האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]