכולתי להכיל בביקור אחד.
לעיני נגלה מעין פארק ירוק ורחב ידיים , על שפת נהר הסאווה,ירוק אני אומרת , אך אני נזכרת שהיתה בו אפלה מסויימת , אפלה המכהה את הירוק כאילו השמש שם במצב שקיעה כל היום. המקום נבנה כמרכז ירידים בשנות השלושים של המאה שעברה . במרכזו של הפארק ,מגדל משושה גבוה ומסביב מבנים ארוכים. בין העצים ניתן היה לראות סימני חיים, ילדים רצים בכביש אחרי כדור, רוכבים על אופניים , חבלי כביסה מתוחים מעץ לעץ ועליהם כבסים , בגדי ילדים ומבוגרים.
אנשים חיים פה?, אמרתי בפליאה.
כן, פלשו לכאן אנשים חסרי בית ועניים, הם סגרו חללים בתוך המבנים והפכו אותם לדירות. איש אינו יכול להוציא אותם מפה.
באחת הצלעות של אזור המחנה, נראה בניין מטופח יותר, נכנסנו פנימה, והסתבר שמדובר במרכז ספורט נסתר מהעין ולידו בית קפה קטן Salt And Peperשישבו בו אנשים ואכלו ושתו ודיברו בנחת , הדברים הלכו ונעשו קשים לי לראייה ולהבנה. התקשיתי לראות את הפער בין הזוועה שקרתה במקום הזה , לבין מראית העין. ובעיקר, נראה לי הגיוני ואולי גם מוסרי שיהיה איזה שילוט , או הנצחה למה שאירע כאן בשנים 1943 1944 . ידוע לי מספריה של ג'ני לבל שלמעלה מ 7000 יהודים כונסו כאן בתנאים לא אנושיים. זכרתי שמכאן יצאו משאיות הגז הראשונות בעולם להמתה בנסיעה, אך אף פעם לא הבנתי עד כמה כל זה קורה בתוכה של העיר, לעיני תושביה שאיש אינו אומר דבר, שאיש אינו מנסה לעזור . שאין עדות ואין שאלות. התובנה הזאת, של יהודיה ילידת ישראל, שבמשך שנים רבות קראה וידעה על פי ספרי הסטוריה על פי ספרות, ומעולם לא היו לי כלים להבין את המיקום. עד כמה הזוועה אינה רק בהשמדה, ההשמדה היא סופו של התהליך, הזוועה האמיתית היא בעצם כינוסם והוצאתם ושילוחם של אזרחי המקום מביתם וממקומם בשרירותיות שאין לה מובן. והעינויים והטלטלות בין תקווה שהכול זו טעות, לבין יאוש מול רעב וצמא וחוסר אונים. עד שלא ביקרתי במחנות בבלגרד לא הבנתי עד כמה הדברים קרו לעיני השכנים. אשמה בלתי כתובה תלויה מעל הערים האלה, אשמת השתיקה ושיתוף הפעולה. אותה תגובה, אותה פליאה, אי הבנה תסכול וכעס תקפו אותי מאוחר יותר באותו שבוע כשעמדתי מול שערי המפעל לטבק "מונופול" בסקופיה. מקום כינוסם וגירושם של יהודי מקדוניה לטרבלינקה.
התקשתי להאמין וביקשתי להכנס למבנים. הם נראו לי כמו צריפי בטון ארוכים חסרי אויר ואור. אך משני מידי המסדרון, נראו דלתות שהובאו ממקום אחר, על הדלתות שמות של אנשים ומשפחות. לא היתי נכנסת לשם לבד, הרגשתי אפלה ואימה, כאילו נשמרה האימה בין קירות המבנים, דבקה בהם ולא יצאה, בשעה שעמדנו לצאת, נכנסה אישה אל תוך המבנה, ושאלה : "מה יש לחפש פה בגיהנום הזה". לא ענינו ויצאנו לאור היום. שאלתי האם יש כאן אנדרטה או כתובת המעידה על מה שקרה כאן, ליהודי בלגרד ולתושבים אחרים?
כן, ענה לי ויקטור והוביל אותי לאזור הנוגע בנהר, שם בלטה אנדרטה גבוהה הצופה לנהר. אנדרטה שמדרגות מוליכות אליה, נראית כמקום להנצחה. עליתי במעלה המדרגות וראיתי טקסט בסרבית ותרגומו לאנגלית. אולם, מייד חשתי את הזעם עולה בי. לא היה בטכסט דבר שיכול לתת מידע על גודל הזוועה של המקום הזה. לא תאריכים מדוייקים ולא מספרם של הנספים , לא נאמר דבר על מי הם הנספים. אלא, בשורה קטלוגית נכתב: סרבים, צוענים, יהודים ואחרים
באתר "יד ושם", מצאתי שמדובר באתר שנבנה בשנות השלושים והיה למחנה ריכוז והשמדה נאצי הוקם ב28 באוקטובר 1941 ונועד ליהודים, סרבים וצוענים ונוהל על ידי הרברט אנדורפר שהחל בהפעלת משאיות הגז. ונסגר ביולי 1944. בסוף 1941 ותחילת 1942, כ-7,000 נשים יהודיות, ילדים וזקנים הובאו למחנה, לצד 500 גברים יהודים ו-292 נשים וילדים רומנים. רוב האסירים היו מערי הפריפריה הסרביות. נשים וילדים הושמו בצריפים מאולתרים שבקושי חוממו. כתוצאה מכך, מספר גבוה של עצירים, במיוחד ילדים, נפטר בחורף של 1941-1942. 500 הגברים היהודים קיבלו את המשימה של "ניהול עצמי" של המחנה. הם היו אחראים על חלוקת מזון, חלוקת עבודה וארגון כוח שומר יהודי שסייר לאורך המחנה. (ויקיפדיה).
בשיטוטים השונים בבלקן, גיליתי שברוב המקרים אין אתרי הנצחה ראויים, אלא , אבן, או פסל ועליו טכסט קצר לקוני שאינו מוסר צאריכי מדוייקים להקמת המחנה וי היו ורבנותיו. הדברים נאמרים כדיווח ענייני קצר. שאינו מקפיד בפרטים. לכן, שתי צורות של העברת הזיכרון נעשו יותר ויותר חשובות בעיני. ההנצחה, אך בעיקר איסוף העובדות ומסירת העדות , הספרות הנכתבת הן על ידי מי שהיו שם, אך, לא פחות חשובה בעיני , היא הספרות הנכתבת על ידי הדור השני, ההולך בעקבות האדם והזמן האבוד. הספרות שננכתבת על ידי דוד אלבחרי ופיליפ דוד, ולהבדיל על ידי הסטוריונית עצמאית כג'ני לבל. על ידי אנג'ל ואגנשטיין ומרים אניסימוב, אסתר דשטרייט ואחרים. זו אולי הדרך העיקרית להעביר היום זיכרון של מה שהיה כאן והעד היחיד הוא החלל העצום. הדרך השנייה היא עצם הקמתו וקיומו של מוזיאון יהודי ומוזיאון השואה בסקופיה. קיומו של המוזיאון נראה לי כעניין רב משמעות. המוזיאון נבנה על אדמת הגטו היהודי ההיסטורי של סקופיה, הגטו כבר לא קיים אך על שטחו הריק ממבנים ומיהודים, שטחו הריק מחיי משפחה וחיי קהילה, הוקם מוזאון למה שהיה כאן מאות בשנים.

המוזיאון היהודי , מוזיאון השואה בסקופיה

שבת בבוקר, ניסיתי לברר האם יש בית כנסת פעיל , נאמר לי שהוא קיים אך אין בהכרח תפילה. באין תפילת יהודים בעיר, פניתי למוזיאון היהודי. קומת הכניסה כולה דיוקנאות ותמונות של גברים נשים צעירים ומבוגרים זקנים וילדים . תמונות דיוקן "פספורט" של יהודי ביטולה (מונאסטיר). בשוליים של התמונות, בכתב ידם ש המצולמים, כתוב תאריך הלידה של המצולם והמקצוע. התמונות מחייכות בלב מלא. וכך הסתבר שאלה תמונות של אלבום שנוצר שבוע לפני סופה של קהילת ביטולה , המשטרה הבולגרית ביקשה מכל יהודי הקהילה, מזקן ועד צעיר להצטלם ולהכין אלבום של חברי הקהילה היהודית. האלבום נמצא לאחר המלחמה, ונשקפו ממנו פניהם של אלה שנספו, מאוחר יותר בטרבלינקה. האלבום הזה, של פנים, שמות, תאריכים, הכל בכתב יד חי ורוטט. מעורר התרגשות.
וכך נכתב: בתחילת 1942 מוסדות הכיבוש הבולגרי בביטולה דרשו מכל ראשי בתי האב היהודים את תמונותיהם בצירוף שמותיהם וכתובותיהם, לצורך פנקס רשימות. התיעוד הזה הינו ייחודי בכל תולדות ההיסטוריה של השואה, וסביר להניח שהיחיד שאי פעם נוצר. חשבתי לעצמי, שאלמלא ראיתי זאת, במו עיני, לא היתי מאמינה ואולי לא זוכרת פרט כזה מכל סיפור השואה. חשבתי על החגיגיות בה אנשים תמימים הלכו להצטלם על פי בקשת הרשויות, חשבתי על הצלם שזכה בפרנסה בלתי צפויה וכל הקהילה היהודית בביטולה עברה מול עיניו כבקרת רועה עדרו.
הקומה הראשונה מוקדשת לסיפור איך הגיעו היהודים מספרד לבלקן. מיהם יהודי ספרד על המקומות מהם הם באו ושמות המשפחה ודפוסי החיים ורק ברמה השלישית מופיעה השואה הן בהיבט ההיסטורי שלה מרגע כיבוש הגרמנים את מדינות יגוסלביה וההשתלטות השיטתית על יגוסלביה ובולגריה ובתוך כל זה גורלה המיוחד של מקדוניה. על פי התערוכה, מקדוניה הייתה. קורבן של שניים: הבולגרים והגרמנים. בולגריה והמלך הבולגרי מופיעים בתודעה המקדונית כאויבים. ובצדק. מזוית הראייה של יהודי מקדוניה האוייב במיידי והישיר, הם הבולגרים, המשטרה הבולגרית והכיבוש הגרמני. יתכן שקל יותר להציג זאת כך, כי מבחינה פוליטית, נוכחותם של הבולגרים מורידה מאשמת המקדונים שראו את הזוועה נעשית לעיניהם אך עצמו עיניים ובעיקר לא עזרו לאומללים המצטופפים באחת מחצרות העיר, המתים מצמא ומרעב, ושתקו.
הקשר בין מקדוניה לבולגריה מעניין אותי במיוחד, הורי ילידי בולגריה ואני מבינה ומדברת את השפה, במקדוניה, מדברים, מקדונית, שלמעשה, היא השפה הבולגרית עם ואריאנטים. אני מהלכת ברחובות סקופיה, נכנסת למונית או מסעדה ומבינה את השפה. הדבר היחיד המעכב אותי, הן האותיות הקיריליות שמאטות את קצב הקריאה וההבנה שלי. אך, בתיק יש לי דף עם אותיות ועם תעתיק למקרה שאשכח או לא אבין. ניסיתי להבין את הקשר הבולגרי מקדוני, את השנאה הנשקפת מכל מקום מצד יהודי מקדוניה לבולגריה ומצד אזרחי מקדוניה לבולגריה, באתי מצוידת היטב בידיעה על בגידתו של המלך הבולגרי, על ההסכם בין בולגריה לגרמניה הנאצית, הסכם בו גרמניה הנאצית הבטיחה למלך הבולגרי להחזיר לשליטתו את מקדוניה שהיתה בימי האימפריה הבולגרית השניה תחת בולגריה ואת תראקיה ובתמורה, הוא ימסור את יהודי מקדוניה ותראקיה עד מרץ 1944 ואת חמישים אלף יהודי בולגריה אחריהם וכך הוחליטה בולגריה לגרש את יהודי מקדוניה למחנות המוות בטרבלינקה.
וכך היה, "בראשית 1943 קצין הסס, תיאודור דננקר הגיע לבולגריה כדי לפקח על הפעילות האנטי יהודית, בפברואר נחתם הסכם בין חבר הפרלמנט הבולגרי פשב לבין הקצין דנקר בעניין גורלם של יהודי מקדוניה." (המוזיאון היהודי בסקופיה) "פשב תמך במדיניות ההתקרבות לגרמניה הנאצית מתוך ראיית עולם לאומנית בולגרית, ששאפה להחזיר לבולגריה את שטחי תראקיה , מקדוניה ודרום דוברוג'ה אשר נגרעו ממנה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשנה. ב1938 מונה לתפקיד סגן יור הפרלמנט" (ויקיפדיה) דימיטרי פשב, שלמדתי לומר את שמו ללא שגיאות, הפך לדמות שנויה במחלוקת, שכן את יהודי מקדוניה חתם למוות אך היה שותף להצלת יהודי בולגריה. בשדרות ירושלים ביפו, ישי מזרקה מאד מפורסמת שהיתה נקודת מפגש לצעירים ישראלים יוצאי בולגריה. מאז ילדותי המוקדמת אני זוכרת את "המזרקה" ביפו. ויש לי אף תמונה משפחתית מוקדמת בה אני בת שנה, בראשית ההליכה , אבי כורע בישיבה ואני לימינו, אימי כורעת בשמחת שבת קיצית לימיני , המזרקה מאחורינו והצלם לפנינו, המזרקה על שמו של דימיטרי פשב Dimitar Peshev.
עברתי בין קומות המוזיאון, קראתי כל פיסת מידע והתבוננתי בפנים המשתקפות, הרגשתי משיכה וקרבה גדולה , כאילו מדובר בבני משפחה קרובים ורחוקים, ומחשבה שרדפה אותי, מה היה קורה אילו, אילו לא היתה השואה ואולי היתי מסתובבת במחוזות האלה, כשייכת כאזרחית, ומה היה קורה אילו, גורלם של יהודי בולגריה היה שונה, והם היו מועלים במרץ 1944 לרכבות הנוסעות לטרבלינקה, כפי שנחתם ההסכם, כפי שקרה לבני משפחה רבים שהיו ואינם ואיני יכולה אפילו לשחזר את קיומם. ההרגשה שליוותה אותי היא שאני הולכת בתוך חלל, בתוך העדר גדול, לפני פיסות מידע, פיסות מציאות ועלי לתפור את אריג הידיעה. התחלתי לשמוע ולשחזר את קולה של ג'ני לבל, החוקרת האמיצה שהעמידה עולם של מחקר על גורלם של יהודי בלגרד ומקדוניה. אוצר בלום של ידע, שבאותם ימים, לא תמיד הקשבתי לפרטים שסיפרה ושיתפה בהתלהבות רבה, היום, קולה מלווה את הטיול שלי.
לאחר הביקור במוזיאון היהודי ולאחר השיחות שהיו לי בקהילה היהודית שלאט לאט החלה גם היא לקבל פנים , ה-11 לחודש מרץ 1944, התאריך הזה נצרב לי בעיניים, בגוף, בנשמה. התאריך חזר על עצמו שוב ושוב בכל שיחה ובכל ביקור בקהילה היהודית במקדוניה. על אחד הלוחות במוזיאון כתוב: "ב- 11 במרץ 1943, יהודי ביטולה ושטיפ נעצרו ונשלחו לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה , שם הם הצטרפו ליהודי סקופיה כדי להשלח משם מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה המוות טרבלינקה. 7,200 יהודים הצטופפו בשטח בית החרושת ללא מיים, אוכל או אמצעי הגיינה תוך אלימות שרירותית ואונס נשים על ידי השוטרים הבולגרים . כמה מהעצורים הצליחו לברוח ו165 רופאים ואזרחים זרים שוחררו. ב 22 במרץ, 7144 יהודים נשלחו מבית החרושת לטבק במשלוח אחר משלוח בקרנות משא ובעלי חיים לטרבלינקה. לאחר שישה ימי מסע בלתי אנשויים בעליל, כמעט כולם נשלחו באופן מיידי לתאי הגזים. "
המוזיאון היווה עבורי, שער לשאלות, מצד אחד, מילאתי חורים בידיעותיי ומצד שני, גיליתי רעב גדול בתוכי לנגיעה בלתי אמצעית בדברים. לצאת מהקרום הפורמלי, לעבר הנגיעה האישית.
הפזאאר התורכי ומה שראינו בין המסגד לקאלה התורכי.
יצאנו מהמוזיאון בתחושה שצריך לצאת אל העולם האחר. העולם שמתנהל בהמשכיות של עצמו, ללא קטיעה היסטורית, ללא שאלות פתוחות. נאמר לנו שסימטאות הפאזאאר התורכי שקיימות בסקופיה כבר מאות שנים, לא נהרסו ברעידת האדמה של 1963. עברנו את הגשר לצידו השני והתחלנו לעלות לעבר הסמטאות, מייד הרגשתי כאזרחית הים התיכון. סימטאות כאלה כבר עברתי ביפו, בירושלים, בסלוניקי , באיסטנבול, ערים שהאימפריה העות'מנית השאירה סימניה עליהם. סימטאות צרות העולות במעלה הגבעה שבקצה המסגד הגדול והמבצר. הן מרוצפות אבן חלקה מדורות רבים של הולכים עליהן מימין ומשמאל חנויות ובתי מלאכה קטנים, על הדרך חמאם תורכי בן אלף מטרים מרובעים שנשאר על כנו והפך לגלריה לאומנות , שני מסגדים קטנים יותר, מוליכים את העולים לרגל לעבר המסגד הגדול. עלינו מעלה, מתעכבים על כל פרט והעין רושמת באופן השוואתי את האדריכלות המוסלמית המפוארת של המאה החמש עשרה והשש עשרה השמורה כאן היטב וגאה ברציפות היסטורית. באחת הסימטאות מימין לדרך העולה, תחת עצי דולב ותות , פזורים שולחנות מצופים בשעווניות משובצות. תיירים ובני המקום מתערבים אלה באלה לאכילה. המקום נראה לי תורכי באופיו, ואכן שאלתי את הבעלים של אחת המסעדות. פתחנו בשיחה על האוכל, על המקום, והסתבר שלעיני, מתערבבים תורכים מאז ימי האימפריה עם מהגרים חדשים המחפשים פה את מקום הדרך הובלה מעלה לעבר המסגד הגדול, שחלש על הגבעה, מבנה הרמוני באופיו , מטופח היטב עם ויטראג'ים וציורי קיר מעולם הצומח, , החצר היא חלק מהמבנה, ויש בה מקום להתכנסויות משפחתיות, ויש בה מקום לרחיצת רגליים, בחינת פיסול סביבתי, של מעגל המיים ומעגל היושבים ורוחצים סביב לו, מעגל בתוך מעגל מקורה ופתוח לארבע רוחות. מחלונות המסגד נשקפת סקופיה על נהרה וכל חלקיה ועל ההר מנגד, צלב המילניום מנצנץ בקרני שקיעה. מימין למסד ומעט למטה, אפשר היה לראות פעילות קדחנית של בניייה חדשה, חצר גדולה וסביבה מבנים , כמו בית ספר או סמינר, לאחר שבררתי, אכן מדובר במדרסה מוסלמית. משהו לא רגוע חדר לתחושותי מעבר למילים, חיכיתי לדברים שיקרו.
ברית מילה
בירידה מהמסגד הגדול מטה חזרה לכוון הסימטאות והנהר ראינו התארגנות המון והמולה לצד הדרך. ראינו להקת ריקודים בלבוש מסורתי מקדוני, כפרי מתארגנת , פניתי ושאלתי מי אתם ומה החגיגה, נערה יפת עיניים אלבנית סיפרה שעוד מעט ירקדו כאן ריקודים תורכיים והזמינה אותנו לצפות. נכנסנו למדשאות הפארק שלמרגלות השאלה התורכי וראינו אוכלוסיה מוסלמית מובהקת, נשים מכוסות .גברים משופמים וילדים רבים מתרוצצים על הדשא, ביניהם נראו בנים צעירים לבושים בלבוש כחול המבחין אותם מאחרים, הלבוש נראה כתחפושת חגיגית , ממול הקהל הרב, במה עליה שלט גדול sine time sun net soleni. ניסיתי לדבר עם אישה או שתיים אך הן הפנו אותי לנער בוגר שהתנדב להסביר באנגלית ראוייה שמדובר במסורת של הדת המוסלמית בה ״חותכים״ לילד בין גיל 5 ל15 ובמבוכה הוסיף שחותכים את אבר המין. זהו טכס קולקטיבי לפני הטכס בו יערכו לנערים ניתוח על ידי רופאים בבית חולים בסקופיה.
שאלתי , האם כל האורחים הם תורכים? מקומיים?
הוא ענה שכולם מוסלמים אך חלקם מאלבניה וחלקם מבוסניה או מקדוניה. לא חשוב הלאום אלא הדת. את הטכס מקיים ארגון פילנתרופי " El Hillary", ארגון סיוע מוסלמי המכנס משפחות מכל המרחב, מקוסובו , מהכפרים האלבניים, מטיראנה, מסקופיה. משפחות שאין בכוחן לקיים את הטכס במכובדות הראוייה ואין בכוחן לשלם לרופא, הארגון, מכנס את המשפחות ודואג לתשלום ולנראות של הטכס. עקבנו אחר הנואמים העולים ויורדים, ראש הארגון המוסלמי, פייטן מוסלמי שסלסל פסוקי קוראן, אחד הנאומים הזכיר שוב ושוב "איברהים" . המילה שנתנה לאברהם, ולבניו אחריו ליצחק ולישמעאל. שוב אני מונחכת מול שורשי המתח בין האחים. יהודי ומוסלמי. אין לאן לברוח, חשבתי לעצמי. ראש עריית בורסה התורכית שהיא מנותנות החסות לאירוע נאם נאום ארוך ששמענו אותו בתורכית ובאלבנית שהמילים שחזרו על עצמן שוב ושוב ומובנות בכל השפות: מולטי קלטורל, מולטי אתני, איסלאם טולרנט. שוב ושוב ושאלתי את עצמי, האם הוא מאמין במה שהוא אומר, או רוצה לשכנע את המשוכנעים או החרדים ממלחמת הסהר והצלב. לא חיכינו לריקודים, הטכסים והנאומים ארכו , כולם נאמרו על ידי גברים משופמים וסמכותיים. לא היתה שום אם, אישה שתעלה ותברך את הבנים, בניה בטכס המעבר הכה כואב לבנים, בניה. האם זה מזכיר לי משהו?
מהיומיים הראשונים בסקופיה, יצאתי כה רוויה ונבוכה, אך קווי המתאר של העיר החלו להתבהר לפני. חיכיתי לימים הבאים, לפגישות עם פפו לוי, איש הקהילה וחבר ועד המוזיאון, עם מנהל המוזיאון גורן צדיקריו, בן ושריד למשפחה שהיא שושלת מפוארת במקום. עם בניין הקהילה היהודית, בית הכנסת ובז'ה , קיויתי להגיע לבית הקברות היהודי ומי יודע אולי אפגוש שם את המצבה המפורסמת של נתן העזתי.
ועל בז'ה האיש שנתן לי מפתחות לראייה והבנה. חיכיתי גם לכניסה לבולגריה לאזור קיוסטנדיל, עירו של פשב, שם התהפך האיש ששלח את יהדות מקדוניה ותראקיה לגירוש ומחנות, והפך ללוחם להצלת יהודי בולגריה. חיכיתי למפגש עם ארץ המנזרים סביב אגם אוכריד, שורש מקומם של גולי רומי. ארץ שפניה כפולים שאין הנראה גלוי ואין הסמוי נסתר. הכל הסתר פנים.