Saint Claire

מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.

1.

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר כִּמְעַט מָסִיק. הַזֵּיתִים מִשְׁתַּנִּים מִיָּרֹק לְסָגֹל שֶׁיַּשְׁחִיר

עֵץ אֵלָה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו אָדֹם לַהֲדוֹם רַגְלָיו מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר סִימָנֵי פִּסּוּק

שְׁנֵי כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק לָבָן שֶׁפְּנֵיהֶם לְעֵבֶר עֵץ דֶּקֶל וְעֵץ הַזַּיִת אוּלַי גַּם

רִמּוֹן שֶׁזָּרַק אֶת הַפְּרִי הַפָּצוּעַ וּמוֹסִיף מֵהָאָדֹם לְצֶבַע הֶחָצֵר שֶׁהַגַּנָּן גֵּרֵף.

סָמוּךְ לְחוֹמַת הָאֶבֶן לְרַגְלֵי הַתְּאֵנָה יַעַר סִרְפָּדִים צוֹמֵחַ בְּחֻצְפָּה

הוּא יַחֲזִיר אֶת הֶעָפָר הַמְגֹרָף לַתְּאֵנָה. שׁוּב פְּעִימָה פְּנִימִית שֶׁל עֵרוּת

הַקֶּשֶׁר בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמָה הַגּוֹדֶרֶת לְעַנְפֵי הָעֵץ הַנּוֹגְעִים בָּהּ, מַשֶּׁהוּ מַרְטִיט

אֶת הַצֵּל הַנּוֹפֵל עַל קַשְׁיוּת אֶבֶן מֻנַּחַת עַל אֶבֶן בִּתְנוּעָה עֲצוּרָה.

עָלֶה טִפֵּס עַל עָנָף יָצָא מֵעֵבֶר לָהּ לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהּ

שָׁם, מָרִיָה עוֹמֶדֶת עַל סֶלַע גָּלְמִי, קִפְלֵי בַּד כְּבֵדִים יוֹרְדִים מִכְּתֵפֶיהָ

לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת גַּם בְּקֹר אוֹקְטוֹבֶּר בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע אֹהֶל חֲסַר יְתֵדוֹת כְּמוֹ עֵץ רוֹכֵן עַל מַיִם מְקוֹם

חֶבְיוֹנָהּ שֶׁל תְּפִלָּה מִשָּׁם עוֹלוֹת הַבַּקָּשׁוֹת מַרְעִידוֹת אֶת עוֹרִי בְּעוֹדִי

מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְרַגְלַי בָּאֲדָמָה הַמְגֹרֶפֶת בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן. 

בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת שׁוֹמְעִים אֶת פְּקִיעָתוֹ שֶׁל עָנָף וְעוֹד עָנָף.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִתְקוֹטְטוֹת בֵּין עַנְפֵי תְּאֵנָה. שְׁרִיקַת צִפּוֹר הִיא נְשִׁימָה

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לִפְסֹעַ, לְהַחֲרִיד מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

בֵּין הַחוֹמוֹת וּבֵין שְׁנֵי שָׁקֵד שֶׁעָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִרְיָם עֲדַיִן גַּבָּהּ אֵלַי

פְּרוּשַׂת יָדַיִם לַמִּזְרָח וּלְשַׁעַר כִּנּוּס הַבְּדִידוּת מִתַּחַת לַדֶּקֶל

אִשָּׁה גְּלִילִית שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ קְבוּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְכַנְפֵי דְּקָלִים רוֹכְנִים עָלֶיהָ וְעַל אָהֳלָהּ.

• 

 2.

אִם אַצְמִיד אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה לַחוֹמָה אָחוּשׁ בְּעַצְמוֹתָיו

הַיַּלְדִּיּוֹת וְהַדָּווֹת שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים,

אֵי שָׁם בַּגָּן מְהַלֶּכֶת אִמּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת בְּנָהּ

צָמֵא קָשׁוּר אֶל הָעֵץ וְלֹא בָּא אָבִיו לְהַצִּילוֹ.

אִם אֶרְכֹּן מֵעַל הַמַּעֲקֶה  מֵעַל מַבָּטָם שֶׁל שְׁנֵי כְּלָבִים,

אַחִים כְּנַעֲנִים, אֶרְאֶה מִכָּאן אֶת סוּסָתוֹ שֶׁל הַנָּבִיא

מַמְרִיאָה מִתּוֹךְ צוּר הָעוֹלָמִים מְדַלֶּגֶת

מֵעַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וּמַעֲלָה

אֵדִים וַעֲרָפֶל דַּק מֵהַגַּיְא. הַמִּזְרָח כְּבָר מָלֵא אוֹר וְהַצֵּל

נוֹפֵל עַל הַמַּעֲרָב וּמוֹרֶה עָלָיו. פַּרְפָּרִים בֵּין צָהֹב לְלָבָן

יוֹצְרִים קַו רֹחַב דִּמְיוֹנִי בֵּין גִּזְעֵי בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים נְזִירִיִּים בִּזְקִיפוּתָם

זוֹ שִׂיחָה עִם חוֹמַת הַמִּנְזָר אֲחוֹרֵי גַּבִּי

קוֹל מַקּוֹר תּוּק תּוּק דּוֹפֵק עַל גֶּזַע שֶׁאֵינִי רוֹאָה תּוּק תּוּק תּוּק

קֶצֶב פְּנִימִי וְיָדוּעַ מֵרֹאשׁ לְנַקָּר שֶׁחוֹפֵר אֶת דַּרְכּוֹ

רַק הָעוֹרְבִים, רַק הָעוֹרְבִים מְפֵרִים מַשֶּׁהוּ בְּדוּמִיַּת הַהֶמְיָה הָאֱלֹהִי

הָעוֹרְבִים אֵינָם עֲסוּקִים בְּהִתְבּוֹנְנוּת עַל עוֹלָמוֹ 

אוֹ בִּשְׁאֵלַת הַתְחָלַת הַדְּבָרִים, הָעוֹרְבִים וַאֲנִי

לוֹבְשִׁים אֶת גְּלִימַת הָאָשֵׁם הַנִּצְחִי

שֶׁמֶשׁ חֲתוּלִים אֲפֹרִים בֵּין הַבְּרוֹשִׁים, גִּרְגּוּר וּנְהָמָה

מַאֲשִׁימִים נִצְחִיִּים עַל רַעֲבוֹנָם הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק, זֹאת אֲנִי

הַגּוּף הַמְסָרֵב לָעוּף זֹאת אֲנִי

3.

חֶשְׁוָן בְּקוֹלוֹת מָסִיק מְאֻחָר מִישֶׁהוּ בְּמוֹרַד הָהָר

מַכֶּה בָּעֵצִים וְיֵשׁ מַקַּשׁ הַנַּקָּר עַל מִקְלֶדֶת הָעֵץ כָּל אֵלֶּה,

מוּל נְפִילַת הָהָר אֶל נַחַל קִדְרוֹן מוּל בָּתֵּי הַכְּפָר וְטֶרָסוֹת

הַנִּגְמָרוֹת בְּגֶדֶר בֶּטוֹן מִתַּחַת לָאוֹר הֶחָזָק שֶׁל הַיּוֹם.

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה

מִתּוֹךְ חֲרִיקַת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ אֲבָל שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה

שׁוּב אִמּוֹ הִמְתִּינָה לְבַדָּהּ וְשָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ בֵּין עֲלֵי תְּאֵנָה,

אוֹי אֱלֹהִים, כַּמָּה אֲנִי צָמֵא, חִכְּתָה לְבַדָּהּ

לְגוּפוֹ שֶׁנָּפַל בִּנְקִישָׁה קַלָּה עַל פָּנָיו.

3.

בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת, הַגַּנָּן אָסַף אֶת עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ, הָאֲדָמָה

פָּתְחָה פִּיהָ כָּמוֹהוּ בְּצָמָא. רִגְעֵי מַעֲבָר בֵּין הִתְפַּשְּׁטוּת

וּכְלָיַת הַגּוּף הַצָּעִיר, נֶחְשָׂף תָּמִיד, נְקֻדַּת הַחִשּׂוּף בֵּין הַמִּכְנָס

לַחֻלְצָה הַמִּתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַטַּבּוּר, בֵּין הַקַּיִץ הַקּוֹדֵחַ לַחֹרֶף הַמַּרְגִּיעַ

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת גֶּשֶׁם אוֹ קֹר. אַרְבָּעָה עֲצֵי תְּאֵנָה עַתִּיקִים עוֹמְדִים בַּמַּעֲבָר

הַמַּצְהִיב לִפְנֵי נְשִׁירַת הֶעָלִים. בְּהֶמְשֵׁךְ הַשּׁוּרָה הָרִמּוֹן מַחֲלָה

מְתַלַעַת פִּרְיוֹ בְּטֶרֶם עֵת. בַּחֲצַר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלִּי, מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֶּחָצֵר

שְׁנֵי חֲתוּלִים אֲפֹרֵי פַּסִּים, רַכֵּי שֵׂעָר מְהַלְּכִים חֶרֶשׁ תְּנוּעָתָם אֵינָהּ נִרְאֵית.

אֲנִי נוֹגֵעַ וּמְמַשֵּׁשׁ תְּאֵנָה שֶׁהֶאְדִּימָה בּוֹדֵק אֶת מִרְוַח מְתִיחַת עוֹרָהּ

לְרַכּוּתָהּ וּמְקַוֶּה שֶׁהִבְשִׁילָה דַּיָּהּ לְהַשְׁאִיר עָסִיס מָתוֹק עַל הַלָּשׁוֹן

שֶׁכְּבָר מוּשֶׁטֶת מֵהַשְּׂפָתַיִם הַחוּצָה לְתוֹכָהּ. רֶגַע עוֹצֵר נְשִׁימָה.

שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִתַּחַת לְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשַּׁלֶּכֶת שֶׁאָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי הֶעָלִים.     

מִי יָשְׁבוּ כָּאן וְעַל מָה דִּבְּרוּ בָּרְגָעִים הַבִּלְתִּי נִתְפָּסִים

בֵּין הַיֹּבֶשׁ הַמַּסְדִּיק לַפִּרְיוֹן שֶׁרוֹחֵשׁ.

הַבְּרוֹשִׁים לְיַד הַחוֹמָה מְאֻבָּקִים עֲדַיִן

שׁוֹבְרִים שְׁתִיקָה וְאֶת הַקַּו הָאֲנָכִי שֶׁל שׁוּרוֹת הָאֶבֶן עַל אֶבֶן,

מִישֶׁהוּ בָּנָה קַו אֹפֶק לַמִּזְרָח שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָעוֹלָם מוּל אֹפֶק הַיָּם

קַו עוֹצֵר אֶת הַשָּׁמַיִם. הַגַּנָּן נָתַן אֵמוּן בִּתְנוּעַת תְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה

יְצַיֵּר הַבְּרוֹשׁ מִלּוֹתָיו עַל פָּרֹכֶת הַשָּׁמַיִם.

כָּל פְּסִיעָה מֵהָאֵלָה אֶל הַתְּאֵנָה מַעֲלָה רְעָשִׁים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָבוֹא, יִהְיֶה כָּאן רַחַשׁ אַחֵר. בְּמִנְזַר הָאֲחָיוֹת

הַזֵּיתִים בְּהַמְתָּנָה לְמַכּוֹת הַמָּסִיק, מְהוּמַת דְּרוֹרִים בִּמְצוּקָה

עַל צַמֶּרֶת הָאֹרֶן. מִכֹּחַ הַיֹּבֶשׁ שְׁנֵי שִׂיחֵי וְרָדִים מַפִּילִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין לְעַנְפֵי הַוֶּרֶד גַּם כְּשֶׁהֵם מְאַבְּדִים תִּפְאֶרֶת.

4.

הָאוֹר עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, וְרוּחַ קַלָּה, רוּחַ רִאשׁוֹנָה מַפְרִידָה בֵּין הָאוֹר לַחֲשֵׁכָה,

מְנִיעָה אֶת עֲלֵי הַצַּפְצָפָה, הַמִּכְנָף הַנָּאֶה, בִּסְבַךְ יַסְמִין קוֹלוֹת צִקְצוּק צִפּוֹר,

אוֹפַנַּיִם מֻטִּים מֻנָּחִים עַל הַשְּׁבִיל, מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס מוֹשֵׁךְ צִפִּיָּה מִתּוֹכִי.

מִישֶׁהוּ כָּתַב עַל הַבְּרוֹשׁ, בְּרוֹשׁ. יֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם אוֹת.

הָרוּחַ הַזֹּאת, תְּנוּעַת עוֹרְבִים מֵעַל הַצַּמָּרוֹת קְרִיאוֹת לֹא מֻכָּרוֹת.

מִדֵּי רֶגַע הֵם קוֹרְאִים מִצַּד אֶחָד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל חָצֵר

שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת רַק שְׁבִילִים, שְׁבִיל מִתּוֹךְ שְׁבִיל

אֶל הַגָּן נִכְנָס פְרֶדֶרִיק הַגַּנָּן וְקָרָא: בֶּנִי, בֶּנִי, בְּמִלְּרַע פָּנָיו רַכִּים לְלֹא סִימָנֵי

מִין אוֹ גִּיל וְעֵינַיִם צְלוּלוֹת מִכָּל מֵי גֵּבִים

הוּא קָרָא שׁוּב וָשׁוּב  Beni, Beni, Beni… לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

Who is Beni?

A baby cat, Benedictus

אֲהָהה עָנִיתִי לוֹ חַסְרַת מִלִּים

הוּא יָבִיא בְּרָכָה לַגָּן שֶׁלָּנוּ.

מִתַּחַת לָעִבְרִית שֶׁל פְרֶדֶרִיק, יָשְׁבָה אַנְגְּלִית

וּמִתַּחַת לָאַנְגְּלִית יָשְׁבָה גֶּרְמָנִית וּמִתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת וְרַכּוּת הַפָּנִים,

הָיָה מַשֶּׁהוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱלֹהִים שֶׁהִכַּרְתִּי

בֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ שֶׁל אֶלְזֶה לַסְקֶר שִׁילֶר.

5.

עִנְיָן מְשֻׁתָּף לִנְזִירוֹת וְלִנְזִירִים מִמִּין אַחֵר,

 זֶה הַמִּדְבָּר הָעוֹטֵף אָמַרְתִּי לוֹ.

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתִי כָּאן וִתֵּר עָלַי בְּעוֹלָם מַקְבִּיל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִיל וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת מִלִּים כִּצְעָדִים,

כּוֹתֶבֶת עַל הָעֵצִים עַל אֲבָנִים וּבְעִקָּר עַל קִירוֹת חֲדָרִים.

חֲדַר גַּעְגּוּעַ צוֹמַחַת עָלָיו בּוּגֶנְוִילְיָה. וּמְבוֹאָה קָרָאתִי לָהּ תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

אָמַרְתִּי גֶּשֶׁם שֶׁיַּגְשִׁים לְאַחַר שֶׁתֵּאָסֵף הַכֻּתְנָה מֵהַשָּׂדוֹת

לְאַחַר שֶׁיִּבָּצְרוּ עֲנָבִים אַחֲרוֹנִים מֵהָרֵי חֶבְרוֹן.

הַשְּׁבִילִים הֶאֱפִילוּ וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים מֵהָאֲדָמָה וְהַצִּפֳּרִים

צְלָלִית שֶׁחוֹתֶכֶת  אֲלַכְסוֹן  בֵּין הַצַּמָּרוֹת לָאֲדָמָה. הֲלִיכָה

עַל הַשְּׁבִיל מְנַפֶּצֶת זְרָדִים לִמְחֹק אֶת הַמִּלִּים שֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ רַחְמִי

וְהָיוּ לִנְפָלִים. כָּרַעְתִּי בֵּין שִׂיחַ יַסְמִין לְעֵץ לִימוֹנִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם

שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְלֹט אֶת הַנְּפָלִים, שָׁמַעְתִּי חֶלְקֵי מִשְׁפָּטִים: יְרֵכַיִךְ 

לְבָנוֹת, שָׁדַיִךְ צוּף, אֲנִי אִתְּךָ, וּבְיָדִי הָיָה נֵפֶל קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ: הִיא

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי אִתְּךָ וְהַנֵּפֶל בְּיָדִי רָחוּץ מִדָּם שֶׁלִּי, הַגָּזוּר  מֵאֲדָמָה.

חָלַצְתִּי נַעֲלַיִם, חָזַרְתִּי לְהַלֵּךְ יְחֵפָה עַל הַזְּרָדִים וְעַל חַלּוּקֵי הַנַּחַל

וְהִשְׁאַרְתִּי טִפּוֹת דָּם מֻטְבָּעוֹת בִּצְעָדִים, מִנֵּפֶל הַמִּלִּים שֶׁיָּרְדוּ בֵּין רַגְלַי,

כַּלְבָּה כְּנַעֲנִית רָצָה וְהֵרִיחָה  עִקְּבוֹתַי כְּמִי שֶׁמְּבִינָה דָּבָר.

כִּנְקֵבָה לִנְקֵבָה, לִטַּפְתִּי רֹאשָׁהּ וְאָמַרְתִּי: כְּנַעֲנִית לִבְנַת צַוָּאר, אֲחוֹתִי אַתְּ.

אֲפֵלָה עַל הַשְּׁבִילִים הַשָּׁמַיִם כֵּהִים וּסְתוּמִים וְקוֹלוֹת צְעָדַי הַיְחֵפִים

וּפְסִיעוֹת הַכַּלְבָּה הִתְעָרְבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹא

צָרִיךְ הָיָה לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹת הָרֵיחוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

הודו למתחילים. מסע

 —

1. שבת אחר צהרים בבית הקפה במלון Ashok. מחר נפרדים לדרכים שונות. יושבים סביב השולחן ועיתונאית צעירה  מראיינת את מאיר עוזיאל ואולי את כולנו כתבה על המשלחת.
סביב העיר הגדולה הומה ועוד לא צלחתי אותה. כל נער ישראלי יודע אותה ויודע לחצות אותה ואילו אני כמו מי שעומדת על חוף האוקיינוס וחוששת לחלוץ סנדלים ולהכניס למים הבולענים. מעט מאד כתבתי בימים האחרונים  העייפות הקיפה אותי.

2. לאחר שנפרדתי מחברי למשלחת, ממלון Ashok, הגדול כמו עיר קטנה, רצפתו שיש, והוא מוקף גן. גדול ויקר, אך שדלתות חדריו אינן נפתחות בקלות ושהשוערבכניסה מחופש כמו שועריו של אחשוורוש ואולי כך נראו בגתן ותרש. צבעוניים וחובשי תרבושים. לאחר שנפרדתי מסדר היום המאורגן והידוע מראש, יצאתי אל דלהי, העיר שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה מרכז אחד. שלא כמו עיר אירופאית, אין לה קתדרלה במרכז והארמון  או המבצר מולה, מעבר לנהר. צריך, להתבונן בזרימה האינסופית של אנשים, מכוניות, ריקשות וקטנועים, צריך להבין שהרעש הנורא הזה, הוא שמייצר את הויפאסנה, את האשראם ואת היוגה. אני הולכת ומדברת לעצמי, מרגיעה ומבטיחה שלא אשוב על הטעות ואצא לבד למקומות לא מוכרים.

ידעתי שעלי לצאת מהמוכר והידוע, למגע בלתי אמצעי. בעזרתה של ראומה, פניתי לשרה ושניאור מבית חב"ד ושאלתי האם יש להם מקום לנוודת כמוני בדירת האירוח שלהם. פגשתי את משפחת קופצ'יק ומייד אהבתי. אי יהודי בעולם הודי. נקודת מפגש והפרדות. שרה בהריונה וחמשת ילדיהם מתרוצצים סביב כל אחד ועולמו, ריחות אפיה ותבשילים מהטבח שאינו מפסיק לפעול. בין המולת שיעורים להמולת ילדים ופתאום נפתחת הדלת ואיזו התרגשות, נער צנום הביא בתוך שקית, שישה אפרוחים כתומים צווחים מתוך אימה וכל הילדים סביבם, מלטפים, נוגעים ותוהים מה יאכלו והאם ישרדו את הלילה. ואכן באותו לילה מצאתי מקום לעצמי ולחפצי, בדירת האירוח הנמצאת במתחם בית הספר וגן הילדים. המקום היה לי עוגן. הרב שניאור אדום הזקן שהחיוך אינו נעלם מעיניו ואין רגע מנוחה תנועה אין סופית המדילה בין ימי החול וימות השבת בכל רגע אלה באים ואלה הולכים והשבת חייבת להיות המלכה והאם יהיה הנס שוב ושוב, האם בערב שבת יהיה מניין. האם בשבת בבוקר תתנהל תפילה וקריאת התורה מתוך התקבצות עשרה? מה יקבץ אותם לכאן? אותי, מביא הקידוש של ערב שבת הגעגוע .

3. השכמתי בבוקר לכתיבה ואחריה הליכה בפרק. בפרק הליכה קטן בין וילות שתוכנן ומתוחזק על ידי התושבים סביב  פינת חמד. הליכה וצי קונג וקולות הציפורים. הגננים עדיין עובדים על תכנון הגן. פינה חבויה בין בתים ממעמד עליון. עולם סגור.
הכניסה לדירת האירוח של חב"ד הוציאה אותי מבועת המלון. מבועת מראית העין אל המציאות אל המפגש האנושי.
בבוקר קבעתי פגישה עם ווסיף יאאר.משורר שהוא גם רופא. נפגשנו בלובי של מלון בשכונה שהיווה תפאורה שלא התאימה לנו ולשיחה. וואסיפ דיבר שוב על עבודתה של  הסאהיטה אקדמי שארחה אותנו במהלך השבוע בשעה שבאותו זמן התקיים פסטיבל "האותיות". פסטיבל שהזמין סופרים ומשוררים ומתרגמים מכל רחבי תת היבשת למפגש שנתי.
24 שפות מוכרות על ידי סאהיטה אקדמי  ביניהם הינדי, אורדו, תמהיל. קנאה. סנטאגי. בנגלי ויש להן את האותיות שלהן. מלבדן השפות האחרות הנחשבות לדיאלקטים. .2888 שפות מוגדרות כדיאלקט. דיאלקט יוגדר כשפה עד אשר יהיו לה אותיות המתאימות לדיאלקט. בתוך שיחתנו סיפרתי לו עד כמה התרשמתי מהמקדשים וצלינותם של המאמינים. וואסיף יאאר בחר לענות לי בכך שהסביר לי מדוע הוא אתאיסט. "  החיים כאן הם ללא בטחון. יש סבל רב. יש עוני. יש חרפה, פגיעה בילדים ובנשים ולכן קיימים המקדשים. אנשים  הולכים  יחפים אל המקדש כדי להגיע אל האל".
וואסיף חוזר  ומכנה עצמו אתאיסט ואינו אוהב את ריבוי האלילים. הפחד והסבל הם המוליכים אנשים לעבר ריבוי האלים. יש צורה לכל רגש לכל פחד. ייצוג לכל דבר  זה קל מאד אומר וןאסיף. שיחתנו נמשכת על תכנים אמנותיים. על שירה. במהלכה שאלתי אותו האם שירתו עוסקת גם בנושאים החברתיים שכה מעסיקים אותו, והוא ענה שלא. הוא מעדיף לכתוב שירי אהבה. הקשבתי, הפנמתי ואהבתי את האיש שמסמן לו טריטוריה של שפיות בתוך העולם הסובל.

חזרתי לשניאור , רציתי להתייעץ וללמוד איך הולכים כאן לבד.הרב שניאור, הבין את הבלבול שלי והוא משלח אותי. קחי טיסה וסעי מכאן , תראי את הודו. לאן? שאלתי. לרישיקש אמר. ואצלי כל הפעמונים צל צלו זכרתי את הסיפורים של חברים צעירים שהפכו את הודו לבית. רכשתי כרטיס לארבע וחצי אחר צהרים ונסעתי לשדה התעופה.

4. הבנתי שהגעתי להודו למתקדמים. אני צריכה להשליך עצמי אל המקום הזה. הנהר הזה. האנשים האלה.
בעלותי במדרגות מהנהר גוררת עצמי ואת התיק הכבד ראיתי שני אנשים בני גילי שנראו לי מדברים סרבית או קרואטית. פניתי אליהם. הם אכן מקרואטיה והחזיקו ביד אשכול בננות. ניגש אליהם גבר הודי גבה קומה שער זקנו ארוך ופרוע שער ראשו מלא ופרוע והשחור נבלע בשחור והוא ביקש פרי. גורדנה הציעה לו בננה אך הוא רצה תפוח. התנצלה שאין לה והוא התעקש. אדיבותה נגעה לליבי והתחלנו לדבר. מאותו רגע ליוו אותי עד שעליתי לקטנוע לעבר המלון. עצם נוכחותם בסביבה הרגיעה אותי.

5. הרב שניאור עורר בי את הסקרנות ואת האפשרות לפרוש כנפיים הרחק. רכשתי כרטיס ונסעתי. לשלושה ימים של הבלתי ידוע. בלתי מוכר. מגע בלתי אמצעי ולא מתווך. במהלך הצהרים חיפשתי את המרכזים המסחריים בשכונה המטופחת יחסית של דלהי. בדרך פגשתי פרה רובצת לפתחה של וילה. שומר שרוחץ את מכונית אדונו ופועלי בניין משתרעים על המדרכה ולא ברור האם בעיצומה או בסופה של עבודתם. ולא ישכח הרגע שנכנסתי לחדרון ובו מכשירים להוצאת כסף והמכשיר לא נענה. בפתח ישב עצום עיניים כנרדם שומר לבוש מדים. פניתי אליו לעזרה. הוא ביקש את הכרטיס העביר אותו ולפתע המכשיר נענה. הקשתי קוד וסכום כסף והכרטיס עדיין בידיו. נלחצתי. הכסף עמד לצאת המכונה השמיעה רעש והכרטיס עדיין בידו. הכסף יצא והכרטיס בידו. ביקשתי את הכרטיס והוא הסתכל בכסף כמי שמגיעה לו עמלה. הפעם לקחתי בתוקף את הכרטיס ויצאתי בלי הטיפ המיותר. אבל האירוע מלווה אותי במשך היום.

6. ועכשיו בשדה התעופה הפנימי יושבת ומחכה. וכמעט החמצתי את הטיסה כי לא ראיתי את ההתכוננות ליד השער. האיש שישב לידי זרז אותי לעבר השער.
נחתתי עוד בשעות יום ולאחר שעמדתי בתור המוניות נמצאה מונית שהביאה אותי בדרך מפותלת. דרך בתוך יער שעולה בהר ויורדת עד בתי כפר שהוא עיירה על קצה הזמן. ציינתי שם של גסט האוז מומלץ הנהג לא ידע איך להגיע. ציינתי שם אחר שהוא מעבר לגשר ללא אפשרות כניסה למונית. חצינו את הגשר ברגעי השקיעה, אור אחרון של היום, חצודי אור על המים, עברתי עם הנהג בהליכה מהירה כאשר סביב נשמעת תפילת הפוג'ה על נהר הגנגס. בדרך לרישיקש ראיתי הרבה אפיקים יבשים ומראה הנהר זורם המלא חיים והשתקפויות נחרט לי למרות ההליכה המהירה.
עלייה במדרגות תלולות במעלה הגסט האוז לחדר דל  ומדכא ושירותים מאולתרים ללא מפתח. החזיר אותי החוצה אל הרחוב. רחוב מואר מפנים חנויות. ממכר תכשיטים ומזכרות וצעיפים ובדים. אל הגשר החשוך וממנו למעלה הרחוב. במהלך ההליכה  הקשתי ל"בוקינג" ובחרתי מלון שלא ידעתי עליו דבר מלבד ההמלצה האינטרנטית. מסתבר שהמלון רחוק. מאותו רגע קיבלתי טלפונים הייתי בבחינת שבויה של בעל המלון. לפחות היתה כתובת.
נער שמכר בחנות נענה לבעל המלון בטלפון וטרם הבנתי דבר, באופן טבעי, הוציא מפתח ממגרת השולחן ופנה לקטנועים החומים ברחוב ובדק לאיזה מפתח יענה הקטנוע. הוא מצא אחד מהם והציע לי לעלות,    הציע לי לשבת מאחוריו  ולעלות במעלה הרחוב הראשי שאין בו תאורת רחוב והוא מלא מהמורות נסיעה במעלה ההר מערבה לעבר המלון הנסתר מהעין. ככה ללא קסדות בלילה לפעמים נגד התנועה נסעתי מאחורי נער דק גו לעבר הלילה. כך עמד להסתיים היום הראשון ברישיקש. אך, לא כך הוא הסתיים, לאחר ששמתי חפצי בחדר נקי, יש מקלחת ושרותים, סדינים ומגבות, ובעיקר יש מים חמים. יצאתי לחפש מקום לשבת בו, בית קפה עם אפשרות חיבור לאינטרנט ולאנשים. כמהתי לאנשים, לשיחה. לחילופי מידע.

בבית הקפה בו יכולתי להזמין תה חליטה וטוסט גבינה ועגבניה וחיבור לרשת. התחברתי עם המחשב ונכנסתי לפייסבוק וחיפשתי אתרים של מטיילים בהודו. מצאתי את "הודו למטיילים מבוגרים", שם סיפרתי שאני לבד ברישיקש, אולי נשמעתי קוראת לעזרה ויונה ענתה. הציעה שניפגש מחר בעשר ליד פסל האלה גנגה.

7. למחרת בבוקר,  יצאתי מהמלון אל היום כשאני מתכוונת לפגוש את יונה בעשר ליד אלת הגנגה. ובכן טעיתי בכיוון ובהליכה ואחר כך גם הטעית את נהג הריקשה ולבסוף בזכות כרטיס הביקור של הנער שנהג אותי בקטנוע  בליל אמש, הבין נהג הריקשה לאן עליו להביא אותי.כרטיס ביקור קטן. הציל לי את הבוקר ואת היום. חציתי את הגשר ועמדתי ליד  אלת הנהר הכחולה וכעבור רגע נשמע קול קורא בשמי. זו היתה יונה עם המקל והצמה.יונה מקיבוץ דגניה. יונה שמכירה היטב את שבילי הודו, פעמים רבות כבר היתה כאן והנה אנחנו נפגשות ליד האלה גנגה.  התיישבתי לידה ודיברנו ואט אט מכלל דיבור התחלנו מעשה. חיפשנו חדר וכברירת מחדל חיפשנו  בגסט האוז שלה . לא נשארו חדרים מלבד אחד בקומה הראשונה, פונה לחצר האחורית של הגסט האוש לכאורה לגנגס, אך למעשה לאשפה ולזוהמה שבין בתי הארחה לבין הנהר הזורם אי שם מתחת. החדר פנה לחצר האחרוית אך קלט גם את כל רעשי הרחוב על הצפירות. הנחתי את חפצי ויצאנו שוב לדרך להכיר את המקום. שוב חצינו את הנהר על הגשר המתנדנד בין הולכים ושבים בצבעים שונים ובעיקר קטנועים צופרים המפנים לעצמם דרך ולצד פרות ועגלים הפוסעים מתונות החוצות את הנהר ואין לדעת למה. חצינו לעבר מזרח הגשר לשבת על המרפסת של קאמאל גסט האוז  Relax Ganga Caffe שמצויין בספרים כמקום מפגש לישראלים. לוח ועליו התפריט בעברית עם הצעות לחומוס, טחינה וסלט ישראלי וגם משקה לימונענע .ישבנו מול הנהר החולף מול עינינו, בשקט בלי שום דבר שרודף אחרי או אחר יונה. יונה יושבת עם הפנים לנהר על ראשה כובע כחול רחב שוליים. יש לה מבט של "מה כבר יכול להשתנות, הכל נשאר אותו דבר, מה כבר יכול להיות". בהשפעת תנועת השמש הצבעים השתנו מול עינינו. המעבר מתנועה של חיפוש לתנועה של התבוננות, זה היה השינוי החשוב ביותר עבורי. ובכן ישראלים לא ממש היו כאן. לאט התמלאה המרפסת בחבורה של חבורה מסקנדינביה שבאה לתרגל יוגה ולפגוש את המדריכים העוליים בתחום.

8. כל ערב לקראת השקיעה תנועת אנשים לעבר הנהר. מייד לאחר השקיעה עם אור אחרון  מתחילה הפוג'ה. תפילת מנחה ערבית של ההודים. כל הדרך ניתן לקנות סלסילות קטנות ועליהן פרחים ונר וברגע מסוים להדליק את הנר ולשלוח את הסלסילה אל המים. אלה הדברים מהם אנו רוצים להפרד. על מדרגות המקדש הפתוח לרגלי שער ועליו מרכבה דוהרת עם אלים מתי בים פרחי נזירים וכהונה. המזבח כבר דולק וסביבו אלה שייטיבו את האש לאורך שירת הפוג'ה. רבים האנשים הודים מאמינים ותיירים מדתות שונות. סינים ויפנים ומוסלמים ודוברי רוסית לא מעטים הישוב סביב מתבוננים ושותפים לטקס שארך כשעתיים שכולו שירה המלווה בתופים ומחיאות כפיים. שתי נשים הובילו את השירה ולמרבה הפלא שתיהן מערביות אחת אמריקאית על פי מבטאה. השיא היה כאשר מנהיג הגורו ירד במדרגות בשערו הארוך הפרוע, רעמה גדולה ומכסיפה המתחברת לזקן העבות ולשפם. הוא ירד במדרגות מודע לעצמו, למעמדו ולהופעתו ירד באיטיות במשעול המדרגות והוסיף את קולו  והיה ברור לחלוטין מי הדמות המרכזית כאן ומי האישה שאיתו. לקראת סוף הטקס מבעירים נערי הכהונה אש במנחות זהב גדולות וכל אחת הופכת ללפיד בוער וכל אחד מהמשתתפים מניף את קערת המנחה הבוערת ומסובב אותה לעבר הנהר. איני יודעת מה משמעות הדברים אך בהחלט אני מבינה מהו פולחן מהם סמלים ומהי שירה רפטיטטיבית החוזרת על שמות האלים ואיך עומדים אנשים עצומי עיניים ומחכים למגע האלוהי. הגנגס המשיך לזרום לרגלנו כהרגלו. הפך למראה גדולה לאש ולאורות וללילה שהחל לעטוף.

9. בוקר שני ברישיקש  ובלילה החלפתי לחדר במלון.

שעת צהרים והרעש מהרחוב הוציא אותי לכיוון הנהר הלכתי לחפש את האשראם. הרי הפרדוקס הוא שבלב הרעש מחפשים את השקט. בלב העזובה מתקיימת קדושה. אז הלכתי על הגדה המזרחית וירדתי לנהר ליד המפלים היורדים לגנגס שם נמצא מקדש פתוח וחבורה של אלים מיחסים אלו לאלו ובמרכז כשגבה לנהר אלת הגנגה. יפה וזקופה צבעונית ומחייכת. ודווקא שני אלים קטנים ממנה פונים אליה. התעכבתי והקשבתי לתפילה והמשכתי הלאה לאורך הגדה. על הסלעים נראו צעירים מודטים. המשכתי הלאה ופגשתי בקופה והבן השובב שלה. הוא לא פחד והסתכל לי לעיניים אך לבסוף העדיף לדלג בין ענפי העץ שעל החוף. ולבסוף הגעתי לאשראם שנשקף אל הנהר. שם ישבו ושוחחו מורה ליוגה ושני צעירים אירופאים ושוחחו בסוכה על דברי חולין ונוכחותי כלל לא הפריעה להם. עמדתי והתבוננתי בברך הנהר המשתקפת מסוכת האשראם, נוכחות ההרים המקיפים את אפיק הגנגס. השתהתי ככל שיכולתי בתוך השקט. בדרך חזרה לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי ליד המקדש הפתוח היורד לנהר, מחסה שנראה כמו ערמת זבל שהקים לו גבר הודי צעיר. ספק אוהל ספק ערמת אשפה, ספק מחסה ללילה. בכל אופן ממרפסת ערמת האשפה הבנויה, נשקף נוף הנהר ושקט של היום בו נברא העולם מקיף את המקום ואני הולכת וחושבת על כל אותם אנשים הזורמים למקום הנידח הזה, בחיפוש אחר האושר, או השלווה. מקום זא כדי להיות בו הכי קרוב לעצמך. אלה המתרגלים את היוגה כאורח חיים, אלה הבאים לפגוש את הגורו עם רעמת השיער שתמונתו נמצאת על הפוסטרים המפוזרים ברישיקש. השוטטות, העישון והסמים.

10. אחר הצהרים ישבתי שוב עם יונה על המרפסת Cafe de Goa מול המקדש לפני הפוג'ה של הערב מתוך הרמקולים נשמעת שירת גבר מונוטונית. הנהר ירוק רך  וסירות רפטינג חולפות. הקריאה ממלאה את האוויר ויונה בוחנת את התפריט ויש בו עקבות ישראליים. ארוחת בוקר ישראלית. פלאפל וחומוס ופיתה ברד. ואני חושבת על המילים הבודדות שהמוכרים שולחים לי תודה. לילה טוב. רמז שזיהו אותי כישראלית.
שליח הציבור קורא ופרחי הכהונה עונים לו. האוויר מלא אותם. בביקוש אחר השקט אין שקט. הנהר מוליך את הקולות. מחר אצא מכאן חזרה לדלהי. לא נכנסתי למרקם של המקום. תיירתי. למדתי איך הולכים בהודו. הנה הם מעבר לנהר מבעירים את המנחות והלפידים ומסובבים אותם לעבר הנהר. הברווזים עפים מעל הנהר דרומה. הערב ירד.
מתבוננת אל הנהר וכותבת לתוך פנקס הרשימות של הטלפון: בבוקר, לאחר שיונה ניגשה לדוכן כמידי בוקר ומילאה את כוס הפלסטיק הכחולה שהגיעה לכאן מדגניה, כוס צ'אי מסאלה, אני, דבקתי ביוגורט ופרי. חצינו את הגשר לעבר חניון המוניות בחיפוש אחר נהג שיקח אותנו מעלה למקדש ניקולט. לאחר משא ומתן על המחיר יצאנו עם נהג מונית צעיר במונית מקרטעת דרך ההרים למקדש נילקט. חיפשתי חגורת בטיחות, אך לא היתה, שאלתי את הנהג האם המונית החורקת תוכל לעלות את ההרים והוא השיב בחיוב. יונה שישבה מאחור אמרה לי: "מה את חוששת. המונית בסדר גמור. הדרך מצוינת. בשביל מה חגורת בטיחות?" לא עניתי, רק התפללתי שנחזור בשלום. יונה ששבילי הודו מוכרים לה,ישבה מאחור שלווה ונהנתה מהנוף ואני ישבתי מתוחה ומפחודת ובראשי תסריטי זוועה. הנהר הירוק ליווה אותנו מלמטה ואנו העפלנו מעלה במונית החורקת וללא חגורות בטיחות. היער סביב נראה יבש וסובל מחוסר גשמים. הקופים ליוו אותנו לאורך הדרך, משפחות קופים וקופיפים הנצמדים לגב אימותיהן.

למעלה, מקדש מאד לא מתויר באחת הפסגות. לאורך הדרך סוכות קטנות למכירה ממתקים וצ'יפס או מזכרות עליה לרגל וככל שמתקרבים מנחות מוכנות להביא לבית המקדש.מאות אנשים הולכים בדרך, נשים יחפות במיטב מחלצותיהן, ילדים לבושים כצליינים קטנים.
בינתיים בדיוטה תחתונה של המקדש,  הודלקה אש המזבח. מסביב ישבו ארבע נשים וגבר בלבוש כהונה החל להיטיב את האש ולשיר. ובכל פעם שצלילי ההימהום בשיר עלו, השליכו הנשים גרגרים אל האש שהגיבה בלהבה עליזה.
עולי רגל ומאמינים במיטב מחלצותיהם מגיעים למבוך סמטאות המלא ריחות טיגון ומיני מתנות לעבר חצר המקדש רחבה פתוחה בין מבנים הנראים כחדרים חדרים בנויים למחצה.
בתוך צחנה וזוהמה ומבנים מפוחמים צומח מבנה בצבעי פסטל כמו עוגת קרם לחתונה מוקף דמויות ופסלים. הצליינים המאמינים חולצים נעליים ועולים במדרגות ובין לבין באצבעות הידיים מנגבים את המדרגות ומנשקים. הנשים פוסעות בצבעוניות ובידיהן המנחות לעבר המקדש. בכל פינה יש מקום לתרומה.
התקשתי לראות את היופי והקדושה ושוב הבנתי עד כמה תלוית הקשר ותרבות וחינוך האמונה. עד כמה הרחיק אותנו משה מתרבות העגלה המוזהב וקדושת הנהר אל המדבר אל אחד ואל האחדות. איך להתפשט מהמבט המערבי המונותאיסטי  ולקבל את הדברים כמו סלסילת המנחה עם פרחים ונר וקערת אורז.

11. בוקר אחרון ב רישיקש.  הבוקר קר. וכמו שאומרת יונה עד שלא עולה השמש מעבר להרים קר מאד. רוחות חזקות מנשבות והנשים העוברות את הגשר עטופות בצעיפים כשמיכות והרוח מניפה את הכל. מוקדם בבוקר ירדו כמה נשים במדרגות לשפת המים רכנו וקמו והתנועעו בתנועות יסוד. מחלון חדרי, הן נראו כרוקדות ברוח הבוקר הקרה.
את יודעת שלקחת לעצמך זמן ללכת לזמן אחר שאינו עטוף אותיות עבריות. שאין בו זיכרון הוא רק הווה רק הווה בתנועה. בתנועה מרוכזת. אש ומים ורוח שלושה יסודות עליונים הם. וניתנו לכולם. להגיע עד כאן ולפגוש את יונה שמטיילת עם מקלה וצמתה. הכל בצמצום אינה זקוקה לעוד קניה ועוד מראה או עוד דבר.  מלווה ומתלווה. פותחת עיניים לאחר.
באתי עד כאן להתפשט ולהיות פשוטה עם הדברים.  עם הרבה יראה ופחד. בחלקם הצלחתי ובחלקם לא נפקחה עדיין העין השלישית.

בבוקר האחרון, בקור הבוקר ובאור המסונן, עוד שוטטתי ופגשתי פרה שקוראת שלט בהינדית וקוף חכם שכמו ילד סקרן מסובב מכסה של מיכל מים ומתעקש להבין מדוע אינו נפתח. ובעקבות שירה וזמזום הממלאים את החל כל הבוקר נכנסתי לאשרם נוסף שלא הבחנתי בו קודם בו אישה בסגול רכנה ופזרה לפני כל הקדושים פרחים ועלי כותרות להנעים יומם וזמרת. וסביב נשים צעירות אוספות שערן לקוקו יוגה כי עוד מעט מתחילה הרצאה ותרגול יוגה באשראם הסמוך. אבל אם מחזירים את המבט לנהר לא אשכח גנגה כמו שקוראים לה. היא מחזירה אור מופשט באלפי ניצוצות שאין טעם לבזבז מילים ולתאר. פשוט להקשיב. ומסביב לכל זה עולם הומה קולות, וצפירות וצעקות וריחות קטורת המלווים את הירידה המדרגות לנהר ולגשר.

 

 

בשעה עשר לקחנו מונית לשדה התעופה הפנימי וטסתי שוב בspicejet חזרה לדלהי. הפעם, פחות חרדה. יודעת להתנהל וחזרת לדירת האירוח של שניאור ושרה מחב"ד. בערב, מוזמנת לארוחת הערב אצל Sudeeep sen עם משוררים אמריקאים וחברים. אני סקרנית. כדי להגיע אל המשורר היה עלי לחצות את העיר וחוסר הבטחון בנהג הביאו אותי  לתחושה עזה של חרדה ואי נוחות עד כדי לחץ. מיד עם בואי היתי בטוחה שאיבדתי את הטלפון. הבית היה חמים האווירה נעימה, חברית ואינטלקטואלית ובהמשך הערב חיכתה ארוחה הודית בסגנון בנגלי. אבל, אני היתי באי שקט. אובדנו המדומה של הטלפון, היה ביטוי לחוסר היכולת שלי באותו ערב להכיל את כל הניגודים והמרחקים. נמצא הטלפון ואני נרגעתי ומצאתי עצמי חוזרת לעצמי ונכנסת לשיחה. ההכרות עם ריצ'רד ברנשטיין המשורר היהודי הניו יורקי והמשורר אוניל שניהם ניו יורקים היתה לי מעניינת ובעיקר דרכו של סודייפ סן לארח ולקשור את השיחה בין מפגש חברים לארוחה ולקריאת שירה וחלומות על פרויקטים עתידיים. הבית הנאה, הספרים שמקיפים את החלל מכל כיווניו. שיחת המשוררים החוצים גבולות, כל אלה הרגיעו אותי, זה היה המוכר והמחבר.

12. שבת בדרום דלהי.בשכונת VACANT Vihar סביב בית חב"ד. ביתם של שניאור ושרה וילדיהם.
לא תכננתי מראש. הכל התהווה בתנועה. כשהשאלה המלווה היא איך יוצרים עוגן בתוך המהומה הגדולה בתוך הכאוס בין הצופרים והמסה האנושית שמטלטלת.

ביתם שלא ברורים בו הגבולות בין האינטימי לשליחות הציבורית, אך הם ודאי יודעים. הילדים והנערות החיות איתם ומסיעות בהפעלת המקום, מעין שירות לאומי של חב"ד. הסלון הפך לבית כנסת ושוב תהיתי האם יהיה מניין. נדמה היה לי ששאלת קיומו של מניין, היא השאלה החשובה לכל שבת ולקיומה של כל תפילה. ומכאן ניתן לראות את כוחו של המניין המקבץ אליו יהודים ממרחקים להיות יחד. קולה של התפילה ושירי שבת המיסו אותי מכל המסכות, מכל החרדות. ארוח וארוחה. תערובת של אנשי שגרירות ומשפחת שניאור ושרה וילדיהם. השולחן עמוס וכולם מכוונים זה לזה לשיחה ולחום הבית בגלות. אי של יהודים בלב העיר הגדולה, אורגניזם ענק המתקיים על פי חוקים משלו ובליבו אי, חסר משמעות מבחינה כמותית, אך אי של שייכות. מגנט יהודי. את החלות אפה הרב שניאור, מתוקות וריחניות. אוכל של בית.

13. שבת בבוקר. שקט הציפורים ופועלי הבניין.  יצאתי אל הפארק שמאחורי הבית. פארק קטן שעשו להם השכנים מסביב, מקום לעצמם שיוכלו לעשות בו את הליכת הבוקר, להנות מפריחה עונתית ולהקשיב לציפורים, כמעט נסתר מהעין ומזמין. שבת בבוקר ואני חושבת על תורת האיזונים. על הדרך בה אנשים המצויים בתוך הרעש הגדול עושים להם שהות והפוגה. מקום לאזן את הנפש.

14. במוצאי שבת לאחר ביקור חוזר אצל Sudeep Sen ' רצינו להפגש לבד. להיות שנינו עם הדיבור והספרים רגע לפני שאני מתרחקת אל העולם שממנו באתי. שוב יושבת ומחכה בשדה התעופה. הפעם באיסטנבול בדרך הביתה.  המסע מגיע לסופו ואני אסירת תודה על עצם היציאה ועל השיבה. על כך שלא היו מניעות בלתי צפויות . שאיכשהו היתי בתנועה בלתי פוסקת לפעמים בלתי צפויה ולפעמים גם מפתיעה. על האנשים שפגשתי בדרך. על השתיקה שכה אני נזקקת לה לפני המסע הבא.

לא דיברתי ספרות ולא הבאתי תרגום. השארתי סימנים של ימים ודברים. אולי חומר גלם לדברים אחרים.

 

Knut והבית הלבן במעלה הגבעה , רשימות ממסע אל תוך המילה

 Knut    והבית הלבן במורד הגבעה.

בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה.   הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים  בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.

ככה היה כשעננים  כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים  נחשפו כאשר אלה  חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.

מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard  ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.

קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר  בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.

 

השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.

 

 

האור.

 

אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום,  הופכים האפורים לכחולים.

האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.

במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.

במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו  בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.

 

יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.

אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .

מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.

(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים  שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)

 

הכומר

 

דוד קנוט היה כומר .

הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית

היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד

וחפר את האתר לבית החדש

כאשר ליבו ותר.

 

הוא היה יותר חשמלאי

מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו

במילים: איני ממש אדם של מילים

והוא צדק.

 

לא היה לו הרבה מה ללמד

כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם

הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות

לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.

 

אבל קנוט  ביקר אנשים בביתם

ולמד איך לתקן חוטים

תיקן מעגלים חשמליים וקצרים

בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן

 

ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.

 

 

בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה  אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין  קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.

אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות  אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.

בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה  עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.

באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.

 

 

הגן, עץ הדובדבן , הפיורד הכחול הכחול הזה ואחריו ההרים

נופים שבחוץ, נופים שבפנים

 

Gloria/ Knut Odgard

 

חלק ראשון: אמא

 

1.

בילדותי , או אלוהים, היו קיצים של רעם

שהטילו אפלה על מולדה וזיגזג של ברקים

שרצו מעל כרי הדשא של כלניות לבנות

וגשם שוטף:

החלקתי, אוי אלוהים ראיתי נחשים

בכל שיח אוכמניות. אך איש לא הזכיר

I

עוני, למרות המחט של מכונת תפירה זינגר

רשרשה כאילו עפה מעלה ומטה

בין אדמה לשמיים

מתקנת חורים

בברכי המכנסיים שלי, משנה חצאיות ושמלות לאחיותי. כי דברים לא היו כה רעים בילדותי

בבית אימי תמיד היו מספיק פרוסות לחם , וסירופ ויד

לפני שנרדמתי ליטפה את ראשי בעדינות אינסופית תחת ברק

או כוכבים או גשם או ירח

ולאחר תפילת הערב : עכשיו אני שוכב לישון.

תרגום בשיתוף קנוט אודגרט, חוה פנחס-כהן

 

 

יום רביעי. אוסלו

דג הסלמון הנוברגי ילווה אותי כנראה בימים הבאים. דג ותפוחי אדמה ותיבול לא מוכר שגם הוא עשוי דגים. אני מנסה להתיידד עם המקום עם שפת הגוף שלו.

החיוך והנימוס בכל רגע ומכל אדם. אבל באותו רגע שאני מעמידה במבחן את החיוך בשאלה מקורית ובלתי צפויה, נטרקת דלת החיוך והתשובה היא ואריאציה של סרוב.

לקחתי את היום להיות תיירת ללמוד את הסביבה את עצמי. אולי אני טועה אני טועה ומה באמת אני רואה, והאם בקצה האחר של העולם, בחוף המערבי צפוני של סקנדינביה, ניתן לראות אותם דברים.  וכל זה בדרך אל משורר שהגדיר עבורי את המושג "מקום" מחדש.

לוחות הזיהוי של אוסלו, ירוקות. מזכיר משהו?

צליל השפה החזיר אלי את הסרטים של ברגמן. הנשים גבוהות דקות גזרה ומוצקות מאד בדיבור שקט שהוא כולו עיצורים המתנגשים אלה באלה. בין לבין אי אפשר להתעלם מהנוכחות הגבוהה של מהגרים מוסלמים. סינים, פולנים. ניתן לראות את חוסר שייכות למקום לצבעיו לתנועה שלו. אבל הם שם. באחד הימים הבאים קנוט ואני נכנסנו בשעת ערב מאוחרת יחסית, לחנות תחנת דלק לחפש משהו קל לאכול, היתה שם מוכרת צעירה שנראתה לי יפנית  וראיתי במקרר סנדויץ פשוט לבן, ללא בשר שאלתי מה זה, קנוט ענה לי בשמחה, או זה מאכל לאומי שלנו Lefsegodt הוא ניגש למוכרת  מלוכסנת העיניים וביקש, היא לא הבינה אותו, ושוב חזר על שם הלחם ואז הביאה אך לא הגתה את שם המאכל נכון. כאשר יצאנו משם אמר לי בפליאה וקצת רוגז, איך היא מוכרת בחנות ומשרתת קהל אם אינה יודעת את שם המאכל הכה פשוט הזה. הוא חזר על הפליאה הזאת כמה פעמים בימים הבאים.

הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לרחובות אוסלו, העיר פונה אל הים, אל הנמל ברחובות אורך , אך שני רחובות רוחב גדולים מוליכים בין שתי גבעות עליהן מבנים ציבוריים, השדרה הראשית פורחת, האביב פה. הרחוב הראשי מלא תנועה והמולה חנויות אלגנטיות ובתי קפה. הלכתי הלוך ושוב, מתבוננת סביב, עוצרת ליד חלונות ראווה לחפצי בית שמשכו אותי  באופן מיוחד באסתטיקה של הכלים, הריהוט והתצוגה. זה עשה לי חשק לבוא ולהפוך את הבית על פיו ולתכנן הכל מחדש. מפינות שונות, פה ושם מציצים שני דיוקנאות שמזכירים שאני מבקרת במונרכיה, כאן בקצה הרחוב נישא ורם ארמון המלך והמלכה של נורבגיה. אגדת המקום מתחילה

המשכתי ללכת ככל יכולתי, השמש לא שקעה, אור אפור ורך עטף את הרחובות ולאחר מקלחת ומנוחה קצרה, יצאתי לחפש לי מקום לשבת עם כוס תה ומחשב. למרבה הפלא, התקשתי, ברוב המקומות השתייה העיקרית היתה בירה. ליד בתי הקפה היתה התגודדות של רבים ובעיקר צעירים, חשבתי שאלו צעירים סטודנטים מהאוניברסיטה. בחיפושי אחר מקום לשבת, למעשה הלכתי הליכה ארוכה באור בהיר המשתנה לאפור שהמקומיים קראים לו ערב ואני הולכת בתחושה שעוד מעט ירד הערב. הערב אינו יורד כאן, הערב בהשהייה בהמתנה הממתינה את כולם. אחד הדברים הראשונים שהפכו את דרכי ל"דרך" היא השדרה המרכזית המחלקת את העיר לחלק הקרוב לים ולחלק הרחוק ממנו שדרה ארוכה ומטופחת עם עצים גדולי צמרת המוריקים בימים אלה בעלווה חדשה שלקראת אביב ושדרה כזאת מטבעה שהיא מוליכה ממקום אחד למקום אחר, משתני נקודות חשבות לעיר ולתושבה. כמו מסבירה ומוליכה את עצמה. ואכן, מהר מאד הבנתי שהיא הולכת מתחנת הרכבת הגדולה עד בניין הפרלמנט ובדרך מלווים את ההולך פסלים שונים ועבודות אמנות. הפסלים והאומנות, אני לומדת מהר מאד, הם חלק מרכזי בזהות המקום. מעמדם קרוב למעמד העצים והבנינים שגם הם מאופיינים על ידי אדריכלים שחתימת ידם ניכרת. אמרתי לעצמי שעלי לפגוש כאן, אדוארד מונק, את הצעקה שלא מפסיקה לצעוק בעולם , הגשר ההוא שמאז שפגשתי אותו הבנתי שגשר בעברית הוא רגש. הוא תמיד מעל מיים רוגשים. הוא נקודת מפגש מעל הפחד של יהיה אם לא יהיה כאן לרגע גשר. וקנוט המסון, שספריו רעב, וויקטוריה ליוו את נעורי ושם מצאתי את הנופים שיש לקום ולחפש ואת האפלה המצויה מאחורי כל אור. אני זוכרת את הויכוח הלוהט שיה על הדשא באוניברסיטה העברית מול בניין וייס, האם אפשר שעגנון הושפע מקנוט המסון? הויכוח עוד לא הסתיים.

לבסוף התישבתי בבית קפה frieday. אנשים יושבים סביב הבר וסביב שולחנות  מסביב נראים כמכירים אלו את אלה ושותים בירה יחד וצופים בטלוויזיה עוקבים אחר משחק כדורגל המתנהל על הקיר על מסכים איכשהו מצאתי שולחן בקומה השנייה ליד החלון, מאחורי היה שולחן עם ארבעה גברים המבלים יחד מדברים וצוחקים, מימיני שני זוגות  לפתע עולה נהמה או שאגה בהתאם לתנועת הכדור במשחק ויש רגע שזו צעקת שמחה משוחררת המלווה את תנועת הכדור לרשת. בירה ביד ומבט מלווה את המשחק. ככל שדיברתי בימים הבאים עם חברים, הבנתי שהכדורגל בנורבגיה גובל בדת.

היום ארוך כאן, על פי הגדרתם זהו קיץ ושעות האור נכנסות אל הלילה באפורים מיוחדים המזכירים לי את הנחיתה הראשונה שלי בחו"ל קיץ 1976 ואני סטודנטית לספרות ואומנות, מגיעה ללונדון והיום אינו שוקע, לפתע הבנתי סצנות שקספיריות כמו הופעת שלוש המכשפות הזוממות. אור הדמדומים המתמשך שאין לו קץ ברור הוא פשוט נעלם לצבע כהה יותר. האור שאינו אור ואיני מוצאת לו שם בעברית הוא קרקע בלתי אכזב לסיפורי מכשפות , פיות קוסמים ומה שיכול לעורר רגש של אי ידיעה ואי ודאות. בסוף, נכנעתי ליום שלא הראה סימנים של קץ חזרתי לחדר, הוצאת את ספרו של קנוט אודגארט ושאלתי עצמי שוב, האם כדי להכיר סופר או משורר צריך להכיר גם את המקום ממנו הוא בא, ואמרתי לעצמי שלא. אבל, אולי כדאי להכיר כדי לתרגם, וזו פעולה שונה. והלכתי לישון באור מדמדם.

2.

זה היה בוקר ללכת בו על שפת הים. כלומר הנמל של אוסלו. ההליכה לאורכו , המזח הישן המגדלור העתיק והחדש הספינות והיאכטות. ההרגשה של הליכה בתוך סיפור. בתוך עולם שיש לקבל את המראות כמו עטיפה כמו צלופן של מתנה. תנאי התמסרתי למראות ללא הסיפור. דחיתי את הסיפור, רציתי שיבוא לבדו ללא הזמנה.

הלכתי לכוון הנמל, לאורכו של רחוב אחד שהוביל אותי  אליו. למפגש הנמל עם המבצר.

בעשר וחצי הגיעה אנה סנדלר, קבענו להפגש בלובי של המלון. היא כתבה ספר על סיפורם של יהודי נורבגיה , אבל היא בפני עצמה סיפור היא התגיירה והקימה משפחה עם סנדרה היהודי וסיפורו של אביו פליט מלחמת העולם השניה וקיומה של הקהילה הקטנה ב׳ נורבגיה הביאה אותה לכתיבה. עוד לא קראתי את הספר אבל נדמה לי שנתתי דחיפה ראשונה לתרגומו לעברית. אחרי הפגישה איתה שעוררה בי סקרנות לסיפור היהודי שהפעם הנחתי באופן יחסי, בצד. ארזתי עצמי, יצאתי למדרכה וחיכיתי לאוטובוס לשדה התעופה, ארבעים וחמש דקות אמרו לי. שם אפגוש את קנוט ויחד נטוס למקום של קנוט, מולדה. קנוט הוא משורר ההולכך עם עניבת פפיון ומגבעת בכל יום, אבל נודע לי לאחרונה שיש לו טור עיתונאי בעיתון של מולדה שנקרא: האיכר ממעלה הגבעה.

 

3.

מולדה

הלם המפגש עם הנוף הכה אחר וכה דרמטי שיש בו שקט פנימי אך יש בו גם שגב ההרים המלבינים והשקט המדומה של הפיורד שמשתנה לאלפי גוונים של אפור שלא ידעתי על קיומם וכחולים שאינם הטורקיז הים תיכוני אלה כחולים מהשחור סגול ועד כחול בלתי נתפס מטאפיזי כמעט. הטבע משתנה בכל רגע ובכדי להיות קשוב לשינויים, אפשרות אחת לצלם בכל רגע ואפשרות שנייה, לעקוב ולכתוב, אפשרות שלישית להרפות ולהשתגע.

קנוט הביא אותי למלון שהוא מקדים ומספר איזה מלון מיוחד הוא ואכן כבר מרחוק אפשר היה לראות קירות זכוכית בתנועה לעבר הים. מעין משולש גדול. כשהתקרבנו הלכה והתבהרה צורת מפרש גדול שאחת מצלעותיה צרה ונתמכת על ידי תורן גדול  וכך  ממושקפת הזכוכית כמראה את הפיורד צבעיו וכל מה שסביבו למרות גודלו אינו מפריע לנוף , מלון על החוף אך משתלב בחוף   Scandic Seilet לחדר שלי קוראים קיזר וילהלם והוא פונה אל הים. הוא  חלק מצלע התורן וגם מרפסת אל הנוף. אין מילים להרגשה שנכנסתי לתוך מצב פליאה והתפעלות שאין בו הפסקה. פתחתי את החלונות של החדר שאין בו קירות רק זכוכיות מכל החדרים ויותר לא סגרתי את הוילונות עד רגע צאתי גם בלילות הם נשארו פתוחים. כאן בחוף המערבי של חצי האי הסקנדינבי בין מאי יוני, היום נעלם לאיטו בסביבות עשר אל תוך לילה רך ואפור ומתעורר ללא זריחה קיצונית אלא אור שמשתנה לאיטו לאור בהיר מאד ההופך את הצבעים כולם לגוונים של כחול או אור חלבי אטום מעט המאיר את השלג בהרים ללבן שכל הצבעים האחרים מתייחסים אליו. אפורי השמיים המדגישים את קווי המתאר של ההר וצבעי הים שהם שלוליות אפור בהיר וצלליות עמוקות ואופרות של העננים. והכל משתנה לנגד העיניים המוכנות להתמסר להתבוננות. לפעמים נאבקתי עם עצמי, האם להוציא את העיניים ממראה ההרים המושלגים המשתקפים בפיורד ואיים קטנים מיוערים מפוזרים עליו ומכניסים צבע נוסף לנוף, או להשאיר אותם בחוץ, ולכתוב.

מולדה, עיירה קטנה בת 26000 תושבים. רוב בתיה על צלע ההר שקנוט קורא לו גבעה. הבתים, בתי עץ בניה בסגנון ישן. מסורתי, ולא ראיתי עדיין אף בניין למעלה משתיים או שלוש קומות, סביב לכל בית גן. צבעוניות הבתים עומדת מול צבעוניות הפיורד אלה מול אלה. הבית והגן יבואו אלי מתוך השירים שכבר התחלתי לדקלם שורות ולשאול מילים בנורבגית. בעצם מדובר בשתי שפות רשמתי לי.

שבת בבוקר עודני  מתבוננת ומבינה שהיום הזה יהיה באפורים. שההרים באים ונעלמים בתוך מסך חלבי  ומריט הגיעה שוב לשוחח ולראיין אותי. היא ידידותית יותר וסקרנית. מייד אחר כך אפגוש את אשל והרצל שניהם היו חברים בעין חרוד וכבר שלושים שנה חייהם כאן, במקום הזה.  ועוד לא כתבתי דבר על קנוט ועל התרגומים המתהווים להם.

 

 

נופים שבחוץ, נופים שבפנים. אני צועק אבל הכל סביב. הכל יהיה שקט.

שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.

במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר  נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית  היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.

כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.

בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.

לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.

לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.

ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.

לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.

הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם  שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.

סרצ'קו קוסובל /

אירופה גוססת

Europe dying

 

אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.

חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת

כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.

פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!

אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.

עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:

שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים

וְהַשָּׂדוֹת

וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים

וַאֲנִי צוֹעֵק.

הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב

יִהְיֶה שֶׁקֶט.