שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

תמצית הרדופים (מונולוג של מרים בשבתה מצורעת במערה)

תמצית הרדופים

אני יושבת בתוך המערה האפלולית המגינה עלי ועל עיני מפני גודלו של האור במדבר. עוד לא עלה היום במלואו, וכבר נשמע רחש זוחלים וציפורים המתעוררות בתוך זקנו של דקל בודד. איש לא בא אלי ואיש אינו הולך ממני. מלאה באתי אל המדבר- אפרת הייתי, שפרו ורבו חברותי על-ידי- וריקה ועזובה אני יוצאת. מוות בין זרועותיי הרזות אני נושאת, אבל איני ריקה ממעשים. עורי הלבין וקשקשי עור יוצאות ממנו כעור הנשל של הנחש.
הנה עור הפרה, היא כפרתי, שנתן לי אחי משה ביד ציפורה אשתו. רחצתי וייבשתי וריככתי אותו בשיני, ובידי החלשות שעודן אוחזות באבן הכיתי בו עוד ועוד. בתמצית שסחטתי מצמחי הנחל היבש התחלתי לכתוב את אלה הדברים.
אנא, האזינו לשירת חיי הכתובה על עור הפרה המקומט.

אני, הנהר ואחי הקטן
לא מצאו דרך אחרת אלא זו- לקרוא לי אחות-משה. כאילו נשארתי מאז לעמוד כל ימי מאחורי סבך הקנים והסוף ולהשגיח על אחי הקטן, אחי הצעיר, תינוק ללא שם, תינוק מאם נסתרת, ניצבת מנגד ומחכה לראות מה יהיה לו. אבי עמרם ואמי יוכבד היו על סף ייאוש. לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, היניקה אותו אמא בפעם האחרונה. אולי משום פחד ההתנתקות מפרי בטנה, צעיר ילדיה, אמרה שהיא רואה בו אור גדול, כאילו מראה סמוכה אצל פניו. אבל אני, שאז החל שערי לצמוח ושדי לתפוח וטרם הייתי לאישה, חלום היה לי בלילה שלפני, חלום מאלה החלומות שהיו פוקדים אותי ונשארים איתי גם לאור יום.
בחלום הופיעה אם-אמי, ובעודה נושאת דלי מים מן הבאר שליד כפר העברים, מהעבר השני של היאור, דיברה אלי ואמרה לי שאחי הקטן לא ימות כי יחיה, והוא יחיה ממי היאור שישאוהו הרחק, וכל חייו יהיו מלווים בנס המים. ועוד הוסיפה שאשמור על שמי הטוב מרים. כך אמרה ונשקה לי על מצחי ונכנסה לבקתת הטיט שכה אהבתי לבקר בה.
התעוררתי בהרגשה מופלאה ופני רטובים. לא סיפרתי לאבי את חלומי, כי הוא נזף בי פעם אחת ואמר שאין זה הזמן לחלומות, שדי לנו, בני-ישראל, במלך אחד שהיה לנו בעל חלומות, ומוטב לה לבת שתשתוק. ידעתי שאמר זאת בזעף של רגע. לא איש שתיקות היה אבי, הוא ידע לספר בפנינו את כל תולדות העברים, הם בני- ישראל שעל שמם אנו נקראים. תמיד היתה נחמה בפיו, שלא לעולם נישאר עבדים, זמן קצוב נתן לנו האל, מכסת עבדים שאותה עלינו להשלים. עוד היה מוסיף ואומר, שלא היו לישראל כימים האלה, בהם פרינו ורבינו והיינו למשפחה גדולה, עד שאין איש מכיר את רעהו מגודלה.
אמא דווקא אהבה להקשיב לחלומותיי, במיוחד כשהיינו הולכות לכבס על יד הנהר. מעולם לא נזפה בי, אלא היתה אומרת: "איזו ברכה נתן לי האל בתיתו לי בת בכורה".
שם, ליד הנהר, בתוך הסבך, ידעתי שמחה. כרעתי בין הצמחים בגובה ציפורי המים המקוננות, והתבוננתי סביבי לראות מה רוחש. על המים הרכים נעה תיבתו של אחי הקטן, תינוק רך, וחוט שקשרתי לקצה התיבה היה קושר ביני לבינו. ממתינה הייתי כמו הדייגים, אלא שהדג שלי כבר היה בידי וכל מחשבותיי לדעת מה ייעשה לו.
זוכרת אני את השקט המלא את קולו של העולם, ואת הציפורים. מהן אלה הבונות קן ומהן אלה המהנדסות בתוך המים ברגליים דקות וארוכות, שולחות מקור גדול בתנועה חטופה ושולות דג ועוד דג ועוד, כאילו אין סוף למקום בכרסן המנוצה.ויש כאלה המעופפות מעל המים ולפתע, בחטף, צוללות ומתרוממות באחת ושלל במקורן. שמחתי שהנה, במקום הזה, איש לא יקרא לי לקושש זרדים לאש או לחפש אחר אחי אהרון היוצא מתוך החצר לתור אחר חברים בחצרות השכנים. אבי חרד שמא, עם הגזרות שהטיל המלך פרעה על התינוקות, ייעלמו גם ילדים שכבר נגמלו.
הנה לי כמה דקות להתבונן סביבי על עולמו המופלא של האל מבלי שמישהו יקרא בעקבותיי: "מרים, מרים, בואי ועזרי", או "מרים, לכי והביאי".ישבתי בשקט הזה כאחת מציפורי המים ובידי חוט משוך הקשור לאחי הישן, כמו טבור חדש נעשה לו אל אחותו. השקט הזה נמצא בתוכי תמיד. אל השקט הזה אתגעגע עד יום מותי.
לא זר היה מראה התיבה השטה על המים. פעמים רבות היו כוהני המקדש המצרי משיטים על הנהר סלים ארוגים מעלי קנה ובתוכם מנחה לאלים. לפעמים היו אלה עוגות אפויות או מינים שונים של מזון. הסלים היו שטים המורד הנהר, והציפורים, שליחות האלים, היו באות ומנקרות. לפעמים היו הפירורים וחלקי המזון נופלים לנהר ודגים היו קופצים מהמים לצודם.
דווקא שם, בשבתי אצל המים, החלו מילים נובטות בי. לשיר. לשיר. לשיר לאחי הקטן שאחותו שומרת עליו מכל משמר.
ככה ישבתי לי על שפת הנהר בין הסוף, וטוב היה לי להיות שומרת אחי. חשתי את המים הזורמים תחתי, את רחש הרוח בין הקנים כאלף חלילים מנגנים, ואת הציפורים על המים.
ידעתי כי קדוש הנהר למצרים ויש להיזהר בכל אשר סביבו. ידעתי שהם אינם צדים את ציפורי המים ארוכות הרגליים. "פניקס" הם קראו להן ועשו להן מקדש בראש הגבעה מהעבר השני של הנהר. אבא סיפר לי שיש עיר במעלה הנהר ובה סוגדים הכוהנים המצרים לתנינים. הוא סיפר זאת בלחש. "מה משונות הן דרכי הנוכרים", אמר.
יותר מכל אהבתי את חגם בחודש האביב. אז היו שולחים מבית המלך אשר במעלה הנהר ספינה מקושטת ובה, מאחורי וילון, ניצב פסלו של האל הנולד מחדש. נערות בשמלות לבנות היו מחוללות על הסירה ועבדים שחורים משחור היו חותרים בה בשנים-עשר משוטים, וגופם נע בתנועה מופלאה. ואנו, יושבי תחתית הנהר בבתי הטיט ובסמטאות הבוץ, היינו זוכים לראותם לפני כניסתם לנמל העיר התחתונה.
לפתע שמעתי קולות הדוברים מצרית. פחד פילח את גופי. חששתי שמא יעניש אותי האל העברי על הרהורי האסורים, על העונג שפקד אותי בצל הסוף והקנה. הרי בזמן הזה נאנקים אחי בעבודה קשה ונשים הרות מפילות את עובריהן מחרדה.
ידעתי אך מעט משפת המצרים, מילים אחדות אותן למדתי שעה שהתלוויתי לאבי בלכתו מדי יום השלישי במניין ימי השבוע לשוק בכפר הגדול. שם בשוק מכר מעט מגידולי הירקות שגידלנו בחצר, תמורת פירות העצים של תושבי הכפר המצרים. לפעמים גם קנה אפרוחים, בתקווה שיגדלו ויהיו לתרנגולות מטילות, אך מעטים מהם שרדו. מהם שהיו מאכל לנחשים ומהם שחיו חורף אחד או שניים ומתו. אהבתי ללכת איתו לשוק ולראות את מנהגי הנוכרים. מה יפה הליכתם ומה רך הבגד הצמוד לבשרם.
קולות אדם באו ברשרוש המים וקולות הציפורים. חששתי שמא דייגים קרבים אלי, אך לא, היו אלה קולות נשיים. קולות רכים ונעימים, לא כקולן של הנשים בשוק. כמעט ערבה לי שיחתן, אך מתוך בהלה משכתי בחוט הפשתן הקשור לתיבה בחוזקה כדי לקרבה אלי, והוא ניתק. חרוד חרדתי. רעד עבר בגופי. ראיתי את התיבה שטה עם הזרם היישר אל זרועות הנשים המצריות הרוחצות. יכולתי לראות את בשרן הלבן בתוך המים, את שערותיהן הארוכות נפרשות כמניפה, ואת חופש תנועותיהן בלא כסות. הן אנו, בנות העברים, רוחצות בכותנות כותנה לבשרנו, מעולם לא נראה עירומנו לאור המים והיום.
קולות השיחה היו לקולות שחוק ושעשוע משחקי מים, אך לפתע נשמע קול פליאה. שמעתי אותן קוראות זו לזו לבוא ולראות דבר מה. ידעתי, מה נורא הדבר, נפל אחי הקטן בידיים מצריות.
חרדתי לספר לאמא את הבשורה הרעה הזאת. אני אחותו הבכורה ואני אמצא מוצא. זחלתי לאורך הנהר, הרחקתי עוד ועוד מן המקום שבו רבצתי כל הבוקר, עד שחשתי רחוקה דיי. אספתי את שערי מתחת למטפחת, ולקחתי את אחד הקנים למטה רועים בידי. וכך, כאילו רועה אני בבקרו של אבי, קרבתי אל המצריות. עוד בטרם נגליתי בפניהן שמעתי את בכיו של אחי. ידעתי שהתעורר משנתו והוא רעב. חששתי שמא בכיו יביא עליו את קיצו. קרבתי לאיטי ושמתי עצמי מתבוננת בהן מתוך חוסר מעש, כאילו איזו סקרנות דבקה בי. היו שם כחמש נערות צעירות, שתיים מהן קרובות מאוד לגילי, ואחת תמירה כתמר, עורה כנחושת, עיניה כצבע היאור ושערה השחור מכסה את כתפיה ואת חזה החשוף. היא רכנה במלוא קומתה מעל התיבה, מלטפת בגב ידה את פני אחי הבוכה. אחר פרמה את בגדיו, הביטה באבריו הקטנים, וחיש החזירה את חיתוליו למקומם. הנערות האחרות סובבו אותה, השמיעו קולות ועצות והתבוננו במעשיה. היא נראתה לי כבת מלך יפהפייה. נזכרתי בחלומי ובאם-אמי שפקדה אותי בלילה, ומבלי לברכן פניתי לבת המלך היפה ושאלתי: "האלך וקראתי לך אישה מינקת?" היא הפנתה אלי את מבטה היפה וענתה:
"מודה אני לאל הנהר הטוב ששלח אלי את מתנתו, את התינוק היפה הזה. לאחר שתאורת, אלת האמהות, לא שמעה את תפילתי ולא ענתה לקורבני, פניתי לאיזיס ואוזיריס היקרים בתפילה ובקורבן וביקשתי שיינתן לי ילד משלי. והנה הם גמלו לי. הלילה אביא מנחה גדולה, מנחת חג, למקדש, וגם את בסתת אלת השמחה לא אשכח. לכי בתי והביאי מינקת לבני".
עוד קולו של אחי הבוכה באוזני רצתי לחצר ביתנו בכפר. רצתי וביקשתי מחילה מאלוהי אברהם יצחק ויעקב על שאחי נמצא בידיים נוכריות המקריבות קורבן לאלי שווא, אבל בתוכי ידעתי שהישועה מידי אלוהינו. קראתי לאמי שהיתה לוחצת על שדיה הגדושים, בוכה וסוחטת את חלבה לכלי חרס, בוכה וסוחטת. צעקתי אליה: "בואי אמא, בואי אחרי, אחי ניצל ביד בת מלך, בואי להיניק את בנך".
אמא לא שאלה דבר, ורק ביקשה שאקח את אהרון לשומרו וקשרה את שדיה ברצועת כותנה ורצה אל הנהר. היא הגיעה בריצה ושמעה את בנה הקטן בוכה מרעב. בטרם עמדה מהילוכה המהיר הפשילה את חולצתה וחלצה את שדיה ונטלה אותו והניחה את ראשו בפנים זרועה השמאלית. והיו פניו אל גופה ופיו אוחז בפטמתה, וקולות היניקה התערבו באנחות בכיו הנרגעות. אמא הרימה את פניה לעבר בת המלך וסקרה אותה בעיניה היקרות, הצלולות מבכי אך מוצלות מכאב.
"קראי לו משה", אמרה לה, "לפי שאת משית אותו מהמים".
ראיתי את חיתולי הפשתן של אמי מתערבבים בצעיף המשי שכיסתה אותו בת המלך. חייכתי לעצמי ואמרתי: "מה יאים לך המשי והשני, אחי משה".

שנתיים ימים היתה אמא נכנסת ויוצאת בחצר הנסיכה ומיניקה את אחי הקטן, משה. היא דאגה שהוא יידע את שפת העברים. בכל פעם שהיניקה אותו, היתה שרה לו ומספרת לו סיפורים.
כשגדל מעט החלה אמא ללמדו לשתות מי באר מפי הכד, ולתוכם חלטה עשבים שהיתה קוטפת משפת היאור. עשבים אלה היתה חולטת כנגד כל כאב. במי החליטה היתה טובלת בד כותנה רך וסוחטת טיפות לשפתיו ולתוך פיו שנפתח כמו גוזל.
יום אחד שהתה אמא עם משה לבדה בחדר, ואני הייתי מעברו השני של הוילון. היא טבלה את הבד הרך במים חלוטים, ובעודם רותחים השקתה אותו לפיו שנפער אל פניה- כך היתה בוכה ומשקה, והתערב בכייה בבכיו של התינוק שצרבו לו פיו ולשונו, והיו שניהם בוכים, ואני בוכה יחד איתם מעבר הפרגוד, עד שהגיעו אמותיה של הנסיכה ולקחוהו מידיה.
יצאנו נזופות מהארמון, מורכנות ראש וצעיפנו עוטף את שערותינו ואת כתפינו בכניעת עבדים. באותה שעה יצאה אמי משתיקתה ואמרה לי: "עתה לא יעשו מבני משנה למלך, כי מלתי את לשונו. קשה וכבדה תהיה לשונו, ואיך ישיר לאלוהיהם? לא יהיה משנה למלך ולא כהן במקדשם, בארמונם לא יישאר, ואולי ישוב לעמו וברית המילה שמלה אמו- על לשונו".
שמרתי את הדברים בליבי, ולא אמרתי לאיש, פן יבולע לנו.
אותו יום החליטה הנסיכה שדי לו למשה להיות תינוק והגיע זמנו להיות נסיך. מאז הותר לנו לבקרו רק אחת לשלושה שבועות. אבל אמא, שנפשה נקשרה בנפשו של משה וראתה בו מקור של אור, לא עמדה בפרידה ממנו.
יום אחד מצאנו אותה מוטלת על חוף היאור. בתוך אגרופה הקמוץ היה מונח בד פשתן ישן, שממנו עשתה את חיתוליו, טבול בתמצית הרדופים. היא שכבה בפישוט איברים לא הרחק מן המקום שבו ניצבתי לשמור על תיבתו של אחי.
אחות אהרון
ואחר-כך הייתי אחות אהרון. אהרון ואני לא נפרדנו אף פעם, עד שהיה לאיש היינו סמוכים זה אצל זו. אבל מרגע שמשה היה לנביא ומוביל לעמו, היה אהרון סמוך אצל משה, ואני אצל אהרון. לפעמים הייתי נזכרת באמא שלא זכתה לראותנו גדלים יחד בחצרה. הלוואי והיתה רואה אותנו יוצאים ובאים זה ליד זה, אני מרים ושני אחי- משה שמראהו כבן מלכים ולשונו לשון נביא, מדבר לסירוגין בגמגום מתוק, גמגום שאין איש מדבר כמותו. בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי "מי מי מיר-ים", ולפעמים נשמע שמי בפיו כ"מים" ולפעמים כ"מיר" ולאחריו ה"ים". וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים, ורק רעם ה"ריש" המתגלגלת מפריעה לו, ה"ריש" שטובלת מרירות במים. והייתי חרדה מה היא אומרת. ואכן, באו ימים שנעמדה ה"ריש" בתוך המים, בתוך שמי, כמו מוט או זיז העומד במרי מול הרכות ומריע את זרותו, ואהרון אחי שפיו וליבו שווים לפני אדם ולפני אלוהים, ואני מרים, בעיני כל, אחותם.
נפשי נקשרה בנפש אחי. לא היה יפה ממשה בכל עמי, עם העבדים. ימים רבים רעה צאן במדבר. גופו של אבינו עמרם נמך מעבודה קשה, ואני מילאתי את מלאכות הבית במקום אמי. הציפייה היתה לי מעשה, ובכל יום חיכיתי לבואו של אחי משה. כאשר היה מתקרב לכפר, היה לחש עובר מבית לבית ומחצר לחצר, ואני הייתי יוצאת לקראתו ומחכה לו על-יד הבאר, שם היה משקה את הצאן.
יום אחד הגיע לאחר עת גז הצאן ללא עדרו, ישב על שפת הבאר ודומה שחיכה לי. באתי אליו והוא בירך אותי וביקש שאביא את אחינו אהרון, וכך עשיתי. הרחקנו מעט אל תוך הגבעות, אל מקום שבו מעולם לא הלכתי לבדי. ישבנו תחת הרותם המצל והוא, משה, שדיבורו קשה, פתח ואמר: "באביב האחרון לקחתי לי אישה, בת רעואל איש מדיין ושמה ציפורה, והנה יש לי ממנה בן ושמו גרשם".
אהרון ליטף את זקנו והשפיל מבטו ולאחר רגעים אחדים אמר: "אישה נוכרייה לקחת לך", ולא הוסיף. אני לא אמרתי דבר, אך בגרוני עמדו דמעות. דמעות קנאה ודמעות פחד. קינאתי באישה שמצאה דרך לליבו הסגור של אחי האהוב, וחשבתי שאותו ריחוק ופחד שיש לנו, העברים מהכפר, מפני הנוכרים, אינו נחלתו של אחי הצעיר שגדל בתוכם וכל מפתם.
אבל לא לשם כך לקח אותנו אחינו אל הגבעות. באותו הרגע פנה אל אהרון ואמר שהוטלה עליו שליחות מאת אלוהי העברים ועליו להיכנס שוב לארמון מיטיבו פרעה, כדי להוציא את עמנו מיד המצרים ולהעלותו אל ארץ אבותינו, מקום הכנעני והחיתי והפריזי והחיווי והיבוסי. כך אמר בדיבורו הרך והמתוק, בדיבורו השבור. הוא פנה לאהרון ואמר: "ואתה אחי, בוא איתי והיה לי פה". ואהרון ענה לו לאחר הרהור בלשון רבים: "איתך אנו, באשר תלך נלך, כי בך בחר האלוהים".
ואני שתקתי. נעמה לי ישיבה זאת עם אחי תחת הרותם בין הגבעות ואין איש עימנו. רק עננה קלה, עב קטנה, היתה מעל ראשינו, ואני ראיתי בה חופה הקושרת אותנו. מה גדול היום הזה.
ככל שנעמה לי ישיבתנו גדלה קנאתי באותה אישה שזכתה ומכינה מדי יום את ארוחותיו של אחי ומציעה לו את משכבו. וכך התערבה לי שמחתי באחי בכעסי על אותה אישה, ושני אלה התרוצצו בי כשני תאומים, וחששתי שאבוא לידי חטא. תיקנתי את צעיפי על ראשי ואמרתי לשוב. משה ואהרון ישבו עד שעת זמן איסוף הצאן תחת הרותם ודיברו את אשר היה להם לדבר. בשובו אמר לי אהרון שנכונו לנו ימים קשים אותם הועיד לנו אלוהים, ימים שיביאו אותנו אל ארץ אבותינו.

אותה אישה
כל הדרך חזרה חשבתי על אותה אישה. הנה יש לה שם שיש לו צורה ויש לו מראה- ציפורה. וכאשר מעלים את השם על ניב השפתיים, ייעשה לו מראה ודמות. זו חיה בעלת כנפיים שיש בה חירות. זו אישה גבוהת קומה, כהת עור, ששערה מושלך על כתפה כבת פרעה. זו אישה שעול לא היה מונח מעולם על צווארה, ששמלתה הלבנה עוטפת את גווה באותו בד רך שמטיל קפלים רכים ומטיל צל בין הירכיים ובצידי השדיים. כך בראתי לי אותה בעיני, וחשתי איך גופי הולך ומתמלא ברגש שלא ידעתי כמוהו. רציתי לדבר עם אהרון, לומר לו כי פחד בונה קן בליבי שמא הפיל כהן מדיין את אחינו ברשתו ושלח את בתו להקסימו ולכשפו בגפן נוכרייה שענביה יפים אך קשים, תופסים את הלב אך נושכים. ולא אמרתי דבר, כי ראיתי שעיניו רואות הרחק מפה, ועניין זה קטן בעיניו.
פעם אחת, בשוב משה למצרים, חזר ממנה והוא שונה, והוא אחר. כאחוז כאב היה, אך גם עונג חדש עיטר את פניו, וכששאלתיו: "מה היה לך?" השיב שאילו לא ציפורה אשתו לידו, כבר היה בין המתים. סתם ולא פירש.
באותו הרגע נדמתה לי כאחת הנשים המכשפות, נשות החרטומים המצריות שהיו רוקדות לפני אלוהי השווא בנפנוף ידיים שדמה לנפנוף כנפי ציפור המים.
באותה השעה חסרה לי אמי, לשבת עימה ליד הנהר ולדבר. הלכתי לנהר לעמוד בין הקנים ולהקשיב לאותו רחש עתיק. היתה זאת פרידה מנהר ילדותי.
הנה ציפור תעשה לה קן, גם תלקט בעשבים אחר תולעים וגם תעוף, תלך ותשוב, ומה אנו? אחי- כשמו כן הוא- גם עצבות וגם רמז: "אהה-רון", ולמשה שם הנושא את זיכרון המים שהם גורלו. ואני- שמי נפתח בשפתיים קמוצות ונסגר בשפתיים קמוצות, שלא כשמה. והנה היא בונה לה קן. אני אהיה נכונה לנדוד, והיא תקנן ותעשה בית לאחי.
ואני, אחותו, בין נשים אשמיע את קולי, וחרדתי רק לו.

ואחר-כך היה המדבר
ואחר-כך היה המדבר. היתה זו הפעם הראשונה שיצאנו ממקומנו ועזבנו את המקום. עזבנו את המקום עם הנהר. עזבנו את הקברים של אבא ושל אמא. עזבנו את המקדשים שאליהם נאסר עלינו להתקרב ושיופיים משך בנו וקרא לנו להתקרב. עזבנו את קולות כוהני מצרים שהיו באים אלינו עם הנהר כל בוקר, את המנון הבוקר לכבוד האל התעורר (שם מצאתי עצמי מקשיבה למים הנושאים שירתם ולפעמים נשאתי גם אני את קולי עימם). עזבנו את החתולים המייללים שרעבונם לפינוק אינו כלה. עזבנו את ראשנו השח מטה, את חרדת האדון שלנו. עזבנו את בקתות הטיט שלנו.
לאחר לי דמים וחיפזון יצאנו צפונה, אל המדבר הגדול, ומשה, אחי הקטן, בראש. הפחד הביא כוח לרגלינו והלכנו- זקנים, נשים וטף- צפונה, עד בואנו אל הים הגדול. לא היה זה כנהר. היה זה מדבר מים מטיל מורא.
מעולם לא ראינו מים שהרוח מכה בעורפם והם זורקים עצמם שוב ושוב לחול הים, ודווקא הוא, החול הרך, עושה גבול לים. המראות הגדולים אשר ראינו הביאו לי אהבה גדולה שלא יכולתי להכיל, ובנאדות המים ובתופים, תופי החג אשר לאמותינו, שרנו לאלוהינו שירה שלא ידעתי כמוה. והיתה שירתנו ושמחתנו רצויה, והיו קולות התוף וקולות השירה מעוררים את בני משפחתנו כפופי הגו לשמחה חדשה, שמחה שנקברה שנים ארוכות בין בקתות הטיט והחומר, פרצה כמו מראה הנהר ביום חורף, שהזעף הוא כוחו.
היתה זאת הפעם הראשונה שלא היסו אותי אחי או דודי להחניק קולי ושירתי. שירתנו ותנועת גופינו היו רצויים. חדש היה לנו החופש הזה. חופש ממורא הגברים ממראה גופינו הנעים על החול כגליו של הים הגדול. ובאותה השעה נשק לי אחי משה על צווארי, ספק מודה לי על המחול שהוציא את הנשים בעקבותיי, ספק אינו יודע את נפשו ברגש חדש. לא היתה שעה טובה מזו לאחי ולעמי, לא היתה שירה גדולה מזו. אולי עוד תהיה כאשר יגעו כפות רגלינו בסלעי ארץ יעקב אבינו הגדול.
זו היתה גם השעה הראשונה בה פגשתי אותה, את האישה ממנה יראתי. ראיתי את אשת אחי בשבתה עם התופים וקולה עימנו בשיר. יפה היתה בעיני באותה השעה וכמעט שכחתי את קנאתי לה.
וזכר השירה ההיא על שפת הים מלווה אותי בלכתי במדבר עד עצם הימים האלה. ימים בהם אני חשה את מותי הנחשי מטפס על גופי שהלבין. ימים בהם אני שבה ומתגעגעת אל אמי היקרה ויודעת שעוד מעט היא תאספני לחיקה ותיקחני אל ארץ המתים. כי אני, את עווני אני נושאת.
די היה לי לראות את המדבר הגדול והים, לראות את הניסים שעשה לנו אלוהינו, כדי לחוש את רגלי מפזזות בחופש שאינו יכול שוב לשאת עול. ואולם השער למדבר אינו כמדבר עצמו. המדבר אכל בנו והפריד ביני לבין אחי, אבל משהו מכוחם עבר גם אלי והייתי אחות לכל האמהות בתלאותיהן במדבר. אני, מרים בת יוכבד ועמרם, לא הייתי לאיש. צמקה רחמי ויבשה. אישה שונה הייתי בין הגברים, ואחות גדולה לנשים הבוכות מגעגועים לבית שבו צומחים תאנה ורימון, גפן מטפסת על הגדר, ואש-תמיד רוחשת בחצר, וריח הלחם נישא בו, לחם שאת טעמו כמעט שכחנו בהיותנו בדרך.
את ילדי המדבר אספתי לזרועותיי ברגע צאתם לעולם.
אחיותיי לדרך רואות בי כוח של איש, וגברים אינם רואים את רוך ירכי ואת לובן צווארי. וכך לימדתי עצמי לכתוב ולשיר בלילות את בדידותי בעולמו היפה של אלוהים.

הדיבור והצרעת
ודווקא הדיבור המתוק שאהבתי בשיחי עם נשים והיה בו משהו משכך כאבים- הוא הדיבור שהיא לי את עונשי. אהרון אחי הזהירני שביכולתו של פה להחטיא וכל האיברים ילקו. אבל אני שאלתי מה לו לפה להחטיא את שאר אברי הגוף. הרי הפה והלשון כוחם רב להם לשאת שירה והודיה ומחילה ואף להודיע על הכאב. והנה, כאשר ראיתי את ציפורה ליד הבאר, ראיתיה ועצב עמוק סוגר בחריץ על שפתיה הצרובות, ואין נזם על אפה ולא עגילי זהב על אוזניה. שפתה אמרה לי שרוח הקודש לקחה את אישה ממנה, ואין לו עוד צורך בה, ואל ביתו לא יבוא.
אחי הקטן נושא ונותן עם עולמות עליונים ועם שלם על כתפיו, ודווקא הוא, המרגיש בכל יום צערם של המונים, עיוור גמור לכאבה של אישה אחת, אשת חיקו היושבת בצל אוהלו. ואני ראיתיה והנה היא מעונה תחת שתיקתו, הוא מענה אותה באין בואו. לא יכולתי שאת זאת.
היה זה ביום ההוא עם שחר, בעומדנו בפתח האוהל, אחי אהרון ואחי משה ואני, ברגע יחיד בו היינו שוב יחד כמו אז ליד שיח הרותם. וענן אלוהים מעלינו כמו טלית, כמו אוהל. התייחדות היתה לנו, ואין איש בא לתבוע את זמנו. ולא ידעתי שזה הענן מכאן לא ינוע עד אשר יאסוף אותי, מרים, אל חול המדבר, רחוק מאוד מכל נהר.
עוד אני משלימה מילותיי ונושאת תוכחה אל אחי, סרה טלית החסד וסר הענן מעלינו אור היום והמולת המחנה באה אלינו, ופניהם של אחי שונים בראותם את פני. עייפות נוראה יצאה מתוכי וביקשתי לשבת על אבן, שאלתי את נפשי לישון במקום הזה. ובאותה השעה פשטתי רגלי לפני והנה היא מצורעת כשלג. חשפתי שרוולי לראות זרועותיי, והנה הן לבנות וצבות.
צעקה גדולה צעקתי אז, צעקה שעברה מקצה המחנה לקצהו, ואחי משה נפל אפיים פתח אוהל מועד.
והמחלה יצאה ממני ונגעה בנגעים קשים את פני ואת גופי. היא יצאה מפי כמו נחש היוצא ומלפף את אשר הוא פוגש. פי, מקור חיותי, מקור כוחי ושירי, החל טורף בי. חשתי שכל כולי איני אלא אותו הפה, הפה היה יש לעצמו, בוער ושורף וכואב, וחשתי שהחטא והעונש אחד הם. וביקשתי מפי, מקור צרתי, שיהא גם עושה ניב שפתיים וישא תפילה בעבורי.
"רפאני ה' וארפא, הושיעני ואיוושע, כי תהילתי אתה".

את הדברים האלה כותבת אני, מרים בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון, בשבתי לבנה מצרעת שבעה ימים ושבעה לילות במערת רועים מחוץ למחנה. כל יום נשרה שן נוספת מפי, וביום השביעי היתה בידי מחרוזת שיניים, ופי נפער כפניה של אישה שחצתה את גבול חייה והיא שרויה כבר בחיקו של המוות המתעכב לקחתה. לא היה בי עוד רצון לאוכל ולא ידעתי בו טעם, גם קולי נעשה זר לי ודמה לקולה של ציפור לילה על היאור.
קשה לי הדבר שאין נהר לידי. באוזני שמורה שירת כוהני מצרים המעירים את האל ומראה אם- אמי הקוראת לי לחצר בית-הבוץ. רק הרוח הבא מן המזרח והשמש המלהט היו לי נחמה.
שבעה בקרים עם שחר, בשתיקה, הביאה לי ציפורה אשת אחי כלי חרס למים וכתונת להחליף. במדורה לוחשת שרפה את כותונתי מאמש. כך, שבעה ימים- הרוח, השמש, ציפורה וכד המים, עד שתהיה כותונתי האחרונה תכריך לגופי המצטמק.
נידונה לשכחה אני, הנה את קברות אמי ואבי שוטף הסחף בארץ זרה ואין עולה על קברם. אני אקבר בין חולות המדבר ואהיה מזון לעוף השמים, ואחי יגיעו לארץ חדשה ומצבת אבן תקום על קברם.
אותה העת שמעתי את קולה של הבאר. אותה הבאר שהייתי רואה בעיני בלכתנו במדבר, ותפילתי היתה לזכות ולהיטהר בתוכה כאורח-נשים פעם יחידה ואחרונה בחיי. כאן במערה למדתי שתפילה ודיבור יש בהם כוח של ממש. כמו עננים המרחפים דרך קבע על המחנה ואין מהם התגשמות, רק צל מלווה שאינו משכיח במדבר את טעמה של התפילה לגשם.

את עור הפרה המקומט גלגלתי אל תוך הכד, שבמימיו רחצתי את פני ונטלתי את ידי, ונתתיו בידי ציפורה, אשת אחי, שצבע שפתיה כצבע הרדוף הנחלים על הנהר.

הסיפור פורסם בקובץ: קןראות מבראשית בעריכתה של רותי רביצקי,ידיעות אחרונות, יהדות כאן ועכשיו.

רחובות, סיוון תשנ"ח